ארכיון הבלוג

ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד: מה אנחנו יכולים ללמוד מהסכם חודייביה?

 

"ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד!", קריאת התיגר המבטיחה ליהודים כי ימוגרו בידי האסלאם, מדליקה נורות אדומות בכל פעם שהיא נשמעת בישראל. כמותה, גם איזכור הסכם חודייביה, שביתת הנשק בין הנביא מוחמד לאויביו ממכה, היתה שגורה על פיהם של מנהיגים ערביים כיאסר ערפאת כאשר ניסו לנמק מדוע הם חותמים על חוזי שלום עם האויב הציוני. בישראל, נהוג לפרש את הסכם חודייביה כחלק מתורת השלבים הפלסטינית, אבל מה קרה באמת בחודייביה ובח'ייבר? כיצד הפרשות הללו קשורות זו לזו, ומה אנחנו כישראלים יכולים ללמוד מהן? התשובה מפתיעה מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

 

המצודה העתיקה בח'ייבר

המצודה העתיקה בח'ייבר

ב-23 במאי 1994, כשמונה חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נשא יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, נאום חשוב בפני הקהילה הפלסטינית ביוהנסבורג. במילים שהרעילו את האווירה האופורית ששררה בחוגים ישראליים מסויימים באותה התקופה, השווה יו"ר אש"ף את ההסכם ל"חוזה חודייביה" שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט בני קורייש, הסכם הפסקת אש שהופר בסופו של דבר והסתיים בכיבוש מכה בידי המוסלמים. פוליטיקאים מהליכוד, כמו בני בגין, הסיקו מהנאום כי ערפאת אינו מתכוון לקיים את הסכם השלום, והוא רואה בו אך ורק הפסקת אש זמנית בדרך לכיבושה המלא של פלסטין. ואכן, אף כי אבו מאזן אינו מתבטא באופן דומה, טענות על "תורת שלבים" פלסטינית נפוצות מאד בימין ובמרכז הישראלי עד ימינו אלה.

arafat

האיזכור של הסכם חודייביה, אותו חוזה הפסקת אש עתיק בין הנביא מוחמד לאויביו עובדי האלילים, אינו חידוש של יאסר ערפאת. בהלכה האסלאמית, נודע לחוזה הזה תפקיד חשוב כתקדים להסכם שלום בין מוסלמים לאלו שאינם מוסלמים. חלק מהפוסקים הקלאסיים סברו שניתן לחתום על הסכמים כאלו ובלבד שיחודשו מדי עשר שנים, התוקף המקורי של הסכם חודייביה. במהלך המשא ומתן לחוזה השלום עם מצרים, אישרה מועצת ההלכה של אוניברסיטת אל-אזהר את ההסכם, שוב – בהסתמך על התקדים של חודייביה. גם אז היו כאלו שהתעקשו לראות בכך רמז ל"תורת שלבים" מצרית, אף כי חוזה קמפ-דייויד, במתכונתו הצוננת כ"שלום קר", חי וקיים כבר כשלושים שנה.

הצדיקו את השלום עם ישראל באמצעות הסכם חודייביה - אוניברסיטת אל-אזהר

הצדיקו את השלום עם ישראל באמצעות הסכם חודייביה – אוניברסיטת אל-אזהר

אכן, את "תורת השלבים" כרעיון אפשר לפרש במובנים שונים: מזימה מורכבת ומפורטת לחיסול היריב תוך כדי הרדמתו באמצעות חוזים חלקיים וזמניים, או בדיוק להיפך: ניסיון להשתמש בטענה של "זמניות" ובהבטחה לניצחון באחרית הימים כדי לפייס את הקיצונים במחנה שלך. בהיסטוריה, חשוב לציין, ישנן דוגמאות לפירוש השני לא פחות, ואולי יותר מאשר לראשון. הסוציאל-דמוקרטים באירופה, למשל, לא ויתרו במהרה על רעיון המהפכה במובנו המרקסיסטי. במשך תקופת מעבר ארוכה, עשרות השנים הראשונות בהן פעלו במדינות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, העדיפו אלו לדחות את המהפכה הפרולטרית לאחרית הימים, תוך הדגשה שההשתתפות במערכת הפוליטית הבורגנית אינו אלא שלב בדרך למהפכה הסופית. התוצאה ידועה: רעיון המהפכה התעמעם, נדחה, נסוג לרקע ולבסוף גם נעלם לחלוטין. התופעה המעניינת הזאת, של "תורות שלבים" המשמשות כאמצעי פסיכולוגי המסייע לעכל פשרות כואבות, קשור לפער הידוע בין כוונות אידיאולוגיות למציאות המשתנה תדירות. התנאים הפוליטיים מתאימים את עצמם לעיתים נדירות לתוכניות מתוחכמות ומחושבות, וצד המנסה להשיג מטרה כלשהי בשלבים מרובים עשוי לגלות כי הוא "נתקע" בשלב זה או אחר זמן רב יותר מאשר חשב, ואפילו לתקופה ארוכה מאד. בינתיים, הזמני בהחלט עשוי להפוך לקבוע.

המנהיג הסוציאל-דמוקרטי הגרמני אדוארד ברנשטיין: דמות מרכזית במסמוס רעיון המהפכה

המנהיג הסוציאל-דמוקרטי הגרמני אדוארד ברנשטיין: דמות מרכזית במסמוס רעיון המהפכה

במאמר קודם, התייחסתי לפער בין כוונות ומציאות, אידיאולוגיה ותנאי שטח, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאן, אני רוצה לדון לאו דווקא בכוונות הפלסטינים ובמהותה של תורת השלבים, אלא במסקנות שאנחנו כישראלים צריכים להסיק מהסכם חודייביה עצמו. התרבות הערבית והמוסלמית היא תרבות בעלת תודעה היסטורית. פרשות כמו הסכם חודייביה, מלחמת ח'ייבר וגירוש היהודים ממדינה ידועות לכל מוסלמי משכיל לפרטי פרטים, דרך הביוגרפיה של הנביא, פרשנות הקוראן ואינספור מקורות אחרים. השיר האנטי-ישראלי הידוע "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא-יעוד" (ח'ייבר, ח'ייבר, יהודים. צבא מוחמד עוד ישוב!), שנשמע בין היתר על סיפון המאווי מרמרה, מדליק מיד את כל הנורות האדומות אצלנו, ובצדק. אבל כדי שנדליק את הנורות הנכונות, כדאי שנדע ונבין מה קרה בדיוק בחודייביה ובח'ייבר, ואלו מסקנות אופרטיביות אנחנו יכולים להסיק מהפרשות ההיסטוריות ההן.

תודעה היסטורית: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד" על כרזה אנטי-ציונית

תודעה היסטורית: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד" על כרזה אנטי-ציונית

בנקודה זאת אני נעזר במוחמד והיהודים, ספרו המרתק של פרופסור מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית, שכבר סקרתי כאן בינשוף. בפוסט הקודם ראינו, בעקבות לקר, כיצד הצליח הנביא מוחמד לגבור על יהודי מדינה באמצעות גישה אסטרטגית נועזת ומקורית. פרשות חודייביה וח'ייבר, הקשורות זו לזו בקשר הדוק, הן במידה רבה סיפור ההמשך של המאבק מול היהודים. ב-628, לאחר שכבר הכה שוק על ירך את השבטים היהודים קיינוקאע, נצ'יר וקורייטה, ניצב מוחמד מול ברית של כוחות עוינים מחוץ למעוז שלטונו במדינה. שני הכוחות החזקים ביותר במערך האנטי-מוסלמי היו היישוב היהודי הגדול בנווה המדבר ח'ייבר, והעיר הפגאנית העשירה מכה. חיי'בר ומכה היו קשורים זו לזו בברית צבאית של הגנה הדדית, ולמוסלמים לא היתה יכולת ממשית להתמודד מול שתיהן  בו זמנית. זאת ועוד: לח'ייבר הגיעו פליטים רבים מקרב יריביו של מוחמד במדינה, שסיכנו אותו לטווח הארוך בפעילותם הפוליטית. הנביא התמודד מולם בין היתר באמצעות מתנקשים, כפי שעשה קודם לכן במדינה, אבל השיטה הזאת לא היתה מסוגלת להביא להכרעה צבאית.

ב-628 יצא מוחמד עם צבאו למסע לעבר מכה, משהו בין פלישה, איום בפלישה ועלייה המונית לרגל. בחודייביה, שליד מכה, נפגש הנביא עם נציגי שבט קורייש וחתם איתם על חוזה אי התקפה למשך עשר שנים. החוזה לא היה שוויוני ונחתם בתנאים משפילים מאד למוחמד, דבר שהוביל להתנגדות עזה בקרב חלק ממאמיניו, ובראשם עומר אבן אל ח'טאב (לימים, הח'ליף השני). ראשית כל, המוסלמים לא הורשו לעלות לרגל למכה באותה השנה, אף כי נקבע שיהיו רשאים לעשות זאת בשנים הבאות. מוחמד לא הוכר בהסכם כשליח אללה, ונאלץ לחתום עליו אך ורק כ"מוחמד בן עבדאללה", חילול קודש שאין גרוע ממנו בעיני המוסלמים. בחוזה גם נקבע כי אם יגיע איש ממכה למוסלמים בלי רשות האפוטרופוס שלו, אלו יאלצו להחזיר אותו. לעומת זאת, אנשי מכה אינם חייבים להחזיר מוסלמי שנמלט אליהם מכל סיבה שהיא.

הסכם אי התקפה לעשר שנים: חורבות המסגד העתיק בחודייביה

הסכם אי התקפה לעשר שנים: חורבות המסגד העתיק בחודייביה

לכאורה, ההסכם הותיר חופש דיפלומטי לשני הצדדים. הן לאנשי ומכה והן לאנשי מוחמד הותר לכרות בריתות בחצי האי ערב כטוב בעיניהם. אולם דווקא כאן היה טמון נצחונו הגדול של מוחמד: הסכם חודייביה לא איזכר את ברית ההגנה בין קורייש לח'ייבר. כלומר, מכה לא היתה יכולה לבוא לעזרתם של אנשי ח'ייבר היה ויתקוף אותם מוחמד. מיכאל לקר סבור, אם כי מדובר בהשערה בלבד, שזו היתה התוצאה של שרשרת ההתנקשויות במנהיגי ח'ייבר: אנשי מכה כבר לא האמינו שיהודי ח'ייבר מסוגלים להגן על עצמם ולכן החליטו לנטוש את הברית. כך, אפשר הסכם חודייביה למוחמד לרכז את כוחותיו מול יהודי ח'ייבר ולנצח אותם בקרב. כיבוש ח'ייבר כמובן חיזק את המוסלמים במידה מספקת כדי להתמודד בקרב מול מכה.

הסכם חודייביה, שנחתם כאמור לעשר שנים, הסתיים בפועל לאחר שנתיים. יש הסבורים כי מדובר בתוכנית שלבים מחוכמת של מוחמד, ואחרים סבורים כי המלחמה בין הנביא לאנשי מכה התחדשה עקב סכסוך בין בעלי ברית של שני הצדדים מקרב הבדואים. שתי האפשרויות הגיוניות, ולא בהכרח סותרות זו את זו. רבים במחנה המוסלמי ראו, בצדק, את הסכם חודייביה כמשפיל ולא הוגן, ובוודאי חיכו בקוצר רוח לסיומו. מכה, העיר העשירה ביותר באזור, היתה גם פרס גדול ומפתה. אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהתזמון היה אכן קשור לסכסוך שפרץ בשוליים, בין בעלי ברית של שני הצדדים. מלחמות גדולות יותר בהיסטוריה, כמו למשל המלחמה הפלופונזית בין אתונה לספרטה (431-404 לפנה"ס), פרצו בדיוק מאותה הסיבה: המעצמות נגררו אחרי בעלות הברית הזוטרות שלהן. בין כך ובין כך, התוצאה ידועה: מוחמד כבש את מכה, ועד היום היא העיר הראשונה בחשיבותה לאסלאם.

המבצר העתיק בח'ייבר

לרוב, הישראלים שמעלים לתודעה את פרשות חודייביה וח'ייבר (ואת האזכורים המודרניים שלהן) עושים זאת כדי לתמוך בתזה הישנה של יצחק שמיר המנוח: הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים. יש המוסיפים אף שהשקר נטוע בתרבות האסלאם, כאילו שדיפלומטים מציביליזציות אחרות הקפידו תמיד על אמירת אמת. המסקנה היא השתבללות: אין אמונה בערבים גם ארבעים שנה בקבר, כמאמר הפתגם הידוע, ואף הסכם אינו שווה את הנייר שעליו הוא נחתם. אבל בחינה מדוקדקת של סיפור חודייביה וח'ייבר, כמו גם המאבק של מוחמד ביהודי מדינה, עשויה להוביל אותנו למסקנה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה. כל יריב שמוחמד הביס, נותק קודם כל מבעלי בריתו ובודד מבחינה דיפלומטית. השבטים היהודים במדינה הוכרעו רק כאשר הצליחה הדיפלומטיה של מוחמד למסמס את הבריתות בינם לבין עובדי האלילים סביבם. ואכן, המבצרים של קורייטה לא סייעו להם כאשר היו מבודדים מבעלי בריתם. באותו האופן, ח'ייבר ומכה נוצחו רק כאשר בודדו והופרדו זו מזו. ההיסטוריה של חצי הערב במאה השישית, במילים אחרות, לא נטתה חסד למשתבללים בתוך חומותיהם וגדרותיהם, ובוודאי לא לבוטחים בכוחם ובעוצם ידם. המנצחים היו אומני המשא ומתן: אלו שידעו מתי לתקוף, אך גם מתי לוותר ולסגת, ובעיקר – לעולם לא להישאר מבודדים. התובנה הדיפלומטית הזאת נכונה בסיטואציות רבות אחרות, גם, ובעיקר, במזרח התיכון של ימינו.

מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם?

"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.

דשא

אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.

פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.

"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"

המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:

"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"

והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.

כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.

דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.

הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?

ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.

כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: