ארכיון הבלוג

"השטן ירד לעיירה": פרשת ידוובנה – התעלומה הנוראה ופשרה

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. רבים מהמקומיים קיוו שהסיוט הקומוניסטי-סובייטי נותר מאחוריהם, והתבוננו בתקווה לעתיד קשה אך נסבל תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אולם חלק גדול מהתושבים עשו הרבה יותר מאשר לשמוח. הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס, שחשף בספר שערורייתי כיצד פולני ידוובנה טבחו באופן שיטתי את יהודי העיירה, עמד במרכז סופת אש וזעם שהותירה שאלות יותר מאשר תשובות. מה פשרה של התעלומה המחרידה של ידוובנה, ומדוע השטן נמצא בפרטים הקטנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. מקומיים רבים ראו את הגרמנים כמשחררים מהסיוט הקומוניסטי-סובייטי, וקיוו לעתיד קשה אך נסבל. מנהל בית הספר יצא ממקום מסתורו, אסירים פוליטיים שוחררו, משפחות התאחדו לאחר שפליטים חזרו מהיער. לפיכך, הגיבו רוב אזרחי ידוובנה על בוא הגרמנים בשמחה מדודה.

חוץ מאלו שלא.

ידוובנה, עיירה ישנונית בת כמה אלפי תושבים, היתה מחולקת כמעט שווה בשווה בין פולנים קתולים ליהודים, רבים מהם אורתודוקסים מתבדלים ומאמינים. במהלך שנות השלושים, היחסים בין הקבוצות היו תקינים על פני השטח. פולנים ויהודים סחרו והתרועעו זה מזה. אולם במעמקים, רחשה איבה קשה בין הקבוצות. יהודי העיירה ידעו היטב שכדאי להם לשמור על פרופיל נמוך בימים מועדים לפורענות כמו חג הפסחא, שעורר את זיכרון צליבתו של ישו ולפיכך גם אלימות ספורדית מצד השכנים הנוצרים. הללו היו ברובם מצביעים של ה"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" (ENDEC), מפלגת האופוזיציה הימנית שהחזיקה בעמדות אנטישמיות חריפות. אולם למרות התהום בין הקבוצות, אנשים פחות או יותר חיו את חייהם – עד שחל תקר חמור.

Image result for Jedwabne

היחסים בין יהודים לשכניהם התערערו באופן חריף בסתיו 1939, כאשר פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים וחדלה מלהתקיים. בניגוד לערים ידועות יותר כמו וורשה או לודז', ביאליסטוק, לומז'ה ובנותיהן, לרבות ידוובנה, עברו לשליטתה של ברית המועצות. התושבים, יהודים כנוצרים, סבלו קשות תחת השלטון הסובייטי. רבים מבני האליטה של העיירה, לרבות המעמד היהודי העליון, נכלאו או הוגלו לעומק ברית המועצות. היהודים ייראי השמיים של ידוובנה סבלו גם דיכוי דתי תחת הסובייטים. אולם בעיני רובם, היה מדובר ברוע פחות בהשוואה לכיבוש הגרמני-נאצי. היהודים העניים יותר בעיירה, לרבות פליטים שזרמו אליה מאזור הכיבוש הנאצי, נאלצו למצוא עבודה במנגנון הממשלתי הסובייטי. אחדים, בעיקר מיעוט קטן של צעירים קומוניסטים, עשו זאת בהתלהבות, בין אם מאופורטוניזם ובין אם מאמונה כנה באידיאל הקומוניסטי. היו ככל הנראה גם כאלו שניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע משכנים אנטישמים שרדפו אותם קודם לכן. "רציתם פולין בלי יהודים", נזכר פולני אחד בדברי שכנו, "עכשיו אין פולין – ויהודים יש." אולם הקומוניסטים הנלהבים היו מיעוט קטן מבין יהודי ידוובנה, ולא חסרו גם משתפי פעולה מבין הפולנים הנוצרים. קחו, למשל, את משפחת לאונדסקי, משפחה פולנית של עובדי כפיים ממצביעי המפלגה הלאומית-דמוקרטית. האב צ'סלב ואשתו נאלצו לברוח ליער מפחד הקומוניסטים, בעוד שניים מהבנים, ירזי וזיגמונט, שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית כדי לעזור להוריהם, ולעצמם. משפחת לאונדסקי, צ'סלב, ירזי וזיגמונט – השמות שלהם עוד יחזרו לככב בסיפור שלנו.

Image result for Jedwabne

בית הכנסת של ידוובנה, 1939

ב-22 ביוני 1941, פרץ מבצע ברברוסה, וגרמניה פלשה לשטח ברית המועצות. הצבא האדום התמוטט, ומזרח פולין נכבשה על ידי הוורמאכט במהירות. יחידות הצבא התייחסו ליהודים ולפולנים באופן אכזרי ביותר, אם כי ההתנהגות השתנתה ממקום למקום, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת "עוצבות המבצע" של הס"ס, האיינזצגרופן, שהתקדמו ממקום למקום כדי "לטהר" את השטח שמאחורי החזית מגורמים עוינים. בהוראתו הישירה של מפקד משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובהסכמת מפקדי הצבא, ביצעו עוצבות המבצע מעשי טבח מחרידים ביהודים. במקומות שבהם הדבר אפשרי, פקד היידריך, יש לעודד את האוכלוסיה המקומית לבצע פוגרומים בכוחות עצמה. במיוחד במקומות בהם היתה עוינות חזקה באופן מיוחד כלפי היהודים.

כמו ידוובנה, למשל.

ממשרדו הסודי בוורשה, כתב מפקד המחתרת הפולנית, גנרל סטפן רובצקי, לממשלה הגולה בלונדון, והביע חשש כבד מפוגרומים כלפי היהודים בשטחים הכבושים במזרח פולין. בערים אחדות, כמו לבוב או קובנה, היהודים נטבחו על ידי המקומיים, אולם הרוצחים היו אוקראינים או ליטאים, לא פולנים. ידוובנה, והעיירה הסמוכה אליה, רדז'ילוב, היו המקומות היחידים בפולין שבהם המציאות התפתחה באופן אחר. כל כך מחריד – עד שפרשת ידוובנה תעורר גלים של ויכוח לוהט, זעם ושנאה בפולין עד לימינו אלה.

בספרו החלוצישכנים – השמדה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, חשף הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס גירסה אחת למהלך האירועים בעיירה ביולי 1941. הגרמנים נכנסו לידוובנה, וניהלו כמעט מיד שיחות בנוגע ליהודים עם ההנהגה המקומית בראשותו של מריאן קארולק.  קארולק, שמונה על ידי הגרמנים לראש עיריית ידוובנה, הודיע מניה וביה לכובשים החדשים שבכוונתו להשמיד את כל יהודי ידוובנה. המפקד הגרמני המקומי הציע לחוס על חייהם של בעלי מלאכה חיוניים, אולם חברי המועצה ויתר הנוכחים בישיבה התנגדו. יש מספיק בעלי מלאכה פולנים, אמרו, והתושבים דורשים להשמיד את כל היהודים. הגרמנים נתנו לתושבי ידוובנה 48 שעות לבצע את העבודה המלוכלכת.

Jedwab - barn

האסם הבוער בידוובנה, 10 ביולי 1941. כאן נרצחו רוב יהודי העיירה או חלקם הגדול.

ב-10 ביולי, התקבצו עשרות תושבים מידוובנה, בראשותו של קארולק, בכיכר העיירה, לאחר שגררו לשם את כל מאות היהודים שהצליחו לתפוס. הם אילצו קבוצה אחת של יהודים לנכש את העשבים שגדלו בין האבנים בכיכר השוק. קבוצה אחרת, בראשות הרב של ידוובנה, נאלצה לעקור את פסל לנין ממקומו ולסחוב אותו לאסם של אחד התושבים הנוצרים. בעוד היהודים גוררים את הפסל, אילצו אותם הפולנים לשיר "המלחמה היא בגללנו". כשהגיעו היהודים לאסם, דחפו אותם קארולק ואנשיו פנימה, יחד עם הפסל, הציתו אש ושרפו אותם חיים. יהודים אחרים נרצחו בעינויים בגרזנים, סכינים וקלשונים. מלבד קארולק, המשתתפים הסדיסטיים ביותר ברצח היו בני משפחת לאודנסקי – האב צ'סלב ובניו ירזי וזיגמונט, שעד אתמול שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית. צ'סלב אף הזהיר שכנה נוצריה שניסתה אולי למחות (או לפחות לתעד את האירועים) שאם לא תחזור הביתה "גורלה יהיה כגורל היהודים". לאחר הטבח, הפכו הבנים, ירזי וזיגמונט למשתפי פעולה עם הכיבוש הגרמני. מיד עם תום המלחמה, כאשר הבינו היכן מרוחה החמאה, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הפולנית והפכו לנתינים נאמנים של השלטון החדש.

Image result for Marian Karolak jedwabne

שריפה סמלית של אסם – טקס זיכרון לטבח ידוובנה

טבח ידוובנה, כאמור, ייחודי אפילו בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים-פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה. מה גרם לתושבי העיירה הפולנית הישנונית לטבוח את שכניהם באכזריות כזאת? היסטוריונים מהימין הפולני, כמו תומש שצ'מבוש, אמנם גינו את הטבח בחריפות, אך טענו כי אין להבינו ללא שיתוף הפעולה של יהודים רבים עם השלטון הקומוניסטי השנוא. גרוס ותומכיו הטעימו מנגד שרוב יהודי ידוובנה לא שיתפו פעולה עם הסובייטים, שפולנים נוצרים רבים עשו זאת, ושבכל מקרה, ידוובנה לא היתה ייחודית מבחינה זו. אותה תמונת מצב התקיימה בעיירות פולניות רבות אחרות, אבל בהן לא התרחשו מעשי טבח. הבעיה היא שגם גרוס עצמו אינו מצליח לספק הסבר משכנע לייחודיות של ידוובנה. העיירה הרי היתה אנטישמית, אבל לא יותר ממקומות אחרים. הוא משער שתושבי ידוובנה זיהו הזדמנות לבזוז את הרכוש היהודי, אולם גם כאן הוא נתקל בבעיה דומה. מדוע תושבים של עיירות אחרות מלבד ידוובנה (ורדז'ילוב, עיירה סמוכה שבה התרחש טבח דומה בקנה מידה קטן יותר) לא טבחו כדי לבזוז רכוש? בסופו של דבר, הודה אף גרוס עצמו שאין לו הסבר משכנע. לפעמים, כתב באחד מהמשפטים התמוהים ביותר בספר, "השטן פשוט יורד לעיירה".

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

יאן תומש גרוס בביקור ביד-ושם

 

כשהתפרסם ספרו של גרוס בשנת 2000 בשפה הפולנית, הוא זכה לקיתונות של זעם ובוז מכל עבר. הפולנים רגילים הרי לחשוב על עצמם כקורבנות, ולא כרוצחים. כפי שכתב אחד מההיסטוריונים שהשתתפו בויכוח, הפולנים תמיד האשימו אחרים ברצח. גרמנים? בוודאי. ליטאים? ברור. אוקראינים? מי היה מצפה מהם למשהו אחר? אולם רבים התקשו להאמין שפולנים ביצעו טבח כל כך אכזרי בלי פקודה ואפילו עם עידוד מינימלי.

Image result for The neighbors respond

"השכנים עונים" – קובץ מאמרים ועדויות על טבח ידבוונה שמסכם את האירועים, הויכוח ועמדותיהם של גרוס ומתנגדיו

רבות מהתגובות נגד גרוס היו מרושעות ולא הוגנות. תושבי ידוובנה (להוציא מעטים, בכללם ראש העיר שכיהן עם פרסום הספר ונאלץ להתפטר מתפקידו בשל תמיכתו בהנצחת הטבח) התבצרו בהכחשה זועמת. הרוצחים ממשפחת לאודנסקי, שנענשו קלות על מעשיהם בפולין הקומוניסטית, הכחישו כמובן אף הם כל מעורבות. הממשלה הפולנית שללה מגרוס עיטור כבוד שקיבל בעבר. האשמות אחרות כנגדו היו רציניות יותר: חוקרים פולנים ביקרו את הסוציולוג הפולני-אמריקאי שהוא אינו מאומן במתודות היסטוריות, שהעריך את הראיות באופן רשלני ומגושם, ובעיקר – שלא השתמש בארכיונים גרמניים. הרי הויכוח העיקרי בפרשת ידוובנה נגע בראש ובראשונה למעורבות הגרמנית. האם הפולנים טבחו את שכניהם בעצמם, או שמא כמה בריונים עשו זאת בפקודה או בכפייה של הכובשים הנאצים? שאלה חשובה שנייה, נוגעת למניע של הרוצחים, שגרוס כאמור לא הצליח להסביר. האם שיתוף הפעולה של יהודים מסויימים עם הסובייטים מילא תפקיד, ואם כן – מדוע דווקא בידוובנה? שאלה שלישית – חשובה פחות – נוגעת למספר הנרצחים. כאן, חקירה רשמית, פורנזית ונטולת פניות אישרה כי מבקריו של גרוס צדקו, והמספר ככל הנראה הוא כמה מאות ולא 1500. זה, כמובן, לא הופך את הרצח לגרוע פחות.

לפעמים, הויכוח על ידוובנה ירד לפרטים קטנים והפך למקאברה גרוטסקטית. בחוצפה שלא תיאמן, תבעו האחים לאודנסקי את גרוס על כך ש"הכפיש את שמו של אביהם", משום שבלבל באחד מתיאורי הרצח את אחד הבנים עם האב צ'סלב. גדול מבקריו של גרוס, ההיסטוריון הפולני-גרמני בוגדאן מוזיאל, טען שאחד הפולנים שגרוס מאשים היה פיסח, ולכן לא היה יכול להשתתף ברצח. הוא אפילו השיג שרטוט של הפרוטזה של אותו פולני. לפיכך, טען מוזיאל, עדויות הניצולים היהודים שהכפישו את הפיסח אינן אמינות והסיפור כולו נופל. גרוס, בתגובה, ענה שגם רוצח פיסח יכול להשתמש בקילשון וקרדום, ושאף אחד מהעדים לא טען שהפולני "היה אומן קונג-פו שחיסל את קורבנותיו עם בעיטות קטלניות".

Image result for Laudansky brothers Jerzy

חוצפה שלא תיאמן – האחים לאודנסקי

חלקים אחרים של הויכוח על ידוובנה הם רציניים הרבה יותר, ובמיוחד השאלות על מניעי הרוצחים ועל מעורבות הגרמנים בפרשה. דריוש סטולה, היסטוריון ממבקריו המתונים של גרוס, הציע פתרון לתעלומה המחרידה. ראשית כל, הוא כתב, המעורבות הגרמנית היתה אינטנסיבית יותר מכפי שמצטייר מספרו של גרוס. לצד ראיות נסיבתיות, שהובאו גם על ידי מבקרים אחרים של גרוס, מצביע סטולה על הבדלים מהותיים מאד בין טבח ידוובנה לבין פוגרומים אנטי-יהודיים אחרים שהתבצעו באוקראינה או בפולין. פוגרום הוא בדרך כלל התפרצות המונית של זעם ויצרים חייתיים. באמצעות מחקר השוואתי של פוגרומים שונים (פולניים ואוקראיניים) מראה סטולה כי במהלך כולם כמעט התרחשו ביזה ואונס, וגם כי הרוצחים לא היו שיטתיים במיוחד. לפיכך, בפוגרום מספר ההרוגים נמוך כמעט תמיד ממספר הפצועים. לא כן בידוובנה. ב-10 ביולי לא היתה ביזה מרובה, אונס כלל לא התרחש, ומספר הפצועים היה אפסי. הקורבנות נרצחו באופן שיטתי ומוחלט, בסגנון נאצי טיפוסי, ואף נאלצו לנכש את העשבים בכיכר השוק, דבר שמזכיר את האובססיה הגרמנית הידועה להשפלות ניקיון. גרוס מצביע על כך שיוזם הפוגרום היה ראש המועצה הפולני, מריאן קרולאק, אבל מתעלם מהעובדה שקרולאק מונה ככל הנראה על ידי הגרמנים וקיבל הוראות מהם. מבחינת המבצעים הפולנים, טבח ידוובנה היה פחות יוזמה עצמאית מאשר ביטוי לשיתוף פעולה נלהב של קרולאק ואנשיו עם הנאצים, אותם ראו כמשחררים.

נותרת השאלה "מדוע". אם לא נקבל את טענתו המיסטית כמעט של גרוס, ש"השטן ירד לעיירה", נצטרך לחפש הסבר טוב יותר, וגם כאן סטולה מציע פיתרון מעניין. מחוז לומז'ה, שגם ידוובנה נכללה בו, לא היה האזור היחיד שבו יהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אבל אזור זה התייחד בכך שנעדרו ממנו מיעוטים לאומיים אחרים, כמו ליטאים ואוקראינים. במקומות אחרים, טוען סטולה, שיתוף פעולה עם הנאצים התקשר בעיני הפולנים למיעוטים שתיעבו אף יותר מהיהודים, ולפיכך נוצרה סימפטיה הדרגתית לאחרונים; או שלפחות העוינות כלפיהם התמתנה. בידוובנה והכפרים הסובבים אותה, לעומת זאת, לא היה דבר שירכך את השנאה ליהודים. דבר זה מסביר גם עוד עובדה מחרידה שמעלה גרוס, לפיה תושבי ידוובנה המעטים שהצילו  יהודים הסתירו זאת אפילו לאחר המלחמה מאימת שכניהם. הוסיפו לזה את רצחנותו החריגה של מריאן קארולק, המנהיג החדש שניסה לחקות את השיטות של אדוניו, ותקבלו את הזוועה של ידוובנה.

ההסבר של סטולה מטריד ולא נוח, לא רק לפולנים אלא גם לכולנו כבני אדם. האם אלימות רצחנית לא תלויה רק בגזענות, אנטישמיות או רוע של אינדיבידואלים, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה מלאה עליהן? או, האם נסיבות כאלה לפחות הופכות את הגל הרצחני לאפשרי יותר? גרוס טוען שהשטן ירד לידוובנה ב-10 ביולי 1941. אולי. אבל גם אם כן, בדומה לאלוהים, גם השטן נמצא בפרטים הקטנים.

יאן תומש גרוס, שכנים – השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפוליןמפולנית: יז'י מיכאלוביץ' (יד ושם, ידיעות אחרונות, 2001)

את מאמרו של דריוש סטולה, כמו גם מאמרים אחרים מכל צדדיו של הויכוח, ניתן למצוא בקובץ:

Antony Polonsky and Joanna B. Michlic, The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004)

 

 

 

דֵער ריפֵּער: ג'ק המרטש והיהודים

תעלומת ג'ק המרטש היא אחת מפרשות הפשע האפלות והמסעירות ביותר בתולדות אנגליה. הרוצח הסדיסט, שריטש באכזריות חמש זונות רחוב (לפחות) בשכונות העוני של מזרח לונדון הויקטוריאנית בקיץ וסתיו 1888, לא נלכד מעולם ולא הובא לדין על מעשיו. במאה השנים הבאות, שימשה זהותו כר נרחב להשערות, להאשמות ולתיאוריות קונספירציה, מיהודים פולנים, רופאים מטורפים ועד לבני משפחת המלוכה. מה היה הקשר של יהודי מזרח אירופה והאירים הקתולים, שניהם מיעוטים דתיים לא אהובים, לאירועים המחרידים של 1888, וכיצד ניסה הרוצח לנצל רגשות אנטישמיים ואנטי-קתוליים כדי לבלבל את גורמי אכיפת החוק שתרו אחריו? מדוע ביקשו גורמים במשטרת לונדון להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש? והאם "ג'ק המרטש" היה רוצח אחד, או שמא שניים? ינשוף היסטורי על תעלומה שטרם נפתרה.

הערה חשובה: בפוסט הזה אין תמונות זוועה משום סוג. 

יחידת מתנדבים מחפשת את ג'ק המרטש, Illustrated London News, 13 באוקטובר 1888

יחידת מתנדבים מחפשת את ג'ק המרטש, Illustrated London News, 13 באוקטובר 1888

השעה היתה 3:40 בלילה. ביום שישי,  31 באוגוסט, 1888, לונדון הויקטוריאנית. באחד מרחובותיו המזוהמים של וייטצ'אפל שברובע המזרחי (east end) שנודע לשמצה כמאורת פשע ועוני, הלך אדם בשם צ'רלס קרוס לעבודתו כנהג של מרכבה ציבורית. "בעוד הוא הולך לאורך באק רואו (כיום: רחוב דרוואד)", כתב לימים חוקר תולדות הפשע ד"ר דרו גריי, "הוא הבחין במה שנראה לו כפיסת ברזנט בקצה הצר של הרחוב. כאשר חצה את הכביש, הסתבר לו שמדובר בגופה. לקרוס הצטרף במהרה פועל אחר, רוברט פול, וביחד הם בחנו את הגוויה. בסוברם שהאישה עדיין חיה הם רצו להזעיק עזרה. מיד כשעזבו את הזירה, הגיע למקום שוטר המקוף ניל, שבאק רואו היה חלק משטח הסיור שלו, ומצא את גופתה של האישה. תוך שימוש בפנס המשטרתי שלו, הבחין ניל כי גרונה של האישה שוסף. הוא קרא לעזרה ובאמצעות שוטר אחר הזעיק רופא. כאשר הרופא המשטרתי, ד"ר לוולין, הגיע לזירה הוא קבע את מות האישה והגוויה נלקחה לחדר המתים ברחוב אולד מונטג'יו. שם הגופה הופשטה ונשטפה במים בטרם מישהו הספיק לבדוק את העניין, חרף בקשותיו של סמל משטרה לא לגעת בגופה [כדי לא להשמיד ראיות]. איש לא טרח לגדר או לחקור ברצינות את זירת הרצח. בעשר בבוקר בדק ד"ר לוולין את הגופה ודיווח על פצעים מחרידים. האישה האומללה, שהתגלתה כפרוצת רחוב בשם מרי-אן ניקולס (פולי-אן), שוספה ורוטשה באכזריות על ידי רוצח סדיסט. ד"ר לוולין כתב בדו"ח כי "הרוצח היה בעל ידע באנטומיה, משום שהוא תקף את כל האברים החיוניים."

מפה של אזור וייטצ'אפל. הנקודות האדומות מסמנות שבע זירות רצח שיוחסו לג'ק המרטש, אם כי רק חמישה מהמקרים הם "קאנוניים".

מפה של אזור וייטצ'אפל. הנקודות האדומות מסמנות שבע זירות רצח שיוחסו לג'ק המרטש, אם כי רק חמישה מהמקרים הם "קאנוניים".

הרצח המחריד של "פולי-אן", משרתת שנתפסה בעבר בגניבה והידרדרה לזנות רחוב, היה יריית הפתיחה לאחת הפרשות הסנסציוניות, האפלות והמחרידות בתולדות אנגליה הויקטוריאנית: פרשת הרוצח הסדרתי שנודע, כבר באותה תקופה, בכינויו "ג'ק המרטש". רוב החוקרים סבורים כי ג'ק, שזהותו האמיתית מעולם לא נודעה, ריטש באכזריות לפחות חמש נשים: מרי-אן ניקולס, אנני צ'פמן ("אנני הכהה"), אליזבת סטרייד ("ליז הגבוהה"), קתרין (קייט) אדווס ומרי קלי. ייתכן כי "ג'ק" רצח גם שתי קורבנות מוקדמים (אמה סמית ומרתה בטראם), ומספר מעשי רצח שהתבצעו לאחר מכן יוחסו אף הם לאותו פושע מסתורי. רבים חלקו על העובדה שג'ק רצח את כל הקורבנות (מעשי רצח היו נפוצים למדי בוייטצ'אפל באותה התקופה) אולם רוב החוקרים מסכימים כי לפחות ניקולס, צ'פמן, סטרייד, אדווס וקלי נרצחו בידי אותו אדם, ולכן הן מכונות "הקורבנות הקאנוניים". היה להן הרבה מן המשותף: כולן היו זונות רחוב מהדרגה הנמוכה ביותר. חוץ ממרי קלי, נערה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, כולן היו מבוגרות, בנות ארבעים ומשהו, בשלהי ה"קריירה" שלהן. חלקן היו מכורות לאלכוהול, ומצבן הכלכלי היה רעוע ביותר. הן גרו בדירות יומיות זולות, חיו מהיד לפה והרוויחו בזנות את דמי השימוש היומיים בחדריהן. ג'ק לא חיפש קורבנות עשירים אלא נשים שהחברה הויקטוריאנית "המהוגנת" לא תחוש בחסרונן. ובכל זאת, עורר ג'ק המרטש גל סנסציה אדיר בציבור הבריטי, שבמידה רבה לא דעך עד היום. במהרה, החלו להגיע לעיתונות הסנסציונית מכתבים מתגרים שנחתמו כביכול על ידי הרוצח, בשמות כמו "ג'ק המרטש", "ג'ק החצוף" (saucy Jack) או "תפוס אותי אם תוכל". המכתבים הללו, מאות בסך הכל, נחשבים רובם ככולם למזוייפים, אולם כפי שנראה, יתכן ששניים מהם לפחות נכתבו בידי הרוצח עצמו – והם יכולים לשפוך אור נדיר על מזימת ההטעייה המחוכמת שנקט בה כדי לבלבל את רשויות החוק.

465px-Wanted_poster

העיתונות עסקה בפרשה ללא סוף, ההמונים העלו ניחושים והשערות, ובמהלך מאה השנים העלו היסטוריונים וחוקרים חובבים (להלן: ריפרולוגים) עשרות "מועמדים" לתפקיד הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר בתולדות אנגליה. אחד המובילים שבהם, למשל, היה האמן המפורסם וולטר סיקרט, ואחרים היו רופאים, מהגרים עניים, אצילים מוזרים או אפילו נסיכים ובני משפחת המלוכה. בספרו, London's Shadows, המנסה לשחזר את צללי הכרך המעטיר שבו פעל ג'ק המרטש, כותב דרו גריי כי האנשים שהועלו על ידי העיתונות, המשטרה והחוקרים כנאשמים מתחלקים לשלוש קטגוריות של "טיפוסים חשודים", כולם אאוטסיידרים בעיני המעמד הבינוני הבריטי: המהגר הזר (לרוב: יהודי פולני), הרופא המטורף או האריסטוקרט הבריטי המנוון. משום שחקירת המשטרה העלתה שלרוצח היה ידע מסויים באנטומיה (הוא פגע באברים חיוניים במכוון ואף הסיר אברים פנימיים במדויק), נפל מן הסתם החשד על רופאים, ואנשי רפואה שעברו באזור אף הותקפו בידי ההמון בשבועות שלאחר מעשי הרצח. לפי תיאוריה אחרת, הרצח תוכנן ובוצע בידי בני משפחת המלוכה. מרי קלי, טוענים בעלי התיאוריה, שכבה עם נכדה ההולל של המלכה ויקטוריה, והחלה לספר את הסיפור לחברותיה פרוצות הרחוב. לפיכך הורה ראש הממשלה, לורד סליסברי, לחסל את כל המעורבות. אחת הקורבנות, לפי תיאוריה זו, חוסלה בשל זיהוי שגוי. התיאוריה המלכותית, שאין לה שום ראיות של ממש, לא התקבלה בידי אף היסטוריון רציני. בשלב מסויים, נפל חשדם של חוקרי המשטרה על מהגר יהודי בשם "קושמינסקי" (ככה"נ אהרון קושמינסקי, יהודי פולני שגר באזור) אך הם הסיקו במהרה שהוא חף מפשע. בניגוד ליהודים הספרדים, הבריטים, הגרמנים וההולנדים המבוססים יותר, היהודים הפולנים העלו שלל סטריאוטיפים אנטישמיים בחברה הבריטית, ובעיקר קושרו עם טרור אנרכיסטי וסוציאליסטי. המהגר המזרח אירופאי, יהודי או נוצרי, עני ובטלן, עם עיניים מתגלגלות ומטורפות, היה מושא פחד חזק מאד בתקופה. החשש מפשע בקרב היהודים היה כה גדול, עד שבשלב כלשהו הציעו גורמים במשטרה להקים יחידה של בלשים דוברי יידיש. להעסיק יהודים כשוטרים, זה היה ככל הנראה בלתי מתקבל על הדעת באותה התקופה.

ג'ק המרטש כרוח רפאים - קריקטורה בעיתון Punch

ג'ק המרטש כרוח רפאים – קריקטורה בעיתון Punch

בכל מקרה, המשטרה הויקטוריאנית מעולם לא הצליחה לגלות את זהותו האמיתית של "ג'ק" למרות נסיונות חוזרים ונשנים, דבר שהפך אותה לשק האיגרוף של העיתונות. רבים ממובילי דעת הקהל בעיתונות שנאו ממילא את מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, מפני שדיכא בקשיחות הפגנות ומחאות ברחבי העיר. פרשת ג'ק המרטש סייעה לאותם אלו ששנאו את וורן מלכתחילה להוכיח כי הוא מזניח את ביטחון תושבי העיר לטובת מיליטריזציה מיותרת של המשטרה, וגל המחאה שנוצר אכן הוביל להתפטרותו זמן קצר אחרי מותה של מרי קלי, האחרונה מבין "הקורבנות הקאנוניים".

בפוסט הזה, אין לי שום יומרות לגלות את זהותו האמיתית של ג'ק המרטש. מה שאני כן מתכוון לעשות, הוא לבחון מחדש חלק מהראיות, שיכולות לשפוך אור מפתיע על דפוס הפעולה של הרוצח. בניגוד לדרו גריי, אני סבור ששניים מהמכתבים המיוחסים לרוצח הם אמיתיים ולא מזוייפים. בנוסף, לפרשה היה קשר הדוק לקהילת המהגרים היהודים הענייה של מזרח לונדון. בניגוד לטענתם של כמה אנטישמים מהתקופה, אין שום בדל ראיה המצביע על כך שהרוצח היה יהודי או מקושר ליהודים. אבל כפי שנראה, הוא בהחלט ניסה להטות את האשמה לכיוונם של היהודים – ושני יהודים ראו אותו. מכלול הראיות מעלה אפשרות כי ג'ק המרטש לא היה אדם אחד, אלא שני אנשים (לפחות) – דבר המטיל צל מחודש על כמה מהחשודים המרכזיים שדרו גריי מנסה לזכות – בראש ובראשונה האמן וולטר סיקרט.

נתחיל בשלושת המכתבים הראשונים שהגיעו לעיתונות. המכתב הראשון, שעורר (אף יותר ממעשי הרצח) את גל הסנסציה, נשלח לסוכנות החדשות המרכזית (Central News Agency) ב-25 לספטמבר, כשלושה שבועות לאחר הרצח של אן-מרי ניקולס. כל הציטוטים לקוחים מספרו של דרו גריי:

בוס יקר,

אני שומע שוב ושוב כי המשטרה עלתה על עקבותי, אבל למעשה הם לא הצליחו להינעל עלי. צחקתי כאשר שמעתי שאמרו, בחוכמה מעושה, כאילו הם עלו על העקבות הנכונות. […] בא לי לרצוח זונות, ואני לא אפסיק לרטש אותן עד שיכבלו אותי בשלשלאות. העבודה האחרונה היתה מצויינת, ולא נתתי לגברת אפילו זמן לצרוח. איך הם יכולים לתפוס אותי עכשיו? אני אוהב את העבודה שלי. אני רוצה להתחיל פעם נוספת. בקרוב תשמע ממני עם המשחקים הקטנים והמשעשעים שלי. […] בפעם הבאה אני מתכוון לשלוח את האוזניים של הגברת למשטרה רק בשביל השעשוע שבדבר. שמרו על המכתב הזה עד שאחזור לעבודה, ואז פרסמו אותו, בסדר? הסכין שלי כל כך חדה ונחמדה, ואני רוצה לחזור לעבודה מיד אם תהיה לי הזדמנות. בהצלחה.

שלך בנאמנות,

ג'ק המרטש

437px-DearBossletterJacktheRipper

אם המכתב הזה מזוייף או לא – קשה לדעת. דרו גריי משער שכן, וסבור כי הוא נשלח בידי עיתונאי שרצה לעורר סנסציה. אולם טענת הזיוף בעייתית הרבה יותר בכל הנוגע למכתב השני, גלוייה שנשלחה ב-1 לאוקטובר:

לא מתחתי אותך, בוס יקר, כאשר נתתי לך את הטיפ. מחר תשמע על עבודתו של Saucy Jack. בפעם הזאת: אירוע כפול. מספר אחד צרחה קצת, אבל לא יכולתי לסיים אותה במקום. לא היה לי זמן לשלוח אוזניים למשטרה. תודה על ששמרתם את המכתב האחרון עד שחזרתי לעבודה.

ג'ק המרטש

Saucy_Jack_front

הרצח הכפול שכותב הגלוייה התייחס אליו (של אליזבת סטרייד וקייט אדווס) אכן התרחש בלילה שבו נשלחה. אם הגלוייה היתה מזוייפת, הרי שהכותב (כפי שרומז גריי) היה אדם בעל ידע על החקירה. כפי שנראה, לרוצח באמת לא היה זמן לקחת את האזניים של הקורבן או לרטש אותה, פשוט משום שהפריעו לו באמצע העבודה. הרבה יותר פשוט והגיוני, לפיכך, לשער כי הגלויה, שהכילה מידע פנימי מדויק, נשלחה בידי הרוצח עצמו. אכן, באותו הלילה ג'ק כמעט נתפס. הרצח של אליזבת סטרייד התבצע ברחוב שגרו בו מספר משפחות יהודיות, ושני יהודים עברו במקום ממש באותו הזמן. לואיס דימשוץ, הסוכן של המועדון היהודי המקומי, ראה את גופתה של סטרייד דקות ספורות אחרי הרצח. גרונה של סטרייד שוסף, אבל היא לא רוטשה. לפי בדיקת המשטרה, היא נרצחה זמן קצר לפני שדימשוץ הגיע למקום, וככל הנראה הרוצח התחבא בצללים מטרים ספורים משם. מסיבה זו, לא היה לו זמן לרטש את הגופה "כהלכה" או לקחת אזניים.

אולם כפי שדימשוץ ראה את סטרייד זמן קצר לאחר הרצח, ראה אותה עד נוסף שניות ספורות לפני שהתחיל. יהודי פולני בשם ישראל שוורץ, שעבר במקום, הבחין, לדבריו בשני גברים ואישה עומדים ברחוב החשוך. לאחר מכן, זיהה את גופתה של סטרייד כאישה שראה. גבר אחד היה כבן שלושים, בגובה של מטר שישים וחמש בערך, עם שפם ושיער בהירים, בגדים כהים וכובע שחור מחודד. במרחק מסויים ממנו עמד גבר שני, גבוה יותר, עם שפם חום וכובע רחב שוליים, שעישן מקטרת. הגבר הראשון דיבר עם אליזבת סטרייד, ואז, לפתע, תקף אותה והפיל אותה לרצפה. מיד כשראה את שוורץ, צעק לעברו: "ליפסקי!". ליפסקי היה רוצח יהודי ידוע באנגליה הויקטוריאנית, ושמו נחשב ככינוי גנאי אנטישמי. ישראל שוורץ, שגדל במקומות אנטישמים בהרבה מאנגליה, היה מן הסתם רגיל לכך שקריאה אנטישמית היא צעד ראשון לפני התקפה, ולפיכך נמלט מהמקום, בעוד בעל המקטרת עוקב אחריו. עדותו של שוורץ מצביעה לפחות על אפשרות משמעותית (אם כי לא על וודאות) ש"ג'ק המרטש" היה למעשה לא רוצח אחד, אלא צמד רוצחים. לאור זאת, יש לחשוב מחדש על כתבי ההגנה שדרו גריי הכין עבור חלק מהחשודים הפוטנציאליים. האמן וולטר סיקרט, למשל, שזוהה על ידי סופרת המתח פטרישיה קורנוול כרוצח, "מזוכה" על ידי גריי בטענה של אליבי: הוא היה בצרפת בזמן שאחת הקורבנות נרצחה. אולם אם הרוצח היה חלק מצמד, אליבי בודד אינו יכול להוות עילה מוחלטת לניקוי מאשמה. להבהרה: אני לא טוען בשום אופן שסיקרט הוא הרוצח – אלא רק שאליבי בודד, בזמן אחד ממעשי הרצח, אינו מהווה בהכרח ראייה חזקה לחפותו. זאת כמובן בהנחה שהרוצח פעל עם שותף, כפי שאפשר להסיק מעדותו של ישראל שוורץ.

לא חקר את שוורץ מספיק - פקד פרדריק אברלין

לא חקר את שוורץ מספיק – פקד פרדריק אברלין

אולי העובדה ששוורץ לא "נחלב" על ידי החוקרים היתה אחד הפספוסים הגדולים ביותר בטיפולה של המשטרה הויקטוריאנית בפרשה. הוא, לדעת כולם, היה אחד העדים היחידים שנפגש עם "ג'ק המרטש" פנים אל פנים. פקד אברלין, שחקר אותו, אמר לאחר מכן ששוורץ לא שלט באנגלית – מן הסתם דיבר פולנית או יידיש, ואת מעט המידע שהתקבל מסר באמצעות מתורגמן. ייתכן שהקשיים הלשוניים  לא עודדו את אברליין להמשיך בחקירה, וגם כאן, העדרם של שוטרים מיומנים דוברי יידיש עמד בעוכריו ובעוכרי המאמצים ללכוד את הרוצח.  בכל מקרה, "ג'ק", שהתאכזב מכך שלא הספיק לרטש את סטרייד בשל הגעתו של דימשוץ, רצח קורבן נוסף באותו הלילה: את קתרין (קייט) אדווס, שרוטשה באופן בהמי ואכזרי ביותר. חלק מאבריה הפנימיים נלקחו בידי הרוצח. גם במקרה הזה, ראה עד, יהודי בשם יוסף לוונס, את "ג'ק" וקייט דקות ספורות לפני הרצח. גם הוא תיאר את הרוצח באופן דומה, אך לא זהה לתיאורו של שוורץ: אדם גבוה ובהיר עור עם שפם בהיר, לבוש במעיל רפוי, שחור לבן, צעיף אדום וכובע אפור מחודד." בין אם ל"ג'ק" היה אכן שותף ובין אם לא, הוא ככל הנראה לא נטל חלק ברצח של אדווס.  

כאן, הרוצח התחיל לפעול לפי דפוס התנהגות חדש: ניסיון ציני לבלבל את המשטרה באמצעות הטיית האשמה לשתי קבוצות מהגרים לא אהובות שחיו במזרח לונדון: יהודים ואירים. שניהם נבדלו מבחינה דתית מהרוב האנגלי-פרוטסטנטי, ושתיהן זוהו עם רדיקליות מהפכנית (לאומנות-בדלנית במקרה האירי, סוציאליזם ואנרכיזם במקרה היהודי). כשהמשטרה הגיעה לזירת הרצח של אדווס ב-2:15, מצא אחד השוטרים ברחוב סמוך פיסת בד מוכתמת בדם שנלקחה מהבגד של אדווס. מעל פיסת הבד, נכתבה בגיר הכתובת הבאה:

The Juwes are men who will not be blamed for nothing

מפקד משטרת לונדון, סר צ'רלס וורן, שפחד ממהומות אתניות, ציווה למחוק את הכתובת מיד. חוקרים מאוחרים יותר טענו כי לא ייתכן שנכתבה בידי הרוצח, משום שהרצח התבצע בלילה ולא ניתן היה לכתוב על הקיר באפלה. זו טענה מגוחכת מסיבות רבות: מדוע שלא להניח ש"ג'ק" נשא איתו פנס או מקור אור אחר, או שכתב בחושך?

ציווה להסיר את הכתובת האנטישמית: מפקד משטרת לונדון סר צ'רלס וורן

ציווה להסיר את הכתובת האנטישמית: מפקד משטרת לונדון סר צ'רלס וורן

הדבר החשוב ביותר הוא שהכתובת משתלבת היטב עם מכתב שנשלח לראש כיתת הכוננות המקומית (או ועדת הויג'ילנטים המקומית) של וייטצ'אפל, מר לאסק, ביחד עם כלייה אנושית. לאסק זועזע עד עמקי נשמתו, והתפטר מתפקידו ביחד עם יתר חברי הועדה. המכתב, שנחשב בעיני חוקרים רבים (לא כולל דרו גריי) לאמין, היה כדלהלן. התעלמו לרגע מהתוכן, ושימו לב לשפה. אני מצטט באנגלית:

From Hell

Mr. Lusk,

Sor

I send you half the Kidne I took from one woman praserved it for you tother peice I fried and ate it was very nise. I may send you the bloody nife that took it out if you will only wate a whil longer.

signed

catch me when you can Mishter Lusk

418px-FromHellLetter

הדבר הבולט ביותר במכתב הזה, מלבד הכלייה שצורפה אליו (אבר שנלקח מכמה וכמה קורבנות), היה כאמור השפה שבה חובר: סלנג אירי גס. אבל משהו בניסוח של המכתב מראה על זיוף קריקטורי כמעט של דיבור אירי. בצירוף הכתובת מעל זירת הרצח שמאשימה את היהודים, יש כאן ריח חזק וחשוד של לקרדה, הרינג אדום – ניסיון של הרוצח (או צמד הרוצחים) להטות את החקירה לכיוון היהודים, ואז האירים, ולהסיר את חוקרי המשטרה מעקבותיו שלו.

מי היה ג'ק המרטש, אנחנו לא יכולים באמת לדעת. סביר להניח שהוא לא היה אירי ולא היה יהודי. ייתכן מאד שהוא עבד עם שותף נוסף, לפחות בחלק ממעשי הרצח, אם כי זו אינה עובדה מוכחת. אנחנו יודעים, בהתאם לשתי עדויות ראייה, שעורו, שיערו ושפמו היו בהירים, ושלבש מעיל כהה וכובע מחודד, שחור או אפור. דרו גריי סבור, במידה רבה של צדק, כי הרוצח הכיר היטב את הגיאוגרפיה של שכונות העוני של מזרח לונדון, ולפיכך הצליח להימלט במהירות וביעילות מרודפיו. אולם אין פירוש הדבר בהכרח, כפי שהוא מניח, ש"ג'ק" היה תושב השכונה. יתכן מאד שהוא היה אחד מה-slummers, בני הטובים שהגיעו לשכונות העוני כדי לקבל שירותי זונות או למטרות אפלות אחרות. אבל בניגוד להנחתם של מספר חוקרים, אין כמעט סיכוי שהוא היה זר, מהגר או מלח פורטוגזי. הוא היה אנגלי, מתוחכם מאד, שהכיר לא רק את האזור אלא את הרגישויות והפחדים הגזעניים, הדתיים והאתניים של הציבור הרחב בלונדון. כך, הוא ניסה להסוות את עקבותיו ולמרבה הצער גם הצליח.

ואם התעניינתם במאמר הזה, אני מציע מאד לקרוא את ספרו של דרו גריי, London's Shadows, שיצא לאחרונה בהוצאת Bloomsbury. גריי לא מנסה למצוא את זהותו של הרוצח, אם כי הוא כן מנסה להגן על כמה מהחשודים הנפוצים יותר. בספרו המרתק, הוא משחזר את לונדון של התקופה, ובעיקר את צדה האפל: החיים בשכונות העוני, הפחד מהיהודים ומהאירים, הפלינטרופיה, חוקי העניים, הפשע, תעלומות הרצח בבירה הויקטוריאנית ומצבן האומלל של זונות הרחוב. ספר אפל, מטריד אך מרתק ביותר.

הורד

האמת של הרב אליהו

רשומה זו מבוססת, באופן חלקי, על מאמר שפרסמתי בזמנו ב"הארץ" תחת הכותרת "עלילות רב העיר צפת". המאמר התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה".

 

הרב שמואל אליהו- כל איש וה"אמת" שלו

האמת של הרב אליהו

מדי פעם בפעם צץ הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, ומגיח לחיינו הציבוריים, לרוב בהתבטאות גזענית כזאת או אחרת. פעם תובע הרב לסלק ערבים ממכללת צפת, רק בשל מוצאם, פעם תומך בקול גדול ברצח חפים מפשע אם הם פלסטינים, ורק לאחרונה קרא לצאן מרעיתו שלא להשכיר דירות לערבים.  בתגובה לתמיהות על כך שפקיד ציבור בכיר, המקבל משכורת מהמדינה, מרשה לעצמו לדבר בשפה שלא היתה מביישת פוליטיקאי אנטישמי ברוסיה של תחילת המאה העשרים, טוען הרב אליהו כי הוא "איש אמת". "אני בסך הכל אומר את האמת שלי, את מה שכתוב בתורה," הוא מתגונן.

לאור זאת, יהיה מעניין לבחון הן את השימוש הפוליטי ב"אמת" מצד הרב אליהו וחוג מקורביו, והן את טיבה של אותה אמת. כדי להקדים את המאוחר- הטענה שלי במאמר זה שהרב אליהו אינו רק פונדמנטליסט מסוכן, אלא גם מפיץ בלתי נלאה של שקרים. מעבר לאגדה על רחל אמנו שעזרה לחיילים במבצע עופרת יצוקה, אחראי הרב אליהו באופן ישיר גם להפצתו ברבים של מסמך מזוייף. אלו דברים קשים, אולם כפי שאנסה להראות בהמשך, ניתן להוכיח אותם שחור על גבי לבן.

הרב אליהו- מראשי החץ של הפונדמנטליזם היהודי החדש

לאחרונה, ישראל מתחילה להשתלב במזרח התיכון, אולם לא בדיוק בהתאם לחזונם של הנשיא פרס או יוסי ביילין. מסתבר שגל הפונדמנטליזם ששוטף מדינות כמו מצרים או תוניסיה לא פוסח גם עלינו, ותנועה של פונדמנטליזם יהודי חדש, מעין "אחים יהודים" עולה כגל גועש ועכור על ביצורי החוף הרעועים של הדמוקרטיה הישראלית. כמו מקביליהם בארצות ערב, גם נביאי הפונדמנטליזם היהודי החדש, אנשים כמשה פייגלין או ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) אינם מהססים להשתמש בדמוקרטיה לצרכיהם. אולם מחוייבותם לערכיה, כפי שהראיתי במאמר קודם, כאן ב"ינשוף", פחותה אף מזו של האחים המוסלמים במצרים. שלום בוגלובסקי מציע בבלוג שלו ניתוח מעניין של התופעה:

"בדומה למקורותיו בציונות הדתית, הפונדמנטליזם היהודי מוכן לסבול אורח חיים שונה משלו כל זמן שמקבלים את סמכותו ומנהיגותו. להבדיל מהציונות הדתית הקלאסית, הפונדמנטליזם לא מוכן "לרכך" את האידיאולוגיה כדי להתקרב לציבור אותו הוא מתיימר להנהיג. את חוסר הגמישות הם שואבים ממקורותיהם החרדיים, אבל להבדיל מהחרדים הקלאסיים, הם לא מוותרים על עמדת ההנהגה הפליטית ועל תפוצה רחבה של משנתם בתמורה לקיומה בצורה ה"טהורה" ביותר ע"י קבוצה של "מובחרים" אלא שואפים להכניס תחת שליטתם גם את הכופרים. בכך, הפונדמנטליזם היהודי אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר משלושת מקורותיו: הציונות הדתית, החרדים והמדינה היהודית.

שמואל אליהו בונה את עצמו כממשיכו של אביו, שכבר עשה כברת דרך ב"החדרת" משנתו, שאיננה אלא כהניזם ללא כהנא, למיינסטרים הישראלי. לא רק שהיה רב ראשי, הוא היה הרב הראשון שנהנה ממעמד של אדמו"ר בציבור הכיפות הסרוגות, שמסורתית לא ייחס לרבנים משקל כזה. מעל מאה אלף איש השתתפו בלוויה שלו ועכשיו, חוג מקורביו ושמואל בראשם טורחים לעשות לו קנוניזציה, להופכו לקדוש פוסט-מורטם ולמנף את הקדושה לטובת שאיפותיו הפוליטיות של הבן."

חשיבותו של הרב אליהו בתנועה הפונדמנטליסטית החדשה הופכת אותו לדמות מפתח בעולם הפוליטי הישראלי, ונותנת תמריץ ממשי לבחון אותו ואת משנתו בשבע עיניים.

משני צידי הגבול: מיצירותיו של הרב אליהו

בקיץ 2009 הפיץ הרב שמואל אליהו ברבים מסמך מזוייף. היינו- הוא שיקר לציבור במצח נחושה. ואיש, כמעט, לא פצה פה וצפצף.

משני צידי הגבול: סיפורו של קצין חיזבאללה שריגל למען ישראל. האמנם?

באותו הקיץ, כתב הרב אליהו אחרית דבר לחוברת בשם "משני צידי הגבול" שהופצה במשך זמן מה בבסיסי צה"ל. מג"ד נחשון, סא"ל תמיר שלום, אפילו כתב לספרון הזה הקדשה קצרה, ועד היום אפשר למצוא אותו בקלות באינטרנט. ואכן, מדובר בספרון מרתק ואף מבדר למדי שמגולל, כביכול, את עדותו של לוחם החיזבאללה אבראהים, שריגל עבור המוסד, ברח לישראל ולבסוף התגייר ושינה את שמו ל"אבי". עד לסוף הטוב, עובר "אבי" הרפתקאות מסמרות שיער בין  "מחבלי חיזבאללה" כמיטב המסורת של סרטי ג'יימס בונד. בין היתר, מספר "אבי" כי השתתף במשלחת חשאית מטעם נסראללה לאפיפיור ומנהיגים אירופים, כדי לתכנן ביחד איתם את חיסול מדינת ישראל.   האפיפיור מתכנן לעשות זאת, ניחשתם נכון, על ידי מימון ארגוני שמאל בתוך המדינה כדי "לפוררה מבפנים" (הקרן החדשה לישראל?)

 לפי עדותו של חייל מילואים ל"הארץ", חיילים שקראו את החוברת השתכנעו בנכונות הכתוב בה ואף קבעו כי "זו האמת על הערבים" (שרובם מוצגים בה כמפלצות רצחניות וצמאות דם). הרב שמואל אליהו לא רק כתב את אחרית הדבר לחוברת, אלא גם טען כי הוא עצמו גייר את "אבי" – ובכך נטל אחריות על הסיפור כולו. עוזרו של הרב, דוד מנחמוב, אף אישר את הדברים בשיחה עם "הארץ", והבהיר כי "אבי" אכן התגייר, אבל אם תהיתם, אז אל דאגה – "הוא עדיין מתנהג כמו ערבי".

אלא שכל המעיין בחוברת בביקורתיות מה, יווכח במהרה כי מדובר בזיוף מגושם, שפוברק ככל הנראה על ידי הרב אליהו ואנשי חוגו. הטקסט, למשל, עמוס לעייפה בטעויות מביכות על האיסלאם והמזרח התיכון ששום אדם בעל רקע ערבי לא יעשה: ארגון חיזבאללה השיעי הופך, במחי יד, ל"סניף של האחים המוסלמים, אין הבדל בין מחנות פליטים פלסטינים לכפרים שיעים, כובש ירושלים צלאח א-דין הופך ל"נאצר א-דין", ואפילו האיראנים מוגדרים כ"ערבים". גם הרעל והשנאה שנשפכים מהחוברת כנגד אירופה והאפיפיור מזכירים באופן חשוד את עלוני השבת החרדיים-לאומיים הרבה יותר מאשר את השיח המוסלמי הרלוונטי. מעניין לציין, שכותבי החוברת מוצאים בכל זאת נקודת זכות אחת באיסלאם הפונדמנטליסטי האיראני – חוקי ה"צניעות". כנראה שיש ברבנות הראשית צפת כאלו שרוצים להכיל את חוקי הרעלה האיראניים גם בישראל.

כדאי אם כן, שכל תלמידיו של אותו "איש אמת", תושבי צפת והציבור כולו, יידעו כי הוא אינו רק גזען וקנאי אלא גם זייפן. אולם הדברים גרועים מכך: בספרון, טוען "אבי" כי הפליטים הערבים ברחו ב-1948 לא בגלל שגירשו אותם או בשל אימת המלחמה, אלא משום שהבינו שאלוהים נתן את הארץ ליהודים. כך, מקושרת התביעה הדתית לארץ ישראל לשלילה מוחלטת של זכות הערבים לגור בה, "כי כך החליט אלוהים". הרב אליהו אף הדגיש נקודה זו במאמר נוסף שפרסם בעקבות הפצת החוברת. לאור זאת, לא ניתן אלא לתהות האם הרב הראשי לצפת מכשיר את הקרקע האידיאולוגית לטיהור אתני עתידי של ערבים ממניעים דתיים. זו היא בושה וסכנה למדינה וצה"ל שספרון השטנה הזה הופץ בבסיסיו, ולו לזמן קצר. גם הממשלה צריכה להסיק מסקנות בנוגע להתאמתו של הרב אליהו לתפקיד הציבורי שלו בצפת – ויפה שעה אחת קודם.

האדם הזה צריך להיות מוקע בראש חוצות.

 לפני פרסום המאמר, ניסיתי, לשווא, ליצור קשר עם הרב שמואל אליהו כדי להשיג את תגובתו. האימייל של המועצה הדתית צפת, בראשותו, אינו פעיל, וגם אתרים שמפרסמים את שיעוריו אינם יודעים כיצד ליצור איתו קשר. מכיוון שעוזרו של הרב אליהו הודה באחריות לפרסום החוברת "משני צידי הגבול" במאמר ל"הארץ", הרגשתי שזכות התגובה כבר ניתנה ולפיכך החלטתי לפרסם את הרשומה מחדש, בגירסה מורחבת. ובכל זאת, אם הרב אליהו או מישהו מטעמו ירצה להגיב, אשמח לפרסם את התגובה במלואה, כאן ב"ינשוף". אם יוכיח שאני טועה, אשמח לתקן את הטעות ולהתנצל בפומבי.

%d בלוגרים אהבו את זה: