ארכיון הבלוג

יושב ראש, מנהיג וחבר: סוד הכישלון וה"תוכנית" המדינית של בוז'י הרצוג

בתוכנית המדינית החדשה שלו, הצליח יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג לשלב את הרע שבכל העולמות.

.

"If you want to replace a government, you have to provide a choice, not an echo"

ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, בספרו Common Ground

לפני כך וכך שנים, התנהלו בחירות מקומיות בעיר מסויימת במרכז הארץ, ששמה ישאר עלום לעת עתה. רבים מתושבי העיר, אולי אף רובם, מאסו בראש העיר הותיק, שכשל בתחומים רבים והכניס את הקופה המקומית לגרעונות עתק. בבחירות, התמודד מולו סגנו, פוליטיקאי ותיק בעל קשרים באחת המפלגות הגדולות, עם בסיס תמיכה חזק אך מצע עמום למדי, שניסה לא להרגיז אף אחד אך הבטיח "לשנות דברים בעיר". הסגן יצא לבחירות עם כרזות מהודרות, עליהן התנוסס דיוקנו תחת הכיתוב "ראש עיר, מנהיג וחבר", שמהר מאד הפכו ללעג ולקלס. בעלון אנונימי שנפוץ ברחובות העיר באותם ימים נכתב: "ראש עיר – רק על גבי כרזות התעמולה; מנהיג – של קבוצה קטנה של עסקנים ואינטרסנטים; חבר – של כולם לפני הבחירות". לאחר שהגיעו התוצאות מהקלפי, הסתבר שהסגן הפסיד לראש העיר המכהן. לאחר מכן קבל העסקן המובס בפני כתב העיתון המקומי כי "חשבתי שהתושבים רוצים שינוי. כנראה שטעיתי". אז זהו, שתושבים רבים לא היו מרוצים מהמצב הקיים ורצו שינוי, אבל נתקלו במלכודת. אם הם לא מרוצים מהמצב הקיים, אז למה להצביע לסגן ראש העיר שמזוהה איתו, וההצעות שלו לא נבדלות בהרבה מאלו של יריבו? ואם הם כן מרוצים מהמצב הקיים, מן הסתם יצביעו לראש העיר ולא לחיקוי החיוור שלו.

מפלגת העבודה נפלה במשך שנים, שוב ושוב, למלכודת דומה, כאשר זחלה לממשלות הליכוד והפכה את עצמה לאופציה לא רלוונטית. מי שתומך במדיניות נתניהו, מן הסתם יצביע עבורו. ומי שלא, מדוע לו לבחור בגלגל החמישי של הממשלה? יצחק הרצוג, היושב ראש הנוכחי של המפלגה, למד כביכול לקח, וחרף כל הפיתויים (והלחשושים בתקשורת) התגבר על ייצרו ולא נכנס לממשלה. דא עקא, שהרצוג מתנהג באופוזיציה, כבר חודשים רבים, כחיקוי חיוור שנמצא אי שם מבחינה אידיאולוגית בין הליכוד ויש עתיד, בניסיון לקושש קולות מהימין. נכון שכדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה, יש לשבור את שוויון הכוחות בין הגושים, ומבחינה זו הרצוג צודק. אבל הניסיון לעשות זאת באמצעות חנופה וחיקוי מדיניות הימין נדון לכישלון.

קחו למשל את התוכנית המדינית החדשה של הרצוג, שמצליחה לחבר את הרע מכל העולמות: הד קלוש לתפיסה הבטחונית של נתניהו ויעלון, בלי ההיגיון הפנימי שלה; גירסה מקוצצת של תוכניות מדיניות אחרות, מקיפות ומעניינות יותר, שעלו בחוגי מפלגת העבודה, באופן שעיקר גם אותן מכל משמעות, וניסיון לפופוליזם נוסח יאיר לפיד, רק בלי הנמרצות והאנרגיה. תוכנית כזאת, מעבר לכשלים שיש בה, ועוד נדבר עליהם להלן, היא אסון פוליטי למפלגת העבודה. מי שתומך במדיניות הקיימת, יצביע לליכוד ולבית היהודי; מי שלא מרוצה ממנה, אבל דוגל באיבה לערבים, לאומנות וגישה של "לא שמאל ולא ימין", יבחר כבר ביאיר לפיד, זה האטרקטיבי עם הג'ל בשיער. אין לו שום סיבה לבחור בהרצוג כצל חיוור ועייף של הנ"ל. ומי שלא מרוצה מהמדיניות של נתניהו, או מטורנדו הברברת הפטריוטי של לפיד, בוודאי שלא יבחר במי שמחקה אותם. כך, מפלגת העבודה נשארת קירחת מכאן ומכאן – גם אוכלת את הדגים הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.

4d443b72-a5aa-4c40-a5c2-f8f02288926a

על תוכניתו של הרצוג תוכלו לקרוא בפירוט כאן. היא מתבססת על ההנחה שבעת הזאת, לא ניתן להגיע להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, ויש להיפרד מ"מקסימום" פלסטינים ברוח גישתם של רבין ובן גוריון (לא ברור איך שני המנהיגים האגדיים קשורים לתוכנית הזאת, אבל קצת name dropping אף פעם לא הזיק לאף אחד). איך עושים את זה? ישראל לא תיסוג באמת מהגדה, אבל תשלים את חומת ההפרדה מסביב לגושי ההתנחלויות כדי לסמן ש"אנחנו כאן, הם שם". כמובן שישראל תישאר גם "שם", ואיתה גם ההתנחלויות המבודדות והמאחזים, שהרצוג לא באמת מציע לפנות. זה יהיה קשה פוליטית – חבל להזיע. איך הפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בשורת איים מבודדים רצופים במאחזים, שישראל מחזיקה בפועל 60% מהגדה כשטחי C? לא ברור. מעבר לזה, מציע הרצוג להפסיק את מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי חמאס, ולהתחיל למעשה עוד סבב לחימה ברצועה. למה? לאיזו מטרה אסטרטגית? מה יהיה בסוף הסבב? לא ברור. אם אפשר להפוך את מדיניות ה"שב ואל תעשה" של נתניהו ברצועה לגרועה ומסוכנת אף יותר, הרצוג הצליח לעשות גם את זה. ההצעה המהותית השלישית היא להפריד שכונות פלסטיניות מסויימות מירושלים באמצעות חומה, אבל בלי להכניס לשם את הרשות הפלסטינית. כנראה המצב במחנה הפליטים שועפאט, שהחומה הפכה אותו לשטח הפקר ושמורת טבע של כל גורמי הפשע והטרור האפשריים, הוא כל כך נפלא מבחינה בטחונית, שיו"ר המחנה הציוני רוצה להרחיב את המודל שלו גם לאזורים נוספים. קשה לי להאמין שראש ממשלה כלשהו יוכל להתגבר על התנגדותה העזה של מערכת הביטחון לצעדים הרסניים וחסרי אחריות מסוג זה.

shuafat1

מודל נפלא – מחנה הפליטים שועפאט

התוכנית של הרצוג מתכתבת למעשה עם שלוש גישות מדיניות אחרות שרווחת במערכת הפוליטית הישראלית, וראוי לפרט על שלושתן בקצרה.

ראשית ישנה גישת ה"שב ואל תעשה" שמאפיינת את רה"מ ומקורביו. הגישה הזאת, שמיוצגת באופן האינטליגנטי והרהוט ביותר על ידי שר הביטחון משה יעלון (ראה המאמר, בוגיזם – האידיאולוגיה של הדשדוש, שפורסם בעבר כאן בינשוף) מניחה כי במזרח תיכון קורס לתוך עצמו, הסיכונים הבטחוניים וחוסר הוודאות הם כה גדולים, עד שעדיף לדשדש במצב הקיים כ"רע במיעוטו". לפי הגישה הזאת, ישראל צריכה "לנהל את הסכסוך", "לכסח את הדשא" של הטרור כשהוא מרים את הראש יתר על המידה, לשמור על ההרתעה שלה, אבל לא לצאת ליותר מדי מלחמות הרפתקניות. בדו"ח האחרון שלו, הבהיר המכון למחקרי ביטחון לאומי את הסכנה שבגישה הזאת: גם אי עשייה היא בחירה אסטרטגית, וגם לה עלולות להיות השלכות חמורות. בעוד ישראל מדשדשת לה במקום ומנסה לשמר את המצב הקיים, היא מאבדת יוזמה לטובת גורמים אחרים וחווה תהליך של קריסה מדורגת. היחסים הבינלאומיים של המדינה מידרדרים במהירות, המצב בגדה המערבית מתקרב לפיצוץ חרף נסיונות ההכלה של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, והשעון הדמוגרפי מתקתק ללא רחמים.

download

דא עקא, שהפתרון המסורתי לתהליך הדעיכה האיטי הזה, פתרון שתי המדינות, נראה כרגע כקשה להשגה יותר ויותר. כפי שהרצוג עצמו הבחין בצדק, מעבר למכשולים האובייקטייבים הניכרים, חוסר האמון המוחלט בין ההנהגות מונע אפילו משא ומתן, לא כל שכן פתרון כלשהו. הגישה של "הסכם שלום מיד", שאפיינה בעבר את השמאל, אכן נראית כפחות רלוונטית. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוציאו חברי כנסת אחדים ממפלגת העבודה, במיוחד חיליק בר, מסמכים מעניינים שמציעים אופציות לפתרון. כמו נתניהו ויעלון, גם בר סבור כי במצב הנוכחי אי אפשר לפתוח מיד במשא ומתן להסדר קבע, ואף מכיר בסיכונים הכרוכים בכך. כמו עמוס ידלין, הוא מציע לבצע נסיגה מוגבלת, שתשפר את מצבה של ישראל מבחינה דמוגרפית ותאפשר דיון על פתרון שתי המדינות בעתיד, לצד שורה של מחוות שיפרצו את חומת החשדנות בין הצדדים ויניעו דינמיקה של משא ומתן – החשובה ביותר מביניהן היא הכרה במדינה פלסטינית עם גבולות שנויים במחלוקת. בר מקווה שהיוזמה שלו תוכל להתניע תהליך אזורי, בשיתוף ובסיוע מדינות סוניות שיש להן כרגע אינטרסים משותפים עם ישראל.

download (1)

המחוות הן המפתח – חיליק בר

יאיר לפיד, לעומתם, לא מציע תוכנית ממשית, אלא רוכב על גלי הפופוליזם, הסלידה מהקצוות והאיבה לפלסטינים כדי להציע מעין תוכנית הפרדה מעורפלת של "אנחנו כאן והם שם", וילה נעולה בג'ונגל המוקפת בגדרות גבוהות וחזקות. התוכנית הזאת לא מעשית מסיבות רבות: שני עמים אינם יכולים לחיות בכברת ארץ אחת בלי שיתוף פעולה הדוק ביניהם, הן כלכלי, הן בטחוני והן בתחומים אזרחיים. אי אפשר לדמיין אפילו מדיניות איכות סביבה, למשל, בלי שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית. אבל למרות האופי הפנטסטי והבלתי ריאלי של תוכנית לפיד, הפתרון שלו לפחות אטרקטיבי מבחינה אלקטורלית. אפשר עוד לומר בדוחק, שאם מנהיג מרכז יוכל לעלות לשלטון עם תוכנית מדינית כזאת, הוא יוכל לשפר אותה תוך כדי תנועה לאחר שירכיב ממשלה.

יצחק הרצוג, בכישרון מדהים, הצליח לזקק את החסרונות והבעיות בכל שלוש הגישות הללו ולהרכיב מהן תוכנית ירחמיאלית להפליא. מצד אחד, הוא מאמץ את הפסימיזם העמוק וגישת "אין פרטנר" של הבוגיסטים, אבל בכל זאת מציע מהלכים חד צדדיים – בניגוד מוחלט להיגיון שלהם. אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי. הויתור החד צדדי כצעד ביניים נלקח על ידי הרצוג מהתוכנית של חיליק בר. אבל תוכנית בר מבוססת על ההנחה שנסיגות זהירות ושורה של מחוות, כגון ההכרה במדינה פלסטינית, יוכלו לשבור את הקרח בין הצדדים ולהוות מינוף להמשך התהליך, הן האזורי והן הישראלי-פלסטיני. ללא הויתורים המשמעותיים הללו, המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות. בקיצור, עם תוכניתו של הרצוג, נאלץ להכיל את הסכנות שבצעדים חד צדדיים, בלי ליהנות מהיתרונות. ובאשר לתוכנית לפיד, הרצוג מאמץ את חוסר האמון המוחלט של המרכז ה"יש עתידי" בערבים (ואת הבורות בכל הנוגע אליהם) אבל בכל זאת טוען במפגיע שפתרון הקבע שלו הוא הסכם דו צדדי. כלומר, הוא מאבד גם את הקסם האשלייתי של "בואו נשליך את המפתח ולא נראה יותר את הפלסטינים", שמהווה את סוד האטרקטיביות האלקטורלית של יאיר לפיד.

ישיבת יש עתיד בכנסת

אטרקטיבי – יאיר לפיד

בכלל, כפי שכתב אחד המבקרים, נראה שהתוכנית של הרצוג לא נכתבה על ידי מדינאים, אסטרטגים ואנשי צבא, אלא בראש ובראשונה על ידי אנשי תקשורת ויחצנ"ים. כל שורה בה, ואני מצטט את אותו מבקר, נראית כאילו נועדה לקרוץ לזה, ולמשוך את זה, ולא להרגיז את ההוא. כך יוצרים הד קלוש וחלוש. מפלגת העבודה, ומחנה השמאל, זקוקות לעומת זאת למנהיג שיציב אלטרנטיבה אמיתית, ולשם כך יש צורך באומץ, יוזמה והיגיון אסטרטגי סדור. המנהיג הזה, ככל הנראה, לא יהיה יצחק הרצוג. הוא צריך להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה.

 

מחדלו של הזקן: איך הוחמצה ההזדמנות הראשונה לשוויון בנטל

מסמכים היסטוריים מסקרנים שהגיעו לינשוף מספרים כיצד פספסה מדינת ישראל את ההזדמנות הראשונה לכונן שוויון בנטל: לידיעת הקורא יאיר לפיד.

(ותודה לסופר דוד מלמד ששלח אלי את המסמכים)

תלמידי ישיבה

לפני מספר חודשים הגיעו אלי, ברשימת תפוצה כלשהי, שני מסמכים היסטוריים מעניינים מראשית ימי המדינה (1958): מכתב של הרב הראשי דאז, יצחק הלוי הרצוג, לראש הממשלה דוד בן גוריון, ותשובתו של "הזקן". שני המכתבים עסקו בשאלת גיוס בחורי הישיבות, ובאופן כללי השתלבות הציבור החרדי בחברה הכללית, באופן שייראה אקטואלי להדהים גם בימינו. מהמכתבים עולה ריח חריף של החמצה. בן גוריון התבטא בבהירות ובתבונה, אמר את כל הדברים הנכונים, אפילו גילה נחישות מנומסת מול תביעותיו של הרב – אולם בשורה האחרונה כשל. טעותו, כפי שנראה, לא היתה בקו המדיניות שבחר לנקוט בפועל, אלא דווקא בכשלונו להבטיח את קו המדיניות הזה באמצעות חקיקה מסודרת.

באופן לא מפתיע, מטרתו של הרב הרצוג, ששם עצמו כשומר החומה, היתה למנוע כל גיוס של בחורי ישיבה לצה"ל. הטיעונים מוכרים: היטלר השמיד לא רק את הגוף היהודי, אלא גם את הנפש; לימוד התורה הוא בית היוצר למהותה הרוחנית של האומה, ומעניק לה חומת מגן מיסטית לא פחות מאשר הלוחמים המחרפים את נפשם בחזית. בניגוד אולי לרוב המנהיגים הדתיים היום, הרצוג ראה בבן גוריון ("מכובדי היקר והנעלה") לא רק מנהיג חילוני אלא אישיות רוחנית, המגלמת בדמותה את גאולת ישראל המתחדשת. לפיכך, עליו להגן על העם לא רק במישור החומרי אלא גם במישור הרוחני:

הרב יצחק הלוי הרצוג

הרב יצחק הלוי הרצוג

נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי לנוכח השמועה כי נתעוררה כוונה להכניס שינויים במעמד הקיים של תלמידי הישיבות, שגיוסם נדחה כל עוד הם יושבים בחצרות בית ה' ומקדישים את ימיהם לתורה […] זכויות היסטוריות, שגודלן עד שמי רום, נפל בחבלו של כב' להחזיר תפארת החירות והפדות לישראל ולכונן ממלכתו העצמאית במכורתו. נתקיים בכבודו "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל" […]  חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמי חיי עצמאות להעניק לבני הישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי הרוח של האומה (והם עושים את זה במסירות נפש ובהקרבה לא ישוערו במצב כלכלי כבד מנשוא שלא יתואר בדברים) – שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באוהלה של תורה. כי אף הם מגוייסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתן ובגללן הגענו עד הלום.  […] אני בא איפה לפני כב' בלב רועד, אבל בביטחון, כי כב', אשר התרומם לספירות כלל ישראליות בהעניקו לתלמידי הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס יוסיף להראות את חיבתו והוקרתו לבני התורה, ולא יחול שום שינוי במעמדם זה, אף כמלוא נימה.

בן גוריון 

בתשובתו, אמר בן גוריון את הדברים הבאים:

אשר לבחורי הישיבה, הדבר, נדמה לי, אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבא נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה שבחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלים כמו כל צעירי ירושלים. המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבה רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. […]וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה, אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית יהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות. ולכן הצעתי (לא הוריתי, אלא הצעתי) שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד התורה – ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים – ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל. אסור לשכוח שאין אנו ממשיכים פה חיי הגלות, ותלויים בחסדי זרים […] אנו עומדים ברשות עצמנו. ועול הביטחון מוטל עלינו בעצמנו. זוהי זכות גדולה שזכינו לה אחרי מאות בשנים, וזכות זו מחייבת לדעתי כל צעיר בישראל.

יצליח לתקן את מחדלו של בן גוריון? ספק רב. ח"כ החדש יאיר לפיד

יצליח לתקן את מחדלו של בן גוריון? ספק רב. ח"כ החדש יאיר לפיד

אבל תהיה זו טעות להתבונן על מכתב זה בעיניים נוסטלגיות, ולהתבשם מנחישותם של מנהיגי העבר אל מול ההשתמטות החרדית. בן גוריון אומר אמנם את הדברים הנכונים: הוא מצביע על הפגיעה בעיקרון השוויון, ועל החשיבות שבהגבלת מספר הפטורים מגיוס למעט מזער של עילויים לומדי תורה. אולם, במעין קדימון להתבטלות החילונית הרגילה כלפי החרדים, הוא לא העז לעמוד על דעתו ("לא הוריתי, הצעתי"), לא הצליח לעגן את המגבלה על מספר הלומדים בחוקים ותקנות או ליצור מוסדות שייפקחו על כך. למעשה, ההסדר לא היה מבוסס על חוק, אלא על הוראות שעה חלושות למיניהן, שהליכוד ביטל בנקל כאשר עלה לשלטון ב-1977. זו דוגמא נוספת לגישתו הכאוטית של בן גוריון לממשל, שהתבססה על הסדרים זמניים, קואליציות רגעיות ותקנות שעה, ולא על מוסדות ברי קיימא ומאריכי ימים.

מעבר לכך, אם רק אנשים מעטים, אותם עילויים המוכנים להקדיש את כל חייהם לתורה, יוכלו שלא לשרת, היכן מנגנון הבחינות הממשלתי שייקבע מי הם אותם "עילויים"? הותרת הדבר בידי ראשי הישיבות, כפי שקרה בפועל, היתה פרצה הקוראת לגנב: הרי ברגע שפרץ בגין את כל גדירות המכסה ב-1977, רבים מהם העניקו פטורים לכל צעיר חרדי שפנה אליהם, בלי שום קשר למידת יכולתו ללמוד תורה, רק כדי שלא יתגייס לצה"ל ויתפקר שם. כך נוצרה "חברת הלומדים" של ימינו, המנותקת מהצבא ומהחיים המודרניים, ומהווה נטל שאין כמוהו על הכלכלה הישראלית.

נזק זה קשה לתיקון כיום, מפני שגיוס חרדים כיום לצה"ל מצריך משאבים ניכרים, ומעמיד את הצבא בפני סכנה ממשית של הקצנה דתית (נוספת על זו שקיימת ממילא). אולם ניתן לשער שאם הממשלה היתה מקפידה על שילוב החרדים בצבא, ובכל יתר תחומי החיים של המדינה, כבר משלב מוקדם, החברה החרדית היתה, בהדרגה, נפתחת יותר לעולם הסובב ולחברה הכללית. כמו רבים מחוליי החברה הישראלית, הכישלון של בן גוריון נבע לפיכך מהתנהלותו הכאוטית: לא מכשל רעיוני, אלא מחוסר יכולתו לגבות את רעיונותיו בעוגנים חקיקתיים ומוסדיים שיעמדו במבחן הזמן.

ועוד משהו לסיום:

גישתו הכאוטית של בן גוריון התבטאה לא רק בפרשת תלמידי הישיבה, אלא גם בפרשה אחרת, אפלה וכואבת יותר, עליה כתבתי בזמנו כאן, בינשוף.

כמה הערות על הבחירות

מה אפשר ללמוד מהבחירות לכנסת שהסתיימו בשעה טובה, והאם פולישוק שלנו יחזור סוף סוף לנתניה? מהו הקשר בין לבני לשלושה פנסיונרים על ספסל, כיצד תוכל שלי יחימוביץ' לשקם את כוחה, ומהי העצה הידידותית של הינשוף ליאיר לפיד ובנימין נתניהו? כמה הערות על הבחירות, והפעם – מתמקדים בליכוד ויריביו ממחנה המרכז-שמאל. על ש"ס ומלחמותיה הקטנות והנכלוליות נדבר בשבוע הבא. יש למה לצפות.

 polishuk bbb

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

נתחיל דווקא מהסוף.

בפולישוק, הסדרה הקומית המוצלחת של שמואל הספרי, עומד הגיבור, פוליטיקאי בינוני ולא מוצלח במיוחד, בפני ברירה קורעת לב: האם להישאר במפלגתו השוקעת, או להצטרף להרפתקה פוליטית חדשה ומסוכנת של היו"ר הפורש. יועץ הסתרים הקשוח, קוֹזוֹ, סוקר בפניו את האופציות השונות, ומוכיח כיצד כל אחת ואחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, תוביל אותו לחורבן פוליטי. בסופו של דבר, לא משנה מה יעשה, ייאלץ לחזור לביתו בנתניה ולחפש לעצמו עבודה אחרת.

נראה שהדומה ביותר לפולישוק האומלל שלנו הוא יו"ר קדימה, שאול מופז, שהצליח להיכנס בדוחק לכנסת על גביו של קמפיין פתטי, שכל כולו בקשת רחמים מהבוחרים. כפי שהדברים נראים עכשיו, כל האופציות גרועות מבחינתו. אם ייכנס לממשלה בתפקיד שולי, יתמוסס וייעלם – תומכי הממשלה יצביעו בבחירות הבאות לליכוד, לבית היהודי, אולי גם ליש עתיד. אם יישאר באופוזיציה, גורלו לא יהיה טוב יותר. רק מפלגות אידיאולוגיות חדות, נחושות ואנרגטיות, המדברות לליבו של ציבור בוחרים ספציפי, יכולות לשרוד באופוזיציה עם שני מנדטים. קדימה לא עונה בדיוק להגדרה הזאת. ולבסוף, גם האפשרות שהועלתה לא מזמן על ידי פרשנים – איחוד עם הליכוד תמורה לתפקיד שר הביטחון, אינה מבטיחה במיוחד. מופז אמנם יזכה לקדנציה אחרונה על ההגה, אבל קשה לי לראות מי יבחר בו בליכוד בפעם הבאה אחרי שפרש, בגד וערק פעמים כה רבות. הוא יכול לנסות להידחק ליש עתיד, אבל גם אם לפיד ירצה אותו, מדובר ככל הנראה בסידור לקדנציה אחת בלבד. עצה ידידותית למופז: תהנה מהקדנציה הקרובה.

כדאי שיהנה מהקנדציה הקרובה. שאול מופז.

כדאי שיהנה מהקנדציה הקרובה. שאול מופז.

ההזדמנות של לפיד

עצה ידידותית: לדרוש תשלום גדול במזומן, ועכשיו

ומהעלוב ביותר למנצח הגדול – יאיר לפיד צמח ועלה להיות הפתעת הבחירות. כמי שהתנדב במטה הבחירות של העבודה ב-22 בינואר, שמעתי עוד במהלך היום שלפיד (ביחד עם מרצ) הולך להפתיע מעל ומעבר לכל הציפיות, אבל גם אני הופתעתי מהתוצאה. 19 מנדטים ניתנו למפלגה הזאת (אביעד קליינברג כינה אותה בצדק "אוסף אקראי של חברים של הבוס") והציבו אותה בעמדת כוח חסרת תקדים כמעט בפוליטיקה הישראלית. במאמר קודם, טענתי שעל מנת להשפיע מבפנים, יש צורך במנוף לחץ אמיתי וכואב על ראש הממשלה. אם לא תוכל לאיים עליו באופן ממשי, הוא לא יתחשב בדעתך ורק ישתמש בך כעלה תאנה. באופן נדיר במיוחד, יאיר לפיד עומד עכשיו בקריטריונים הללו. בלעדיו, יוכל נתניהו להרכיב אך ורק ממשלה דחוקה שנתונה לחסדיהם של ש"ס והבית היהודי. כל קרוואן שייאלץ להזיז במאחז יאיים על קיומה, שלא לדבר על הסכנה הנשקפת מעריקים למיניהם – שניים כאלה, והוא בדרך החוצה. אם יתעקש עכשיו ויגלה תבונה פוליטית, יוכל לפיד לכפות על ראש הממשלה נתניהו ויתורים רבים. הוא בוודאי יודע, שרבים וטובים רומו ומוסמסו על ידי נתניהו לפניו. עליו לדרוש תשלום דרמטי, עכשיו ובמזומן – אחרת יימרח ויגלוש במדרון.

            יהיה מעניין לראות מה יתבע לפיד במו"מ הקואליציוני. מעמדו מחייב אותו לקחת את אחד התיקים הבכירים, אוצר, ביטחון או חוץ. שני הראשונים הם התאבדותיים. כשר אוצר, יהיה לפיד חתום על קיצוצים וגזירות, וכשר ביטחון, נו, כולם זוכרים מה קרה לעמיר פרץ. דווקא בתיק החוץ יכולים כישרונותיו לבוא לידיו ביטוי, והוא יכול להפיג משהו מהקיצוניות הליברמנית שהשתלטה קודם לכן על המשרד. אולי, וזו כבר משאלת לב, יוכל לפיד גם לשקם במעט את היחסים הרעועים עם טורקיה. במקביל, עליו לדרוש לאנשיו תיקים חברתיים מרכזיים: את החינוך, השיכון ואולי גם הפנים.

במיוחד, חשוב שיקפיד על מראית עין. הציבור שבחר בו מפונק, קפריזי ועובר במהירות בין מפלגות – ואם לא יביא סחורה, הוא ייעלם בבחירות הבאות כמו מפלגות המרכז לפניו. דווקא הימים הראשונים יהיו קריטיים, וההבטחות הקטנות אך הבולטות לעין חשובות במיוחד. אם, למשל, לא ייכפה על נתניהו ממשלה צרה, בת 18 שרים ונטולת טפילים ללא תיק – מטוטלת ההתלהבות תתחיל להתהפך וזו תהיה תחילת הסוף שלו. בהקשר זה, התעקשותו על הדרת נתן אשל מהמו"מ היתה בחירה אסטרטגית טובה. היא לא עלתה לו בדבר, ויצרה מומנטום תקשורתי חיובי שעל גבו הוא יכול לרכב למשא ומתן. לסיכום – יאיר לפיד יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול להתרסק. הנסיבות לטובתו, הכוח בידיו, ואם יתנהל נכון הוא אף עשוי להיות ראש ממשלה בקדנציה הבאה. אם ייכשל, לעומת זאת, יהיה זה אך ורק באשמתו שלו.

שלא יכבד צ'קים מנתניהו  - המנצח הגדול יאיר לפיד

שלא יכבד צ'קים מנתניהו – המנצח הגדול יאיר לפיד

הכרטיס הצהוב של נתניהו

עצה ידידותית: לשרוד

כפי שאמר רובי ריבלין, הכרטיס הצהוב ניתן בבחירות אלו לליכוד. אולי רוב העם רוצה עדיין את נתניהו כראש ממשלה, אבל ברור כי איש לא מתלהב ממנו. כנסי הבחירות שלו היו חצי ריקים ומביכים, מלאים בפקידי עירייה עייפים שאולצו להגיע ועזבו לפני הסוף. עם שלושים ואחד מנדטים, הליכוד הוא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, אבל השטח שלו מת ומבועי התמיכה שלו הולכים ומתייבשים. בגדול, קהל הבוחרים סימן שאם ימשיך במדיניותו הנוכחית, גורלו יהיה רע ומר. מהי המדיניות הנוכחית וכיצד יש לשנותה? לא ברור. מה שברור הוא, שהשילוב של סטגנציה מדינית מחד ומס שפתיים למדינה פלסטינית מאידך, היה הרסני לליכוד, מפני שהבריח בוחרים ללפיד מחד ולבנט מאידך. הרסנית עוד יותר היתה עליית מחירי הדיור, שצפה לתודעה בעקבות המחאה החברתית, ומחדלי הממשלה בנושא השוויון בנטל. אם לא יחולל נתניהו מפנה דרמטי באחד מהנושאים הללו, הוא עלול למצוא את עצמו בבחירות הבאות באופוזיציה. גם אם יחולל מפנה כזה, והדבר מסובך ביותר הן בשל מבנה הקואליציה והן בשל התנאים האובייקטיביים, הקרדיט עלול להירשם על שמו של לפיד. גם הרכבת הקואליציה עלולה להיות קשה מנשוא, וכל הצירופים האפשריים יסבלו מחוסר יציבות כרונית. אפשר אולי להושיב את לפיד וש"ס ביחד בהסכם קואליציוני כלשהו, אבל האם ניתן לשמור אותם ביחד לאורך זמן? ימים יגידו. בכל מקרה, מצבו של בנימין נתניהו קשה, ויוסיף להיות קשה לאורך כל הקדנציה, עד לבחירות הבאות.

נגמר לו הסוס. ראש הממשלה בנימין נתניהו

מבועי התמיכה הולכים ומתייבשים. ראש הממשלה בנימין נתניהו

 

הכישלון החלקי של שלי יחימוביץ'

עצה ידידותית: לחזור לבסיס השמאלני, לשתף פעולה עם מרצ ויותר מכל – להתאחד עם התנועה

עם חמישה עשר מנדטים, אין ספק שהעבודה יצאה מהבחירות הללו ושליש תאוותה בידה; רק שני מנדטים יותר מהכישלון המהדהד של אהוד ברק, אחרי ההבטחה הגדולה והסקרים שניבאו, אך לפני מספר חודשים, עשרים וארבע מנדטים. קל לקונן על כניסתה המיותרת של ציפי לבני לזירה, שבזבזה מנדטים יקרים, אולם החור שדרכו חדרה לבני נפער באדיבותה של יחימוביץ'. יו"ר העבודה, כמסתבר,  חזרה על אחת מטעויותיו הישנות, וההרסניות יותר של אהוד ברק: היא ניכרה את קהל תומכיה הטבעי, ששייך רובו לשמאל. וכך, אלו שהאג'נדה המדינית חשובה להם נדדו לציפי לבני או למרצ. אני יודע שהיא היתה מעוניינת למשוך לעבודה תומכים חדשים מימין, אך הדברים אינם סותרים זה את זה. היה אפשר לדבר על הסכם שלום, למשל, בנימה מרכזית ומתונה יותר מהרטוריקה השמאלית של מרצ וחד"ש, אך בכל זאת לדבר עליו כנושא מרכזי. היה אפשר גם להבהיר שהעבודה אינה אויבת של המתנחלים, בלי להתחנף אליהם ולהסתיר את חילוקי הדעות עמם כפי שעשתה יחימוביץ'.

אני לא בטוח, כפי שטוענים מבקרים מסויימים היום, שההצהרה על אי הכניסה לממשלה גרמה ליחימוביץ' לדמם קולות ללפיד. אולי, אבל היא גם הביאה קולות של מצביעים אחרים שאינם מעוניינים בזחילה לממשלת נתניהו, והירידה בסקרים החלה עוד לפני ההתחייבות הפומבית הזאת. הצרה היתה, שההבטחה ניתנה מאוחר מדי, ולכן נתפסה על ידי הפרשנים (אולי שלא בצדק) כ"ספין" או כ"סלטה פוליטית". כך, רוב המצביעים שציפו להצהרה כזאת לא היו מרוצים ממנה. אם יחימוביץ' היתה מבטיחה שלא להצטרף לממשלה לאחר האיחוד בין נתניהו לליברמן, למשל, ההתחייבות היתה נתפסת כאידיאולוגית ונקייה יותר, ואולי היתה מוסיפה מנדטים למפלגת העבודה.

אולם בכל זאת, אין לעבודה יותר מדי סיבות לבכות. חמישה עשר מנדטים זה עדיין לא מעט, והכי חשוב – הנסיבות הותירו למפלגה נישה פוליטית שלמה לעבוד בתוכה. מכיוון שלפיד יישאר בקואליציה, ולבני חלשה ומבולבלת, יחימוביץ' תוכל לפעול רבות כיו"ר האופוזיציה. כך, בעתיד, תוכל לבנות את עצמה מהתנגדות לקיצוצים, הגזירות, ויתר הכישלונות הפוטנציאליים של ממשלת נתניהו-לפיד. אולם רק התנהלות נכונה תאפשר לה לקצור את הפירות הללו. אם תהיה ראש אופוזיציה אנמית ורדומה, כמו לבני בשעתה, תפסיד את עולמה. מיותר לומר שכניסה לממשלה תהיה אסון שאין לתארו: היא תמחק את השרידים האחרונים של אמינות העבודה ועלולה אף לפרק אותה פיזית. כל ההישגים, אם יהיו, ירשמו על שמו של לפיד, אך יחימוביץ' תסבול מהכישלונות. כעת, עליה לקחת את התפקיד של יו"ר אופוזיציה רעשנית ואנרגטית – ולהתעלם מקולות העסקנים והסכינאים במפלגתה. אי אפשר להדיח אותה עד הפריימריז הבאים, ואם תשכיל להשתמש בזמן כהלכה, תוכל להגיע אליהם מעמדה של כוח. חשוב מכל: היה ותשכיל לשתף פעולה עם מרצ ולהתאחד עם התנועה, היא תשפר את מצבה אלפי מונים.

כבר לא מחובקים. שלי יחמוביץ' ועמיר פרץ

כבר לא מחובקים. שלי יחמוביץ' ועמיר פרץ

 

התנועה

עצה ידידותית: להתאחד עם יש עתיד, או עם מפלגת העבודה

עם שישה מנדטים בודדים, התנועה של ציפי לבני היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של הבחירות הללו. את שלי יחימוביץ' מאשימים שנפלה כי התמקדה אך ורק בנושא החברתי, אולם מסתבר כי התמקדות בנושא המדיני בלבד היתה הרסנית אף יותר. לחובתה של ציפי לבני גם עמד גם כישלונה, כראש אחת מהאופוזיציות האנמיות והפתטיות ביותר שזכורות לי. בעיני נתקלתי בלא מעט מצביעי לבני פוטנציאליים, שנרתעו ממנה ברגע האחרון בגלל הסיבה הזאת בדיוק, וגם אלו שהצביעו לה עשו זאת לרוב כברירת מחדל. וכמובן, גם העריקים מקדימה והעבודה לא הוסיפו קולות, ובמקרה הגרוע אולי אף הגעילו והבריחו תומכים. כאן תוכלו לראות את תשדיר "שלושת הפנסיונרים" המצחיק עד דמעות של מרצ, שעוקץ את לבני בנקודה הזאת בדיוק.

במצב הנוכחי, אין ל"תנועה" של לבני שום קיום עצמאי. על ראשיה לחשוב על האסטרטגיה שהם מעדיפים לבחור. השתלבות בממשלה כמסגרת עצמאית היא מסוכנת עד התאבדותית. ששת המנדטים של לבני לא יכולים לתת לה השפעה של ממש על התהליך המדיני, וגם הישגים אפשריים (סבירות נמוכה ביותר) לא ירשמו על שמה, אלא על שמו של לפיד –  במיוחד אם יהיה שר חוץ. אם תרצה בכל זאת להיכנס, עדיף לה להתאחד עם לפיד. עסקה כזאת עשויה להיות אטרקטיבית לשני הצדדים: היא גם תגדיל את כוחו של לפיד, וגם תבטיח את עתידה של לבני. לעומת זאת, אם תעדיף ללכת לאופוזיציה – היא חייבת ליצור איחוד כוחות עם מפלגת העבודה שיבטיח את קיומה כפלג עצמאי. איחוד כזה יכול להיות אטרקטיבי מאד עבור שלי יחימוביץ', כי הוא יעלה את מספר המנדטים ל-21 וישכיח במידת מה את הכישלון החלקית בבחירות. המכשול יהיה, כמובן, עמיר פרץ. מעדות אישית אני יכול לומר כי הוא פופולרי במפלגת העבודה בערך כמו ח'אלד משעל בועד המרכזי של הפת"ח. אבל אם שני הצדדים יתגברו על הבעיה הזאת, הרווח יהיה כולו שלהם.

לא תשרוד לבד. ציפי לבני

לא תשרוד לבד. ציפי לבני

מרצ

ואי אפשר בלי כמה מילים לסיום על ההישג המרשים של מרצ בראשות זהבה גלאון. מסתבר שההשתלטות על המותג הבעייתי "שמאל" וההתמקדות בזכויות האזרח דווקא היו מהלכים מוצלחים במיוחד. בבחירות הללו, אני וכמה מחבריי נתקלנו בתופעה מרתקת: מצביעים שהתלבטו בין מרצ לבנט, או סתם ימנים שהאג'נדה של זכויות האזרח הילכה עליהם קסם. מרצ לא תשפיע על הנושא המדיני, חשו, אולם היא יכולה לדאוג לזכויות הקהילה הגאה או נישואים אזרחיים. זהבה גלאון צריכה להמשיך בדרכה הנוכחית, כאופוזיציה פעילה שיכולה, במידת הצורך, לשתף פעולה עם נציגי הממשלה בחקיקה חברתית. אם תנהג כך, סביר מאד כי תתחזק משמעותית בבחירות הבאות.

מרצ

קריאה אחרונה לשמאלנים – והם תפסו את הטיסה. הנבחרת המנצחת של מרצ

וכל השאר

ושורה אחרונה למצביעי המפלגות הקטנות משמאל, דע"ם, ארץ חדשה, הירוקים, עלה ירוק וכדומה: אני משער שגם אתם יודעים היום כמה שווים המודלים האינטרנטיים ו"מחקרי העומק" שהבטיחו לכם לעבור את אחוז החסימה. כל הכבוד, חברים, הממשלה החדשה של ביבי רשומה גם על שמכם. מכל החבורה הזאת, חבל לי רק שאסמה אגברייה-זחאלקה לא נכנסה לכנסת. אם תשכיל להשתלב בקדנציה הבאה במפלגה כמו מרצ, כולנו נצא מורווחים.

עוד משהו לסיום….

יש מישהו מביניכם שעדיין לא קרא את בלוג תשדירי הבחירות השנון של רחלי רוטנר, נערה בהצבעה? אם לא – איך תדעו מה הקשר בין ציפי לבני להופ קטנטנים, למה אסור להתעסק עם שאול מופז, מיהו האפרוח הכי חמוד ומהי זהותו האמיתית של המשיח גואל ישראל? כאן תוכלו להתענג על כל הטורים כולם. וגם, לאוהבי החידודים מביניכם, לא לפספס את התשדיר של מרצ: "חיים שלי- הכנתי לך אוכל!"

החוט המשולש

מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

 חתולים שלושה

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

שלישייה לא מאושרת: יחימוביץ', לבני ולפיד

שלישייה לא מאושרת: לבני, יחימוביץ' ולפיד

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

%d בלוגרים אהבו את זה: