ארכיון הבלוג

תרבות החולשה של הימין המצ'ואיסטי – טור אורח מאת יריב מוהר

הימין הפופוליסטי החדש מקדם חולשה משום שהוא מייחס עוצמה רק לתצורה מאוד צרה של סגנון מנהיגות מאצ'ואיסטי מתלהם ולא מחושב. באופן אירוני, ימין זה שונה מזרמי פופוליזם או שמרנות ותיקים בכך שהוא ממוקד פחות בלאום ויותר בשאיפה נואשת לעוצמה אותה הוא מזהה עם דמות הגבר הישן. טור אורח מאת יריב מוהר.

Image result for Machoism

אם תחפשו בגוגל "הבית היהודי + ילדי כאפות" תגלו כמות עניפה של תוצאות. במה שנראה כמגע ידו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט, נכנס הביטוי העממי, המכוון לילדים המושפלים והמוכים בכיתה, חזק לדף המסרים של אנשי המפלגה כדי לתאר יריבים פוליטיים או ניסיונות להשפיל, כביכול, את סרוגי הכיפות. ומעבר לאוקיינוס טען לאחרונה סטיב באנון, מנכ"ל לשעבר של האתר השמרני ברייטברט ומי שכיהן כקמפיינר של דונלד טראמפ, כי: "אפלה היא דבר טוב… דיק צ'ייני, דארת' ויידר, השטן. הם כוח". אפשר לפטור זאת כאמירות שנעות על הקו שבין גיקיות ילדותית להפרעת אישיות. לטעמי חדוות הכוחנות הזו, המכוונת לדימויים גדולים מהחיים (או בוחרים צעירים), משקפת תובנה על שבריריות הכוח בימינו. מכאן המעבר של הימין משמרנות המתרפקת על העבר לטרוליות המתרפקת על הביריון של הכיתה או מתלהבת מדמויות המד"ב החביבות על קורבנותיו.

זה לא שלא הייתה חדוות כוחנות בימין לפני העשור האחרון, אלא שלאחרונה זהו המוקד המאחד, מעבר לכל דבר אחר. אולי המחלה התרבותית הכי קשה שפושה במערב ואף מעבר לו זו תרבות החולשה של הימין הפופוליסטי המתחדש בעולמנו. למעשה זוהי חוסר יכולת לזהות מה זו עוצמה אמיתית, בריאה ולא-מכלה. נהוג לראות בימין החדש, והמאצ'ואיסטי למהדרין, סכנה מוסרית, אבל מעבר לכל פגמיו המוסריים של הזרם הפוליטי-אסתטי הזה – שלא מרגשים את האלקטורט שלו – הוא קודם כל מקדם חולשה בחסות הדימוי של עוצמה.

Image result for Darth Vader

דארת' ויידר הוא כוח? העולם לפי סטיב באנון

בעבר היה זה הפאשיזם, שהוביל להרס המדינות בהן שלט, בעודו מתחזה למקור כוח וגדולה. כיום בעידן שפע המידע הדיגיטלי והתערערות תפקידי המגדר המסורתיים, יש לנו מנהיגים חלולים שניתן להגדיר אותם בתור הימין המאצ'ואיסטי – ברלוסקוני, טראמפ, פוטין הם הדוגמאות הכי מובהקות, והם כה רחוקים ממנהיגי ימין שקולים. הפער בין הרטוריקה הכוחנית של מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי ליכולת שלהם הוא אבסורדי. הדוגמא הבוטה ביותר לכך זו ההבטחה של ליברמן לחסל את איסמעיל הנייה; הדוגמא הרחבה ביותר היא כהונת הנשיא בוש הבן שהמלחמה שהביא בעיראק החלישה את ארה"ב וחיזקה את הטרור, שלא לדבר על הכוח שהוא ודומיו נתנו לגופים פיננסיים מפוקפקים באופן שפגע בכלכלה האמריקאית אנושות. בורות, התעלמות ממכלול העובדות וצעדים נמהרים, לא מייצרים כוח, אלא טעויות פטאליות שמחלישות את האומה.

אפילו פוטין, דמות נערצת על הימין המאצ'ואיסטי, שמצטלם עם סוסים ומבליט שרירים, שולט במדינה בקריסה כלכלית עם צבא ענק אך חלוד – בין השאר תולדה של צורת התנהלות מאפיוזית שמרחיקה משקיעים זרים ומוחות מקומיים ועושה יחסי ציבור רעים לתוצרת רוסיה בעולם עד לחרמות ממש במדינות מזרח אירופה; זאת בשילוב עם התנהלות ביריונית כלפי חוץ שהובילה לסנקציות כלכליות כואבות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי. הדינמיקה הזו ממשיכה עם ארדואן שהרגיז את צבאו, כמעט הודח בהפיכה, ואז טיהר את הצבא אולי טיהור-יתר ופגע בשדרת הפיקוד הבכיר, כולל כל מי שהיה צל של חשד נגדו, כמו קצינים מוכשרים רבים וגם לא מעט חיילים פשוטים, צעד שהחליש את הצבא. גם החייאת המשבר עם הכורדים גובה מחיר כלכלי ואנושי מטורקיה, ואג'נדת אפס הבעיות עם השכנים הפכה לסכסוך עם כמעט כל גורם באזור עד כדי בידודה של אנקרה. באותו האופן סילביו ברלוסקוני לא רק חירב ערכים של מידה טובה באיטליה, הוא ייצר כלכלה שהאקונומיסט מתאר כמי שהציגה את הגידול הכי נמוך בתמ"ג אחרי זימבבואה והאיטי, למרות שלא סבלה מבועת הנדל"ן שפגעה במדינות אירופאיות אחרות. האקונומיסט גורס כי כשלונו הכלכלי של ברלוסקוני חמור בהרבה מפגמיו המוסריים מבחינת הפגיעה באיטליה, וזו תחרות קשה. ואילו ויקטור אורבן בהונגריה החליט לפני כמה שנים לשים פס על הסיכומים והמוסכמות של האיחוד האירופי ביחס לתפקיד הבנק המרכזי בלי לתת דין וחשבון ומבלי לפחות לבנות בסיס כוח כלכלי לפני שהוא מראה שרירים (מהלך שיכול היה להיות חיובי). פזיזותו המשתלחת הובילה שתיים מחברות הדירוג הגדולות להוריד את דירוג האשראי של המדינה לרמת "זבל"; והאיחוד כמעט ונמנע מלתת חבילת סיוע למדינה השקועה בחובות של קרוב ל-200% מהתמ"ג. אורבן נסוג מהתוכנית.

Image result for vladimir putin hunting

עוצמה שהיא חולשה? פוטין יוצא לציד

מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי לא רק מחלישים מדינות שלמות, אלא גם את האזרחים הפשוטים. רוב המנהיגים הללו תומכים בכלכלות שמחזקות את יזמי הענק: מהאוליגרכים של פוטין ועד הטייקונים האמריקאים שטראמפ יצא נגדם אך נכון לעכשיו מתכנן להוריד להם מיסים וממנה רבים מהם לקבינט שלו. במקביל, מצבם של שכבות הביניים ומטה מורע. כך שגם כשברמה המאקרו-כלכלית מצליחים מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי להראות ביצועים טובים – והם לרוב לא – מי שנהנה מהצמיחה הזו היא שכבה צרה. בהונגריה, פורסם ששליש – יש טענה גם לכמחצית – מההונגרים חיים מתחת לקו העוני; נתונים גרועים גם ביחס לרוב מדינות מזרח-אירופה. בתגובה הפסיקה הלשכה לסטטיסטיקה במדינה לפרסם נתונים על עוני. האזרחים תחת מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי זוכים גם לכרסום מתמיד בחופש הביטוי ובחופש הפוליטי שלהם, בזכויותיהם החוקתיות, ביכולת שלהם לקבל שירותי רווחה, חינוך ובריאות ועוד. בקצרה: מנהיגים "חזקים", אזרחים חלשים.

נשאלת השאלה הישראלית: האם בנימין נתניהו שייך גם הוא לקטגוריה הזו? לטעמי לא, הוא חכם יותר, הרבה יותר זהיר בהפעלת כוח צבאי והססן באופן כללי. עם זאת, הוא משחק עם לא מעט אלמנטים מהז'אנר הזה, והמילייה שסובב אותו ותומך בו מזוהה במידה רבה עם הסגנון המאצ'ואיסטי. נתניהו מקדם את התרבות הפוליטית שעשויה להמליך מנהיג ימין מאצ'ואיסטי גם על ישראל, ולאחרונה גם הפך לפחות זהיר ויותר מועד לנפילות.

ניתן בצדק לראות בימין המאצ'ואיסטי ריאקציה לתהליכים רבים – מגלובליזציה, דרך רב-תרבותיות ועד ג'יהאדיזם. בהקשר הנוכחי רצוי להזכיר בנוסף את האיום שבגלים התקופתיים של התערערות תפקידי המיגדר. השמרנות אף פעם לא חיבבה פמיניזם, ומול הגלים של התפשטותו היא הגיבה בריאקציה – מהסופרג'יסטיות ועד המהפכה המינית של שנות השישים. אבל התופעה הנוכחית מעט שונה: בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות, במקביל לשינויי הדרמטי ביחס לנשים, וקצת אחרי שהסדרה "וונדר וומן" ירדה משידור, נבחר לנשיאות בארה"ב מי שזוהה כסופרמן בקליפ של ג'נסיס "Land of Confusion" וכגיבור קשוח בעשרות סרטים – רונלד רייגן. באותה עת יצאו סדרות סרטי פעולה בקצב גובר – מהרמבואים ועד מת לחיות. הנשיא של העת ההיא מזכיר יחסית את הז'אנר המדובר מעלה – הוא כבר חרג קצת מערכים שמרניים מסורתיים, אם כי דגל בערכי המשפחה והסתיר את הרומנים שלו, בעוד שטראמפ מתפאר במיניותו הטורפנית. מה עשוי להסביר את ההבדל במודל?

Image result for Donald Trump

מיניות טורפנית – נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ

שנות האלפיים הביאו גל חדש של פמיניזם, רעיונות קוויריים וניראות חסרת תקדים לתרבות הגייז שערערה את הדימויים המגדריים הישנים ואף איתגרה את ההטרו עם המטרו. למעשה המוקד של הפמניזם מתרחב בעשורים האחרונים מדרישת זכויות לנשים לשינויים יותר ויותר רדיקליים בדימויים של נשיות וגבריות. בהתאמה גל הריאקציה הנוכחי הוא לא רק אנטי-פמניסטי אלא פרו-סקסיסטי – מחאתו של הגבר הישן על אובדן המונופול על הגבריות והעוצמה. אם התערערות מוסד המשפחה המסורתי הביאה את שמרנות ערכי המשפחה; התערערות דמות הגבר הביאה שנאה עזה לנשים חזקות והערצה לגברים ישנים. זה מגיע מגברים רבים אבל גם לא מעט נשים מאויימות מהשינויים. ברוח זו ניתן לקרוא את השמועות הטרחניות על כך שהילרי קלינטון היא רחמנא ליצלן, לסבית. מהצד הגברי, ועוד לפני שכתום השיער נעשה מקור הערצה, היה זה פוטין: כמות הממים ברשת האמריקאית שמשווים את נשיא רוסיה אוחז הטיגריסים לאובמה מגדל הפודלים היא היסטרית – רק כדי לבחור את מי שנוהג כפודל של פוטין. טראמפ נראה קשוח פחות ממושא ההערצה הרוסי שלו, אבל הוא מדבר את השפה הנכונה (כלומר הלא-נכונה והסקסיסטית). וכדי להגן על יציאותיו ציינו אישים כמו הבן, אריק טראמפ או נייג'ל פארג', מנהיג ימין פופוליסטי בריטי, שאחרי הכל הנשיא הנבחר הוא "זכר אלפא", וככה אלו מתבטאים – מה שהדהד שיח שגור ברשתות החברתיות.

זה מה שעושה את הימין המאצ'ואיסטי העכשווי לקצת שונה משמרנות בסגנון ערכי המשפחה או מלאומנות ומגזענות "רגילים": ההתבטאויות המיזוגניות והסקסיסטיות של טראמפ מאפילות אף על גזענותו. התקרבותו האחרונה לראפר המוכשר אך המיזוגן קניה ווסט, למשל, לא מלמדת על פלורליזם כמו אולי על קרבה הרעיונית למאצ'ו שמגן על ביל קוסבי בטוויטר ושר, ספק בסרקזם ספק ברצינות: "אולי תחשוב שאני יותר מדי אגרסיבי, אבל האמת שאני חושב שאני יותר מדי פאסיבי". אחוות הגברים-גברים קודמת אפילו לחומות גזעיות. הניאו-מאצ'ואיזם בפוליטיקה המרושתת לא רק מקדם דימוי של הגבר הישן, אלא שכעת הוא מוגזם ומתאמץ מתמיד – המחנה של טראמפ – כשלא ברור מי מקשקש בפודל; הוא פחות פשיסטי ויותר שופוניסטי; והמרכיבים בדימוי הזה שקשורים לאחריות, מסירות וערכי המשפחה מתקלפים כדי לתת לכוחנות אגרסיבית את קדמת הבמה.

יותר מבעבר, העוצמה שהימין מציע הופכת לדימוי ריק של מאצ'ואיזם מגוחך. בשביל להפיח בתהליך הזה אנרגיה צריך הימין המאצ'ואיסטי לנפח שרירים ולפזר יותר ויותר את הדימוי הישן של הגבריות שהוא הוא העוצמה לדידו. במקביל, הימין המאצ'ואיסטי מעניק ניראות לא פרופורצינלית לחבורה קטנה של סטודנטים וסטודנטיות רדיקליים שמשחקים בצורה לעיתים די נלעגת ברעיונות של פוליטיקלי-קורקט. באמצעות סאונד-בייטים היסטריים ברשתות החברתיות – כמו העיסוק המוגזם בסוגייה של שירותים לבעלי מגדר מעורפל בארה"ב או ההפחדה מפני נשים קרביות בישראל – הם מנסים לעורר פאניקה מוסרית לגבי עתידה של תרבות המערב כשבעצם מה שמדאיג אותם זה שהמושגים של גבריות ונשיות משתנים ובעיקר מתרחבים ומתגוונים ונקשרים לעוצמה בצורות חדשות. כשאתה מזהה – באופן טיפשי – עוצמה עם המודל הישן של גבריות ותו לא, אתה נכשל בלזהות עוצמה אמיתית שבאה בצורות שונות ומגוונות. אבל לא אותם סטודנטים שוטים שמשחקים ב"מרחבים מוגנים" הם הבעייה של המערב, אלא הרעיון שעוצמה זו לא היכולת להבין איך להשפיע על העולם (רצוי לטובה) ביחד עם האומץ והקשיחות לעשות זאת; אלא שעוצמה היא קריקטורה ויראלית ומרובת לייקים של מאצ'ו נרקסיסט. דברו בקול גדול, ואחזו במקל קטן – זה מה שהימין המאצ'ואיסטי מציע לנו.

בעידן זה של חוסר וודאות הסוגיה הפוליטית הסמויה והמרכזית שמעסיקה ציבורים רבים היא – מהי עוצמה ואיך משדרים דימוי שלה? הסוגיה המרכזית שמעסיקה את השמאל היא – מהו צדק ואיך מייצגים אותו? מבחינת השמאל הבעייה עם הגבר הישן היא שהוא מייצג אי-צדק; ולא שהוא מהווה דימוי ריק של עוצמה. בפער הזה ניתן למצוא אוקיינוס של הסברים לתהליכים פוליטיים. במחקר שערכתי על הנעה לפעולה פוליטית של נהגי אוטובוס פלסטינים ויהודים בהתאגדות עובדים, תפישות של כוח היו המרכיב העיקרי שהשפיע על הנעתם של הנהגים לפעולה או פיצלו אותם למחנות יריבים. האדם הפשוט לא שואל האם פוליטיקאי כלשהו הוא מוסרי, אלא מה הוא יכול לעשות עבורי? – "יכול", לא "רוצה". וככל שאדם יותר למטה כך פחות מעניינות אותו כוונות טובות ללא כוח ביצועי; לעיתים ייתכן שיעדיף כוח ביצועי בלי כוונות טובות – "כי מה יש לכם להפסיד"? (אמירתו של טראמפ לאפרו-אמריקאים עניים). לעיתים זה אף גס יותר: האם הבחירה במאן דהוא תזהה אותי עם עוצמה או עם חולשה? כלומר זה מנותק מאינטרסים; הפוליטיקאי הוא כמו ההבטחה לרוח נעורים בפרסומת למשקה תוסס. בהמשלה, השמאל משקיע בלטעון שהמשקה מזיק לבריאות, במקום לחשוף שהצעירים עברו הלאה.

Image result for Against feminism

תגובה לשינויי גבריות ונשיות. כרזה של "גברים נגד פמיניזם"

יש גם הרבה מה לבקר ביחס של חלקים נרחבים בשמאל לעוצמה, אבל במודל של הימין המאצ'ואיסטי הביקורת יותר הכרחית כי היומרה וההונאה יותר בוטות. למעשה הימין המאצ'ואיסטי משכנע רבים: הוא מזהה שציבורים רבים כמהים לאיזושהי תחושת כוח תוך שהם חשים כי, במקביל להתגוונות דימויי המיגדר, גם העולם הפך למבלבל יותר וברור פחות, ושליטתם על חייהם והסביבה שלהם פוחתת: הכוח עובר מאזרחים פשוטים, ממשלות או מרשויות מקומיות לתאגידים; זרם של מהגרי עבודה או פליטים נתפש כמאיים עליהם תרבותית וכלכלית; אנשים מוזרים עורפים ראשים במזה"ת ומפוצצים אנשים גם בארצם; ואפילו הזהויות התרבותיות והמיניות של ילדיהם לעיתים זרות ומוזרות להם. פלח נרחב באלקטורט במערב ומעבר לו כמהה לעוצמה של פעם וזה מנוע עיקרי מבחינתו בשיקולי הבחירות. הסכנה בכך היא לא רק מוסרית, הסכנה היא שאנשים כבר לא יודעים לזהות עוצמה אמיתית מהי – עוצמה של העת הנוכחית – וכך השאיפה לעוצמה מובילה לחולשה. לכן יטיב מחנה השמאל אם יתקוף לא רק את פגמיו המוסריים של הימין הניאו-מאצ'ואיסטי, אלא יתמקד אף יותר בזיוף שבהבטחת העוצמה שהוא משווק ואולי אף יבנה דימוי ציבורי חדש של עוצמה שאיננו כוחני, דורסני וסקסיסטי. אם כבר דארת' ויידר, אז אולי נחזה גם בשובו של הג'דיי לפוליטיקה?

די למיתוס ההסתה: המשמעות האמיתית של רצח רבין

באמת יש להודות: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. מתנקשים פוליטיים לא מושפעים מדקויות רטוריקה של פוליטיקאים. יגאל עמיר ירה ברבין שלושה כדורים כדי לעצור את דרכו הפוליטית; והדרך הפוליטית הזאת – הסכם אוסלו והברית עם אזרחי המדינה הערבים, היא שאמורה לעמוד במרכז. במקום זאת, הדיון האינסופי ב"הסתה" מסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות.

thumb_c04f147545b076be994e1cb0cb0dc0ce_w746

קרדיט: חדשות 24

צריך סוף סוף לומר את האמת: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. רבין הוביל, באומץ רב, מהלכים מדיניים שנויים במחלוקת קשה, ואלו עוררו דיון ציבורי סוער ואפילו אלים. במסגרת הפגנות ההמונים נגד רבין והסכם אוסלו, היו קריאות שטנה ("בדם ואש את רבין נגרש"), והיו שקראו לו בוגד ורוצח. נתניהו, כמו מנהיגי ימין אחרים, יצא לפעמים נגד הקריאות האלה. בהזדמנות אחת הבהיר שרבין הוא יריב פוליטי, לא אויב, ובהזדמנות אחרת אמר למפגינים ש"לא בדם ואש, אלא רק בקלפי". גם ארון המתים המפורסם בהפגנה ברעננה לא היה של רבין, אלא "של הציונות". האשמה מגוחכת וסרת טעם, אבל בוודאי לא הסתה לרצח. היו מקרים שנתניהו מילא את פיו מים מול קריאות הסתה, ואין להכחיש שיגאל עמיר צמח באקלים של הדיון הציבורי האלים הזה. אבל באותה תקופה, רצח פוליטי של מנהיג ישראלי היה עדיין חסר תקדים. השב"כ אמנם הזהיר מהאפשרות, אבל האם אפשר לצפות ממחנה פוליטי שלם לרסן ביקורת על מהלכים שראה כהרסניים רק בגלל אפשרות היפותטית? ונניח שהיו מרסנים את הרטוריקה. יגאל עמיר היה פנאט שרצה לעצור את הסכם אוסלו ולרסק את הברית עם ערביי ישראל. האם אתם מדמיינים אותו חוזר בו רק כי נתניהו ריסן את התבטאויותיו?

אם סיפור ההסתה היה רק דרך, לא מדוייקת במיוחד, לנגח את נתניהו והימין – אז ניחא. אם כי זה קצת מיותר, בהתחשב בעובדה שיש סיבות אחרות, הרבה יותר טובות, לנגח אותם. הנזק הוא גדול יותר, ומגיע בעיקר מכיוון אחר: הטרוניות האינסופיות על הסתה מסיטות את השיח לכיוונים לא רלוונטיים. כמו הלקרדה הידועה, שמסיטה כלבי משטרה מהריח ומונעת מהם להתביית על המטרה, שיח ה"הסתה" מסיט את תשומת הלב מהדיונים האמיתיים שעומדים על הפרק לסמנטיקה. לא מה אומרים, אלא איך אומרים. במקום לדבר על גזילת האדמות בעמונה, על משטר האפלייה הגזעית ההולך ומתקשה בשטחים, על הסכנה לאופי היהודי-דמוקרטי של ישראל, על מדיניות החוץ חסרת האחריות ועל הכניעה לקבוצות לחץ כלכליות של אינטרסים מיוחדים – מדברים על מי היה מנומס יותר ומי היה מנומס פחות, ומה ההבדל בין הסתה לסתם ביקורת חריפה. שמתי לב לפוליטיקלי-קורקט הזה, שהתחיל להתהוות לו כאן אחרי הרצח, כשידידה שמאלנית נזפה בי ש"לומר שביבי שקרן זו הסתה".

rabin

לא נרצח בגלל הסתה, אלא בגלל דרכו הפוליטית – רבין

ואם הנימוס הוא העניין, אם צריך להיזהר בכבודו של כל אחד ואחד ולעטוף ביקורת על פוליטיקאים בצמר גפן שמא יקום איזה פנאט ויפגע בהם, אז מה נלין על עיתונאים ימנים כמו קלמן ליבסקינד, שקובלים עכשיו על "ההסתה נגד נתניהו"? הרי יש כאלה שהשוו אותו לארדואן. מעתה, אנשי שמאל (כמוני) שחושבים שיש קווי דמיון בין ההתקפה הפרועה של נתניהו על התקשורת לבין המנטליות וההתנהלות של ארדואן בטורקיה, צריכים כנראה לסתום את הפה "שמא יסיתו". במקום לדון בקווי הדמיון בין האירועים בישראל ובטורקיה, או להפריך את הדמיון הזה, אנחנו טובעים בביצה של פוליטיקלי-קורקט מאוס. ואם אנחנו מדשדשים כבר בביצה הזאת, אנחנו מאפשרים לליבסקינד ודומיו לנסות ולעקר את עצרת רבין השנתית בחיבוקי ממלכתי דביק של "כולנו ביחד", במקום לדון בנושא היחיד החשוב: מורשתו הפוליטית-מדינית של רבין, שנקטעה על ידי הרצח. ראש הממשלה שנרצח היה איש פוליטי. הרוצח שאף, בהצלחה מרובה, לחסל את דרכו הפוליטית. והדרך הפוליטית הזאת, לא מיתוס ה"הסתה", היא שצריכה להיות במרכז. במקום לדבר על הסתה, צריך לדבר על הסכם אוסלו, ואיך מחליפים את ממשלת הימין הסרבנית ומוציאים את תהליך ההיפרדות מהפלסטינים מהבור אליו נתקע. במקום לבדוק מי יצר את אותה כרזה מגוחכת במדי ס"ס, שלא השפיעה על איש, צריך לדבר על הברית שכרת יצחק רבין עם האזרחים הערבים, אותה הברית שנמוגה ובלי לשקמה המחנה המתון לא יחזור לעולם לשלטון.

והדברים מגוחכים אפילו יותר, כי קטגורי ההסתה משמאל יוצרים רבין דמיוני, שאף פעם לא היה קיים במציאות, רבין של פוליטיקלי-קורקט שאיחד וחיבק והתנגד להסתה. לא. רבין נודע הרי תמיד בלשונו המשולחת ובכנותו שלא ידעה פשרות. הוא גינה בנחרצות את מפעל ההתנחלויות ההרסני, שמסוכן לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הוא תקף את הליכוד ללא כפפות. הוא לא התרשם מיבבות על "פילוג בעם", כאשר היה צורך לקבל החלטות אמיצות. בסטנדרטים המלוקקים של אלו הרואים את עצמם כיורשיו ומוקירי זכרו, הוא היה עלול להיחשב כראשון המסיתים.

ולא שאין הסתה היום בישראל. ממשלת נתניהו ושליחיה פותחים ג'ורה משולחת רסן על כל מי שמעז לבקרם, בין אם מדובר בעמותות שמאל, עיתונאים או אפילו תאגידי שידור שמנסים לשמור על איזון פוליטי. אבל בניגוד לרפלקס המותנה, אין שום קשר בין ההסתה הזאת לבין רצח רבין. יותר מפגיעה פיזית, היא עלולה להוביל לדיכוי דיעות שונות, להשתקה, ולשלטון דורסני ומשולח רסן. הרפלקס המותנה לקשר את התפוח הרקוב של נתניהו/ביטן לתפוז המכני המבעית של רצח רבין, פוגע באמינות הטיעון ומסיח כרגיל את הדעת מהבעיה האמיתית. המקום היחידי שחשוב להתריע כנגד הסתה ולעצור אותה בפועל הוא הטפה מפורשת לאלימות, רצח וטרור, בעיקר נגד מיעוטים שמטבעם נהנים מהגנה פחות טובה.

אבל בזירה הפוליטית המרכזית, מוטב שכולם ישכחו מהמילה "הסתה" ויחזרו להתווכח בלי כפפות. פנאטים שמעוניינים להכריע את הויכוח באמצעות כדורים ממילא לא מושפעים מרטוריקה של מנהיגים מהזרם המרכזי. את הטיפול בהם ראוי להשאיר למשטרה ולשב"כ, בתקווה שאלו לפחות למדו את הלקח מנובמבר 1995.

מדרגות לולייניות: אורי אליצור ואשליית ההדרגתיות

העיתונאי אורי אליצור, אחד הכותבים המעניינים ביותר בימין הישראלי, מציע פיתרון מקורי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנוטל אלמנטים מהשקפת העולם של הימין הדתי והשמאל הרדיקלי כאחד. הרעיון שלו מאתגר, אולם מבין הכשלים הרבים שיש בו בולט מעקש קטלני במיוחד: ההדרגתיות. ינשוף פוליטי מדיני על בדיחות סובייטיות ישנות, קונפוציאנים סינים מיוזעים וגרם מדרגות תלול שאין לו סוף.

מדרגות לולייניות

העיתונאי אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, הוא אחד מהכותבים המעמיקים והיצירתיים ביותר בימין הישראלי. היכולת שלו לראות את המציאות דרך עיני הצד השני, בין אם הערבי ובין אם היהודי-ליברלי, מתוך אמפטיה שלא מטשטשת את המחלוקת הפוליטית, נדירה במיוחד במחנה הלאומי בישראל. היכולת שלו לכתוב באופן שמפתיע את הקורא, ולא משתבץ אצלו מיד בפוזיציה של "הנה עוד מאמר אידיאולוגי מוטה", נדירה בישראל בכלל. יש לא מעט כותבים, מהימין ומהשמאל, שאין בכלל טעם לקרוא את המאמרים שלהם. מיד כשאתה רואה את הכותרת, אתה יודע אלו סיסמאות הם ידקלמו. אליצור הוא כותב שמפתיע אותך ביכולת ניתוח וברעיונות לא שגרתיים, דווקא משום שהוא מגיע ממחנה אידיאולוגי ולא מה"מרכז" העמום והאנמי: אידיאולוגי מספיק כדי לאתגר את המיינסטרים, אבל פרגמטי מספיק כדי שלא לדקלם סיסמאות כמו תקליט מקולקל.

מזה זמן מה, משתייך אליצור לקבוצה קטנה של אנשי ימין שהחלו לחשוב ברצינות על דרכים לשינוי קיצוני בסטטוס קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאיש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו, דוחה אליצור נמרצות כל פתרון של מדינה פלסטינית, גם מפני שהדבר מסוכן בעיניו מבחינה בטחונית וגם משום ש"ארץ ישראל" (במילים אחרות, ההתנחלות בשטחים) היא מרכז תפיסת עולמו הדתית והפוליטית. בעיניו, יהודה ושומרון הם "לב הארץ", "ערש העם היהודי", ובידיים עוינות – שטח אסטרטגי שפגיעתו רעה. מצד שני, אליצור, בניגוד לרוב כותבי הימין, מבין שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו הקיים. במאמר שפרסם לאחרונה, הוא מציע פיתרון רדיקלי, שראוי להתייחסות עניינית ונרחבת; פיתרון מעניין, כפי שנראה, עם דמיון מסויים לאלו שנוהגים להציע בשמאל הרדיקלי, אבל עם טוויסט ציוני ודתי, קוצים ומעקשים נסתרים שכדאי וראוי לחשוף.

מעניין ומקורי - אורי אליצור

מעניין ומקורי – אורי אליצור

בניתוח המציאות שלו, מתקרב אליצור באופן מדהים, יחסית לכותב שגדל וצמח בגוש אמונים, להנחות היסוד הבסיסיות של השמאל המובהק. ישראל, הוא כותב, חייבת לקחת ברצינות את אופיה הדמוקרטי והיהודי כאחד. "אין שום סתירה", הוא כותב, "בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה." ישראל צריכה להיות "גם זו וגם זו." אם המצב הנוכחי ימשך, מבהיר אליצור, השלטון בשטחים יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – ישות פוליטית שבה יש מעמד אתני שליט, יהודים, ומעמד אתני נשלט – פלסטינים. כיום, החבילה הזאת מחזיקה מעמד כי אנחנו מוכרים לעולם שמדובר בכיבוש צבאי זמני. אבל הימין, שדוגל (בצדק, לטעמו של אליצור) בארץ ישראל השלמה ובשלטון נצח על יו"ש, חייב להכין את עצמו למצב שבו הבלוף יתנדף והשלטון בשטחים יהפוך, לדעת הכל, לקבוע. במצב כזה, לא תהיה לישראל שום דרך להסביר מדוע חלק מאזרחיה מקבלים זכויות יתר, ואחרים נשלטים בכידוני הצבא.

בהקשר הזה, פונה אליצור באזהרה חריפה לציבור שלו, המגזר הדתי-לאומי, ובמיוחד לרבנים: ברגע שתיווצר מציאות של אפרטהייד, שום פלפולים דתיים לא יעזרו. "אני שומע," הוא כותב, "את הקולות שאומרים שהדמוקרטיה כתובה לא בתורה ולא בחזון הנביאים. ואם אפשר לשמור עליה, מה טוב, אבל אם אי אפשר, לא נורא. ויש שמרחיקים לכת עד כדי שנאה והתנכלות לגוי באשר הוא גוי, ויש סיפורים מסמרי שיער ומגעילי נפש על נהג דרוזי שביקש מים בפתח של ישיבה וקיבל מכות כי הוא גוי." אחרי הגינוי של ההקצנה בציבור הדתי, שאופיינית ללא מעט כותבים רציניים מהמחנה הזה, פונה אליצור לביקורת עמוקה וחריפה בהרבה. "אם תהיה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית," הוא מבהיר, "לא תהיה לנו מדינה. הדמוקרטיה היא מרכיב יסוד של מה שמחזיק יחד את היהודים היושבים בישראל ומעניק למדינה שלהם את רצון הקיום. מי שיפגע אנושות בדמוקרטיה יפרק את ישראל היהודית לשתי מדינות ואחר כך ישבור אותה לרסיסים. לא יכול להיות פה לא גר תושב ולא עבד כנעני ולא אזרח סוג ב', גם אם בתורה הם כתובים. אם נהיה מדינת אפרטהייד לא נהיה פה בכלל, ושום פלפול רבני לא יועיל."

שום פלפול רבני לא יועיל

שום פלפול רבני לא יועיל

אליצור מודע היטב שהמשך הכיבוש בשטחים יוביל בדיוק לתסריט האימים שהוא מתאר, ולפיכך הוא מחפש פתרונות. מדינה פלסטינית לא באה בחשבון מבחינתו, מהסיבות שמנינו לעיל. ישנו, כמובן, הפיתרון של השמאל הרדיקלי: מדינה דמוקרטית אחת מהים לנהר. גם הרעיון הזה בעייתי מבחינתו של אליצור, ציוני-דתי שמדינה יהודית היא עבורו גם אלפא וגם אומגה. לאור זאת, הפיתרון שהוא מציע הוא מעין הלחמה בין הפרוגרמות הפוליטיות של הימין והשמאל הרדיקלי. ראשית, נשתמש ברוב היהודי המוצק שיש לנו היום כדי לקבע את אופיה היהודי של המדינה בחוק יסוד. אז – נעניק אזרחות לפלסטינים, לכל הפלסטינים. אליצור מחשב ומוצא שיהיה לנו מיעוט ערבי של שלושים אחוז בערך, ועם זה, הוא סבור, נוכל להסתדר. עלינו להיות חזקים, כפי שדורו של בן גוריון היה חזק. זו, בסופו של דבר, התקווה היחידה של מדינת ישראל.

בדברים הללו יש קסם מסויים, והם מקוריים, בעיקר בהתחשב בשמרנות הקפואה מימין והדוגמטיות הצדקנית משמאל. אליצור צודק גם שאופי יהודי ואופי דמוקרטי אינם סותרים זה את זה בהכרח, לפחות בעולם האמיתי שמחוץ לדפי תיאוריה וביקורת. אבל כמו כל אידיאולוג, הוא מתעלם מבעיות חמורות מאד בדרך הפעולה שהוא מציע. במאמר קודם, סיפרתי בדיחה סובייטית ישנה שרלוונטית מאד לנושא. בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין, לצטט מכתבי לנין, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס לקג"ב. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי. "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

FEATURED_CIA-101b

הבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעלול להכשיל את כולה, רלוונטית מאד לתוכניתו של אליצור, רק שבמקרה שלו מדובר בכמה פרטים. במאמר ההוא כבר הצבעתי על כמה מהם, וכאן הייתי רוצה להתמקד דווקא במשהו אחר. מלבד האמונה, התמימה לדעתי, שבלם חוקתי יוכל לעצור תהליכים דמוקרטיים, ההתעלמות משאלת הפליטים, שהנציגים הפלסטינים בפרלמנט המשותף בוודאי ינסו להכניס, וכמה בעיות חמורות אחרות – אליצור מציע תרופה תמימה שעשויה להפוך את התוכנית כולה לסיוט שנזקו יהיה גדול מתועלתו. כדי להפוך את ההתחזקות הפלסטינית הבלתי נמנעת לאיטית יותר, באופן שיאפשר לבצר את האופי היהודי, הוא מציע לאזרח את הפלסטינים בהדרגה (לפי מאמר קודם – שלושים שנה). במקרה כזה, חבל לו על הזמן. כפי שנבהיר מיד, אין דבר שהופך לרפורמה להרסנית ומסוכנת יותר מאשלייה של הדרגתיות.

הסרט הזה הוא ישן מאד. פעמים רבות בהיסטוריה, משטרים הגיעו למסקנה כי יש צורך ברפורמה עמוקה, אולם כדאי לבצע אותה לאט לאט, מבלי לשבור את הכלים. הגיוני, לא? לפני המהפכה הגדולה, הגיע מלך צרפת למסקנה שיש לבצע רפורמות עמוקות אך הדרגתיות בממלכה, ולשם כך כינס את אסיפת המעמדות המפורסמת. האסיפה הזאת, כפי שיודע כל מי שלמד היסטוריה, הביאה בסופו של דבר לביטול המלוכה ולקיצור המלך בראש. הבריטים רצו להרגיל את הודו באיטיות לדמוקרטיה, תוך כדי שימור שלטונם במסגרת אוטונומית כלשהי. התוצאה? התחזקות ספירלית של התנועה הלאומית ההודית וקריסת השלטון הבריטי. רפורמטורים סינים בתחילת המאה העשרים ניסו לבצע תהליך איטי של מודרניזציה, תוך כדי שימור המסורת הקונפוציאנית. התהליך נכשל ברובו, אולם דווקא ההיבטים המוצלחים שלו, הקמת גדודי צבא מודרניים עם כוח אדם משכיל, הביאו על הקיסרות את סופה. אותם גדודים חדשים, הם ולא אחרים, עמדו מאחורי המהפכה הרפובליקאית ב-1911. גורבצ'וב ניסה לערוך רפורמות מקיפות אך הדרגתיות בברית המועצות, בלי לוותר על מסגרת הבסיס הקומוניסטית, ופתח בתהליך שהוביל לקריסה של אחת האימפריות החזקות בעולם (כתבתי על זה קצת כאן).

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית - עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית – עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

בכל המקרים הללו, הסיבות לקריסה היו דומות באופן מפתיע. החיסרון העיקרי של תהליך הדרגתי הוא שהאגף שלו חשוף באופן תמידי לפגיעה. האיטיות שלו, במיוחד באליטות פוליטיות המבוססות על קונצנזוס, מחייבת תהליך של משא ומתן תמידי ומייגע בקרב השליטים על הקצב. במהלך משא ומתן כזה, תמיד יהיו גורמים שמרניים שינסו להאט את התהליך עד אין קץ. דוגמא מובהקת היא דברים שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם יהודים וערבים בארץ ישראל. מטרת המנדט הבריטי, הוא הבהיר, הוא להביא בסופו של דבר לעצמאותם של תושבי הארץ, אולם רק כאשר יהיו מוכנים. התהליך הזה, הבהיר צ'רצ'יל, יהיה איטי ביותר, והעצמאות לא תגיע אפילו בימי חייהם של נכדינו. כמובן שלאחר כך וכך שנים, יוכלו פוליטיקאים אחרים לדחות את הלו"ז פעם נוספת בטענה שהקליינטים עדיין "אינם מוכנים". בסין הקיסרית, נגסו גורמים שמרניים ברפורמות בביסים קטנים או גדולים. "זה בסדר שאתם רוצים לבנות צי חדש, אבל אולי נשקיע את הכסף קודם בשיקום ארמון הקיץ של הקיסר?" "נפלא שאתם מקימים אוניברסיטה בסגנון מערבי, אבל בבקשה, תדאגו שאחוז נכבד מהקורסים יהיו על הקלאסיקות הקונפוציאניות, ורק חלק קטן מהמורים יהיו אירופיים."  בישראל אנחנו צפויים לראות תהליך מאד דומה. גם אם הממשלה והכנסת יסכימו, עקרונית, על תהליך הדרגתי של מתן אזרחות לפלסטינים, תמיד יהיו מספיק מתנגדים, גם בדרגים בכירים, שיוכלו לתקוע מקלות בגלגלים ולהאט את התהליך עוד ועוד. "אזרחות זה בסדר," אנחנו נשמע, "אבל רק למי שלא תומך בטרור", "רק למי שמוכן להישבע אמונים לחוקי היסוד של המדינה היהודית", "קודם כל לתושבי שטח C, ואחר כך נראה". או: "מה, עכשיו לבצע את הפעימה החמישית של מתן אזרחות? בדיוק אחרי פיגוע הטרור בצומת גולני? ממש עכשיו, כשצריך להעביר תקציב? דווקא לפני החוק החדש לגיוס חרדים?"

יותר חשוב מצי - ארמון הקיץ בבייג'ינג

יותר חשוב מצי – ארמון הקיץ בבייג'ינג

ובעוד האליטה מנהלת בינה לבין עצמה משא ומתן על רוחב וגובה המדרגות, חוסר הסבלנות של הנתינים מתגבר. ההכרזה על תחילת התהליך ההדרגתי מעוררת תקוות עזות, שרוחבן המתמתח עד אינסוף של המדרגות משקיע בביצה של תסכול ומרמור. ומכיוון שהכל יודעים שהשלטון מוכן באופן עקרוני לתת אזרחות לכולם, אך עושה זאת באיטיות בלתי נסבלת, נוצרת מוטיביציה למאבק מחריף והולך. בזימבאבווה, למשל, ניסה השלטון הלבן להעניק אזרחות לשחורים בהדרגה. התהליך ההדרגתי לא הספיק להגיע לאחוזים בודדים, לפני שהתמוטט המבנה כולו לתוך זרועותיהם המסוקסות של רוברט מוגאבה וכנופיית הרוצחים שלו. הרפורמה בדרום אפריקה, לעומת זאת, נחלה הצלחה (מוגבלת וחלקית בלבד) דווקא מפני שהיתה מהירה כל כך: הצדדים הספיקו להגיע להסדר הגיוני בשעת רצון, במקום להידרדר במהירות הולכת וגוברת בגרם המדרגות הלולייני והאינסופי של ה"הדרגתיות".

כדי להיות הוגנים, דרך אגב, כדאי לציין שהשמאל הציוני נפל בזמנו בדיוק באותה המלכודת. אחת הסיבות שהסכם אוסלו הוביל להשלכות השליליות הידועות לכולנו היא ההדרגתיות שלו. בניסיון להימנע מדיון מוקדם על הבעיות הבוערות, הצדדים דחו אותן למועד מאוחר יותר ופתחו בתהליך ארוך, שחשף את האגף שלהם לפגיעתם הרעה של הקיצוניים בשני הצדדים. המשך בניית ההתנחלויות תסכלה את הפלסטינים וגרמה להם לחשוב כי רומו, בעוד פיגועי החמאס הובילו את המיינסטרים הישראלי להסיק, במילותיו דאז של טומי לפיד, ש"כנראה זה כבר לא יילך."ההבטחה הראשונית לסיום הכיבוש והתקוות שנכזבו עוררו תהליך של רדיקליזציה מהירה. הימין כמובן תרם תרומה מכריעה לאסון הרע הזה, אבל הוא התאפשר בשל הנחת ההדרגתיות ההרסנית שעמדה בבסיסו של ההסכם. אי אפשר להבין את האינתיפאדה השנייה, כמו גם את תנועת ה-BDS וההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלי להתחשב בבעיה הזאת.

ברעיון של אליצור יש כשלים משמעותיים, אקוטיים כמעט, בכל צורה שבה ייצא לפועל. אבל אם כבר אין לנו ברירה ואנחנו בוחרים במסלול הזה, רצוי לעשות זאת בבת אחת. ההדרגתיות היא אשליה. לגרם המדרגות הלולייניות אין סוף נראה לעין, והניסיון ההיסטורי מלמד שהדרך היחידה להגיע לקרקעית היא התרסקות מהירה וכואבת.

ומה עם אלה שחושבים שכל הפתרונות מסוכנים, וכדאי לשמר את המצב הקיים, תוך כדי "ניהול הסכסוך" עד שיבוא המשיח או "עד שהפלסטינאים יהיו פינים"? באנשים האלה, שאותם אני מכנה "בּוּגיסטים", נעסוק בשבוע הבא.

על ימין ועל שמאל – מאמר אורח

 

מהו למעשה ההבדל בין ימין ובין שמאל? נירוס, מורה דרך מירושלים שכבר כתב בעבר בינשוף, טוען כי ישנה תהום מטפיזית, פילוסופית ואתית הפעורה בין שני המחנות. העמדה הפוליטית עצמה אינה העיקר – שמאלנים וימנים יכולים, אחרי הכל, לשאוף לאותן מטרות ולתמוך באותן הדעות. זו היא דווקא השאלה כיצד נוצרו העמדות הללו, ואלו הנחות יסוד עומדות בבסיסן, שמבדילה בין ימין ובין שמאל. מאמרים אחרים של נירוס תוכלו לקרוא בבלוג שלו, כאן

 

 

11359325-left-and-right-arrows

דעות מימין ומשמאל.

בדרך כלל אנחנו מבדילים בין שמאל וימין לפי המצע שלהם: תמיכה בסיפוח השטחים, תמיכה בזכות השיבה, תמיכה בזהות היהודית של המדינה, תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, תמיכה במתן אזרחות לפלסטינים, וכו' וכו'. אבל, כשמבדילים בין ימין ושמאל לפי המצע, לפי השאיפות, מתקבלת תמונת מראה בין קהל ישראלי לקהל פלסטיני: העמדות הפרו-פלסטיניות ביותר הן לאומניות ואיסלמיסטיות. פלסטינים שתומכים בהן שייכים לימין הפלסטיני, וישראלים שתומכים בהן שייכים לשמאל קיצוני, הזוי וסהרורי. פלסטינים שתומכים בעמדות פרו-ישראליות, (כאלה שנחשבות בקרב ישראלים לימין מתון או מרכז), נחשבים בציבור הפלסטיני לשמאלנים קיצוניים, בוגדים, משת"פים, וכו'. ואם כך – מה מעמדם של זרים, כאלה שאינם ישראלים או פלסטינים? – האם עמדה פרו-פלסטינית היא שמאלנית ועמדה פרו-ישראלית היא ימנית?

 אני אנסה להלן לעמוד על צירי המחלוקת המהותיים. מובן, שאנשים בעולם הממשי מתפלגים למחנות פוליטיים מטעמים כאלה ואחרים – סוציואקונומיים, חברתיים, תרבותיים, פסיכולוגיים, וכן הלאה. אני חושב שבהיבטים המעשיים של התפלגות למחנות השונים עוסקים לעתים קרובות – בין אם באופן שטחי ובין אם באופן סוציולוגי או פסיכולוגי מורכב ומעמיק. אני מתכוון להתעלם לחלוטין מכל ההיבטים הללו במאמר הנוכחי.

 במקום זה, אני מבקש להתייחס לעמדות האידיאולוגיות – “שמאל" ו-”ימין", תוך התעלמות מכוונת מ"ימנים" ו-”שמאלנים". כלומר, לדבר על התפיסות, ולא על בעלי התפיסות. אני רוצה לטעון, שישנם יסודות פילוסופיים מטאפיסיים מהותיים, שניצבים בבסיסם של צירי המחלוקת הפוליטיים והאקטואליים. תפיסות שונות באשר למהות האדם, אשר מתוכן נגזרות תפיסות אתיות יסודיות שונות, ותפיסות סוציולוגיות שונות. מתוך כל אלה, נגזרות גם עמדות אקטיביות שונות באשר לעולם ובאשר לחברה האנושית.

מי כאן שמאל ומי ימין? סתיו שפיר ומירי רגב בעימות טלוויזיוני

מי כאן שמאל ומי ימין? סתיו שפיר ומירי רגב בעימות טלוויזיוני

ניסוי העכברים של מאיר וזליגמן (כמשל לאדם).

בשלב הראשון מניחים צמדים של עכברים במבוך. כל צמד קשור ביחד ברתמה, ומדיי פעם מחושמל. עכבר אחד בכל צמד יכול להפסיק את החישמול על ידי לחיצה על הלוח באמצעות אפו – זו קבוצת הביקורת. בשלב השני הם מוכנסים לתוך תא, מושמע צליל, ואז הרצפה מחושמלת. על מנת להפסיק את החישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא. העכברים יכולים ללמוד שכדי להמנע מהחישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא כבר כשהם שומעים את צליל האזהרה. עכברי הביקורת לומדים את זה מהר, אבל העכברים המוצמדים לא מגיבים והופכים להיות יותר ויותר פסיביים. זה קורה, משום שבשלב הראשון למדו המוצמדים שאין להם שליטה בחישמול שהם חווים, להבדיל מקבוצת הביקורת, שלמדו שיש להם שליטה.

כשמדענים עושים ניסוי על עכברים במעבדה, הם יכולים להוכיח שמספר מועט יחסית של עכברים מתנהג בדרך מסויימת, על מנת לטעון שכך מתנהגים כל העכברים. אם חמישה עכברים הגיבו באופן מסויים לסדרה של מכות חשמל, אנחנו מסיקים שכל עכבר אחר היה מתנהג באותו האופן.

עכברים במבוך - תפיסת האדם של השמאל

עכברים במבוך – תפיסת האדם של השמאל

עכברים במבוך: שמאל כלכלי (סוציאליזם)

הנחת היסוד של השמאל היא שאנשים הם טיפשים וחלשים. חוקרים של מדעי החברה – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה, היסטוריה, עבודה סוציאלית – מניחים שאנשים הם כמו עכברים במבוך. כולנו מושפעים מאותם הדברים באותו האופן. על כולנו חלים אותם חוקים נפשיים-חברתיים. כולנו מגיבים לאותן נסיבות באותם אופנים צפויים מראש. בימין נותנים לאדם הרבה יותר קרדיט. בימין מניחים שמותר האדם מן העכבר, שבני אדם הם יצורים נבונים, חושבים, בוחרים, שמנהלים את חייהם, את גורלם, את עתידם, שמקבלים החלטות באופן הגיוני ורציונלי, שיש להם אחריות לבחירותיהם ולמעשיהם, שלא קל כל-כך לתמרן אותם ולהפעיל עליהם מניפולציות. ימנים אוהבים בני אדם.

המחלוקת הזו היא סביב ההכרה בדטרמיניזם, או דטרמיניזם חברתי. ניתן לנסות להוכיח או להפריך את התפיסה היסודית הזו, אולם לצורך העניין אתייחס אליה כאקסיומה: יש מי שמראש תופס את האדם ככזה שאיננו שולט בגורלו, ויש מי שאיננו תופס אותו כך.

 ימין כלכלי מבוסס על ההנחה, שכשיש חופש – הצלחתו וכישלונו של כל אחד מונחים בידיו. מי שיתאמץ ויהיה חרוץ – יצליח, ויוכל להתעשר. מי שיתבטל, או יזניח את עצמו – ייכשל. כלומר: השוק החופשי מטיל על הפרט אחריות אישית גבוהה לחייו וגורלו. שמאל כלכלי גורס, שהחופש הימני הוא חופש מדומה, משום שלמעשה אין לנו שליטה על חיינו ועל גורלנו. העתיד שלנו תלוי בעבר שלנו ובנסיבות שלתוכן נולדנו ושבהן גדלנו, ויש לנו סטטיסטיקה בשביל לגבות את זה. מי שנולד עני ימות עני ומי שנולד עשיר ימות עשיר. כמעט ואין מקרים של ניעות חברתית – אין אנשים שנולדו להורים עשירים ואיבדו את מעמדם החברתי, ואין אנשים שנולדו להורים עניים ונהיו אמידים או בעלי אמצעים. נכון: יש כמה כאלה. כל אחד מכיר איזו דוגמא מדהימה של סינדרלה מודרנית כזו או אחרת – אבל אנחנו מסתכלים על טבלאות, על סטטיסטיקה, ולא על קוריוזים מעוררי השראה. סטטיסטית, היכולת לנוע בהירארכיה הסוציואקונומית, היא אפסית. אנחנו אומרים: אנשים בחברה הם כעכברים במעבדה. לא צריך לתת להם יותר מדיי קרדיט – הם לא מעצבים את חייהם ולא בוחרים את גורלם. הנסיבות עושות את זה. כלכלה שמאלנית מבקשת לצמצם את החופש המדומה ולהרחיב את הרווחה של כלל הציבור.

דוגמא ומופת או קוריוז מעורר השראה? ביל גייטס

דוגמא ומופת או קוריוז מעורר השראה? ביל גייטס

עכברים בתא מחושמל: שמאל חברתי (ליברליזם)

מסקנה ישירה מן ההנחה הזו היא, שמוטלת עלינו חובה להתחשב בחלשים, במי שגורלם לא האיר להם פנים, במי שנקלעו לסבך כזה או אחר, או במי שהם פשוט שונים מהנורמטיבי והשכיח. לעתים מובעת תמיהה על כך, שתמיכה בחירות בהיבט הכלכלי נחשבת לגישה ימנית, ואילו תמיכה בחירות בהיבט האישי – מה שנקרא: ליברליזם – נחשבת לגישה שמאלנית. ההבדל היסודי בין שמאל וימין איננו הצידוד בחופש – המשותף לכולם – כי אם האמונה או אי-האמונה שביכולתנו לממש את החופש שניתן לנו לכאורה.
תמיכה בהומוסקסואליות, בזכויות להט"בים, כגון נישואין חד-מיניים, פונדקאות ואימוץ, תמיכה בהפלות, בסקס מחוץ למסגרת הנישואין ובגירושין – כל העמדות הללו נחשבות לעמדות שמאלניות. אותם שתומכים בכלכלה שמאלנית תומכים גם בהן. בישראל הדבר מורגש פחות, אם כי גם אצלנו יש זיקה מסויימת בין ניאו-ליברליזם, ימין מדיני ושמרנות. העמדה האנטי שמרנית איננה מבוססת דווקא על צידוד-יתר בחופש, כי אם על ההנחה שבמהותנו, כפרטים, אנחנו נעדרי חירות: אנחנו לא בוחרים להיות הומוסקסואלים, לא בוחרים להיכנס להריון בגיל 16, לא בוחרים להתחתן עם הגבר הלא-נכון – כל הדברים הללו קורים לנו בניגוד לרצוננו. ימנים מאמינים בחופש הבחירה, ולכן גם בחובה הנגזרת ממנו – החובה לקבל בחירות "נכונות”. שמאלנים מניחים שאנחנו לא באמת בוחרים דברים מסויימים – ולכן בחובה החברתית להגן על מי שנסיבותיו האישיות אינן נורמטיביות או אינן נוחות.

תמיכה בזכויות להט"ב כהכרה בחוסר בחירה? מפגינים במצעד הגאווה

תמיכה בזכויות להט"ב כהכרה בחוסר בחירה? מפגינים במצעד הגאווה

כפות המאזניים: שמאל משפטי (אנרכיזם)

הבדל עקרוני בתפיסת העולם שבין שמאל לימין, הוא האתיקה הנובעת מן ההכרה הזאת. באופן כללי, בימין מחפשים צדק. בימין מחפשים מוסר אפלטוני: מוסר של תורת המידות. פעמים רבות משתמשים בימין במוסר מהסוג של עין תחת עין, או גרסאות מרוככות שלו. בימין מאמינים באחריות אישית – אדם אחראי למעשיו, ומוטלת עליו החובה לבחור בחירות טובות ונכונות, ומוטל עליו לשאת בתוצאות של מעשיו ובהשלכות הנגזרות מהן. על כפות המאזניים של הימין מונחים שכר ועונש: על מעשים טובים מקבלים גזר, ועל מעשים רעים מקל.

בשמאל לא מחפשים צדק. בשמאל מחפשים רווחה. השמאל מבוסס על מוסר של בעלי זכויות, ולא על מוסר של בעלי חובות. על כפות המאזניים של השמאל מונחות התוצאות הצפויות מהתנהלויות כאלה ואחרות שלנו כחברה. זה מכונה: תוצאתנות. אנחנו לא מענישים מישהו כי כך ראוי, אנחנו בוחרים עונשים בהתאם להשלכות ולתוצאות שלהם. ביסוד המחלוקות האקטואליות בין שמאל וימין ניצבת המחלוקת התיאורטית בין מיל לבין קאנט, בין דאונטולוגיה לבין תועלתנות, בין מוסר של בעלי חובות מוסריות לבין מוסר של בעלי זכויות מוסריות.

רבים בשמאל מתנגדים לבתי סוהר - כלא אלקטרז בארצות הברית

רבים בשמאל מתנגדים לבתי סוהר – כלא אלקטרז בארצות הברית

 ההתנגדות לשחרור מחבלים פלסטינים בעסקת שליט, למשל, כשהיא נשענת על האמירה: “הם פשעו, מגיע להם עונש" – מהווה עמדה ימנית. כשהיא נשענת על האמירה: “הם מסוכנים, הם עלולים לפגוע באנשים נוספים אם ישוחררו" – מהווה עמדה שמאלנית. שמאלנים עשויים להתנגד לבתי סוהר כליל. השמאל מניח שגם פושעים, בעצם, אינם אחראים למעשיהם, כיוון שכולנו קורבנות של נסיבות החיים שלנו. שמאלני עשוי לרכוש אמפתיה רבה למי שמצבו הנפשי והחברתי רע עד כדיי כך שהוא רצח, למשל, אדם אחר במודע ומתוך כוונת זדון. אדם כזה תמיד יהיה אדם סובל. אין רוצחים מאושרים. רוצחים סובלים תמיד ממצוקה ומועקה עמוקות, ולרוב גם מסוציופתולוגיות ומפסיכוזות כאלה ואחרות. רוצחים זקוקים לתמיכה והגנה, למסגרות מכילות, לתכניות שיקום ולקהילות מעצימות. אם נסב להם סבל רב יותר – לא תצמח מכך שום תועלת לקורבנות שלהם. אם נאפשר להם לצמוח מתוך התהום שהם מצויים בה – תצמח מזה תועלת להם ולחברה בכלל. שמאלנים לא שונאים פושעים, אלא אוהבים אותם. שמאלנים לא רוצים לנקום בפושעים, אלא לעזור להם.

הבנאליות של הרוע: שמאל מדיני (סוציולוגיה וגזענות)

אם השמאל מניח שאנשים הם כמו עכברים במבוך, הרי שהוא מניח כפועל יוצא, שלכל התנהגות שלהם יש הסבר ואת כל ההתנהגויות שלהם ניתן לחזות מראש. אין זה אומר כמובן שתמיד ההסבר נמצא בהישג יד או שיש לנו יכולת אמיתית לנבא כיצד אנשים יתנהגו בנסיבות נתונות – ישנם דברים רבים שאיננו יודעים להסביר ואיננו יודעים לחזות – אולם, אנחנו מניחים שתמיד ישנו הסבר רציונלי וסיסטמטי כלשהו, לכל התנהגות אנושית. אנחנו מניחים שבני אדם כפרטים, ושהחברה האנושית ככלל, הם סובייקטים למחקר אמפירי. כל מדעי החברה – אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה, קרימינולוגיה – מבוססים על ההנחה הזו.

באותו האופן, אני מגדיר כל התנגדות להנחה הזו – כל טענה כאילו יש באדם דבר-מה מופלא, חד-פעמי, בלתי-ניתן-להסבר – כעמדה ימנית. כך גם באשר לדברים שליליים שאינם ניתנים להסבר: סירוב לנסות להבין תופעות קשות ומזעזעות, או סירוב להאמין שניתן להבין אותן או שצריך להבין אותן – מהווים עמדות ימניות.

 שמאלני ידגיש שאפילו מחבל מתאבד הוא בן אדם, ואפילו הוא מופעל על-ידי אותם כוחות אבסולוטיים, שהיו פועלים באותו האופן על כל אדם אחר בנסיבות זהות. אמירות מהסוג: “הם חיות אדם! הם לא אנושיים! איך אפשר לעשות דבר כזה?!”, הן אמירות ימניות. בסרט ג'נין ג'נין מתאר אחד הניצולים את הטבח, ואחר-כך אומר: “אני לא מבין איך הם יכולים להתנהג ככה, היהודים. אני לא חושב שאלוהים ברא אותם. לא יכול להיות שהוא ברא יצורים אכזריים כל-כך. הם לא בני אדם". הסרט, בהקשר שבו הניצול מדבר, מציג אותו במבט אמפתי. אפשר, בהחלט, להבין מאיפה מגיעים הזעם שלו, התסכול והשנאה – אבל מבחינת היסוד הפילוסופי שבבסיס הטענה שלו, זוהי התבטאות מאוד ימנית בשל ההנחה שיהודים מתנהגים בדרכים שאינן ניתנות להסבר, ולא בשל השנאה שהיא מביעה כלפיהם.

העד הפלסטיני הביע עמדות ימניות - הסרט ג'נין ג'נין

העד הפלסטיני הביע עמדות ימניות – הסרט ג'נין ג'נין

הטענה לפיה אני יכול להציב כל התנהגות אנושית על רקע הנסיבות שבתוכן היא מתרחשת – נסיבות נפשיות, חברתיות, תרבותיות, חומריות – פירושה גם, שאני מאמין ששום דבר איננו מאפיין אינהרנטי של המבצע. אני מניח שהוא פעל כפי שפעל, או שהוא חושב כשם שהוא חושב, בשל מכלול הגורמים המעצבים הללו. אני טוען: על מנת שיצא אי מי לפוצץ את עצמו במרכז תל אביב צריכות להתקיים נסיבות כאלה וכאלה. בהינתן נסיבות כאלה וכאלה – כל אחד אחר היה נוהג באותו האופן. זו ההנחה שביסוד האמונה השוללת עמדות גזעניות. אין זה אומר שכל העמדות הימניות הן גזעניות, אבל זה אומר, שאני מגדיר את כל העמדות הגזעניות בתור עמדות ימניות. מי שחושב שהיהודים מסוגלים לבצע פשעים איומים פשוט משום שככה זה יהודים – הוא ימני. המחשבה שערבים פשוט שונאים אותנו ואין מה לעשות לגביי זה, היא מחשבה ימנית. החשיבה השמאלנית מנסה להסביר מאיפה מגיעה אלימות ומאיפה מגיעה שנאה, וטוענת שהיא מוטמעת בכל אחד מאיתנו כבן אנוש, ומתפרצת בהינתן מכלול כלשהו של נסיבות שגורמות לה להתפרץ. זו העמדה המוכרת והקשה לעיכול של הבנאליות של הרוע: גם הנאצים היו בני אדם בדיוק כמוני וכמוך. גם אני ואתה היינו נאצים אילו היינו נולדים למשפחה גרמנית ממוצעת בשנות השלושים.

אם היינו נולדים שם במקרה, האם היינו נבלעים בהמון הזה? מצעד נאצי בתקופת הרייך השלישי

אם היינו נולדים שם במקרה, האם היינו נבלעים בהמון הזה? מצעד נאצי בתקופת הרייך השלישי

תיקון עולם: פתרונות ריאליים מימין ומשמאל

מן ההבדל שבין תוצאתנות לבין אמונה בחופש הבחירה נובע גם פער הכרחי בהתייחסות לתופעות בלתי רצויות ושליליות: בימין מחפשים אשמים, בשמאל מחפשים פתרונות. אני מוצא את עצמי לא אחת בויכוחים מול מי שמחפש להוכיח את האשמה של ישראל, במקום לנסות להבין ולנתח למה ואיך דברים קורים. זה מובן: החיפוש אחר אשמה הוא מפתה מאוד. עוולות מתרחשות, ומעוררות בנו חשק להעלות מישהו על המוקד. אופן חשיבה שמאלני, בעיניי, מתאמץ להתגבר על החשק הזה. אין אשמים. אין אנשים רעים. השאלה: "עד כמה זה שכיח שישראל כמערכת שלטונית, או ישראלים כנציגיה של המערכת הזו, מבצעים פעולות נגד האנושות ונגד המוסר?” – היא ימנית, ובעיניי איננה שאלה מעניינת כשלעצמה. היא חשובה רק אם היא נשאלת מתוך הכרה שכל התנהלות אנושית היא תוצאה של מנגנונים ומבנים.

תוצאה של מנגנונים ומבנים - תפיסת העולם של השמאל

תוצאה של מנגנונים ומבנים – תפיסת העולם של השמאל

השלב הבא, לאחר שויתרנו על החיפוש אחר אשמים ואשמה, והקדשנו את עצמנו לניתוח המנגנונים – הוא השאיפה לתקן את המנגנונים עצמם. כלומר, השמאל הוא מטבעו יותר אופטימי ויותר רדיקלי מהימין. על מנת להיות שמאלני, אתה מוכרח להאמין שהחברה היא ברת תיקון. שהמנגנונים והמערכות החברתיות, שהנסיבות הסוציואקונומיות והתרבותיות, שהערכים הרווחים והאמונות הנורמטיביות – שכל הדברים הללו עשויים להשתנות. בעצם, אין אתה מוכרח להאמין שהשינוי אפשרי, אלא רק שהוא ראוי. אולי לא עלינו המלאכה לגמור, אך בהחלט איננו בני חורין להבטל ממנה. והמלאכה איננה לתפוס את האחראים ולהעמיד אותם לדין. המלאכה היא ליצור חברה מתוקנת, נעדרת עוולות. לתקן את העולם.

 הגישה הימנית היא שהשאיפה לתקן את העולם היא נאיבית, דמיונית, בלתי סבירה. לעתים נשמעת הטענה, שהשאיפה לתקן את העולם היא מסוכנת. הגישה הימנית היא שדברים מסויימים תמיד היו ותמיד יהיו, וכל שנותר לנו הוא לגדר את עצמנו ולהדוף את הסכנה רחוק ככל שידנו משגת ממפתן דלתנו. אמירות ימניות שכיחות הן: “אין מה לעשות, ככה זה בחיים", או "ככה זה בטבע". בימין מניחים שלא ניתן למנוע נוכחות של כוח – ולכן כדאי פשוט להיות בעל הכוח, בכדיי להגן על עצמך וליהנות מיתרון מעשי. בימין מאמינים שלא ניתן לחלק את השפע באופן שיוויוני: תמיד יהיו עשירים ועניים, ולכן כדאי להיות עשיר, ולדאוג לאינטרסים שלך. בימין סבורים שלא ניתן להשיג שלום, אך ניתן להשיג רגיעה המבוססת על הרתעה. שלום אמיתי נובע ממאזן כוחות שהוא לטובתנו.

זהויות סקטוריאליות וערכים אוניברסליים

שילוב כל הגורמים הללו מוביל אותי להבדל אחרון והכרחי בין ימין ושמאל. מעצם טבעו, כפי שנוסח במאפיינים לעיל, שואף השמאל להיות אוניברסלי ואבסולוטי. אם כל בני האדם זהים ומופעלים על ידי אותם הכוחות, ואם השאיפה היא ליצור מערכת של כוחות שאין בה עוול – הרי שזהויות אינן גורם משמעותי במיוחד, ופעמים רבות הן מתמסמסות כליל. ערכים הומניסטיים, פציפיסטיים, אנטי-מלחמתיים, בלתי אלימים – הם ערכים של השמאל. הימין יכול לטעון שאלימות היא רע הכרחי, אך הדגש יהיה על היותה הכרחית, ולא על היותה רעה. ערכים לאומיים, פטריוטיים, פרטיקולריסטיים, סגרטטיביים, ערכים של הגנה עצמית ושל הזכות להגדרה עצמית, ערכים של זהות ושל שייכות לקבוצה מכילה, ערכים של הזדהות עם אינטרסים של קבוצת השייכות וכן הלאה – כל אלה הם תמיד ערכים של הימין.

 הניתוח הזה היה ניתוח נורמטיבי ולא ניתוח תיאורי. הווה אומר – לא ביקשתי לתאר את המצב כמות שהוא, אלא להגדיר דרך חדשה לראות את הדברים. חיפשתי את מערכת האמונות המטאפיסיות הניצבות ביסוד העמדות הפוליטיות. אני טוען שניתן לזהות רסיסים של האמונות הללו במשנותיהם של בעלי תפיסות אידיאולוגיות-פוליטיות כאלה ואחרות, גם אם הם עצמם אינם יודעים לנסח את משנותיהם באופן כזה. כך או כך, החלוקה שערכתי מתעלמת מזהותם של בעלי העמדות, ומתמקדת בעמדות כשלעצמן – באופן כזה, היא מוצאת את המשותף בין הימין הישראלי, הפלסטיני, האמריקאי והשוודי: אין זה חשוב מה המוצא שלך, מה המצע שלך, האם אתה פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני, האם אתה מצביע למערך או לחירות. היא מוצאת את המשותף בין שמאל כלכלי, חברתי, משפטי ומדיני. הגישה הזו בוחנת את המניעים הרעיוניים שביסוד המצע, ולא את המצע עצמו.

 דעות מימין ומשמאל

אם כן, פעילה ישראלית פרו-פלסטינית שפצחה בצהלות קולולו נוכח מותם של חיילים ישראלים נמנית על מחנה הימין, ומביעה עמדות קיצוניות של הימין הפלסטיני. אינטלקטואלים מערביים שתומכים בפעילות אלימה של החמאס מציגים עמדות ימניות, סקטוריאליות ואלימות. פעילת העצמה-נשית שקוראת לסרס אנסים ולתת להם להירקב בכלא מביעה עמדות ימניות ואנטי-פמיניסטיות.

הקצוות של הסקאלה התיאורטית בין "ימין" ו-"שמאל" הם קצוות של פרשנויות שונות ולא של מסקנות שונות: יכול להיות מצב ששתי פרשנויות שונות של המציאות תגענה לאותה מסקנה אופרטיבית. חרדים מתנגדים למצעד הגאווה מטעמי שמרנות, אנרכיסטים מתנגדים למצעד הגאווה משום ש"אין גאווה בכיבוש" או משום ש"אף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים". העובדה שאלה ואלה הגיעו לאותה המסקנה לא אומרת שהם שייכים לאותו מחנה. אנשי ימין שמאמינים בארץ ישראל השלמה ואנשי שמאל שמאמינים במדינת כל אזרחיה עשויים ליצור קואליציה בעד סיפוח השטחים, ובכל זאת אין הם שייכים לאותו מחנה. כך גם התנגדות לשחרור מחבלים בעסקת שליט – דוגמה שנתתי לעיל – עשוי לנבוע ממניעים שונים ומגישות אתיות, סוציולוגיות ואפיסטימיולוגיות שונות.

 מכל מקום, מובן שאין בעולם "שמאלנים טהורים" או "ימנים טהורים": כל אחד נמצא איפשהו על הסקאלה. מובן שאנשים אוחזים בעמדות מורכבות יותר מהקצוות המוחלטים שתיארתי כאן. מובן שהעמדות שלנו מכילות איזושהי סינתזה בין דטרמיניזם לבין בחירה חופשית. מובן שרובנו משתייכים למחנות פוליטיים מטעמים סביבתיים, חברתיים, תרבותיים, ולא מתוך עמדות פילוסופיות מורכבות ומפורטות. מובן שהשתייכות למחנות איננה השתייכות אידאולוגית בהכרח – הרי הפעילה הפרו-פלסטינית, האינטלקטואלים המערביים ופעילת ההעצמה הנשית שתיארתי לעיל נתפסים כנציגים של השמאל הקיצוני, ולא כנציגי תפיסה ימנית. המבט שהוצג לעיל הוא בלתי סוציולוגי במוצהר: לא ביקשתי לפלח את המחנות הפוליטיים, אלא להציע נקודת מבט חדשה.

 ישנה סקאלה דמיונית בין "שמאל אבסולוטי" לבין "ימין אבסולוטי". אף אחד לא נמצא באחד הקצוות האבסולוטיים של הסקאלה – כולנו נמצאים במקום כלשהו לאורכה. השאלה ששאלתי היא: מהם הקצוות הללו? מהיכן עד היכן הסקאלה נמתחת? והשבתי: בשורש הדברים, הסקאלה איננה תלויה במצעים השונים, במסקנות האופרטיביות השונות, אלא היא תלויה ביסודות המטאפיסיים השונים, בתפיסות השונות לגבי מהות האדם. ניסיתי לשרטט את הסקאלה מתוך מקום של כבוד לימין ולשמאל: במקום לקרוא לאלה יפי נפש ולאלה גזענים חשוכים – לנסות לשייך את אלה ואת אלה לגישות יסודיות שונות באתיקה, אונטולוגיה וסוציולוגיה. הקצה התיאורטי של "השמאל הטהור" הוא הקצה שמאמין בדטרמיניזם, וכפועל יוצא בתוצאתנות ולכן באוניברסליזם. הקצה התיאורטי של "הימין הטהור" מאמין בבחירה חופשית, וכפועל יוצא בתורת המידות ובפרטיקולריזם.

המהפכה האמונית

משה פייגלין, מנהיג "חטיבת מנהיגות יהודית" בליכוד, הוא אחד הפוליטיקאים החידתיים ומעוררי המחלוקת ביותר במדינת ישראל, אך מעטים ניסו לפענח את סוד הצלחתו. כיצד הצליח האדם שבנימין נתניהו החרים עד לא מזמן, להפוך לדמות עוצמתית וממליך מלכים בליכוד? הינשוף על משיחיות, מנהיגות ואסטרטגיה פוליטית "מחוץ לקופסה"

מאמר זה התפרסם גם באתר קומפרס ובאתר במחשבה שנייה

משה פייגלין הוא אחת הדמויות המעניינות בפוליטיקה הישראלית העכשווית. מדמות שולית והזויה בשולי הליכוד, הפך פייגלין לממליך מלכים, איש מפתח במוסדות המפלגה ששרים וחברי כנסת מחזרים לפתחו. החרם שנתניהו הכריז עליו בזמנו הוסר. מספר המתפקדים מטעמו הולך וגדל, ובהתאמה מתחזק מעמדו בליכוד.פייגלין הפך לכוכב תקשורת מבוקש, אדם שדעתו נשמעת לעיתים קרובות בעניינים רבים ושונים. כיצד הצליח פוליטיקאי השייך למיעוט קטן (הציבור הדתי לאומי), בעל עמדות ימניות-קיצוניות, שאינן שונות בהרבה מאלו של הרב כהנא, לפלס את דרכו בהדרגה למיינסטרים הישראלי?

התשובה לכך טמונה ביכולתו של פייגלין להציג חזון המדבר הן לציבור "שלו", והן לציבור הכללי. המפתח לשני המסרים הללו נמצא בשם התנועה שלו: "מנהיגות יהודית". בקיצור נמרץ ניתן לומר, שהמילה "מנהיגות" מכוונת לציבור הדתי לאומי, ואילו המילה "יהודית" – לציבור הכללי.

המשך הרשומה

שיטת הלקרדה

מה משותף לימין ולשמאל, ליהודים ולערבים, ומעכיר את הדיון הציבורי בארץ עד כדי מיאוס? הכירו את שיטת הלקרדה.

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: