ארכיון הבלוג

קרב מידווי: אנטומיה של כישלון צבאי

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

המצב לפני קרב מידווי Credit: Creataccount, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

נושאת המטוסים שוקאקו, כאן בתמונה משגרת מטוסים לפני ההתקפה על פרל הרבור, היתה אחת מנושאות המטוסים שהתפצלו מקידו בוטאי לפני קרב מידווי

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

Isoroku Yamamoto.jpg
הנדס את משחקי המלחמה: אדמירל יממוטו

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

מטוסים אמריקאים תוקפים את נושאת המטוסים היפנית היריו במהלך קרב מידווי

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

ההיסטוריה של הסושי

מהיכן צמח הסושי, אחד מהמאכלים היפניים האהובים במערב? בספר מרתק על ההיסטוריה של הרולים, מסביר הסופר האמריקאי טרבור קורסון כיצד שיטת שימור דגים מדרום מזרח אסיה הפכה לטכניקת בישול שהתגלגלה לדוכני מזון מהיר ביפן הפיאודלית והמודרנית, ומשם למסעדות בכל רחבי העולם. שריפות ורעידות אדמה, שינויים חברתיים ואפילו הכיבוש האמריקאי, סייעו כולם לעצב את הסושי כפי שאנחנו מכירים אותו. ומהיכן נובעת אמונת השווא שנשים לא יכולות להכין סושי כי היד שלהן חמה מדי? ינשוף קולינרי מסביר.

Credit: Zooom, depositphotos.com

קווהארה יסואו היה טייס קמיקזה במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו חבריו, הוא הוכשר לעלות בסערה השמיימה ולהתאבד על ספינות אויב בכדי לעכב במעט את תבוסתה של הקיסרות היפנית. במהלך האימונים סבל מנחת זרועם של מפקדים עריצים, אלימות של חבריו ותנאי החיים הקשים בצבא. אולם, מדי פעם בפעם, היו גם תענוגות נסתרים ואסורים. בספרו האוטוביוגרפי, כותב קווהארה (שבסופו של דבר לא יצא למשימה ושרד את המלחמה), כיצד הוא חבריו פיזרו קשקשים משערם לתוך המרק של המפקד, וגם הבריחו אוכל טעים לבסיס – דבר אסור בתכלית האיסור לפי כללי המשמעת הנוקשים של אותם הימים. באחת הסצינות, הוא מתאר ביקור של אמו ואחותו, שהגניבו לו בסתר מעדן נדיר ונחשק:  רולים של סושי שהכינו במיוחד עבורו. המפקד גילה בסופו של דבר את ההברחה והעניש אותו באכזריות, אולם קוווהארה לא הצטער: בכדי לטעום סושי, אפילו המכות היו מחיר ראוי.

מאז חלפו שנים רבות. קווהארה, שהפך לסופר מכובד ביפן הדמוקרטית של אחרי המלחמה, הופתע בוודאי לגלות שסושי כבר אינו מאכל נחשק שמבריחים לך בבד עטוף, אלא מזון מהיר ופופולרי שאפשר לקנות בכל מקום בעולם. הפופולריות האדירה של הסושי שיקפה את זו של המטבח היפני בכללותו, שידוע היום כאסכולת בישול מתוחכמת, יוקרתית ואהובה. בישראל, באירופה, בארצות הברית, במדינות מזרח אסיה ובמקומות אחרים בעולם נוכל למצוא מסעדיות יפניות שמגישות סושי, ראמן ומטעמים אחרים בכל פינת רחוב. סדנאות לגלגול סושי הן פעילות פנאי מבוקשת, תלמידים בכל כנפות תבל משלמים הון על קורסים לבישול יפני, והשפים הטובים בעולם עוסקים בו.

Credit: Artcasta, depositphotos.com

מהיכן, למעשה, צמח הסושי? בספרו המרתק, סיפורו של הסושי: הסאגה הבלתי סבירה של דגים ואורז (The Story of Sushi: The Unlikely Saga of Raw Fish and Rice), מסקר טרבור קורסון קורס מפרך של הכנת סושי בקליפורניה, ותוך כדי כך מגולל את ההיסטוריה של המאכל. לפי קורסון, המקור של הטכניקה שיצרה את הסושי הוא בכלל בדרום מזרח אסיה, ומשם הגיעה ליפן. המטרה היא למעשה שימור דגים. לפני התקופה המודרנית לא היו טכניקות פשוטות של קירור ושימור, המזון היה במשורה, ולרוב האנשים לא היו די משאבים לבזבז דגים יקרים ולהניח להם להירקב. כדי לשמר פיסות דג הניחו אותן בתוך אורז, שייבש אותן ומנע מהן להתקלקל. אבל בגלל תהליכים כימיים, האורז עצמו התקלקל והפך למעופש. לכן, כשרצו לאכול את הדג, הוציאו אותו החוצה וזרקו את האורז. במקומות מסויימים ביפן, עדיין אפשר לאכול פיסות דג משומרות לפי השיטה הישנה הזאת.

אולם לקראת סוף המלחמות הפנימיות ביפן ואיחוד הארץ בשנת 1600, טבחים באזור קיוטו ואוסקה גילו תופעה חשובה. אם מוציאים את הדג בזמן הנכון, האורז נותר לח, טעים ורך, ואפשר לאכול את שניהם גם יחד. אצילים עשירים בקיוטו, שהיו יכולים להרשות לעצמם יותר דגים, לא היו זקוקים לשימור לתקופות ארוכות, אבל כן רצו לנסות מאכלים חדשים. כך נולדה המנה, שנודעה כהאקו-זושי או אושי-זושי, כלומר סושי שדוחפים אותו. היה מדובר, למעשה, באורז מוחמץ שנלוש במלבנים גדולים. הטבחים הניחו ביניהם פיסות גדולות של דג, לחצו באבנים במשך יומיים שלושה ומכרו ללקוחות הרעבים. כעבור זמן מה היגרו אותן עוגות סושי דחוסות לאדו, מושבו של השוגון והמרכז הפוליטי של יפן הפיאודלית דאז.

אושי-זושי מודרני. Credit: Portosabbia, depositphotos.com

ב-1657, פרצה באדו שריפה גדולה שכילתה את הבירה של השוגון כמעט לחלוטין. לאחריה, הגיעו פועלים לשקם את העיר. הם היו צריכים לאכול, וכך נוצר ביקוש לדוכני מזון מהיר. אלו מכרו בהתחלה אטריות, אבל הרשויות, שחששו משריפות, אסרו להדליק אש גבוהה ולבשל אטריות בשעות העומס. האלטרנטיבה היתה עוגות סושי ענקיות שנחתכו ברגע שהלקוח הגיע, ואלו זכו לכינוי האייה-זושי" – סושי מהיר. עם חלוף השנים הלכה וגדלה העיר, והביקוש לאוכל רחוב גדל ביחד עמה. ברחובותיה הסתובבו חבורות-חבורות של סמוראים רעבים, ביחד עם סוחרים אמידים שהתעניינו יותר ויותר במזון משובח. פועלים, כמו תמיד, רצו ארוחות זולות ומהירות.

כך, כדי להפוך את הסושי למהיר יותר, המציא שף בשם הנאייה יוהיי בשנת 1818 את המאכל שידוע היום כ"ניגירי". במקום לדחוס את כל החבילה במשך יומיים שלושה, הוא דחס פיסות קטנות מיד כשהוזמנו. לשם כך, כמובן, היה צריך הרבה מאד מיומנות. הניגירי זושי הפך במהירות לפופולרי אצל סמוראים בטלנים שיצאו לבלות, והוא פופולרי עד היום ביפן המודרנית. הוא נקרא גם "סושי ממפרץ אדו", שם שנועד להדגיש את הטריות של הדגים. במשך שנים רבות, הסושי המהיר היה פופולרי בעיקר באדו, גם לאחר שהפכה לטוקיו ב-1869. עשורים רבים לאחר מכן, ב-1923, התחוללה בטוקיו רעידת אדמה שכילתה את רוב העיר. שפים רבים עקרו למקומות אחרים, והביאו את אומנות הסושי ליפן כולה. טייס הקמיקזה קווהארה, כמו שראינו, היה מוכן לספוג מכות רצח רק בשביל לטעום אותו.

ניגירי-זושי. Credit: Yakub Kapusnak, foodiesfeed

עם זאת, הסושי שמוכר לנו, מגוון רחב של רולים עם מילוי שונה ומגוון, הוא למעשה תוצר של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מ-1945 ועד 1952, יפן היתה נתונה לכיבוש אמריקאי, ולמרות סיוע ניכר במזון מצד ארצות הברית, האזרחים היפנים סבלו מרעב כבד. לצד ייבוא מיליוני טונות של חיטה, האמריקאים ניסו להשתמש גם במדעי התזונה המודרניים כדי לדאוג לאספקת חלבונים ולמה שנתפס כ"תזונה נכונה". למדיניות המזון האמריקאית היתה השפעה מהפכנית על המטבח היפני בתחומים רבים ושונים. ציד הלווייתנים, למשל, נחשב היום "מסורת יפנית", אבל לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה בעיקרו מוגבל למספר קטן יחסית של כפרי דייגים ולאזורים צפוניים (כמו האי הוקאידו). אולם האמריקאים, שחיפשו מקור זמין לחלבונים עבור היפנים, עודדו ציד נרחב של לוייתנים, וכך התקבע המנהג השנוי במחלוקת.

התרומה העיקרית של הכיבוש האמריקאי לעולם הסושי, היתה התובנה שאפשר להכניס לתוכו גם תוספות אחרות מלבד דג. בזמן הכיבוש, דגים ואורז היו בקיצוב. לקוחות נהגו להביא את האורז מהקצבה שלהם, והשפים בישלו איתו סושי עבור הלקוח. אלו שנגמרה קצבת הדגים שלהם, הביאו תוספות כיד הדמיון הטובה, למשל פטריות וביצים, שלא היו נתונות לקיצוב ולכן היו זמינות יותר. בלא יודעין, האמריקאים סייעו גם להפוך את הסושי ממזון מהיר למטבח עילי ומשובח. רשויות הכיבוש אסרו דוכני רחוב, מטעמי בריאות והיגיינה, וכתוצאה מכך, מסעדות הסושי עברו לתוך מבנים. הארכיטקטורה של הסושי בר המודרני, עם הטבח שעומד ומבשל באמצע, היא למעשה הכלאה בין דוכן הרחוב הישן למסעדה המודרנית. מכל מקום, המעבר למסעדות מסודרות נתן לשפים תמריץ לפתח סושי יוקרתי ומעודן יותר, שיתאים לחיכם של אניני הטעם. בשנות השישים יפן חוותה את ה"נס הכלכלי" המפורסם, והחברה הפכה להיות עשירה יותר מאי פעם בעבר. גם המחיר של הסושי הלך והאמיר, והוא הפך למאכל יוקרתי שאוכלים רק בהזדמנויות מיוחדות. המזון המהיר של פעם הפך למעדן נחשק.

יתאים לחיכם של אניני הטעם. בתמונה: מגש סושי איכותי. Credit: White78, depositphotos.com

מהפך נוסף חל בשנות התשעים, כאשר המצאה ישנה יחסית – סושי בסרט נע – הפכה פתאום לפופולרית להפליא, והשיבה את הרולים האהובים למעמדם הישן כאוכל זול וזמין. ב-1958, הרגיש שף הסושי שיראשי יושיאקי שהוא לא עומד בלחץ הלקוחות במסעדה שלו. בביקור במפעל בירה, ראה את הבקבוקים נעים בסרט נע, ומכאן עלה בראשו רעיון. "הסושי בסרט נע", מסעדות שבהן הלקוח יושב, רואה רולים מסתובבים בסרט נע ונוטל את הסושי החביב עליו, צברו פופולריות כבר בשנות השבעים, אבל הפכו ללהיט לאחר התפוצצות הבועה ובמהלך המיתון היפני הארוך של שנות התשעים. תקופת השפע של השנים הקודמות, שהתאפיינה בראוותנות ובבזבוז, הסתיימה לפתע. פתאום, אנשים חיפשו מסעדות זולות מסוג חדש, וסושי הסרט הנע מילא את הביקוש הזה. כתוצאה, המרחב של הסושי הפך להרבה יותר עממי.

לבסוף, כדאי לומר משהו על הקשר בין סושי לגבריות. הסושי נחשב, עד עשרות השנים האחרונות ממש, למאכל גברי. ראשית כל, היה נהוג שרק גברים מכינים סושי. היה כאן אלמנט שלקוח מהדתות היפניות המסורתיות, כאילו נשים עלולות לטמא מרחב קדוש. בתקופה המודרנית התכסה הטאבו המסורתי באמונות תפלות חדשות, כגון האמירה שתוכלו לשמוע גם בישראל, שהיד של נשים חמה מדי ומקלקלת את הרול. למעשה, מחקר רפואי מכתב העת לאנסט בשנת 1998 הוכיח שהיד של נשים, אם כבר, קרה יותר מזו של גברים. עם זאת, רק בשנים האחרונות עלה באופן משמעותי שיעור הנשים שעובדות כטבחיות סושי, ועד היום יש גברים יפנים שמרנים שבשום אופן לא מוכנים לאכול סושי שהכינה אישה.

סושי זול להמונים – דוגמא לקייטן-זושי (סושי סרט נע). Credit: Recstockfootage, depositphotos.com

בכלל, הבארים המסורתיים של הסושי, בעיקר השכונתיים, נחשבו למקומות גבריים מאד, שבהם שכנים מחוספסים נהנים בצוותא מסושי ומאלכוהול. נשים לפעמים לא התקבלו שם בעין יפה, והיה להן עוד יותר קשה להסתדר בגלל הצורך בקשר ישיר עם השף. בסושי בארס מסורתיים בדרך כלל לא היה תפריט, וצריך להזמין במפורש. לפעמים סומכים על השף, ומבקשים OMAKASE, כלומר, שירכיב לך מנות סושי מיוחדות ומרעננות לפי טעמו – דבר שהוא אחד ממרכיבי האומנות של הסושי שף. החברה המסורתית ציפתה מאישה שלא לתקשר עם השף המאצ'ואיסטי ישירות, ולכן נשים רבות נהגו להדיר את רגליהן ממקומות כאלו.

מקומות גבריים ומחוספסים: נשיא ארה"ב ברק אובמה מבלה בסושי בר עם ראש ממשלת יפן, אבה שינזו

ולבסוף, כמה מילים על הסושי האידיאלי. אחד מהשגרירים הראשונים של קיסרות סין ליפן במאה ה-19, חואנג זון-סיין (Huang Zunxian) אמר על הסושי שהוא "נמס בפה שלך כמו קרח, והטעם שלו נפלא." הדברים של השגריר למעשה מבטאים את תכונותיו של סושי ראוי לשמו:

  1. דג טרי ומרכיבים טריים ככל האפשר
  2. כשדוחסים את האורז, הוא צריך להיות מגובש מספיק כדי להחזיק מעמד
  3. עם זאת, הדחיסה צריכה להיות רופפת מספיק, כדי שהסושי יימס כאשר יגיע לפה. אומנות הדחיסה כל כך חשובה, עד שבחניכת סושי מסורתית, לומדים במשך שנתיים לטפל באורז המוחמץ.
  4. אסור לערבב וסאבי ברוטב הסויה, וצריך לטבול בסויה את הדג, ולא את האורז.

יפן מחליפה מנהיג: להיכן הולכת ארץ השמש העולה? טור אורח

לפני כשבועיים, פרש מתפקידו אָבֶּה שינזוֹ, ראש ממשלת יפן הותיק שמשל בה יותר משמונה שנים. כיצד תיראה ארץ השמש העולה לאחר לכתו של אחד ממנהיגיה החזקים ביותר? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ יפנית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסכם את כהונתו של אָבֶּה, את הצלחותיו וכשלונותיו, ומשרטט את דמות יורשו. לבסוף, האם יתכן שיפן תשנה סוף סוף את חוקתה הפציפיסטית?

ראש ממשלת יפן היוצא, אבה שינזו. קרדיט: Ale_mi, depositphotos.com

לפני כשבועיים ראש הממשלה היפני, אָבֶּה שינזוֹ, הודיע על התפטרותו. "נוכח מצב בריאותי, הטיפול הרפואי שאני מקבל והקשיים הנובעים מכך, אני לא יכול להרשות מצב שבו אשגה בנושאים מדיניים חשובים ולא אצליח בעבודתי" הודיע אבה במסיבת עיתונאים. שמועות על בריאותו הרופפת של אבה נשמעו בשבועות האחרונים לאחר שהוא מיעט להיראות בציבור אך התפטרותו הכתה גלים ומיד החלו לעלות ניחושים לגבי זהות יורשיו. בעיתונות היפנית התקבלה החלטתו של אבה בהבנה והוא הוצג כראש הממשלה שהחליט לשים את האינטרסים של המדינה לפני אלו של עצמו.

אבה, כיהן כראש ממשלה במשך יותר משמונה שנים וחצי, משך הזמן הארוך ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. הוא בן לשושלת פוליטית ידועה – סבו ודודו מדרגה שנייה כיהנו כראשי ממשלה בשנות החמישים והששים ואילו אביו שכיהן כשר החוץ מת מהתקף לב לפני שהספיק לעשות כן. במהלך כהונתו אבה עמד מול טלטלות מדיניות וכלכליות רבות וספג התקפות רבות מקרב אנשי האופוזיציה בפרלמנט, כולל על תפקודו במהלך הקורונה. אך מה שהכניע אותו לבסוף הוא מחלה כרונית (דלקת כיבית של המעי הגס) ממנה הוא סובל מאז גיל צעיר. אבה הודיע שימשיך לכהן כחבר בבית התחתון של יפן.

התפטרותו של אבה מגיעה בעיתוי בעייתי מבחינתה של יפן. למרות שבאופן יחסי התמודדותה של יפן מול התפשטות נגיף הקורונה נחשבת למוצלחת (אחד עשר אלף חולים ופחות מאלף שלוש מאות מתים לאוכלוסייה של 126 מיליון), וזאת ללא סגר או אמצעי כפייה אחרים, משבר הקורונה ללא ספק תקע גלגלים במאמציה של יפן לצאת מהמיתון הארוך. על פי תחזיות של קרן המטבע הבינלאומי, הכלכלה היפנית צפויה להצטמצם בכמעט ששה אחוזים. האולימפיאדה שאמורה הייתה להתקיים בטוקיו בקיץ, נדחתה לשנה הבאה אך עדיין לא ברור אם היא בכלל תתקיים ומה יהיה גורל מיליארדי הדולרים (קרוב ל 13 מיליארד דולרים) שיפן כבר השקיעה בכך.

האם ההשקעה של יפן תרד לטמיון? פוסטר של אולימפיאדת טוקיו. credit: JBOY24, depositphotos.com

המדיניות הכלכלית של אבה, הידועה בשם אבהנומיקס (Abenomics), גם היא תקועה. בעוד שה"חץ" הראשון במדיניות, בדמות של מדיניות מוניטרית מקילה והזרמת הון זול למשק, הוכתר כהצלחה והפיח חיים בכלכלה היפנית, החיצים האחרים תקועים. אבה לא הצליח לכונן רפורמות בחברות ציבוריות בזבזניות ולהפוך את הבירוקרטיה לידידותית יותר לעסקים. מבחינה זו, הוא כשל במאמציו להפוך את הכלכלה היפנית לתחרותית יותר בעוד הכלכלות של סין וקוריאה נושפות בעורפה של יפן.

מדיניות נוספת של אבה לעודד השתתפות של נשים במעגל העבודה, שזכתה לשם הקליט Womanomics, גם היא תקועה. בכל הקשור לתעסוקת נשים יפן משתרכת מאחור יחסית לדמוקרטיות אחרות, בוודאי אלו בצפון אירופה. ישנן מעט מדי נשים בצמרת החברות העסקיות והציבוריות הגדולות. מנשים רבות עדיין מצופה לפרוש ממקום העבודה כבר לאחר החתונה או לאחר לידת הילד הראשון ולהקדיש את עצמן למשפחה. השינוי הנדרש הוא לא רק חברתי-נורמטיבי, זאת אין לי ספק שיפן יכולה לעשות. מה שנדרש היא השקעה עצומה בתשתיות שיאפשרו לנשים לצאת לעבוד, בראש ובראשונה נגישות רחבה יותר למעונות וגני ילדים, והתאמה של תרבות העבודה היפנית התובענית.

התוכנית לשילוב נשים במקומות העבודה תקועה. תמונת אילוסטרציה. קרדיט: Realinemedia, dpositphotos.com

כך שמבחינה כלכלית, אבה לא עמד בציפיות שתלו בו והבטחותיו לרפורמות כלכליות רחבות ולחידוש הצמיחה הכלכלית לרמה שנתית של 2 אחוזים לא התגשמו. זאת למרות שלאורך רוב כהונתו עמד לרשותו רוב קואליציוני יציב בשני בתי הפרלמנט כולל שותפות איתנה עם מפלגת קומייטו (Komeitō), יכולת למנות את אנשיו לתפקידי מפתח כולל נגיד הבנק של יפן, אופוזיציה חלשה ומפולגת, ותמיכה ציבורית רחבה.

למרות מאמציו, אבה גם לא הצליח לשנות את החוקה היפנית. החוקה היפנית היא כנראה החוקה הליברלית ביותר בעולם וכוללת בין היתר את סעיף 9 המפורסם, האוסר על יפן לצאת למלחמה ומטיל על התעצמותה הצבאית סייגים רבים. אבה ראה בשינוי סעיף 9 הכרח בטחוני שיאפשר ליפן להתמודד טוב יותר עם איומים עתידיים, אולם התנגדות ציבורית רחבה, כולל מקרב מצביעי מפלגתו, מפלגת ה- LDP, מנעה זאת. החוקה היפנית, שהוכתבה על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי עוד ב- 1947 אך לימים התקבלה באהדה ביפן, נותרה ללא שינוי. יחד עם זאת, עקב בצד אגודל, אבה הצליח להעביר מספר תקנות שמאפשרות לכוחות ההגנה היפנים לקחת חלק פעיל יותר במאמצי ביטחון קולקטיביים לצד ארה"ב ולפעול מעבר לים — אך תחת סייגים רבים ומבלי לשנות את החוקה.

למרות האמור לעיל, לאבה היו מספר הצלחות, בראשן שמירה על יציבות ועל מדיניות חוץ מאוזנת. אבה ידע לקבל החלטות נכונות, גם אם אלה היו לא פופולאריות. הדוגמא הטובה ביותר היא העלאת מס הרכישה פעמיים במהלך כהונתו לשם מימון הגירעון במערכת הבריאות והרווחה של יפן. העלאת מס הוא מהלך כלכלי שפוליטיקאים לא ששים לעשותו אך בהקשר זה, אחד היתרונות של מפלגת ה LDP הוא שיש לה תדמית ציבורית של מפלגה שיודעת למשול ולקבל החלטות שקולות ונכונות למען המדינה – גם החלטות קשות אם צריך. אבה חיזק מסורת זאת.

מבחינת מדיניות חוץ, בכהונתו השנייה נראה שאבה עשה מספר מהלכים מוצלחים. בניגוד לכהונתו הראשונה, הוא נמנע מלבקר במקדש יסוקוני השנוי במחלוקת או להיתפס בהתבטאויות מעוררות מחלוקת לגבי העבר המלחמתי של יפן. מקדש יסוקוני מנציח את חללי מערכות יפן ועד היום ביקור של פוליטיקאים יפנים בכירים בו נחשב לסדין אדום עבור הסינים והקוריאנים. אבה גם נזהר שלא לגרור את יפן לסכסוכים טריטוריאליים והיסטוריים מיותרים עם סין וקוריאה ובכהונתו השנייה דאג להשמיע הצהרות מפויסות לגבי עתיד היחסים עם אסיה ולהיפגש עם ראשי המדינות השכנות.

כמו סבו ודודו, שגם היו ראשי ממשלה בשנות החמישים והשישים, הוא חיזק את הקשרים עם ארצות הברית ודאג לשמור על קשר אישי עם הנשיא טראמפ. מפלגת ה- LDP היא באופן כללי פרו-אמריקאית אך נראה שלפחות בנושא אחד אבה הצליח יותר מקודמיו: בביקורו הראשון בארה"ב מיד לאחר היבחרו של טראמפ הוא הוציא מטראמפ הצהרה שאיי סנקקו שייכים ליפן וכלולים בברית ההגנה בין המדינות (איי סנקקו נמצאים בשליטה יפנית אך גם סין טוענת לריבונות עליהם).

אבה נמנע מלבקר בכהונתו השנייה – מקדש יסוקוני בטוקיו. קרדיט: Wiiii, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לאחר צחצוח חרבות קצר במפלגת השלטון, נבחר סוּגָה יושיהידֶה (Suga Yoshihide) להחליף את אבה כראש ממשלה. סוּגָה, שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה, זכה לתמיכת הסיעה הגדולה ביותר במפלגת ה LDP וגבר בפער ניכר על שני מתמודדים בכירים אחרים. בניגוד לאבה ולפוליטיקאים יפנים רבים אחרים, סוגה אינו מגיע משושלת פוליטית וגם לא למד באחת מארבעת אוניברסיטאות היוקרה של יפן (טוקיו, קיוטו, ווסדה וקיאו). הוא למד באוניברסיטת הוסאיי הצנועה יותר ובמקביל עבד כדי לממן את לימודיו. סוגה הוא בנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, בעל חגורה שחורה דאן 2 בקראטה, אשר פילס את דרכו לצמרת בעבודה קשה, כולל כפועל במפעל.

בנו של חוואי תותים וחגורה שחורה בקראטה – ראש ממשלת יפן החדש סוּגָה יושיהידֶה

יחד עם זאת, סוּגָה הוא פוליטיקאי מיומן. הוא מכיר היטב את נבכי השלטון ביפן, נחשב לאמן בהתוויית הסכמה מאחורי הקלעים (nemawashi), ובנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של טוקיו, יש לו שם של פוליטיקאי נחוש ואפקטיבי. למרות חזותו האפרורית, אנשים שפגשו אותו (כולל שניים ששוחחתי אתם לאחרונה) טוענים שמדובר באדם מסביר פנים ונעים הליכות.

בפני סוגה עומדים אתגרים עצומים. הוא יצטרך להתמודד עם התפשטות הגל השני של נגיף הקורונה ולדאוג שהמיליארדים שהושקעו בהכנות לאולימפיאדה לא ירדו לטמיון. אתגר חשוב נוסף הוא להוציא את יפן מהמיתון הכלכלי הארוך ולהגדיל את יכולת התחרות של חברות יפניות בשווקי בעולם. בצד המדיני, סוגה צפוי להמשיך לשמור על קשר קרוב עם ארה"ב אך אולי גם להמשיך לנסות להגדיל את מעורבותה של יפן בארגונים בינלאומיים, כפי שראוי למעצמה כלכלית בגודלה. סוגה הודה שהוא אינו מבין הרבה במדיניות חוץ אך אמר שיתייעץ עם משרד החוץ ועם אבה עצמו (חשבו על מנהיג בישראל או ארה"ב שמודה בכך!). עדיין לא ברור אם פניו של סוגה להמשיך במאמצי קודמו לשנות את החוקה היפנית. אבה, שועל פוליטי מנוסה, לא הצליח לשנות את החוקה היפנית וסביר להניח שללא אירוע חיצוני דרמטי, כמו טילים שישוגרו מצפון קוריאה או לחץ אמריקאי חזק, לא נראה שפני יפן לשינוי חוקתי.

פרופ' ניסים אוטמזגין מלמד על הפוליטיקה ומדיניות החוץ של יפן בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים.    nissim.otmazgin(at)mail.huji.ac.il

המלצת קריאה למתעניינים בפוליטיקה יפנית: אהוד הררי, יפן: דמוקרטיה מתבגרת. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012

שערוריית סימֶנס: הצד האפל של המלחמה בשחיתות

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני אלא גם בעסקאות פטריוטיות פחות ואפלות הרבה יותר. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר אחד שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. מה אפשר ללמוד מהסיפור בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ינשוף היסטורי על הצד האפל של מאבק למען טוהר המידות.

Credit: Zest Marina, depositphotos.com

שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ

משלי כ"א 23

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני בנשק המתקדם ביותר שבנמצא, אלא גם בעסקאות אפלוליות יותר במדינות אחרות בעולם. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. כפי שנראה בקרוב, שערוריית סימנס היפנית אינה רק סיפור מעניין כשלעצמו, אלא פרשה שיכולה להדגים כיצד קבוצות אינטרס יכולות לנצל את ה"מלחמה בשחיתות" בכדי לנקום בפוליטיקאים לא ידידותיים ולקדם אינטרסים אפלים משלהן.

לפני שנחזור ליד הרשלנית ששלחה את המברק, ונראה מה היה כתוב בו, חשוב לדעת משהו על הפוליטיקה של האימפריה היפנית באותה תקופה. יפן של שנת 1914 היתה ללא ספק סיפור הצלחה בקנה מידה גלובלי. המדינה הנידחת, הנחשלת והענייה, ששברה את כבלי הפיאודליזם רק בשנת 1868, בנתה את עצמה כקיסרות מודרנית, טכנולוגית ועוצמתית בסגנון מערבי, וכל זאת במהירות הבזק. היא היתה, למשל, אחת החלוצות העולמיות בתשתיות אנרגיה חשמלית. תחנת הכוח הראשונה ביפן נבנתה בשנת 1887, רק חמש שנים לאחר שתומס אדיסון בנה את תחנת הכוח הראשונה בארצות הברית. שש שנים לאחר מכן, הופיעו הרכבות החשמליות הראשונות בטוקיו, וב-1907 הוארה כבר הבירה בפנסי חשמל במקום בפנסי הגז המסורתיים. ב-1913, מחצית מהבתים ביפן כולה היו כבר מחוברים לרשת החשמל, שהחליף את הקיטור כמקור האנרגיה המרכזי של המדינה. חברת ההמונים התעשייתית, שצמחה במהירות מסחררת, הצליחה לבנות צבא וצי חזקים, שהכו שוק על ירך את סין ב-1895, ובזכות הרבה מאד מזל, גם את האימפריה הרוסית בשנת 1905. כתוצאה מכך, יפן כבשה לעצמה אימפריה קולוניאלית שכללה את טייוואן, קוריאה ודרום מנצ׳וריה.

למרות הצמיחה המהירה, יפן של ראשית המאה העשרים סבלה ממחסור תקציבי כרוני. ההוצאות האסטרונומיות של מלחמת רוסיה-יפן העיקו עדיין על המדינה, שהיתה שקועה בחובות עד צוואר. הצבא לא היה נתון לפיקוח הממשלה, מפני שהחוקה הכפיפה אותו ישירות לקיסר. בהעדר פיקוח, הוא בזבז סכומים אדירים של כסף בהרפתקאות אימפריאליסטיות בסין. הצי, בראשותו של האדמירל הכריזמטי יממוטו גוֹנְבֶּה (גוֹנוֹהְיוֹאֶה), שאף לקנות את ספינות הדרדנאוט היקרות והחדישות כדי שיוכל להתחרות עם חילות הים של מדינות המערב. מפלגת סֶיוּקאי הליברלית, ששלטה בפרלמנט וניסתה להפוך את המשטר לסמכותי פחות וחוקתי יותר, בנתה לעצמה בסיס כוח באזורי הכפר על ידי הנחת תשתיות, בעיקר מסילות רכבת. לגורמי כוח אחרים היו תוכניות נוספות, וכל אלו עלו סכומים אדירים של כסף. למרות הצמיחה, לאוצר היפני לא היתה יכולת לממן את כל התוכניות בעת ובעונה אחת, במיוחד מפני שהקהילה העסקית דרשה (וקיבלה) גם הורדת מיסים. גרוע מכך, לצבא ולצי היתה יכולת להפיל ממשלות, על ידי משיכת השר שלהם (שר הצבא או שר הצי) מהממשלה וסירוב למנות שר חדש. ב-1912, הפילו הן הצבא והן הצי שתי ממשלות ברצף מפני שלא קיבלו את התקציבים שרצו, וכך הביאו את יפן למשבר פוליטי מטלטל שלווה במהומות אלימות בערים הגדולות (כתבנו על המשבר הזה כאן בינשוף).

הצי כעס מפני שלא קיבל תקציבים לחימוש ימי. בתמונה: ספינת דרדנאוט

מי שעשה סדר בבלגן היה, בסופו של דבר, המנהיג של הצי, אדמירל יממוטו גוֹנְבֶּה, שקיבל מהקיסר מנדט להרכיב ממשלה בפברואר 1913. באמצעות תמרונים פוליטיים מחוכמים ושיתוף פעולה עם מפלגת סיוקאי, הצליח יממוטו לבטל את החוקים שאפשרו לצבא ולצי להפיל ממשלות, ונקט בצעדים חשובים לקראת הפיכתה של יפן לדמוקרטיה פרלמנטרית. בנוסף, הוא ריסן את המזימות האימפריאליסטיות של הצבא, הכביד את ידו על פושעים והרפתקנים מפוקפקים ששיתפו פעולה עם הביון היפני וסיבכו את המדינה בקנוניות בסין, ואף קיצץ את תקציבי השירותים המיוחדים. במקום זאת, הוא השקיע את תקציב המדינה המוגבל במטרות שנראו לו חשובות יותר: בנייה נרחבת של תשתיות לאומיות, ובעיקר – רכש ספינות קרב וציוד ימי שיאפשר ליפן להתמודד עם איומים אסטרטגיים מצד מדינות מערביות. כתלמיד של אלפרד תאייר מֶהֶן, ההוגה הימי האמריקאי הנודע, האמין יממוטו כי בכדי שמדינה תוכל לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית, היא חייבת ראשית כל להבטיח את בטחונה הימי ולשלוט בנתיבי הסחר הרלוונטיים לכלכלתה.

יממוטו עצמו היה איש ישר, אולם מתחתיו, בקרביים של מנהלת הצי, שרצו קצינים מושחתים למכביר. מזה זמן, ניצלה חברת סימנס הגרמנית את התעצמותה הימית של יפן, וחילקה שוחד דשן של 15% לאנשי הרכש הימי בכדי להשיג מונופול על מכירת ספינות קרב, אלחוט, חימוש וציוד חיוני נוסף. אולם, כידוע, ברגע שנפתח צוהר לשחיתות, תמיד יש את אלו שרוצים להצטרף לחגיגה. חברת ויקרס הבריטית, מתחרה של סימנס, הציעה לאותם קצינים שוחד תפוח אף יותר, של 25%, בכדי שיחתמו דווקא איתה על חוזה לבניית ספינת קרב. כאן, הפך חוסר הזהירות של אנשי סימנס את בור השחיתות לסנקדל תקשורתי של ממש.

חברות נוספות רצו להצטרף לחגיגה – המטה של תאגיד סימנס. Credit: Alexey Novikov, depositphotos.com

(בנימה אישית, האירועים שיתרחשו ביפן בהמשך סיפורנו, הזכירו לי פרשייה נשכחת משירותי הצבאי. חייל וחיילת שעבדו באחת המחלקות ניהלו ביניהם מריבה רומנטית, שהתבטאה בחילופי מיילים עם טונים מסלימים והולכים ואף קללות עסיסיות שלא היו מביישות מלח באיים הקריביים. באיזשהו שלב, אחד מהם שלח בטעות את המיילים בתפוצת נאטו, ואלו לא רק הפכו אותם לבדיחה כללית אלא גם הגיעו לבכירים שלא ראו זאת בעין יפה…)

כך גם ביפן של שנת 1914. ברגע של חוסר זהירות, שלח בכיר במטה סימנס בברלין מברק לסניף בטוקיו וביקש מידע על השוחד שחברת ויקרס הציעה לצי היפני. בטמטום שלא ייאמן, כתב הבכיר שחור על גבי לבן כי גם "אנחנו" (קרי סימנס) הצענו ליפנים שוחד. לרוע המזל, הגיע המברק לאחד קרל ריכטר, עובד גרמני מתוסכל בסניף של טוקיו. זה גנב את המברק ומסמכים אחרים שהעידו על עסקאות השוחד, ומכר אותם תמורת כסף רב לסוכנות הידיעות רויטרס.

הפרסום ברויטרס חולל סערה תקשורתית ביפן. מפני שהחימוש הימי תפס נתח כל כך גדול בתוכניות התקציביות של ראש הממשלה יממוטו, ומפני שהיה מזוהה אישית עם הצי, הוא נתפס כאחראי לאותו הסקנדל. למעשה, לא רק שלא היה מעורב, אלא ציווה לנקוט בצעדים חמורים כנגד הקצינים המושחתים. בכל זאת, השד כבר יצא מהבקבוק. לובי של הרפתקנים אימפריאליסטיים, אגודות פוליטיות של הימין הקיצוני, מתנגדיו הפוליטיים של יממוטו וכל אלו שתמכו בהתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת בסין, ניצלו את פרשיית השחיתות בכדי להפיל את ראש הממשלה המתון. המוני מפגינים, שאורגנו בחלקם בידי הלובי האימפריאילסטי, הניפו את דגל המלחמה בשחיתות והדליקו מהומות המוניות בכל רחבי יפן. ממשלת יממוטו, שהפסיקה לתפקד, נאלצה להתפטר ב-16 באפריל 1914. הממשלה הבאה, בראשותו של אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבּוּ, נכנעה לכל דרישותיו של הצבא, הסתבכה בקנוניות אימפריאליסטיות כושלות בסין ואף הכניסה את יפן, שלא לצורך, למלחמת העולם הראשונה.

נתפס כאחראי: ראש הממשלה יממוטו גוֹנְבֶּה

ומה קרה לשחיתות? הכל בסדר, תודה ששאלתם. ממשלת אוֹקוּמָה, שעלתה לשלטון על גל ההתנגדות לשחיתות של הצי, התגלתה בסופו של דבר כמושחתת בהרבה מקודמתה. מורשעי הצי קיבלו חנינות מהירות ושוחררו מהכלא, ואפילו החוזים עם חברת ויקרס הבריטית חודשו. אוקומה, שהיה תלוי בלובי האימפריאליסטי ובחוגי הצבא, שאף להגדיל את סדר הכוחות הצבאי בסין ככל הניתן, וכדי להשיג את התקציבים הדרושים, שיחד שר הפנים שלו חברי פרלמנט ביד נדיבה. כרגיל, הפילה שערוריית השחיתות את הממשלה, אך סקנדלים של שוחד לא חדלו, ומופיעים בתדירות די קבועה ביפן עד היום.

מה המסקנה שאפשר להסיק מסיפור שערוריית סימנס בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ראשית כל, שאלו שנושאים את דגל טוהר המידות מושחתים לפעמים בדיוק באותה המידה, אם לא יותר, מאלו שכנגדם הם נלחמים, ולעיתים קרובות מספקת המלחמה בשחיתות אליבי נוח לקידום אינטרסים זרים. שנית, ששחיתות נגרמת מבעיות מבניות, ולא רק משפלותו המוסרית של אינדיבידואל כזה או אחר. חוסר השקיפות בצי, בצבא ובמערכת הפוליטית היפנית הם אלו שפתחו את החור שלתוכו נכנסו (ועדיין נכנסים) עכברי השחיתות. השיטה הפוליטית היפנית, לפיה מי שאחראי מיניסטריאלית לשחיתות או למבוכה חייב להתפטר, אפילו אם נקט בצעדים בכדי למנוע שחיתות וגם אם זו התחוללה בניגוד להוראותיו המפורשות, התגלתה כהרסנית לא פחות. במקרה של יממוטו, היא הפילה ראש ממשלה ישר ומצויין והעלתה מושחתים תחתיו, ואף הסיחה את הדעת מטיפול בבעיות המבניות של השחיתות לטובת חיסול חשבונות אישי. אם אתם רוצים לחסל שחיתות, סלקו ראשית כל את התמריצים שמעודדים אותה, ומעל כולם את חוסר השקיפות.

להרוג את הזמיר: איך אודה נובונאגה איחד את יפן

כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

Nobu8

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

Nobu9

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

Nobu7
מפה מדינית של יפן בתקופת הארץ במלחמה, שנת 1560. נחלתו הקטנה של אודה נובונאגה נמצאת ממזרח לקיוטו ואגם ביווה, בשכנות לנחלות של אימגאווה, טקדה וסאיטו. האם תוכלו למצוא אותה?

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

Nobu1
מצביא חסר מעצורים: אודה נובונאגה, שנודע לימים כמאחד הראשון של יפן

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

Nobu2
הדרך לקיוטו. נחלתו של נובונאגה, אווארי, מסומנת באדום. שימו לב למסלול: אם נובואנגה צועד מערבה לקיוטו, הוא עלול להיות מותקף על ידי בית סאיטו (נחלת מינו, מצפון) או בית טקדה (נחלת קאי, מצפון מזרח). למעשה, זו הבעיה העיקרית שניצבה מול כל המועמדים לאיחוד יפן באותה התקופה. אם ינסו לאחד את הארץ או לכבוש את קיוטו, הם עלולים להיות מותקפים מאחור

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

Nobu6
ההתנקשות באודה נובונאגה

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה

פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.

Credit: Klanneke, depositphotos.com

המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר  נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.

Sengoku7
שרפו את קיוטו לאפר – אילוסטרציה של מלחמת אונין

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

Sengoku3
מלחמת הכל בכל – חלוקת השטח בין האדונים הפיאודליים הגדולים ביותר, נכון לשנת 1477. חוץ מאלו היו עוד עשרות רבות של אדונים קטנים וזעירים. קרדיט: "history of japan" on YouTube – https://youtu.be/Mh5LY4Mz15o

בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

טירת הימג'י: אחת מהטירות המפורסמות ביותר ביפן. קרדיט: Koi88, depositphotos.com

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.

מי מפחד מהאימפריה היפנית? הזמנה לכנס המיליטריזם הגדול

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)

Background2

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Credit: Cascoly, depositphotos.com

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

File:Donald Trump official portrait.jpg
האם בחירתו עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית? דונלד טראמפ

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא שומרים עליהם כהלכה. תמונת אילוסטרציה. Photo by Pixabay on Pexels.com

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

ההחלטה שלו חיסלה את הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה. נשיא גרמניה הינדנבורג.

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito
החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

היכל התענוגות הנעלים – כשיפן החליטה להפריט את הריגול

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, יתכן שהשמועות היו מובילות אתכם לבית מרקחת יפני תמים למראה, שנשא את השם "היכל התענוגות הנעלים". מעטים מהלקוחות הסינים של בתי המרקחת הללו ידעו כי שימשו כמסווה לרשת ריגול יפנית מתוחכמת שנוהלה בידי הרפתקנים פרטיים. מדוע "הפריט" הצבא היפני את חלק הארי של פעולות הריגול והקומנדו שלו לכנופיות הרפתקנים אזרחיים שפעלו על דעת עצמם, ומה היו ההשלכות? ינשוף היסטורי על מרגלים, מתנקשים והקשר שלהם להשחתה הרת האסון של הצבא החזק ביותר במזרח אסיה.

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, הייתם יכולים להיעזר ברפואה הסינית המסורתית או לבקר מיסיונר נוצרי עם ידע רפואי כזה או אחר. הרפואה המערבית רק התחילה להיכנס לסין באותה התקופה, ולא היתה זמינה לכל תושביה. בערים הגדולות שנגחאי, בייג'ינג או וו-חאן, יתכן שהשמועה היתה מובילה אתכם לבית מרקחת יפני בשם "היכל התענוגות הנעלים" (Rakuzendō), שמכר תרופות מערביות באיכות גבוהה, לרבות משחות עיניים יעילות להפליא, וגם ספרים, עיתונים ומוצרי סידקית יפניים אחרים. בקומת הקרקע, סביר שהיה מקבל את פניכם מוכר סיני. אם הייתם רואים את אחד מאנשי הצוות היפניים, הוא היה מעניק לכם יחס מנומס, עסקי וענייני ביותר, ומסרב בכל תוקף להתווכח על פוליטיקה או לדבר על המתח ששרר בין שתי המדינות. אלו שהיו מצליחים להסתנן לקומה השנייה בסניף המרכזי בוו-חאן, שהיתה מחוץ לתחום ללקוחות, היו רואים אולי פוסטר מוזר עם כיתוב ביפנית. "המטרה של הבית הזה," נאמר בו, "היא להביא לשלום נצחי במזרח וישועה לכל באי עולם. רפורמה בסין היא השלב הראשון." מסר תמוה במקצת, שחשף טפח והסתיר טפחיים. מנהל הרשת, אראו סיי, היה למעשה סגן צעיר בצבא הקיסרי. במסווה של בית מרקחת, הוא הפעיל רשת ריגול מתוחכמת ומוצלחת למדי, אחת הראשונות שפעלו בסין מאז כינון היחסים המודרניים בין המדינות בשנת 1872. (כותבים מאוחרים יותר ללא מושג אמיתי על האירועים, ומחברי ספרי "היסטוריה של הריגול" בגרוש וחצי, הוטעו לימים מהשם "היכל התענוגות", וכתבו שאראו ניהל בוו-חאן בית זונות שבו אירח וסחט את אנשי האליטה הסינית. אין בכך שמץ של אמת: היכל התענוגות מכר רק תרופות, ספרים, עיתונים ומוצרים תמימים אחרים).

מרגלי היכל התענוגות - איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

מרגלי היכל התענוגות – איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

            עובדי "היכל התענוגות" התחלקו לשני מדורים: צוות פנימי, שכלל מנהלנים, דסקאים, אנשי מחקר ומנתחי מודיעין, וצוות חיצוני – מרגלים שנסעו לכל רחבי סין, פתחו סניפים של ההיכל בערי שדה או פעלו במקומות מרוחקים כרוכלי תרופות נודדים. סגן אראו הטיל עליהם לאסוף מידע מודיעיני מכל הסוגים: לא רק מודיעין צבאי על גיאוגרפיה, תחבורה, ריכוזי צבא ומשטרה סיניים ונוכחות צבאית זרה, אלא גם מודיעין בסיסי יותר על החברה, התרבות, הכלכלה וגורמי כוח מקומיים. חלק מהסוכנים המוצלחים יותר הצליחו לחדור לאזורים נידחים של קיסרות הצ'ינג, עד למרחבי מנצ'וריה הקפואים בצפון, גבול טיבט ההררית במערב והיערות הטרופיים של יונאן בדרום, וליצור קשרים עם קבוצות אתניות בדלניות ומנהיגי כנופיות שודדים. רבים מהם היו גם בקשר עם מהפכנים רפובליקאים בערי הנמל. אראו האמין שמהפכה ו"רפורמה בסין" היא השלב הראשון לברית בין המדינות. אולם הדבר המפליא באמת, שייחד את "היכל התענוגות" מרשתות הריגול המוכרות לנו בהיסטוריה המערבית, היא אופיו הפרטי. מלבד אראו, אף אחד מאנשיו לא היה איש צבא או סוכן מקצועי. המרגלים של ההיכל היו כולם הרפתקנים חופשיים – בני נוער אידיאליסטים שהגיעו לסין כדי לחוות הרפתקאות, להרוויח כסף ולקדם בכוחות עצמם וביוזמתם את האינטרסים היפניים ביבשת. גם כשעבדו בשביל הצבא, למשל בהיכל התענוגות, הם תמיד היו עצמאיים למחצה, נאסר עליהם לבקש עזרה מקונסוליות יפניות, וציפו מהם לפרנס את עצמם ממכירת תרופות ועסקים זעירים אחרים.

סגן אראו סיי

סגן אראו סיי

לצבא היפני היו סיבות טובות לעבוד ב"קבלנות", ולהעסיק הרפתקנים עצמאיים בתפקידים רגישים של ריגול ומבצעים מיוחדים. היועצים הזרים, גרמנים, בריטים או צרפתים, שבנו את הצבא ואת הצי היפניים ככוחות מודרניים בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה, לא התעניינו במיוחד בשאלות של מודיעין, אלא בעיקר בטקטיקה צבאית, ארגון ובניין הכוח. כתוצאה מכך, למטכ"ל היפני לא היה אגף מודיעין עד 1907, מועד מאוחר יחסית. בתקופה המוקדמת, מקצועני המודיעין היו קומץ קצינים "משוגעים לדבר", נוסעים אובססיביים ותרמילאים דוברי שפות כמו אראו סיי ופוקושימה יאסומאסה – הרפתקן שנסע מברלין ועד סין על גב סוס וחצה את כל מרחבי רוסיה וסיביר. בהעדר קאדר מקצועי של מרגלים וקציני מודיעין, או מוסדות חינוך שיוכלו להכשיר אנשים כאלו, היה קל לצבא להסתמך על הרפתקנים שנסעו ממילא ליבשת מרצונם.

הבעיה העיקרית היתה שההרפתקנים הללו לא היו ממושמעים במיוחד, וחלקם אף נזרקו מקורסי קצינים ומסגרות צבאיות אחרות בנעוריהם. הם נטו להיות צעירים פרועים, אלכוהלוסטים עם שיער ארוך ובגדים מטונפים, שלא אהבו לקבל משמעת משום סוג. גרוע מזה: רובם היו אנשי אופוזיציה, שהעריצו את "אנשי החזון" (shishi), הסמוראים הטרוריטים משנות השישים של המאה התשע עשרה, ואת הלוחמים שניסו למרוד בממשלה של יפן המודרנית בשנות השבעים של אותה המאה. ארגונית, הם היו משוייכים לרוב לגוש מפלגות האופוזיציה, "התנועה לחירות וזכויות העם", או לארגונים לאומניים כדוגמת "אחוות הדרקון השחור" שביקרו את הממשלה על רפיסותה במגעים עם מעצמות המערב ועל כשלונה לכבוש שטחים בסין ובקוריאה. ההרפתקנים היו מוכנים לשתף פעולה עם הצבא בריגול ומבצעי קומנדו – אבל לא היו מחוייבים לעצור כשקיבלו פקודה. בפועל, רובם עבדו כגורמים עצמאיים בשטח.

חברי אגודה פטריוטית - מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

חברי אגודה פטריוטית – מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

ההסתמכות על הרפתקנים עצמאיים למחצה היתה הגיונית מבחינת הצבא לא רק כי מילאה צורך חיוני וחסכה כסף ומשאבים, אלא גם מפני שתמיד ניתן היה להתנער מהם. בסוף המאה התשע עשרה, לפחות עד הניצחון על רוסיה ב-1905, יפן עדיין נחשבה מדינה חלשה ממדרגה שנייה, שהיתה תלויה ברצונן הטוב של מעצמות המערב. אלו, שהחזיקו בשפע אינטרסים בסין ובקוריאה, הביטו בחשד הולך וגובר על הפעילות הצבאית היפנית במזרח אסיה. כשהעסיק הרפתקנים במבצעי קומנדו וריגול מלוכלכים, הצבא היפני היה יכול לחקור אפשרויות ולפתוח דרכי פעולה מחד, ולהתכחש לאחריותו אם נתפס מאידך.

אולם לאאוטסורסינג של הריגול היה מחיר כבד מבחינת יפן, שהתגלה רק בהדרגה במהלך השנים. קציני הצבא, המודיעין והקומנדו שניהלו מגע שוטף עם ההרפתקנים, הושפעו מהם בהדרגה. כבר בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, התרבות השתיינית, הפרועה וחסרת המשמעת של הכנופיות הפטריוטיות הללו חלחלה לחבר הקצינים עצמו, ועצם נוכחותן בשטח אפשרה לקצינים יפנים לנהל מבצעיים מופרעים בניגוד לרצון הממונים עליהם מבלי לשלם את המחיר. ב-1895, החליט השגריר היפני בסיאול, גנרל במילואים, לרצוח את מלכת קוריאה בלי לשאול איש ובניגוד לחוק היפני, כדי לפתור קשיים פוליטיים שלא ידע להתמודד עמם. המבצע התאפשר, רק משום שהשגריר ואנשיו היו יכולים להיעזר בחבורת הרפתקנים – עיתונאים, מוכרי תרופות, אומני לחימה ונזירים נודדים – שהסתובבו בקוריאה כחברי "מסדר האבירות והחסד השמיימי" ועסקו בריגול אד-הוק עבור הצבא. כשההרפתקנים פרצו לארמון כדי לרצוח את המלכה, הם לוו בקצינים ושוטרים יפנים, שהורידו את המדים והתערבבו בכנופיית הרוצחים הפלילית. הגבול בין חיילים להרפתקנים היה כה מטושטש, עד שדיפלומטים ועיתונאים זרים, שהגיעו לזירת הרצח, לא הצליחו להבחין ביניהם. "למען העתיד של מולדתנו", כתב אחד העיתונים היפניים בזעזוע לאחר המקרה, "יש להצטער עד עומק הנפש שהחיילים שלנו אימצו את דפוס ההתנהגות של הלוחמים ההרפתקנים." כישלונה של מערכת המשפט היפני להעניש כראוי את השגריר וכנופיית ההרפתקנים, שנעצרו לאחר המעשה, עודד חזרה על אותם מעשים בעתיד.

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

בעשורים הבאים, ההרפתקנים התחברו עם הקצינים הפרועים והבלתי ממושמעים ביותר בצבא, והעניקו להם חיילים זמינים לכל מבצע מופרע. ב-1914 רקם קוואשימה נאניווה, אולי ההרפתקן המפורסם מכולם, מזימה עם קציני מודיעין יפניים, להשתלט על מנצ'וריה ולהמליך עליה את אחד מנסיכי שושלת הצ'ינג המודחת. במהלך ההפיכה, תכנן קוואשימה להיעזר בשבטים מונגוליים ובכנופיות שודדים הרריים שהונהגו אף הן בידי הרפתקנים יפנים, כמו האקו מאסומי, בריון ענק שנודע בכינוי "הגנרל השמיימי". המזימה הזאת נכשלה רק משום שהממשלה היפנית גילתה אותה ברגע האחרון והטילה עליה ווטו, בדומה לתוכנית נפל דומה שנהגתה שנתיים לאחר מכן. אולם שיתוף הפעולה ההרסני בין קצינים והרפתקנים לא נפסק. ב-1928 רצח קצין מבצעים את השליט הסיני של מנצ'וריה, משתף פעולה חלקי של יפן, ובכך ריסק לרסיסים את מדיניות ממשלתו שלו. ההתנקשות עצמה בוצעה בידי חיילים, אך אלו נעזרו לכל אורך הדרך בכנופייה של הרפתקנים יפנים, רובם אנשי עסקים מפוקפקים, סרסורים וסוחרי סמים. ראש ממשלת יפן, שניסה להעניש בחומרה את הקצינים וההרפתקנים, נתקל בהתנגדות מבית. שרי הקבינט פחדו שאם תהיה ענישה חמורה, ההרפתקנים ובעלי בריתם ביפן עלולים לפצוח במסע התנקשויות כנגד בכירים בתוך המדינה. הקשר הלא קדוש בין הרפתקנים לחיילים בלתי ממושמעים הגיע לשיאו ב-1931. לאחר שקציני צבא, שוב על דעת עצמם, ביימו תקרית שאפשרה להם לכבוש את מנצ'וריה באופן חד צדדי, הם קיבלו הוראה חד משמעית מהממשלה והמטכ"ל שלא להתקדם לעבר צפון החבל. כדי לאפשר את ההתקדמות, הקצינים הפעילו הרפתקן ידוע לשמצה בשם אמאקסו מסאהיקו, קצין שהודח מהצבא כי רצח עציר אנרכיסטי ובנו הפעוט עשר שנים קודם לכן. אמאקסו וכנופייתו השתוללו בעיר חרבין שבצפון מנצ'וריה, ריססו במכונות ירייה לעבר עסקים ובניינים יפניים – וסיפקו לצבא עילה לכבוש את האזור כולו כדי "להגן על התושבים מפני הטרור הסיני".

כפי שראינו, שיתוף הפעולה ארוך השנים והמתמיד בין הצבא להרפתקנים פרטיים, שנועד לשרת מטרות מבצעיות ספציפיות אך יצא משליטה, העצים את הגורמים הפרועים והבעייתיים ביותר בצבא היפני עצמו. כיצד התופעה הזאת הובילה לגל של התנקשויות פוליטיות בתוך יפן ותרמה לתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה – בכך נדון באחד הינשופים הבאים.

לפרוץ את הלוקר: מערכת הביטחון והמלכוד של ה"מקצוענים"

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.

%d בלוגרים אהבו את זה: