שתי המסקנות העיקריות מהמהומות האחרונות: להשיב את החוק והסדר ביד ברזל, בלי הקלות ובלי "הקשרים", ולדחות את תפיסת השבטיות הרעילה שמגלמים כאן בצלאל סמוטריץ' ודומיו. יחיא סינוואר רוקח לנו חזון אימים של מלחמת אזרחים נצחית בין יהודים וערבים: בואו לא נשחק לידיו.

ראשית כל, אני רוצה להתנצל בפני קוראי הינשוף על ההזנחה היחסית של הבלוג בשבועות האחרונים. כמו כולנו, המלחמה בעזה והמהומות האחרונות בין יהודים לערבים בערי ישראל תפסו אותי בהפתעה יחסית, והכניסו אותי לטלטלה רגשית לא פשוטה. כאשר האש בוערת מסביבנו קשה לחשוב בהיגיון, וחשתי שאני לא מסוגל לניתוח קר ומושכל מעבר לפוסטים מזדמנים בפייסבוק. עכשיו, כשהמדורות דעכו שוב לגחלים לוחשות, הגיע הזמן למעט מחשבה לאחור.

במהלך המהומות טענתי שוב ושוב שהצעד החשוב ביותר שצריך לעשות הוא להשיב את החוק והסדר ללא פשרות וביד ברזל, עד שכל אזרח ישראלי יוכל להסתובב מחדש בכל יישוב ישראלי. אולם במהירות ראיתי שהתמיכה שלי בשיטור חזק, אם צריך גם באמצעות הצבא, מג"ב והשב"כ, שונה מאד מהקריאות שהגיעו מימין. בועדה לבעיות המגזר הערבי בראשות ח"כ מנסור עבאס, אמרה נציגת הפרקליטות שהיא, מבחינת אכיפה, עיוורת צבעים. מעניין אותה מי עבר על החוק, ועל איזה חוק הוא עבר, ולא אם מדובר ביהודי או ערבי. נדהמתי לראות איזו אש היא ספגה מאיתמר בן גביר,שמחה רוטמן ויתר חברי הסיעה של בצלאל סמוטריץ'. מבחינתם לא מדובר במדינה דמוקרטית מודרנית שמנסה להשליט חוקים בקריטריונים אחידים ושווים, אלא במלחמה נצחית בין שני שבטים, יהודי וערבי, כאשר תפקיד הפרקליטות והמשטרה היא לסייע ליהודים נגד הערבים. זו כמובן תמונת ראי לאופן שבו ערבים רבים תפסו את המצב: מאבק של השבט "שלנו" מול השבט "שלהם", שהובילה להתקרבנות והשתבללות שמנגד.

לפי תמונת העולם הסמוטריצ'ית והבן גבירית, שהצטרפו אליה משפיעי דעת קהל מימין כמו קלמן ליבסקינד, אין מול המדינה אנשים יחידים, שיכולים להיות שונים מאד בתרומתם לחברה, בהעדפותיהם ובהתנהגותם, אלא שבטים הנשפטים כקולקטיב מונוליטי. לשבט הערבי מלחמה נצחית בשבט היהודי, וזו נמשכת כל הזמן, אפילו אם "בינתיים" יש לערבים אזרחות. העובדה שרובם המוחלט של הערבים לא השתתפו במהומות האחרונות, ושהפורעים היו בעיקר (לפי ממצאי השב"כ) נוער שוליים אלים ומנותק, אינה מעלה ואינה מורידה. הם אחראים קולקטיבית. לכן, למשל, דרש סמוטריץ' שלא לתקן את הרמזורים בכביש ואדי ערה שהפורעים תלשו כעונש לתושבים. מה עם אלו שלא תמכו במהומות ולא השתתפו בהן, אבל עכשיו חייבים להסתכן כל יום בתאונות דרכים קטלניות? זבש"ם. השבט שלהם פרע, והם צריכים לשלם. מכאן גם הטיעון המטעה כאילו "אין סימטריה". נכון, לא היתה סימטריה מספרית במהומות האחרונות, והרבה יותר ערבים פרעו ביהודים מאשר ההיפך. אבל הסמוטריצ'ים לקחו את הנתון הנכון הזה, ובאופן מטעה ניסו לשלול איתו גם את הסימטריה המוסרית. לשיטתם, אותן כנופיות יהודיות מאורגנות שפרעו בערבים וערכו בהם לינצ'ים בצומת אור עקיבא, בחיפה ובבת ים, אולי מגעילות מבחינה אסתטית ומוסרית, אבל עדיין שייכות לצד "שלנו". הפורעים היהודים הם אחים טועים אולי, אבל עדיין אחים, בדיוק כפי שרופאים, אחים ורוקחים ערבים שלא נטלו חלק במהומות הם אולי אויבים רדומים, אבל עדיין אויבים. לכן, צריך לטפל ביד רכה יחסית בראשונים, אבל להטיל על האחרונים עונשים קולקטיביים.

התפיסה הזאת הרסנית בכמה מובנים. מפני שבניגוד לפנטזיות של סמוטריץ', הערבים לא הולכים ולא ילכו מכאן לשום מקום, היא דנה אותנו למלחמת אזרחים נצחית בערי ישראל. ברגע שאתה מתייחס למיעוט שלם – שרובו כאמור לא השתתף בפרעות או באלימות – כאויב של המדינה, הוא בסופו של דבר גם יהפוך לכזה. מי שרוצה לחיות, לא רק בתקופות של מתיחות אלא באופן קבוע, בעולם של אלימות אתנית נצחית, שיקדם את התפיסה הזאת. הסמוטריצ'יזם מרחיק אותנו מהעולם הדמוקרטי המודרני והמערבי, שבו אנחנו רוצים להשתלב, וגורר אותנו לתפיסת השבטיות האתנית שמאפיינת מדינות מזרח תיכוניות מתפרקות כמו סוריה, עיראק ותימן – מקומות שבהן המדינה עצמה אינה אלא כלי שנועד לשרת שבט מסויים נגד שבט אחר. בשולי הדברים, יאמר שזה היה בדיוק ההיגיון של אנטישמים שפרעו ורצחו יהודים במזרח אירופה של מלחמת העולם השנייה. אם תביטו בנימוקים שלהם, תראו שהם כמעט תמיד טענו שהם נוקמים ב"יהודים" על מעשי הפשע של הבולשביקים. העובדה שרק מיעוט של יהודים תמך במפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא העלתה או הורידה: בעיני הפורעים, היהודים נתפסו כאחראים קולקטיבית למעשי אחיהם.

לצד השבטיות הסמוטריצ'ית, נתקלנו בשבטיות מסוכנת לא פחות מהצד השני, החל ממנהיגי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי והרשימה המשותפת, שאמנם גינו אלימות, אבל ניסו להציג את עצמם כשבט במצוקה שמותקף על ידי "מדינה" ו"ממסד" עוינים, וכלה במיני אפולוגטים מהשמאל הרדיקלי שהצדיקו את אלימות הפורעים הערבים במיני "תסכולים" שיש לקולקטיב הערבי נגד המדינה. בעיניהם, יש אינספור גורמים שמאפשרים "להבין" את הפורעים הערבים במקרה הטוב, או להתעלם מהלינצ'ים ביהודים ומשריפת בתי הכנסת במקרה הרע: עזה, שייח' ג'ראח, חוק הלאום, מצוקת הדיור בערים המעורבות, you name it. חלק מגורמי התסכול שהם מונים אכן אמיתיים ונכונים, אבל זה לא העניין. כפי שכתבתי עוד בזמן המהומות בפייסבוק:

בזמן האחרון אני רואה כל מיני אנשים שוחרי טוב, כמו נועה לנדאו מ"הארץ" למשל, שטוענים בתוקף כי הלקח מהמהומות האחרונות הוא "להקשיב היטב" לשכנינו הערבים, להבין את הזעם והתסכול שלהם, לשים לב לשורה של עוולות או לעובדה שאפילו ההשתלבות הכלכלית לא הצליחה להפיג את ההשפלה הלאומית. אז קודם כל, להקשיב זה טוב; טוב ברמה האנושית וטוב ברמה הפוליטית (כי לפעמים אפשר להתפשר ולשפר את המצב או להימנע מפרובוקציות מיותרות), אבל *זו* לא יכולה להיות המסקנה העיקרית ממה שקרה כאן בשבועיים האחרונים. גם אם אף ערבי לא יפונה מביתו בשייח' ג'ראח, גם אם ההסדרים באל אקצא ישתנו לטובת הפלסטינים, ואפילו אם הקהילה הערבית בלוד תקבל את אותו התקצוב של הגרעין התורני, המחלוקות הפוליטיות בין יהודים וערבים בארץ הזאת לא יפתרו. חלקן מגיעות לדברים שקשורים לאופי המדינה הבסיסי ביותר, שחשוב יותר מכל דבר אחר לרוב מוחלט של התושבים היהודים, ובכלל, היכן שיש שתי קהילות, תמיד יהיו טענות של אפלייה, חיכוכים וחוסר הסכמה על שורה של נושאים בסיסיים יותר ופחות. ואפילו ההקשבה האמפתית ביותר לא תפתור את חוסר ההסכמה הזה.

אם כל מחלוקת עמוקה וכל תסכול יהפכו לאלימות, אנחנו נהפוך ללבנון במקרה הטוב, או לסומליה במקרה הרע. המסקנה האמיתית מהאירועים האחרונים הוא שצריך לחדד את גבולות ההתנהגות המותרת במדינת ישראל: באמצעות אכיפה, באמצעות מודיעין וכן, גם באמצעות פחד ויראה מסמכות המדינה והמשטר. אנשי אקדמיה, רוח ועיתונאים ליברלים נוטים לזלזל באלימות, בפחד ובאכיפה, בין היתר תוך הדהוד הטענה השקרית בעליל ש"אלימות לא משתלמת". אז לא: מבט פשוט בהיסטוריה יראה שאלימות, במקרים רבים, משתלמת מאד. הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחוסר סדר ואנרכיה. אם אני, וכל אדם נורמטיבי אחר, לא נפחד מחוקי התנועה, אז אולי נשמור על הכללים שנועדו להציל את חיינו למשך זמן מסויים, אבל בהדרגה הם יתכרסמו. היום אני ממהר במיוחד לפגישה קריטית בעבודה, אז אסע מעל המהירות המותרת. אני דולק לטיסה, אז מותר לי לחצות רמזור אדום בשלוש בלילה, אבל רק פעם אחת! בהעדר פחד מסמכות, החוקים לאט לאט מתפוגגים.

התוצאה היא אנרכיה שבה חוסר ההסכמה בין קהילות, הזעם והתסכול מתרגמים לאלימות יומיומית שהופכת את החיים של כולם לסיוט. כי אם תשתרש כאן הנורמה שצעיר ערבי יכול להביע את התסכול והזעם שלו, ולא משנה על מה, באמצעות לינץ' ביהודים ושריפת בתי כנסת, בלי לרעוד מפחד ממה שיקרה לו בעקבות כך, אז גם צעירים יהודים יתחילו לבטא את הזעם שלהם על פיגועים, למשל, באמצעות לינצ'ים בערבים. רק יד ברזל של כוח ציבורי יכולה למנוע אלימות פרטית. וזו, בקליפת אגוז, הבעיה האמיתית שגרמה למהומות. במגזר הערבי, ובמידה מועטה יותר גם במגזר היהודי, צמחו קבוצות של נוער שהתרגלו לא לפחד מהחוק. המחדל של המדינה, שלא מיגרה בזמן את האלימות והאנרכיה בתוך המגזר פנימה, גרמו ל"הגירה" של אותה אלימות לסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים. כנ"ל בנוגע לחוסר הטיפול בנוער השוליים שנגרר ללהבה, לה-פמילייה ודומיהן, והכישלון בטיפול במסיתים שעומדים בראש הארגונים האלה. כל אלו ביחד, והעדרה של יראת המשטר, הם אלו שתרגמו את חוסר ההסכמה, התסכול והזעם שתמיד היו ותמיד יהיו – לאלימות שהובילה אותנו לסיפה של מלחמת אזרחים.

היום שמעתי את מוחמד בראכה, ראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, מכנה בחינניות את האלימות שראינו בשבוע האחרון כ"התלהבות יתר של צעירים". זה לא שבראכה תומך באלימות: ראיתי את הקריאות שלו בערבית לכבות את האש כבר בעיצומם של האירועים. אבל השבטיות גורמת לו, למרבה הצער, לצופף שורות ולדרוש "לשחרר את העצורים מהמגזר הערבי". אפשר לראות את אותה תופעה גם ברמות נמוכות יותר. חנין מג'אדלה הדהדה את אותו המסר כאשר קראה לשבות נגד "מסע המעצרים" ונגד כניסת השב"כ ל"יישובים שלנו". אז, לא, גברת חנין – צריך ללכת בכיוון ההפוך בדיוק. ה"יישובים שלכם" הם במדינת ישראל, ואסור שיהפכו ל-No go zone עבור כוחות אכיפת החוק, ולא מעניין אותי אם את אוהבת אותם או לא. צריך יותר משטרה, יותר מג"ב, יותר שב"כ, יותר מעצרים, ורפורמת החמרה מסיבית בענישה, עד שאחרון המתפרעים יישב בכלא, ואחרון המסיתים ישלם את המחיר החברתי והכלכלי, אם לא המשפטי, על תרומתו או תרומתה לליבוי האש. כי להקשיב זה נפלא – אבל מחלוקות, זעם, תסכול ואפילו חוסר תקווה תמיד יהיו. תפקידם של יראת המשטר, הפחד והאכיפה הוא שאלו לא יתורגמו לחציית גבולות מפעולה דמוקרטית לאלימות רצחנית. את הראשונה יש לאפשר, גם כשהיא מקוממת ומרגיזה. את השנייה יש למגר ביד ברזל. יש לשרטט כאן מחדש את הגבולות: לא משנה כמה אתה עצבני, לא משנה כמה אתה מתוסכל, אתה לא תזרוק אבנים, לא תפגע בשכניך, לא תתעמת עם שוטרים ולא תצית בניינים. גם אם היו מהומות באל אקצא או מבצע בעזה, אתה לא תיגע בחרדי או בדתי שעובר ברחוב לידך. גם אם היה פיגוע רצחני באוטובוס, אתה לא תעז להרים יד על האישה בחיג'אב שעוברת ברחוב. זו לא בקשה, אלא דרישה. ומי שכן חושב לעשות את זה, צריך לרעוד מפחד מהעונש שמצפה לו.

כיום, אנחנו נמצאים בצומת דרכים. אי אפשר לדעת איזו ממשלה חדשה תקום במדינת ישראל, אבל צריך לקוות שהיא תנסה לחזק את המרכיבים הדמוקרטיים-מודרניים שקיימים כאן, ולהחליש כמה שאפשר את אלו השבטיים. אני לא תמים, ויודע היטב שה"קולקטיבים" שמרכיבים את החברה הישראלית ימשיכו להתקיים ואף להתחזק במובנים רבים של הזדהות וזהות קולקטיבית, של סימפטיה ותרבות. אבל במובן אחד לפחות, אכיפת חוק, צריך למגר את התפיסה השבטית מהיסוד. אחרת, המהומות האחרונות יהיו רק הקדימון לגיהנום שמצפה לנו. מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, הבין זאת היטב, כאשר התרברב שה"דו קיום" בישראל מת לנצח, ושבעימות הבא יהיו לו כעשרת אלפים מחבלים מתאבדים בתוכה של ישראל פנימה. יהיה עצוב מאד אם נסייע לו להגשים את חזון האימים הזה.

איך נוכל לצאת מהתסבוכת בירושלים, להחזיר את הסדר ולהבטיח חיים טובים יותר לכל תושבי הבירה? במצב שאנחנו נמצאים בו היום כבר אין פתרונות טובים, וכל דרך שנבחר בה תהיה קשה, מסובכת וכואבת. אבל אם אנחנו רוצים לשנות את המצב בעיר לטווח בינוני, יש צורך במתווה דרמטי שיתעלה מעל הקלישאות של הימין והשמאל, בהתבסס על נסיונם של אלו שהצליחו בכך בעבר. ינשוף צבאי-אסטרטגי מציע תוכנית פעולה לירושלים.

עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, אמר פעם בראיון לסרט "שומרי הסף" שבתפקידו כשוטר חשאי, מאמריה של עמירה הס סייעו לו לעיתים קרובות להבין את השטח הפלסטיני יותר מהערכות מודיעין מקצועיות. והנה, לאחרונה פרסמה עמירה הס, העיתונאית הפרו-פלסטינית השנוייה במחלוקת של הארץ, מאמר עם הצעות מעשיות להרגעת המצב בירושלים. כרגיל אצל הס, חלק מההצעות נעו לכיוון תחום הביזאר וחצו אותו, בעיקר משום שהן גלשו לפתרונות קבע מסובכים שלא ניתן ליישמם ללא הסדר מדיני. אבל בכל זאת, המאמר של הס הוא אחד החשובים שנכתבו כאן לאחרונה, חרף אופיו החד-צדדי. בתקופה של עימות אתני, כל צד נוטה לראות את עצמו כצדיק וקורבן, ואת הצד השני כמרושע ללא תקנה. בעוד רוב הישראלים רואים את עצמם כילד המרים ידיים בגטו ואת הפלסטינים כפורעי תרפ"ט הצמאים לדם יהודי, הפלסטינים רואים מציאות של רדיפה, דיכוי ונישול בידי אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. כל אחד מהצדדים בונה לעצמו תפיסת עולם מוצקה, מגובה באינספור סרטוני וידאו, ציטוטים ופוסטים בפייסבוק. המטרה של הפוסט הזה אינה להכריע בין תפיסת העולם הישראלית, שאיתה אני נוטה יותר להזדהות, ובין תפיסת העולם הפלסטינית, אף כי אני סבור שגם בה יש גרעין גדול של אמת. המטרה שלנו היום היא גם לא לחפש פתרון קבע, אלא לבדוק כיצד אפשר להשליך שטיחים עבים ככל האפשר על הלהבות של ירושלים עד שיימצא פתרון כזה. בנימה אישית, הנושא חשוב לי, משום שאני עתיד לעבור לגור בירושלים בשנה הבאה, ואפילו בקרבת שכונות התפר שסופגות כרגע את מרבית האש.

הפתרונות שנזרקים עכשיו מכל עבר, מימין ומשמאל, פועלים לפי שורה של מנטרות. כל צד כאילו מחזיק במחולל אוטומטי שיורה משפטים בהתאם לצפוי. ינון מגל ונפתלי בנט עוברים מאולפן לאולפן וקוראים להחמיר את הענישה כדי לדכא את האלימות הפלסטינית לחלוטין ולהפוך את רחוב הגיא בעיר העתיקה לבטוח בדיוק כמו רחוב אבן גבירול. מטרה ראויה ללא ספק, אבל ראוי להזכיר להם שגם משטרים שהפעילו אלימות קיצונית מעל ומעבר למידה שאפילו אנשי הבית היהודי מדמיינים לעצמם, לא הצליחו בהכרח לדכא התנגדות עממית. בכלל, נראה שכל מה שיש לממשלה להציע זה מקל גדול יותר, מתוך הנחה שמה שלא עבד בכוח, יעבוד ביותר כוח. מנגד, דוברי השמאל השונים, שרואים את המצוקה במזרח ירושלים כשורש המהומה, קוראים להפיג את המתח בעיר על ידי מתן הטבות והקלות, בלי להבין שהן לבדן אינן מפחיתות אלימות לאומנית, ואף עשויות להסלים אותה כדי לסחוט ויתורים נוספים. האמת היא, שכדי להרגיע את המצב בירושלים דרוש שילוב של שתי גישות: גם דיכוי חסר רחמים של האלימות והשלטת סדר ביד קשה, אך מיומנת, וגם תוכנית הטבות חסרת תקדים. התמהיל המדויק של שתי הגישות הללו מכונה, בשפה האסטרטגית, קונטר-התקוממות  (באנגלית, Counterinsurgency, או בקיצור – COIN).

על גישת הקונטר-התקוממות כתבנו כבר בהרחבה בינשוף, כאן וכאן וכאן. בקיצור נמרץ, זו גישה אופרטיבית מורכבת וקשה לתפעול, שנהגתה בידי שורת מצביאים בריטים, אמריקאים וצרפתים, ונועדה להשליט סדר בתנאים של התקוממות עממית ממושכת. שימוש נבון בה הוביל את הבריטים, נגד כל הסיכויים, לניצחון על הגרילה הקומוניסטית במלאייה, ואת האמריקאים להישג חסר תקדים נגד אל-קאעדה בעיראק בתקופת תגבור הכוחות (surge) של גנרל דייויד פטריאוס. עיקריה: תמהיל נכון של דיכוי אגרסיבי של גורמי הטרור והמרי, נוכחות צבאית או משטרתית מסיבית וקבועה בשטח, ומתן תמריצים מפתים לאוכלוסיה לשתף פעולה, בחשאי ואז בגלוי, נגד גורמי הטרור, דבר שמוביל למודיעין מדויק יותר, חיסול עמוק יותר של המתקוממים ותמריץ גדול אף יותר לאוכלוסיה לשתף פעולה עם כוחות השלטון והסדר. קונטר-התקוממות אינה תורה קשיחה, אף לא בספרי התיאוריה הבסיסיים ביותר, והיא משתנה, לא רק בשוליים אלא גם במהות, בהתאם לנסיבות ולתנאים בכל מקום ומקום. כאן, במקום לפרט שוב על התיאוריה (ומי שמעוניין יכול לחזור למאמרינו הקודמים שעסקו בה), נציע מתווה לישומה בירושלים, בהתאמה לנסיבות ולתנאים המקומיים.

ראשית כל, המהות. האסטרטגיה חייבת להביא בחשבון את עובדת היסוד, שהחיים המשותפים בירושלים הם מציאות בלתי נמנעת. נאהב את זה או לא, ערבים ויהודים יחיו ביחד בירושלים עוד שנים רבות, גם לאחר שוך המהומות. לפיכך, לתפיסות העולם הבסיסיות שלהם יש חשיבות מכריעה. מתכנני הקונטר-התקוממות חייבים להביא בחשבון את שורשי חוסר הביטחון והעוינות אצל שני הצדדים, ולתת לכל אחד מהם משהו. במקרה שלנו: ביטחון ליהודים, תחושת כבוד, שוויון ופיתוח לערבים, חוק וסדר לכולם. מכיוון שקונטר-התקוממות מחייבת מאמץ צבאי ואזרחי מתוזמר ומשולב, היא חייבת להתנהל בידי רשות אחת לניהול מצב החירום, שהיו"ר שלה יהיה כפוף ישירות לראש הממשלה, ויוכל לפקד על כוחות, לנתב תקציבים ולשלוט בכל האישורים הבירוקרטיים והמנהליים השונים, ובתקווה גם לקצר הליכים באמצעות תקנות שעת חירום.

הגלעין הבטחוני של התוכנית הוא נוכחות משטרתית משמעותית וקבועה בכל השכונות הערביות של מזרח ירושלים, כולל הבעייתיות ביותר שבהן (כדוגמת מחנה הפליטים שועפאט). בכל שכונה חייבת להיות נקודת משטרה, ואנשי ביטחון ומודיעין (רצוי דוברי ערבית) שיפטרלו באופן קבוע ברחובות וילמדו להכיר את השטח. לכל נקודה כזאת יהיה נתיב קבוע ומוסכם של תגובורת צבאיות בזמן משבר. הנוכחות הקבועה תיאלץ להתמודד עם תגובות אלימות בשלבים הראשוניים, אבל גם תפחית לטווח ארוך את הדיכוי במזרח ירושלים, ותהפוך את אכיפת החוק לרציונלית ושוויונית יותר. במצב הקיים, המשטרה עוזבת את השכונות הערביות והופכת את חלקן, במיוחד מחנה הפליטים שועפאט, לחממה לכל ארגוני הטרור והפשע שבנמצא. ברגע שיש פיגוע או התקפה נגד יהודים, היא פולשת לשכונות בכל הכוח, מרססת בתים ובתי ספר אקראיים עם בואשים (מכונות המפיצות ריח מצחין שלא פג ימים ארוכים), הורסת את כל הסביבה, ואז עושה "אחורה פנה" ומפקירה את השטח מחדש לטרוריסטים ופושעים. וחוזר חלילה. נוכחות קבועה תאפשר לקאדר מנוסה של שוטרים ואנשי מודיעין להכיר היטב את השכונות, ליצור קשרים עם גורמי הכוח המקומיים, לדעת מי נגד מי, וכתוצאה לנטרל איומים לפני או ברגע שהם נוצרים. יהיו עימותים, גם אלימים, תהיה סכנה לאנשי הביטחון, זה בהחלט לא יהיה נעים – אבל יותר טוב לכל הצדדים מהמעגל הקבוע של פלישה בכל הכוח עם אלימות אקראית, הפקרה טוטלית, צמיחת טרור וכניסה נוספת.

היחס לאלו העוסקים בפעילות אלימה, כמו זריקת אבנים או בקתב"ים, צריך להיות נוקשה, מהיר ויעיל, אך נבון. אין טעם לכלוא זורקי אבנים לשנים ארוכות, ולשחרר אותם מהכלא כעבור חמש שנים כמחבלים בוגרים ומנוסים. בתי הכלא הישראלים, כידוע, הפכו כבר מזמן לאוניברסיטאות לטרור. במקום זאת, כפי שהציע רן ברץ, יש לכלוא קטינים לתקופה קצרה, ולהטיל קנסות כואבים אך לא מופרזים של כמה אלפי שקלים על המשפחות. כך, באמצעות תמרוץ שלילי, החברה תתחיל למשטר את עצמה.

סכינאים יש לחסל אם הם מהווים סכנה, אך לא אם זרקו את הסכין או נוטרלו. ככלל, רצוי להפעיל שיטות שיטור שאינן כרוכות באבדות בנפש. הלוויות מציתות מהומות נוספות, ומבעירות אש במעגל קסמים הרסני. את כוחות השיטור בשכונות הערביות יש לצייד באמצעים מתקדמים לפיזור הפגנות, ועליהם לירות אך ורק כמוצא אחרון. יש לתדרך ולאמן את השוטרים שתפקידם לשמור על סדר, אך לא להתעלל באזרחים ולהשפיל אותם. הנקודה החשובה ביותר היא להגן גם על אזרחים ערבים מפני אלימות יהודית, ולהתנהג לפושעים לאומניים יהודים בדיוק כפי שמתנהגים לפושעים לאומניים ערבים. אם הורסים בתים של מחבלים ערבים, למשל, יש להרוס גם בתים של מחבלים יהודים. לציבור הערבי הנורמטיבי יהיה קל יותר לקבל ענישה חמורה, אם הוא ירגיש שהיא שוויוינית, ושהדם שלו לא יותר זול מדם יהודי.

הצד השני של התוכנית, וחלק בלתי נפרד ממנה, הוא הכרזה של ניו דיל במזרח ירושלים. במאמר שלה, לצד ההצעות ההזויות והבלתי אפשריות, עמירה הס רמזה על כמה מהלכים כאלה. בעולם אידיאלי, היה עדיף לפנות את כל המתנחלים שגרים בשכונות ערביות במזרח ירושלים. לא מדובר בתושבים תמימים, אלא בגרעינים אידיאולוגיים שהגיעו למטרת "ייהוד" האזור – בדיוק הפחד שאנחנו מנסים להפיג. מכיוון שההיתכנות הפוליטית של מהלך כזה נמוכה, יש לבטל את כל הפריבילגיות שהמתנחלים בשכונות נהנים מהן. מעבר לנוכחות הצבאית המוגברת והאבטחה לכל תושבי השכונה, לא תהיה אבטחה מיוחדת ליהודים, ותיאסר כניסה של חברות אבטחה פרטיות. היהודים יאלצו להשתמש בתשתיות שמשתמשים בהן כל תושבי הכפר, ולתקשר עם הבירוקרטיה הישראלית דרך אותם צינורות. תיאסר קניית נכסים באמצעות גרעיני רכישה, עמותות או עסקאות סיבוביות. נכס בשכונה ערבית במזרח ירושלים יימכר לאזרח ישראלי אך ורק על ידי הבעלים לקונה ישירות באופן גלוי ופומבי, וכל עסקה אחרת תוכרז כבלתי חוקית. יאסרו החפירות הארכיאולוגיות של עמותת אלע"ד בסילואן וליד הר הבית, ויבוטלו פרוייקטים פוגעניים כמו הכביש המהיר בבית צאפאפא. יבוטל ה"טרנספר השקט", ותושבות הקבע של מזרח ירושלמים לא תבוטל גם אם הם לומדים או עובדים בחו"ל.

במקביל תוכרז תוכנית מקיפה ומיידית, עם הקצאת משאבים מתאימה, לפיתוח תשתיות, מוסדות חינוך, כבישים ומבני ציבור לשירות התושבים בשכונות הערביות, עם עדיפות לאליטות מקומיות שמגלות נכונות לשתף פעולה עם השלטון. ברגע שהשקט הבטחוני יוחזר, יש לנסות להקים משמר אזרחי ערבי, שיהיה כפוף למשטרה, אבל ייקח לעצמו סמכויות שיטור הדרגתיות בשכונות הערביות. כל הצעדים הללו צריכים להתבצע בהתייעצות עם גורמי הכוח בשכונות, כדי לוודא מה מפריע להם ואלו דברים הם סבורים שצריך לשפר.

לחילופין, אם ממשלת ישראל תחליט שאינה מעוניינת ליישם את התוכנית בשכונות מסויימות בירושלים, יש להעבירן לאחריות הרשות הפלסטינית ולהכריז עליהן כשטח A. מאבו דיס, כידוע, לא יוצאים כמעט פיגועים. עדיף שהשכונה תהיה בשלטון המשטרה הפלסטינית, מאשר תחת שלטון ישראלי לא קיים, ובפועל תחת שליטת כנופיות פשע וטרור.

הר הבית הוא חבית הנפץ העיקרית בירושלים, ועד היום, ממשלת ישראל לא טיפלה בו כראוי. ראש הממשלה נתניהו צדק באיסור על עליית שרים וחברי כנסת, יהודים וערבים, להר הבית, אבל היה צריך לעשות זאת כבר לפני חודשים רבים. ההרגעות התכופות של ממשלת ישראל, שמבהירה לירדנים ולפלסטינים שאיננה מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו, חשובות אך לא משכנעות. פעילותן המקפת של תנועות המקדש באזור הר הבית, דיבורים בליכוד ובבית היהודי על בניית בית המקדש, ומשחקי חתול ועכבר פולחניים של פעילים על ההר, מאיימים להבעיר את האזור ויוכלו לסכל כל שיפור בירושלים. כל תוכנית של קונטר-התקוממות בירושלים מחייבת שמירה קפדנית על הסטטוס קוו, ואיסור מוחלט על תפילת יהודים בהר. כל מי שינסה להתחכם, יורחק מההר לתקופה ארוכה.

הפרובוקטורים היהודים בהר הבית מתכתבים עם פורעים פלסטינים שזורקים אבנים על מתפללים בכותל, פעילות ההסתה הבלתי מרוסנת של התנועה האסלאמית הצפונית, המורביטאת וחברי כנסת ערבים מסויימים בהר. הפתרון הקבוע שנוקטת בו ממשלת ישראל, הגבלת גיל המתפללים בהר, כוללני מדי, פוגע באוכלוסיה רחבה, יוצר תסכול ומלבה את המיתוס שישראל מנסה לגרש את המוסלמים ממסגד אל-אקצא. במקום זאת, צריך ליישם במגזר המוסלמי את אותה שיטה שמיישמים כבר עכשיו (אבל בעוצמה לא מספקת) במגזר היהודי. ממשלת ישראל תודיע שכל מוסלמי שיגיע להר כדי להתפלל יוכל לעשות זאת ללא הגבלה שהיא. אולם מי שנתפס מתפרע, זורק אבנים או מסית לאלימות, ייכנס לרשימה שחורה ולא יורשה לעלות להר. בפעם הראשונה לתקופה קצובה, בפעם השנייה לתקופה ארוכה, בפעם השלישית לשנים ארוכות. כך, לצד כיבוד הזכויות הדתיות של האוכלוסיה המוסלמית כולה, תוכל המדיניות לפגוע בקבוצות המתפרעים באופן ספציפי.

בטווח הבינוני, יש להתחיל לעודד הקמה של מנהיגות ערבית בירושלים, בדמות יועץ פלסטיני לראש עיריית ירושלים, ולהעביר לו, כשהמצב יתאפשר, יותר ויותר סמכויות אזרחיות בשכונות הערביות בעיר. בטווח הארוך, יש להקים פרלמנט מזרח ירושלמי. התוכנית, בכללה, מיועדת להעביר לאוכלוסיה הערבית מסר כפול: אפס סובלנות לאלימות ולטרור, ובמקביל – שינוי כיוון טוטלי ודרמטי ביחס המפלה לערבים. מה שעבד בשכונות הסוניות הקשות ביותר בפאלוג'ה שבעיראק, מקומות שבהם המונים ביצעו לינץ' בחיילים אמריקאיים ותלו את חלקי הגופות שלהם על הגשר, יכול לעבוד גם בירושלים.

התוכנית לא חייבת להתבצע בדיוק כפי שתוארה כאן. אפשר וצריך לשנותה בהתאם לנסיבות ולמצב. הנקודה הקריטית היא שמינון האכיפה מחד, וההטבות מאידך, חייב להיות זהה. אחרת שכרו של המתווה יצא בהפסדו.

בשבועות האחרונים, המצב בין יהודים וערבים בתוך שטחי הקו הירוק מידרדר והולך, בעוד השמאל והימין רואים רק חלקים מסויימים של הבעיה, ועוורים לחלקים אחרים שלה. אולי, לשם שינוי, כדאי לשנות את הגישה מהיסוד, לרסק קבעונות ישנים ולנרמל את היחסים עם המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? ואיך אפשר ליישם את אחד הרעיונות החכמים אך הנשכחים של זאב ז'בוטינסקי? ינשוף פוליטי-מדיני על המשעול הצר שמוביל החוצה מהביצה.

ח"כ מירי רגב, כנראה, תיזכר בהיסטוריה כאישה שהחריבה את ז'אנר הסאטירה הפוליטית בישראל. כפי שכתב בזמנו הסופר אתגר קרת, לרגב יש מנהג מגונה לחזות את הפנטזיות המטורפות ביותר של כותבי הסאטירה, ולהגשים אותן במציאות לפני שצוות ההפקה סיים אפילו להכין קפה. כל אחד מהקוראים מוזמן להיזכר בדוגמאות החביבות עליו: ההתנצלות בפני חולי הסרטן על כך שהשוותה את הסודנים למחלה שלהם, נאום הכפיים, ועוד ועוד. עכשיו, כך נראה, החליטה רגב להרחיב את הרפרטואר לענייני אופנה, ולקשר בינה לבין נאמנותם הפוליטית של חברי כנסת חשודים. לאחר שח"כ באסל גטאס (בל"ד) העז והגיע למליאה ולצווארו כאפייה, טענה רגב בתוקף שמדובר ב"פרובוקציה", ואף תבעה לבדוק האם התקנון מתיר לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת עקב ענידת פריט הלבוש השערורייתי.

אבל מעבר לשיאי האבסורד שמירי רגב ודומיה חוצים מדי יום ויומו, פרשת הכאפייה בכנסת היא סימן לתופעה רחבה יותר, ומסוכנת בהרבה, שראוי לתת עליה את הדעת. המהומות האחרונות של הערבים אזרחי ישראל עוררו, ובצדק, פחד, זעם וחוסר אמון במגזר היהודי. אבל במגרש שלנו, שני הצדדים פוחדים זה מזה. ולערבים, בהיותם מיעוט, יש סיבה טובה יותר לפחד מאשר ליהודים: חלקים הולכים וגדלים במפלגת השלטון ובציבור הרחב לא רואים בהם אזרחים (אפילו לא אזרחים בעייתיים, או אזרחים סוג ב'), אלא אויב שנלחמים בו בשדה הקרב. מירי רגב, יש לציין, לא תבעה לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת כי עבר על החוק, או הזדהה עם מחבלים בפומבי, אלא פשוט משום שענד פריט לבוש ערבי. עצם הזהות הערבית, לפיכך, אינה לגיטימית בעיני מירי רגב. שר החוץ ליברמן קרא לתושבים יהודים להחרים חנויות ועסקים של ערבים (לא אנשים שהתפרעו, סתם ערבים), חברים ממפלגתו מנסים לחוקק חוקים נגד קריאות המואזין, אחרים תובעים לסלק את בני סכנין מהליגה, ויש אף כאלו שתוקפים באופן ממוקד ערבים שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית: רופאים, עורכי דין, שופטים ועובדי מדינה אחרים. דווקא אותם משתלבים, דרך אגב, נמצאים לפעמים במצב הקשה ביותר, משום שהם סופגים אש משני הצדדים.

בינתיים, היחסים בין שתי הקבוצות העיקריות במדינת ישראל נמצאים במגמת הידרדרות. ישנה אלימות יומיומית המופעלת על ידי חוליגנים יהודים וערבים כנגד אנשים תמימים מהצד השני. לרבים בשמאל, למרבה הצער, קשה להודות שהאלימות שמפעילים ערבים כנגד יהודים בכל חלקי הארץ היא מכת מדינה: השלכת אבנים על אוטובוסים ואמבולנסים, רעילת פנים, הפגנות אלימות ואפילו נסיונות לינץ' בעוברי אורח. בצד השני של המפה הפוליטית, מתגברים החששות שמדובר בראשיתה של התקוממות. ב"מידה", מגזין הבית של הימין האינטלקטואלי, קרא הבלוגר בעז לוי לתגובה בכוח לא פרופורציונלי לכל הפרת סדר עד ל"השבת הריבונות". נדע שהריבונות הושבה, כתב לוי בפוסט נלווה בפייסבוק, רק כשיהיה אפשר לפתוח סושי לגייז בלב עיסאווה. אפרופו סושי לגייז, מעניין אם לוי חושב שיוכל לפתוח סושי לגייז במאה שערים, ובחלקים דתיים אחרים של ירושלים, אבל זה כבר עניין למאמר אחר.

משמאל, ההסברים והפתרונות שונים לחלוטין. אורלי נוי, מתרגמת מפרסית ובלוגרית באתר "שיחה מקומית", פרשה מסכת ארוכה על תחושת האפלייה והקיפוח של ערביי ישראל. אם לא נבין את ההקשר הרחב, כותבת נוי, שום מידה של כוח לא תוכל להשיב את השלום ואת השקט. הגישה של הממסד הישראלי, שמתייחס לערבים כאיום, שק חבטות ו/או "נוכחים נפקדים", מעורר אלימות ראויה לכל גינוי, אבל לא ניתן לשים לה קץ בלי לשנות פוקוס. כשישראל נוקטת בגישה של "חטוף ככל יכולתך", רבים בציבור הפלסטיני נוקטים בגישה מקבילה של "החטף ככל יכולתך". נוי מצביעה על כך שבפרסית, פירושה של המילה "שכן" היא "מי שחולק איתך את אותו הצל". אם לא נלמד לחיות יחדיו עם הפלסטינים בשני צידי הקו הירוק, היא כותבת, ניצלה יחד איתם.

מעניין שבמקרה הזה – ואני מדבר כרגע אך ורק על המתרחש בתוך הקו הירוק –  השמאל והימין מציגים חצאים שונים של אמת. מדינה ריבונית אכן לא יכולה להתייחס בסובלנות להפרות סדר מתמשכות, והשבת השקט באמצעות כוח גדול מבחינה מספרית יכול לחסוך דם ודמים בהמשך. לבעז לוי יש נקודה טובה, כאשר הוא כותב שיצירה של אזורים "אקס-טריטוריאליים" שהמשטרה לא מתקרבת אליהם בימים כתיקונם וניסיון "להכיל" אלימות עשוי לגרום לאלימות ולשפיכות דמים רבה יותר בעתיד. הוא יופתע אולי לגלות, שבעניין מיגור הפשע, לפחות, יהיו לו שותפים לא מעטים במגזר הערבי. מנהיגים ערבים, גם כאלו הנחשבים "לאומנים" (כדוגמת אחמד טיבי) מתחננים כבר שנים שהמשטרה תגיע, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי ותשים קץ לשלטון הפחד של גורמים פליליים ועברייניים ביישובים הערביים. אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה: משטרה שנכנסת ליישובי המיעוט רק או בעיקר על מנת לעצור אלימות נגד הרוב, ומדירה את רגליה מהם במצבים אחרים, שלא תתפלא שהתושבים מתייחסים אליה ככוח עוין. לריבונות צריך לדאוג גם בימים כתיקונם, קודם כל עבור החברה הערבית עצמה, ולא רק כשזה מפריע ליהודים. מלחמה נחושה ויומיומית נגד הנשק הבלתי חוקי, הירי בחתונות, רצח נגד כבוד המשפחה והסחר בסמים, גם כשאין מהומות שמאיימות על הרוב היהודי – רק היא תוכיח לציבור הערבי שהמדינה פועלת קודם כל למענו. במצב כזה, ורק במצב כזה, גם דיכוי נחוש של אלימות פוליטית יתקבל ככל הנראה בהבנה.

כי הבעיה ביחס של המדינה לאזרחיה הערביים היא קודם כל בעיה של גישה בסיסית ונקודת השקפה. ה"ריבונות" תושב, רק כאשר המדינה תחולל סוף סוף נורמליזציה ביחסים בין יהודים וערבים בישראל, היינו – תתייחס לערבים כשותפים שווים לדיון הפוליטי במדינה ולא כסרח עודף. כרגע, למרבה הצער, המדיניות שישראל נוקטת בה היא בדיוק ההיפך מנורמליות. ההזנחה של היישובים הערביים בימים כתיקונם, והכניסה הכוחנית בימים של מהומות, משדרת לערבים באופן ברור שהם אויב – לא אזרחים ולא שותפים. מי שעקב אחרי ההפגנות בעקבות התקרית בכפר כנא, ראה שחלק גדול מהמגיבים לא התנגדו לנטרולו או אפילו לפציעתו של ח'יר חמדאן. מי שמנסה לתקוף שוטרים בסכין, מן הסתם ייפגע. אבל האופן שבו השוטרים ירו בו בגב, כאשר כבר לא סיכן אותם, ולא פחות מכך – העובדה שגררו אותו לרכב כמו שק תפוחי אדמה, שידר לציבור הערבי את המסר הרגיל: שאף אחד לא סופר אותו, ושחיים של ערבי זולים יותר מחיים של יהודי.

הפיתרון, לפיכך, הוא לנרמל את היחסים בין יהודים וערבים לישראל – וזה לא פשוט כפי שזה נשמע. הימין צריך להבין ש"ריבונות", בראש ובראשונה, היא דאגה לתושבים ומלחמה באלימות פלילית. השמאל צריך להפנים שהצד השני של המטבע הוא מלחמה חסרת פשרות באלימות פוליטית, וחוסר נכונות לקבל מצבים של "אקס-טריטוריה". כל הצעדים הללו חייבים להתבצע ביחד עם הערבים עצמם, כשותפים שווים לדיון. זה לא ילך באופן טבעי: גם אם לממשלה יש כוונות טובות, וכעת אין לה, שיפור היחסים בין יהודים וערבים בישראל נתקל במכשול מבני שלא קשור לממשלה כזאת או אחרת. כשמתנהל משא ומתן על משאבים, הטבות או השקעות ממשלתיות, אף פעם אין כסף לכולם, ומישהו צריך לצאת בלתי מרוצה. כל מי שמכיר משאים ומתנים יודע היטב, שהצד שעל חשבונו מוותרים הוא תמיד הצד שאין לו נוכחות פיזית מסביב לשולחן המו"מ. כל עוד הערבים אזרחי ישראל לא נוכחים במוקדי קבלת ההחלטות, הם תמיד יישארו בסוף התור. מה עושים? מכסה לערבים במוקדי קבלת ההחלטות הפוליטיים, הן הסמליים והן המעשיים, היא התחלה טובה. זאב ז'בוטינסקי הציע פעם לשריין את תפקיד סגן ראש הממשלה לאזרח ערבי. הדברים נותרו רלוונטיים גם היום, וכדאי לחשוב עליהם ברצינות.

מעבר לזה, יש להסיר מכשול נוסף שעומד בדרך לנרמול היחסים. כפי שהיטיב לומר הנשיא רובי ריבלין, ההיסטוריה המדממת של יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל לא מאפשרת ולא תאפשר הסכמה על ערכים, סמלים ונרטיבים. מדינה שמנהלת יחסים נורמליים עם האזרחים שלה, לא אומרת להם את מי לאהוב, איזה דגל להניף, איזה המנון לשיר ועם אלו ערכים להזדהות. אם נצטט את דברי הנשיא, החלום כאילו נחיה לצד מיעוט ערבי ציוני ששר את ההמנון בעיניים נוצצות, הוא חלום שווא מסוכן. ראוי לדרוש מאזרחי ישראל הערבים, כמו מכל אזרח, לכבד את החוק – ולא יותר מכך. הסוד ליחסים נורמליים הוא לדרוש בהיגיון ותוך מתן כבוד ושוויון, אבל על המינימום הזה לא להתפשר בשום פנים ואופן.

ההישג הגדול ביותר של סייד קשוע הוא ההבנה שהחברה הישראלית לא נעה בקו ישר אלא במרחב עקום. הינשוף מסכם ארבע עונות של עבודה ערבית – הסדרה שגורמת לכם לצחוק, ואז לחשוב.

לפני כשנתיים, זכיתי לפגוש באוניברסיטת הרווארד את הסופר הפלסטיני-ישראלי סייד קשוע ("ערבים רוקדים", "גוף שני יחיד", "ויהי בוקר"), לדעתי אחד מגדולי היוצרים בשפה העברית בימינו. לצופה הישראלי, ידוע קשוע בעיקר מהסדרה הקומית המצליחה שלו, "עבודה ערבית", שמשודרת כבר עונה רביעית בקשת-מאקו, וכל פרקיה זמינים גם ברשת האינטרנט. הסדרה, שעוסקת בעלילותיהם המוטרפות, העצובות והמצחיקות עד דמעות של העיתונאי ה"משתכנז" אמג'ד עליאן (נורמן עיסא), אשתו בושרה (קלרה חורי), בתו מאיה (פטימה יחיא) ואביו העצבני אבו אמג'ד (סלים דאו), הפכה זה מזמן לתופעה בעולם התרבותי הישראלי. התסריט מצחיק ומקורי, המסרים מורכבים וחודרים עמוק והשחקנים הם בין המשובחים ביותר שהקולנוע הישראלי יכול להציע, בראש ובראשונה נורמן עיסא, סלים דאו וקלרה ח'ורי המעולים בתפקידים הראשיים. סקרים לימדו כי צופיה היהודים של הסדרה מגלים נכונות רבה יותר לגור ליד ערבים מהישראלי הממוצע, אם כי קשה לדעת האם מדובר בתוצאה של צפייה בסדרה או שמא להיפך, צופי הסדרה הם ליברליים יותר מלכתחילה. קשוע, בתגובה, אמר באירוניה האופיינית לו, שגם הוא לא מוכן שערבים יגורו לידו, והוא דווקא צפה בסדרה.

            עכשיו, כשהסתיים הפרק האחרון של העונה הרביעית, הגיע הזמן לסכם את הסדרה היפיפייה הזאת, ולהעלות כמה תובנות שהיא משקפת אודות החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21. מבקרים לא מעטים שיבחו את עבודה ערבית משום שהיא, אולי, הסדרה היהודית-ערבית הראשונה שמעזה להעלות את הבעיות הכואבות של המציאות, ולא להסתפק בתיאורי הווי קומיים בדומה לסדרות עבר כ"שכנים שכנים" או "המסעדה הגדולה". בתוך פרקים מצחיקים עד דמעות, קשוע מצליח לגעת בנושאים כמו הנכבה, למשל, ולהכניס אותם למיינסטרים הישראלי. בפני הקהל הישראלי האוהד בהרווארד, הוא אמר שהדרך היחידה לדבר על נושאים רציניים כאלה הוא ההומור. רק כשהצופים לומדים לאהוב את אמג'ד, את בושרה ואת מאיה, הם מוכנים לשמוע מהם אמיתות קשות וכואבות יותר. האמיתות הללו משתקפות, כמובן, בראש ובראשונה באינטראקציה המורכבת בין הדמויות השונות שמאכלסות את הסדרה ומקיפות את בני משפחת עליאן: אבו אמג'ד, אביו הססגוני של הגיבור שמרבה ליידה בו נעליים ישנות, מאיר (מריאנו אידלמן), חברו הצלם, שמשמש מעין מורה דרך בנבכי בחברה היהודית, אמאל (מירה עוואד), עורכת הדין הערבייה הדעתנית ולוחמת זכויות האזרח, שמנהלת עם מאיר זוגיות בלתי אפשרית. ישנם, כמובן, גם השכנים היהודים השונים ברחביה, שהבולטים מביניהם הם נתן (דב נבון) ותמנע (רונה ליפז-מיכאל), בעל ואשה "שמאלניים" כביכול ("אנחנו מצביעים מרצ, רק שתדעו"), אולם בפועל שטופים בסטריאוטיפים ודיעות קדומות. קשוע, כמובן, לא מציג את הערבים כקורבן פסיבי ומרבה ללעוג לחוליי החברה הפלסטינית-ישראלית לא פחות מאשר לאלו של החברה היהודית. בחלק מהפרקים הוא רומז שהסטריאוטיפים היהודיים על הערבים הישראלים – קולניות, פשע אלים, שוביניזם – הם אכן מבוססים במציאות, ואף טיפוסים מודרניים ונאורים כאמג'ד אינם חסינים מהם.

            בארבע העונות הראשונות, הפרקים השונים של עבודה ערבית התעלו זה על זה בתעוזה ובמקוריות. בין הטובים ביותר אפשר למנות את האפיזודות בהן אמג'ד מנסה להצטרף למשמר האזרחי ומתלהב מתדמיתו הצה"לית החדשה, מנהיג בטעות גל חדש של מחאת אוהלים, מסייע למפלגת העבודה להצליח במגזר הערבי, מנסה להיבחר לועד הבית תוך חיקוי הקמפיין לנשיאות של ברק אובמה, מסגיר את חמותו המעצבנת לשב"כ, מתחזה לבכיר ביחידת 8200, נסחף בטעות לחופי עזה ונחטף (שוב פעם בטעות) בידי חמושים פלסטינים. אפרופו חטיפות, באחד הפרקים הבלתי נשכחים, מאיר הצלם נוסע עם נהגי מונית פלסטינים ובטוח, בגלל סדרה של אי הבנות, שהם חוטפים או עומדים לחסל אותו. הנהג וחברו, שבטוחים שהוא צועק כי הוא רעב, רוצים להציע לו חטיף אגוזי, והנהג שואל בעברית עילגת: "אתה – חטוּף – רוצה?" . למי שלא ראה, אני לא אגלה את המשך התגלגלות העלילה, ורק אסיים עם התובנה שמוסר אבו אמג'ד למאיר בסוף הפרק: "כלל ראשון בנוהל חטיפות: כשערבי שם אותך בשירותים, תשתין ותצא." פרקים רציניים ואפלים יותר עוסקים במתח בין יום העצמאות ליום הנכבה, בשריפת יערות, בעופרת יצוקה ובפעולות תג מחיר.

אפשר לדבר בלי סוף, מזויות שונות, על פרקי הסדרה והתובנות המורכבות העולות מהם, ומבקרים רבים עשו זאת כבר. בטור הזה, הייתי רוצה להדגיש רעיון משלי: מה שהופך את עבודה ערבית לכל כך ייחודית, היא הצלחתו של קשוע לפענח קוד חשוב מאד של דו הקיום המתוח בין יהודים וערבים במרחב הישראלי: החיים ביחד אינם מונחים בידי עקרונות רציונליים, חיוביים או שליליים, אלא מתערבלים בעולם כאוטי ולא ברור. אם נשתמש במשל, תורת היחסות הכללית של איינשטיין טוענת כי המרחב אינו ישר (כמו דף) אלא עקום, ככדור, ולפיכך כללי הגיאומטריה האוקלידית אינם תופסים בו. במילים אחרות, מה שנראה כקו ישר אינו בהכרח הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות. העולם הישראלי של "עבודה ערבית", באותה האופן, הוא עולם של מרחב עקום: כל ניסיון לחולל שינוי מודע באופן כוחני וב"קו ישר" נידון לכישלון וגורר אחריו תוצאות לא צפויות – לעיתים משעשעות, לעיתים מגוחכות ולעיתים קרובות מדי הרות אסון.

נסיונותיו הנואשים של אמג'ד להשתלב בבורגנות היהודית, היינו, ללכת ישר למטרה, דווקא נוטים לעורר נגדו חשדות, ובפרקים לא מעטים הוא מסתבך עם השב"כ, מסיים במעצר או, לחילופין, נאלץ להימלט מהוילה המפוארת של "האח הגדול". גם בעונה הרביעית, כאשר הוא הופך ליועץ תקשורת יוקרתי, ההצלחות המסחררות שלו בקמפיינים לציבור הערבי תמיד מגיעות בטעות, במין תנועה סיבובית לא מכוונת. במקרה אחד, למשל, במסגרת אחד הנסיונות האינסופיים שלו להתחבב על תמנע השכנה, הוא ממליץ לשכור שיפוצניק פלסטיני מהכפר כדי לבנות את הגלריה החדשה שלה. בעל המלאכה, שמתגלה כנוכל, נעלם לשבוע, ובדיוק כשכל מבקרי האומנות, ידידיה של תמנע, מגיעים לבחון את הגלריה – הוא אוכל שם עם הפועלים ארוחת צהריים. אניני הטעם הירושלמים, כמובן, חושבים שחורבה עם פועלים פלסטיניים שאוכלים ארוחת צהריים זה מיצג אומנותי נועז ומסעיר, תמנע הופכת לאומנית מפורסמת ואמג'ד מצליח למכור את המוצרים שלו כיצירות אומנות מדרגה ראשונה.

             אולם הדוגמא הטובה ביותר לחוקים המנחים את עולם ה"מרחב העקום" של עבודה ערבית דווקא קשורה במאיר ואמאל, הזוג המעורב, שסיפור האהבה הבלתי אפשרי שלו מלווה את הסדרה כמעט מראשיתה. בעונה הרביעית, הם עוברים לכפר פלסטיני בשטחים כדי לחסוך בשכר דירה, ומאיר נדהם לגלות שהוא עבר לעולם חסר תשתיות לחלוטין – אין טלפון, אין אינטרנט, אין אפילו כבישים. כשהוא מגיע למשרד התקשורת כדי לבקש קו טלפון, הוא אומר לפקיד הדתי שהטכנאים צריכים פשוט לשאול "איפה בית מאיר". הפקיד, שחושב בטעות שמדובר בהתנחלות חדשה, מסדר למאיר קו טלפון, שכל הכפר מתחבר אליו מניה וביה. בחודשים הבאים, יוצרים מאיר ובעל הבית הפלסטיני שלו הצגה מתוחכמת של עימות בין ה"מתנחל" לבין ילדי הכפר. ואכן, קצת אבנים במהלך ביקור הזדהות של מועצת יש"ע מספיקים כדי להשפיע על הכפר הפלסטיני מכל טוב הארץ, כביכול למען ההתנחלות החדשה "בית מאיר": כבישי גישה, אמבולנס ואפילו מרכז ספורט מפואר. באותו הזמן אמאל, לוחמת זכויות האזרח, נכשלת בכל המשפטים שהיא מנהלת כנגד הממשלה, המדינה והמתנחלים, וה"הישג" היחיד שלה ושל חבריה, פעילי השמאל מהאגודה לזכויות האזרח, הוא צו פינוי לבית מאיר עצמו. הלקח ברור: נסיונות להשפיע על המציאות העקומה באופן ישיר מובילים לכישלון – בעולם עקום והזוי, רק פעולה עקומה והזויה יכולה להביא לתוצאה חיובית.

מה שנכון לכוחות הטובים של החברה הישראלית, נכון גם לכוחות האפלים שפועלים בה. בפרק האחרון של העונה הרביעית, מגיע לבניין שכן חדש בשם יהודה (שמיל בן ארי), שמתחיל להתעלל באמג'ד בניסיון לגרש אותו מהבניין. ודווקא כשמגיעה ההתעללות של יהודה לשיאה, הוא עושה את הטעות שלו ופועל באופן ישיר מדי – מנסה לנקב בלילה את צמיגיו של אמג'ד. כמו תמיד אצל קשוע, כל ניסיון "ליישר" את המציאות העקומה באופן אלים נדון לכישלון, בין אם מדובר בניסיונות תיקון אציליים כמו של אמאל או בנסיונות להחריב ולהרס, כמו אלו של יהודה. כשאמג'ד ושני ילדיו, מאיה ואסמאעיל (לו הוא מתעקש לקרוא שימי) מגיעים לאוטו המנוקב, מצטרפים אליהם השכנים היהודים לפתע במפגן סולידריות אנושי. נתן, שיחסיו המורכבים עם אמג'ד מלווים את הצופים לאורך הסדרה כולה, מציע לעזור עם הצמיגים. שכנה אחרת מנחמת את מאיה ומתנדבת לקחת אותה לבית הספר, בעוד אחרת משחקת עם "שימי". וברקע, האיכר הפלסטיני שיהודה מנסה לגרש לאורך כל הפרק ממשיך למסוק את הזיתים שבגן.

וכרגיל, הסיומים של קשוע אירוניים, מתוקים-מרירים. מפגן הסולידריות של השכנים אמנם דורש עימות שקט עם יהודה, הבריון הגזען, שאוכל את עצמו בצד בעוד השכנים האחרים מסתחבקים עם אמג'ד ומשפחתו. אבל מכיוון שכל ארבעת הצמיגים נוקבו, נתן מבהיר ש"אין מה לעשות". בתגובה, מציע להם שכן אחר שעובר במקום קלמנטינות, והשלושה יושבים לאכול על תא המטען של האוטו המנוקב. יהודה ממתין בצד במבט זועם, מחכה להזדמנות הבאה לפגוע. במרחב העקום של החברה הישראלית אי אפשר אולי לתקן את הבעיה באופן מוחלט- הצמיגים מנוקבים מדי. כל ניסיון לעשות זאת באופן אידיאליסטי נדון לכישלון, כפי שמעיד המקרה של אמאל. אבל תמיד, בתוך כל הבלגן, יהודים וערבים יכולים לשבת על תא מטען של אוטו מנוקב ולכרסם ביחד קלמנטינות.

לאחרונה, אנחנו נחשפים יותר ויותר לפועלו של ארגון דתי בשם להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש), שבראשו עומד עסקן בשם בנצי גופשטיין, פעיל עם עבר כהניסטי עשיר. ארגון זה מצטרף לארגונים נוספים העוסקים ב"מניעת התבוללות", ביניהם "יד לאחים" המפורסם. העיסוק העיקרי של להב"ה הוא באיתור נשים יהודיות שיוצאות (או התחתנו) עם ערבים, וניסיון "להשיבן לחיק עם ישראל". לעיתים, פועלו של ארגון להב"ה מזכיר יחידת קומנדו מובחרת. הפעילים האמיצים מתגנבים לכפרים הערביים בדרכים לא דרכים ומצילים את הבנות המסכנות מיד בעליהם האלימים או המסוממים (בהתאם לגירסה).

ברשת הארגונים "למניעת התבוללות" מתבלט פעיל בשם הראל חצרוני,  די.ג'יי חוזר בתשובה, שהתראיין לאחרונה מספר פעמים לתקשורת. הנה למשל ציטוט מ"סיפורה המצמרר של מירי", אחד מהסיפורים האופיינים של פעילי "יד לאחים":

"חשבתי שאני חולמת, תפסתי את הילדה ורצתי, מבוהלת עד עמקי נשמתי. הם ישבו ברכב, נראים כערבים בלב הכפר הערבי, לא האמנתי למראה עיני , הם הכניסו אותי פנימה, רעדתי ובכיתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי אל תדאגי".

כדי להשלים את התמונה המפחידה של אלימות, פשע וחטיפת נשים יהודיות תמימות, פונה חצרוני גם לעולמות הקונספירציה והמיסטיקה. לפי גרסתו, לא מדובר בטרגדיות אישיות, חמורות ככל שיהיו, אלא במזימה ערבית כנגד העם היהודי כולו:

"חצרוני, הפועל זה שנים רבות מול בני נוער במצוקה, יוזם ומקים רעיון ה'זולה' שהציל בני נוער רבים ברחבי הארץ, משתתף בעצמו לא פעם בפעילויות לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערבים. את דבריו הוא כותב בעקבות העליהום התקשורתי והציבורי על מכתב הרבנים. הזדעזעתי לשמוע את ההשוואה בין חוקי נירנברג והגזענות הנאצית לבין ההגנה על הצורך הבסיסי שלנו בארצנו כנגד הערבים", הוא כותב בפתח מאמרו. הוא מציג נתון מדהים ולפיו לא פחות מ-15,000 בנות יהודיות מצויות בכפרים וישובים ערבים של מה שמוגדר כ"ארץ ישראל הקטנה", כלומר לא כולל את שטחי יהודה שומרון ועזה. הוא גם מספר שראש החמאס בשכם הוא יהודי שכן אמו מפתח תקווה… בהמשך מאמרו הוא מספר על שיחתו עם המוכתר של צור באחר, שיחה שהחלה בהתרסה מצידו על הצעירים הערבים, אך הסתיימה במידע ובהתייחסות שזעזעו אותו. חצרוני אמר אז למוכתר שהנהייה של בחורים ערבים אחר בנות יהודיות יש בה כדי להעיד על "שהבנות הערביות לא שוות בעיני הבנים הערבים". חצרוני קיווה לקומם בכך את המוכתר, אך הופתע מתשובתו: "וואלה חצרוני, בדיוק להיפך". מסתבר, כך הסביר המוכתר שצעירים ערבים מודעים לסיכון שהם עלולים לסכן את עצמם אם "יתעסקו" עם בנות ערביות בשל מה שמוגדר כחילול כבוד המשפחה, ומאידך הם רואים את הבנות הערביות שומרות על צניעות כשמנגד יהודיות רבות, אותן הם פוגשים במהלך כל שעות היום בעבודה ובמקומות אחרים, נוהגות באופן הפוך לחלוטין, והדבר הופך את הבנות היהודיות ליעד קל עבורם. מצטט חצרוני את המוכתר, "אנחנו חיים בתוככם, כנהגי אוטובוס ומוניות, מוכרים בחנויות, כעובדים בניקיון, בפאבים, במסעדות ובמועדונים, ומה שאנחנו רואים אצל היהודים זה שהבנות היהודיות משתדלות להתלבש בצורה לא צנועה, ושהגברים שלכם אוהבים את זה. לא פעם אני רואה בחורים ששורקים לבחורה כאילו היא כלב, כשברור שהשריקה שלו אומרת בדיוק מה הוא חושב שהיא שווה". בהמשך דבריו מגדיר המוכתר את הבנות היהודיות כ"זבל" בעיני עצמן ובעיני הבחורים היהודים ועל כן הוא שואל "מה אכפת לכם שניקח קצת מהזבל שלכם?" עוד הדגיש המוכתר באוזניו של חצרוני את הקלות בה ניתן לגרום לבנות היהודיות קלות הדעת ללכת אחרי בחור ערבי. "מספיק שאתה מראה להן חום ואהבה והן כבר באות אחריך". אותו מוכתר אף דאג להבהיר כי כיבוש הבנות היהודיות הוא חלק מהמאבק בין העמים, מאבק שבו הוא מאמין שינצחו למרות צבאה החזק של מדינת ישראל."

כלומר, מדובר כאן במאבק לאומי ראשון במעלה של "היהודים" כולם כנגד ה"ערבים" כולם. מיותר לומר שלשיחה עם המוכתר (שדבריו נראים באופן חשוד כציטוט מעלון כהניסטי טיפוסי), כמו גם ליתר ה"עובדות" ה"נתונים" הסטטיסטיים והטענות, אין שום תמיכה, אישוש או אישור משום גורם מלבד חצרוני עצמו. ומכיוון שהנטייה של המחנה הכהניסטי/חרד"לי לזייף מסמכים ולשקר למען המטרה הלאומית הודגמה כבר במספר הזדמנויות, יסלח לי חצרוני אם אקח את עדותו עם גרעין גדול של מלח. אבל מסתבר שבקונספירציה לאומית אין די. מדובר כאן, לפי חצרוני, במזימת כישוף של ממש, שנראה שנלקחה מתוך דפי אגדות אלף לילה ולילה. לא רק המוכתר עומד בראש המאבק, אלא גם הזקנות המסתוריות ב"כפרים":

"ממשיך חצרוני ומספר כי במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתחום הצלת הבנות מכפרים ערביים נודע לו שאין מדובר רק בגחמה רגעית של בחורים ערביים אלא במהלכים מתוכננים היטב הנעזרים גם בנשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזייה ותשוקה מחומרים שונים כריאות של ארנבת וכיוצא באלה, אלה נטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה ו"הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו", הוא מספר. לנוכח כל אלה, ולנוכח השיטות המורכבות והפשוטות ללכידת בנות יהודיות (דיסקים חסידיים במונית או בהסעה בה נוהג ערבי המביע את אהבתו אל המוסיקה הזו, ביטויי גנאי כלפי העולם הערבי ואהדה והערצה ליהודים – אמירות המעוררות עניין, סקרנות וסימפטיה אצל בנות יהודיות ועוד) לא מבין חצרוני כיצד ניתן לתקוף את מכתב הרבנים. הוא מוסיף ומדווח על כשישים בנות יהודיות שהתאסלמו רק בחודשיים האחרונים. "מילים אלו נכתבו בדם ליבי ובעיקר בדמן השותת של בנות דתיות שחלקן לא בין החיים היום שגזר דינן נחרץ במילות האהבה שהרעיפו עליהן בני ישמעאל", חותם חצרוני את דבריו."

לעניינו, חשוב לציין עד כמה דברים אלו, ככל הנראה שילוב מתוחכם של גרעין אמת ומעטה עבה של שקרים, סילופים והגזמות, נועדו לאושש את הנרטיב של הרב כהנא עצמו- מאבק קוסמי, נצחי, אינסופי בין יהודים לערבים, כאשר הראשונים מייצגים את הטוב המוחלט, הטהור, והאחרונים את הרוע המוחלט והצרוף. במאבק כזה אין מקום לפשרות או אפילו לחריגים- כל הערבים מעורבים בקנוניה, מנהגי המונית ועובדי המלון, עבור במוכתר ועד ל"זקנות בכפרים". הפחד הקמאי של "הם לוקחים לנו את הנשים", כפי שנכתב בבלוג אנונימי ב"דה מרקר" :

"תמונות אחדות בלטו לעיניי מתוך ההפגנות והחרידו אותי: סיסמאות שנצעקו בגרון ניחר ושלטים שעסקו בנערות היהודיות. כאן כבר נעצרה נשימתי לפתע. "לא ניתן שייקחו את בנותינו!" זעק בן-ארי בהפגנה בבת-ים. "בנות ישראל לעם ישראל!" קרא שלט ענק בדרום תל-אביב. "הם לוקחים ומקלקלים את בנות בת-ים" נכתב בכרוז שהוסיף: "כבר 15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים, יהודים! בואו ננצח למען בת-ים יהודית!" או בנוסח אישי יותר: "לא יתחילו עם אחותי!" וכך הלאה ועוד.

מה פשר התופעה הזו, שאלתי את עצמי, של הפחד הקמאי והשנאה הנוראה המשתלטים על עמים רבים כאשר מוזכרות הנשים? איך לאורך כל ההיסטוריה ועד ימינו אנו, הופכת האישה לסמל של קניין לאומי קדוש כל כך, שעבורה מוכנים גברים לצאת למלחמה? זה מתחיל בהלנה מטרויה, עובר דרך מעשי אונס המוניים שבוצעו בפרעות ימי הביניים נגד יהודים, ונמשך עד עצם היום הזה בעוצמה שאינה פוחתת.

"הנער היהודי, שחור השיער, אורב שעות כששמחה שטנית על פניו, לנערה התמימה, מטמא אותה בדמו וכך גוזל אותה מעמה. […] וכפי שהוא עצמו משחית במכוון נשים ונערות, איננו נרתע מלהרוס את מחיצות הדת בפני אחרים…" כך כתב היטלר בספרו "מיין קאמפף". עוד אומן של ערבוב חומרים לרעל מזוקק.

כמו בבישול, עגבנייה היא עגבנייה, בצל הוא בצל, אין להתכחש. הסלט נוצר רק כאשר נמצא מי שיעשה בהם שימוש מתוחכם. האומנות שבליקוט המצוקה והתסכול,  הוספת התבלין המוצלח מאז ומעולם של פנטזיות וחרדות מיניות המחוברות לתפיסה הגברית את האישה כנכס אישי ולתפיסה הפשיסטית בה האישה היא גם נכס לאומי ו"פס הייצור" של דור העתיד – כאן כבר נדרש כשרון אמיתי. הציצו בציורים אנטישמיים בהם מופיעה דמותה של הנערה הטהורה ופרצופו המזוקן והמכוער של היהודי הלוטש אליה עיניים חומדות, ותרגישו גם אתם כיצד רותח דמכם בעורקיכם…"

לאחרונה, הסתבר לנו שמבצעי להב"ה חורגים וגולשים אף מגבולות מדינת ישראל, והפעילים האמיצים מגיעים אף לליבו של המרחב הערבי. וכך, מספר לנו NRG מעריב כי גופשטיין וחבריו הרחיקו עד למרוקו, למבצע חילוץ נועז של צעירה יהודיה שנפלה בקסמיו הרעילים של צעיר מוסלמי מרוקאי ש"היכה אותה וכלא אותה בביתה". NRG, כמובן, שחזר את הסיפור מפי פעיל להב"ה בלא שמץ ביקורתיות או ניסיון לאושש אותו ממקורות אחרים. כך נראית עבודה עיתונאית במדינת ישראל.

מכל העובדות שהובאו לעיל, ניתן להעלות לדעתי מספר תובנות:

ראשית כל, שימו לב שארגוני להב"ה, יד לאחים ודומיהם, מביאים תמיד דוגמאות שיכולות לדבר גם לליבו של ציבור חילוני וליברלי, שלא מודאג במיוחד מבעית ההתבוללות כשלעצמה. בכל הסיפורים יש מוטיבים דומים, עד שלעיתים הם נראים כאילו הועתקו זה מזה. בהתחלה, הצעיר הערבי מתחזה ליהודי (לרוב יהיה לו שם תנכ"י. מוסא, למשל, הופך למשה או אברהם לאבראהים). בשלב הראשון של הקשר, הוא מרעיף מותרות על הנערה, שמגיעה תמיד ממשפחה קשת יום. לאחר החתונה, הוא כולא אותה בביתה ומתעלל בה. לעיתים, מעורבים סמים בהתעללות, וכמעט תמיד מעורבת בה גם משפחתו של הצעיר הערבי (שנקראת בעדויות "החמולה" כדי להדגיש את הבהמיות והניכור). אז כמובן, מתקדם הסיפור לסופו הטוב- טלפון לפעילים של יד לאחים / להב"ה שמסתיים במבצע חילוץ מרהיב של הנערה ולעיתים גם של ילדיה, ש"חזרו לחיק העם היהודי".

הקורא הביקורתי צריך להבחין שעובדים עליו, לפחות במובן מסויים: כותבי הסיפורים נותנים לו רובד שיוכל להזדהות איתו (אלימות כלפי נשים, התעללות) כדי שיבלע את המסר המרכזי של הסיפור- יהודיות לא צריכות להתחתן עם ערבים או "גויים" אחרים. ומה עם, רחמנא לצלן, יהודיות שמתחתנות עם יהודים וסובלות מהתעללות קשה? האם הדבר מטריד את להב"ה או יד לאחים? ומה עם מקרים, שקיימים אף הם, של נישואים מאושרים בין יהודים ללא יהודים? האם הדבר מהווה "התבוללות" במידה פחותה מאשר קשר שיש בו אלימות פיזית? לפיכך, נראה שהפעילים מביאים בכוונה את הסיפורים הקשים והמזעזעים ביותר, כדי להכניס את המסר האמיתי "בדלת האחורית". אני לא אומר שהסיפורים אינם נכונים בהכרח, אם כי נראה שברבים מהם יש סילוף והגזמה, אלא רק שמדובר בטריק דמגוגי ורטורי, שחשוב לעמוד עליו. השקר הגלום מאחורי הטריק הזה נחשף, לאחרונה, במסע צלב שניהלו ראשי ארגון להב"ה כנגד זוג מעורב, יהודי-ערבי, שחי ביחד באושר בלי בעיות כלשהן.

שקר יותר גרוע ומסוכן קשור לתיאורית הקונספירציה שהפעילים מנסים לקדם, כאילו כל רובדי החברה הערבית מעורבים במזימה "לפתות בנות יהודיות". מעבר לסקסיזם הטבוע בעצם התפיסה הזאת,עליו עמד כבר סייד קשוע באחד ממאמריו החדים והעוקצניים ביותר ("יוליה חביבתי"), מדובר בניסיון לקדם אג'נדה גזענית ומסוכנת. חצרוני וחבריו רוצים, למעשה, ליצור כאן חברת אפרטהייד, וזאת בסיוע מכתבי הרבנים השונים: למנוע מערבים לשכור דירות ביישובים יהודיים, למנוע מבעלי עסקים יהודיים, כמו רמי לוי, להעסיק ערבים בחנויותיהם, לעורר שנאה כלפי כל ערבי יחיד ובכלל למנוע כל דיאלוג לא רק בין החברות, אלא גם בין יחידים בתוכן. חצרוני וחבריו רוצים ליצור כאן חברה דתית קיצונית, קנאית, מפוחדת ומבודדת, ספוגה בקורבניות ובפחדים קמאיים, שחושדת, מפחדת ומשקצת את העולם כולו.

ובאזור כמו שלנו, זו סכנה גדולה מאד לטווח הארוך. אפילו יותר מסכנת ה"התבוללות".