ארכיון הבלוג

מדורת הקבורה: מדוע טבחו היפנים בתושבי מנילה?

בנובמבר 1942, שקעה ספינה יפנית בקרב ליד איי שלמה, אבל המפקד שלה, קפטן איוואבוצ'י סנג'י, נמלט ממנה במקום לטבוע עם כלי השיט שלו כמקובל. כעבור שנתיים, בניסיון לכפר על כבודו, החליט להישרף ביחד עם בירת הפיליפינים, מנילה, ולהפוך אותה למדורת הקבורה שלו. בפרק הקודם של הסדרה, דיברנו על הרקע לפשעי המלחמה היפניים. הפעם נדבר על הגורמים שהובילו את יחידות הצי היפני, בפיקודו של איוואבוצ'י, להפר פקודה, לשבש את האסטרטגיה של ארצם בפיליפינים ולבצע את אחד ממעשי הטבח המזוויעים ביותר במלחמת העולם השנייה.

Credit: Panther Media Seller, depositphotos.com

באוקטובר 1944, עם פלישתם של האמריקאים לאיים הפיליפינים, מינה הפיקוד הקיסרי היפני את גנרל ימשיטה טומויוקי למפקד העליון של הארכיפלגו. ימשיטה, ענק דובי למראה שנודע לתהילה בראשית המלחמה ככובש סינגפור, זכה לתואר המעריץ "הנמר ממלאיה", כינוי שאף פעם לא חיבב. "נמר תוקף בחשיכה", אמר פעם לקצין גרמני, "אבל אני תוקף את האויבים שלי בהגינות." ימשיטה היה ללא ספק אחד מהגנרלים המוכשרים ביותר של מלחמת העולם השנייה. בעוד חיל המצב הבריטי בסינגפור ביצר אותה כנגד התקפה מהים, הצליח "הנמר" להנחית חיילים רכובים על אופניים, להעביר אותם בשטח קשה להפליא בג'ונגלים של מלאייה ולכבוש את המבצר מהיבשה. הבריטים היו בטוחים שאין ביכולתם להגן על העיר והכניעו אותה ללא קרב. למעשה, ימשיטה ניצח אותם במלחמת עצבים: עד כמה שחיל המצב הבריטי בסינגפור לקה באספקה ובמורל ירוד, הוא עלה על הפולשים היפנים בסדר גודל של פי שלושה. זאת ועוד: התחמושת של ימשיטה אזלה כמעט לחלוטין, ואם היה קם בבריטים אומץ להמשיך ולהילחם, סביר להניח שהיו ממגרים אותו ואת אנשיו.

במהלך הקמפיין במלאייה, חילק ימשיטה פקודות רשמיות להתייחס ב"הגינות" לאוכלוסיה המקומית, אך הוראותיו לא מנעו מעשי טבח של שבויים ואזרחים, לרבות אורגיית קטל מחרידה במיוחד בבית חולים צבאי בריטי. יתר על כן, הוא התיר למשטרה הצבאית היפנית, קמפיי-טאי, לבצע "טיהור" (יפנית: שוקוסיי, סינית: סוק-צ'ינג) בגורמים חשודים מקרב האוכלוסיה הסינית המקומית. ימשיטה טען לימים שהורה לעצור רק פרטיזנים ותומכיהם, אולם המשטרה הצבאית ביצעה בפועל טבח של אלפי סינים, רבים מהם חפים מפשע. בין 1942 ל-1944, מילא ימשיטה תפקיד שולי יחסית במנצ'וריה בגלל יריבותו עם ראש הממשלה טוג'ו. אולם באוקטובר 1944, בעוד האימפריה היפנית מתפוררת והאמריקאים מתקדמים במהירות לעבר איי הבית, החליט יורשו של טוג'ו להשיב את ישמיטה לפיקוד קרבי פעיל בפיליפינים, בתקווה שיבלום את הפלישה האמריקאית לאיים. כשחזר למנילה באוקטובר, פקד ימשיטה לרכך את היחס לאזרחים פיליפינים, ואפילו פיטר מפקד קמפיי-טאי אכזרי במיוחד. מעל הכל, הוא הורה לכוחות היפניים לסגת ממנילה לג'ונגלים ההרריים של האי לוזון ולמסור את שבויי המלחמה ללא פגע לצבא היריב.

"נמר תוקף בחשיכה" – גנרל ימשיטה טומויוקי

השיקולים של "הנמר ממלאייה" היו כמובן צבאיים ולא מוסריים. הוא העריך שלצבא היפני, שסבל מבעיות אספקה, תקשורת ומזון, אין משאבים להאכיל מיליון תושבים במנילה או להתעמת עם האמריקאים בשטח מישורי, ועדיף לו לסגת לג'ונגלים ההרריים ולהאט את האויב באמצעות תמרוני הגנה בעומק. לפני שנסוג, הורה לאנשיו לפוצץ מתקנים אסטרטגיים, במיוחד גשרים, מפעלים ותשתיות נמל. אלו שהיו ממונים על כך היו כוחות הצי הקיסרי, יחידות מרינס בפיקודו של אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י. ימשיטה הורה לאיוואבוצ'י לפוצץ את אותם מתקנים ולאחר מכן לסגת ממנילה. מכאן תתחיל שרשרת של אירועים שתוביל ישירות לטבח בבירת הפיליפינים.

עצם העובדה שימשיטה, גנרל מהצבא, חילק הוראות לאדמירל מהצי, לא היתה מובנת מאליה ביפן הקיסרית. בניגוד לנהוג במדינות מערביות, לכוחות המזויינים היפניים לא היה פיקוד מאוחד, וכל אחד מהם היה כפוף ישירות לקיסר. הצי וצבא היבשה היו שני חילות נפרדים ויריבים, קנאים לעצמאותם, שלעיתים גם ריגלו אחד אחרי השני. עם זאת, לאור המצב המחמיר בפיליפינים, העניקה המפקדה הקיסרית העליונה לימשיטה "פיקוד טקטי" על יחידות היבשה של הצי. פירוש הדבר היה שהיה מוסמך לחלק למרינס של איוואבוצ'י הוראות קרביות, אבל לא לשלוט בהם מבחינה מנהלית. ימשיטה הכפיף את המרינס של איוואבוצ'י ל"כוח שינבו" של צבא היבשה, בפיקודו של גנרל יוקויאמה, והעביר להם פקודה חד משמעית לעזוב את מנילה מיד לאחר שיסיימו לפוצץ את מתקני הנמל. בנוסף, קיבל ימשיטה החלטה נוספת, שעתידה להיות הרת אסון. הוא סירב להכריז על מנילה כ"עיר פתוחה", היינו, עיר שאינה מעורבת בלחימה וניתן לכבוש ללא קרב. כוחותיו של גנרל מקארתור עשו בדיוק את זה כאשר נסוגו ממנילה בשנת 1942, בכדי להציל את "פנינת המזרח" מלחימה אורבנית הרת אסון ואולי גם מחורבן מוחלט. למרות שציווה על איוואבוצ'י, למעשה, להפקיר את מנילה ללא קרב, ימשיטה סבר שהכרזה עליה כ"עיר פתוחה" תבטא חולשה וחוסר נחישות מצד יפן.

הבעיה היא, שימשיטה לא הבין שלאדמירל משנה איוואבוצ'י יש תוכניות נסתרות. למעשה, לא היתה למפקד המרינס שום כוונה לשתף פעולה עם האסטרטגיה היפנית הכללית בפיליפינים, וזו לא עניינה אותו כקליפת השום. ראשית כל, כמפקד בצי, לא הפנים את העובדה שהוא כפוף לצבא, ולא שש לציית לפקודות של גנרל משירות מתחרה. מעבר לכך, היתה לו טראומה אישית שהוא שאף לתקן. ב-1942 טבעה הספינה שלו, קיריג'ימה-מארו, ליד איי שלמה, והוא – בניגוד למקובל בצי היפני של מלחמת העולם השנייה – הצליח לנטוש אותה ולא שקע עם כלי השיט. כעונש על פחדנותו, כביכול, הועבר איוואבוצ'י לתפקיד משרדי, וחש בושה עמוקה על כשלונו למות בכבוד. כעת, היה נחוש למחות את החרפה של תקרית קיריג'ימה וליפול על משמרתו. איוואבוצ'י לא חשב שהוא יכול לנצח את האמריקאים, אבל היה נחוש לגבות מהם אבדות רבות ככל האפשר באמצעות לוחמה אורבנית נחושה וחסרת פשרות.

חש בושה עמוקה שלא טבע עם ספינתו – אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י

כדי להסוות את חוסר הציות שלו, מרח איוואבוצ'י את הפקודות שקיבל על פני זמן רב ככל האפשר. הוא הרי קיבל הנחייה מימשיטה ומיוקויאמה להשמיד את המתקנים האסטרטגיים בנמל וברחבי הבירה, אולם אלו, כך דיווח, גדולים ומרובים ולוקח זמן רב להחריבם. כך, 12,500 המרינס ו-4,000 חיילי הצבא שהסתפחו לאיוואבוצ'י החלו להצית את רבעי העסקים והמנהל של מנילה, מצפון לנהג פאסיג, והמשיכו באורגיית ההרס עד שהיה כבר מאוחר מדי מכדי לסגת. ב-6 בפברואר, חדרו האמריקאים למנילה וכבשו במהירות את הרבעים הבוערים של צפון העיר. העדיפות הראשונה שלהם היתה, באופן טבעי, לשחרר את שבויי המלחמה והאזרחים המערביים שהיו כלואים (בתנאים מחרידים) באוניברסיטת סנטו תומס ובכלא ביליביד. היפנים נטשו את המקומות הללו ללא קרב. איוואבוצ'י תכנן את הקרב האחרון שלו באינטרמורוס, העיר העתיקה המוקפת בחומה וברבעים הסמוכים לה מדרום לפאסיג. היפנים הפכו את הרחובות למלכודת מוות, ומילאום עד לאפס מקום במטעני צד, מוקשים, מלכודות, עמדות מכונות ירייה נסתרות וקיני צלפים. הם התבצרו בבנייני השיש הענקיים שמסביב לאינטרמורוס, הפרלמנט, הדואר, משרד החקלאות והבנק המרכזי, כמו גם באיצטדיון הבייסבול הענק ובמלון מנילה המפואר, והפכו את כולם לבסיסים מבוצרים. האמריקאים, שכבר כיתרו את הכוח של איוואבוצ'י בתנועת מלקחיים, נאלצו להילחם על כל רחוב, כל בית, לפעמים כל קומה ומרתף.

            טבח מנילה התחיל בשלבים, לפני ותוך כדי הקרב הנורא, כאשר כל אחד מהם הניח את היסודות לבא אחריו. בהתחלה ערכו המרינס של איוואבוצ'י מצוד אחרי פרטיזנים, לוחמי גרילה ומשפחותיהם, כאשר כל מי שנחשד נורה או שוסף ללא ראיות. ההגדרה של "פרטיזנים" הלכה והתרחבה לגברים כשירים, ולאחר מכן, "לנשים וילדים שתומכים בגרילה ומתנגדים לקיסר", עד שב-9 בפברואר נתנו איוואבוצ'י וקציני המטה שלו פקודה לחסל את כולם: "יש להרוג את כל מי שנמצא בשטח חוץ מאזרחים וחיילים יפנים." הזוועה שהתרחשה לאחר מכן הזכירה את דיכוי המרד הפולני בוורשה בידי הס"ס. המרינס של איוואבוצ'י ריכזו את התושבים הפיליפינים במועדונים, בתי חולים, כנסיות, מנזרים, אוניברסיטאות או מקלטים באיומי נשק. לפעמים, פליטים שברחו ממעשי טבח קטנים ומזדמנים או מההפצצות התרכזו במקומות כאלה בעצמם. בימים הראשונים, נלקחו גברים ונערים לגאיות הריגה למיניהם, בהתחלה כאלו שנחשדו בקשר לאמריקאים, ולאחר מכן כל מי שנפל ברשת. בכל אותו הזמן, חיפשו המלחים היפנים נשים ונערות למטרות אונס, שלווה לרוב ברצח.

פליטים פיליפינים בורחים מהכוחות היפניים במהלך טבח מנילה

בחלק גדול מהמקומות, הרצח הסלקטיבי הפך במהירות לרצח כולל. היפנים נכנסו למקומות המקלט של הפליטים וריססו אותם ברובים, זרקו פנימה רימונים ולבסוף שפכו חומר דליק ושרפו את הניצולים למוות. לא היתה חשיבות ללאומיותם של הנרצחים. במועדון הגרמני, אחד מהמרכזים החברתיים היוקרתיים של מנילה הישנה, חשב איש עסקים גרמני שיוכל להציל פליטים פיליפינים על ידי הסתרתם בשטח ששייך, אחרי הכל, לבעלת בריתה של יפן. היפנים טבחו ושרפו חיים את כל מי שהתקבץ במועדון, לרבות אזרחים גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. היפנים לא חסו גם על מאושפזים בבתי חולים, לרבות בית החולים של הצלב האדום. הרוצחים לא רצו רק להרוג, אלא להתעלל. הקורבנות חוסלו ברובים, רימונים, חרבות וכידונים, לאחר עינויים סדיסטיים מסוגים שונים ומשונים, בעוד מרינס יפנים שיכורים מנופפים באבריהם הכרותים ומתבדחים על מר גורלם. בכל אותו הזמן, ירו צלפים יפנים בכל אזרח שהסתובב ברחובות או ניסה להימלט מאתרי הטבח.

כאן נשרפו בחיים מעל אלף אזרחים פיליפינים, גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. המועדון הגרמני של מנילה בימים יפים יותר. Credit: Pinterest

היו גם חיילים יפנים שלא אהבו את מה שהיה עליהם לעשות. אחד אמר לפיליפיני שהחזיק באישור נסיעה מטעם השלטונות היפניים כי "אתה אדם טוב, אבל אתה חייב למות כי אלו ההוראות שקיבלנו". אחר התוודה בפני אחות בבית חולים ש"כולכם תמותו איתנו." כשהיא אמרה לו ש"אנחנו אזרחים חפים מפשע", ענה לה: "גם אני חף מפשע." היו מעטים שהביעו בושה וחרטה ביומניהם. במקרה אחד, נדיר במיוחד, הציל חייל יפני, שידוע לנו רק כ"פורודה סאן", משפחה פיליפינית שהיה מיודד איתה.

הטבח נמשך לכל אורך הלחימה. גנרל מקארתור אסר על המפקדים הכפופים לו להפציץ את העמדות היפניות מהאוויר, כדי לצמצם פגיעה באזרחים פיליפינים. הגנרל, שראה בפיליפינים את מולדתו השנייה וחש מחוייבות עמוקה לתושבי מנילה, ידע היטב עד כמה לא מדוייקים היו המפצצים שעמדו לרשותו. אלו היו טובים בכדי לטחון את טוקיו וערים יפניות אחרות בפצצות תבערה, אבל לא בכדי לפגוע באופן כירורגי בעמדות יפניות בשטח אורבני צפוף. המפקדים הזוטרים זעמו על ההחלטה, וטענו בתוקף כי חיילי חייליהם חשובים מאלו של תושבי מנילה, אך מקארתור עמד על שלו. בסופו של דבר, אישר להם להשתמש בארטילריה, שהתגלתה כהרסנית לא פחות כלפי תושבי העיר. 100,000 אזרחים פיליפינים מתו בקרב על מנילה. רובם נרצחו בידי היפנים, אך לפחות שליש נספו בהפצצות האמריקאיות. כמו תושבי סיאול במלחמה קוריאה, כמה שנים לאחר מכן, נחרדו תושבי מנילה לגלות שהם נתונים בין הפטיש לסדן. מצד אחד אויב חסר רחמים שטובח אותם, ומצד שני משחרר שמפציץ אותם בתותחים כבדים.

מטר אחרי מטר, רחוב אחרי רחוב, בלוק אחר בלוק בניינים, דחקו האמריקאים את המרינס של איוואבוצ'י לעיר העתיקה ובנייני השיש הכבדים שמסביבה. ב-26 בפברואר, התאבדו האדמירל ושארית אנשיו במבצרם האחרון, בניין משרד החקלאות. מתוך כ-16,500 חיילים יפנים, נכנעו רק כמה עשרות. היתר ניספו או התאבדו, לאחר שסירבו לקריאות חוזרות ונשנות להיכנע. אולי במותו, התנחם איוואבוצ'י בכך שהרס לחלוטין את מנילה, טבח בתושביה ומחה היסטוריה של מאות שנים מעל פני האדמה. כך נעלמה העיר העתיקה והציורית, המוקפת חומה, ביחד עם מנזרים וכנסיות, ספריות ואוניברסיטאות, שהכילו אוצרות אומנות וכתבי יד עתיקים שאין ערוך להם. בנייני הממשל הניאו קלאסיים, המועדונים היוקרתיים והמלונות המפוארים התמוטטו לאיי חורבות. ובין כל אלו, יותר מ-11,000 בנייני מגורים נהרסו עד היסוד, בין אם בידי הצתות יפניות מכוונות או ארטילריה אמריקאית. כמו תושביה של וורשה הרחוקה, קיבלו אזרחי מנילה את השחרור במצב נורא: פצועים וחולים, גוועים ברעב ומוכי טראומה, במקרים רבים, לאחר שילדיהם, נשותיהם, בעליהם, הוריהם ואחיהם נרצחו באכזריות משוועת לנגד עיניהם ממש. אבל אדמירל איוואבוצ'י הצליח, לפחות בעיני עצמו, לחפר על חטא טביעת קיריג'ימה. במותו, הפך את מנילה למדורת הקבורה שלו.

המשך יבוא, ובו נראה כיצד האשימו האמריקאים את גנרל ימשיטה בטבח מנילה, באחד ממשפטי פושעי המלחמה המפוקפקים ביותר במאה העשרים – משפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו ממש.

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito

החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

בוגיזם: האידיאולוגיה של הדשדוש

מהי האידיאולוגיה השולטת באמת במדינת ישראל, וכיצד ניתן לנסח את הרציונל שמאחוריה? הכירו את הבּוּגיזם. ינשוף פוליטי-מדיני על רציונליות טקטית, עיוורון אסטרטגי, מצגות פאואר-פוינט וישיבות עם בורקסים.  וגם: למה ישראל לא דומה לדרום אפריקה, אבל דומה מאד למקום אחר.

מאמר זה פורסם גם באתר שיחה מקומית

Israel Defense Minister -Moshe Ya'alon
משה "בוגי" יעלון. קרדיט: lucidwaters, depositphotos.com

לאחרונה, פרסם נחום ברנע מאמר חשוב במיוחד, ובו הראה כי הטענה על "המהפך התודעתי" שעבר נתניהו, לצד העקשנות כביכול של אבו מאזן, אין לה על מה לסמוך. בכירים אמריקאים שהתראיינו לברנע חשפו את עומק הויתורים של הנשיא הפלסטיני במו"מ שנכשל לאחרונה: אבו מאזן, כך מסתבר, הסכים למדינה פלסטינית מפורזת, הסכים לנוכחות צהל"ית ארוכת שנים בבקעת הירדן, הסכים להגביל באופן משמעותי את הדרישה המסורתית לשיבת פליטים, ועוד ועוד. ישראל, בתגובה, לא ההינה אפילו לשרטט מפה שתבהיר כיצד ייראו גבולות המדינה הפלסטינית בחזונה היא, וכמובן הוסיפה לבנות בהתנחלויות. השאלה המעניינת כאן היא מדוע: רוב הישראלים מסכימים שבמצב הנוכחי של הכיבוש אי אפשר להמשיך ומבינים שברגע שיהפוך למצב של קבע, תעמוד בפניהם ברירה אכזרית: להפוך למדינת אפרטהייד או להעניק זכויות אזרח לפלסטינים ולוותר על המדינה היהודית. כרגע אנחנו ניצבים מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר בכל שנות הסכסוך, שלא תישאר על מכונה, כך נראה, זמן רב מדי. אפילו החמאס, בהסכם האיחוד, הסכים להפקיד בידי ההנהגה הזאת את המו"מ, וכך תהיה לישראל היכולת להגיע להסדר עם שני חלקי העם הפלסטיני. אם סירובה של ישראל לקבל תנאים כאלה ואחרים יכול להיות מובן, לאור הנסיבות, מדוע אפילו מפה היא לא מוכנה לשרטט?

הכלב, במקרה שלנו, אינו קבור דווקא באידיאולוגיה של הימין הקיצוני. להיפך: מי שקשוב לקולות שעולים מימין, יראה שהפופולריות של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון שלו, בוגי יעלון, אינה גבוהה במיוחד במחוזות הללו. משה פייגלין, למשל, האשים את יעלון בסיוע להרס ההתיישבות, במדיניות רופסת ביו"ש ובכניעה לפלסטינים. הבעיה, לדעתי, היא דווקא באידיאולוגיה שכבשה חלקים ניכרים מהימין והמרכז: גישה שמרנית, זהירה ורציונלית כביכול, שמקדשת את הדשדוש במקום משלל שיקולים בטחוניים, פוליטיים ואחרים. הבּוּגיזם, כפי שניתן לקרוא לאסכולה הזאת על שם אחד מכוהניה הגדולים, מעניקה תשומת לב לטקטי על חשבון האסטרטגי, לסכנות המיידיות על חשבון האיומים האמיתיים. לבוגיזם יש דוברים רבים: לא רק גנרלים כבוגי יעלון או אנשי מודיעין כיוסי קופרווסר, אלא גם אינטלקטואלים כשלמה אבינרי. כדי לקבל טעימה ראשונה מהבוגיזם, הבה נסתכל על הציטוט הבא מהמאמר של ברנע. כך תיאר הבכיר האמריקאי את העמדה הישראלית:

ישראל הציגה את צרכי הביטחון שלה בגדה המערבית: היא דרשה שליטה מלאה בשטח. העמדה הזאת גרמה לפלסטינים להבין ששום דבר לא עומד להשתנות בחזית הביטחון. ישראל גם סירבה ללוחות זמנים: השליטה שלה בגדה המערבית היתה אמורה להימשך לנצח.

מיהו הבוגיסט? בסך הכל, אדם שפוי, רציונלי והגיוני. הוא ינחר בבוז כלפי הוזים משיחיים ורדיקלים קרועי עיניים, גם מהצד הפוליטי שלו. כך, יוקיע הבוגיסט את "מחבלי תג מחיר", שריפת זיתים של פלסטינים ואף מעשי אכזריות החורגים מהנורמה. כמו במקרה של בוגי האמיתי, זה לא בהכרח חשוב לו מספיק כדי לעשות משהו עקבי בנושא. סך הכל, עקירת תופעות "קיצוניות" כאלה, מסלידות ככל שיהיו, מצריכות מאבק פוליטי ומאמץ ממושך שלא תמיד יש לו אינטרס ורצון לנהל. הבוגיסט הוא במקרים רבים חילוני, או לחילופין אורתודוקסי מודרני: הוא לעולם לא ידבר איתך על המשיח, חשיבותו המיסטית של קבר יוסף או מלחמת גוג ומגוג. בוגיסטים אוהבים בדרך כלל גם סדר ומשמעת, ובדרך כלל לא תראה אותם מכבבים בקמפיינים נוסח "דוד הנחלאווי". אין פירושו של דבר שהבוגיזם אינו מייצר אכזריות: אבל זו אכזריות יומיומית של מחסומים, תורים לאישורים במשרדים של הממשל הצבאי, הריסת בתים ולפעמים אפילו פגיעות בנפש, אם הבוגיסט סבור שאין מנוס. ובכל זאת, רק לעיתים רחוקות הוא יתמוך בהרפתקאות צבאיות מרחיקות לכת, שלא לדבר על מעשי זוועה חריגים. למה לעזעזע את הסירה כשאפשר לשקוט על השמרים?

עניינו של הבוגיסט הוא, בראש ובראשונה, בשמירת הסדר הקיים, ולשם כך הוא יעלה תמיד שורה ארוכה של טיעונים רציונליים המבוססים על תפיסת עולם של פסימיות עמוקה. במקרה של הבוגיזם הישראלי, הטיעונים הללו באמת רציונליים, ובכוונה לא שמתי מרכאות. ליתר דיוק, הם רציונליים כל אחד בפני עצמו. דוגמא מובהקת היא תגובתו של יעלון עצמו לתוכנית הביטחון של קרי, שהראתה כי בעיני שר הביטחון של מדינת ישראל אי אפשר לשמור על שלומם של אזרחי ישראל בלי "נוכחות צבאית בשטח". במקרה הזה הכוונה היתה לבקעת הירדן, אבל מכיוון שגם על ההתנחלויות בוגי מעוניין לשמור, וכמובן גם על "גוש נתב"ג" ומקומות אסטרטגיים אחרים בגדה, המשמעות היא המשך הכיבוש פחות או יותר כפי שהוא היום. מדינה פלסטינית, מבחינת יעלון, אינה אפשרית מבחינה בטחונית, בכל תצורה שהיא. הנימוקים לכך, פעם נוספת, הגיוניים כשמסתכלים עליהם בנפרד: טרור מהגדה, רקטות על נתב"ג, נשק שזורם מהגבול המזרחי במצב של שינוי פוליטי בירדן, כל אלו הן אכן סכנות ברורות ומוחשיות.

סכנות ברורות ומוחשיות - גרף הרקטות שנורו על ישראל מעזה
סכנות ברורות ומוחשיות – גרף הרקטות שנורו על ישראל מעזה

אבל הבוגיסט לעולם לא יציע תוכנית חלופית ברת קיימא. כאשר הוא נתקל במציאות מורכבת של סכנות בטחוניות, התגובה שלו היא תמיד לדרוך במקום, כי פשוט מסוכן מדי לזוז. בוגי וביבי, כידוע, מסרבים באופן עקבי לשרטט מפה של גבולות המדינה הפלסטינית, ומעולם לא שרטטו חזון של עצמאות פלסטינית שלא תסכן את ביטחון ישראל. הבוגיסט אינו הוגה צבאי יצירתי, שמנווט את הספינה שלו בזהירות אך בחוכמה מול הסכנות. הוא נווט שמעדיף לדשדש במים עומדים. כדי לשדר בכל זאת תחושה שהוא לא מגלה סרבנות עקרונית, הוא יעדיף להטות את הדיון לתחומי המוסר, הנצח והתיאולוגיה; לא כי הוא דתי קיצוני, אלא כי הטיית הדיון לכיוון הזה מספקת שפע של נימוקים נוספים מדוע אסור לזוז מהמקום. כל אחד יכול לבחור תירוץ בוגיסטי כחפצו: ההכרה במדינה יהודית (למרות שהפלסטינים הכירו כבר מזמן במדינת ישראל, ולפיכך – גם בזכותה הריבונית לקבוע את אופייה); ההסתה הפלסטינית (התמחותו ותחביבו העיקרי של יוסי קופרווסר. וכמובן שרק ישראל מחליטה מה זו "הסתה".) יש גם בוגיסטים שמרחיקים הלאה לנבכי ההיסטוריה, ומסבירים שבגלל שמדובר ב"סכסוך תיאולוגי" אין שום יכולת ודרך להתקדם. בוגיסט אחד אמר לי פעם שאי אפשר להשיג שום הסדר עם הערבים, בגלל שאין להם תודעה מערבית ו"הם לא עברו את אותו תהליך שעבר על תרבות המערב מאז כינון המגנה כרטה". נעזוב לרגע את העובדה שהניתוח ההיסטורי הבוגיסטי מבוסס לרוב על מחקרים מיושנים מסביבות המאה ה-19. הנקודה העיקרית היא שגם אם חלק מהטיעונים הללו נכונים בפני עצמם, או לפחות באופן חלקי, הצירוף שלהם גם יחד מאפשר לבוגיסט להצדיק את הקיפאון.

אבו מאזן לא היה שם - מעמד החתימה על המגנה כרטה
אבו מאזן לא היה שם – מעמד החתימה על המגנה כרטה

וזה אירוני, כי בשל ההתמקדות בסכנות המרובות ובאיומים הבטחוניים של הטווח הקצר, הבוגיסט עיוור לחלוטין לסכנות שמאיימות על המדינה בטווח הארוך. אם אי אפשר להקים מדינה פלסטינית, ועל מדינה יהודית אנחנו כמובן לא מוותרים, כיצד נתמודד עם ארבעים אחוז פלסטינים? זכויות אזרח הבוגיסט לא ירצה להעניק. בחייכם, אל תהיו הזויים. לעיתים הוא יתבשם בתחזיותיהם של דמוגרפים חדשים שיסבירו לו שהכל בסדר ואין ממה לפחד. אבל גם אם נניח שאחוז הפלסטינים במדינה החדשה יהיה שלושים, או שלושים וחמישה אחוזים במקום ארבעים, כיצד יתמודד הבוגיסט עם תביעה פשוטה ומתמידה לזכויות אזרח שעשויה לשנות באופן רדיקלי את אופיה של ישראל? המסקנה האירונית היא שכתוצאה מהרצון שלו למנוע כל שינוי בהווה באמצעות "אילוצים" ו"נסיבות", הבוגיסט מכשיר את הקרקע לטלטלות רדיקליות בעתיד.

נקודה נוספת, וקריטית, היא אופיו הקבוצתי של הבוגיזם. בניגוד לאידיאולוגיות ימניות רדיקליות, האסכולה הבוגיסטית בדרך כלל לא מתבססת על מנהיג כריזמטי אחד. היא עמומה, אין לה כתבים קאנוניים וקשה לנסח אותה בבהירות. הבוגיזם, שמקדש את הדשדוש במקום מטעמים בטחוניים ומדיניים, הוא אידיאולוגיה של ועדות, מחלקות בירוקרטיות, מצגות פאואר-פוינט, כנסים ומספר אינסופי של ישיבות עם בורקסים. זו הסיבה שלמערכות בוגיסטיות קשה כל כך להשתנות: לא מספיק להזיז מנהיג אחד ממקומו, וגם אם יעלה מנהיג עם השקפה שונה, הרי לבירוקרטיה, שאינה מעוניינת בתזוזה, יש די כלים להכשיל אותו.

האופי הקבוצתי הזה מוביל אותנו לנקודה האחרונה, שהיא האנלוגיה ההיסטורית המתאימה שתסייע לנו להבין היכן נמצאת ישראל הבוגיסטית ולאן היא מתקדמת. בשמאל, בעיקר הרדיקלי, נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לגרמניה של ויימאר. ההשוואה הראשונה מופרכת מאין ספור היבטים – וכבר עסקתי בכך בעבר (האם אפשר באמת להשוות מצב של מיעוט לבן זעיר למצב של רוב יהודי, אם כי לא מכריע, בין הים לירדן?). ההשוואה השנייה מלמדת יותר על אהבת המרטיריות של השמאל מאשר על מושאה. האנלוגיה הנכונה ביותר, לפי דעתי, היא דווקא יפן הקיסרית בשנות השלושים. לפני שמישהו יקפוץ, אדגיש שאין לי שום כוונה להשוות את יפן לישראל בתחום האכזריות. צה"ל מעולם לא ביצע, ומעולם לא התכוון לבצע, אפס קצהו ממה שעשה הצבא הקיסרי היפני בשטחי הכיבוש שלו. אבל מבחינת הדינמיקה של הממשל ומדיניות החוץ, יש דמיון רב בין שתי המדינות.

כמו ישראל הבוגיסטית, יפן הקיסרית נשלטה בידי קבוצת אליטה, ולא אדם יחיד. הקיסר היה דמות סמלית באופן עקרוני, והכוח היה מפוזר בין מוסדות, ועדות, גנרלים, אדמירלים, שרים וראשי ממשלה שהתחלפו חדשות לבקרים. אני בספק אם אפילו חובבי היסטוריה שאינם מומחים יזכרו שם של מדינאי יפני אחד בשנות השלושים והארבעים, פרט לטוג'ו הידקי, ראש הממשלה המפורסם של תקופת מלחמת העולם השנייה (וגם הוא לא היה עוצמתי כפי שנהוג לחשוב). כמו אידיאל ה"מדינה היהודית" של ישראל, גם ליפן היה אופי לאומי (קוקוטאי) שנחשב למקודש בעיני כלל המערכת הפוליטית, לרבות השמאל הלא קומוניסטי. ניתן להקביל בינו, פחות או יותר, ל"מדינה יהודית דמוקרטית". וכמו בישראל, הקוקוטאי היה במקור אידיאולוגיה מכילה באופן יחסי אבל הקצין עם השנים. לעניינו, חשוב לומר שהאווירה הציבורית ביפן של שנות השלושים היתה דומה להדהים לזו שבישראל הבוגיסטית. דעת הקהל היפנית היתה בטוחה שהעולם לא מבין אותה: לא מבין את האילוצים הבטחוניים הדוחקים שמחייבים אותה לנהל מדיניות אקטיביסטית במנצ'וריה וסין; לא מבין את ההיסטוריה, הצרכים הכלכליים והאיומים הקיומיים שניצבים בפני יפן; לא מבין שסין היא בלגן כאוטי של אילי מלחמה רצחניים, ושכל חולשה תסכן את חייהם של המוני המתיישבים היפנים במדינה. לא להאמין, אבל גם עניין ההסתה עלה אז. בשיחה עם ועדה של חבר הלאומים ב-1932, ציטט גנרל יפני ספרי לימוד סיניים, והביא מהם שפע דוגמאות ל"הסתה נגד יפן והמערב". בעיקר – יפן טענה, במידה מסויימת של צדק, שהעולם צבוע. כיצד בריטניה וארצות הברית מעזות להטיף ליפן, כאשר הן מחזיקות בקולוניות משל עצמן?

kokutai

מעצבי המדיניות היפנית האמינו, באמת ובתמים, שאין להם ברירה: שהם ניצבים מול שורה של אילוצים שמחייבים אותם לנהוג כפי שהם נוהגים, ושבעולם אכזרי מדינה כיפן חייבת לסמוך על כוחה בלבד. אבל כרגיל, הריאליזם של מנהיגי הקיסרות עיוור אותם לסכנות ארוכות הטווח ולבעיה הבסיסית שניצבה בפניהם: ליפן לא היו משאבים כלכליים שאפשרו לה לנהל אימפריה ולהתעמת עם סין והמערב בעת ובעונה אחת. המסקנה המתבקשת היחידה היתה שיפן צריכה לסגת לגבולותיה, ולוותר על שאיפותיה להיות מעצמה עולמית. מלבד קולות אמיצים בודדים, שהתריעו כי המשך המדיניות האימפריאלית מסכן את הקוקוטאי והמשטר הקיסרי, איש לא העז לסובב את הגה הספינה בטרם התאחרה השעה. התוצאה ידועה: מלחמת עולם, תבוסה וחורבן מוחלט של הקוקוטאי.

הקיסר הירוהיטו במדי שרד - לפני מלחמת העולם השנייה
הקיסר הירוהיטו במדי שרד – לפני מלחמת העולם השנייה

ובדיוק כמו ביפן, גם אצלנו בישראל. השמרנים הבוגיסטים לא רק עיוורים לסכנות ארוכות הטווח שעומדות בפני מדינת ישראל והציונות, אלא גם חושפים את האגף שלהם לכוחות קיצוניים יותר. אחרי הכל, השמרנות הבוגיסטית היא אולי "הגיונית", אבל לא מפעימה את הלב וממריצה את הדם. אם אנחנו בעימות תמידי ואין שום פיתרון, אז למה להסס ולדרוך במקום? אולי אפשר להתגבר על הקשיים, על הבעיות, על הבידוד הבינלאומי באמצעות דהירה חסרת מעצורים קדימה? מדוע לא לפנות את הבמה לכוחות צעירים ונמרצים יותר שיעקפו את היסוסי הבוגיזם, יתעלמו לחלוטין מסבך השיקולים הבטחוניים ויגשימו את "יעודו של עם ישראל" בלי התחשבות מיותרת בגויים? את התוצאה אנחנו יכולים רק לדמיין. טובה היא לא תהיה.

%d בלוגרים אהבו את זה: