ארכיון הבלוג

מחממי האסלות: העיוורון האסטרטגי מול חמאס

באפסוס, עיר יוונית עתיקה, נהגו העבדים לשבת על אסלות השיש הקפואות כדי לחמם אותן לפני בוא אדוניהם. מה הקשר בין המנהג המלבב הזה לבין האסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים, והיחס הרצוי בין שירותי הביטחון לממשלה במדינה דמוקרטית? ומה אומרים על כך ראשי השב"כ לדורותיהם? ינשוף פוליטי-מדיני על שומרי סף, התלהמות, ובעיקר עיוורון.

Ephesus+toilets_525

 

אפסוס היתה עיר יוונית עתיקה, פוליס הלניסטי ומרכז חשוב של האימפריה הרומית באסיה הקטנה. בחורבותיה של העיר, אחד מאתרי התיירות המרהיבים ביותר בדרום-מערב טורקיה, מתנשאים עמודי שיש צחורים סביב ספריה יוונית שמורה היטב, פלא עולם שמשתווה כמעט ביופיו לפטרה שבירדן. בין העתיקות היווניות מסתתרים גם סיפורים לא מעטים, רלוונטיים מתמיד אף בימינו אלה: למשל, המנהרה התת קרקעית שחיברה בין הספריה, מעוז האינטלקטואלים הקלאסיים, לבית הבושת המקומי, או סידור מסוים שטובי העיר ועשיריה התקינו לעצמם בשירותים הציבוריים. האסלות באפסוס, כמסתבר, היו עשויות משיש צחור, ובחורפים של מערב אנטוליה הוא היה עלול, אבוי, לקפוא ולגרום חוסר נוחות מסויים ליושבים עליו. הבעיה הזאת היתה חמורה במיוחד, משום שאת השירותים הללו פקדו גם עשירי העיר (לחלקם היה מושב רשום על שמם). אולם לא האפסיים יתנו לזוטות כאלה לגרום להם אי נוחות, ולאחר מחשבת-מה נמצא פיתרון לבעיה. כאשר עשיר הלך לשירותים בחורף, הוא הביא עמו עבד. ראשית, ישב העבד על מושב השיש הקפוא על מנת לחמם אותו, ורק אז קם ופינה את מקומו לאדון.

library

מנהרה לבית הבושת – הספריה באפסוס

כמטפורה, מחממי האסלות באפסוס מייצגים באופן כמעט מושלם את היחס הרצוי בין הדרג הצבאי והמדיני בכל המדינות המפותחות, לרבות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. תפקידם של צה"ל, השב"כ, המוסד ויתר ארגוני ביטחון ומודיעין הוא "לחמם את האסלה" עבור הדרג המדיני הנבחר. החלטות מדיניות תמיד נתונות לאילוצים, לכפייה ולסחטנות של גורמים חיצוניים, בראש ובראשונה מדינות אויב וארגוני טרור למיניהם. ללא כוח צבאי שיש להתחשב בו, מרחב הפעולה של המדינאים הופך לאפסי. תפקידם של הכוחות המזויינים של המדינה הוא לנטרל, לעכב ולהסיר חלק מהאיומים הללו, כדי להגדיל את טווח האפשרויות של המדינאים ולאפשר להם להתוות אסטרטגיה בנוחות מרבית. יעקב פרי, ראש השב"כ בשלהי שנות השמונים וראשית שנות התשעים, הביע את התובנה הזאת בראיון לדרור מורה, בספר המבוסס על הסרט "שומרי הסף". "השירות," אמר פרי, "הצליח למתן את גלי הטרור באופן דרמטי. אם השירות לא היה קיים, הדרג המדיני לא היה יכול לקבל שום החלטה במדינת ישראל כמעט באף נושא. השירות מאפשר לדרג המדיני מאז קיומו ועד עצם היום הזה לנהל מדינה נורמלית." אברהם שלום, קודמו של פרי, ביטא את אותה תובנה בבוטות אופיינית.   "זה מה שפוליטיקאים רוצים כל הזמן," אמר, "גם באנגליה, גם בנורבגיה וגם בישראל. שיעזבו אותם לנפשם. שיתנו להם לנהל את העניינים שלהם הפנימיים, בלי להתייחסים לכל הטענות והמענות של כל מיני מיעוטים. אם אתה [ראש השב"כ] יכול לפתור את זה בדרכים שלך, תפתור ותבוא עליך ברכה."

תבוא עליך ברכה: אברהם שלום

תבוא עליך ברכה: אברהם שלום

שירותי מודיעין, אם כן, הם קבלנים טכניים: תפקידם הוא להרחיב את טווח האפשרויות שעומד בפני המדינאים. הם יכולים להמליץ על דרכי פעולה אסטרטגיות, אבל לא לבחור נתיב עצמאי ולנוע בו באופן חופשי: זהו תפקידו של הדרג המדיני הנבחר. והטרגדיה במדינת ישראל, כפי שהבהיר פרי באותו ראיון, היא שהמדינאים שלה לא ניצלו את עבודתם המצויינת של שירותי הביטחון כדי לפתח אסטרטגיה ארוכת טווח של ממש. העבד, במילים אחרות, חימם את האסלה, אך האדון לא ניצל אותה. "במידה מסויימת זה מתסכל", הודה יעקב פרי. "למשל, כשהייתי חוזר מפגישות, מישיבות ממשלה, מירושלים, נוסע וחושב בדרך […] אתה אומר באיזשהו מקום – לאן זה מוביל? מה הכיוון? אתה רואה את האפסות, את חוסר היוזמה."

רואה את האפסות - יעקב פרי

רואה את האפסות – יעקב פרי

אברהם שלום סיפר כי מ-1967 חזה שהכיבוש הוא דרך ללא מוצא, וכי ישראל חייבת להקים מדינה פלסטינית – אבל גם אסטרטגיה של כיבוש לא נהגתה מעולם על ידי הדרג המדיני. הוא פשוט נגרר על ידי המתנחלים וקבוצות לחץ אחרות, בלי לחשוב מטר אחד קדימה. "אמרתי שלא יכול להיות שעם אחד ישלוט על עם אחר לאורך זמן, חבל על המאמץ הזה. הסתכלו עלי כמו על משוגע, שאני בוגד בנצח ישראל, הבנתי ומאז למדתי את הלקח. אני אמרתי את זה כל הזמן למי שרצה לשמוע […] שמעון פרס, אמרתי לו הרבה פעמים, אבל הוא היה כאילו בדעתי. כאילו. אתה לא יכול להיות בדעתי ולהרשות ללוינגר להתנחל בחברון. לא יכול להיות שאני חושב שעם לא יכול לשלוט אחד על השני ומצד שני עושים התנחלויות. ראיתי שאין עם מי לדבר. […] בסך כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם, על מפלגותיהם, לא התייחסו אל העם הפלסטיני, לא בתוך גבולות 67 ולא מחוץ לגבולות 67. הם ראו שאנחנו מתגברים על הטרור נקודתית וזה הספיק להם. […] לא היתה אסטרטגיה שם, רק טקטיקה." העובדה שכל שאר ראשי השב"כ שהתראיינו בספר הסכימו על הנקודה הזאת מעידה כאלף עדים על העיוורון, האטימות וחוסר המחשבה האסטרטגית בקרב ההנהגה הישראלית.

images

הכל בכאילו – פרס נכנע למתנחלים בסבסטיה

לפני שבועיים כבר דיברנו, כאן בינשוף, על חוסר התכנון והדהירה חסרת האחריות של מבצע "שובו אחים". כיום, הדברים ברורים וזועקים יותר. אני לא מתכוון דווקא להאשמה הנפוצה בחוגי שמאל, כאילו הממשלה הטעתה את הציבור עם קלטת השיחה למוקד 100. עד כמה שהדברים נראים תמוהים ובעייתים על פניהם, הקלטת מוכיחה בבירור שאחד מהנערים נרצח, אבל קשה יותר להסיק ממנה ששלושתם כבר אינם בחיים. אני מתכוון דווקא להתנהלותה של ממשלת ישראל בחזית הלחימה מול החמאס. על הבעייתיות בהתנהלות המבצע כבר כתבתי – כעת, אני רוצה להסב את תשומת הלב למערכה ארוכת הטווח שלנו מול ארגון הטרור האסלאמי. ודווקא כאן, ככל שמסתכלים על הדברים לעומק, רואים עד כמה אברהם שלום, יעקב פרי ועמיתיהם צדקו – עד כמה לממשלת ישראל אין כיוון אסטרטגי, ועד כמה היא דוהרת בעיניים קשורות בין תהומות ומצוקים, על קרח דק ובוגדני. במיוחד, מדהים לראות עד כמה הממשלה חוזרת על דפוסי התנהגות שהוכיחו את עצמם כבלתי יעילים ו/או מסוכנים בעבר הקרוב והרחוק.

כקדימון, שימו לב להתנהלות בתוך הממשלה עצמה, שאותה תיאר במיומנות יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של עיתון הארץ. ממשלה, אמרנו? לא בדיוק, ככל שהמושג הזה אמור לתאר גוף שמציג מדיניות לאומית מגובשת ואחידה. בארגון הקרוי "ממשלת ישראל", שר החוץ תוקף באופן פומבי את מדיניותו של ראש הממשלה, ושר השיכון מפגין (!) נגד ממשלתו שלו ומפרסם מכרזים להתנחלויות כדי להכשיל מהלכים מדיניים של הממונים עליו. מחוץ לישיבות הקבינט מסתובבים טרוריסטים מורשעים כמו זאב חבר ("זמביש") ומנסים לגרד עוד דירות, הפקעות ואדמות להתנחלויות בשטחים. בהקשר הזה, התסמין הראשון לעיוורון האסטרטגי הוא ההחלטה לבנות עוד התנחלות במקום שבו נרצחו הנערים. התרגלנו כבר לעובדה שמנהיגי המתנחלים מספסרים בדם בניהם על מנת להשיג אדמות לא להם ולגזול עוד נדל"ן. מבחינת הימין הקיצוני, ההיגיון ברור – הם כבר מזמן נטשו את הציונות, ובולמוס ההתנחלות שלהם מתנער ביודעין מכל מחשבה אסטרטגית ורציונלית תוך הסתמכות על אידיאולוגיה משכרת, אם לא ניסים אלוהיים ממש. אבל מה הממשלה רוצה להשיג כאן, חוץ מאשר לפייס את הלובי המתנחלי? כפי שכתב בצדק יוסי ורטר, אין כמו בניית התנחלות חדשה כדי לנדף במהירות כל טיפה של אמפטיה שישראל הצליחה לגרד בקרב בעלות בריתה בעולם בעקבות פרשת החטיפה. שמעתי לא מזמן את סגן שר החוץ זאב אלקין, טיפוס מפוקפק שעצם נוכחותו בעולם הדיפלומטיה הישראלית מצביעה על חוסר הבנה מוחלט של עצם מהות המושג, אומר שבניית התנחלויות תרתיע את חמאס. מאז ועד הרגע הזה, תהיתי מה עבר בראשו של אלקין כאשר שחרר את הטיעון הזה לחלל האוויר. הרי התופעה של בניית התנחלויות כ"תגובה ציונית הולמת" למעשי טרור ימיה כראשית ימי מפעל ההתנחלויות בשטחים. האם זה הרתיע אי פעם טרוריסטים? מקסימום נתן להם עוד מטרות. ההשלכות האסטרטגיות, כמובן, מסתכמות בצעד אחד נוסף לסיכול הסיכוי שנותר לחלוקת הארץ, צעד אחד נוסף לסיוט הלבנוני של מדינה דו-לאומית. מילא אם היה מדובר באיזו תוכנית אסטרטגית מחושבת שנהגתה בימין. הבעיה היא שהימין הישראלי לא מתכנן דבר אלא פשוט נסחף עם הרוח.

מתנחלים במאחז אש קודש - שהוקם אף הוא כ"תגובה ציונית הולמת" לרצח

מתנחלים במאחז אש קודש – שהוקם אף הוא כ"תגובה ציונית הולמת" לרצח

אולם כדי לראות את הפרדוקס במלוא הדרו, ראוי להסתכל במרגליות החוכמה המופקות בימים האחרונים על ידי אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי שמכונה במקומותנו "שר חוץ" ובפועל תפקידו לשחרר איומים לעולם כדי לקרוץ לבוחרי הימין וישראל ביתנו. ביד אחת מנופף ליברמן במין תוכנית מעורפלת להסדר אזורי בשיתוף פעולה עם מדינות ערב, וביד השנייה דוחף למבצע חסר מעצורים בעזה כדי "למוטט את החמאס". איך זה מסתדר ביחד? תשאלו את ליברמן – ככל הנראה גם הוא לא יודע. ומה תהיה בדיוק המטרה של מבצע בעזה? שאלה טובה. בזמנו, כתגובה לאחד המבצעים הקודמים ברצועה, אמר הפרשן הצבאי יואב לימור שמטרתו של המבצע הוא "להשיג רצף של פעולות התקפיות" אולם "זה עניין של כמה ימים, או טעות מבצעית ושוב נמצא את עצמנו בבוץ. […] יש לשער כי גם מבצע זה, וגם הבאים אחריו, לא ישיגו אפילו מקצת התוצאות." על כך כתב דורון רוזנבלום, במסווה פרודי של "ניתוח שירה":

זהו איפוא "כל-שיר" המתאים ל"כל-מבצע" – או אם תרצו: מעין "אודה למבצע הבא", כפי שנאמר בסופו במפורש. וכבר בפתיחה מוטחת האמת בפרצופנו: מהי מטרת המבצע, תוהה כביכול המנחה, והמשורר משיב מיד: "בעיקר, חיים, לשמר רצף של פעולות התקפיות"…  כל יוצר רשאי לייחל לכל היותר לשורה או שתיים שיכניסו אותו לנצח; והנה מתייצבת לפנינו שורה כזאת, שהיתה מעוררת את קנאתם של שאו, בקט, או האשק. גאוניותה בפשטותה: כביכול תכלית "כל מבצע" היא מעשית – להיטיב את המצב הביטחוני-קיומי, להועיל, להשיג איזו "מטרה"; והנה בא המשורר ומעיר בארסיות: עיקר מטרתו של המבצע הוא "להשיג רצף של פעולות התקפיות". ודוק: כיוון שהמבצע עצמו הוא "פעולה התקפית" – הרי הוא בחזקת חי המקיים את עצמו ומתרבה מכוח עצמו, במעין "פרפטואום מובילה".  במלים אחרות: למבצע – בעצם לכל מבצע צבאי בתולדותינו – אין מטרה ברורה, מתוחמת. הוא "בעיקר" נועד "לקיים רצף", במעין שרשור של די-אן-אי ביטחוניסטי: לנסות לתקן את נזקיו המדיניים והצבאיים של "מבצע" קודם, או לנסות "לרפא את הטראומה" שהותיר כישלונו; להתקיים ולהתגלגל עד קטיעתו-שלו באסון, רק כדי לפלס את הדרך ולמצוא תואנה למבצע הבא. 

 

רצף של פעולות התקפיות - יואב לימור

רצף של פעולות התקפיות – יואב לימור

אין עדות טובה יותר לחוסר מחשבה אסטרטגית, ברמה הבסיסית ביותר – בנוסף לסירוב עיקש ללמוד מטעויות, כאילו לא היו לנו כבר כל כך הרבה מבצעים דומים. מעבר לכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כל מבצע בעזה הוא הטלת קוביה, שאחת התוצאות שלה עלולה להיות התקלחות אזורית שאת סופה מי ישורנו. סיכון כזה אפשר לקחת רק כאשר הגמול מובטח והמטרה ברורה, לא כדי להרגיע התקפי זעם או דרישות נקם של אנשים כאלו ואחרים.

אבל אולי אפשר באמת "למוטט את חמאס"? אם היינו יכולים, יתכן שהיינו מקבלים במקומו את הג'האד האסלאמי, ועדות ההתנגדות או כנופיות אחרות מבית מדרשה של אל קאעדה. אבל אפילו אם נתעלם מהסכנות הללו, כדי "למוטט את חמאס" בעזה ישראל תיאלץ לשלוט ברצועה, ככל הנראה במשך שנים רבות. אף פוליטיקאי ישראלי מהזרם המרכזי, לרבות ליברמן, לא מוכן להתחייב להשקעה העצומה, בדם ובדמים, שצעד מטורף כזה דורש. ומכיוון שלמוטט את חמאס אי אפשר, אזי בסופו של דבר תספוג ישראל נזק מדיני אדיר ולא תשיג דבר מלבד עוד הפסקת אש. אבל ליברמן מתנגד להפסקת אש כזאת עכשיו – הוא יגיע אליה רק אחר כך, כשכבר נספוג נזק ללא כל תמורה. העדר אסטרטגיה, אמרנו? ליברמן, כמו שאר המדינאים הישראלים, יודע רק לדרוש שמערכת הביטחון תחמם לו את האסלה הקפואה. הא ותו לא.

לחמם את האסלה הקפואה - אביגדור ליברמן

לחמם את האסלה הקפואה – אביגדור ליברמן

כי מחשבה אסטרטגית אמיתית צריכה להביא בחשבון את מאזן הכוחות העתידי בין מדינת ישראל לבין ארגון החמאס. טרוריסטי, מתועב ואנטישמי ככל שיהיה, החמאס הוא תנועה מושרשת בציבור הפלסטיני, והוא כאן כדי להישאר. אם ייעלם – זה לא יהיה בשל פעולות צבאיות ישראליות. אלו, כידוע, רק מוסיפות לו פופולריות. אי אפשר לחסל תנועה שזוכה לתמיכה משמעותית כל כך בציבור היריב, בטח לא בלי כיבוש מלא של השטח למשך שנים רבות. לוגית, המסקנה היחידה מכך שישראל חייבת להגיע להסדר, או מודוס ויוונדי בלתי רשמי עם החמאס. מודוס ויונדי כזה יכול בהחלט לכלול צעדי עונשין צבאיים מצידנו – במיוחד לאחר מעשה תועבה כמו רצח נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח. אבל אין טעם בחימום האסלה באמצעות צעדים צבאיים, כל עוד אנחנו לא מודעים היטב למטרה האסטרטגית ארוכת הטווח שלנו. ובמקרה הנוכחי – המטרה הזאת חייבת להיות הסדר כלשהו. כל עוד אנחנו לא מעוניינים לכבוש את עזה, אין שום דרך אחרת.

ולא, אני לא מתכוון להסדר רשמי או להסכם עם חמאס. מסיבות שכבר הסברתי בעבר, מהלך כזה אינו סביר בתקופה הנוכחית. הכוונה היא להגיע להבנות לא רשמיות עם החמאס, באופן שלא יפריע לישראל להשיג הסדר כלשהו בגדה המערבית. דווקא בהקשר הזה, ממשלת האחדות הפלסטינית היתה מתנה שנפלה על ישראל משמיים. לא היו בה שרים מחמאס, ולכן ישראל היתה יכולה להמשיך לשאת ולתת עמה בלי לותר על עקרונות הקוורטט, אבל מצד שני – היה לה מנדט לייצג את כל חלקי העם הפלסטיני, ועצם קיומה היה מפריע לחמאס להתנגד להסדר רציני. ממשלה ישראלית שמעוניינת בהסדר של ביניים או קבע בגדה המערבית היתה אמורה להשלים עם קיומה של ממשלת האחדות הפלסטינית, או לפחות לא להציב את מיטוטה כמטרה. אבל הממשלה הישראלית הנוכחית, כפי שאנחנו יודעים, אינה מעוניינת לוותר על מפעל ההתנחלויות, התנאי הבסיסי להשגת הסדר. במה היא כן מעוניינת, ואיך היא חושבת לשמור את המדינה היהודית לאורך טווח? אף אחד לא יודע. בהעדר אסטרטגיה, הטקטיקה קצרת הטווח שולטת, והחיים מתנהלים כסדרם: הסלמות, הפצצות, מבצעים, קסאמים, הפצצת בניינים בעזה, פלישה קרקעית מדי פעם בפעם. הצבא והשב"כ מחממים את האסלה שוב ושוב, מספקים לדרג המדיני מרווח פעולה שאותו הוא לעולם אינו מנצל. עד שנטיל פעם אחת את הקוביה על הצד הלא נכון, ואז, כפי שאמר פעם המצביא הפרוסי, גנרל הלמוט פון מולטקה, לא ישאר לנו דבר מלבד הדמעות כדי לבכות איתן.

ועוד דבר

מעניין איפה אלו שרדפו אחרי כל התבטאות של הפוליטיקאים הערבים כדי לראות מתי, היכן ובאיזה מינון הם מגנים את חטיפת שלושת הנערים, עכשיו שנרצח הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים. כמה פוליטיקאים מהימין גינו את הרצח הזה, ובאיזה ווליום? כמה כוחות מפעילים המשטרה, צה"ל והשב"כ על מנת לאתר את הרוצחים? כמה בורות מים, בתים ומחסנים בהתנחלויות נהפכים? את התשובה אתם יודעים בעצמכם. נותר רק לקוות, בעקבות אביו של הנער, שאם ימצאו הרוצחים ייהרס ביתם – בדיוק כמו בתיהם של המחבלים הפלסטינים.

%d בלוגרים אהבו את זה: