ארכיון הבלוג

להרוג את הזמיר: איך אודה נובונאגה איחד את יפן

כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

Nobu8

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

Nobu9

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

Nobu7

מפה מדינית של יפן בתקופת הארץ במלחמה, שנת 1560. נחלתו הקטנה של אודה נובונאגה נמצאת ממזרח לקיוטו ואגם ביווה, בשכנות לנחלות של אימגאווה, טקדה וסאיטו. האם תוכלו למצוא אותה?

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

Nobu1

מצביא חסר מעצורים: אודה נובונאגה, שנודע לימים כמאחד הראשון של יפן

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

Nobu3

פרשיו של נובונאגה מסתערים על מחנה אימגאווה בקרב המכריע, 1560

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

Nobu2

הדרך לקיוטו. נחלתו של נובונאגה, אווארי, מסומנת באדום. שימו לב למסלול: אם נובואנגה צועד מערבה לקיוטו, הוא עלול להיות מותקף על ידי בית סאיטו (נחלת מינו, מצפון) או בית טקדה (נחלת קאי, מצפון מזרח). למעשה, זו הבעיה העיקרית שניצבה מול כל המועמדים לאיחוד יפן באותה התקופה. אם ינסו לאחד את הארץ או לכבוש את קיוטו, הם עלולים להיות מותקפים מאחור

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

Nobu4

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

Nobu6

ההתנקשות באודה נובונאגה

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

Image result for Nobunaga castle

ציור מודרני של טירת נובונאגה באזוצ'י. הטירה נשרפה בידי אקצ'י מיצוהידה ומעולם לא נבנתה שוב.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

 

 

מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה

פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.

Sengoku6

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.

המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר  נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.

Sengoku7

שרפו את קיוטו לאפר – אילוסטרציה של מלחמת אונין

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

Sengoku3

מלחמת הכל בכל – חלוקת השטח בין האדונים הפיאודליים הגדולים ביותר, נכון לשנת 1477. חוץ מאלו היו עוד עשרות רבות של אדונים קטנים וזעירים.

בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

Image result for Himeji castle

טירת הימג'י – אחת מערי הטירה המפורסמות של התקופה

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.

 

 

 

 

 

מי מפחד מהאימפריה היפנית? הזמנה לכנס המיליטריזם הגדול

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)

Background2

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

download-1

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

Image result for Timothy snyder

מוסדות עלולים ליפול כמו דומינו: טימוטי סניידר

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

Image result for Paul von Hindenburg

ניסה לשמור על הצורה החיצונית של הדמוקרטיה: פאול פון הינדנבורג

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito

החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

היכל התענוגות הנעלים – כשיפן החליטה להפריט את הריגול

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, יתכן שהשמועות היו מובילות אתכם לבית מרקחת יפני תמים למראה, שנשא את השם "היכל התענוגות הנעלים". מעטים מהלקוחות הסינים של בתי המרקחת הללו ידעו כי שימשו כמסווה לרשת ריגול יפנית מתוחכמת שנוהלה בידי הרפתקנים פרטיים. מדוע "הפריט" הצבא היפני את חלק הארי של פעולות הריגול והקומנדו שלו לכנופיות הרפתקנים אזרחיים שפעלו על דעת עצמם, ומה היו ההשלכות? ינשוף היסטורי על מרגלים, מתנקשים והקשר שלהם להשחתה הרת האסון של הצבא החזק ביותר במזרח אסיה.

resized_99263-bridge-of-spies1_24-20167_t630 (1)

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, הייתם יכולים להיעזר ברפואה הסינית המסורתית או לבקר מיסיונר נוצרי עם ידע רפואי כזה או אחר. הרפואה המערבית רק התחילה להיכנס לסין באותה התקופה, ולא היתה זמינה לכל תושביה. בערים הגדולות שנגחאי, בייג'ינג או וו-חאן, יתכן שהשמועה היתה מובילה אתכם לבית מרקחת יפני בשם "היכל התענוגות הנעלים" (Rakuzendō), שמכר תרופות מערביות באיכות גבוהה, לרבות משחות עיניים יעילות להפליא, וגם ספרים, עיתונים ומוצרי סידקית יפניים אחרים. בקומת הקרקע, סביר שהיה מקבל את פניכם מוכר סיני. אם הייתם רואים את אחד מאנשי הצוות היפניים, הוא היה מעניק לכם יחס מנומס, עסקי וענייני ביותר, ומסרב בכל תוקף להתווכח על פוליטיקה או לדבר על המתח ששרר בין שתי המדינות. אלו שהיו מצליחים להסתנן לקומה השנייה בסניף המרכזי בוו-חאן, שהיתה מחוץ לתחום ללקוחות, היו רואים אולי פוסטר מוזר עם כיתוב ביפנית. "המטרה של הבית הזה," נאמר בו, "היא להביא לשלום נצחי במזרח וישועה לכל באי עולם. רפורמה בסין היא השלב הראשון." מסר תמוה במקצת, שחשף טפח והסתיר טפחיים. מנהל הרשת, אראו סיי, היה למעשה סגן צעיר בצבא הקיסרי. במסווה של בית מרקחת, הוא הפעיל רשת ריגול מתוחכמת ומוצלחת למדי, אחת הראשונות שפעלו בסין מאז כינון היחסים המודרניים בין המדינות בשנת 1872. (כותבים מאוחרים יותר ללא מושג אמיתי על האירועים, ומחברי ספרי "היסטוריה של הריגול" בגרוש וחצי, הוטעו לימים מהשם "היכל התענוגות", וכתבו שאראו ניהל בוו-חאן בית זונות שבו אירח וסחט את אנשי האליטה הסינית. אין בכך שמץ של אמת: היכל התענוגות מכר רק תרופות, ספרים, עיתונים ומוצרים תמימים אחרים).

מרגלי היכל התענוגות - איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

מרגלי היכל התענוגות – איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

            עובדי "היכל התענוגות" התחלקו לשני מדורים: צוות פנימי, שכלל מנהלנים, דסקאים, אנשי מחקר ומנתחי מודיעין, וצוות חיצוני – מרגלים שנסעו לכל רחבי סין, פתחו סניפים של ההיכל בערי שדה או פעלו במקומות מרוחקים כרוכלי תרופות נודדים. סגן אראו הטיל עליהם לאסוף מידע מודיעיני מכל הסוגים: לא רק מודיעין צבאי על גיאוגרפיה, תחבורה, ריכוזי צבא ומשטרה סיניים ונוכחות צבאית זרה, אלא גם מודיעין בסיסי יותר על החברה, התרבות, הכלכלה וגורמי כוח מקומיים. חלק מהסוכנים המוצלחים יותר הצליחו לחדור לאזורים נידחים של קיסרות הצ'ינג, עד למרחבי מנצ'וריה הקפואים בצפון, גבול טיבט ההררית במערב והיערות הטרופיים של יונאן בדרום, וליצור קשרים עם קבוצות אתניות בדלניות ומנהיגי כנופיות שודדים. רבים מהם היו גם בקשר עם מהפכנים רפובליקאים בערי הנמל. אראו האמין שמהפכה ו"רפורמה בסין" היא השלב הראשון לברית בין המדינות. אולם הדבר המפליא באמת, שייחד את "היכל התענוגות" מרשתות הריגול המוכרות לנו בהיסטוריה המערבית, היא אופיו הפרטי. מלבד אראו, אף אחד מאנשיו לא היה איש צבא או סוכן מקצועי. המרגלים של ההיכל היו כולם הרפתקנים חופשיים – בני נוער אידיאליסטים שהגיעו לסין כדי לחוות הרפתקאות, להרוויח כסף ולקדם בכוחות עצמם וביוזמתם את האינטרסים היפניים ביבשת. גם כשעבדו בשביל הצבא, למשל בהיכל התענוגות, הם תמיד היו עצמאיים למחצה, נאסר עליהם לבקש עזרה מקונסוליות יפניות, וציפו מהם לפרנס את עצמם ממכירת תרופות ועסקים זעירים אחרים.

סגן אראו סיי

סגן אראו סיי

לצבא היפני היו סיבות טובות לעבוד ב"קבלנות", ולהעסיק הרפתקנים עצמאיים בתפקידים רגישים של ריגול ומבצעים מיוחדים. היועצים הזרים, גרמנים, בריטים או צרפתים, שבנו את הצבא ואת הצי היפניים ככוחות מודרניים בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה, לא התעניינו במיוחד בשאלות של מודיעין, אלא בעיקר בטקטיקה צבאית, ארגון ובניין הכוח. כתוצאה מכך, למטכ"ל היפני לא היה אגף מודיעין עד 1907, מועד מאוחר יחסית. בתקופה המוקדמת, מקצועני המודיעין היו קומץ קצינים "משוגעים לדבר", נוסעים אובססיביים ותרמילאים דוברי שפות כמו אראו סיי ופוקושימה יאסומאסה – הרפתקן שנסע מברלין ועד סין על גב סוס וחצה את כל מרחבי רוסיה וסיביר. בהעדר קאדר מקצועי של מרגלים וקציני מודיעין, או מוסדות חינוך שיוכלו להכשיר אנשים כאלו, היה קל לצבא להסתמך על הרפתקנים שנסעו ממילא ליבשת מרצונם.

הבעיה העיקרית היתה שההרפתקנים הללו לא היו ממושמעים במיוחד, וחלקם אף נזרקו מקורסי קצינים ומסגרות צבאיות אחרות בנעוריהם. הם נטו להיות צעירים פרועים, אלכוהלוסטים עם שיער ארוך ובגדים מטונפים, שלא אהבו לקבל משמעת משום סוג. גרוע מזה: רובם היו אנשי אופוזיציה, שהעריצו את "אנשי החזון" (shishi), הסמוראים הטרוריטים משנות השישים של המאה התשע עשרה, ואת הלוחמים שניסו למרוד בממשלה של יפן המודרנית בשנות השבעים של אותה המאה. ארגונית, הם היו משוייכים לרוב לגוש מפלגות האופוזיציה, "התנועה לחירות וזכויות העם", או לארגונים לאומניים כדוגמת "אחוות הדרקון השחור" שביקרו את הממשלה על רפיסותה במגעים עם מעצמות המערב ועל כשלונה לכבוש שטחים בסין ובקוריאה. ההרפתקנים היו מוכנים לשתף פעולה עם הצבא בריגול ומבצעי קומנדו – אבל לא היו מחוייבים לעצור כשקיבלו פקודה. בפועל, רובם עבדו כגורמים עצמאיים בשטח.

חברי אגודה פטריוטית - מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

חברי אגודה פטריוטית – מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

ההסתמכות על הרפתקנים עצמאיים למחצה היתה הגיונית מבחינת הצבא לא רק כי מילאה צורך חיוני וחסכה כסף ומשאבים, אלא גם מפני שתמיד ניתן היה להתנער מהם. בסוף המאה התשע עשרה, לפחות עד הניצחון על רוסיה ב-1905, יפן עדיין נחשבה מדינה חלשה ממדרגה שנייה, שהיתה תלויה ברצונן הטוב של מעצמות המערב. אלו, שהחזיקו בשפע אינטרסים בסין ובקוריאה, הביטו בחשד הולך וגובר על הפעילות הצבאית היפנית במזרח אסיה. כשהעסיק הרפתקנים במבצעי קומנדו וריגול מלוכלכים, הצבא היפני היה יכול לחקור אפשרויות ולפתוח דרכי פעולה מחד, ולהתכחש לאחריותו אם נתפס מאידך.

אולם לאאוטסורסינג של הריגול היה מחיר כבד מבחינת יפן, שהתגלה רק בהדרגה במהלך השנים. קציני הצבא, המודיעין והקומנדו שניהלו מגע שוטף עם ההרפתקנים, הושפעו מהם בהדרגה. כבר בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, התרבות השתיינית, הפרועה וחסרת המשמעת של הכנופיות הפטריוטיות הללו חלחלה לחבר הקצינים עצמו, ועצם נוכחותן בשטח אפשרה לקצינים יפנים לנהל מבצעיים מופרעים בניגוד לרצון הממונים עליהם מבלי לשלם את המחיר. ב-1895, החליט השגריר היפני בסיאול, גנרל במילואים, לרצוח את מלכת קוריאה בלי לשאול איש ובניגוד לחוק היפני, כדי לפתור קשיים פוליטיים שלא ידע להתמודד עמם. המבצע התאפשר, רק משום שהשגריר ואנשיו היו יכולים להיעזר בחבורת הרפתקנים – עיתונאים, מוכרי תרופות, אומני לחימה ונזירים נודדים – שהסתובבו בקוריאה כחברי "מסדר האבירות והחסד השמיימי" ועסקו בריגול אד-הוק עבור הצבא. כשההרפתקנים פרצו לארמון כדי לרצוח את המלכה, הם לוו בקצינים ושוטרים יפנים, שהורידו את המדים והתערבבו בכנופיית הרוצחים הפלילית. הגבול בין חיילים להרפתקנים היה כה מטושטש, עד שדיפלומטים ועיתונאים זרים, שהגיעו לזירת הרצח, לא הצליחו להבחין ביניהם. "למען העתיד של מולדתנו", כתב אחד העיתונים היפניים בזעזוע לאחר המקרה, "יש להצטער עד עומק הנפש שהחיילים שלנו אימצו את דפוס ההתנהגות של הלוחמים ההרפתקנים." כישלונה של מערכת המשפט היפני להעניש כראוי את השגריר וכנופיית ההרפתקנים, שנעצרו לאחר המעשה, עודד חזרה על אותם מעשים בעתיד.

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

בעשורים הבאים, ההרפתקנים התחברו עם הקצינים הפרועים והבלתי ממושמעים ביותר בצבא, והעניקו להם חיילים זמינים לכל מבצע מופרע. ב-1914 רקם קוואשימה נאניווה, אולי ההרפתקן המפורסם מכולם, מזימה עם קציני מודיעין יפניים, להשתלט על מנצ'וריה ולהמליך עליה את אחד מנסיכי שושלת הצ'ינג המודחת. במהלך ההפיכה, תכנן קוואשימה להיעזר בשבטים מונגוליים ובכנופיות שודדים הרריים שהונהגו אף הן בידי הרפתקנים יפנים, כמו האקו מאסומי, בריון ענק שנודע בכינוי "הגנרל השמיימי". המזימה הזאת נכשלה רק משום שהממשלה היפנית גילתה אותה ברגע האחרון והטילה עליה ווטו, בדומה לתוכנית נפל דומה שנהגתה שנתיים לאחר מכן. אולם שיתוף הפעולה ההרסני בין קצינים והרפתקנים לא נפסק. ב-1928 רצח קצין מבצעים את השליט הסיני של מנצ'וריה, משתף פעולה חלקי של יפן, ובכך ריסק לרסיסים את מדיניות ממשלתו שלו. ההתנקשות עצמה בוצעה בידי חיילים, אך אלו נעזרו לכל אורך הדרך בכנופייה של הרפתקנים יפנים, רובם אנשי עסקים מפוקפקים, סרסורים וסוחרי סמים. ראש ממשלת יפן, שניסה להעניש בחומרה את הקצינים וההרפתקנים, נתקל בהתנגדות מבית. שרי הקבינט פחדו שאם תהיה ענישה חמורה, ההרפתקנים ובעלי בריתם ביפן עלולים לפצוח במסע התנקשויות כנגד בכירים בתוך המדינה. הקשר הלא קדוש בין הרפתקנים לחיילים בלתי ממושמעים הגיע לשיאו ב-1931. לאחר שקציני צבא, שוב על דעת עצמם, ביימו תקרית שאפשרה להם לכבוש את מנצ'וריה באופן חד צדדי, הם קיבלו הוראה חד משמעית מהממשלה והמטכ"ל שלא להתקדם לעבר צפון החבל. כדי לאפשר את ההתקדמות, הקצינים הפעילו הרפתקן ידוע לשמצה בשם אמאקסו מסאהיקו, קצין שהודח מהצבא כי רצח עציר אנרכיסטי ובנו הפעוט עשר שנים קודם לכן. אמאקסו וכנופייתו השתוללו בעיר חרבין שבצפון מנצ'וריה, ריססו במכונות ירייה לעבר עסקים ובניינים יפניים – וסיפקו לצבא עילה לכבוש את האזור כולו כדי "להגן על התושבים מפני הטרור הסיני".

כפי שראינו, שיתוף הפעולה ארוך השנים והמתמיד בין הצבא להרפתקנים פרטיים, שנועד לשרת מטרות מבצעיות ספציפיות אך יצא משליטה, העצים את הגורמים הפרועים והבעייתיים ביותר בצבא היפני עצמו. כיצד התופעה הזאת הובילה לגל של התנקשויות פוליטיות בתוך יפן ותרמה לתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה – בכך נדון באחד הינשופים הבאים.

לפרוץ את הלוקר: מערכת הביטחון והמלכוד של ה"מקצוענים"

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

images

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

Rothschild-Blvd-tel-aviv

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

אלוף במיל' יוחנן לוקר

אלוף במיל' יוחנן לוקר

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

הבעיה היא בהיררכיה: טקס בחברת טויוטה

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

ניער את השירות: עמי איילון

ניער את השירות: עמי איילון

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.

חמוצים מתפוצצים: המיליטריזם החמוד של יפן

בימים אלו של מהומות, מבוכה ומשבר, בעוד הפציפיזם היפני נסוג, הלאומנות הסינית גואה והמתח במזרח אסיה הולך ועולה, כדאי לשים לב לתופעה יפנית ייחודית ומרתקת: המיליטריזם החמוד. ינשוף פוליטי-מדיני על פאבים שצדים בהם דרקונים, מורדים מחייכים מאוזן לאוזן והרפתקאותיו המלהיבות של הנסיך חמוצים בממלכת הברוקולי.

pickes3

האם משהו רקוב בממלכת יפן? לאחרונה, משקיפים לא מעטים הגיעו למסקנה כי הפציפיזם שוקע בארץ השמש העולה, ובמקומו עולה גל של מיליטריזם חדש ולא מתנצל. עיתונאי מסויים קרא לתופעה הזאת "שובם של הסמוראים", כאילו שיפן עומדת לפלוש מחר לגבולותיהן של שכנותיה. לא מיניה ולא מקצתיה, אבל הפציפיזם ביפן, שהיה במשך שנים אידיאולוגיית מיינסטרים כמעט, אכן נסוג לאיטו לטובת גישה ריאליסטית יותר של מדיניות חוץ. העיסוק הגלוי בענייני צבא וביטחון הסלים בשנים האחרונות, עם נסיגת ארה"ב מהאזור והעלייה באגרסיביות של סין העממית וצפון קוריאה, אולם במשך שנים היה קיים שיח שונה אך דומה של אלימות וצבאיות. היה קשה קצת יותר להבחין בו, מסיבה מעניינת מאד: הוא הוסתר בתחכום מאחורי מעטה של "חמידות". מהי בדיוק החמידות הזאת ולאלו מטרות היא משמשת? כדי להסביר, אתחיל באנקטודה אישית, אמשיך במורדים מחייכים מאוזן לאוזן ואסיים באריסטוקרטים חמצמצים וטריים למדי.

יום אחד בטוקיו, בעוד גשם זלעפות יורד בחוץ, הגעתי לשערים המוזהבים של פונדק לואידה. לאור לפידים בוערים שמשתקפים באורן של החרבות המצולבות על הקיר, הצטופפו כעשרים גיקים יפניים, גברים ונשים, מסביב לבר, ונהנו משיקויי מרפא אלפיים, בירה קסומה ומבחר תבשילים מהבילים ממאכלי הבית. המחירים, מיותר לומר, לא היו נקובים ביינים יפניים אלא במטבעות זהב (אם תהיתם, הגולדן מומר ליין בשער של 1:1), והמלצרית הראשית היתה לבושה בשמלה ויקטוריאנית כחולה בוהקת. לשאלתי, היא הציגה את עצמה כריקה, דמות ידועה במשחק המחשב Dragon Quest והעוזרת של בעלת הפונדק האגדית לואידה. "הגבירה," כך היא אמרה לי, "יצאה למסע, ומגיעה לבקר אותנו ואת האורחים מדי פעם." לאחר בחינה ממושכת של התפריט, החלטתי ללכת על שיקוי מרפא אלפי ואחת המנות הביזאריות יותר: קארי יפני שמעוצב כמו יד זומבית שיוצאת מהרפש, נוסח "הביצות המתות". בתפריט כיכבו גם כופתאות בשר המעוצבות כמפלצות שונות ומשונות, ובמיוחד מפלצת הטינופת, ה-slime, האויב המשוטט האולטימטיבי של Dragon Quest. ואם חשבתם ש"כופתאות טינופת" זו מנה לא מעוררת תיאבון במיוחד, עוד לא ראיתם עד כמה היא פופולרית בקהל האוטאקו היפנים שהצטופפו מסביב לבאר.

 

שיקוי מרפא אלפי בבר של לואידה

שיקוי מרפא אלפי בבר של לואידה

כמה דקות של האזנה למוזיקת משחקי מחשב ובהייה בלפידים, ושיקוי האלפים הגיע. "תשתה," אמרה לי ריקה, "זה יעלה את ה-Hitpoints שלך." האמת? צדקה. שיקוי האלפים, בקנקן שקוף שאכן מזכיר שיקוי קסמים מספר פנטזיה, היה תערובת מתקתקה ומכשפת של פירות סיניים מתוקים. הקארי היה מעוצב כל כך יפה, כבוץ שיד זומבית מגיחה מתוכו, שהיה חבל לאכול אותו. הטעם של הקארי הוכיח שלפעמים הקנקן יותר יפה ממה שיש בו – סביר למדי, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב איזה דאחקות שגיא כהן, מבקר המסעדות הזדוני של הארץ, היה מריץ עליו. לסיום, הגיעה בירה בקנקן נחושת גדול שלא היה מבייש כירה של גמדים בעמקי מוריה. כשיצאתי, איחלה לי המארחת בהצלחה במסע, והפצירה בי להיזהר לא להחליק במדרגות. פונדק הרפתקנים או לא, נותני שירות יפנים נשארים נותני שירות יפנים.

unnamed (2)

חיוך רחב ואווילי: כופתאת הטינופת (Slime)

חיוך רחב ואווילי: כופתאת הטינופת (Slime)

לענייננו, הנקודה המעניינת היא דווקא החיוך הרחב על פרצופה של המפלצת בכופתאות ה-Slime. מדוע אותה מפלצת אימתנית כביכול, הן במשחק והן בפונדק, מתהדרת בחיוך צוהל ואווילי כל כך? מי שמכיר את יפן, לא יופתע במיוחד.  כאן, הנטייה היא (לעיתים קרובות) לעטוף את המפחיד במעטה חמוד (קוואי), בין אם מדובר בחיוך המתוק של מפלצת הזוהמה או בשפה המתקתקה והמנומסת של שודדי הים ש"חוטפים" אותך בפארק השעשועים של טוקיו דיסנילנד. גם דמויות מיליטנטיות מהעבר אינן ניצלות מאמבט מי הסוכר של החמידות. סייגו טקמורי, סמוראי, הוגה, מהפכן ומצביא סוער נפש מהמאה התשע עשרה, מופיע על אוטובוסי התיירים של עירו, קגושימה, בגירסה מצויירת, עומד עם כוס קפה ליד ילדה חמודה ומחייך מאוזן לאוזן.

image

חמוד: סייגו טקמורי בפוזה מחוייכת

הנטייה הזאת אינה מוגבלת לפונדקים, פרסומות ואוטובוסי תיירים, אלא ניתן להבחין בה אפילו בכוחות המזויינים של יפן. סעיף 9 בחוקה היפנית שהתקבלה, בהשפעת האמריקאים, ב-1946, אוסר על המדינה להחזיק בצבא או לנהל מלחמות. בפועל, מספר שנים לאחר מכן, סייעו האמריקאים ליפנים לעקוף את האיסור באמצעות "עתודות משטרה" שהפכו מאוחר יותר ל"חילות ההגנה העצמית" (ג'יאייטאי). האנתרופולוגית האוסטרית זבינה פרישטוק, שבילתה עם חיילי הג'יאייטאי בטירונות ובאימונים צבאיים אחרים, הקדישה פרק שלם לפרשה מוזרה ומשעשעת למדי. כמו צבאות מקצועיים רבים בעולם המפותח, הצבא היפני סובל במחסור במתגייסים, בעיה שמחמירה בשל האווירה הפציפיסטית ומעמדם הנמוך של הג'יאייטאי בעיני הציבור. וכדי לשכנע אנשים להצטרף, מה טוב יותר מדמות מצויירת וחמודה? אם צה"ל פונה למתגייסים חדשים באמצעות תוכניות גדנ"ע קשוחות וסיפורי גבורה על השייטת וסיירת מטכ"ל, הרי הג'יאייטאי העדיף לשכור את שירותיו של "הנסיך חמוצים".

הנסיך חמוצים

הנסיך חמוצים

הקומיקס "הנסיך חמוצים" (Prince Pickles, יפנית: Oji Pikurusu) מספר את סיפורו של אריסטוקרט צעיר ומצוייר, בנו של שליט ממלכת הפפריקה. ממלכה שוחרת שלום היא, שקטה ורוגעת. חמוצים מתווכח עם אביו, וטוען שאין צורך בצבא הגנה עצמית בממלכה פיסניקית כמו זו שלהם. אולם מיד לאחר מכן, נשלח הנסיך לביקור בממלכת הברוקולי השכנה, שם הוא משתכנע כי ההשקפות הפציפיסטיות שלו בעייתיות משהו. ממלכת ברוקולי, משכנה של הנסיכה פטרוזיליה האטרקטיבית, מאויימת על ידי שכן אימתני בשם "המלך גומה", שאכל את כל האוכל בממלכתו וכעת מעוניין לכבוש ולשדוד ממלכות אחרות (מישהו לא הבין את הרמז לצפון קוריאה?). הנסיך חמוצים דוהר בחזרה לממלכתו ומבקש מאביו לגייס את צבא ההגנה העצמית. מלך פפריקה מהסס, ומוכן לעשות זאת, בסופו של דבר, רק כאשר מתחוור לו שצבאותיו של המלך גומה נמצאים בדרכם גם לגבולותיו שלו. כאן, כמובן, מבקרים הסופרים של הג'יאייטי את הפרשנות הקיימת של החוקה היפנית, שמתירה למדינה להשתמש בצבא רק לשם הגנת גבולותיה, אך לא למשימות של "הגנה עצמית קיבוצית" בשיתוף פעולה עם בעלות בריתה של יפן בזירה הבינלאומית.

הנסיך חמוצים משכין שלום בעיראק

הנסיך חמוצים משכין שלום בעיראק

סוף טוב הכל טוב. צבא פפריקה מצליח להביס לבסוף את המלך גומה, ותושבי ברוקולי (לרבות הנסיכה פטרוזיליה שוחרת השלום) משתכנעים שאף הם זקוקים לצבא הגנה עצמית. כדי ללמוד איך לעשות זאת, נוסע הנסיך חמוצים, מכל המקומות שבעולם, דווקא לחילות ההגנה העצמית היפניים. שני הכרכים הבאים (יומן הג'יאייטאי של הנסיך חמוצים) מראים את דומתו המצויירת לצד טנקים, הליקופטרים ויתר כלי מלחמה של הג'יאייטאי. הנסיך חמוצים מבקר ביחידות הצבא השונות, מסביר לאביו את חשיבותם של חיל האוויר והצי, מבין את הבעייתיות ביחסי יפן וארצות הברית, ובסופו של דבר מסכים עם אביו שחילות הגנה עצמית חשובים ונחוצים גם ובמיוחד למדינה שוחרת שלום.

הנסיך חמוצים בספינת קרב של הצי היפני

הנסיך חמוצים בספינת קרב של הצי היפני

הנסיך חמוצים, כמובן, אינו לבד. למוסדות רבים ביפן, כמו המשטרה המטרופוליטנית, שדה התעופה באוסקה או מחוז קוממוטו, יש דמויות קומיקס חמודות שמייצגות אותם. אולם עצם העובדה שצבא זקוק ליצירה ילדותית כל כך על מנת לפרסם את עצמו, מעידה כאלף עדים על חשיבות ה"חמידות" – לאו דווקא כמסווה על מזימות כיבוש אימפריאליסטיות, כפי שרומזים משקיפים עוינים אחדים, אלא כמעין שפה ודרך ביטוי. מכיוון שהתרבות הפציפיסטית, המבוססת על הטראומה של מלחמת העולם השנייה, אוסרת לבטא חרדות קיומיות, גאוות יחידה צבאית ואף שנאה גלויה לאויבים (בין אם מדובר בצפון קוריאה או במפלצות טינופת במשחק מחשב) בפרהסיה, הרי שהחמידות היא מעין שפת קוד המאפשרת לעשות זאת, בערך כמו סמיילי בפייסבוק המסווה אמירה ביקורתית או קשה. אפשר להירגע: יפן לא מתכננת מלחמה או כיבושים אימפריאליסטיים משום סוג שהוא. בניגוד לתקופה שלפני המלחמה, אפילו לכוחות השמרניים והימניים ביותר שבה אין שום תוכניות מסוג זה. אולם בתקופה של חוסר יציבות אנמי במזרח אסיה, כאשר ארצות הברית זזה הצידה וסין הופכת לתוקפנית ואגרסיבית יותר ויותר, יפן, באופן טבעי, מדגישה את יכולות ההגנה העצמית שלה. אם המצב יחמיר – ההדגשה הזאת תהיה גלויה יותר, ללא צורך בחמידות. במילים אחרות, ברגע שהנסיך חמוצים וחבריו יצאו לפנסיה מוקדמת, נדע שהמצב במזרח אסיה הפך להיות בעייתי באמת.

 

ארץ ערפילים ואש: מסע לדרום יפן

קגושימה, לשעבר נסיכות סאצומה, היא ארץ ערפילים ואש, יערות ואגמים, הרי געש, מעיינות חמים, גיבורים רומנטיים ואגדות סמוראיות עתיקות. הינשוף הנודד במחוזות קגושימה ומיאזאקי, בעקבות גיבורים אגדתיים ואמיתיים, שבילים הרריים וטרגדיות שנמוגו בצללי הזמן. בנוסף: מידע תיירותי שלא תמצאו בשום מקום אחר, ופינה מיוחדת על האוכל הטרי והטעים להפליא של המחוז הייחודי הזה באי קיושו שבדרום יפן.

 

 

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

אגדה יפנית נושנה ואהובה מספרת על דייג בשם אורשימה טארו, שהציל צב ים תועה מידיה האכזריות של כנופיית נערים. בתמורה לטוב לבו, הוביל הצב את אורשימה לגן עדן מרוחק בלב הים, שם בילה בנעימים עם נסיכה יפיפייה בארמון מכושף. יום אחד, כשהתגברו עליו הגעגועים, ביקש אורשימה מהנסיכה רשות ללכת ולבקר בכפר הולדתו. היא הסכימה, אבל נתנה לו תיבה והורתה לו לא לפתוח אותה בשום פנים ואופן. "שם," הזהירה אותו, "נמצא הדבר החשוב ביותר." אבל בדיוק כמו פנדורה ואי אלו דייגים מאגדות איריות, אורשימה לא היה יכול להתאפק. ברגע שעגן בחוף שבנחלת סאצומה בדרום האי קיושו, סקרנותו גברה עליו והוא פתח את התיבה. מיד גילה שהוא זקן קמוט וכפוף, ובעולם האמיתי עברו אלף שנים. כל האנשים שהכיר מתו כבר לפני עידן ועידנים.הורד (3)

היום, בחוף נגסאקי-באשי שבחצי האי סאצומה, מקדם את פני המבקרים מקדש שינטו אדום ובוהק, ובו סוגדים המאמינים לרוחו של אורשימה. עד היום, מתייחסים הדייגים המקומיים לצבי הים ביראת קודש, ואף מכבדים אותם, שלא בטובתם, במנה הגונה של אלכוהול מקומי. באופק הרחוק עומד מגדלור, זיכרון היסטורי לזמנים מרגשים לא פחות – נסיונותיו של הדאימיו הרפורמטור של סאצומה, שימאזו נריאקירה, לבנות כוח ימי מודרני באמצע המאה התשע עשרה. מסביב – עצים סוב טרופיים ופרחים ססגוניים, מצוקים דרמטיים מעל אוקיאנוס כחול וצלו של הר קיימון המוקף בעננים, "פוג'י של סאצומה". לרגלי ההר, כמו בימים עברו, מפליגות ספינות רבות לכיוון קגושימה, עיר הנמל התוססת ובירתה לשעבר של סאצומה – אחת הנסיכויות הפיאודליות העצמאיות, המרדניות והעוצמתיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

mt_kaimon_02

פוג'י של סאצומה: הר קאימון

"ספרטה היפנית", כך כינו רבים את המדינה הזאת, שנשלטה במשך שבע מאות שנים, מהמאה ה-12 ועד ל-1868, בידי שושלת שימאזו העתיקה. כל הנחלות הפיאודליות היפניות נשלטו בידי סמוראים, אבל בסאצומה הם לא היו רק אליטה צרה, אלא חלק בלתי נפרד מהציבור הרחב: יותר מרבע, לפי ההערכות. היו ביניהם שועים פיאודליים תקיפים ולוחמים גאים אך עניים, שחיו בצריפים דלים וייצרו מטריות בכדי להתפרנס. כל ילדי הסמוראים התחנכו בשיטה מיוחדת: הם התחלקו לחבורות נערים, שבהן חינכו הנערים הבוגרים את הצעירים יותר במוסר קונפוציאני, קריאה וכתיבה, כתיבת שירה ומעל הכל – ציד, רכיבה ולחימה בחרב. הסמוראים של סאצומה פיתחו שיטת לחימה מיוחדת, התקפית במיוחד, שהתבססה על הנחת היסוד שבקרב עליך להרוג את האויב באבחת החרב הראשונה, "כי לא תהיה לך מכה שנייה". תוך כדי כך, עליך לחשוף את עצמך לחלוטין להתקפה, כי כל מי שחושב על הגנה יתרשל באותה התקפה ראשונה. כך, נודעו הסמוראים של סאצומה בעוצמתם הצבאית ובקריאת הקרב (קיאיי) מקפיאת הדם שלהם, שזוהתה בנקל בכל רחבי יפן. במאה ה-19, היתה סאצומה גם מעצמה כלכלית. שימאזו נריאקירה ויורשו, היסאמיצו, גרפו רווחים אדירים משליטתם הסודית למחצה באיי אוקינאווה הדרומיים, הסחר שלהם עם סין ומעל הכל – מונופול על תעשיית הסוכר החום. באיי אמאמי, שמדרום לקגושימה, ניהלו גובי המיסים ומפקחי העבודה של סאצומה משטר אכזרי ביותר, שבמסגרתו נאסר על האריסים שעבדו בשדות הסוכר אפילו ללקק את אצבעותיהם.

קריאת קרב מקפיאת דם: סמוראים של סאצומה

קריאת קרב מקפיאת דם: סמוראים של סאצומה

היום, תושבי מחוז קגושימה, סאצומה לשעבר, מעדיפים לשכוח את אריסי הסוכר ולהתרפק על עבר רומנטי יותר. במהלך הרסטורציה של מייג'י, אותה מהפכה כבירה שהפכה את יפן למדינה מודרנית, עמדה סאצומה בחוד החנית של השינוי, והעניקה ליפן גיבורים רומנטיים וטרגיים כסייגו טקמורי, "הענק עם העיניים הגדולות": סמוראי עני ומוכשר שהחל את דרכו כגובה מיסים אלמוני ומליץ היושר של האיכרים העניים, המשיך כגנן של הדאימיו, סוכן חרש, קושר ומארגן טרור, אסיר עולם, משורר, פילוסוף ומצביא; חובב מעיינות חמים, ציד ודייג, שהעדיף לבלות את ימיו בעבודה בשדה, הטלאת סנדלי קש, משחק עם ילדים ועם כלבים, אבל נסחף שוב ושוב, שלא בטובתו, לתפקידים פוליטיים מרכזיים; האיש שהוסיף להיות נאמן לסאצומה גם כאשר רשויותיה כלאו אותו בכלוב באי קטן, הפך למפקד הצבא הקיסרי ברסטורציה של מייג'י, ובסופו של דבר סיים את חייו כמורד במשטר שסייע להעלות לשלטון. סייגו משכין השלום, שהציל מאות אלפים מתושבי אדו (טוקיו) מאימת המלחמה באמצעות פשרה פוליטית נבונה, זכור היום דווקא בשל דרישתו כביכול לפלוש לקוריאה: למעשה ניסיון, שלא הובן, לתווך בין שתי המדינות תוך סיכון חייו שלו. כיום, האיש המוזר ומלא הסתירות הזה משמש כסמל של קגושימה. המבקרים יכולים להתרשם מפסלו הענקי ליד כיכר העירייה, או לראות את דמותו המצויירת והמחייכת על האוטובוסים התיירותיים של העיר.

איש מוזר ומלא סתירות: סייגו טקמורי

איש מוזר ומלא סתירות: סייגו טקמורי

קגושימה, עיר נעימה עם רחובות שוקקי חיים ושדרות עצים רחבות ידיים, מתגאה באינספור אתרים שקשורים לסייגו טקמורי. ב"מוזיאון הרסטורציה של מייג'י" (Ishin Furusato-kan) אפשר לצפות בדרמה אור קולית על תולדות חייו, החל ממאבקי הרסטורציה של מייג'י ועד לסופו הטראגי במרד סאצומה של 1877. בנוסף, מציע המוזיאון דרמה על סיפור מרגש לא פחות: סמוראים צעירים מסאצומה שנשלחו, בפעם הראשונה בהיסטוריה היפנית המודרנית, ללמוד באנגליה, והמסע המטלטל שלהם מסביב לעולם (כתבתי על הפרשה הזאת כאן בינשוף). אפשר לראות גם את המערה שבה התחבא סייגו בימים לפני מותו, בעוד הצבא הקיסרי סוגר עליו מכל עבר, מקדש יפיפייה שהוקם לזכרו וכמובן – מוזיאון מיוחד שמוקדש אך ורק לו.

המערה של סייגו, קגושימה

המערה של סייגו, קגושימה

כמובן שסייגו אינו היחיד. קגושימה גאה לא פחות במשפחת שימאזו, שושלת הדאימיו העתיקה ששלטה בנחלה הזאת במשך יותר משבע מאות שנה. בצלו המפחיד של הר סאקורה-ג'ימה, הר הגעש השחור והפעיל שיורק מדי פעם לבה וענני אפר לשחקים, נמצא גן יפני רחב ידיים, עם בריכות שלוות, פרחי לוטוס ונחלים, שם קבעה משפחת שימאזו את וילת הנופש שלה. צלו של הר הגעש משתלב בתוך הגן ("נוף מושאל", טכניקה ידועה בגינון יפני וסיני), והמבקרים יכולים לסייר בתוך הוילה של משפחת שימאזו, ולעקוב אחרי תולדות חייו של הדאימיו האחרון, שימאזו טדיושי, ובנו קצין הצי, טדשיגה. אם תהיתם, משפחת שימאזו קיימת ומשגשגת, ובראשה עומד "ראש המשפחה", מעין דאימיו לא רשמי. השליט הנוכחי הוא שימאזו נובוהיסה, תעשיין שעומד בראש תשלובת משגשגת, שמנהלת גם את אחוזתה של המשפחה ומגוון אטרקציות תיירותיות ברחבי קגושימה. הטירה של שימאזו במרכז קגושימה, למרבה הצער, כבר לא קיימת. היא נחרבה במהלך המרד של סייגו ב-1877, אם כי החומות שלה עדיין עומדות. בתוך החומות נמצא היום ריימייקן, מוזיאון להיסטוריה ולתרבות של סאצומה, שבו אפשר היום להתפעל מיצירות אומנות, כדים מרהיבים מתוצרת הנסיכות, חרבות עתיקות ותצוגות היסטוריות על תולדות קגושימה.

איסו טייאן: הגן היפני של משפחת שימאזו

איסו טייאן: הגן היפני של משפחת שימאזו

מי שרוצה להתרחק מהעיר הגדולה ולנדוד בשבילי הרים לארץ הערפילים והלהבות, יכול לעקוב אחרי סקמוטו ריומה, גיבור נוסף, רומנטי לא פחות מסייגו. אף שאינו תושב סאצומה במקור, הוא נערץ על ידי המקומיים. סקמוטו, במקור מהנחלה הפיאודלית טוסה שבאי שיקוקו, היה סמוראי, לוחם חרב אגדי ומתנקש מתקופת הרסטורציה, שהפך לתלמידו של שר שניסה להרוג (סיפרנו כבר את הסיפור שלו כאן בינשוף). היצירתיות, הסקרנות והפתיחות של סקמוטו הובילו אותו להיות אחד ממייסדי הצי הקיסרי שסייע בהבסת השוגון, יועץ ימי של סאצומה, דיפלומט שתיווך במיומנות בין נחלות פיאודליות שונות והרפתקן רב עלילות. תאמינו או לא, אבל יש אפילו "קבוצת מחקר" יפנית שטוענת כי הוכיחה שסקמוטו הוא חייזר שהגיע מהחלל החיצון. חוצן או לא, במהלך שהותו בכדור הארץ, התקשר סקמוטו לגיישה בשם אוריו (Oryo), שהצילה אותו מחוליית מתנקשים של השוגונאט. לאחר נישואיהם, יצאו ריומה ואוריו לירח הדבש המתועד הראשון בהיסטוריה היפנית: הם נסעו לקירישמה שבצפון סאצומה, מחוז פראי של הרי געש, יערות עבותים, אגמים תכולים ומעיינות חמים מבעבעים.

ebino

קירישימה (ביפנית: אי הערפל) הוא כיום אחד מאזורי הטיולים המיוחדים והיפים ביותר ביפן, ובכל מקום ניתן לראות את צלליותיהם של סקמוטו ואוריו, שהפכו לסמל של המחוז: סמוראי עם שני חרבות צועד בדרך, ולצדו גיישה בקימונו מסע ותסרוקת גבוהה. היום, כמובן, יש דרכים מהירות יותר, אבל הכבישים הצרים של המחוז עדיין גורמים לך להרגיש שאתה נודד למחוזות מרוחקים ושכוחי אל. הרכבת מקגושימה מובילה לקירישימה ג'ינגו (Kirishima Jingu): מקדש שינטו עתיק מהמאה ה-15, שהמקומיים נוהגים להתפלל בו לאלי הר הגעש שיצילו אותם מאימת ענני האפר והלבה הרותחת. מהמקדש יוצאים אוטובוסים לאזורים מרוחקים יותר, שהיפה מביניהם הוא אבי נו קוגן (Ebi no Kogen), רמה הררית שאת שמה ניתן לתרגם לעברית כ"מעלה חסילונים". בצלן של פסגות טובלות בערפל, השבילים המתפתלים של אבי נו קוגן עוברים בין שלושה אגמים געשיים צלולים ומבהיקים, יערות שצמרות העצים שלהם מסתירות את השמש, צמחייה אלפינים ופרחי בר לבנים. המסלול קל יחסית, אבל ניתן לסטות ממנו לשבילים תלולים ומעניינים יותר, שמובילים לנקודת תצפית על האגמים, הפסגות והיערות ממדרונותיו העליונים של הר שיראטורי.

photo67598

כשעה וחצי באוטובוס מקגושימה, מנמנמת לה העיירה היפה צ'יראן, שידועה כמרכז של תה ירוק משובח, כפר סמוראי עתיק ובתקופה המודרנית יותר- הבסיס המרכזי של הקמיקזה, אותם טייסים צעירים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות קרב אמריקאיות בשלהי מלחמת העולם השנייה. השכונה הסמוראית של צ'יראן, שהשתמרה בשלמותה, היא אחת מפינות הקסם של יפן העתיקה, ומתחרה ביופייה אפילו עם קיוטו. כיום היא שכונת מגורים, שבין הבתים האמיתיים שלה מסתתרים בתי סמוראים משוחזרים עם גנים יפנים מקסימים. הסמוראים של סאצומה חיו בקהילות קטנות שנוהלו על ידי מנהיגים מקומיים והתחרו זו בזו, חלק משיטת ה"הפרד ומשול" הידועה של בית שימאזו. צ'יראן היתה אחת הקהילות הללו. בבית היפה ביותר, שנמצא למרגלותיו של הר ערפילי ומיוער, ישנו גן יפני אלגנטי עם בריכה קטנה וסלעים מכוסי אזוב, מקום שאפשר לשבת בו ברוגע במשך שעות ארוכות.

שליו ורוגע: גן של משפחה סמוראית על סף היער, צ'יראן

שליו ורוגע: גן של משפחה סמוראית על סף היער, צ'יראן

הרחוב הראשי של השכונה הסמוראית, צ'יראן

הרחוב הראשי של השכונה הסמוראית, צ'יראן

כניסה לבית סמוראי, צ'יראן

כניסה לבית סמוראי, צ'יראן

אולם כשמתקדמים לזמנים מודרניים יותר, הרומנטיקה של צ'יראן וקגושימה לובשת פנים עגומות יותר. בסיס הקמיקזה המרכזי, שהפך ל"מוזיאון השלום של הטוקוטאי" (ביפנית: יחידות הסער המיוחדות, השם הנפוץ ל"קמיקזה"), מכיל מסמכים אישיים ותצלומים של הטייסים, חלקם סטודנטים למדעי הרוח שנשלחו למותם בידי הנהגה נואשת ומוכת טירוף. המבקרים יכולים לראות מטוסים מקוריים ממלחמת העולם השנייה, לצלצל ב"פעמון השלום", לצפות בסרטים על הקמיקזה ואפילו להתפלל במקדש לזכר נשמותיהם. התפלאתי דווקא מהדבר שנעדר מהמוזיאון: שמו של אדמירל אונישי טקג'ירו, מפקד הקמיקזה והאדם האחראי יותר מכל לטירוף ההוא. לפחות היתה לו ההגינות להתאבד בעצמו בסוף המלחמה, ולא לשרוד אחרי האנשים ששלח למות לחינם.

מתו לחינם: טייסי קמיקזה לפני היציאה למשימה

מתו לחינם: טייסי קמיקזה לפני היציאה למשימה

 

מידע תיירותי

בימים הישנים והטובים של סאצומה, המסע בין קגושימה לטוקיו שילב תחבורה ימית ויבשתית, ולקח מספר שבועות במקרה הטוב ביותר. כיום, קגושימה מקושרת היטב לעריה הגדולות של יפן באמצעות השינקנסן, רכבת הקליע המפורסמת. מי שמחזיק ב-Japan Rail Pass או מוכן לשלם את המחיר הגבוה, יוכל לחצות את המרחק מטוקיו, קיוטו או אוסקה במספר שעות בודדות, עם החלפה אחת בפוקואוקה/הקאטה, השער של האי קיושו. לקגושימה יש גם טיסות רבות, והזולות ביותר נוטות להיות של Jet Star, חברת הלואו פייר היפנית. אני הצלחתי להשיג דיל טוב וזול להפליא של מלון וטיסה עם חברת One Travel.המחירים שלהם זולים בהרבה מאלו של אקספידיה, כך שכדאי לכם לבדוק.

בקגושימה עצמה קל מאד להסתובב. בלשכת המידע לתיירים שבתחנת הרכבת המרכזית, תוכלו לקנות את ה-Cute Transfer Pass (כן, כן), שיעניק לכם יום או יומיים של שימוש חופשי באוטובוסים, החשמליות ובעיקר – הקווים התיירותיים שמסתובבים בין האטרקציות המרכזיות, City view bus Waterfront line ו-City View Bus Shiroyama-Iso line. הוא תקף גם למעבורת שמובילה בין קגושימה לאי הגעשי סקורג'ימה, כולל קרוז של חמישים דקות בספינה והאוטובוס התיירותי בסקורה-ג'ימה עצמה. בין האתרים המומלצים בקגושימה: Museum of the Meiji Restoration, Reimeikan, Saigo Nanshu Park, וכמובן, הגן המקסים של משפחת שימאזו, Iso Teien. אזור הדאונטאון של קגושימה, Tenmonkan, מלא במועדונים, מסעדות מצויינות של "אוכל סאצומה", דוכני שיפודים יפניים (יקיטורי) וחנויות רבות מספור. יש בו גם הרבה מלונות זולים וטובים. אני הייתי ב-Tenmonkan Plaza Hotel – בחירה לא רעה בכלל למי שאוהב Buisness Hotels יפניים, אם כי לא מלהיב או מיוחד.

המרכז של קגושימה: טנמונקאן

המרכז של קגושימה: טנמונקאן

מומלץ גם לנסוע לסקורג'ימה, עדיף ביום בהיר, לצפות בלבה ובעשן של הר הגעש ממצפים מיוחדים ולטבול במעיינות חמים. אני ממליץ מאד על המעיינות החמים ב-Ocean side Hotel שעל יד הים. המעיין נמצא בתוך גן יפני קטן, שניתן לצפות ממנו על האוקיאנוס. לשומרי צניעות, שימו לב ששניים מהמעיינות מופרדים גברים/נשים, אבל אחד מהם, זה שקרוב לים, הוא מעורב. וכמו תמיד במעיינות חמים ביפן, הרחצה היא אך ורק בעירום מלא.

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

לנסוע מקגושימה למסלול האגמים האלפינים והיערות של Ebi no Kogen זה קצת יותר מסובך. אם אתם רוצים לטייל באופן רציני באזור היפיפייה הזה, עדיף להזמין חדר באחד המלונות בסביבה. אם אין לכם זמן, כמוני, ואתם רוצים להגיע לשם בטיול יום מקגושימה, רצוי לעשות כדלהלן. צאו מוקדם, וקחו את הרכבת הראשונה מקגושימה (6:00 בבוקר) לתחנת Kirishima Jingu. חכו שעה בבית הקפה של הזקנה הנחמדה ליד התחנה, וקחו את האוטובוס של שבע בבוקר לתחנת Maruo Onsen. משם יש אוטובוסים שיוצאים מדי שעה או שעתיים לשאר נקודות הטיול, ההרים, האגמים והמעיינות החמים באזור. האוטובוס ל-Ebi no Kogen יוצא רק כל שעתיים וחצי בערך, והוא יצא בערך עשר דקות לאחר שתגיעו לאזור, אז תדאגו לא לפספס אותו. תגיעו ליעד בערך בשעה תשע, מה שישאיר לכם שפע זמן לטייל במסלול ההררי Ike Meguri בין שלושה אגמים, ולקחת את האוטובוס שחוזר למרואו אונסן ב-13:30 בערך.

צבי משוטט - אבי נו קוגן

צבי משוטט – אבי נו קוגן

הנסיעה מקגושימה לצ'יראן קלה בהרבה, וישנם אוטובוסים רבים מתחנת הרכבת המרכזית. אני החלטתי לנסות את הטיול המאורגן של לשכת התיירות, שיוצא כל יום מתחנה מרכזית בשעה שמונה וחצי. זו חבילה מעורבת: מצד אחד, האוטובוס ייקח אתכם במהירות להרבה מאד מקומות מפוזרים בשטח, שיהיה לכם קשה להגיע אליהם ביום אחד בלי מכונית: מוזיאון האומנות של איוואסקי, עם טוטמים מעניינים מפפואה ניו גיני, המצוקים מעל האוקייאנוס ומקדש אוראשימה טארו בנגסאקי באשי (נוף עוצר נשימה), ארוחת צהריים במלון, מוזיאון הקמיקזה וגני הסמוראים בצ'יראן. הבעיה היא שהמדריכה מקשקשת ביפנית מונוטונית בלי לסתום את הפה לרגע, דבר שיכול לעשות חור בראש אפילו לדוברי יפנית – בטח לאלו שלא מדברים את השפה. כמו תמיד בטיולים יפניים מאורגנים, הכל מדוד על השנייה, ויריצו אתכם בין אתרים שאולי תרצו לבלות בהם יותר זמן. לשיקולכם. את הכרטיסים קונים במקום ליד תחנת האוטובוס של חברת הטיולים, והם עולים 4,500 יין למבוגר, מחצית מזה לילד.

ארץ ערפילים ואש: הפארק הלאומי קירישימה

ארץ ערפילים ואש: הפארק הלאומי קירישימה

.

 

פינת המטבח של סאצומה

main_image

כמו לכל אזור ביפן, למחוז קגושימה יש את האוכל הייחודי שלו, שמתגאה בהיסטוריה סצומאית ארוכה וזוהרת, בנוסף להשפעות מאיי אוקינאווה והים הדרומי. המטבח המקומי נקרא בדרך כלל Satsuma Cuisine או "מטבח של סמוראים כפריים" (Goshi Riyori). הוא מתאפיין בדגים ופירות ים טריים ועסיסיים, רטבים מתקתקים-חריפים ומנות שמתמוססות בפה. במסעדות המקומיות תוכלו לנסות קציצות דג נוסח סאצומה (Satsuma Age), סאשימי של דגי הרינג קטנים עם רוטב סויה חמוץ מתקתק (Kibinago), סאשימי מבשר תרנגולת טרי (Toriashi), ומרק סאצומה לוהט ומהביל, עם טעם מיוחד שקשה להגדיר, חריף ומתוק בעת ובעונה אחת. למי שלא שומר כשרות, יש גם את בשר הבקר והחזיר השחור של קגושימה (Kuroushi, Kurobuta) שנאכל בשיפודים, סשימי, טונקאצו או שאבו-שאבו. בדוכני המזון המהיר אפשר לקנות גם את הירק המפורסם ביותר של האזור: תפוחי האדמה המתוקים של סאצומה, בין אם בגריל ובין אם בתוך גלידה. תפוחי האדמה המתוקים האלה כל כך מזוהים עם קגושימה, עד שבתקופה הסמוראית היה נהוג להציג קריקטורות פוליטיות עם תפלצים שיש להם תפוחי אדמה מתוקים במקום ראש. כך הקריקטורות עברו את הצנזורה, וכל מי שקרא ידע שמדובר בבדיחה על חשבון סאצומה. את כל אלו אפשר וכדאי לשטוף בליקר המקומי (סאצומה שוצ'ו – Satsuma Shochu) שעשוי, איך לא, מתסיסה של תפוחי אדמה מתוקים.

קיבינאגו: דגיגי הרינג טריים כסאשימי

קיבינאגו: דגיגי הרינג טריים כסאשימי

חריף, מתקתק ומכשף: מרק סאצומה

חריף, מתקתק ומכשף: מרק סאצומה

לא במרכז העולם: מהו "סוד ההצלחה" של יפן?

יפן היתה אחת המדינות הלא מערביות הראשונות שהצליחו לזנק לעולם המודרני, להדוף את הקולוניאליזם המערבי ולשחק במגרש של המעצמות הגדולות. במשך שנים, שאלו משקיפים באסיה ואפריקה את עצמם כיצד היא עשתה זאת, ולשאלה הזאת ניתנו תשובות שונות. כשהתבקשתי על ידי סטודנטיות אוזבקיות לזרוק את הפרוטות שלי לבאר העמוקה הזאת, דיברתי על מה שהיה אבל לא פחות מכך – על מה שלא היה. ינשוף היסטורי על סמוראים, הלוואות זרות, תכנון מרכזי, ומדינה אחת שהבינה שהיא לא נמצאת במרכז העולם.

265px-700-bf

 

לפני כך וכך שנים, בעודי משוטט לי לתומי בעריה העתיקות והמעטירות של הרפובליקה האוזבקית, התחברתי עם חבורה עליזה של סטודנטיות מקומיות שהזמינו אותי לשיעור בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת בוכארה. הזדמנויות כאלה אני לא מפספס, ולכן התייצבתי, יום לאחר מכן, בחדר בינוני בגודלו בקומה השלישית של בניין סובייטי כעור. המורה, שהתחילה מניה וביה להכתיב הרצאה משמימה ואיטית ברוסית, שמה לב לנוכחותי החריגה בתוך מספר דקות. בפקולטאות למדעי הרוח באוזבקיסטן אין איזון מגדרי, וכמעט כל הנוכחות בחדר היו נשים. "Kto Eta?" (מי זה?) היא שאלה ונעצה בי מבט חשדני. כשהסבירו לה שאני סטודנט מחקר להיסטוריה יפנית, הגיע שלב בוחן הפתע: המרצה ביקשה ממני "לתת שיעור של עשרים דקות על יפן." דיברתי על יצירה ספרותית משעשעת כלשהי, אוטוביוגרפיה של חתול מתחילת המאה העשרים, ולאחר מכן – התחילו הסטודנטיות לשאול שאלות. והשאלה הפופולרית ביותר חזרה על עצמה שוב ושוב בגרסאות שונות, וכלל לא היתה קשורה לחתולים. "איך יפן הצליחה להפוך למדינה מודרנית ולהתחרות עם המערב?" שאלו אותי הסטודנטיות אחת אחרי השנייה, "איך הם הצליחו ואנחנו לא הצלחנו?" השאלה הזאת, ראיתי מיד, נבעה מפליאה וסקרנות אמיתית. והיא נשאלה מאות ואלפי פעמים בכל רחבי אסיה, המזרח התיכון ואפילו אפריקה, מאז שלהי המאה התשע עשרה ועד ימינו.

ראשית כל, חשוב לציין שאין "תרופת קסם", וחרף הכותרת של הפוסט הזה, "סוד הצלחה" אחד ויחיד אינו קיים. המסע הטראומטי, המסחרר והמוצלח של יפן לעולם המודרני לא נבע ממשתנה אחד, ובוודאי שלא היה בלתי נמנע. התהליך היה מפותל הרבה יותר מאשר הוא מוצג בדרך כלל בספרי הלימוד, ונדחף קדימה על ידי אינספור החלטות של אנשים רבים מאד – חלקם בעלי חזון וחלקם אינטרסנטים קצרי ראות. היה מעורב כאן גם הרבה מאד מזל. אם אפשר בכל זאת להבחין במשהו שדומה ל"סוד הצלחה", הרי אלו שורה של גורמים מבניים שהסירו מכשולים מדרכה של יפן, או הגבירו את הסיכויים להצלחה. הכוונה שלי, בהקשר הזה, היא לאו דווקא לאוכלוסיה משכילה, אחוז גבוה של יודעי קרוא וכתוב, כלכלה פרוטו-מתועשת ואידיאולוגיה שעודדה חריצות, אם כי לכל אלו נודעה חשיבות גדולה. אני מתכוון דווקא לגורמים שסייעו לשכנע חלקים ניכרים מהאליטה היפנית שהמדינה צריכה להחליף את ה"דקדוק" הבסיסי של התרבות שלה, ולאמץ את המבנים הפוליטיים, הצבאיים, האינטלקטואליים והחברתיים של המערב.

”מדינה עשירה, צבא חזק": הסיסמה של המודרניזציה היפנית

”מדינה עשירה, צבא חזק": הסיסמה של המודרניזציה היפנית

ראשית כל, בן עמי שילוני הצביע בזמנו על הבדל מהותי וזועק לעין בין מדינות שלא הצליחו לעבור מודרניזציה מוצלחת בשלב הראשוני, כמו סין והאימפריה העותומנית, לבין יפן. הן האימפריה העותומנית (במאה התשע עשרה) והן סין נוהלו בידי אליטה אזרחית, בעוד יפן נוהלה בידי סמוראים, היינו – אליטה צבאית. רוב הסמוראים בשנות השישים של המאה התשע עשרה, עשר השנים האחרונות של משטר טוגוקאווה והצומת בו התקבלו ההחלטות שהובילו למודרניזציה, היו אמנם פקידים ואנשי מנהל. אבל כולם זכו להכשרה צבאית, ולכן היו מודעים (לאחר תקופת הסתגלות קצרה וכמה הפצצות הגונות מהים) לעליונתם הטכנולוגית המוחלטת של הזרים. רבים מהסמוראים הללו תיעבו זרים וראו בהם ברברים, ורבים יותר ראו את התרבות המערבית כבלתי מוסרית באופן אינהרנטי, אבל ההכשרה הצבאית גרמה לרבים מהם להתחשב לפחות בשיקולים פרקטיים. האליטה הסינית, לעומת זאת, ראתה את המציאות בגוונים מוסריים עזים, ומכיוון שעצם הקיום שלה היה מבוסס על מערכת המוסר הקונפוציאני (שכללה בוז ודחייה עמוקה מכל העמים הזרים), היה קשה לה לאמץ את ההיגיון של המערב. וגם כאשר ניסתה לעשות זאת, במהלך "תנועת החיזוק העצמי" במאה התשע עשרה, הצעדים היו מהוססים ואיטיים מדי. במקרה של האימפריה העותומנית והעולם המוסלמי בכלל, חשיבותה של האליטה הדתית הוסיפה גורם שמרני משמעותי, מעין משקולת שהקשתה על "החלפת הדקדוק". גם ביפן היו מספיק קנאים ושונאי זרים שהתנגדו לכל שינוי, אולם הקנאות שלהם היתה מבוססת על דיעות קדומות, בורות והערכת מצב שגויה – לא על כתבי קודש נצחיים. לכן, לגורמים הפרגמטיים, שהבינו שארצם חייבת לעבור שינוי רדיקלי וסוחף, היה יותר קל להתגבר על יריביהם.

התחשבו בשיקולים פרגמטיים: סמוראים מההאן של סאצומה בשלהי תקופת טוקוגאווה

התחשבו בשיקולים פרגמטיים: סמוראים מההאן של סאצומה בשלהי תקופת טוקוגאווה

ההבדלים הללו התקשרו בתורם לאחד היתרונות המפתיעים ביותר של יפן: היא היתה מדינה קטנה יחסית, שלא ראתה את עצמה כמרכז העולם. נוכחותה המסיבית של סין במרכז המפה גרמה ליפנים רבים להבין שיש במערכת שחקן גדול וחזק יותר מהם, ועיכבה התפשטות של תפיסות נוסח "אני ואפסי עוד". כמובן, גם את הקביעה הזאת כדאי וראוי לסייג: במאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו כמה וכמה אינטלקטואלים יפנים שנתפסו להלך רוח מגלומני ודווקא כן ראו את יפן כמרכז העולם, אבל הגישות הללו היו חלשות יותר מאשר בסין ובאימפריה העותומנית. "ממלכת המרכז" והקיסרות האסלאמית הגדולה היו רגילות לראות בעצמן מעצמות שאמורות, לפחות בתיאוריה, לשלוט ב"כל מה שמתחת לשמיים". תפיסת העליונות הזאת, שבמקרה של סין התחזקה עד מאד עקב הנצחונות על המונגולים במאה השמונה עשרה, יצרה חומה עבה של מיתוס שמנעה מהאליטות להסתגל למציאות החדשה. זאת ועוד: היא דרשה מהן, גם בשיא חולשתן, להשקיע משאבים אדירים בשימור התדמית הקורסת. כשהאימפריה העותומנית עברה תהליך מזורז אך מהוסס של רפורמות מערביות (התנזימאת) השלטון השקיע, בין היתר, בפרוייקטים מגלומניים כמו בניית ארמונות, שנועדו לשמר את התדמית שלו, כמו גם בניסיון נואש לשמר אימפריה מתפוררת והולכת בשטחים עצומים. בסין, הקיסרית האם נטלה את הכסף שנועד לבניית צי ושיקמה איתו את ארמון הקיץ שלה. ליפן, שהיתה רגילה להיות מדינה שנמצאת בשוליים, לא היתה תדמית יקרה כל כך לשמר, ולכן היא היתה יכולה להשקיע את המשאבים המעטים שלה בדברים החשובים באמת.

לשמר את התדמית: ספינת הנוי שבנתה הקיסרית האם בארמון הקיץ, בתקציב שנועד לבניית צי מודרני

לשמר את התדמית: ספינת הנוי שבנתה הקיסרית האם בארמון הקיץ, בתקציב שנועד לבניית צי מודרני

וכאן אני מגיע להחלטה גורלית ואכזרית, לא ידועה במיוחד, שסללה את המייל האחרון בדרכה המפותלת של יפן אל המודרניזציה: היא מיעטה או נמנעה מנטילת הלוואות עתק ממדינות זרות. תהליך של מודרניזציה הוא יקר ודורש משאבים מרובים. כל רפורמה עולה כסף, וככל שהיא גורפת יותר, כך היא יקרה יותר. תיעוש, מערכת חינוך, תחזוקה של שלטון מרכזי אימפריאלי, שלא לדבר על צבא וצי ראויים לשמם – כל אלו מותחים את שמיכת המשאבים עד דק. כשהאימפריה העותומנית, מצרים וסין ניסו לערוך רפורמות מערביות, הן נטלו הלוואות בסכומים גדולים ממדינות זרות. במקרה של סין, ההלוואות הללו, בנוסף לפיצויים שהושתו על הקיסרות עקב המלחמות חסרות הסיכוי שניהלה נגד יפן והמערב, נתנו לזרים צידוק להתערב בענייניה הכלכליים. במקרה של האימפריה העותומנית התוצאה היתה פשיטת רגל, ובמצרים – פשיטת רגל וכיבוש צבאי מלא. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, בעשור הראשון לקיומה של יפן המודרנית, נוהלו ויכוחים סוערים על הסוגיה הקריטית הזאת. גורמים רבים רצו לקחת הלוואות גדולות ממדינות זרות, שמיהרו להציע אותן. אולם ברוב המקרים, הממשלה דחתה את הבקשות הללו, כדי לא לתת לזרים מנופי התערבות בפוליטיקה הפנימית של יפן. במקום זאת, ראשי המשטר העדיפו להכביד את העול על האיכרים, שממילא נטחנו עד דק בגלגלי המודרניזציה ובתהפוכות הכלכלה. אבל האכזריות הזאת השתלמה בטווח הארוך. היא היתה אחת הגורמים שסייעו ליפן לשמור על עצמאותה ולמנוע מזרים לבחוש בענייניה. גם היפנים נעזרו במערב: אבל הם לקחו ממנו יועצים, מורים וידע, לא כסף מזומן. וזו היתה החלטה נכונה.

447089-LoanILLUSTRATIONJAMALKHURSHID-1349374135-588-640x480

ולסיום, אי אפשר בלי השוואה מסויימת למצב של מדינות מתפתחות בימינו. יפן הרוויחה מאד מהעדרה של "חברה אזרחית בינלאומית", כפי שנוהגים לכנות בחוגים ליברליים את נחיל הארגונים הלא ממשלתיים (NGO) שבוחשים, מסייעים ומחלקים מרק בכל פינה ברחבי הגלובוס. גם ביפן של שלהי המאה התשע עשרה היו די והותר איכרים שסבלו מעוני מרוד, ולפעמים גם מרעב. אבל דווקא התחושה במדינה כולה שאיש לא יסייע לה, איש לא חייב לה כלום ועליה להסתמך על כוחה שלה בלבד, סייעה לממשלה לרתום חלקים ניכרים מהאוכלוסיה למאמץ על אנושי של תיעוש ופיתוח. ומכיוון שהמאמץ הזה היה מבוסס, לפחות באופן חלקי, על יוזמה חופשית ולא על תכנון מרכזי בירוקרטי וכושל, נוצרה שכבה שלמה שהאינטרס שלה היה לקדם תהליכים יעילים של מודרניזציה. בניגוד למדינות מתפתחות כמו הודו וסין, ששאבו את האידיאלים המערביים שלהן מבארות הסוציאליזם הסובייטי, התמזל מזלה של יפן לקפוץ לעידן המודרני בתקופה מוקדמת יותר, שבה התכנון המרכזי המדוקדק טרם נכנס לאופנה. בהתחשב בחיבתה של הממשלה היפנית בתקופת מייג'י לכוח, קשה להניח שהיא היתה עומדת בפיתוי לייסד כלכלה מתוכננת, אם האופציה הזאת היתה מונחת על השולחן באותה הזמן. בהקשר הזה, דווקא חולשתה היחסית של הממשלה המרכזית, חוסר היכולת שלה לשלוט בכל גורמי הכוח הרבים בחברה, שיחקה לטובתה של המדינה בסופו של דבר.

שאב מבארות הסוציאליזם הסובייטי: ג'ווהרלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו

שאב מבארות הסוציאליזם הסובייטי: ג'ווהרלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו

אז הנה התשובה שנתתי לסטודנטיות מאוזבקיסטן: "סוד הצלחתה של יפן" אינו תרופת פלא אחת ויחידה, אלא שורה של גורמים (היעדר קנאות דתית, מרחק ממרכז העולם, תפיסה צבאית ריאליסטית, היעדר סוציאליזם וארגוני סיוע) שסייעו לאליטות שלה לקבל את ההחלטות הנכונות, ובעיקר, מנעו מהן לקבל החלטות שגויות. אין פירושו של דבר שהאליטות ביפן לא ביצעו שגיאות מסוג אחר. שגיאות כאלו היו גם היו, וחלקן הובילו את יפן לאסונות שלא יתוארו. אבל על הנושא הזה נדבר בבוא הזמן בפוסטים הבאים.

להעיר את המתים: המקדש שמרתיח את סין ויפן

חורבן סין, כיבוש קוריאה, אונס המוני של נשים: שכנותיה של יפן מתקשות לעבור בשתיקה על ההתכחשות היפנית לצללי העבר. בדיוק מסיבה זו, עורר ביקורו של ראש ממשלת יפן במקדש שנוי במחלוקת זעם רב כל כך במזרח אסיה. מה הוא בדיוק מקדש יסוקוני, מה תפקידו ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו? ינשוף היסטורי על נשמות דהויות של גיבורים ושל פושעים, צער, גאווה וזעם.

מקדש יסוקוני טוקיו

מקדש יסוקוני טוקיו

מאמר זה פורסם, בגירסה שונה במעט, גם בווי-נט

לפני מספר שנים, כאשר גרתי ביפן לצורך לימודי באוניברסיטת טוקיו, הדרכתי תיירים מדי פעם בפעם. יום אחד, הגיעו אלי בני זוג מארצות הברית, והצעתי להם סיור מודרך במקדש יאסוקוּנִי ("הארץ השקטה"), על המתחם המקודש, שדירת האורנים, זירת הסומו והמוזיאון הצבאי שלו. הבעל, שלא ידע כמעט דבר על יפן, התחלחל כאשר שמע את השם. "אני לא הולך לשם!" מחה, "זה מקום נאצי!"

ותיקי מלחמה יפנים צועדים במקדש יסוקוני

ותיקי מלחמה יפנים צועדים במקדש יסוקוני

            נזכרתי בתגובה הזאת, כאשר קראתי לפני שבועות מספר את הכתבות בעיתונות הישראלית על ביקורו של ראש ממשלת יפן, אָבֶּה שינזו­­­ֹ, במקדש יסוקוני המושמץ, "מקדש פושעי המלחמה", כפי שכונה לאחרונה בעיתון ישראלי מרכזי. המתח העולה במזרח אסיה, כמו גם המחאות הקולניות של סין, דרום קוריאה וגורמים ליברליים ביפן עצמה, הביאו אפילו את מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את הביקור. מזרח אסיה רוגשת וגועשת: המתיחות בין סין ליפן עולה מדי יום ביומו, ואבה אף אמר לאחרונה שהמצב באזור מזכיר את אירופה לפני 1914. לאור המתח הזה, ביקורו של אבה במקדש בוודאי שלא שיפר את המצב. מי שמכיר את ההיסטוריה הקרובה של יפן יודע כי ביקורים כאלו היו מושא לזעם במזרח אסיה מזה עשרות שנים, מאז ביקורו של ראש הממשלה נקסונה יסוהירו בשנות השמונים. לכן, נמנעו ראשי ממשלה יפניים מסויימים מלפקוד את המקדש, ואחרים דאגו להדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי. לאור החשיבות הבינלאומית של המקדש כגורם מתיחות, אכן ראוי להבהיר במה בדיוק מדובר, על מה הזעם ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו.

ראש ממשלת יפן, אבה שינזו, מבקר במקדש יסוקוני

ראש ממשלת יפן, אבה שינזו, מבקר במקדש יסוקוני

            מקדש יאסוקוני הוקם בשנת 1869, זמן קצר לאחר המהפכה הידועה כ"רסטורציה של מייג'י" שהפכה את יפן ממדינה פיאודלית לאומה מודרנית. מטרתו של מקדש השינטו הזה, שפירוש שמו ביפנית הוא "ארץ שקטה", היה להנציח את רוחות הנופלים למען הקיסר במלחמת האזרחים שנלוותה לרסטורציה. ב-1878, כאשר דוכא מרד סמוראים גדול כנגד השלטון הקיסרי, הונצחו במקדש גם רוחות הנופלים במרד הזה, וכך הלאה, בכל מלחמותיה של יפן, עד מלחמת העולם השנייה. חשוב להדגיש כי לא מדובר במוסד הנצחה גרידא, כמו "יד לבנים" בישראל, אלא במוסד דתי. לפי האמונה העממית היפנית, רוחות הנופלים במלחמה הופכים לאלים המגנים על האומה. תהליך ההפיכה לאל מתבצע על ידי טקס במקדש, שמחזיק ברשימות מפורטות של האלים המונצחים בו. בתקופה הקיסרית שלפני המלחמה היה המקדש אחד מהמוסדות החשובים ביותר של "השינטו הממלכתי", דת המדינה של יפן. בשנות השלושים, תקופת הדיקטטורה הצבאית, ננקטו אף סנקציות כנגד דיסידנטים (בעיקר נוצרים) שסירבו להשתתף בפולחנות שנערכו בו.

שינטו ממלכתי - הקיסר הירוהיטו מבקר במקדש יסוקוני ב-1935

שינטו ממלכתי – הקיסר הירוהיטו מבקר במקדש יסוקוני ב-1935

            לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, נאסר השינטו הממלכתי והמדינה היפנית הופרדה מהדת. מקדש יסוקוני הפך למוסד פרטי, אולם בכל זאת, הקשרים בינו לבין המדינה לא נותקו לחלוטין. סוכנות ההגנה (מה שנותר ממשרד המלחמה היפני) הוסיפה להעביר לו שמות של חיילים שמתו בתאונות אימונים, צעד שנוי במחלוקת שעלה פעמים אחדות לבתי המשפט. ביקורי ראשי הממשלה בו הפכו לבעייתיים במיוחד, משום שפרנסי המקדש החליטו, בצעד פרובוקטיבי, להנציח בו כאלים לא רק את החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה אלא גם את פושעי המלחמה שהוצאו להורג לאחריה. בראש הקבוצה הזאת, שכללה גם פושעי מלחמה דרגה א' (היינו, הפושעים הגרועים ביותר), עמד ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה, גנרל טוג'ו הידקי, ששמו נקשר לרבים ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים ושבויי מלחמה. המונצחים הבעייתיים הללו, שקיבלו כאמור פולחן של אלים, לא הוצנעו בידי המקדש: ההיפך הוא הנכון. במוזיאון הצבאי הנלווה אליו, שמצדיק באופן כללי את התנהגותה של יפן במלחמת העולם השנייה, הם מובלטים ומוצגים כגיבורים וקדושים מעונים. ובכל זאת, מקדש יסוקוני אינו מקום המיועד אך ורק להלל ולפאר פושעי מלחמה, ולרוב המונצחים בו (חללי מלחמה מאז 1868) אין שום קשר לפשעים כאלה. ראשי המקדש סירבו בתוקף להפריד בין חללי המלחמה "הרגילים" לבין הפושעים המורשעים. לטענתם, ברגע שנשמה נספגה במקדש לא ניתן להפרידה מהשאר.

גם הוא מונצח במקדש יסוקוני- ראש ממשלת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, טוג'ו הידקי. הורשע כפושע מלחמה ונתלה לאחר משפטי טוקיו.

גם הוא מונצח במקדש יסוקוני- ראש ממשלת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, טוג'ו הידקי. הורשע כפושע מלחמה ונתלה לאחר משפטי טוקיו.

            בעיני יפנים רבים, כולל ראש הממשלה אבה, הביקורים במקדש יסוקוני אינם נתפסים כניסיון לפאר פושעי מלחמה, אלא אך ורק לבכות את החיילים שנפלו. באחד מביקורי במקדש, ראיתי קשישים במדי הצבא הקיסרי עם תרמילי גב ישנים בתפילה חרישית. מבחינתם, המקדש הוא מקום אישי: מקום להתייחד עם חברים שמתו. אבה אף אמר שחלק ממטרת ביקורו הוא להתפלל למען השלום ונגד מלחמה נוספת. בעיני הסינים והקוריאנים, לעומת זאת, מדובר בביטוי נוסף לנטייה של בכירים יפנים "לשנות את ההיסטוריה" ולהכחיש את פשעיה של יפן בזמן המלחמה, תוך מאמץ לשנות את החוקה הפציפיסטית של המדינה ולהקים את הצבא היפני מחדש. ההפגנות ההמוניות שליוו ביקורים כאלו בעבר מלמדות כי הזעם אינו מוגבל לקובעי מדיניות ומתפשט במהירות לציבור הרחב במדינות הללו, שסבלו בעבר מנחת זרועה של יפן. מבחינתם, המקדש מסמל את טבח ננג'ינג, חורבן סין, כיבוש קוריאה והאונס ההמוני של נשים, במיוחד "נשות הנחמה" שנחטפו לבתי הבושת של הצבא היפני.

זועמים על יפן - הפגנות אנטי-יפניות בסין

זועמים על יפן – הפגנות אנטי-יפניות בסין

            אולם כיום הצטרף לתסבוכת הזאת ממד קריטי נוסף: מדיניותה האגרסיבית של סין המסכנת את מזרח אסיה בפועל, ולא כזיכרון היסטורי. בשנים האחרונות מנהלת סין סכסוכי גבולות כנגד כל שכנותיה כמעט, כולל יפן. ההתנהגות הסינית באיי סנקאקו, השנויים במחלוקת בין המדינות, היא אלימה ובריונית ללא תקדים כמעט. באמצעות השיח האינסופי על הלאומנות היפנית, פשעי העבר והביקורים במקדש יסוקוני, מצדיקה סין את מדיניותה האנטי-יפנית. וגרוע מזה, החשש (המופרך בעליל) משובו של האימפריאליזם היפני למזרח אסיה, מסיט את תשומת הלב מהסכסוכים האמיתיים המתרחשים באזור – אלו הנגרמים בשל התנהגותה התוקפנית של סין. יש גם משהו בדברי השמרנים היפנים, כי ההתערבות של מדינות שכנות בענייניה הפנימיים של יפן הפכה כבר לבלתי נסבלת. לפיכך, גם אם ראש הממשלה אבה טעה בעיתוי ביקורו, במיוחד בהתחשב במתח באזור, אפשר להבין את הסיבות שהניעו אותו לעשות זאת.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: