ארכיון הבלוג

חיים, משמעות והמרכז הקיצוני: תגובה ל"ברית הקצוות"

במאמר הקודם בינשוף, טענתי שישנה ברית לא כתובה בין שני הקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית: השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני, במובן של אינטרס משותף לערעור הסדר הקיים. טענתי גם שערעור הסדר ייטיב עם הימין יותר מאשר עם השמאל. במאמר תגובה, יצחק קרומביין צולל למפה האידיאולוגית בניתוח עומק, משרטט אותה מחדש ומבליט את נקודות החולשה והעיוורון של המרכז. מאמר אורח.

Image result for Radical center

קלישאה סינית עתיקה טוענת שאדם צריך לחם ופרח, הראשון כדי שיוכל לחיות והשני כדי שיהיה לו לשם מה לחיות. במלים אחרות, באדם קיימים שני רצונות עיקריים: עצם הרצון לשרוד והרצון שלחיים יהיה תוכן. ברור לנו שאי אפשר בלי לחיות. אבל גם חיים בלי טעם הם ריקים. ואכן, לא תמיד אנשים מעדיפים את הרצון לשרוד על פני המשמעות. בכל פעם שאדם מקריב את חייו על איזה אידיאל שיהיה, הוא בוחר במשמעות על פני ההישרדות.

אם ננסה להחיל את החלוקה הזו במישור הפוליטי אפשר לומר שהרצון לחיים הוא הרצון שהפוליטיקה תמשיך לתפקד. הרצון למשמעות הוא מה עושים עם הפוליטיקה. ברור שרוב האנשים רוצים גם שהפוליטיקה תתפקד וגם לקדם את ערכיהם. יותר מזה -כל צד לא יכול בלי הצד השני. אין ערכים בלי בסיס מעשי להגשמה ומנגד, לטווח ארוך אין כוח למערכת לפעול בלי ערכים. אבל מה הקוטב הדומיננטי? או בשאלת הבוחן: מה תעשה כשהערכים יתנגשו עם קיום הפוליטיקה?

אם נרד אל הפוליטיקה בישראל נגלה שהחלוקה הרגילה של ימין-שמאל לא תעבוד כאן. הן לימין והן לשמאל יש ערכים (רצון למשמעות). הערכים כמובן שונים מאד, ועדיין עוסקים בשאלה "מה עושים עם הדמוקרטיה" ולא "איך משמרים אותה". מצד שני ברור גם שרוב הקשת הפוליטית אכן מעוניינת בשימור הדמוקרטיה. כלומר הן לימין והן לשמאל יש רצון לחיים, והכרה בכך שהדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר לשמרם.

כיון שכך נוסף לנו ציר חדש חוץ מימין שמאל: ערכים-הישרדות. אפשר להיות קיצוני בכיוון של ערכים, קיצוני בכיוון של הישרדות או איפשהו בין שני הקצוות. אני רוצה לטעון שקבוצות שנוטות מאד חזק אל ההישרדות הן אלו שמכונות לעתים בשם 'המרכז הקיצוני'.

כל קבוצה בפוליטיקה, לכאורה ללא קשר למיקומה בציר ימין-שמאל, יכולה לנוע על פני הציר של ערכים-הישרדות. בפועל, דומני שיש קשר בין שני הצירים. ככל שקבוצה ממוקמת יותר ימינה או שמאלה, היא תיטה יותר אל קוטב הערכים ופחות אל ההישרדות, ולהפך. במלים אחרות, הציר החדש מצייר פרבולה על פני הציר הישן של ימין-שמאל. ככל שאתה בקצוות ימין/שמאל – תיטה אל קוטב הערכים. ככל שאתה יותר באמצע – תיטה אל קוטב ההישרדות.

מדוע? כי ככל שאדם ימני יותר או שמאלי יותר, הוא אידאולוגי יותר ולכן נוטה להעדיף את הערכים על פני הישרדותה של המערכת. כמובן שבתיאוריה ייתכן שיהיה אדם מאד אידאולוג וגם מאד פרגמטי. בפועל החיים בדרך כלל לא עובדים ככה.

Image result for pragmatism ideology

Credit: Inkcinct Cartoons

המרכז הקיצוני – קווים לדמותו

הן לימין והן לשמאל יש קבוצת התייחסות שנגזרת מהערכים בהם הוא דוגל. עבור הימין זהו האתנוס, עבור השמאל ה'הומו יוניברס' – או האנושות. כמובן שהתיאור איננו כה חד מימדי: הימין ברובו רואה גם במי שנספחים לאתנוס חלק מהקבוצת הזהות שלו (הדרוזים לדוגמא) השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה. מהי קבוצת ההתייחסות של המרכז הקיצוני? המרכז שם דגש על הכלים ולא התוכן, על פרוצדורה ולא על המהות. לכן קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו היא הגדרה פרוצדורולית: האזרח. בעוד שאתנוס מחד ואניברסליות מחד הם מושגים נזילים, האזרח הוא קריטריון שרירותי אבל מובחן: יש לך תעודת זהות כחולה? כן או לא.

הדמון של השמאל הוא המתנחלים והכיבוש. של הימין הערבים ו/או השמאל הבוגדני. מי הדמון של המרכז?  בזמנו ניסיתי לתהות מהי הגדרת טרוריסט עבור מי שמסרב לקבל את העובדה שיש כאן סכסוך דמים מתמשך בין שני עמים. אם לא מקבלים את האבחנה שבן האומה האויבת הוא טרוריסט, מה כן מבדיל בין מחבל ערבי לבין מעשי התנקשות של העולם התחתון? התשובה היא שטרוריסט, אליבא דהמרכז, הוא כל מי שמעשיו מאיימים על הסדר הקיים. למדינה מונופול על האלימות, מוסכם שכל שינוי במישור הפוליטי יעשה ללא שימוש באלימות. כל מי שמפר את המונופול הזה, נחשב טרוריסט בעיני המרכז, לא משנה מה כוחו או יכולתו. המרכז שונא את מערערי הסדר הקיים באותו הלהט בו שונא השמאל את המתנחל המדושן.

Image result for disturbing the order

הן לשמאל והן לימין יש שוליים קיצוניים שעושים מעשים שלא יעשו. רוב המחנה לא תומך באלימות/בוגדנות של קצה המחנה שלו, אבל מגלה לה אמפתיה: "כמובן שאסור להפעיל אלימות – אבל". הוא יצהיר נגד אבל יכול לגלות אהדה למניעים ולרוח שמניעה את המעשים. האמת ניתנת להיאמר, שגם למרכז יש טוויסט כזה, אולי יותר בקיצוניות. המרכז הוא אוהד של המערכת. הוא כמעט לעולם יהיה אמפתי למעשי המערכת, יהיו אשר יהיו (חוץ ממקרים בהם הוא חושד שאלמנטים במערכת מנסים לשנות את מערכת האיזונים – או אז הוא יצא נגדם בשצף קצף). מענים אסירים ביטחוניים? מפירים זכויות אדם של מתנחלים? בניגוד לשמאל ולימין ביחס לקיצוניים שלהם, המרכז אפילו לא מגנה-אבל-מבין מעשים כאלו. הוא פשוט תומך. לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' חשדן כלפי המערכת: הוא חווה על בשרו איך היא יכולה להתעמר במישהו שהיא לא מחבבת. לכן הוא תומך בהחלשת כוחה. המרכז הקיצוני לא מכחיש שהתעמרות כזו קיימת (אם כי הוא נוטה יותר לתת אמון במערכת ופחות בדברי הקיצוניים) – הוא אומר שהיא עדיפה כי האלטרנטיבה היא אנרכיה. באותו האופן: עיגולי פינות כי האידיאל דורש? חס וחלילה. שימוש בחוק בצורה, איך נאמר, קצת יצירתית? אסון. בניגוד לשמאל ולימין גם יחד שרואים בחוקים כלי ולא מטרה, לכן מוכנים להגמיש אותם כשיש צורך, המרכז הוא מעריץ של החוק.

המרכז כמחנה אידאולוגי

דני טוען ש"מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק" בין הימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי. באותו האופן, אם נסתכל על הדקדוק של המרכז במקום בתוכן שלו נגלה דבר מפתיע: גם המרכז הוא אידאולוגיה. אף על פי שבהגדרה הוא מדבר על כלים ולא על ערכים, הרי ששמירה על כללי המשחק הפכה אצלו לאידאולוגיה קנאית. לכן גם הפרה הכי קטנה של הסדר הקיים מקפיצה אותו. קבוצות שנמצאות יותר לכיוון הערכי של הציר אינן בהכרח אנרכיסטיות אלא שהן לא מקדשות כל פסיק בכל חוק. הן מוכנות לעגל פינות. אצל המרכז הקיצוני כל בדל מחשבה עצמאית אצל קצין הוא פתח לאנרכיה. זה כבר מעבר לפרגמטיזם, זו אידאולוגיה. לכן גם כשהמרכז מתנגד לדמון שלו, למפירי הסדר החברתי המוסכם – הוא לא עושה את זה קונקרטית, כמתבקש ממי שמשמר אמצעים. הוא עושה את זה בלהט קדוש, אידאולוגי.

מהי האידאולוגיה הזו? על כך כבר כתבתי בעבר.

בסיס כוח וחולשות

בין המרכז הקיצוני לימין ולשמאל האידיאלוגי שוררת איבה עזה, לא בטוח שקטנה בהרבה מזו שקיימת בין הימין והשמאל. מה בסיסי הכוח של כל צד?

אם נביט על המערכת הפוליטית כצנרת, ועל התוכן שלה כמה שזורם בפנים, הרי שהמרכז אמון על תחזוק מערכת הצינורות. דבר זה נותן לו שני בסיסי כוח: אחד הוא הכרות וקשרים בתוך מערכת הצינורות – השלטון. השניה היא גמישות אידאולוגית שמאפשרת לו יותר מרחב תמרון. החרדים, לדוגמה, הם ציבור שאין לו כמעט עניין בשינוי המערכת, לכן הם בני ברית קלאסיים של המרכז הקיצוני. לעומתו הקוטב האידאולוגי נמצא כמעט תמיד במאבק מסוים עם הצנרת. מצד שני, הוא חזק הרבה יותר לגבי מה שזורם בפנים. הלהט האידאולוגי שלו נותן לו תנופה, מוטיבציה וברק שאין למרכז. זה סוד כוחו.

Image result for pipe maintenance

המשימה של המרכז: תחזוק הצינורות

הימין והשמאל – אויבי הסדר הקיים? וגם: קשיים בתרגום משפה לשפה

במאמר טוען דני שהשמאל והימין הקיצוני נלחמים בסדר משום שהם מאמינים שאם הוא יפול יקום סדר חדש ונהדר, מתאים יותר לאידאולוגיה שלהם. אני חושב שבנקודה הזו הוא מנסה לעשות תרגום משפה אידיאולוגית לשפה פרגמטית. וודאי שיש גם טענה שמחברת בין הרובד הערכי לזה הפרגמטי. טענת הימין "אם נתעקש על ערכינו העולם יכבד אותנו", היא טענה כזו, כמו גם טענת השמאל שמתישהו יכפה עלינו כוח חיצוני ערכים נכונים יותר.

עם זאת, ככל שקוטב הערכים גובר על קוטב ההישרדות, הטענה של האדם הופכת פחות פרגמטית. אדם שמוסר את נפשו, לא בהכרח מאמין שהוא יינצל, אלא שיש דברים ששווה למות למענם. כאשר השמאל או הימין מתנגדים לסדר הקיים, זה לא מתוך שיקול פרגמטי שיבוא סדר אחר, אלא משום שאינם מאמינים ששווה לשלם במטבע הערכי עבור הסחורה השרידותית. אי הבנה במישור ההפוך אפשר לראות בתגובתם של נערי הגבעות לאמצעים הלא דמוקרטיים שהופעלו כלפיהם, בעיקר אחרי דומא. צעדים אלו נתפסו אצלם כצביעות: הם לא הבינו איך מדינת ישראל הדמוקרטית מתכחשת לאידאל הדמוקרטי שלה. לאור החלוקה בין הצירים מתבררת הטעות שלהם. נערי הגבעות הם קבוצה אידאולוגית מובהקת. בעיניהם הפרגמטיזם כמעט איננו קיים כציר. הם חושבים שהיחס אליהם נובע משמאלנות, כשייתכן בכלל שהוא בא מציר המרכז-קצוות.

גוש השמאל-מרכז או: מהו הסדר הקיים?

והרי החדשות: אין דבר כזה, מערכת שקופה. לכל מערכת יש צבע. לכן, כשהמרכז הקיצוני רוצה לשמר את הסדר הקיים אפשר תמיד לשאול מיהו הסדר הקיים? ההבנה שלמערכת תמיד יש אופי, מעלה סיבה נוספת לקורלציה בין תומכי המערכת לבין מי שנמצא עמוק במיינסטרים הישראלי. מי שתומך בשימור המערכת על פני קידום האידיאולוגיה הוא קודם כל מי שהסדר הזה תפור עליו בדיוק. בישראל זו הבראנז׳ה הוותיקה יותר, מעמד הביניים המבוסס. אם עלה בעיני רוחכם מר "מה ישראלי בעיניך" לא טעיתם – אבל שימו לב שגם כולנו, מפלגה שיושבת על הנישה של מצביעי המרכז, חרתה על דגלה את ההגנה על בית המשפט.

Image result for ‫יאיר לפיד‬‎

מי שהסדר תפור עליו בדיוק – יו"ר יש עתיד יאיר לפיד

עם זאת, הסדר הקיים איננו מקביל בדיוק אל הקונצנזוס הנוכחי, אלא משקף את מבני הכוח של העבר. מבני כוח שעוצבו בצורה מוטה למחנה השמאל. נראה את הקטע בו תוקף דני את חוק ההסדרה: "מבחינתו [הימין. י.ק.] הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו". המרכז ניגש אל החוק כאל שורה תחתונה, לא כאל שיקוף אידאולוגי של דמויות ותנועות. החוק הוא פחות כלי ויותר מטרה. לכן דני בכלל לא מתמודד כאן עם עצם השאלות שמעלה הימין, כמו מה התוקף שיש לחוק עצמו. האם באמת יש צידוק מוסרי להתייחסות לחלוקה הירדנית ביהודה ושומרון? אם אין, מדוע לא לשנות את החוק? (והרי מה שדני תוקף כאן, שלא במפתיע, הוא חוק שאמור לעבור לפי כל כללי הפרוצדורה)

ולמרבה הנוחות – המבנה החוקי, הכלים, מסתדרים יותר עם הערכים של השמאל. הדבקות העיוורת בחוק ובמצב הקיים, קיימת יותר בשמאל מאשר בימין, זאת משום שהמצב הקיים משקף עבר של מערכת נוטה שמאלה. לכן: להעביר חוק שיגביל את בית המשפט העליון? צעד פוליטי. שורת פסיקות שמרחיבות את סמכות בית המשפט? לגיטימי. דוח המאחזים? אמת משפטית צרופה. דוח לוי? פרופוגנדה. לכן לא מעט מחברי המרכז הקיצוני מדברים בגלוי על זה שבית המשפט העליון אמור להיות אוליגרכיה שתאזן את הפופליזם של הדמוס. שימו לב – לא כעיקרון של שוויון בפני החוק – אלא כדי להתגבר על הטיות מובנות, לטעמם, בדמוס עצמו. האצולה מול ההמון הנבער all over again. מכאן נבין לבסוף את המונח 'גוש השמאל-מרכז'. לא שאין מרכז ימני – נתניהו הוא דוגמה נהדרת. אבל המרכז מוטה יותר שמאלה, כיון שהמבנה כפי שהוא כיום מעניק עמדת כוח מסוימת לשמאל.

ברית הקצוות: מדוע הימין והשמאל הקיצוני משתפים פעולה?

כיצד הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי משתפים פעולה נגד שלטון החוק ומוסדות המדינה, מדוע הם עושים את זה ומי יישאר בלי כיסא כשהמוזיקה תיגמר? ינשוף פוליטי-מדיני על ברית הקצוות, מחוק ההסדרה ועד שערוריית באסל גטאס.

25-republican-convention-chaos-w750-h560-2x

הבלוגר יוסי גורביץ היה, עד לאחרונה לפחות, אחד מהקולות הבולטים בשמאל האנטי-ציוני בישראל, כתבן ששופך קיתונות של שנאה, בוז וקצף על כל זרועות הממסד, ובמיוחד כוחות הביטחון, השב"כ והצבא. במקביל, גורביץ ממלא גם תפקיד חשוב בעמותת יש דין, שעומדת בחזית המאבק נגד גזל האדמות בעמונה. אולם מי שקורא אותו בעקביות, יכול להבחין בתופעה מעניינת: דווקא כמי שנמצא בקצה השמאלי ביותר של המפה, הוא תומך שוב ושוב בפעילי ימין קיצוני, כולל חשודים בטרור ואנשי תג מחיר, שנמצאים בחקירות שב"כ. הוא לא היחיד: אפילו ארגונים ואישים ששייכים לשמאל ה"עמוק" אבל הממסדי יותר, זעקו למען "זכויות האדם" של נערי הגבעות החשודים ברצח של דומא. בחלקים מסויימים של השמאל הרדיקלי, ישנה נטייה מרתקת לגלות סימפטיה לקצה הימני של המפה. הביטוי "המרכז הקיצוני", הרווח בחוגים הללו, הומצא בדיוק למטרה זו – לתקוף את הממסד המדושן, זה של "בלי חירות ומק"י", שמשתמש בחוק ובמנגנוני האכיפה כדי לרדוף את הרדיקלים בשני הקצוות. גם מבחינה רטורית ואידיאולוגית, קשה לפעמים להבחין בין ההתבטאויות נגד הצבא, השב"כ ו"המדינה הציונית" שמגיעות מנערי גבעות למיניהם, לבין אלו של קבוצות שמאליות כמו אנרכיסטים נגד הגדר.

גם כשהסימפטיה הזאת לא קיימת, ואפילו כשיש שנאה עזה בין השמאל הרדיקלי לימין הקיצוני והדתי, יש ביניהם מכנה משותף חשוב: זלזול עמוק בממלכתיות ובשלטון החוק, כפי שהם מתבטאים במערכת האיזונים והבלמים הנוכחית של מערכת המשפט הישראלית. שני הצדדים, כל אחד מסיבותיו הוא, מנסים לחתור תחת העיקרון הזה. אין זה מקרה, שחלקים גדלים והולכים מהימין הדתי והמתנחלי, כמו למשל משה פייגלין, מאמצים עקרונות סמי-ליברטריאניים, שחותרים לצמצם ככל האפשר את כוחה של המדינה. המדינה המודרנית, הממלכתית והדמוקרטית הרי, היא ישות שאמורה לדאוג לכל האזרחים, יהודים וערבים. ככל שכוחה יצטמצם ויוחלף במנגנונים יהודיים, וולנטריים כביכול, המדינה תהיה יותר "יהודית" ופחות של כל אזרחיה. מנגד, בשמאל הרדיקלי אמנם רוצים כלכלה סוציאליסטית שבה המדינה תתערב, תחלק ותספק שירותים, אך בו בזמן נוטים לראות את הגופים הממלכתיים, לרבות בית המשפט העליון, כאבני יסוד במשטר כיבוש ציוני, גזעני ומפלה, הן בגדה המערבית והן בתחומי הקו הירוק. לסתירה הזאת, בין השנאה לפרה הנקראת "מדינה", לבין התשוקה לשאוב ממנה עוד ועוד חלב, התייחסתי באחד המאמרים הישנים יותר בינשוף.

בין כך ובין כך, גם הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני נוטים לאמץ עמדה ספקנית עד עוינת כלפי הממלכתיות הישראלית ומערכת המשפט שלה. דוגמא מצויינת לכך ניתנה בשתיים מהשערוריות האחרונות שהסעירו את כוס התה הישראלית: חוק ההסדרה של המאחזים ופרשת ח"כ באסל גטאס. הימין המתנחלי, כולל נציגיו ה"מתונים" כביכול, התאחד כולו בכדי להכשיר מקרה של גזל אדמות ברור ופשוט. מבחינתו, הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו", של ארגוני שמאל חורשי רעה, ומעל הכל – של בית המשפט העליון, אותו זבוב מטריד של איזונים ושל בלמים שלא נותן לרוב הימני הדמוקרטי למשול כרצונו. תומכיו של חוק ההסדרה מקדמים ומובילים מציאות של שרירות לב – כזו שבה כל דאלים גבר, אין חשיבות לחוקים ונהלים משפטיים, לעיקרון השוויון, לזכות הקניין הפרטי של פלסטינים וליתר טרדות; עולם שבו כל גבעון יכול לשים בו עיניים על כל מגרש, להקים בו קרוואנים ולהפוך לבעל בעמיו וליקיר "ההתיישבות".

showimage

אנשי הגבעות כיקירי ההתיישבות: הפינוי הראשון של עמונה

השמאל הרדיקלי, שחלק מארגוניו (ושוב אני מזכיר את יוסי גורביץ ו"יש דין") מילאו תפקיד מרכזי במאבק נגד עמונה ונגד חוק ההסדרה, נוקט בדיוק באותם סטנדרטים במקרים אחרים, שנוחים לו. לאחרונה נחשד ח"כ באסל גטאס מבל"ד בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים בטחוניים. ההאשמות, לפחות בינתיים, נראות מתועדות ומבוססות היטב, עד שאפילו ראש הרשימה של גטאס, ח"כ איימן עודה, נאלץ להודות כי הן "חמורות מאד". והנה, מהתגובות של חלק מדוברי השמאל הרדיקלי עולה שגם עבורם, החוק הוא המלצה בלבד. עמירה הס, למשל, הציגה את מתן הטלפונים הסלולריים כעניין של צדק לאסירים הנמקים בבתי הכלא הישראלים, וטענה שאין בהם סיכון בטחוני. היא התעלמה, כמובן, מהעובדה שגטאס העביר את הטלפונים לטרוריסט ורוצח מורשע, וגם מהעובדה שמחבלים הכווינו בעבר פיגועים באמצעות מכשירים סלולריים מתוך הכלא. תגובה מפורטת נוספת, מהצד השמאלי-רדיקלי, הגיעה מאורלי נוי, מתרגמת מוערכת מפרסית ופעילה בכירה בבל"ד. בשל חשיבותה של התגובה הזאת לדיוננו, אני מביא אותה בחלקה. מי שרוצה לקרוא את הטקסט המלא מוזמן לעשות זאת כאן:

פעם נוספת מתברר שאין כמו לינץ' עסיסי בח"כ ערבי כדי להוציא את חדלי האישים בכנסת מתרדמתם בגיבושון החביב עליהם מכל – הכה בערבי. מעטים חברי הכנסת היהודים שלא נלחמו היום על הזכות להשתלח – ביצירתיות קטנה מאוד, יש לומר בצער – בח"כ גטאס… אלה שהיו מעט סובלניים יותר מיהרו לקבוע כי אמנם מדובר ב"חשדות רציניים", אבל שיש לברר אותם בערוצים החוקיים ולא במשפט שדה. תובנה יפה. אבל לא רק משפט שדה אסור לעשות כאן, אלא בעיקר להיכנע לתכתיב הציוני שמתחיל כל דיון בנקודת האפס שהוא עצמו קובע. רוצים לדבר על משמעות של הברחת טלפונים (ואני באמת לא יודעת אם היה או לא היה, וגם לא מעניין אותי. הסבר בהמשך) לאסירים ביטחוניים? מעולה, אבל הבה נשים דברים בקונטקסט הנכון. חצי שעה, לא יותר, נדרשה לי לעלעל בטקסטים שונים שפרסמנו בשיחה מקומית בחודשים האחרונים כדי להביא את הנתונים האלה: למשל העובדה שרק כרבע מכלל האסירים בישראל הם יהודים. תחשבו על המשמעות של הנתון הזה מבחינה פוליטית. זאת ועוד: מאז 1967, ישראל כלאה בין חצי מליון ל-800 אלף פלסטינים, למעלה מ-6200 מתוכם ביטחוניים. מיותר לציין שחלק גדול מאותם "ביטחוניים" הם למעשה אסירים פוליטיים ואידיאולוגיים. נעם רותם הגדיר את זה יפה, "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים."

(ההדגשה היא שלי  – ד"א)

הטיעונים של אורלי נוי שונים מאד, כמובן, מאלו של תושבי עמונה ותומכי חוק ההסדרה. אלה וגם אלה יזדעזעו אם ישוו אותם זה לזה. אני גם די בטוח שההשוואה תביא איתה תגובות די זועמות מקוראים משני צידי המפה הפוליטית, בליווי המיאוס הרגיל של אקטיביסטים פוליטיים מה"איזון הקדוש", כפי שנהוג לכנות זאת בלעג. אבל מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק. מבחינת נוי, ומבחינת תושבי עמונה, החוק כפי שהוא קיים, ונקבע מבחינה דמוקרטית, אינו אלא כלי של דיכוי ומכשול של ממסד מאוס החוצץ בינינו לבין צדק חיצוני, רחב וגדול יותר. מבחינת תומכי חוק ההסדרה, הצדק הזה הוא יהודי-דתי, ומעוגן בתורה ובאידיאל יישוב ארץ ישראל. בתגובה של אורלי נוי, הוא מתבטא במוסר אוניברסלי כפי שזה נתפס בחוגי השמאל, בפוסט-קולוניאליזם ובזכותו של המדוכא להתקומם נגד המדכא. האסירים אינם באמת פושעים שעברו על חוקים בטחוניים, ובוודאי שלא טרוריסטים, אלא אסירים פוליטיים – כלומר קורבנות של המאבק בדיכוי הציוני. וממילא, הפרת החוקים שעל בסיסם נכלאו היא חלק מאותו מאבק לגיטימי, כי הרי "הכלא הוא המשכו של הכיבוש באמצעים אחרים".  חשוב מכל, אליבא דנוי, אסור "להיכנע לתכתיב הציוני, שמתחיל את הדיון מנקודת האפס שהוא עצמו קובע". כלומר, המשטר בכללותו אינו לגיטימי, וחוקיו, לפחות אלו הבטחוניים, חייבים לעמוד בסימן שאלה.

אורלי נוי וחבריה לבל"ד חושבים שאולי, שאם יעמידו בסימן שאלה את ה"משטר", יערבלו את הקלפים ויערערו את מערכת החוק הקיימת, התוצאה תהיה ביטול הציונות, ומדינת כל אזרחיה שוויונית ודמוקרטית מהים עד הנהר. אבל הקלפים יכולים להתערבל גם לכיוון השני, של הימין הקיצוני: ביטול זכותם של הערבים להצביע אפילו בגבולות הקו הירוק, או הוצאתם של אורלי נוי וחבריה אל מחוץ לחוק. למעשה, סביר להניח שאם הקלפים יתערבלו ואם "המשטר הציוני" יוחלף באחר, שרירות הלב שתקבע את הטון תהיה זו של הימין הקיצוני. מי שבשלטון, או לפחות יש לו מהלכים רציניים במסדרונות השלטון, יכול להרשות לעצמו משטר המבוסס על שרירות לב; כי הרי במציאות של "כל דאלים גבר", הימין קרוב יותר יותר לשולחן הכיבוד ויוכל לחטוף את פרוסות העוגה העיקריות. לשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, אין כוח לקחת לעצמו דבר ואפילו לשמור על המעט שיש לו, בלי מוסדות שלטוניים שיגנו עליו.

 שלטון החוק הקיים בישראל, בצורתו הנוכחית, הפגומה והבלתי מושלמת, הוא בסופו של דבר המגן היחיד כמעט לזכויותיהם של מיעוטים פוליטיים ואתניים. נכון – ישנם חוקים שמפלים את האוכלוסיה הערבית בישראל, והממשלה מעבירה מדי פעם חוקים שערורייתיים שמכרסמים בזכויות הערבים או האופוזיציה משמאל. אבל רוב מוחלט של החוקים הללו לא עובר בכנסת, או בבית המשפט, וגם מה שעובר לא מיושם בפועל ברוב מוחלט של המקרים. כשחומות החוק והממלכתיות יתמוטטו, מי שינצלו את המצב יהיו בדיוק אלו שרוצים לדכא את המיעוט עד עפר. הערבים, וגם אנשי השמאל הרדיקלי, יהיו הקורבנות הראשונים. בברית המעשית שלהם עם הימין הקיצוני בקעקוע הממלכתיות הציונית, כורים הללו את קבריהם שלהם. ולא בפעם הראשונה.

תחקיר עובדה על ארגוני השמאל: עושים סדר בטירוף

השבוע האחרון היה מטורף: פעיל זכויות אדם שמתענג מהמחשבה על עינויים ורצח; תחקיר שנוי במחלוקת של "עובדה" שעורר גלי זעם משמאל, קמפיין דה-לגיטימציה של פעילי ימין שרוצים לבעוט מגבול הלגיטימיות כל מי שלא מוצא חן בעיניהם, ושריפה אחת במשרדי ארגון בצלם. איך מוציאים את גרעין האמת מהסילופים והצדקנות של שני הצדדים, מעיפים הצידה את הלקרדות האדומות והריחניות, ומוודאים מה חשוב באמת? ינשוף פוליטי-מדיני עושה סדר ומחזיר את השפיות.

2012_jinba_sharon_azran_small_0

אחרי שבוע די עמוס, שכלל לא מעט אירועים מעניינים ונוק-אאוט אחד כנגד נציגי ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, באגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, היו לא מעט מנות ממתינות בבר של הינשוף, אבל האירועים של השבוע האחרון שכנעו אותי לדחות את סדר היום הרגיל. נראה שאין ברירה אלא לומר כמה מילים על הכתבה המדוברת של עובדה על ה"שתולים" בארגוני השמאל שבדרום הר חברון, וגם על ההצתה במשרדי "בצלם". בעצם, יש קשר מסויים בין כל זה לבין סיפור ה-BDS האחרון – ולכך עוד נגיע להלן.

למי שהחמיץ את אירועי השבועיים האחרונים, קצת השלמות. התוכנית עובדה, בהנחייתה של אילנה דיין, פרסמה תחקיר של עמרי אסנהיים על שני "שתולים" שחדרו לארגון השמאל תעאיוש שפועל למען זכויות התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון. הסוכנים החשאיים הללו, שהופיעו בשמות הבדויים אריק ואנה, הצליחו לצלם את עזרא נאווי, הרוח החיה בארגון תעאיוש ואחד מפעיליו הותיקים, מתפאר שיסגיר סוחר קרקעות פלסטיני לידי הביטחון המסכל, "שם קודם כל יעשו לו זובור ואחר כך גזנגה" (בתרגום לעברית: ירביצו לו ואז יחסלו אותו). תחקירן של בצלם, שגר באזור הר חברון, שיתף פעולה בהתלהבות עם נאווי, וכמוהו גם פעיל נוסף של תאעיוש. מאז, הרשת גועשת ורועשת משמאל ומימין כאחד. לפעמים נראה, ששני הצדדים פועלים כמו מקהלה יוונית, ומדקלמים בדיוק את השורות שמצפים מהם. החברים משמאל צועקים "פשיזם", מצופפים שורות, מגנים על נאווי ותוקפים בלשון משולחת רסן את אילנה דיין והכתב שלה, שניהם אנשי שמאל דרך אגב. בו בזמן מתנפלת המקהלה הימנית במלתעות פעורות, ובמקרים מסויימים ממש בריר נוזל, על ה"סמולנים" וארגוני זכויות האדם כדי להעיף מהזירה הציבורית את כל מי שלא פטריוטי מספיק בעיניה. בינתיים, הצית מישהו את בניין המשרדים ש"בצלם" שוכן בו. בשעות האחרונות ההערכה היא שההצתה נגרמה מקצר חשמלי, אבל בשלב הראשון חשבו רבים שמדובר בפגיעה מכוונת בארגון השמאל.

אחרי ההקדמה הזאת, הבה נסלק מהשולחן מספר צימוקים באושים. הטיעון שנשמע מחברים רבים בצד השמאלי של הפיד, כאילו אילנה דיין צריכה לעשות חשבון נפש בגין ההצתה כביכול במשרדי "בצלם", או שהיא אחראית להצתה, הוא אחד הטיעונים המחפירים ביותר שנשמעו בזמן האחרון בשיח הציבורי – גם הרסני וגם אנטי-דמוקרטי; הרסני, משום שהשמאל נתפס כמי שמנסה להסתיר את השלדים בארון שלו, כמו אחרון חברי קיבוץ שומרת אחרי האונס. אנטי דמוקרטי – משום שהאמת צריכה להיחשף תמיד וללא תנאים. אם התחקיר של אילנה דיין שקרי או מסולף, לא היה ראוי לשדרו בלי קשר להצתה, אפילו אם היתה מכוונת. אם הוא אמיתי – יש לשדרו בכל מקרה. כשפושע מחליט לפגוע ברכוש, לסכן חיי אדם או לרצוח, האשמה כולה שלו. היה ומישהו, חס וחלילה, יחליט לתקוף פיזית את אהוד אולמרט משום שהורשע בשחיתות, האם חושפי השחיתות אשמים או ראויים לגינוי? כנ"ל האמירה, המחפירה לא פחות, שאילנה דיין היתה צריכה להימנע מלשדר את התחקיר כי הוא "משרת את הימין". כפי שדיין עצמה אמרה בצדק מוחלט, היא היתה מועלת בתפקידה אם היתה נמנעת מלשדר חומר עיתונאי חשוב רק כי הוא לא נוח פוליטית למחנה שלה. למרבה הצער, הטיעון הנ"ל יצא מפיו של עו"ד מיכאל ספרד, פעיל זכויות אדם ודמוקרטיה, דבר המטיל צל כבד מאד על היושרה והאינטגריטי שלו. ולבסוף, היבבות על מקורות המימון של "עד כאן" אינם אלא לקרדה אדומה וריחנית. זה אולי נושא לתחקיר נוסף, חשוב לא פחות – אבל בהחלט לא הנושא של התחקיר הזה.

תחת מתקפה: אילנה דיין

תחת מתקפה: אילנה דיין

שנית, גילוי נאות. מעולם לא חיבבתי את ארגון תעאיוש. למרבה, ככל שהכרתי את פעיליו יותר, כך חיבבתי אותם פחות. אחרי ששמעתי אחד מהם אומר, בשיחה אישית, שסוריה של חאפז אל-אסד "לא כל כך נוראה", שהליברלים שנעצרו במצרים "ככל הנראה בוגדים" וש"לא צריך להאמין למופז שטוען אחרת", רמת הסימפטיה שלי לארגון הזה ירדה אל מתחת לאפס. כנ"ל אחרי שראיתי את פעיליו לועגים ליהודים וערבים מן השורה שמנסים לשתף פעולה בפרוייקטים אזרחיים, וקוראים להם "אנשי הדוקי". גם תמוה מאד בעיני שאנשי שמאל, כביכול, כמו עמירה הס מגנים בחירוף נפש על אדם כעזרא נאווי, שהורשע באונס קטין. נכון שבניגוד למה שנרמז מהתחקיר, עונש המוות ברשות הפלסטינית בוטל ב-2005, וחרף מספר מקרי מוות חשודים במעצר, הסיכון לסוחרי קרקעות קטן הרבה יותר ממה שנדמה – אבל הדבר אינו מקל על העובדה שנאווי זמם לשלוח את אותו הסוחר למוות.

ואחרי שאמרנו את כל זה, יש בעיות קשות מאד בתחקיר של עובדה, שעל חלקן הצביע חגי מטר בשיחה מקומית. ישנו, למשל, פער עצום בין המלל המנופח של "השתולים" לבין היבול הדל שלהם, התבטאות וחצי של עזרא נאווי. מעבר לכך, הכתבה לא הזכירה מידע קריטי: עונש המוות בוטל ברשות הפלסטינית (אף כי היו מקרים שמרמזים על רציחות בלתי רשמיות פה ושם), וסוחר הקרקעות שהוזכר בכתבה לא נפגע, נעצר או נהרג. שני ה"שתולים" בארגון השמאל הציגו את עצמו באור רומנטי וחשאי, כסוכני מוסד בסוריה מינימום, כאשר, אם נצטט את מטר, הסיכון היחיד במקרה שיחשפו היה ש"לא יזמינו אותם לחומוס אחרי ההפגנה או יעשו להם אנפרנד בפייסבוק". ומעל כל – אין איזכור רציני להקשר הרחב של האירועים.

עזרא נאווי

עזרא נאווי

משום שגם אנשים כמוני, שמתעבים את תאעיוש, חייבים להודות שהעבודה שהארגון הזה עושה בדרום הר חברון היא עבודת קודש. בחבל המדברי והדל הזה, מנהלות רשויות המדינה, בשיתוף פעולה נלהב של מנהיגי המתנחלים בסביבה, מסע של נישול עקבי ונבזי במיוחד נגד תושבים פלסטינים עניים, חלקם שוכני מערות. פעילי תאעיוש הם היחידים, כמעט, שמסייעים לאותם אומללים שאף אחד אינו מסייע להם, נגד מכונה שלטונית חזקה ודורסנית – מלווים אותם למרעה, לבית ולבית הספר. נאווי עומד בראש המאמצים הללו.

החיים, מה לעשות, מורכבים. אנשים טובים יכולים לעשות דברים איומים, ואנשים רעים – דברים חשובים שאף אחד אחר לא מוכן לעשות. בדיוק כפי שאורי לופוליאנסקי, מייסד "יד שרה" ואיש צדקה וחסד, הידרדר לפלילים ולשוחד כדי לקדם את מפעל חייו הנאצל. כל מי שמתלונן על כך שהעבודה החשובה בדרום הר חברון מופקדת בידי אנשים כמו עזרא נאווי, שיתכבד ויעשה אותה בעצמו. השמאל הרדיקלי השתלט על המאבק למען זכויות האדם של הפלסטינים, רק בגלל מחדליהם של השמאל הציוני, המרכז והימין. בעניין זה, מעניינים במיוחד דבריה של השתולה אנה בסוף הכתבה. היא עצמה מודה שהבינה שהמצוקה בדרום הר חברון קשה, ושהארגונים עושים עבודה חשובה, אבל באופן לא חוקי ולא מוסרי. אם כך, מדוע אחרים לא נכנסים לנעליים הללו, ומבצעים את העבודה באופן חוקי ומוסרי? מי שאנין מדי להיכנס למטבח בכדי לבשל, שלא יתלונן שמי שכן מבשל לא עושה את זה בידיים נקיות.

הנושא החשוב השני שעלה מהתחקיר של עובדה הוא הבעייתיות הכרוכה בסחר הקרקעות בגדה המערבית. סחר הקרקעות הזה, כפי שיודע כל מי שמתמצא בנושא, כרוך במערך שלם של סחיטה, איומים, רמייה, זיוף ופלילים. קרובי משפחה מפוקפקים מזייפים מסמכים עותומניים ומעבירים אותם דרך מתווכים ומתווכי מתווכים, עד שהדיירים שבסוף שרשרת המזון מוצאים את עצמם מפונים על ידי המנהל האזרחי לטובתם של מתנחלים. עד כמה שנאווי דוחה אותי באופן אישי, אני לא יכול לגנות בשום אופן את הפעיל הפלסטיני של בצלם, נאסר נוואג'ה, על כך שניסה להסגיר את סוחר הקרקעות לרשות הפלסטינית. כאדם שביתו שלו מועמד לפינוי, וכבן העם הפלסטיני שרואה את סרסורי הקרקעות, בצדק גמור מבחינתו, כשותפים מלאים במשטר הנישול, הכיבוש והרס החלום הלאומי, זכותו המלאה להסגיר אותם לרשויות החוק שלו, גם אם יוצאו להורג. האצ"ל, הלח"י וגם ההגנה, שניהלו מאבק לאומי בתנאים דומים, חיסלו בלי היסוס יהודים שראו אותם כבוגדים. האם אני אוהב את העובדה שהפלסטינים עושים את זה? ממש לא, אבל תסלחו לי אם אני מסרב להזדעזע.

במקביל, הייתי מציע גם להוריד הילוך אחד במחול הצדקנות המשתולל אצלנו. אלו שתומכים בהפצצות על עזה, שנהרגים בהם אזרחים רבים, ומצדיקים כל חייל שהרג אזרח פלסטיני בלי לבדוק את הנסיבות, נראים ממש מגוחכים כשהם מתעניינים פתאום בחיי פלסטינים רק כשהם בוגדים בעמם ומוכרים קרקעות למפעל ההתנחלויות. גם לא נראה שהם מודאגים במיוחד כשישראל מסגירה פעילים אסלאמיים לעינויים אצל המנגנונים, במסגרת התיאום הבטחוני. קצת בושה לא היתה מזיקה להם.

קצת בושה לא היתה מזיקה להם: שרת המשפטים איילת שקד

קצת בושה לא היתה מזיקה להם: שרת המשפטים איילת שקד

ולבסוף, הנושא החשוב האחרון הוא הקמפיין משולח הרסן שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם. מקהלה של פובליציסטים מהימין, מלווים בפוליטיקאים אוהדים וטוקבקיסטים זועמים, מנסים לסלק מהזירה הציבורית את כל מי שלא מתאים לתפיסת ה"פטריוטיזם" הצרה שלהם. כשאני רואה פעיל ימין ידוע אחד מצטער שנגמר לו המרשמלו לאור ההצתה של משרדי בצלם, אחר שמתפאר בכך שבקרוב "יעשו גזנגה משפטית" לארגוני השמאל, ושלישי שרוצה לרדוף כל ארגון שפועל למען זכויות הפלסטינים – אני תוהה על שפיות דעתם של הפטריוטים מטעם עצמם. עזבו לרגע את הטענה, המגוחכת בעליל, שתדמיתה הנמוכה של ישראל בעולם נובעת מהסתה של אותם ארגוני שמאל או של עיתון הארץ, כאילו שספקי וצרכני החדשות בעולם הם רובוטים שיקבלו את דעת הימין אלא אם יאמרו להם אחרת. מישהו חושב שתדמיתה של ישראל תשתפר אם היא תרדוף ארגוני זכויות אדם, עד כדי כך שעיתוני מיינסטרים מובילים בעולם המערבי משווים אותה לסין, ואפילו מחלקת המדינה מגנה אותה? טירוף מוחלט. מה גם שמסעות ציד מכשפות מהסוג הזה נוטים להתרחב, כאשר גם אנשים שנחשבו פעם ימנים מובהקים (רובי ריבלין, למשל) כבר מנודים כ"סמולנים". כל אלו שמצטרפים למקהלה שמוקיעה "בוגדים" בכיכר העיר ומוציאה אותם אל מחוץ למחנה, יופתעו מאד לראות כמה מהר האש תגיע אליהם.

ותרשו לי לסיים בחדשות מהחזית. אתמול, באמצעות עבודת נמלים ומסע שכנוע מפרך, הצלחנו, קבוצה של תומכי ישראל באגודת ההיסטוריונים האמריקאים (אחת האגודות האקדמיות הגדולות והחזקות ביותר בעולם המערבי) להדוף הצעה של תנועת BDS שנועדה לקדם חרם על ישראל בשלבים. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל ההצעה היתה בעיקרה גינוי של הרס החינוך הפלסטיני בידי ישראל, באופן שיאפשר להעלות החלטה לחרם חלקי או מלא בשנה הבאה. בין הטיעונים שלנו, שעשו רושם חזק מאד על החברים, היה דו"ח של עמותת גישה – אחד מארגוני הקרן החדשה שהמקהלה הימנית מוקיעה חדשות לבקרים – שהראה כי ישראל דווקא הגדילה את מספר הסטודנטים מעזה שקיבלו אישורים לעבור בשטחה כדי ללמוד בחו"ל. אנשי ה-BDS, ברוב טמטומם, קישרו לדו"ח הזה, למרות שהוא הוכיח את ההיפך ממה שטענו. פעם אחרי פעם אמרנו – אנו תומכי ישראל – לקהל ליברלי בעיקרו של היסטוריונים, שישראל, חרף כל פגמיה, היא חברה דמוקרטית ופלורליסטית שנותנת מרחב פעולה חופשי גם לדיסידנטים; שהחברה הישראלית מגוונת ומורכבת, ויש בה גם אנשים שמתנגדים בחריפות למדיניות הממשלה. אם תנצחו בקמפיין שלכם, חברים מימין, תפרקו אותנו מהנשק. לא נוכל להעלות את הטיעון הזה כשנצא שוב למאבק נגד אויבי ישראל בשנה הבאה.

 

 

 

 

מהפכני צעצוע: העולם המופלא של אריאל זילבר

מדוע תמכתי במורה אדם ורטה, אבל לא התייצבתי לצדו של הזמר אריאל זילבר? האם הינשוף אף הוא אשם ב"צביעות שמאלנית"? מעבר לתשובה שתמצאו למטה, פרשת אריאל זילבר חושפת לנו עולם חדש ומרתק, שבו הימין הרדיקלי והשמאל הקיצוני לומדים ומושפעים אחד מהשני. ברוך הבא למאהל של מהפכני הצעצוע.

ats2

ידידה שלי, עורכת דין שקוראת מדי פעם את הינשוף, הקשתה בפני לאחרונה בנוגע לפרשת אדם ורטה, עליה כתבתי בשבוע שעבר. מדוע, היא שאלה, לא התייצבתי גם לצדו של הזמר אריאל זילבר, שנשלל ממנו כביכול פרס למפעל חיים רק בשל היותו ימני רדיקלי? האם חופש הדיבור מיועד רק לשמאלנים? אני אכן חושב שראוי להתייחס בקצרה להבדל התהומי שקיים בין שתי הפרשות, אבל מעניין יותר, לדעתי, להביא את פרשת אריאל זילבר כדוגמא לאופן המדהים שבו לומדים הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי זה מזה. כוונתי לתופעה אותה אני מכנה "מהפכני הצעצוע", ובה נדון בהרחבה בהמשך הפוסט.

הורד

אבל קודם כל, מדוע לא התייצבתי לצדו של אריאל זילבר ו"חופש הביטוי" שלו? מספר חכ"ים ועיתונאים מהימין, כצפוי, הצליפו בשמאל על הנקודה הזאת בדיוק, תוך התעלמות תמוהה מהשוני המהותי בין המקרים. קשה לי להאמין איך יש כאלה שמעזים להשוות את חורבן פרנסתו של מורה לאי מתן פרס לזמר. אם נשתמש במטפורה אקדמית, זה בערך כמו להשוות העמדת סטודנט מול ועדת משמעת וסילוקו מהאוניברסיטה, להחלטה שלא לתת לו פרס הצטיינות מטעם הדיקאן. לפני שכולם משתגעים, רצוי להזכיר שפרס הוא בונוס – אות להערכה מיוחדת. ממילא רוב המועמדים לא מקבלים אותו, ואין בכך פגיעה בחייהם ובמטה לחמם. בוודאי שאי מתן פרס אינו מקביל לפיטורים משום זווית שהיא. אחינועם ניני, שהותקפה בפראות על ידי פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל מימין, לא מנעה את מתן הפרס לזילבר, אלא החליטה להיעדר מהטקס מתוך מחאה – זכות דמוקרטית לכל הדיעות.

זכות דמוקרטית לכל הדעות - אחינועם ניני

זכות דמוקרטית לכל הדעות – אחינועם ניני

            ואם בדיעות עסקינן, ראוי לציין שדווקא כאן קבור הכלב. הדיעות השערורייתיות כביכול שיוחסו לורטה היו כאמור שקר ועלילה, מכתב כזב של תלמידה נקמנית שרוב האמירות שהופיעו בו ככל הנראה לא היו ולא נבראו. כדי להבהיר: אם ורטה היה אכן אומר שאין מקום ליהודים במדינת ישראל, בהחלט היה אפשר לשקול לפטרו – אבל הוא לא אמר דברים כאלה. כפי שהבהיר גם משרד החינוך, מורה רשאי להביע את דיעותיו, בין אם הן ימניות ובין אם הן שמאלניות, כל עוד הוא לא משפיל תלמידים, "מטביע" את הדיון או קורא להצביע למפלגה מסויימת.

במילים אחרות, אין בעיה שמורה, קל וחומר אומן, יביע את דעתו הפוליטית, ולא משנה באיזו מפלגה הוא תומך. ובכל זאת, יסלחו לי נביאי היחסיות והפוסט-מודרניזם, יש דיעות שחוצות את הקו האדום – ומי שמביע אותן לא ראוי לקבל הכרה רשמית או פרסים יוקרתיים ממדינת ישראל. לא יתכן, למשל, שהמוזיקאי ונגן הג'אז גלעד עצמון, שמזדהה עם החמאס, קורא להשמדת ישראל ומביע דיעות אנטישמיות בעליל, יקבל אי פעם פרס כלשהו על חשבון משלם המיסים הישראלי, אפילו אם מדובר בפרס מוזיקלי. באותה מידה, לא יתכן כי אריאל זילבר שמביע תמיכה בכהניזם, היינו – תנועה לא חוקית שקוראת לגרש את אזרחי ישראל הערבים מביתם וממולדתם – יקבל הכרה ותמיכה רשמית מהמדינה. כספי הפרס שייכים לציבור כולו, גם לציבור הערבי. ואין לצפות שחלק מסויים מהציבור, או מגזר ממגזריו, יממן טקסים יוקרתיים למי שמסית נגדו בשפת ביבים גזענית. אריאל זילבר הכריז שהוא לא מכיר בחוקי ישראל, כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". בקיצור, קשה לי להבין איך מצפים מהמדינה לכבד בפרס אדם שמסית בריש גלי להפר את חוקיה: לא חוק כזה או אחר, אלא את החוק החילוני בכללותו.

גם הוא לא ראוי לקבל פרס - גלעד עצמון

גם הוא לא ראוי לקבל פרס – גלעד עצמון

            אבל כאן נשאלת עוד שאלה חשובה: מדוע שזילבר ירצה לקבל פרס מלכתחילה מאותה מדינה שהוא עצמו מגדיר ושוב ושוב כממשלת זדון של כופרים. התשובה פשוטה, אך מעניינת: הימין הקיצוני, מסתבר, אימץ את אחד המודלים הותיקים והיעילים ביותר של השמאל הרדיקלי: מהפכן הצעצוע.

            כדי להסביר מה בדיוק המשמעות של הביטוי הזה, כדאי להעלות מהאוב סופה בכוס תה שהסעירה את הביצה התרבותית בגרמניה לפני שנים מספר. בלב הפרשה עמד אדם בשם מרסל רייך-רניצקי, מבקר ספרות ממוצא יהודי-פולני ואחד מממליכי המלכים החשובים ביותר בספרות הגרמנית. המעריץ המקומי של רייך-רניצקי, שמעלה את שמו בכל הזדמנות אפשרית כדוגמא ומופת לאינטקטואל, הוא מיודענו בני ציפר ממוסף "תרבות וספרות" של הארץ, עובדה שכבר יכולה ללמד אותנו דבר או שניים. באליטה הגרמנית, זכה רייך-רניצקי לפופולריות אדירה לא רק בשל ידענותו המופלגת (והבלתי נתונה בספק) בספרות גרמנית, אלא גם בשל ה"אחרות" המובהקת שלו, סמל הסטטוס החזק ביותר בשמאל. בגרמניה שלאחר השואה, על רגשות האשמה ושלל התסביכים שלה, אינטלקטואל יהודי עם מבטא פולני כבד, ועוד כזה ש"לא דופק חשבון", הוא אדם שמקשיבים לו. ורייך-רניצקי לא דופק חשבון, ועוד איך לא דופק חשבון. המוניטין שלו בגרמניה הוא של מבקר מחמיר ואף משתלח, שלא חס אפילו על סופרים מכובדים ומפורסמים. בתוכנית הטלוויזיה המפורסמת שלו, למשל, קרע פעם לגזרים (פיזית, לא מטפורית) את אחד מיצירותיו החדשות של הסופר גינתר גראס. והנה, הממסד הספרותי בגרמניה ביקש לכבד את פועלו של רייך-רניצקי בפרס יוקרתי, שניתן לו מטעם אחת מתחנות הטלוויזיה. רייך-רניצקי הגיע לטקס, עלה לבימת הכבוד, ומול הקהל הנדהם סירב לפרס משום ש"טלוויזיה זה מדיום לא תרבותי" ו"אני לא מקבל פרס מאנשים לא תרבותיים." רייך-רניצקי, כמובן, היה יכול לסרב לפרס מראש ולא להגיע לטקס, אבל אז הוא לא היה מסוגל לחולל פרובוקציה. במילים אחרות, הוא ניצל את הבמה שנתן לו הממסד הגרמני כדי לירוק לאותו הממסד בפרצוף. ואת הכסף, תודה ששאלתם, הוא דווקא לקח.

אנשים לא תרבותיים - מרסל רייך-רניצקי

אנשים לא תרבותיים – מרסל רייך-רניצקי

            אפשר לתהות עד כמה אפשר להגדיר התנהגות כמו זו של רייך-רניצקי (ופרובוקטורים אחרים מסוגו) כ"תרבותית", אבל ללא ספק אפשר להגדיר אותה כאופיינית. אינטלקטואלים אחרים מהשמאל הרדיקלי למדו מהר מאד שאפשר לקצוף, לזעום, לגנות ולרקוע ברגליים, אבל בכל זאת לקחת את הכסף. אחת הדוגמאות הטובות ביותר שאני חושב עליהן היא החממה הרדיקלית המקומית כאן בהרווארד, תנועת Occupy ושלוחותיה השונות בארגוני הסטודנטים (כתבתי על הפארסה הזאת בעבר, כאן בינשוף). לפני כמה שנים, כזכור, קיבלה קבוצה סטודנטים (רובם מסטרנטים ודוקטורנטים, דרך אגב) השראה מתנועת Occupy Wallstreet, והחליטה "לכבוש את הקמפוס". החברים הקימו, בלי לבקש רשות מאף אחד, מאהלים בתוך הקמפוס הראשי של הרווארד, והצהירו שלא יעזבו אותם עד שישררו צדק ושוויון בעולם. מיותר לציין שהם לא גרו באמת במאהלים האלה (בכל זאת, קר מדי), אבל הם בהחלט ארגנו הפגנות ודיברו גבוהה גבוהה על "התנגדות" ועל "אי ציות אזרחי". היו גם כאלו שהציעו "לכבוש בניינים" ו"להשתלט עליהם". באותן ההפגנות נישאו סיסמאות הסתה משולהבות כנגד האוניברסיטה וראשיה. כאשר החליטה הנשיאה לאפשר רק לסטודנטים כניסה לקמפוס (כדי שלא יגיעו הומלסים ופעילי מחאה מבחוץ ויפריעו למי שאשכרה לומד שם), התרעמו הפעילים שההנהלה "מפריעה להם". הם גם לא היססו להשתמש בכסף של האוניברסיטה, היינו – לבקש משאבים אותו הממסד שהם קראו להפיל. ב-Occupy Harvard שמתי לב בפעם הראשונה לדפוס המרתק הזה, שנתקלתי בו מאז פעמים רבות בחוגים שונים של שמאל רדיקלי: "מהפכנים" שמדברים גבוהה-גבוהה כאילו היו פרטיזנים שנלחמים כנגד המשטר הנאצי ביערות בלרוסיה, אבל באותו הזמן לא מוכנים לוותר כמלוא הנימה על נוחותם האישית, ואף דורשים כסף, מימון ותמיכה מהממסד שהם כביכול מתנגדים לו. לרשימה המתארכת והולכת של זכויות האדם נוספה, ככל הנראה, זכות חדשה: זכותו של המורד לקבל מימון.

זכותו של המורד לקבל מימון - תנועת "לכבוש את הרווארד"

זכותו של המורד לקבל מימון – תנועת "לכבוש את הרווארד"

אין צורך, כמובן, להרחיק עד להרווארד. אם תסתכלו מסביבכם תראו מהפכני צעצוע למכביר. זוכרים את הפעיל האירופי הרדיקלי, תייר כיבוש שהגיע כדי להתעמת עם חיילי מג"ב בשטחים, שנשאל על ידי עיתונאי ישראלי מדוע הוא לא מרחיק למקומות שבהם נרמסות זכויות אדם באופן חמור בהרבה? בתגובה, אמר הפעיל שבסך הכל, ישראל היא מקום נוח להפגין בו. ביום אמנם מתעמתים עם חיילים, ואפילו קצת מסוכן, אבל בלילה יש מלון טוב בירושלים ואפילו פאבים לא רעים. "אני רדיקל," הוא הודה, "אבל גם מפונק." דוגמא מצויינת נוספת היא ההתרעמות שהיתה בשמאל הרדיקלי כשחוקק "חוק הנכבה", שמנע מימון ציבורי מאירועים שנועדו לבכות את הקמת מדינת ישראל. חשוב להבהיר: הקמת מדינת ישראל היתה אכן טרגדיה לעם הפלסטיני, ושאלת "מי התחיל" הנצחית לא משנה כלל את הקביעה הזאת. טבעי גם בעיני שפלסטינים אזרחי ישראל יציינו ויבכו את הטרגדיה הלאומית שלהם ואף יביעו את זעמם כנגד הממסד הישראלי. אבל להתרעם על כך שאותו הממסד אינו מממן את הפעילות הזאת? זו אינה אלא הוכחה נוספת לשורשים העמוקים של תרבות "מהפכני הצעצוע" במקומותינו.

            והרשימה היא אינסופית: אינטלקטואלים רדיקליים באוניברסיטאות, בארץ ובארצות הברית, שחופרים לסטודנטים שלהם במשך שנים, במיטב הז'רגון הביקורתי, על המפלצתיות של מדינת ישראל (ומדינות לאום בכלל), אבל לא מוותרים על אף אגורה של מימון ממשלתי; עומר ברגותי, הנביא של תנועת החרם האקדמי על ישראל, שעומד על זכותו ללמוד באוניברסיטה שאותה הוא קורא להחרים ואפילו לא מבין מה הבעיה כאן; אותם מנהיגים ערבים ישראלים שניזונים במשך שנים מדמוניזציה של מדינת ישראל והממסד הציוני, אבל מזדעזעים מעצם המחשבה לחיות תחת ריבונות פלסטינית; חרדים שמוכנים לשכוח לרגע את התנגדותם "העקרונית" למדינה הציונית כדי לסחוט ממנה תקציבים, ועוד ועוד.

            וכאן אנחנו חוזרים לאריאל זילבר – דוגמא מובהקת למהפכן צעצוע ימני, והייתי אומר אפילו, מרסל רייך-רניצקי לעניים מרודים. זה ששר בקול ניחר כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים", היינו – הגדיר את מדינת ישראל וממשלתה כמדינה של "כופרים" שמותר להפר את חוקיה – לא היסס לרגע לקבל כבוד ויקר בדיוק מאותו הממסד. כאשר אקו"ם, בהחלטה מתונה מעין כמוה, שינתה את כותרת הפרס מ"מפעל חיים" ל"פרס מוזיקה ותרבות" כדי להפריד בין דיעותיו הקיצוניות של זילבר ותמיכתו בטיהור אתני, פשעי מלחמה, גזענות ועבריינות אידיאולוגית סתם, לבין פועלו המוזיקלי, עלה הזמר על הבמה והתחיל להרעים בקולו. מה לא שמענו בנאום התוכחה הזה? ממסד שמאלני, אמנים מתוסכלים, צריך לפרק את אקו"ם. אבל עד שהארגון השמאלני המרושע יתפרק, אפשר בהחלט לקחת ממנו פרסים יוקרתיים וכסף. זילבר, בקיצור, קצף, רעם, בעבע, אבל את הפרס לקח.

רייך-רניצקי לעניים מרודים - אריאל זילבר

רייך-רניצקי לעניים מרודים – אריאל זילבר

            טוב לדעת שימין ושמאל בישראל לומדים משהו אחד מהשני. עם מהפכנים מהסוג הזה, משני הצדדים, הממסד הפוליטי בהחלט יכול להיות רגוע.

המהפכה האמונית

משה פייגלין, מנהיג "חטיבת מנהיגות יהודית" בליכוד, הוא אחד הפוליטיקאים החידתיים ומעוררי המחלוקת ביותר במדינת ישראל, אך מעטים ניסו לפענח את סוד הצלחתו. כיצד הצליח האדם שבנימין נתניהו החרים עד לא מזמן, להפוך לדמות עוצמתית וממליך מלכים בליכוד? הינשוף על משיחיות, מנהיגות ואסטרטגיה פוליטית "מחוץ לקופסה"

מאמר זה התפרסם גם באתר קומפרס ובאתר במחשבה שנייה

משה פייגלין הוא אחת הדמויות המעניינות בפוליטיקה הישראלית העכשווית. מדמות שולית והזויה בשולי הליכוד, הפך פייגלין לממליך מלכים, איש מפתח במוסדות המפלגה ששרים וחברי כנסת מחזרים לפתחו. החרם שנתניהו הכריז עליו בזמנו הוסר. מספר המתפקדים מטעמו הולך וגדל, ובהתאמה מתחזק מעמדו בליכוד.פייגלין הפך לכוכב תקשורת מבוקש, אדם שדעתו נשמעת לעיתים קרובות בעניינים רבים ושונים. כיצד הצליח פוליטיקאי השייך למיעוט קטן (הציבור הדתי לאומי), בעל עמדות ימניות-קיצוניות, שאינן שונות בהרבה מאלו של הרב כהנא, לפלס את דרכו בהדרגה למיינסטרים הישראלי?

התשובה לכך טמונה ביכולתו של פייגלין להציג חזון המדבר הן לציבור "שלו", והן לציבור הכללי. המפתח לשני המסרים הללו נמצא בשם התנועה שלו: "מנהיגות יהודית". בקיצור נמרץ ניתן לומר, שהמילה "מנהיגות" מכוונת לציבור הדתי לאומי, ואילו המילה "יהודית" – לציבור הכללי.

המשך הרשומה

אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי- "אם תרצו" והשמאל הרדיקלי באקדמיה

למאמר דומה ראה "אישה לבנה גזענית"- על נפלאות השמאל הרדיקלי באקדמיה האמריקאית. רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

בשבועות האחרונים, נראה שמפלס שביעות הרצון העצמית של ראשי תנועת "אם תרצו" עלה כל כך, עד שהם יכולים להמריא השמימה כבלון הליום. הנה, מתפאר ארז תדמור, מראשי התנועה, דו"ח המועצה להשכלה גבוהה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון מאשר לחלוטין את מסקנות "אם תרצו" בכל הנוגע לאחידות מחשבתית כפויה, רדיפת דיעות לאומיות וציוניות והטייה פוליטית חריפה. בראשות הועדה, יש לציין, לא עמד איש "אם תרצו" או פעיל ימין ישראלי, אלא תומס ריסֶה, פרופסור מכובד למדע המדינה מהאוניברסיטה החופשית בברלין. וכדי להוסיף ששון על שמחה, מציעים פרופ' ריסה ועמיתיו לבטל את המחלקה לחלוטין או "לערוך בה שינויים מרחיקי לכת". בקיצור- "המאפייה השמאלנית" התגלתה במלוא קלונה.

פרופ' תומס ריסֶה

כלי התקשורת ודוברים אקדמיים, משמאל ומימין, קנו את הדברים של "אם תרצו" כאילו היו תורה מסיני. מימין, רואים בדו"ח הועדה אישור לקיומה של "מאפייה שמאלנית" באקדמיה, ואילו משמאל, מאשימים אותה בהטייה פוליטית ימנית בלי להתייחס ברצינות לממצאיה.

לא נעים להיות מקלקל מסיבות, אבל נראה שרק מעטים, כמו הבלוגרים יונתן ברזילי ונועם שיזף, טרחו לקרוא את הדו"ח או אפילו להציץ בו. עיון רציני בדו"ח מבסס את מסקנותיהם של השניים, שכמעט ואין קשר בין דו"ח ועדת המל"ג לבין ממצאי "אם תרצו" מחד, וזעקות השבר של רוב המבקרים משמאל מאידך. בקיצור- ארז תדמור ויתר קברניטי "אם תרצו" פשוט שיקרו לציבור בפרצוף, ועיתונאים רשלנים- מכל הקשת הפוליטית- לא טרחו לבדוק את דבריהם. ראיה נוספת לרמת העצלנות והרשלנות בתקשורת הישראלית של ימינו.

אז מהי האמת? בדו"ח של ועדת ריסה, שפורסם במלואו באינטרנט על ידי נועם שיזף, לא נאמר כמעט דבר על "הטייה אנטי-ציונית". הוא כלל לא עוסק בציונות. רובו, למעשה, עוסק בביקורת אקדמית על התשתית של המחלקה, על הספריות שלה, על המיחשוב ועל היצע הקורסים. בעיקר, מבקרת הועדה את המחלקה לפוליטיקה וממשל על התוכנית הבין תחומית הפרועה שלה, שנבנתה באופן אקלקטי וחסר מחשבה, תוך זלזול מוחלט בקורסים היסודיים של מדע המדינה. לפיכך, הסטודנטים לא מקבלים תשתית אקדמית אמיתית בתחום שבחרו ללמוד. הדו"ח גם שולל לחלוטין את טענת "אם תרצו" בכל הנוגע לכפייה פוליטית. להיפך- סטודנטים העידו לפני חברי הועדה שהם יכולים לומר למרצים ככל העולה על רוחם. הועדה גם אינה מתנגדת ל"נטייה האקטיביסטית" של החוג (לכיוון שמאל, כמובן) ורק מביעה חשש, די מוצדק, לפעמים, שהאקטיביזם הפוליטי עלול להעיב על המצויינות האקדמית. מעבר לכך, מכירה הועדה בהטייה הפוליטית השמאלית של החוג, וממליצה לגוון את תוכנית הלימודים שלו כך שהסטודנטים ייחשפו גם לדיעות פוליטית נוספות. הועדה ממליצה לסגור את המחלקה, אך ורק במקרה הלא סביר שהמלצותיה בתחום המחקר, התשתיות והצע הקורסים יזכו להתעלמות מוחלטת.

הכישלון הבסיסי לקרוא דו"ח שדנים עליו, מאיר כאמור באופן שלילי הן את "אם תרצו" והן את רוב יריביה מהשמאל הרדיקלי. הראשונה היא תנועה כוחנית, ימנית-קיצונית, שכפי שראינו, משקרת ומסלפת בלי בושה כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. היא לא מחוייבת לפלורליזם אקדמי, אלא לקידום אג'נדה פוליטית. מבחינתה, האקדמיה צריכה לשרת את מדינת ישראל, את הציונות ואת האינטרסים הלאומיים. כל פרסום אקדמי, מחקר או שיעור מחולק בידי פעיליה באופן חד ל"לאומי" או "אנטי לאומי", "ציוני" או "אנטי ציוני" בלי להבין שמחקרים אקדמיים איכותיים נוטים להציג עמדה מורכבת, שאפשר להסיק ממנה מסקנות לכאן ולכאן.

ארז תדמור, ממנהיגי תנועת "אם תרצו"- משקר לציבור בפרצוף

השמאל הרדיקלי באקדמיה, למרבה הצער, אינו טוב בהרבה. אמנם, בניגוד מוחלט לטענות "אם תרצו", במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון לא רודפים סטודנטים שחושבים אחרת. הבעיה העיקרית היא, שאין במחלקה, כמעט, מרצים שחושבים אחרת, וגרוע מכך- שלסטודנטים שלה לא מוצגות כמעט דיעות אחרות. החברים מהשמאל הרדיקלי מתנגדים לכל דיון בנושא, לכל ביקורת חיצונית, גם אם היא מגיעה ממבקרים שקולים ומאוזנים, שלא כאנשי "אם תרצו". פרופ' יוסי יונה, למשל, אמר ביהירות כי לסטודנטים (או לכל אחד אחר, לצורך העניין) אין כל זכות להעיר הערות על תוכנית הלימודים. פרופ' גליה גולן, חברת בועדת המל"ג שלא הסכימה לחתום על המסקנות, כתבה בדעת המיעוט שלה ש"איזון" פוגע בחופש האקדמי. מפחיד לראות עד כמה הממסד האקדמי הרדיקלי התאבן, עד שמחלוקת פוליטית ודיון אמיתי עם עמיתים מהצד השני של המפה הפכו לסיוט שמעבר לכל דמיון. בדו"ח ועדת ריסה נכתב, בצדק, כי הדגש של המחלקה לפוליטיקה וממשל על "אקטיביזם פוליטי" הופך אותה לכלי להגשמת מטרות פוליטיות של השמאל על חשבון תפקידה העיקרי- הוראה איכותית במדע המדינה.

פרופ' יוסי יונה- יהירות ואטימות

למרבה הצער, נראה שרבים מאנשי השמאל הרדיקלי באקדמיה חולקים עם "אם תרצו" את אותה רעה חולה- הרצון להפוך את האוניברסיטה לקרדום פוליטי לחפור בו.  אלו רוצים לשרת את הציונות ומדינת ישראל, או ליתר דיוק- את הימין הישראלי, ואלו – את השלום, הצדק החברתי והמהפכה הסוציאל-דמוקרטית. אולם למעשה, מרצה באוניברסיטה אינו צריך לשרת שום אידיאולוגיה או השקפה פוליטית, אלא להציג לסטודנטים שלו מגוון דיעות והשקפות, ותמונה מורכבת ורבת פנים ככל האפשר. עליו להיות מחוייב, בראש ובראשונה, לחתירה לאמת ולניתוח ביקורתי, שמעצם טבעם אינם מקדמים בהכרח השקפה פוליטית כזו או אחרת. אקטיביסטים, לפיכך, נוטים לעיתים קרובות להיות חוקרים משוחדים ושטחיים. לדעתי האישית, האקדמיה כלל לא צריכה "לעודד" אקטיביזם, כפי שעושה המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. כמובן, זכותם המלאה של סטודנטים ומרצים לעסוק בפעילות פוליטית, וזה אפילו מבורך (וגם אני עסקתי בפעילות פוליטית כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב), אולם הם חייבים לעסוק זאת כפרטים ולא כנציגי המחלקה או האוניברסיטה.

לסיכום, שני הצדדים לויכוח אינם סובלניים, ונוטים לעריצות ודורסנות. אלו הדואגים לדמותה של האקדמיה הישראלית עומדים בפני משגיחי הכשרות הימנים של "אם תרצו", מחד, והיהירות של השמאל הרדיקלי מאידך. על כך נאמר במקורותינו: "אוי לי מיוצרי, ואוי לי מייצרי". ראוי לנו להישמר משניהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: