ארכיון הבלוג

מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, חושף בפנינו מציאות שלא הכרנו. במסגרת הסידרה שלנו, "מבעד למסך העשן" (לחלק הראשון- על מסמכי אל-ג'זירה, ראה כאן), נתבונן בספרו של אלדר, וננסה להבין דרכו את הדינמיקה האמיתית של ההתנהלות בין ישראל, הרשות הפלסטינאית וחמאס. כרגיל, נעסוק לא רק בפרטים הקטנים, אלא בשאלות הגדולות: מה ההבדל האמיתי בין "מתונים" ל"קיצוניים" בחמאס, אם יש כזה? מדוע ח'אלד משעל הציע לישראל, מיד לאחר חטיפת שליט, מעין הסכם ביניים נדיב מעין כמותו, כמעט שלום, ולאחר מכן הפך לאחד האישים הקיצוניים ביותר בארגון האיסלאמי? איך הביאו אבו מאזן וישראל, בטמטום משותף שלא ייאמן, להפיכה של החמאס בעזה?

והאם אנחנו יכולים לזקק מכל זה חוקים- שיעזרו לנו להבין את האזור שלנו טוב יותר?

המשך הרשומה

כסף או עופרת: הטעות של קרטלי הסמים

אם יציעו לכם בחירה בין כסף או עופרת, מה הייתם לוקחים? לא, לא מדובר בעסקת רכש של מתכות, אלא בדילמה אכזרית שעומדת בפני אינספור פקידים בכירים, מושלים, מפקדי משטרה ושופטים במקסיקו: לקבל שוחד מקרטלי הסמים הענקיים, ששולטים על חלקים נרחבים במדינה, או להישחט באכזריות ביחד עם האישה והילדים. מאז עלייתו לשלטון, הכריז הנשיא פיליפה קלדרון מלחמת חורמה בקרטלי הסמים, אך מפלס האלימות רק עלה. אולי דווקא השחצנות של הקרטלים תביא לחורבנם? מבט צבאי על מלחמה חמקמקה ואכזרית.

המשך הרשומה

ישחקו הנערים לפנינו: חלומות רדיקליים וניסויים בבני אדם

 

מה מניע באמת את השמאל הרדיקלי, האנטי-ישראלי במערב? מה המסר שהעביר פרופ' נורמן פינקלשטיין ללבנונים, ומי ישלם את המחיר?

 

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בדיחה סובייטית ישנה מספרת על מורה שנכנס לכיתה ושואל את הילדים שאלה. "אמרו לי, ילדים, האם המרקסיזם הוא מדע? כן, סאשה? בבקשה." "לא, המורה. המרקסיזם אינו מדע." "מה?!" נובח המורה, פניו מאדימות מזעם. "הסבר את עצמך!" "כי מדענים," עונה לו התלמיד, "מנסים קודם את הרעיונות שלהם על בעלי חיים".

המשך הרשומה

מבט לתשקורת: האמת מאחורי "נאום השהידים" של אחמד טיבי

במאמר זה, שפורסם גם באתר "במחשבה שנייה", אני מעלה טענות קשות כלפי אמינות הדיווחים של ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית", שעוקב אחרי העיתונות הכתובה והמשודרת בגדה המערבית ובעזה. לפיכך, ביקשתי את תגובת ארגון "מבט לתקשורת" ואני מפרסם אותה כאן במלואה, בצירוף תגובתי לתגובה.

מבט לתקשורת הפלסטינית: מה קורה כשהראי שבור?

בשבועות האחרונים, אנו נחשפים במידה הולכת וגוברת לפועלו של ארגון בשם "מבט לתקשורת הפלסטינית", שמטרתו לחשוף אנטישמיות, נאציזם והכחשת שואה בתקשורת של הרשות הפלסטינית על שתי ממשלותיה, בעזה ובגדה. לאחרונה, בין היתר בשל הזנחת הנושא באגף המודיעין בצה"ל, חשיבותו של הארגון הזה עלתה באופן דרמטי בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, למשל, השתמש בדוחותיו מספר פעמים בנאומיו על ההסתה הפלסטינית כנגד ישראל והיהודים.

המשך הרשומה

מי בעד חיסול הטרור

רשומה זו היא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי בווי-נט. היא התפרסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בימים האחרונים, נראה שגם ישראלים עם השקפת עולם ימנית-מרכזית, ואפילו בחוגי השלטון, התחילו להבין שהפעם בריוני ההתנחלויות חצו את הגבול. מי שהיו מוכנים להשלים עם ההתעללות היומיומית של המתנחלים באוכלוסיה הפלסטינית, מי שהסתפקו בגינויים עקרים נוכח שריפת מסגדים, מי ששתקו מול טרור "תג מחיר"- קיבלו את ליל האימים בחטמ"ר אפריים והתקפה קטלנית על קצינים בכירים בצה"ל. בהקשר זה יש להזכיר גם את הניסיון הכושל של נערי גבעות "להתנחל" בגבול ירדן. בפעם הבאה, הם עלולים לחצות את הגבול ולגרום לתקרית דיפלומטית שנזקה לא ישוער.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך נראה, מתחיל להתעורר מנמנום העצלתיים שלו. אמנם נתניהו לא אישר עדיין למערכת הביטחון לקרוא לנערי הגבעות בשמם האמיתי, מחבלים ששייכים לארגון טרור, אבל הוא דווקא אישר את מעצרם בידי צה"ל ושיפוטם בבתי דין צבאיים- צעד שמעטים ראו כאפשרי עוד לפני כמה שבועות. תא"ל ניצן אלון, שידוע כקצין שמחויב (באופן יחסי) למאבק בהפרת החוק של המתנחלים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. אולם דווקא כעת, כאשר נראה כי המערכת מתחילה להתעורר, יש להיזהר מדגם קבוע, הרסני ומסוכן שהתפתח ביחסים בין המדינה להתנחלויות מאז שנות השבעים, וניתן לסכמו בסדר הבא: עימות המלווה בפחד מ"מלחמת אחים", ואחריו הידברות, פשרה והסלמה נוספת.

כניעתה המבישה של ממשלת רבין למתנחלים ב-1975 היתה אחת הסנוניות הראשונות. כדאי להיזכר באירועים: חבורה אידיאולוגית נחושה של קנאים דתיים מתנועת "גוש אמונים" עלתה, בניגוד לחוק, לסבסטיה שבשומרון כדי להתנחל שם. הממשלה, למרות שיתוף הפעולה שלה עם המתנחלים באזורים אחרים, החליטה שהשומרון חסום להתנחלויות. שמונה פעמים פינו כוחות הביטחון את הפולשים. שמונה פעמים הם שבו וחזרו. ולבסוף, כרע-נפל שלטון החוק לפני קבוצה נחושה של עבריינים אידיאולוגיים. המדינה לא היתה יכולה לעמוד מול האידיאליזם, הנחישות ורוח ההקרבה שלהם, שהזכירו לרבים את ראשית הציונות. "הם אינם הגנגסטרים מסבסטיה," כתב העיתונאי שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם השמן והסולת של עם ישראל, מבוע של אידיאליזם, של מסירות, של נכונות להקרבה והגשמה אישית." מול המניעים הטהורים של העבריינים, שלא היו אלא כיסוי דק לחזון דתי-משיחי, החליט שר הביטחון שמעון פרס להיענות להצעתו של חנן פורת, מראשי החבורה, ו"להתפשר מעט". המתנחלים הועברו למחנה צבאי- ומשם הקימו, בניגוד לחוק, יישוב אזרחי. מפשרה זו צמחו עשרות רבות של התנחלויות, ומהן- המאחזים הבלתי חוקיים.

העלייה לסבסטיה, 1974

בימי הממשלות האחרונות חזר הדפוס על עצמו: נערי גבעות מקימים מאחזים לא חוקיים כדוגמת מיגרון, חזון דוד או מצפה יצהר, המנהיגים ה"מתונים" של מועצת יש"ע קוראים להידברות כדי "לבלום את הקיצוניים" ו"למנוע מלחמת אחים", ולבסוף מושגת פשרה. בימי ממשלת ברק, למשל, נחתם הסכם לפיו "פונו" חלק מהמאחזים (למעשה, קרוואנים לא מאויישים) תמורת הכשרת האחרים. כך נכנעה הממשלה שוב ושוב, והמאחזים פשו על הגבעות. כפי שכתבו עידית זרטל ועקיבא אלדר בספרם על ההיסטוריה של ההתנחלויות, ה"מבוגרים האחראים" במועצת יש"ע היו מודעים היטב ליעילותה של האסטרטגיה הזאת. "שטחי האתרים שיפונו יוסיפו להישאר באופן מעשי בשליטת היישובים.", נכתב באיגרת רשמית של מועצת יש"ע, "יהיה אפשר לקיים בהם פעילות חקלאית ואחרת, מכיוון שההגבלה היא לעניין מגורים בלבד. מאז סבסטיה ואלון מורה, המאבק למען ההתיישבות נשען גם על מהלכים טקטיים של פשרה. כולם ללא יוצא מן הכלל רק קידמו והעצימו את מפת ההתיישבות."

בריוני המאחזים, שהבינו שאיש אינו בולם אותם, החליטו לנקוט באסטרטגיה של מאזן אימה למול הממשלה כדי למנוע כל תוכנית לפינוי עתידי, וכך נולדה לה התופעה של "תג מחיר". קורבנותיה הראשונים היו פלסטינים, הבאים בתור היו אנשי שמאל (כפי שגילה פרופ' זאב שטרנהל, כאשר מטען הונח על פתח ביתו) וכיום היא התפשטה גם כנגד קציני צה"ל. לא רק המתנחלים- אלא גם המדינה אשמה. מי שהתפשר עם אנשי המאחזים, מי שהסתפק בתגובה פושרת מול שריפת מסגדים ועקירת זיתים- גילה היום שטרור המתנחלים רודף אחריו עד ביתו שלו.

מה עושים? ראשית כל, בולמים את הטרור היהודי ביד ברזל. יש לנהוג בו בדיוק כפי שנוהגים בטרור הפלסטיני. שיפוט הפורעים בבתי דין צבאיים והענשתם במלוא חומרת הדין (רצוי עונשי מקסימום, בלי להתחשב במדיניות ענישה מקלה), הם צעד ראשון, אם כי בהחלט לא מספיק. שנית, כדי לבלום את ההידרדרות ההרסנית לפשרות קטלניות, יש לקבוע כי יישוב שהוקם באופן לא חוקי, לא ניתן להכשרה בדיעבד. שנית, כפי שכתב הבלוגר נדב פרץ, יש להשתמש כנגד בריוני הגבעות לא רק בכוח משטרתי אלא גם בכוח התשתיתי של המדינה. יש לנתק ליישובים ולמאחזים לא חוקיים את החשמל ואת המים, ולשלול מהם כל אבטחה צבאית ומשטרתית. שירעדו מקור בלילות האפלים בין כפרים פלסטינים. בסופו של דבר, בלי שיתוף הפעולה של המדינה המבנה העברייני שלהם ייפול כמגדל קלפים.

בצעדים אלו תיבחן הנחישות החדשה של הממשלה- האם מדובר בכוונה אמיתית לבלימת הטרור היהודי, או רק הבטחות ואיומים. אי הידברות, סירוב לפשרות, אכיפה נחושה והפעלת כוח תשתיתי הם הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות. אנחנו נמצאים על סף התהום, ומחר עלול להיות כבר מאוחר מדי.


להבים באפלה 2: ההתנקשות במלכה מִין

רשומה זו שייכת לסדרה על פרשות רצח היסטוריות. היא חלק שני, או המשך, של סיפור ההתנקשות במלכה מין. לחלק הראשון, ראה כאן.  היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

איש לא יודע כיצד נראתה המלכה מִין, או כפי שנודעה לימים, הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג. לפי התיאורים שבידינו היא היתה יפה ומלאת חיים, ובסדרות הטלוויזיה, הסרטים ומחזות הזמר היא מוצגת במלוא הדרה. אולם צילום שלה אינו בנמצא. הצילום שבדרך כלל מוצג כשייך למלכה, הינו, ככל הנראה, צילום של אחת מגבירות החצר שלה.

עד היום, המלכה היא דמות שנויה במחלוקת בזיכרון ההיסטורי הקוריאני. אחדים רואים אותה כפטריוטית, רפורמטורית ולוחמת למען עצמאות קוריאה. מעבר לכך, היפנים- הכובש הקולוניאלי השנוא של קוריאה- רצו במותה, ודי בכך להפוך אותה לגיבורה פטריוטית בעיני רבים. קוריאנים אחרים, מצד שני, רואים בה פוליטיקאית תככנית, מושחתת וחסרת מצפון. זרים רבים נישבו בקסמה. הרופאה האמריקאית של המלכה, ליליאס אנדרווד, תיארה אותה בזו הלשון:

"הייתי רוצה למסור לציבור תיאור מדויק של המלכה במיטבה, אך אין זה בגדר האפשר. אפילו אם היתה מרשה לצלמה, המשחק המקסים של ביטוי בעל-פה בזמן שיחה, האופי והאינטלקט ששפעו ממנה כשדיברה, אינם ניתנים לשחזור כאשר פניה קפואים בתמונה…. כה פשוט, כה מעודן היה טעמה בלבוש, עד שקשה לחשוב עליה כבת לאוּמָה מתורבתת-למחצה… חיוורת קמעה, עם תווים חדים ועיניים חודרות ומבריקות, היא לא נראתה לי יפה במבט ראשון. אבל איש לא היה יכול להחמיץ את העוצמה, האינטלקט והכוח שקרנו מפניה."

הזמרת סוּמִי ג'וֹ בתפקיד המלכה מין

לי מי-יוֹן בתפקיד המלכה בסדרת הטלוויזיה הקוריאנית "הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג"

צפו בקליפ מהסדרה "הקיסרית מיונג-סונג" על המלכה מין. שרה: סוּמִי ג'וֹ, מלכת האופרה של דרום קוריאה

מין, ילדה יתומה, התחתנה עם מלך קוריאה, קוג'ונג, בגיל 15, בנישואים פוליטיים. איש לא שאל אותה לדעתה. מהרגע הראשונה, התבלטה כ"שונה" בחצר הקוריאנית, בעיקר משום שקראה ספרים על דת, מדע ופוליטיקה שברגיל נועדו לגברים בלבד. "הוא מגעיל אותי", אמרה על בעלה, שנהג להזניח את ענייני המדינה לטובת טקסים, מסיבות ומשתאות. לאט לאט, חדרה לפוליטיקה הקוריאנית וחשבה על דרכים לשיפור המדינה. היא אספה מסביבה יועצים זרים, ביניהם מיסיונרים נוצרים, ועודדה אותם לשלב ערכים מערביים בתרבות הקוריאנית, ולבצע רפורמות הדרגתיות בתחום החינוך, המנהל והצבא. עם ראשית מעורבותה הפוליטית, גם יחסיה עם המלך קוג'ונג השתפרו. שליט הבובה, שלמד להעריך את תבונתה של אשתו, ראה בה מפלט מהפוליטיקאים והסיעות שתמרנו אותו ללא הרף. הוא תמך בה, והפך להיות תלוי בה יותר ויותר. המלכה גם לא היססה להשתמש בכוחה החדש, כאשר דחקה לפינה את אביו של בעלה המלך, ששימש כעוצר (קוריאנית: טָאיאִינְגוּן). בוודאי שלא היססה להשתמש בכספי המדינה לתועלתה האישית ולתועלת מקורביה.

עוצר הממלכה, הטאיאינגון

עוצר הממלכה, הטאיאינגון

ערמומית היא בהחלט היתה. למעשה, קשה להבין כיצד ניתן לשרוד אחרת במים העכורים של התככים, הסיעות והנאמנויות המתחלפות בחצר הקוריאנית של סוף המאה ה-19. אין ספק שהיא האמינה ברפורמות, איטיות ומדורגות, לפי המודל הסיני של "החיזוק העצמי", בהתבסס על "תרבות מזרחית וטכנולוגיה מערבית". גם יפן נפנפה באותה הסיסמה (טכנולוגיה מערבית, רוח יפנית), אולם בעיני המלכה היפנים, ובעיקר מעריציהם בקוריאה, הלכו רחוק ומהר מדי.

ואכן, אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, הפוליטיקאי היפני הותיק שמונה לשגריר בקוריאה, לחץ על הקוריאנים לבצע רפורמות מעמיקות. תחת השפעתו בוטלה העבדות, ונערכו רפורמות גורפות במנהל, במשטרה, בצבא ובחינוך. בהתחלה, כרת אינאואה ברית עם אביו של המלך קוֹג'וֹנְג, ששימש כעוצר הממלכה (טָאִיאִינְגוּן), אולם לאחר מכן נפטר ממנו כאשר חשש שהוא מנהל משא ומתן חשאי עם הסינים. בחסותו של אינואואה מונה ראש ממשלה מסיעת הרפורמטורים הקיצוניים.

המלך קוג'ונג, אם תהיתם היכן הוא היה כל הזמן הזה, צפה בחוסר אונים בפוליטיקאים שמסביבו משחקים ב"כיסאות מוזיקליים". ראש הממשלה החדש, ופטרוניו היפניים, נכנסו למסלול התנגשות הולך ומחריף עם המלכה מין ונאמניה. המלכה, שזעמה על שיתוף הפעולה עם אויבה המושבע, הטאיאינגון, חששה גם מהקצב המהיר מדי מהרפורמות ובעיקר מתלותה הגוברת של קוריאה ביפן. לרגע קט, נראה שהאירועים הבינלאומיים אף משחקים לטובתה.

מלך קוריאה קוג'ונג

מלך קוריאה קוג'ונג

לאחר מלחמת סין-יפן, בעוד מנהיגי יפן מרחפים להם בענני הניצחון, גרם העולם לקיסרות השמש העולה, פעם נוספת, להבין שהיא לא נמצאת במועדון של "הגדולים". ב-1895, במהלך שנודע לימים בשם "ההתערבות המשולשת", הכריחו רוסיה, צרפת וגרמניה את יפן להחזיר את השטחים שלקחה מסין. למי שחשב שהמהלך נועד לשמור על ריבונותה של סין, הוכיחה רוסיה שכוונותיה, בלשון המעטה, אינן טהורות ואלטרואיסטיות. מיד כאשר נסוגה יפן מהשטח שכבשה במנצ'וריה, נכנסה רוסיה לאזור ללא כל בושה. אויביה של יפן בקוריאה, שהתרכזו מסביב למלכה מין, החליטו שהגיע הזמן להכות. המלכה, שחשה בחולשתה של יפן, תפסה מחדש את הגה השלטון והחליטה, במהלך מכריע, לבטל את "חיל ההכשרה", היחידה הצבאית המודרנית שאומנה בידי יפן. לאחר מכן, ככל הנראה, התכוונה להזמין את הרוסים כדי להגן על קוריאה מיפן.

בעיני השגריר היפני החדש, מִיאוּרָה גוֹרוֹ, המהלך של מין היה סיבה למלחמה. בית המשפט המיוחד בהירושימה, ששפט את מיאורה מאוחר יותר על מזימה לרצח, קבע כי השגריר וחבריו נרעשו מהכוונה של המלכה הקוריאנית וחבריה לבטל את חיל ההכשרה. הם שמעו, כך השופט, על המזימה של מין וחבר מרעיה "להתנכר ליפן, ולרצוח חברי קבינט התומכים בעצמאות ובקידמה פוליטית."  כפטריוטים יפנים, הוסיף השופט, לא הצליחו מיאורה ושות' "להתגבר על זעמם" ולסבול את העובדה ש"שנים רבות של עמל וממון יפני יעלו בתוהו, הרצון הטוב כלפי אותה מדינה [קוריאה] יאבד, הרפורמות הפנימיות הנחוצות יסוכלו ועצמאותה תיפגע."

המוח של המזימה: שגריר יפן בקוריאה מיאורה גורו

המוח של המזימה: שגריר יפן בקוריאה מיאורה גורו

הקונסול היפני אוצ'ידה, שהיה מעורה היטב בפרטי התקרית, כתב בדו"ח למשרד החוץ כי מיאורה, שהאמין כי המלכה מתכננת לפזר את חיל ההכשרה, להוציא להורג את תומכיה של יפן ולעקור מן השורש את ההשפעה היפנית בקוריאה, "החליט להשתמש בכוחו של הטאיאינגון", העוצר המודח שבגד כבר מספר פעמים ביפנים ונבגד על ידיהם, כדי להיפטר מהמלכה אחת ולתמיד. במהלך משא ומתן בין אוקמוטו ריונוסוקה, נציג השגרירות היפנית, לאציל הקוריאני הממורמר, נרקמה תוכנית לפעולה מהירה וברוטלית, וזו יצאה לפועל אור ל-8 באוקטובר.

בשעת בוקר מוקדמת, אסף אוקמוטו את כנופיית הסוֹשִי שלו, חימש אותה ויצא לדרך למעונו של הטאיאינגון. לאחר שיחת מוטיבציה של "שעתיים או שלוש", הסכים האחרון לקחת חלק בתוכנית, אולם התנה זאת, לפי הדיווחים, בכך שהיפנים "לא יפגעו במלך". בדרך לארמון המלכה, הצטרפו לכנופייה שוטרים יפנים ולוחמים קוריאנים חמושים מ"חיל ההכשרה".

"בארמון עצמו," העיד לימים המהנדס הרוסי אפסאני סֶרֶדִין-סָבָּאטִין, חבר בצוות היועצים הזרים של המלכה מִין, "לא היה כל סימן לצרות. עם רדת הלילה, נותרו רק השומרים על השבילים וליד החומה. האירופים היחידים שנותרו בלילה בארמון היו גנרל דאי  (היועץ הצבאי האמריקאי של המלכה) ואנוכי. בארבע בבוקר, הקולונל של משמר הארמון, יִי הא-גיוּן, התפרץ למשרד שלנו והכריז שהארמון כולו מוקף בחיילים מורדים. ישנתי בלבוש מלא כמעט, ולפיכך הקמתי את עצמי במהירות ויצאתי לראות מה מתרחש. עם זאת, לא שמעתי אף לא רחש, והכל נראה רגוע. זמן קצר לאחר מכן, הגיע גנרל דאי וביקש ממני ללוותו לשער הקרוב ביותר. ישבנו על השביל לאורך החומה המובילה לשער הצפון-מערבי. באור הירח הבהיר, יכולנו להבחין דרך החרכים הרחבים בחוליה של חיילים יפנים נערכת מספר צעדים מהצד השני של החומה. הם עמדו בשקט מופתי כמעט, מדברים בינם לבין עצמם בקולות נמוכים מאד. כששמעו אותנו, הם התפצלו ויצאו משדה הראייה שלנו. הבנו שלא נוכל לעשות כאן דבר, ולפיכך מיהרנו לשער הצפון מזרחי. שם ראינו אספסוף של שלוש מאות חיילים קוריאנים שאומנו בידי היפנים."

בעוד דאי וסבאטין התרוצצו כעכברים סומים בין השערים הצפוניים, פרצה החולייה היפנית דווקא את השער המערבי. "היחידה היפנית התפרצה דרך שערי הארמון ונכנסה פנימה," כתב הקונסול אוצ'ידה, "כשגילו אצילות חצר מתחבאות בפנים, הבינו שזהו מקום מגוריה של המלכה ושעטו קדימה בפראות בלהבים שלופים ומונפים. מהומה התחוללה. הם תפסו ללא רחם את הנשים הבוכות והצורחות שניסו להתחבא. שלוש מהן, שדמו למלכה בלבושן, בחזותן וביפי תוארן, שוספו מיד בידי החוליה בחרבות."

"אגף המגורים של המלכה היה מלא ביפנים," העיד לימים סבאטין. "הם היו לבושים בגלימות מוזרות וחמושים בחרבות, אחדות מהן שלופות בבירור… בעוד חיילים אחדים שעטו בכל רחבי הארמון ובבנייני המשנה השונים, אחרים התפרצו לאגף המלכה והתנפלו על הנשים שמצאו שם… שני יפנים תפסו אחת מאצילות החצר, הוציאו אותה מהבית ורצו במורד המדרגות, גוררים אותה איתם…. אחד מהם שאל אותי שוב ושוב באנגלית: "איפה המלכה? אמור לנו איפה המלכה!"

סבאטין, חסר אונים או רצון אמיתי לסכן את חייו למען גבירתו, ביקש את הגנת היפנים והצליח לבסוף לחמוק מהמתחם. הגנרל האמריקאי דאי צרח הוראות לשומרים וניסה, בייאושו, לארגן הגנה כלשהי- אולם המצב כבר נראה אבוד. הקצין התורן, צ'ין, נעלם כלא היה, וקומץ שומרי הארמון הקוריאנים של דאי ניגף בכוח האש העדיף של הפולשים. לבסוף, נאלץ גם הגנרל האמריקאי לסגת מהארמון.

היפנים, בינתיים, גילו שהמלכה היא אחת משלוש נשות החצר שהרגו קודם לכן. הם הוציאו את הגוויה שלה מהארמון ובהתאם להוראותיו של מיאורה, שרפו אותה בחורשה סמוכה. "הקיסרית האחרונה", כפי שנודעה לימים, האישה החזקה האחרונה בקוריאה הקדם-קולוניאלית, הגיעה לסוף דרכה בפעולת דמים יעילה ומהירה.

הממשלה היפנית, כפי שכתב ההיסטוריון פיטר דוּס, הופתעה לחלוטין מהפעולה. מיאורה לא טרח לבקש אישור לפעולתו העצמאית מראש הממשלה או שר החוץ, ואלו התייעצו בבהילות מה לעשות. בהתחלה, הכחיש השגריר בברוטליות מעורבות יפנית בתקרית, אולם מידע זרם לממשלה היפנית, הן מנציגיה שלה והן משגרירויות זרות. שר החוץ הבין שזעקה בינלאומית בלתי נמנעת, והחליט להעביר את מיאורה מתפקידו ולהשיב אותו (ואת כל יתר המעורבים) ליפן באופן מיידי. מיד כשעגנו בנמל הירושימה נעצרו בידי המשטרה היפנית והובלו לכלא, לפתיחת משפטם.

אולם כגודל הציפיה, גודל האכזבה. קריאה זהירה בפרוטוקולי החקירה מראה כי השופט יושיאוקה ניסה או התכוון בהתחלה להרשיע את הנאשמים, אולם בשלב כלשהו קיבל "רגליים קרות", הן בשל התערבות ממשלתית או החלטה אישית. ולא שהיו חסרות ראיות: אחד הסושי, צעיר לא חכם במיוחד בשם איאירי קקיצ'י, הודה למשל שנכנס לארמון לא בשביל לגנוב אלא רק בשביל "להרוג את המלכה". נאשם אחר, טקהאשי קנג'י, הודה במכתב כי הרג אישה אחת לפחות, אם כי הוא לא היה בטוח שמדובר במלכה. ובכל זאת, בפסק הדין, מתאר השופט יושיאוקה בפרוטרוט את המזימה לרצח, מניעיהם של הרוצחים ותנועתם- עד החדירה לארמון ממש. אולם כאשר החוליה נכנסת לארמון, מפסיק השופט בחדות את הסיפור. "למרות שהם נכנסו [לארמון]," הוא קובע, "לא ברור אם מי מהם ביצע פשע. כל הנאשמים מזוכים מחוסר ראיות קבילות על בסיס סעיף 165 לסדר הדין הפלילי." במקביל, זיכה בית דין צבאי את הקצינים שהשתתפו במזימה. מעניין לציין שבניגוד לבית המשפט בהירושימה, שהתמקד בדיני הראיות, הטריבונל הצבאי של דיביזיה 5 בהירושימה התעניין יותר בדיני פקודה בלתי חוקית בעליל (כתבתי על התפתחות המושג הזה בישראל, כאן). מהמסמכים הפנימיים של הטריבונל עולה כי הוא עבר מספר מהפכים בחודשים שלאחר הרצח. בהתחלה, האמין השופט אינואואה לנאשמים כי לא היו מעורבים. לאחר מכן, בהדרגה, החל לפקפק בכנותם וכתב למשרד הצבא כי משהו כאן נראה לו לא בסדר, "כמו לגרד את הרגל דרך המגף". אולם בתחילת נובמבר, החל אינואואה לגלות רחמים הולכים וגוברים לנאשמים, אנשי צבא "פטריוטיים" בעיקרון, ובמיוחד גילה סימפטיה למשפחותיהם. בפסק הדין, כתב כי אנשי צבא אמנם חייבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, או כזאת שחורגת מסמכותו של המפקד, אולם במקרה הזה – לא היה ברור לקצינים שהפקודה אכן בלתי חוקית, משום שהם ככל הנראה לא ידעו שמטרת המבצע הוא לרצוח את המלכה. כך, תוך כדי התעלמות מהראיות הברורות כנגדם, זיכה אינואואה את כל הנאשמים הצבאיים ובראשם הנספח הצבאי של השגרירות, קולונל קוּסוּסֶה סצ'יהיקו.

הנאשמים, כפי שכתב ההיסטוריון טנקה טושיהיקו, שחקר את הפרשה, ניצלו בעקבות "טיוח" משפטי חסר בושה. העיתונים הזרים הבינו את זה מיד, וגינו את הצביעות של מערכת המשפט היפנית, המשתמשת בחוק "רק כתירוץ" כדי לזכות את אנשי שלומה. אולם התוצאות החמורות יותר היו שמורות לעתיד. לא מדובר דווקא באובדן ההשפעה של יפן בקוריאה, ובמהומות האנטי-יפניות שהתחוללו שם. בשל האימפריאליזם הרוסי הגס, חזרו קוריאנים רבים לתמוך ביפנים שנים אחדות לאחר מכן. בסופו של דבר, לאחר נפתולים רבים, סיפחה יפן את קוריאה כמושבה ב-1910 ושלטה בה ביד ברזל עד לסוף מלחמת העולם השנייה.

הכלב היה קבור במקום אחר. בכירי הממשלה היפנית, ובמיוחד שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י, גילו אוזלת יד חמורה, בכך שהוכיחו שאינם מסוגלים לרסן אפילו גנרל דחוי בדימוס כמו מיאורה. מחדל זה יצר תקדים מסוכן: אנשי צבא יכולים להפר פקודות, לעשות כרצונם ולסבך את יפן תוך ניהול מדיניות עצמאית, וכל זאת בלי להיענש. זאת, כפי שכותב טנקה, בשל הסלחנות המסוכנת שגילתה האליטה היפנית כלפי עבריינות אידיאולוגית. הנאשמים, כפי שכתב השופט יושיאוקה, פעלו ממניעים טהורים. לפיכך, נסלחה להם העברה. הם לא נענשו, ובסופו של דבר "קיבלו את שלהם". בעתיד, ינצלו קצינים יפנים את הלקונה הזאת כדי לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסין. בסוף שנות העשרים, התנקשו קצינים כאלו באחד האנשים החזקים בצפון סין, וב-1931, תוך ביום פעולת טרור שלא היתה ולא נבראה, כבשו על דעת עצמם את מנצ'וריה. בכל המקרים הללו, הממשלה גמגמה ולא הגיבה כיאות. הקצינים לא רוסנו- הם המשיכו להשתולל, התנקשו בפוליטיקאים, מנהיגים וראשי ממשלה. בסופו של דבר- היד החופשית שניתנה לצבא היתה מבין הגורמים שגררו את יפן למלחמת העולם השנייה ולהרס החמור ביותר שחוותה בתולדותיה.

שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י- לא הצליח לרסן את הצבא

שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י- לא הצליח לרסן את הצבא

ב-1895, ביום סתיו נשכח בסיאול, היתה לממשלה היפנית, ובמיוחד לשר החוץ סאיונג'י, הזדמנות לרסן את אנשי הצבא וליצור תקדים חזק של שלטון אזרחי. היא נזנחה והוחמצה. יפן, אמר פקיד אכול חרטה לאחר מלחמת העולם השנייה, דמתה לפיל שגידל חדק (הצבא) למטרות הגנה עצמית. בשל התנהגותו התוקפנית של הפיל, סובביו מאיימים עליו יותר ויותר, והוא משקיע יותר ויותר משאבים בחדק. החדק מקבל חיים משל עצמו, הולך וגדל, הולך ותופח, ללא כל פרופורציה לשאר חלקי הגוף. וככל שהחדק משתולל, כך נדרש הפיל להזין ולגדל אותו עוד יותר במעגל שאינו נגמר. "החיה האומללה לא הבינה," כתב אותו פקיד, "שחידקה הפך לאויבה בנפש."

אבל ב-1895 איש לא ראה זאת. הנורא מכל היה עדיין צפון בערפילי העתיד.

"לכודים": ספר מתח כראי לחולי הישראלי

רוני דונביץ', לכודים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008

בימים אלה, כאשר אני מתמרן נואשות בין הכנת מערכי שיעור לסטודנטים שלי ופיענוח ספרים ביפנית עתיקה עבור הדוקטורט, אי אפשר בלי רגעים של התרעננות. לפיכך, ביליתי את השעתיים וחצי האחרונות בקריאה של מותחן הטרור "לכודים" מאת רוני דונביץ'. הספר היה מוכר לי עוד מ-2008, כאשר הפרק הראשון שלו פורסם חינם אין כסף בידיעות אחרונות. מאז, תמיד רציתי לדעת מה ההמשך- ואף פעם לא היה לי זמן. עד היום. התוצאה? חדשות טובות, וחדשות רעות.

החדשות הטובות הן, שספר שאני מצליח לסיים בשעתיים וחצי חייב להיות מעניין, מעניין מאד. החדשות הרעות הן, שהקריאה דיכאה אותי. לא בגלל הסוף של "לכודים" (ולא, אין כאן ספויילרים), אלא בגלל האווירה שלו. כהיסטוריון, האמנתי תמיד שכל ספר, גם ובמיוחד רומן, הוא ראי לחברה שבה הוא נכתב. ובראי של "לכודים" משתקפות פנים לא נעימות. לחברה הישראלית, מיותר לומר, פנים רבות. ספר יחיד אינו יכול לשקף אותה במלוא מורכבותה. גם לא עשרה ספרים, או מאה. אולם ב"לכודים" משתקף פן מסויים, מטריד של החברה שלנו: פן נרקסיסטי, פרנואידי וחשדני- של חברה כוחנית המשקצת את כל העולם, ובטוחה שעליה לסמוך על כוחה שלה בלבד. מחלת "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב".

אל תטעו: לא מדובר ביצירת מופת, אבל כספר מתח, "לכודים" עושה את העבודה. הסיפור נפתח בדרמה בטיסה ממילאנו לתל אביב. הדיילת ויקטוריה מגלה שכל נוסעי מחלקת העסקים מתים. כאשר, לחרדתה, היא פותחת את תא הטייס- מתגלה האסון במלוא חומרתו- גם הטייסים עברו מן העולם. מכאן נפתחת דרמה מסחררת, עוצרת נשימה, בכיכובו של ראש אגף מבצעים במוסד, אלכס ברטל, בתו האמיצה דניאלה, מומחה הטיסה האנטיפת רן טוקטלי שכאילו נלקח מסרטי ג'יימס בונד, ראש השירות החשאי האיטלקי, פילגשו היפיפייה ועוזרו האנטישמי, וכמובן- איך לא- שורה ארוכה של נבלים וטרוריסטים שכולם (ניחשתם נכון) מוסלמים.

הסיפור מרתק, הכתיבה מצויינת. קצב הסטקטו של דונביץ' מותח את הקורא עד קצות העצבים. הכוונה שלי היתה לקרוא פרק ולהמשיך במחקר שלי, אבל פשוט לא יכולתי לעזוב את הספר בלי לדעת מה קורה בסוף. ואני לא אקלקל לכם את ההנאה עם ספויילרים. הבעיה שלי היא לא עם הכתיבה, אלא עם הנחות היסוד מאחורי העלילה. בניגוד לכריכה האחורית, שמבטיחה לנו דמויות אנושיות ומורכבות- דונביץ' מרכיב מערך פלקטי עם ארבע צלעות: הטרוריסטים המוסלמים, הגויים הנוצרים, הישראלים האמיצים, ובשוליים- החרדים המגעילים. מעניין להסתכל בכל אחת מהצלעות האלה, כדי לפענח את מערך החשיבה שמאחורי העלילה של "לכודים".

המוסלמים בספר יצוקים כולם בדמותו של השטן- עד האחרון שבהם. הם מקללים, עיניהם השחורות רושפות משנאה, עורם השחום בוהק ומזוודותיהם עמוסות בחומרי נפץ בעוד הם מתכננים פיגועי טרור מתוחכמים תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה. הם מלאים ברגשות אינסופיים של שנאה ונקמה. אין להם יכולת לאהוב באמת שום דבר חי. באחת הסצינות המצמררות בספר, מתואר כיצד טרוריסט מוסלמי שובר את המפרקת של כלבה שליקקה את ידו שנייה קודם לכן. כולם, כמובן, אנשי אל קאעדה ולא משנה מה זהותם הלאומית- ערבים, אפריקאים, פקיסטנים או בוסנים. אין הבדלים אמיתיים ביניהם. מֶכָּה מתוארת כ"כור השנאה" של האיסלאם. במקרה מסויים, מתאר הכותב מעשה טבח שנעשה במוסלמים כסיבה לרגשות הנקם שלהם, אולם הנקמה היא כל כך כוללת ושטנית, עד שהסיבה מוסיפה רק קצף על ביזיון. הגרועים ביותר הם, כמובן, המוסלמים המשכילים והמתוחכמים, אבל בנוגע לכך אני לא רוצה להרחיב כדי לא לגלוש לספויילרים.

הנוצרים המופיעים בספר, רובם ככולם איטלקים, אינם מוצגים באור שטני כמו המוסלמים- אולם העלילה רוויה באיבה קשה כלפיהם. הם מתעבים את ישראל, אנטישמים בגלוי או בסתר, מאשימים את היהודים בטרור המוסלמי ואדישים למוות של ישראלים. "אתם תמיד חכמים יותר, תמיד צודקים, גזענים, מתנשאים", אומר בזעם אנצו, עוזרו האנטישמי של ראש שירות הביון האיטלקי, בעודו מביט בשוויון נפש על ישראלים שטסים אל מותם, "אתם מתאכזרים לאחרים, אבל מרחמים על עצמכם. בכל פעם שמוטחת בכם ביקורת, אתם מנפנפים בשואה. כמו ילד קטן שדורש מכולם שיתעסקו רק בו. ולמה בדיוק? מה במיוחד בכם? אתם עשירים במכרות זהב ויהלומים"? מה שמעניין את האיטלקים, כמובן, זה רק כסף. אה, וגם "החיים הטובים". "אם לא הייתם מתיישבים למוסלמים בתוך הנחיר ומפלאים כל הזמן שהם מתעטשים," ממשיך אנצו, "אמריקה לא היתה צריכה לבוא לעזרתכם והיתה מסייעת לאיסלאם. אל קאעדה לא היתה קמה, והתאומים לא היו נופלים. כשתפסיקו להאמין שאתם עם נבחר, וכל השטויות הגזעניות האלה, ותבינו שאתם עוד עם ככל העמים, אולי תוכלו להפסיק להיות האאוטסיידר הפרובלמטי. אתם לא מבינים ששונאים אתכם כבר אלפיים שנה?" בקיצור- נאום ניאו נאצי טיפוסי. ואכן, אלכס, גיבור "המוסד" הישראלי, אומר לאנצו שהיה צריך להיוולד בתקופתם של היטלר ומוסוליני.

לא כל ה"גויים" בספר אנטישמיים באופן כה גלוי, אך כולם אדישים למצוקתם של הישראלים. הם גם מתוארים באור מגוחך. ביאנקה, פילגשו היפה של ראש שירות הביון האיטלקי היא "סרט פורנו מהלך", קליפה ריקה של ניתוחים פלסטיים שאין מאחוריה דבר. הכומר שלכוד עם הישראלים במטוס הוא שבר כלי מגוחך שלא עושה דבר חוץ מלמלמל תפילות. חיילי היחידה האיטלקית המיוחדת ללוחמה בטרור הם בריונים אלימים וחמומי מוח.

הישראלים החילונים, לעומת זאת, הם תמונת מראה של הגויים. משכילים או בורים, מתוחכמים או מחוספסים, כולם פעילים, אכפתיים, אמיצים ואנושיים. חלקם גיבורים מושלמים, כמו אלכס ברטל,  הצבר האידיאלי, רב המרגלים העשוי ללא חת, ובתו דניאלה. אחדים מהם גסים ואנטיפתים, כמו מומחה הטיסה המוזר רן טוקטלי, אבל גם הוא, בסופו של דבר, מתגייס לעזור בעת צרה. גליה, סוכנת המוסד, היא יפיפייה אמיתית, בחורה שמבט אחד בה "יגלה שהיא אוצר", לעומת ביאנקה האיטלקיה המזוייפת על פניה המאופרות והמנותחות. אמנם, במטוס יש כמה ערסים בהמיים, "מאלו שגונבים ברזים ומגבות", שצריך לרסן אותם מעת לעת, אבל אפילו חלקם מתגלים בסופו של דבר כנשמות טובות. גם הישראלים הפשוטים, כמו "שמעון האינסטלטור" הם אנשי כבוד מחוספסים אך טובי לב.

תמונת מראה נוספת לגיבור הצבר, הישראלי, הם החרדים. המטוס שורץ בהם. הם מתפללים, עיניהם רושפות, הזקנים שלהם מדובללים והם מלאי שנאה לכל מי שאינו כמותם. הם מבלים את הטיסה בניסיון להפריע לגיבורי המוסד המנסים להציל אותם, מאיימים בחרם על חברת התעופה, ופרימיטיבים מספיק להאמין שהמטוס "מקולל" בגלל שצליינים נוצרים מתפללים בו. "כופרים!" "גויים!" הם צועקים, ומנסים לעשות שפטים בצליינים הפתטיים והאומללים שמסביבם. כמובן שהם לא מסייעים למאמצי החילוץ, אלא רק מהווים נטל- תדמית טיפוסית של החרדי בחברה הישראלית, החילונית.

הישראליות המתגלה ב"לכודים", בסופו של דבר, היא מדכאת ומפחידה: נרקסיסיטית, מרוכזת בעצמה, אגוצנטרית וחוששת מהעולם כולו. למרבה הזוועה, המחבר אינו מבין עד כמה הגישה שלו עצמו ל"גויים" דומה לזו של "החרדים" שהוא מתאר בבוז כה רב, ועד כמה תפיסת העולם שלו מאשרת את הנאום האנטישמי שהוא שם בפיו של ה"חזיר" (כך במקור!) האנטישמי אנצו.

אם תפיסת העולם הזאת היתה מתבטאת רק בספרי מתח כמו "לכודים"- לא הייתי דואג. מיותר לומר שהיא נפוצה מאד בחברה שלנו, וקיימת בעיתונות, בתקשורת האלקטרונית ובדעת הקהל. הגטואיות החדשה- של הישראלי הנרדף, הרואה אנטישמיות בכל פינה וסבור ש"העולם כולו נגדנו"- ובו בזמן מתפאר בכוחניות צבאית שהיא, ורק היא, הפתרון לכל הבעיות. זה שילוב נפיץ, קטלני. הקורבנות הכוחנית ממכרת, מסממת, ונוטה להתפשט במהירות, בעיקר במצבי מצוקה ומשבר. וזה עלול להסתיים רע.

שוק הדם, או: למה שבוי ישראלי אחד שווה אלף פלסטינים?

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: