"לזכר המאה התשע-עשרה, שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם" – כך נפתח הספר "עזאזל", הכרך הראשון בסדרת הבלשים הרוסית "תיבת פנדורין". הסדרה, בתרגומו העברי המצויין של יגאל ליברנט, לוקחת את הקורא מרחובותיה המהודרים של מוסקבה ועד לשכונות האפלוליות של לונדון, מרחבי האימפריה העותמאנית וסימטאותיה של יוקוהאמה. עזאזל משחזר את עולם המאה ה-19 כמו הרומנים ההיסטוריים הטובים ביותר, אולם בנוסף לעלילה מרתקת ודמויות משכנעות, יש בו גם תובנות אחרות, שגורמות לקורא לעצור ולחשוב. ינשוף ספרותי מסביר.

בוריס אקונין, עזאזל, סדרת תיבת פנדורין (ספרי עליית הגג בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות). מרוסית: יגאל ליברנט. לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

עזאזל, הכרך הראשון בסדרת הבלשים תיבת פנדורין של בוריס אקונין, נפתח באירוע גרוטסטקי. יום אחד בשנת 1876, בפארק אלכסנדרובסקי שבמוסקבה, ניגש צעיר מהודר ועשיר למראה לספסל עליו יושבות נערה יפה ואומנתה המבוגרת ודורש לנשק את הנערה. האומנת גוערת בו על שכרותו ודורשת ממנו להסתלק, אך הצעיר שולף אקדח ומאיים שישים קץ לחייו. כשהאומנת מתעקשת, הוא מתאבד מול העיניים המזועזעות שלה ושל בת חסותה. התיק מגיע למשטרת מוסקבה, וראש המחלקה הפלילית רוצה לסגור אותו כמקרה התאבדות של משוגע שיכור, תוך הפטרת כמה משפטים על "הצעירים הפרועים של ימינו". אולם אראסט פנדורין, שוטר צעיר וזוטר בתחנה, מתחיל לחשוד: אופן ההתאבדות, והעובדה שהצעיר היה יורש יחיד של מיליונים, לא נותנים לו מנוח, והוא מחליט לצאת לחקירה עצמאית – גם מתוך רצון להתחמק מהשעמום של חיי היומיום בתחנה. ואכן, ההתאבדות, שתוכה לא כברה, אינה סוף פסוק. אנשים נוספים שמים את נפשם בכפם בנסיבות חשודות, או נרצחים בידי אלמונים, ובכל המקרים מפטיר הרוצח את המילה עזאזל לפני שהוא תוקף את קורבנו. בהדרגה, סדרת מעשי הרצח פותחת לפנדורין ולעמיתיו חלון לתוך אחווה עם תוכניות פוליטיות מרחיקות לכת.

אראסט פנדורין, בגילומו של אילייה נוסקוב

ההוגה וההומוריסט הבריטי גילברת קית צ'סטרסטון, שכתבנו עליו בינשוף, חיבר פעם מאמר יפה בזכות סיפורי הבלשים. סיפורים אלו, לדעתו, הם העיבוד המודרני לרומנסות האבירים, סיפורי הפיות, המיתוסים ויצירות הפנטזיה שכה רבים להוטים אחריהם. אבירי המלך ארתור, ההוביטים של ג'.ר.ר. טולקין ואפילו הנערים האמיצים של נרניה, כולם יוצאים למסעות ארוכים בנוף כפרי בעיקרו. ההרפתקאות שלהם מתרחשות בינות לפסגות מושלגות וטובלות בערפל, נחלים גועשים, יערות עבותים ומישורים פראיים ואינסופיים. יש משהו אינטואיטיבי שמקשר את הנופים הללו להרפתקאות אפיות, מפני שברוב תולדותיה של האנושות, הם ייצגו עבור בני האדם את המסתורי, המפחיד והבלתי ידוע. אולם במאתיים השנים האחרונות, ובפרט במאה העשרים, רוב בני האדם עברו לגור במרחבים אורבניים צפופים, מבוכים שיכולים להיות מפחידים לא פחות מכל יער. הבלש, טוען צ'סטרטון, הוא המקבילה העירונית של האביר: גיבור הנודד לבדו ומפענח תעלומות מסתוריות בפינותיה האפלות של העיר הגדולה. בכך, הוא מתחבר לתעצומות דמיון שרק החלו להתגבש בתודעה האנושית.

חשבתי על התיאור היפה הזה של צ'סטרטון, כאשר קראתי, בנשימה עצורה, את עזאזל. ספר זה, יש לציין פעם נוספת, הוא הכרך הראשון בסדרה תיבת פנדורין, סדרה ש-11 מ-16 ספריה זמינים לקורא העברי בתרגומו של יגאל ליברנט. הכותרת של הסדרה רומזת אמנם למיתוס היווני של תיבת פנדורה, אך מתרחשת בסוף המאה ה-19. עזאזל ותריסר הספרים שמגיעים בעקבותיו מגוללים את עלילותיו של הבלש אראסט פנדורין, שוטר וסוכן חשאי בשירות הוד מעלתו הצאר. התעלומות שפותר פנדורין, החל מהכרך הראשון, עזאזל, ועד הכרך האחרון, משתלבות עם האירועים ההיסטוריים של ,מפנה המאה ולוקחות את הקורא למסע באירופה ואסיה של התקופה, מרחובותיה המהודרים של סנט פטרסבורג ורובעי הפועלים האפלוליים של לונדון, ועד למרחבי האימפריה העותומאנית וסמטאותיה המתפתלות של יוקוהאמה.

ספרו של אקונין מתכתב עם התיאור של צ'סטרטון בשני מובנים חשובים. ראשית כל, מבחינת תקופת ההתרחשות, פנדורין פועל בדמדומים בין העולם המסורתי לעולם המודרני. רוסיה, אירופה ואסיה של סוף המאה ה-19 הן כבר עולם של ערי ענק, אך עדיין מסורתי במידה רבה: בין הערים יש מרחבי טבע, אנשים רבים עדיין נעים בסוסים ובכרכרות, והמצאות כמו הרכבת, החשמל והטלפון עדיין נמצאות בראשיתן. כך, יכול אקונין לתמרן בין המיתוס הישן של האביר הנודד שמפענח את מסתרי המרחבים, למיתוס החדש יותר של הבלש הפותר תעלומות במרחב האורבני-מודרני.

הסופר בוריס אקונין

שנית, צ'סטרטון הדגיש את הבדידות, הן של האביר והן של הבלש. אבל פנדורין אינו בדיוק בלש בודד. הוא שוטר שעובד עבור הממשלה הצארית, אך לעולם לא נבלע בתוכה לחלוטין. גם כאן, אקונין מתמרן בין שני ז'אנרים שונים של ספרות בלשית. דוברי הערבית שבינינו, למשל, זכו אולי להקשיב לתסכית הרדיו הסורי המצויין "חוק וצדק" מלפני עשרים שנה בערך, סדרה של סיפורי בלשים שבהם פותרים הקצינים השאם וח'לדון ממשטרת דמשק סדרה של תעלומות רצח. ב"חוק וצדק", המערכת תמיד טובה והגיבור פועל בשמה. גם בסדרות אמריקאיות כמו NYPD, המגוללות את עלילותיהם של שוטרים, המערכת היא ה"גיבורה" האמיתית, אפילו אם יש בה פגמים. לעומת זאת, ברבים מסיפורי הבלשים המערביים, למשל סיפוריה של אגאתה כריסטי, הבלש הוא מעין "אביר נודד" שפועל מתוך עימות עם המערכת, ובספרים כאלו השוטרים נוטים להיות שלומיאלים, מושחתים, או כאלו שמגיעים על מנת לסיים את העבודה רק אחרי שהבלש הבודד פתר כבר את התעלומה. פנדורין נמצא בתפר בין העולמות: נאמן למלכו ולארצו אך תמיד עם סייגים, פועל בתוך מערכת בירוקרטית אך מנוכר אליה במידה רבה, ושומר על עצמאותו בקנאות. אזור הדמדומים הזה הופך את העולם של עזאזל בפרט, ותיבת פנדורין בכלל, לעולם מורכב שבו הקורא לא יודע בדיוק למה לצפות.

בתפר בין העולמות: הבלש אראסט פנדורין ואהובתו בסרט "עזאזל"

הדמויות המופיעות בספר, פרי דמיונו של המחבר ואישים היסטוריים מפורסמים כאחד, נעות במנעד רחב בין קיסרים וגנרלים לדרי רחוב מרופטים ומסוכנים, וכל מה שביניהם: גברים ונשים, עשירים ועניים, פושעים ואנשי חוק, סלבריטאים ואנשי צללים. אחדים מהם מטילי אימה, אחרים מעוררי אהדה, חלקם עמוקים ומורכבים, וכולם אנושיים מאד. כמו כל כותב טוב של רומאנים היסטוריים, מצליח אקונין להחיות את התקופה ודמויותיה דרך דיאלוגים ותיאורים במכחול עדין, ולהבהיר לקורא את הזרות והשונות, לצד הדמיון בין בני אדם אז והיום, בלי להרצות, להכביד ולשעמם. וזה בפני עצמו הישג לא מבוטל. הדבר משתקף, אפילו בשמות הפרקים, שמכילים תיאורים קצרים של משפט או שניים, כנהוג בספרות המאה ה-19 ("למשל: פרק עשירי, ובו פנדורין לומד את חשיבותם של תרגילי הנשימה") או ("פרק תשיעי: ובו הסיפור מקבל מפנה מסויים"), שרומזים על מעקשי העלילה בשובבות בלי לגלות ממש, חושפים טפח ומסתירים טפחיים. הכתיבה יפה ומותחת, בקצב סטקטו מודרני מאד, שרומז על עומק בלי להכביר במילים. מבחינתי, בלטה במיוחד יכולתו של אקונין לשנות את האווירה במהירות, מעולם תמים ושובה לב לרגעי אימה, מחום אנושי של יומיום לקדרות של קונספירציות ותככים, במשיכת מכחול דקה וכמעט ללא מאמץ.

מעניין לומר דבר מה גם על הרשעים בעזאזל. מצד אחד, יש להם איכות "ג'יימס בונדית", המשתלבת עם הקונספירטיביות הרווחת בתרבות העכשווית: אין להם מעצורים, והם רוקמים בחשיכה תככים ומזימות קשר מורכבות וחובקות עולם, שרק הבלש האומן יכול לפענח. ברגעי העימות עם הגיבור, הם נוטים גם לשאת נאומים ארוכים, דבר שעומד בעוכריהם ונותן לפנדורין זמן יקר להגיב (לא פעם אחת, במהלך הקריאה, חשבתי על הציטוט הקלאסי מהסרט "הטוב, הרע והמכוער": "כשאתה רוצה לירות תירה, אל תדבר"). מצד שני, בניגוד מוחלט לרשעים של ג'יימס בונד או לסאורון ומורגות של טולקין, שפועלים אך ורק מתאוות כוח בלתי נשלטת וחסרת פשר, הרשעים של אקונין סימפטיים, ואפילו מעוררי אהדה במידה מסויימת. היו חלקים בעזאזל, שבהם הרשע של הסיפור נראה אנושי יותר מהממשלה שפנדורין פועל עבורה, לא דבר קשה כשמדובר ברשויות הצאריות.

אי אפשר לצאת פטור, בלי לומר כמה מילים על התרגום המצויין של הספר לעברית. המתרגם, יגאל ליברנט, הוא היסטוריון של הרעיונות, מומחה לרוסיה המודרנית ואיש מקצוע מנוסה, שתרגם אינספור ספרים מהשפה הרוסית. התרגום שלו קולח, רגיש לניואנסים, ומשמר את ההומור ואת הקלילות של המקור. בעיקר, הוא מתווך לקורא העברי את העולם הזר של רוסיה במפנה המאה. יגאל גם מדריך טיולים במוסקבה בעקבות ספרי פנדורין, ואני ממליץ לכולם על טוריו ההיסטוריים התכופים בפייסבוק. כמו ספריו של אקונין, הם ממכרים ולא תוכלו להפסיק לקרוא אותם.

מרד ספרטקוס, התקוממות העבדים הגדולה בתולדות רומא, הוא אירוע חידתי, שפשרו האמיתי עדיין לא ברור, אך ייחודו בולט לעין: הוא הונהג בידי גלדיאטור. המרד הזה, טוען יגאל ליברנט, היה קשור בחוטים בלתי נראים להיגיון הנורא מאחורי קרבות השעשועים ברומא. "קיסר, ההולכים למות מברכים אותך". טור אורח על מלחמה, אימה והתשוקה למוות.

מאמר זה אינו אלא פיתוח עצל למדי לתיאוריה המרתקת שהציג סופר הפנטזיה האוקראיני אנדריי וולנטינוב (שם העת של ההיסטוריון והארכיאולוג ד"ר אנדריי וולנטינוביץ' שמאלקו).

יחסם של הרומאים כלפי הגלדיאטורים, שהיטיב לתארו אחד מאבות הכנסייה, טרטוליאנוס, בחיבורו המפורסם "על השעשועים", טומן בחובו פרדוקס מוזר:

"עורכי המשחקים ומנהליהם מענישים בשלילת הכבוד והזכויות את אותם נהגי המרכבות, השחקנים, האתלטים והגלדיאטורים, להם מעניקים הצופים את חיבתם והצופות מגדילות לעשות ומעניקות להם [אף] את גופן, אגב הסיכון לאבד את שמן הטוב ואת המוניטין שלהן. איזו סטייה! הם אוהבים את אלה שאותם הם מענישים; בזים לאלה שבהם הם תומכים; מהללים את הביצוע ומעטירים בושה על המבצע. כמה מוזר לבוז לבן-אדם בעבור אותו הדבר עצמו שבעבורו הוא זוכה לכבודך. ויחד עם זאת, איזו הודאה היא זו בגנותם של השעשועים! מבצעיהם, אף-על-פי שהם מוקפים בהערצה, לא לחינם ניטל מהם שמם הטוב."

אמנם לצד גלדיאטורים נמנים פה גם השחקנים ונהגי המרוצים, ובכל זאת אין ספק שהיחס לגלדיאטורים עצמם היה מיוחד גם על רקע המקצועות הבזויים האחרים. עדויות קדומות בדבר מעמדם השפל במיוחד, אך בה-בעת, גם הנערץ במיוחד של הגלדיאטורים יש ברשותנו למכביר.

בהרחבה גדולה קצת יותר, אפשר לטעון שגם יחסם של הרומאים למרד ספרטקוס טומן בחובו מספר מוזרויות שמעניין לתת עליהן את הדעת. הידיעות שההיסטוריונים הקלאסיים טרחו לספק לנו הן חלקיות, מגויסות וסותרות. כך, אין אנו יודעים בוודאות את מוצאו האתני של ספרטקוס, את גילו, את הסיבה להפיכתו לגלדיאטור, את הסיבה להחלטתו להימלט מבית הספר לגלדיאטורים , את מניינם המדויק של צבאותיו, את המטרות שהציב בפניו, את קורותיו המדויקים של המרד, ואפילו – את שנת פריצתו (ספק 74 וספק 73 לפנה"ס). זאת, חרף העובדה שיש ברשותנו שני מקורות שדנים במרד בהרחבה (פלוטארכוס ואפיאנוס) וכ-30 אישים נוספים שמזכירים את ספרטקוס ואת המלחמה בו, החל בקיקרו ובקיסר, בני זמנו, וכלה בכותבים נוצריים בני המאה החמישית לספירה.

אנו נתקלים בשאלות מתמיהות הן בתחילת הלחימה, הן בעיצומה והן בסופה.

ראשית כל, ישנם לבטים שלא היו אופייניים כלל לרומאים בנסותם להגדיר את המאורע. אם נחפש את המידע על המרד בוויקיפדיה, נמצא כי מדובר ב"מלחמת העבדים השלישית".

אלא שסקירה זריזה של רשומות ההיסטוריונים הרומיים מראה שהמקרה אינו פשוט כל-כך. לוקיוס אניוס פלורוס כותב זאת ישירות: "איני יודע, כיצד לכנות את המלחמה שפרצה ביוזמתו של ספרטקוס." (אפיטומות 2:8:20) פלורוס אינו יודע, אבל אפיאנוס יודע גם יודע: "מלחמת הגלדיאטורים…" (מלחמות האזרחים 1:111). הוא מכנה אותה כך, חרף העובדה שבין עשרות האלפים שהרכיבו את צבאו של ספרטקוס, הגלדיאטורים מנו עשרות ספורות. ויש להדגיש: בדרך כלל, הרומאים לא התלבטו והגדירו כ"מלחמת עבדים" כל קונפליקט שעירב עבדים חמושים. חימוש העבדים היה האשמה רצינית בעיניהם ושימש כנדבך חשוב בתעמולה הממלכתית. אלא שבמקרה של ספרטקוס, התגובה שונה, וזאת אגב התעלמות מתמיהה מן העובדה שהעבדים הנמלטים היו חלק ניכר מאוד מצבאו. ככלל, ההיסטוריונים הרומאיים נמנעים מלהגדיר את המלחמה הספציפית הזו כ"מלחמת עבדים", bella servillia.

הצבא הזה, המורכב מגלדיאטורים, "עבדים, עריקים ואספסוף" (אפיאנוס, מלחמת אזרחים 1:117) מנחיל לרומאים תבוסה אחר תבוסה. כדי להעריך נכונה את גודל התבוסות הללו, אפשר להיעזר בציטוט מתוך פרונטינוס (סטרטגמות 2:5:34), שמספר כי במחנה הסיעה של קאסטוס וגאניקוס, "כוח עזר" של ספרטקוס, נתגלו 5 נשרי לגיון. עלינו לזכור שהרומאים ראו בנשר (Aquila) את נשמת הלגיון, ונפילתו לידי האויב נחשבה לבושה שאין כדוגמתה וגררה פירוק מידי של הלגיון. אפשר היה להשמיד את כל מצבת החיילים של הלגיון, אבל כל עוד הנשר נשמר, הלגיון המשיך את תפקודו, גייס לתוכו חיילים חדשים ולחם את מלחמותיו. אם, לעומת זאת, אבד הנשר, מצבו הפיזי של הלגיון לא שינה כהוא זה – הוא נכלם ופורק. לא מפליא, אפוא, שהלגיונרים הגנו על הנשר בחירוף נפש ובהקרבה עצמית, והוא נפל לידי האויב אך ורק כאשר הלגיון היה "מרוקן מדם" לחלוטין. השבת הנשרים נחשבה למשימה בעלת חשיבות ממלכתית עליונה ובמידה והצליחה – נחגגה בתור הישג כביר ואף הונצחה בהטבעת מטבעות מיוחדים לזכר המאורע. כעת, בואו נחשוב שוב על משמעות המשפט הזה – 5 נשרי לגיון, שנמצאו במחנה של כוח משני. כמה נשרי לגיונות נשמרו במחנהו של ספרטקוס עצמו, על כך ההיסטוריונים הרומאיים שותקים בענווה. כיצד ייתכן, אם כן, שצבא האספסוף הזה, המונהג בידי גלדיאטורים, מצליח להסב לרומאים נזק שכזה? כיצד כנופיה בזויה גורמת לרומא "לרעוד באימה לא פחות מאשר בימים בהם הנשק של חניבעל הרעים בשעריה" (אורוסיוס, היסטוריה נגד הפגנים 5:24:5)?

בשיא הלחימה, אנו נתקלים באמצעי מוזר ביותר שנועד ככל הנראה להפוך את הכף. המצביא הרומאי קראסוס פונה ל"דקימטיו", מנהג עתיק, נשכח ומעורר אימה. מדובר בהוצאה להורג של כל לגיונר עשירי, בידי חבריו ליחידה, בסקילה או בהכאה באלות. קראסוס עושה על-מנת "להפגין להם [לחייליו] שהוא מסוכן להם יותר מן האויב" (אפיאנוס 1:118). כמה מסוכן היה האויב הזה בעיני הלגיונרים, עד שנדרש האמצעי האנאכרוניסטי והאיום הזה?

אשר לסוף הלחימה, גם שם היחס הרומאי כלפי המרד, וליתר דיוק, כלפי מדכא המרד ומושיעה של רומא, הוא מוזר ביותר: קראסוס לא זוכה לתהלוכת ניצחון (טריומף), ומקבל רק אובטיו – כבוד פחות בהשוואה. אמנם פלוטארכוס מנסה לתרץ זאת במעמדם הנחות של האויבים, אלא שאותו פלוטארכוס גם מספר לנו שפומפיוס זכה לתהלוכת ניצחון עבור הניצחון על הבוגד קווינטוס סרטוריוס בספרד, ואף מגנה את פומפיוס על כך שגזל ממטלוס את תהלוכת הניצחון המגיעה לו בזכות נצחונו על שודדי הים הכריתיים. עכשיו, האם הבוגד השפל סרטוריוס נעלה יותר מגלדיאטור? האם שודדי הים, שחלק ניכר מכוח האדם בציים מורכב מעבדים נמלטים, ראויים ליותר כבוד? ובכל זאת – אליבא דפלוטארכוס, עבור הניצחונות על אלה – בצדק מגיע למנצח טריומף, בעוד שהניצחון על ספרטקוס אשר "הצית באיטליה מלחמה לא הרבה פחות רצינית מזו של חניבעל" (אוטרופיוס, ברוויאריום מאז ייסוד העיר, 6:7), היינו, – האיום הגדול ביותר על רומא מאז חניבעל, – שם, מספר לנו פלוטארכוס, סברו הרומאים שהטריומף לא יהיה במקום. קראסוס הממוטט מושך בכל החוטים וזוכה בעצם שמושלכת לכיוונו – במקום עטרת הדס של האובטיו, ראשו יעוטר בעלי דפנה, כנהוג בטריומף, אבל כל השעטנז הזה, כל כך לא אופייני לרומאיים עם חיבתם להגדרות המדויקות – הוא פשוט תעלומה. הפתרון לתעלומה הזאת, מצוי מן הסתם ביחסם של הרומאים אל הגלדיאטורים, ואל המרד שבראשו הם עמדו.

כדי לדמיין את תגובתם של הרומאים למרד ספרטקוס, אפשר לעשות ניסוי מחשבתי קטן. הבה נשאל את עצמנו, האם האזרח הרומאי המהוגן בשנת 73 לפנה"ס (מן הסתם, בתור רומאי, הוא היה מכנה אותה שנת 680), היה מגיב לחדשות המטרידות האלה בדומה לאזרח אמריקאי המודרני שקורא בעיתון הבוקר את החדשה הבאה?

"בעיירה קפואה (מדינת אילינוי), בבית הספר המקומי לאומנויות הלחימה, המתמחה בהכנת הלוחמים לקראת תחרויות הלחימה המשולבת", פרץ מרד. בראש המרד עומד פלוני בשם ג'ון ספרטקוס, בולגרי במוצאו, אשר ערק בזמנו משורות הצבא האמריקאי, ונידון ל-10 שנות מאסר. מרבית המורדים נעצרו, אך כ-70 ספורטאים הצליחו להימלט מן העיר ונמצאים כעת בדרכם דרומה, בנסותם להגיע אל ביצות מיסיסיפי. בדרכם לשם, הם גברו על כמה מחסומי משטרה ופרקו אותם מנשקם. המשמר הלאומי גויס בצו חירום. סיבותיה ומטרותיה של המרידה טרם הובררו לאשורן. ג'ון ספרטקוס צוטט באומרו: "עדיף זה, מאשר לסכן את חייך בזירה לשם שעשוע הקהל". המשטרה הגבירה את האבטחה בכל החוגים לאומנויות הלחימה במדינה."

לכאורה, הדימוי הזה הוא הוגן למדי – אמנם לוחמי הזירה המודרניים אינם גלדיאטורים, אבל מעמדם החברתי זהה למדי: נערצים עם שמץ קל, לכל הפחות, של תמיהה באשר לתחום העיסוק שבחרו.

הבה נשוב וניזכר בתמיהה של פלורוס, שלא ידע, כיצד לכנות את המלחמה הזאת, ובביטחון של אפיאנוס, שידע שאין זו עוד "מלחמת עבדים". מניין מגיע ביטחונו של אפיאנוס? ביטחונו נובע מן העובדה שהעבדים הרומאים מרדו תדיר, בעוד שהגלדיאטורים לא מרדו מעולם. בהיסטוריה הרומאית המאוחרת יותר אירעו שני ניסיונות נוספים של הימלטות גלדיאטורים, בימי הקיסר נירון ובימי הקיסר פרובוס (המאה השלישית), אבל אלה היו מרידות כלא פשוטות שדוכאו בידי הסוהרים במקום. למרידת ספרטקוס לא היה תקדים ולא היה לה גם חיקוי. בסדר, אבל האם זוהי הסיבה היחידה לבלבול ולתמיהה? המחסור בתקדימים?

ובחזרה לשאלה שבה פתחנו, כיצד אפשר להעריץ את האדם ולבוז לו בעת ובעונה אחת? שם טמונה התשובה לשאלה, מדוע הגלדיאטור נחשב לגיבור בעיני הרומאים, בעוד שהרעיון להפוך לאחד , או להילחם באחד, עורר תערובת של כמיהה וחלחלה. שם גם מצוי הרמז שיסביר, מדוע הקרבה המינית עם הגלדיאטור היוותה את הפנטזיה האולטימטיבית בקרב נשות האצולה הרומאית, בהיותה הפרי האסור מכולם. ובכן, מה ייחד את הגלדיאטורים עד כדי כך, שגם אלה מהם שזכו בחירותם, שינו מעמד ומקצוע, עדיין נקברו אחרי מותם בחלקות נפרדות?

המחקר המודרני של מוסד הגלדיאטורים הולך ומתחזק בביטחונו שהרומאים אימצו את המנהג הזה ואת הקשריו התרבותיים מתוך פולחני הקבורה האטרוסקיים. בקרב האטרוסקים, כך עולה מהמחקר, מילאו הגלדיאטורים את תפקיד הקורבנות שנועדו לפייס את נפשות אותם המתים שנהנו מעוצמה בחייהם.

תהיה זו לשון המעטה לתאר את התפישות האטרוסקיות לגבי עולם המתים כ"קודרות". המתים האציליים, לדעת האטרוסקים, הם מסוכנים ומזיקים, ולכן יש לפייסם בדם. נראה שתפישה זו לא כללה בתוכה את נפשות הגלדיאטורים המוקרבים, מכיוון שאלה היו שבויים בני ארצות אחרות – אחרי מותם, נפשם לא הייתה חזקה די הצורך בארץ הזרה על-מנת להזיק לשוביהם האטרוסקיים.

לאחר שאימצו גם את המנהג הזה, הרומאים, ממש כמו אבותיהם התרבותיים מאטרוריה, ראו בגלדיאטורים קורבנות, "מתים מהלכים" ופעילים למדי, אבל מתים לא פחות בשל כך.

בהתחלה, קרבות הגלדיאטורים נערכו בלוויות פרטיות, אבל החל בסוף המאה השנייה לפני הספירה, קרבות אלה הפכו לעניין ממלכתי, ומספר זוגות הגלדיאטורים במשחקים נסק פלאים – הקרבה זכתה לממדים תעשייתיים. הן שליטי הרפובליקה והן קיסרי רומא ראו בעריכת המשחקים הגלדיאטוריים חובה דתית – הלוחמים המתים נתפשו כקורבן כפרה של העם הרומאי.

באופן פרדוקסאלי, אחד מאיסורי הטאבו החשובים ביותר של התודעה הרומאית היה קורבנות אדם. לא שהרומאים עצמם לא עשו זאת, כמובן. אנו מכירים לכל הפחות שתי הזדמנויות, שבהן האיום על רומא נתפש כמוחשי עד כדי כך, שהרומאים קברו חיים קורבנות יווניים וגאליים: אחרי התבוסה בקאנה בידי חניבעל, ובעת הציפייה לפלישה הגאלית בשנת 113 לפני הספירה. אלא שהרומאים היו חצויים ביחסם לפרקטיקה הזאת, ובסופו של דבר, בשנת 97 לפנה"ס, הקרבת האדם נאסרה בחוק. אנו יודעים שהרומאים התייחסו בסובלנות רבה כלפי כל הדתות שבהן נתקלו, עם שני יוצאי דופן חשובים, אנשי קרתגו והקלטים, שתי התרבויות שהואשמו בידי הרומאים בהקרבת אדם. הרומאים ניהלו מלחמת חורמה בפרקטיקה הזאת.

ועדיין, המנהיגים הצבאיים של האויב נחנקו בטקסיות אחרי תהלוכות הטריומף, והגלדיאטורים המשיכו להילחם. יחס אמביוולנטי, כבר אמרנו?

אבות הכנסייה הנוצרית תיארו בחיבוריהם בפירוט את התגלגלות המסורת הגלדיאטורית: טרטוליאנוס כותב על כך ישירות ב"על השעשועים" – קרבות הגלדיאטורים, munera, אומצו מידי האטרוסקים ונועדו להשקיט את רוחם של המתים. סינזיוס, ב"על המלוכה", ישיר לא פחות: "קריקסוס וספרטקוס, שנועדו לשמש קורבן כפרה בזירה בעבור העם הרומאי".

לא רק הרומאים חשבו כך על גלדיאטורים, אלא גם הגלדיאטורים חשבו כך על עצמם.  אורוסיוס מספר על מקרה מעניין: אחת השבויות בצבא ספרטקוס, אישה ממעמד חברתי גבוה, התאבדה לאחר שנאנסה. נערכה לה לוויה רבת רושם, שבה הוכרחו 400 לגיונרים שבויים להילחם זה בזה עד מותם, בסגנון גלדיאטורי – הניסיון להשקיט את רוחה של המתה האצילית והזועמת בולט פה לעין. אפיאנוס מזכיר הקרבת 300 לגיונרים למען פיוס רוחו של אחד מעוזריו הקרובים של ספרטקוס, קריקסוס, שנפל בקרב. כמעט שאין ספק שהקרבה זו, משמעותה – הפיכתם לגלדיאטורים.

מכאן המורבידיות האטרוסקית האופפת את המשחקים הללו, כולל השרת המתכנה "כארון", החובש את מסכת אל המתים האטרוסקי ונושא את הפטיש הטקסי. זהו שרת שתפקידו הוא לגרור את גופות המתים מתוך הזירה. כינויים של ספקי הגלדיאטורים [lanista], בעלי בתי הספר הגלדיאטוריים, גם הוא מגיע מן השפה האטרוסקית, כך לפחות על-פי האיזודורוס מסביליה, ומשמעותו אינה אלא "המוציא להורג", "הקצב".

אמנם עם הזמן הקרבות האלה הפכו לכלי יעיל להעצמת שמו של הממונה על עריכתם (בעידן הקיסרי – הקיסר), ונופך השעשוע והספורט בהם הלך וגדל, אבל אין להתעלם מן העובדה הברורה שרומאי רפובליקני בן המחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה היה מודע היטב לתפקידם המקורי של הגלדיאטורים ולמקורות מעוררי המורא של המוסד הזה. הרומאים תפשו את הגלדיאטורים כמתים, כלומר – כיצורים טמאים ומפחידים, שהאנושיות שלהם הופשטה מעליהם. ככל שמאות השנים חלפו, התפישה הדתית ההתחלתית התעמעמה, אבל התמהיל הזה של דחייה ופליאה לנוכח מת-חי מהלך ונלחם, נותר בתודעה הרומאית.

לכן, הניסוי המחשבתי שלנו עם הכותרת בעיתון אינו הוגן וזהה כפי שנדמה במבט ראשון. הכותרת בעיתון הבוקר, אותה הכותרת שתסביר את שורת המוזרויות ביחס הרומאי כלפי הגלדיאטורים בכלל ולמרד ספרטקוס בפרט, צריכה להיראות כך:

"בעיירה קפואה (מדינת אילינוי), בקרב הגוויות הנשמרות במכון הפתולוגי שבאוניברסיטה המקומית, פרץ מרד. בראש המרד עומד מנוח בשם ג'ון ספרטקוס, בולגרי במוצאו, אשר ערק בזמנו משורות הצבא האמריקאי והוצא על כך להורג באמצעות זריקה קטלנית. מרבית המורדים דוכאו באמצעות יתדות עץ בלבם, אך כ-70 מתים הצליחו להימלט מן העיר ונמצאים כעת בדרכם דרומה, בנסותם להגיע אל ביצות מיסיסיפי. בדרכם לשם, הם גברו על כמה מחסומי משטרה ופרקו אותם  מנשקם. כל מתקשרי המתים המתגוררים במדינות השכנות גויסו בצו חירום לשורות המשמר הלאומי. סיבותיה ומטרותיה של המרידה טרם הובררו לאשורן. ג'ון ספרטקןס צוטט באומרו: "עדיף זה, מאשר להשתרע על שולחנות המתכת לשם שעשוע הסטודנטים". המשטרה הגבירה את האבטחה בכל בתי הקברות וחדרי המתים במדינה."