האם חייל חייב לציית לכל פקודה, תהא אשר תהא? צבאות שמצפים מחייליהם לרצוח ולאנוס בפקודה בשעת מלחמה, עלולים לגלות שבשעת מבחן, הלוטטנט עלול להורות לרצוח את הגנרל, והגנרל – את ראש הממשלה. לפעמים, צבא שמתיימר לכונן בתוכו משמעת עיוורת, עלול להשיג את ההיפך הגמור ולהפוך לבית גידול של כנופיות חמושות ומסוכסכות – בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים. מעשה שהיה כך היה.

"זכור תמיד כי החובה כבדה מהר, בעוד המוות קל כנוצה"

הצו הקיסרי לחיילים ומלחים יפנים, 1882

חיילים מורדים בצבא היפני, 26 בפברואר 1936

בימים האחרונים, בעודי קורא על הצבא הקיסרי היפני, צדה את עיני פסקה מעניינת בספר ישן. מסתבר שב-1921 הקים הצבא ועדה ששקלה בין היתר לאפשר לחיילים להתלונן אם הממונים עליהם מנסים לאלצם לעבור על החוק. הימים היו ימי הסער שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר צבאות רבים התלבטו כיצד להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם החדש. במיוחד, התחבטו קצינים בכל רחבי תבל כיצד להתכונן היטב למלחמה טוטלית, כמו מלחמת העולם הראשונה, כזו שתאלץ צבאות לשרוד במערכת התשה ממושכת שתמצוץ מהם וממדינותיהם את כל המשאבים הכלכליים. במסגרת זו, דנו קצינים יפנים כיצד לחזק את המוטיבציה של החיילים בכדי שהמורל שלהם יעמוד במלחמה ארוכה כל כך, למשל באמצעות שיפור של תנאי הלבוש, המזון והשכר וביטול של עונשים אכזריים במיוחד.

בדיונים, הוקצה מקום חשוב גם לנושא המשמעת. קצינים יפנים ששהו באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, דיווחו כי צבאות כמו אלו של גרמניה ורוסיה שדרשו מחייליהם משמעת עיוורת, ללא הכרה וללא הבנה, והעניקו להם יחס אטום ואכזרי, התמוטטו בסופו של דבר מול לחץ המלחמה הטוטלית והפכו לבית גידול לאידיאולוגיות מהפכניות מסוכנות. לעומת זאת, הצבא הבריטי והצרפתי, שהצליחו להחדיר בחיילים שלהם מוטיבציה באמצעות חינוך, יצרו משמעת עמידה יותר שתרמה בסופו של דבר לנצחונם במלחמה. לאור זאת, ניסתה הועדה לבחון כיצד לחנך חיילים יפנים למשמעת "שתצא מהלב" במקום כזו הנכפית מבחוץ. אולם מכיוון שחששו מהתמוטטות מוחלטת של המשמעת עקב הרפורמות, קבעו בכל זאת, לאחר ויכוחים עזים, כי לחייל אסור להתלונן על פקודה שקיבל רק מפני שהיא נוגדת את חוק המדינה.

באותו הזמן, גיבשו חלק גדול מהצבאות בעולם מושג של פקודה בלתי חוקית בעליל, שהקורא הישראלי מכיר בוודאי מפרשת טבח כפר קאסם. הדוקטרינה הזאת, המבוססת במקורה על החוק הצבאי הבריטי של המאה ה-18, מניחה שחייל צריך לבצע גם פקודות לא חוקיות. זאת מכיוון שחוקיות היא לעיתים עניין עמום, מצבי חירום צבאיים מצריכים אמצעים חריגים, והמשמעת הצבאית לא תוכל להתקיים אם כפופים יתווכחו עם מפקדיהם על כל צעד ושעל. לאחר הביצוע, אם הפקודה אכן תתגלה ככזו שאינה חוקית, רשאי החייל להתלונן והמפקד ייענש. אולם במקרים נדירים ביותר, שבהם ברור וגלוי לכל חייל סביר שהפקודה אינה חוקית בעליל, חייב החייל לסרב לבצעה, אחרת הוא עלול לשאת באחריות פלילית ביחד עם מפקדיו. בכפר קאסם, למשל, קיבלו חיילים ישראלים פקודה לרצוח עשרות גברים, נשים וילדים תמימים שהפרו עוצר בלי לדעת עליו. השופט ד"ר בנימין הלוי פסק כי פקודה כזו כמוה כ"דגל שחור" האומר "אסור": לא אי חוקיות הברורה רק לחכמי משפט, אלא כזו "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת."  מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו אודות יסוד "העלילוּת", שהופך פקודה בלתי חוקית סתם לבלתי חוקית בעליל. היסוד הזה והוא בלבד שולל את הגנת הציות לפקודות ומטיל על חיילים אחריות פלילית גם אם פעלו על סמך הוראות של רשות מוסמכת. מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו ומתווכחים על מהות יסוד ה"עלילוּת", איך קובעים אותו, ומה בדיוק הוא מכיל. מוסכם על הכל כי מקרים ברורים של רצח אזרחים תמימים ללא כל צורך צבאי נכללים בתחום ה"עלילוּת", אולם בנוגע למקרים קשים פחות קיים תחום אפור ניכר, והתפתחו לפחות ארבע אסכולות פרשניות. מי שרוצה להעמיק מוזמן לעיין בכתביו של פרופ' זיו בורר, שמתמחה בסוגיה.

הגדיר בישראל את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל – השופט ד"ר בנימין הלוי

בשנים שבין מלחמות העולם אימצו רוב הצבאות המודרניים גירסה כזו או אחרת של דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". אפילו הצבא הנאצי לא ביטל אותה, וגרסה של הדוקטרינה, לא יאומן כי יסופר, שרדה אפילו בתקנון ס"ס. לימים, הרשיעו שופטים ישראלים את אדולף אייכמן בפשעים נגד העם היהודי ושללו את הגנת הציות לפקודות שהעלה, בין היתר בהסתמך על הסעיף הזה. למיטב ידיעתי, היו רק שני צבאות שביטלו לחלוטין את המושג: הצבא הצבא הקומוניסטי הסיני והצבא הקיסרי היפני. בטור הנוכחי, נתמקד בזה האחרון.

למיטב ידיעתי, המושג של "פקודה בלתי חוקית בעליל" נידון בפעם הראשונה בבית משפט צבאי יפני בשנת 1895. באותה שנה, השגריר היפני בסיאול, גנרל לשעבר, שכר כנופייה של הרפתקנים בכדי לרצוח את מלכת קוריאה, אותה ראה כמתנגדת של יפן. חיילים יפנים השתתפו במבצע ההתנקשות, בתפקיד פריפריאלי של שמירה (אף כי יש הטוענים שקצין ספציפי השתתף ברצח עצמו). החיילים, שעמדו למשפט בבית דין צבאי יפני, טענו להגנה מתוקף ציות לפקודות. בית הדין, בתגובה, הדגיש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו פוטר חייל מאחריות פלילית למעשיו, אולם במקרה זה, החיילים לא ידעו שמפקדיהם התכוונו להתנקש במלכה, ומכיוון שכך לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. לפיכך, זוכו החיילים בדין (בית משפט אזרחי זיכה גם את יתר הרוצחים בטענה תמוהה של חוסר ראיות).

אולם מאז 1895 זרמו הרבה מים בנהרות טוקיו וקיוטו, ופרשת רצח המלכה נשכחה מלב. בשנות העשרים, כאשר חלק מהמשפטנים של הצבא היפני חככו בדעתם האם לאמץ באופן רשמי את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל לתוך החוק החדש שחיברו, הם נתקלו במספר בעיות אידיאולוגיות ופרקטיות שגרמו להם לעצור ולשנות כיוון. ראשית כל, כוחו הפוליטי של הצבא נבע מכפיפותו הישירה לקיסר. ב"צו הקיסרי לחיילים ומלחים", המסמך המכונן של הכוחות המזוינים היפניים, נכתב כי ציות, משמעת ונאמנות הם המבדילים בין צבא לבין אספסוף חמוש, וכי כל פקודה של מפקד ממונה – כמוה כפקודה ישירה של הקיסר. מכיוון שהפילוסופיה הפוליטית של יפן המודרנית גרסה, לפחות מן השפה ולחוץ, שהקיסר אלוהי ופקודותיו קדושות, עצם המושג של "פקודה בלתי חוקית" סתר את הצו הקיסרי לחיילים ומלחים, כי הרי דבר המפקד הוא דבר הקיסר, וזה לא יכול להיות בלתי חוקי. אמנם בפועל, המערכת הפוליטית היפנית לא התנהלה כמערכת אבסולוטית, ודבר הקיסר לא היה באמת חוק בל יעבור, אולם הצבא לא רצה לחוקק תקנות שיסתרו באופן גלוי את הדוגמה הדתית-אידיאולוגית הזאת. בנוסף, הצבא חשש שההקלות שממילא התקין במשמעת הנוקשה בשנות העשרים, ביחד עם השפעתן של אידיאולוגיות מהפכניות, ימוטטו את עצם היסוד של המשמעת הצבאית. לפיכך, קבע הצבא היפני שחייל לא רק חייב לציית לכל פקודה, בין אם היא נוגדת את חוק המדינה ובין אם לא, אלא אפילו אסור לו להתלונן עליה.

פקודה של מפקד שקולה לפקודה ישירה מהקיסר. חיילים יפנים מדלקמים את "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים"

במהרה, אכלו היפנים את פירותיה הבאושים של הדוקטרינה הייחודית הזאת. היא התגלתה כהרסנית במיוחד, דווקא מפני שהצבא היפני, בפועל, היה מרדני ורחוק מאד ממשמעת עיוורת. באותה התקופה, גיבורי התרבות של קצינים יפנים רבים היו ה"שישי" (לוחמי החזון), סמוראים טרוריסטים משנות השישים של המאה ה-19, שדגלו באלימות ספונטנית, שהוצדקה כל עוד התבצעה מתוך מניע טהור לסייע לקיסר ולמדינה. לפיכך, כפי שהראיתי במאמר שכתבתי פעם, הצבא נטה להיות סלחני מאד להפרת משמעת מצד קצינים, כל עוד עשו את מה שעשו ממניע טהור, קרי – פטריוטי. בספטמבר 1923 התחוללה בטוקיו רעידת אדמה איומה, שהציתה בין היתר שריפות שאיכלו את רוב העיר וסביבתה. עשרות אלפים נהרגו, והמוני ויג'ילנטים יפנים טבחו במהגרים קוריאנים בטענת שווא שאלו האחרונים הרעילו בארות. עקב הכאוס, קיבלה המשטרה הצבאית הוראה לדכא ללא רחמים כל סימן קל להתקוממות של קומוניסטים, אנרכיסטים ויתר אויבים של המדינה והקיסר. יחידה אחת של שוטרים, בראשותו של סגן אמקאסו מסהיקו, עצרה פעיל אנרכיסטי ידוע, את חברתו לחיים ואחיינה בן השש, ורצחה באכזריות את כל השלושה בחנק וריצוץ ראשם על קיר פלדה. החוק היפני של אותה תקופה קבע כי בשל עצמאותו של הצבא, חיילים וקצינים יישפטו רק על ידי בתי דין צבאיים, אפילו אם הם חשודים בעבירות אזרחיות כמו רצח, ואלו נטו להיות מקלים יחסית אם המניע של העבריינים נחשב ל"פטריוטי". מסיבה זו, הרשיע בית הדין רק את אמאקסו, אולם זיכה את חייליו, כולל זה שרצח את הילד הקטן, מפני ש"רק צייתו לפקודות". הלקח היה ברור: חיילים יכולים לרצוח אפילו אזרחים יפנים, שלא לדבר על אזרחי אויב או נתיני האימפריה, אם יקבלו פקודה. בעוד שלקצינים סלחו על עבירות משמעת כל עוד אלו נתפסו כ"פטריוטיות", מחיילים ציפו לציית לכל פקודה, אפילו הנתעבת והפושעת ביותר.

הורה לרצוח שלושה אזרחים יפנים, ביניהם ילד קטן, ללא משפט – בעינויים קשים. סגן אמקאסו מסהיקו

ברגע שהדוקטרינה הזאת התבססה, מה הפלא שחיילים יפנים בשנות השלושים צייתו בלא היסוס לקצינים זוטרים מורדים, כאשר אלו הורו להם לרצוח גנרלים, שרים ואפילו את ראש הממשלה? בפברואר 1936, כ-1400 חיילים הלכו בלא היסוס אחרי מפקדיהם, שפתחו בהפיכה צבאית וציוו עליהם לרצוח את מנהיגי המדינה. הזוועה הזאת, שידועה כתקרית פברואר 1936 (והונצחה בסרט בשם ארבעה ימים של דם ושלג), זעזעה את הקיסרות כולה, הובילה את כל צמרת הצבא להתפטר ושינתה את המערכת הפוליטית של יפן לבלי היכר. ובכל זאת, למרות ששר הצבא הגדיר את ההפיכה כ"כתם בל יימחה על המורשת הקיסרית הקדושה", חיילים יפנים רבים עדיין לא הפנימו את המסר. בדו"ח שנכתב באוגוסט אותה שנה, מאת מפקד חטיבת מצויאמה, נכללו נתונים של סקר אצל אנשי מילואים. אלו נשאלו האם יצייתו לפקודה לרצוח את ראש הממשלה. תוצאות הסקר המדוייקות אינן נמצאות בידינו, אולם ידוע שכחצי מהנשאלים אמרו שאכן ירצחו את ראש הממשלה, אם הקצין הממונה עליהם יורה להם לעשות זאת. אולם כאשר המפקד שערך את הסקר ביקש מפקודיו לעבור להצבעה גלויה, רק מעטים מבין אומרי הלאו (כלומר אלו שאמרו שלא ירצחו את ראש הממשלה גם אם יקבלו פקודה) העזו להרים ידיים.

הסיפור מלמד אותנו שיעור חשוב בכל מה שנוגע למשמעת צבאית, ולמושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל". בסופו של דבר, זו נועדה לא רק להגן על אזרחים תמימים בשעת מלחמה, כדוגמת פרשת כפר קאסם בישראל, אלא גם לשמור על עצם קיומה של המשמעת הצבאית. כי אם חובה לציית לכל פקודה, הלוטננט עלול לצוות לרצוח את הקפטן, וזה, בתורו, רשאי לצפות לציות אפילו אם יצווה לירות ברמטכ"ל או בראש הממשלה. מה שנראה כמשמעת עיוורת, עשוי להפוך את הצבא לבית גידול של כנופיות חמושות, בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים של המאה העשרים.

      

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני אלא גם בעסקאות פטריוטיות פחות ואפלות הרבה יותר. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר אחד שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. מה אפשר ללמוד מהסיפור בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ינשוף היסטורי על הצד האפל של מאבק למען טוהר המידות.

שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ

משלי כ"א 23

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני בנשק המתקדם ביותר שבנמצא, אלא גם בעסקאות אפלוליות יותר במדינות אחרות בעולם. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. כפי שנראה בקרוב, שערוריית סימנס היפנית אינה רק סיפור מעניין כשלעצמו, אלא פרשה שיכולה להדגים כיצד קבוצות אינטרס יכולות לנצל את ה"מלחמה בשחיתות" בכדי לנקום בפוליטיקאים לא ידידותיים ולקדם אינטרסים אפלים משלהן.

לפני שנחזור ליד הרשלנית ששלחה את המברק, ונראה מה היה כתוב בו, חשוב לדעת משהו על הפוליטיקה של האימפריה היפנית באותה תקופה. יפן של שנת 1914 היתה ללא ספק סיפור הצלחה בקנה מידה גלובלי. המדינה הנידחת, הנחשלת והענייה, ששברה את כבלי הפיאודליזם רק בשנת 1868, בנתה את עצמה כקיסרות מודרנית, טכנולוגית ועוצמתית בסגנון מערבי, וכל זאת במהירות הבזק. היא היתה, למשל, אחת החלוצות העולמיות בתשתיות אנרגיה חשמלית. תחנת הכוח הראשונה ביפן נבנתה בשנת 1887, רק חמש שנים לאחר שתומס אדיסון בנה את תחנת הכוח הראשונה בארצות הברית. שש שנים לאחר מכן, הופיעו הרכבות החשמליות הראשונות בטוקיו, וב-1907 הוארה כבר הבירה בפנסי חשמל במקום בפנסי הגז המסורתיים. ב-1913, מחצית מהבתים ביפן כולה היו כבר מחוברים לרשת החשמל, שהחליף את הקיטור כמקור האנרגיה המרכזי של המדינה. חברת ההמונים התעשייתית, שצמחה במהירות מסחררת, הצליחה לבנות צבא וצי חזקים, שהכו שוק על ירך את סין ב-1895, ובזכות הרבה מאד מזל, גם את האימפריה הרוסית בשנת 1905. כתוצאה מכך, יפן כבשה לעצמה אימפריה קולוניאלית שכללה את טייוואן, קוריאה ודרום מנצ׳וריה.

למרות הצמיחה המהירה, יפן של ראשית המאה העשרים סבלה ממחסור תקציבי כרוני. ההוצאות האסטרונומיות של מלחמת רוסיה-יפן העיקו עדיין על המדינה, שהיתה שקועה בחובות עד צוואר. הצבא לא היה נתון לפיקוח הממשלה, מפני שהחוקה הכפיפה אותו ישירות לקיסר. בהעדר פיקוח, הוא בזבז סכומים אדירים של כסף בהרפתקאות אימפריאליסטיות בסין. הצי, בראשותו של האדמירל הכריזמטי יממוטו גוֹנְבֶּה (גוֹנוֹהְיוֹאֶה), שאף לקנות את ספינות הדרדנאוט היקרות והחדישות כדי שיוכל להתחרות עם חילות הים של מדינות המערב. מפלגת סֶיוּקאי הליברלית, ששלטה בפרלמנט וניסתה להפוך את המשטר לסמכותי פחות וחוקתי יותר, בנתה לעצמה בסיס כוח באזורי הכפר על ידי הנחת תשתיות, בעיקר מסילות רכבת. לגורמי כוח אחרים היו תוכניות נוספות, וכל אלו עלו סכומים אדירים של כסף. למרות הצמיחה, לאוצר היפני לא היתה יכולת לממן את כל התוכניות בעת ובעונה אחת, במיוחד מפני שהקהילה העסקית דרשה (וקיבלה) גם הורדת מיסים. גרוע מכך, לצבא ולצי היתה יכולת להפיל ממשלות, על ידי משיכת השר שלהם (שר הצבא או שר הצי) מהממשלה וסירוב למנות שר חדש. ב-1912, הפילו הן הצבא והן הצי שתי ממשלות ברצף מפני שלא קיבלו את התקציבים שרצו, וכך הביאו את יפן למשבר פוליטי מטלטל שלווה במהומות אלימות בערים הגדולות (כתבנו על המשבר הזה כאן בינשוף).

מי שעשה סדר בבלגן היה, בסופו של דבר, המנהיג של הצי, אדמירל יממוטו גוֹנְבֶּה, שקיבל מהקיסר מנדט להרכיב ממשלה בפברואר 1913. באמצעות תמרונים פוליטיים מחוכמים ושיתוף פעולה עם מפלגת סיוקאי, הצליח יממוטו לבטל את החוקים שאפשרו לצבא ולצי להפיל ממשלות, ונקט בצעדים חשובים לקראת הפיכתה של יפן לדמוקרטיה פרלמנטרית. בנוסף, הוא ריסן את המזימות האימפריאליסטיות של הצבא, הכביד את ידו על פושעים והרפתקנים מפוקפקים ששיתפו פעולה עם הביון היפני וסיבכו את המדינה בקנוניות בסין, ואף קיצץ את תקציבי השירותים המיוחדים. במקום זאת, הוא השקיע את תקציב המדינה המוגבל במטרות שנראו לו חשובות יותר: בנייה נרחבת של תשתיות לאומיות, ובעיקר – רכש ספינות קרב וציוד ימי שיאפשר ליפן להתמודד עם איומים אסטרטגיים מצד מדינות מערביות. כתלמיד של אלפרד תאייר מֶהֶן, ההוגה הימי האמריקאי הנודע, האמין יממוטו כי בכדי שמדינה תוכל לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית, היא חייבת ראשית כל להבטיח את בטחונה הימי ולשלוט בנתיבי הסחר הרלוונטיים לכלכלתה.

יממוטו עצמו היה איש ישר, אולם מתחתיו, בקרביים של מנהלת הצי, שרצו קצינים מושחתים למכביר. מזה זמן, ניצלה חברת סימנס הגרמנית את התעצמותה הימית של יפן, וחילקה שוחד דשן של 15% לאנשי הרכש הימי בכדי להשיג מונופול על מכירת ספינות קרב, אלחוט, חימוש וציוד חיוני נוסף. אולם, כידוע, ברגע שנפתח צוהר לשחיתות, תמיד יש את אלו שרוצים להצטרף לחגיגה. חברת ויקרס הבריטית, מתחרה של סימנס, הציעה לאותם קצינים שוחד תפוח אף יותר, של 25%, בכדי שיחתמו דווקא איתה על חוזה לבניית ספינת קרב. כאן, הפך חוסר הזהירות של אנשי סימנס את בור השחיתות לסנקדל תקשורתי של ממש.

(בנימה אישית, האירועים שיתרחשו ביפן בהמשך סיפורנו, הזכירו לי פרשייה נשכחת משירותי הצבאי. חייל וחיילת שעבדו באחת המחלקות ניהלו ביניהם מריבה רומנטית, שהתבטאה בחילופי מיילים עם טונים מסלימים והולכים ואף קללות עסיסיות שלא היו מביישות מלח באיים הקריביים. באיזשהו שלב, אחד מהם שלח בטעות את המיילים בתפוצת נאטו, ואלו לא רק הפכו אותם לבדיחה כללית אלא גם הגיעו לבכירים שלא ראו זאת בעין יפה…)

כך גם ביפן של שנת 1914. ברגע של חוסר זהירות, שלח בכיר במטה סימנס בברלין מברק לסניף בטוקיו וביקש מידע על השוחד שחברת ויקרס הציעה לצי היפני. בטמטום שלא ייאמן, כתב הבכיר שחור על גבי לבן כי גם "אנחנו" (קרי סימנס) הצענו ליפנים שוחד. לרוע המזל, הגיע המברק לאחד קרל ריכטר, עובד גרמני מתוסכל בסניף של טוקיו. זה גנב את המברק ומסמכים אחרים שהעידו על עסקאות השוחד, ומכר אותם תמורת כסף רב לסוכנות הידיעות רויטרס.

הפרסום ברויטרס חולל סערה תקשורתית ביפן. מפני שהחימוש הימי תפס נתח כל כך גדול בתוכניות התקציביות של ראש הממשלה יממוטו, ומפני שהיה מזוהה אישית עם הצי, הוא נתפס כאחראי לאותו הסקנדל. למעשה, לא רק שלא היה מעורב, אלא ציווה לנקוט בצעדים חמורים כנגד הקצינים המושחתים. בכל זאת, השד כבר יצא מהבקבוק. לובי של הרפתקנים אימפריאליסטיים, אגודות פוליטיות של הימין הקיצוני, מתנגדיו הפוליטיים של יממוטו וכל אלו שתמכו בהתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת בסין, ניצלו את פרשיית השחיתות בכדי להפיל את ראש הממשלה המתון. המוני מפגינים, שאורגנו בחלקם בידי הלובי האימפריאילסטי, הניפו את דגל המלחמה בשחיתות והדליקו מהומות המוניות בכל רחבי יפן. ממשלת יממוטו, שהפסיקה לתפקד, נאלצה להתפטר ב-16 באפריל 1914. הממשלה הבאה, בראשותו של אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבּוּ, נכנעה לכל דרישותיו של הצבא, הסתבכה בקנוניות אימפריאליסטיות כושלות בסין ואף הכניסה את יפן, שלא לצורך, למלחמת העולם הראשונה.

ומה קרה לשחיתות? הכל בסדר, תודה ששאלתם. ממשלת אוֹקוּמָה, שעלתה לשלטון על גל ההתנגדות לשחיתות של הצי, התגלתה בסופו של דבר כמושחתת בהרבה מקודמתה. מורשעי הצי קיבלו חנינות מהירות ושוחררו מהכלא, ואפילו החוזים עם חברת ויקרס הבריטית חודשו. אוקומה, שהיה תלוי בלובי האימפריאליסטי ובחוגי הצבא, שאף להגדיל את סדר הכוחות הצבאי בסין ככל הניתן, וכדי להשיג את התקציבים הדרושים, שיחד שר הפנים שלו חברי פרלמנט ביד נדיבה. כרגיל, הפילה שערוריית השחיתות את הממשלה, אך סקנדלים של שוחד לא חדלו, ומופיעים בתדירות די קבועה ביפן עד היום.

מה המסקנה שאפשר להסיק מסיפור שערוריית סימנס בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ראשית כל, שאלו שנושאים את דגל טוהר המידות מושחתים לפעמים בדיוק באותה המידה, אם לא יותר, מאלו שכנגדם הם נלחמים, ולעיתים קרובות מספקת המלחמה בשחיתות אליבי נוח לקידום אינטרסים זרים. שנית, ששחיתות נגרמת מבעיות מבניות, ולא רק משפלותו המוסרית של אינדיבידואל כזה או אחר. חוסר השקיפות בצי, בצבא ובמערכת הפוליטית היפנית הם אלו שפתחו את החור שלתוכו נכנסו (ועדיין נכנסים) עכברי השחיתות. השיטה הפוליטית היפנית, לפיה מי שאחראי מיניסטריאלית לשחיתות או למבוכה חייב להתפטר, אפילו אם נקט בצעדים בכדי למנוע שחיתות וגם אם זו התחוללה בניגוד להוראותיו המפורשות, התגלתה כהרסנית לא פחות. במקרה של יממוטו, היא הפילה ראש ממשלה ישר ומצויין והעלתה מושחתים תחתיו, ואף הסיחה את הדעת מטיפול בבעיות המבניות של השחיתות לטובת חיסול חשבונות אישי. אם אתם רוצים לחסל שחיתות, סלקו ראשית כל את התמריצים שמעודדים אותה, ומעל כולם את חוסר השקיפות.

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שמקבלים כספים ייחודיים במסדרונות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. אולם עם כל חסרונותיה, לפוליטיקה הישנה יש יתרון אחד קריטי. רמז: תחשבו על משבר הרכבת. ינשוף היסטורי מדבר בשבח הקליקות הפוליטיות, מאוזבקיסטן וטוקיו ועד ירושלים.

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שסוגרים דילים במסדרונות על כספים ייחודיים לישיבות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. כולנו מבינים את החסרונות של הפוליטיקה הזאת: היא מושחתת עד העצם, ובלתי דמוקרטית באופן עמוק, במובן שהיא מדירה את רוב האוכלוסיה לטובת קבוצות אליטה שמחלקות כוח, שררה ותקציבים בין חבריהן. מעטים יאמרו עליה מילה טובה, ובכל זאת – יש לה גם יתרון אחד חשוב, שטמון דווקא באופיה האנטי-דמוקרטי. הפוליטיקה הישנה מאפשרת "להחליק" משברים שקשה מאד לפתור במסגרת דמוקרטית יותר. שמתם לב פעם, למשל, להבדל בין פגישות משא ומתן פומביות לפגישות חשאיות? בפגישות פומביות, המשתתפים נוטים להתעמת זה עם זה, לצעוק ולנאום למצלמה, משום שאף אחד לא רוצה להיראות חלש בעיני הקבוצה או הארגון שהוא מייצג. בפגישות חשאיות, לעומת זאת, הרבה יותר קל להתפשר ו"לסגור עניינים", במיוחד כשאין דעת קהל לדאוג לה. במרכז אסיה, למשל, היה בזמנו סכסוך גבול מאד קשה בין קזחסטן לאוזבקיסטן, כמעט בלתי ניתן לפתרון בשל תסבוכת של קבוצות אתניות משני עברי הגבול. שני הרודנים, אסלאם קרימוב ונורסלוטן נזרבייב, נפגשו ופשוט "סגרו" את הגבול על מפה – דבר שהיה קשה מאד לעשות במצב של דעת קהל דמוקרטית, שהיא כמעט תמיד גם לאומנית.

ביפן המודרנית, זו שלפני מלחמת העולם השנייה, ה"פוליטיקה הישנה" היתה מיוצגת בידי הקליקות הפיאודליות (Hanbatsu). אלו היו קבוצות לא רשמיות של מקושרים שהגיעו כולם מאזור מסויים, לרוב אחת הנחלות הפיאודליות שעמדו מאחורי הרסטורציה של מייג'י (1868), המהפכה שבישרה את יפן המודרנית. הקליקות היו מורכבות מסמוראים לשעבר, אבות המהפכה, מקורביהם ובני טיפוחם, שהתפרשו בכל מוקדי הכוח של המדינה, ובעיקר בפקידות הממשלתית הבכירה, בשירות הדיפלומטי, במשטרה, בצבא ובצי. צ'ושו וסאצומה, שתי הקליקות המובילות, נאבקו זו בזו ללא הפסק על עמדות כוח, ובתקופה מסויימת מנהיגיהן גם החליפו זה את זה כראשי ממשלה. אין ספק שהן היו אנטי-דמוקרטיות באופן עמוק, ונטו לדגול בגישה פטרנליסטית: כמנהיגים טבעיים הם יודעים מה טוב עבור העם. דמוקרטיזציה, אם בכלל, תתרחש בתהליך איטי והדרגתי מאד, רק לאחר שהעם "יתחנך" תחת שלטונן הנאור והאחראי של הקליקות. נציגי הקליקות, שהובילו את המודרניזציה של יפן ביד חזקה ובהצלחה לא מבוטלת, היו גם אחראיים באותו הזמן למקרים מזעזעים של שחיתות ומינוי מקורבים, שנהגו בנכסי המדינה כרכושם הפרטי. ה"אנשים היפים" ביפן, העיתונאים הליברלים, המפלגות הפוליטיות ופעילי טוהר המידות מכל הסוגים, יצאו בשצף קצף נגד הקליקות הלא דמוקרטיות במשך עשרות שנים. לבסוף, אלו נסוגו בהדרגה מול הזדקנות מייסדיהן ומותם ההדרגתי, הגיאות העולה של דעת הקהל, הדמוקרטיזציה המתגברת וכוחה של העיתונות. מעטים, אז והיום, הצטערו על כך.

אולם בו בזמן, נסיגתן של הקליקות הוציאה את המערכת מאיזון. כל עוד הם היו מבורגים בכל רחבי האליטה, היה תמיד אפשר להשתמש ברשתות החברתיות שלהם כדי לפתור משברים בתוך המערכת הפוליטית, משרדי הממשלה או בין הזרוע האזרחית לצבא. אנשי צ'ושו, או סאצומה, פתרו אינספור משברים כאלו בשקט, מאחורי הקלעים ובאמצעות משא ומתן חשאי. אולם ברגע שהקליקות דעכו, לא היה מי שיגשר בין קבוצות האליטה השונות ויפתור את המשברים ביניהן. חשוב מכל – האליטות החדשות: פוליטיקאים בכירים, עיתונאים וקציני הצבא הצעירים שעלו לגדולה אחרי מפנה המאה העשרים, חיו בעולם של דעת קהל סוערת. הפוליטיקאים היו נתונים לחסדיהם של העיתונאים, התורמים וציבור הבוחרים העירוני, הפקידים הושפעו ממיני מועדונים חברתיים של בוגרי אוניברסיטאות, וגם הגנרלים היו קשובים יותר ויותר לדעת הקהל של המוני הקצינים הבינוניים והזוטרים. במצב כזה, היה קשה להתפשר. ב-1912, המערכת היפנית כולה עברה משבר פוליטי שהפיל שתי ממשלות, והביא את המשטר הקיסרי כולו לסף קריסה (כתבנו על כך בעבר, כאן בינשוף). לאורך זמן, העימות בין הזרועות השונות של האליטה, שכל אחת תודלקה בידי דעת קהל משלה, הלך והחמיר, עד שהמערכת כולה החלה לפרפר. הצבא, שבשנות השלושים הפך לגוף החזק והפופולרי ביותר, ניצל את המצב, השתלט על המדינה והוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה. ישנם היסטוריונים שסבורים שאם הקליקות היו נשארות בשלטון, האסון הזה היה נמנע או לפחות מרוכך קמעא.

ואיך כל זה קשור לישראל? שימו לב למשבר הרכבת האחרון. למי שלא ראה טלוויזיה, קרא עיתונות או שמע רדיו בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו נכנע לסחיטתן של המפלגות החרדיות וביטל עבודות תשתית חיוניות ברכבת במהלך סוף השבוע. עשרות אלפי ישראלים, ביניהם חיילים רבים, נפגעו מביטול קווי הרכבת במוצ"ש וביום ראשון בשל העבודות שנדחו. לנוכח הזעם הציבורי, האשים נתניהו את שר התחבורה ישראל כ"ץ, שאותו הוא ממילא סימן בשל סכסוך פנימי בליכוד.

קל מאד להאשים את הסחטנות של הפוליטיקאים החרדים, את רפיסותו של נתניהו או את המאבקים הפנימיים בליכוד, אבל חשוב לשים לב לגורמי העומק של המשבר. אחרי הכל, רכבת ישראל מנהלת עבודות תשתית חיוניות בשבת כבר עשרות שנים, וגם חברות ממשלתיות אחרות (נתב"ג, הנמלים) עובדות בשבת למרות שאין בכך "פיקוח נפש". חברי הכנסת החרדים, שאינם טפשים, ידעו זאת היטב במשך שנים והעלימו עין.

מה קרה עכשיו? כמסתבר, ליצמן, גפני ודרעי נסחפו בלחץ העיתונות ודעת הקהל שלהם עצמם. המגזר החרדי עצמו השתנה, והקליקות שניהלו אותו נמצאות בתהליך מתמיד של נסיגה. המנהיגים הרוחניים הגדולים, "עוקרי ההרים", הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר מנחם שך והרב שלום יוסף אליישיב עלו כבר לעולם שכולו טוב, ומחליפיהם אינם מסוגלים להיכנס לנעליים הגדולות שהשאירו. הפוליטיקאים החרדים, שפעם היו יכולים לסגור דילים בינם לבין עצמם ועם פוליטיקאים חילונים בחדרי חדרים, נתונים לביקורת הולכת וגוברת מצד תקשורת חרדית שלא עושה לעסקנים חשבון. עיתונים כמו משפחה, אתרים כמו כיכר השבת, בחדרי חרדים ועכשיו גם הטוויטר, הולכים וצוברים חשיבות וכוח בדעת הקהל. וכמו תמיד אצל אליטה עולה, הם מנסים לפלס את כוחם לצמרת באמצעות ליבוי רגשות אידיאולוגיים, ומה יותר אידיאולוגי בציבור החרדי מאשר השבת? מסתבר שנושא עבודות התשתית ברכבת עלה לראשונה בפגישה של נתניהו עם נציגי התקשורת החרדית, ולובה על ידי כותרות מתלהמות בעיתונים ובאתרים. חברי הכנסת נסחפו על הגל, ובמידה רבה, הניצחון שלהם יכבול אותם בכבלים ויאלץ אותם לדרוש עוד ועוד. האירוע המתגלגל, שיכול לעבור לתחומים כמו רישוי חנויות בשבת, ואפילו פעילות שדה התעופה, יגרום למשברים שאיש מהפוליטיקאים לא מעוניין בהם. משברים כאלו, שמתודלקים בידי דעת קהל ולא ניתן לפותרם בחדרים סגורים, הם למרבה האירוניה אחד הסממנים החשובים ביותר של הפוליטיקה החדשה. אין טעם להסתכל אחורה לעבר: הפוליטיקה הזאת, דמוקרטית, פרועה ובלתי יציבה ככל שתהיה, נמצאת איתנו כדי להישאר.

בדצמבר 1937   ביצע הצבא הקיסרי היפני את אחד ממעשי הזוועה הידועים לשמצה במאה העשרים, טבח שנודע לימים כ"אונס של ננג'ינג". רבבות רבות של סינים נטבחו, נשרפו ושוספו בכידונים היפניים, בין אם בהוצאות מאורגנות להורג של שבויי מלחמה או במעשי רצח, אונס וביזה ספורדיים. אולם "אונס ננג'ינג", אירוע מכונן שעודנו מרעיל את היחסים בין יפן, סין וטייוואן, נבע לא רק מברוטליות יפנית או ממסורת סמוראית, כפי שכתבו רבים. למעשה, הוא היה קשור לפגם בסיסי בתורת הלחימה היפנית, שמקורו בהחלטות שהתקבלו עשרות שנים קודם לכן. מזלזלים באספקה, לוגיסטיקה ואפסנאות? "תלמד או שתהיה נַגָּד"? עליתם על הדרך הישירה לננג'ינג.

ב-1884, השתתף רב סרן יאקוב מקל (Meckel), טקטיקן גרמני מוערך ויועץ לצבא הקיסרי היפני, בתמרונים של צבא היבשה באזור הירושימה. ההכנות לתמרון לא התנהלו כמתוכנן, וסוגיות שונות עוררו מחלוקת בין היועץ הגרמני לעמיתיו היפניים. במהלך אחד הויכוחים הללו, איבד אחד מקציני הצבא היפני את עשתונותיו ויידה ברס"ן מקל עיפרון. מקל קם, הכריז קבל עם ועדה כי המעשה מהווה פגיעה במדי הצבא הגרמני והשפלה אישית להוד רוממותו הקייזר וילהלם, ועזב את חדר הדיונים. במשך מספר שעות הסתגר בחדרו, סירב לקבל איש ואמר כי "העניין יעבור להמשך טיפול במשרד החוץ." רק התנצלויות חוזרות ונשנות של מיידה העיפרון, שהגיע לחדר באופן אישי, החזירו את מקל לשולחן הדיונים והתקרית הדיפלומטית נשכחה.

אף על שכבודו של הצבא הגרמני והקיסר וילהלם היה יקר לו, יאקוב מקל בלט לטובה בחבר הקצינים היפני. מכריו העידו כי היה קצין אנושי ולא יהיר, מומחה בתחומו ואדם ידידותי בסך הכל. קשה להגזים בחשיבותו, ובהשפעתו הרבה על התפתחות ההיסטוריה הצבאית של יפן. כיועץ הזר שהשפיע, יותר מכל אחד אחר, על התפתחותו של הצבא היפני, סייע מקל לקבוע את תפיסת הביטחון הגיאו-אסטרטגית של יפן. בין היתר, שכנע את ראשי הצבא היפני כי עליהם למנוע מכוחות זרים להשתלט על קוריאה, "אותה סכין המכוונת לליבה של יפן", ובכך פתח שער למדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של יפן ביבשת האסייאתית. המודל הארגוני שעליו המליץ סייע ליפן לבנות צבא מודרני ויעיל יחסית, אבל גם חיזק את התפיסה המסוכנת כאילו הצבא אינו כפוף לממשלה, אלא לקיסר ישירות – תפיסה שהובילה לאי ציות צבאי כרוני בשנים מאוחרות יותר. אולם השפעתו הדרמטית ביותר של מקל היתה דווקא בתחום אפור יחסית, שהשלכותיו היו דרמטיות. התורה הטקטית שהטיף לה בתחום ההגנה, ההתקפה והלוגיסטיקה הובילה לבזבוז משווע בחיי אדם, למעשי טבח מחרידים בסין, כולל ה"אונס של ננג'ינג" ב-1937 ולחלק גדול מהזוועות של מלחמת העולם השנייה. מיותר לומר שמקל, או שומעי לקחו, לא התכוונו להוביל להשלכות ההרסניות הללו. אבל בהיסטוריה, השלכות תלויות רק לעיתים רחוקות בכוונות המקוריות של מקבלי ההחלטות.

הקצינים היפנים שהעסיקו את יאקוב מקל, לא ידעו ככל הנראה שבמפה האירופית של המאה ה-19 הוא נחשב לעוף מוזר. באותה התקופה, המילייה האסטרטגי הפך שוב ושוב בשאלות של הגנה והתקפה – סוגיה שהיתה חשובה במיוחד לאור התפתחותם המהירה של כלי נשק קטלניים כגון מכונת הירייה והלהביור. האם ראוי להסתער למוות בהמונים מול מסכי אש, כפי שעשו חיילי הצפון והדרום במלחמת האזרחים האמריקאית? או שמא יש לחסוך בחיי אדם, לשלב התקפה עם הגנה, לתמרן ובמקרים מסויימים גם להתחפר? בשנות השמונים של המאה ה-19, המטוטלת נטתה, אמנם באופן מתון, לכיוון ההגנה. יאקוב מקל היה חריג בקרב עמיתיו בתמיכתו הקיצונית בגישה התקפית ואגרסיבית ללא מצרים. הוא התנגד אפילו ליצירת מערכי הגנה ותמרון, אלא כצעד קצוב שיתחלף בהתקפה ברגע האפשרי הראשון. בגרמניה, מקל היה משתתף אחד, קיצוני למדי, בויכוח שלם. ביפן, לעומת זאת, הוא היה קול דומיננטי ומכריע. כך, הצליח מקל להנחיל לקצינים היפנים את תפיסתו האגרסיבית: מטרתו של צבא היא להתקיף, להתקיף ושוב להתקיף. רוח לחימה חשובה יותר מטכנולוגיה; אגרסיביות עדיפה על תחכום.

התפיסות הללו, יש לציין, התאימו ככפפה ליד לגישה ההתקפית המסורתית, מורשתה של תרבות הלחימה הסמוראית. התוצאה ניכרה במלוא זוועתה כבר במלחמת רוסיה יפן. גנרל נוגי, המצביא היפני העיקרי בחלק היבשתי של המלחמה, הסתער על העיר הנצורה פורט-ארתור בהתקפות פרונטליות מרובות חיילים, שגרמו לאובדן מסיבי ומיותר של חיי אדם, במקום לנסות לאגף אותה ולנתק את צינור החמצן של הצבא הרוסי – מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. בשנות העשרים, כתגובת נגד לליברליזציה של המערכת הפוליטית, לקיצוצים בתקציב הביטחון ולמחסור כרוני במשאבים, נוצרה בצבא הקיסרי גירסה קריקטורית ומעוותת של תורת מקל, שהיתה גורמת אפילו ליועץ הגרמני להתהפך בקברו. מצביאים יפנים החלו לטעון כי אין חשיבות אמיתית לטכנולוגיה, תקציב וגורמים חומריים: כל עוד קיימת רוח לחימה התקפית, היא תוביל את הצבא לניצחון.

תורתו של מקל הובילה, במשך השנים, לזלזול בשני אספקטים משמעותיים מאד של עבודת הצבא: מודיעין ואספקה. לוגיסטיקה, במיוחד, נחשבה לתחום נחות. סיפור יפני צבאי ידוע, שצוטט לימים באהדה בידי כותבים נאציים, גולל עלילה על קצין אספקה "ג'ובניק" שאיים בהתאבדות אם לא ישלח להילחם בחזית. ההנחה היתה שחיילי הצבא הקיסרי, צאצאיהם הרוחניים של הסמוראים, אמורים להכות באויב בכוח רצון של פלדה עם אספקה או בלעדיה. גם אם לא יגיע המזון, כוח הרצון יגבר. המחסור של יפן במשאבים בזמן מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) חיזק את התפיסה הזאת. גנרל מאצוי איוואנה, מפקד זירת מרכז-סין, וקציניו, הורו ליחידות השונות לאסוף את המזון שלהם ביישובים הסיניים (live off the land), במקרים שלא מגיעה אספקה. והמקרים הללו היו רבים. מערכת הלוגיסטיקה הכאוטית, שלא הושקעה בה מחשבה רבה, לא הצליחה לתפקד כיאות בדרכים הבוציות של סין, במיוחד במקומות שאי היה אפשר להעביר אליהם אספקה דרך הנהרות. וממילא, גם כאשר הועברה או הונצחה אספקה, המפקדים היפניים הורו להעדיף תחמושת על פני מזון.

כאן – ולא רק בהסברים נפוצים כמו ה"בושידו", "המסורת הסמוראית" או ה"ברוטליות היפנית", טמון אחד ההסברים למעשי הזוועה היפניים בזמן המלחמה. חיילים אמריקאים שנפלו בשבי, למשל, הורעבו למוות בידי שוביהם היפניים. אבל בגלל בעיות האספקה, גם החיילים היפנים ששמרו עליהם רעבו לעיתים קרובות, וקשה לצפות מצבא לדאוג לשבוייו יותר מאשר לחייליו. חלק מהותי מטבח ננג'ינג קשור לאותה הבעיה. אמנם החלק המפורסם ביותר של הטבח, הרצח המאורגן של שבויי המלחמה, נבע בעיקר מחשש ממרידות שבויים ומדה-הומניזציה כללית של הסינים. אולם דווקא מעשי הזוועה המפורסמים ביותר של היפנים בננג'ינג – האונס, הרצח, העינויים המחרידים של אזרחים סינים, גברים ונשים בכל הגילאים – היו קשורים בטבורם למערכת האספקה המבורדקת. צבא שציפה מחייליו, באופן מערכתי כמעט, לבזוז מזון על מנת לחיות, הוביל להתנגשויות בלתי נמנעות בשטח בין חיילים לאזרחים. כאשר חייל חמוש נכנס לבית כדי לבזוז רכוש, רצח, אונס ועינויים הם רק צעד קטן קדימה.

הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור כואב, אבל חשוב במעשי זוועה. מי שרוצה לשמור על צלם אנוש גם בשעת לחימה, לא יכול לסמוך אך ורק על מצפונם של החיילים, בוודאי שלא בתנאים של קרבות קשים ולוחמת גרילה. לצד שיפוט צבאי נוקשה, יש חובה ליצור תנאים שיפרידו ככל האפשר בין הצבא הלוחם לאוכלוסיה האזרחית, יספקו את צרכי הלוחמים ולא יאלצו אותם לעסוק בביזה, שהיא השער למעשי זוועה אחרים. האנשים שעיצבו את תורת הלחימה הבסיסית של הצבא היפני בסוף המאה התשע עשרה בוודאי לא התכוונו לתרום למעשי טבח – אבל התנאים שיצרו התגלו כקטליזטור החשוב ביותר לזוועות שהתחוללו בננג'ינג ולאחר מכן באסיה כולה.

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

 

חזון בשעת דמדומים

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, מתקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז המלכותי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות. מספרים, כי ראי שנתנה לאחד מראשי השישי למזכרת בלם כדור רובה והציל את חייו.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1858, ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי,נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה…

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.