ארכיון הבלוג

הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין

מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

images

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

"סבא רעם" - גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון - קולונל קומוטו דאיסקו

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון – קולונל קומוטו דאיסקו

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

Shady-Deal

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

מאחורי המהפכה העולמית – פנטזיה יפנית, הזייה ישראלית

מדוע המומחים לענייני יהודים בצבא יפן במהלך מלחמת העולם השנייה הפיצו את הפרוטוקולים של זקני ציון אך גם הצילו יהודים מידי רודפיהם? מסלולה הפתלתל של הפנטזיה מוביל מקולונל יסואה נוריהירו ועד לישעיהו בן דסאן המיסתורי. ואם חשבתם שהקונסיפרטורים היפנים חושבים דברים הזויים עלינו, חכו עד שתראו מה ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן חושב עליהם. ינשוף היסטורי על הזיות, פנטזיות ונסיונות לדמיין את עצמך במראות מיסתוריות ורחוקות.

israel-japan

ב-1920 החל העיתון היפני שינריי, בטאונה של הכת הדתית אוֹמוֹטוֹקיוֹ, לפרסם סדרת מאמרים על ה"סכנה היהודית". במסגרת הסדרה, פורסמו גם קטעים מהחיבור הקונספירטיבי הנודע "הפרוקוטוקלים של זקני ציון". ארבע שנים לאחר מכן, הופיע ביפן תרגום מלא של הפרוטוקולים מפרי עטו של רב סרן (לימים קולונל) יָסוּאֶה נוֹרִיהִירוֹ. יסואה, שדיבר רוסית שוטפת, שירת במשך שנים מספר כמתרגם בצבא היפני שפלש לסיביר ("ההתערבות הסיבירית" – פרשה שעסקנו בה באחד הפוסטים הקודמים), ובמסגרת קשרי העבודה שלו עם קציני הצבא הלבן קלט והטמיע גם את הפנטזיות האנטישמיות שלהם. בהקדמה שכתב לחיבור, שכותרתה, כמה מקורי, היתה "מאחורי המהפכה העולמית", אישר יסואה לקוראיו את מהימנותם המלאה של הפרוטוקולים. עבור הקצין היפני הצעיר, היתה זו תחילתה של קריירה מסועפת כ"מומחה לענייני יהודים" של הצבא היפני במנצ'וריה. בספרו, בצל השמש העולה, מחקר מקיף ומרתק על יפן והיהודים בתקופת השואה, מגולל מירון מזדיני, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, את סיפורו של יסואה בשנים הקשות ביותר שעברו על העם היהודי. מסתבר שלמרות העובדה שהקריירה שלו נפתחה בתרגומו של חיבור אנטישמי ידוע לשמצה, יחסו של הקצין היפני ליהודים לא היה שלילי. בניגוד לאנטישמים יפנים אחרים, שקלטו את השנאה הרוסית ליהודים על קרבה וכרעיה, ראו יסואה וחבריו את ה"מזימה היהודית" כהזדמנות מצויינת עבור יפן. אם היהודים כל כך חכמים, מוצלחים ושאפתנים, מדוע שהאימפריה הקיסרית לא תנצל זאת לתועלתה? בהתחשב בכך, המליץ יסואה לממונים עליו לקלוט פליטים יהודים במנצ'וריה ובכך, ביחד עם אחרים, תרם להצלתם של רבים מהם. ישנן ראיות שהמעשים נבעו, לפחות באופן חלקי, מרגשות אנושיים שחש כלפי הפליטים. אולם בכל אותו הזמן, לא חדל מלהאמין, לפחות באופן חלקי, בקיומה של המזימה היהודית המיתית, וסבר שעל יפן להישמר מפניה על ידי פיקוח הדוק על היהודים המתגוררים בשטחה. אפילו כאשר ביקר ביישוב היהודי בארץ ישראל ודיווח על מה שראה בשורת מאמרים נלהבים בעיתונות היפנית, כתב בסתר לממשלתו כי מארחיו לא אמרו מילה על המזימה היהודית, וכנראה הסתירו זאת ממנו. "המומחה לענייני יהודים" נאסר בידי הצבא האדום בסוף המלחמה וכנראה מת בשבי, אולם הרוח שאותה ייצג נותרה עדיין על כנה. עד היום, ישנם יפנים שמאמינים בנכונות ה"פרוטוקולים של זקני ציון", והדבר אינו מוביל בהכרח לעוינות ליהודים. לפעמים, הוא מוביל אפילו להערצה כלפיהם.

סייע ליהודים - קולונל יסואה נוריהירו

סייע ליהודים – קולונל יסואה נוריהירו

כיצד ומדוע מתרחשת התופעה הזאת? השאלה הזאת מרתקת ולא פשוטה כלל. ביפן היו אמנם אנטישמים ארסיים מהסוג המוכר באירופה (המקרה המובהק ביותר הוא גנרל שיודֶן, ראש התנועה האנטישמית ביפן בזמן המלחמה), אולם התופעה של "פירוש" התעמולה האנטישמית באופן חיובי, או לפחות מורכב, היתה נפוצה לא פחות. קפטן אינוֹזוּקָה, עמיתו של יסואה שסייע רבות ליהודי מנצ'וריה ושנגחאי (היהודים חסרי הנתינות נסגרו על ידי היפנים בגטו, אולם לא הושמדו או הורעבו במתכוון), האמין אף הוא בנכונות הפרוטוקולים של זקני ציון. לאחר המלחמה רצו האמריקאים להעמידו לדין כפושע מלחמה, אולם הוא ניצל כאשר הראה לשוביו קופסת סיגריות שניתנה לו בידי רב, ועליה "הקדשה אישית על שירותיו לעם היהודי." לאחר המלחמה, היה פעיל, עד יום מותו, באגודת הידידות ישראל-יפן. "שני המומחים הללו," מסביר מירון מדזיני, "אולי מייצגים יותר מכל את השניות היפנית כלפי היהודים; שכן הם היו מצד אחד אנטישמים בהכרתם (ואף תרגמו והפיצו את 'הפרוטוקלים של זקני ציון'), אך מצד שני כאשר הגיעו הדברים לכלל מעשה, גילו אמפטיה מרובה ליהודים שבהם פגשו, וסייעו להם לא מעט בשעת צרתם."

גם הוא מגלה אמפטיה ליהודים. ראש ממשלת יפן לשעבר קואיזומי ג'וניאיצ'ירו

גם הוא מגלה אמפטיה ליהודים. ראש ממשלת יפן לשעבר קואיזומי ג'וניאיצ'ירו

התופעה של אנטישמים שסייעו ליהודים אינה ייחודית ליפן. בפולין פעל, למשל, ארגון בשם זֶ'גוֹטָה ("המועצה להצלת יהודים"), אולי אחד מהתאגדויות היעילות, האמיצות והמרשימות ביותר של חסידי אומות עולם בתקופת השואה. הז'גוטה ניהלה רשת נרחבת של בתי מסתור, העניקה ליהודים שהסתתרו סיוע כספי וטיפול רפואי ואף, לפי עדויות מסויימות, הפעילה חוליות מתנקשים שחיסלו פולנים שהסגירו יהודים. מנהיגי הז'גוטה אף קראו לממשלה הפולנית הגולה, שבשמה פעלו, ולציבור הפולני הרחב להתגייס להצלת יהודים. אולם בכל זאת, מייסדת הז'גוטה, הסופרת הקתולית זופייה קוסאק-שצ'וצקה, היתה אנטישמית מובהקת, וכך כתבה באחת מהפניות המפורסמות שלה לציבור הפולני:

כל מי שיאבד … עניים ועשירים, נשים, גברים, זקנים, צעירים, תינוקות, קתולים שמתים עם שמם של ישו ומריה יחד עם היהודים, האשמה היחידה שלהם היא שהם נולדו לתוך העם היהודי ונידונו להשמדה על ידי היטלר … אנגליה שותקת [לנוכח השואה], וכך גם אמריקה. גם היהדות הבינלאומית רבת ההשפעה, שכל כך רגישה בתגובה שלה לכל עבירה נגד עמה, שותקת. פולין שותקת … אלה ששותקים לנוכח רצח במשיכת קולמוס, הופכים לשותפים לפשע… הרגשות שלנו כלפי היהודים לא השתנו. אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליהם כעל אויבים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים של פולין.. אולם אנו נדרשים על ידי האלוהים למחות. אלוהים אוסר עלינו להרוג. אנו נדרשים על ידי התודעה הנוצרית שלנו. לכל אדם יש את הזכות להיות נאהב על ידי אחיו בני האדם. הדם של חסרי ההגנה זועק בגן עדן לנקמה. מי שמתנגד למחאה שלנו, הוא לא קתולי. 

הצילה יהודים - אך האמינה שהם אויבים - זופיה קוז'אק

הצילה יהודים – אך האמינה שהם אויבים – זופיה קוז'אק

המקרה של קוסאק-שצ'וצקה, כפי שאפשר לראות מהציטוט הזה, שונה מאד מהמקרה של יסואה, אף על פי שגם הוא וגם היא הצילו יהודים (קוסאק-שצ'וצקה, יש להודות, הצילה בקנה מידה הרבה יותר גדול ותוך קורבן אישי עצום – היא נשלחה לאושוויץ אך שרדה). הסופרת הפולניה חשה רגשות שליליים חזקים מאד כלפי היהודים. היא ראתה בהם אויב. אולם כאשר ראתה את הרצח וההשמדה, הערכים ההומאניים שלה התגברו על הרגשות השליליים האלה. האנטישמיות של יסואה, לעומת זאת, אם אכן אפשר לכנות זאת אנטישמיות במובן המקובל של המילה, היתה יבשה ואינטלקטואלית – לא רגשית. הוא האמין אמנם במזימה היהודית, אולם היה חסר לו המטען ארוך השנים של איבה דתית, הסתה מילדות והיסטוריה של התנגשויות בין יהודים ונוצרים. לפיכך, "המזימה היהודית" השתלבה ממילא בתפיסת גיאו-פוליטית שראתה את העולם כמארג אינטרסים וקונפירציות. כולם זוממים. ואם היהודים מוצלחים יותר בכך – אין מניעה שיפן תגייס אותם למטרותיה. מיותר לומר שמי שמחזיק בתפיסת עולם כזאת, שאין בה איבה "חמה", לא יתקשה לגלות רגשות אנושיים כלפי פליטים שבורחים מהשמדה.

פליטים יהודים בשנגחאי בזמן מלחמת העולם השנייה

פליטים יהודים בשנגחאי בזמן מלחמת העולם השנייה

אבל יש כאן גם ממד אחר, מעניין לא פחות. השיח של יסואה, אינוזוקה ויתר ה"מומחים לענייני יהודים" על המזימה היהודית, היה מעין "תמונת ראי" לחלומות והפנטזיות של היפנים עצמם. הרי מי שתכננו בפועל כיבושים נרחבים במזרח אסיה ומעבר לה לא היו היהודים, אלא היפנים. היהודי המרוחק, שרוב היפנים לא הכירו מעולם, היה מטרה מושלמת להשליך עליה את החלומות והפנטזיות הללו. התופעה הזאת, כצפוי, לא נעלמה עם תום המלחמה. ב-1971, יצא לאור ביפן ספר של מחבר יהודי אלמוני, ישעיהו בן דסאן, שעניינו השוואה בין היהודים ליפנים. בן דסאן, כביכול, היה יהודי שנולד בעיר היפנית קוֹבֶּה, השתתף במלחמת השחרור של ישראל ולאחר מכן עבר למדינת אינדיאנה בארצות הברית. למעשה, בן דסאן היה דמות דמיונית, והספר נכתב בידי המו"ל שלו, יממוטו שיצ'יהיי. הסוד התגלה, בין היתר, כאשר "בן דסאן" החל להגיב בכל מיני ויכוחים שקשורים להיסטוריה היפנית, ותגובותיו נראו באופן חשוד ככאלו שנכתבו בידי לאומן יפני, ולא בידי יהודי מארצות הברית. בכל מקרה, בספרו טען "בן דסאן" כי הציביליזציה היהודית התפתחה במדבר, ולכן היהודים  הם חובבי כספים, פרנואידים וחרדים לבטחונם. ואילו הציביליזציה היפנית התפתחה באיים ברוכי טבע, ולפיכך היא מתאפיינת בניתוק מהמולת העולם, ליברלית, סובלנית, שקטה ורוגעת. פרופסור בן עמי שילוני מהאוניברסיטה העברית, שחקר אף הוא את יחס היפנים ליהודים, כתב כי הפופולריות של "היפנים והיהודים" ב-1971 נבעה מכך שכביכול כתב אותו יהודי, זר אולטימטיבי, שאישר בחתימת ידו את ייחודם ומעלותיהם של היפנים. אולם בדיוק כמו הפנטזיות של קולונל יסואה, גם יממוטו שיצ'יהיי השליך על היהודים את החרדות, הפנטזיות והחלומות של היפנים עצמם. הרי יפן, מאז אמצע המאה התשע עשרה ולמעשה עד היום, התאפיינה בחוסר ביטחון קיצוני כלפי העתיד וחרדות עמוקות שהתבססו, בין היתר, על מחסור כרוני במשאבי טבע – בדיוק אותה הבעיה ש"בן דסאן" השליך על היהודים.

m73QjSctN-3y_jVtMzeRcrQ

ואם חשבנו שרק היפנים משליכים את הפנטזיות שלהם עלינו, מסתבר שגם היהודים והישראלים לא טומנים את ידיהם בצלחת. בשנים האחרונות, מסתובב ברשת הישראלית מאמר מוזר בעברית, שכותבים נוטים להעתיק מאחד לשני. בפעם הראשונה העביר לי אותו מכר בחב"ד, מתוך רשימת תפוצה פנימית של החסידות, ובפעם השנייה היה חתום עליו ד"ר מרדכי קידר, מזרחן מאוניברסיטת בר-אילן. לאחרונה, ראיתי אותו ברשת פעם שלישית- בחתימתו של אחד יוסי אגמון. בין הגירסאות יש הבדלים קלים, כאלו ואחרים. המאמר של קידר, בשיירי זהירות אקדמית, מוסיף מידי פעם את המילה "כמעט" להכללות הגורפות, ואילו מאמרו של אגמון יותר קיצוני ומזכיר את הגירסה החבד"ית', אבל ההבדלים הם בסופו של דבר שוליים. המאמר – ניחשתם נכון – עוסק ביפן ויחסה למוסלמים ולאסלאם. אני מצטט כאן מהגירסה של אגמון:

האם אי פעם קראתם באינטרנט שמנהיג פוליטי או ראש ממשלה מאומה איסלאמית ביקר ביפן?

האם אי פעם נתקלתם בידיעה שהמנהיג של איראן או נסיך מסעודיה ביקר ביפן?

כנראה שלא. כי יפן היא מדינה השומרת על עצמה מפני האיסלאם.

איך הם עושים את זה?

ביפן יש הגבלות מחמירות על האסלאם, כך שמוסלמים לא 'מתים' להגיע לארץ השמש העולה. למשל:

* יפן היא המדינה היחידה שאינה מעניקה אזרחות למוסלמים. גם תושבות קבע אינה ניתנת למוסלמים. וחל איסור על הפצת האיסלאם במדינה.

* תושבות ארעית מוענקת למוסלמים ב-2 תנאים מחמירים: הם צריכים לדבר יפנית ומתחייבים לבצע את טקסיהם הדתיים בבתיהם בלבד. מוסלמים אינם יכולים להקים ביפן ארגונים, מסגדים, או לקיים התכנסויות דתיות.

* אין ביפן אוניברסיטה אחת שבה מלמדים או לומדים ערבית או כל שפה איסלאמית. לא תמצאו 'קוראן' אחד ביפן,  לא מתורגם ולא בשפת המקור.

* טוקיו היא הבירה היחידה בעולם שאין בה כמעט שגרירויות של מדינות מוסלמיות.

רוב המוסלמים שחיים ביפן הם עובדי חברות זרות. בקשות לאשרות לרופאים, למהנדסים או למנהלים  מוסלמים, הנשלחים על ידי חברות זרות, נידחות בשנים האחרונות. ובתקנוֹני רוב החברות היפניות, אין מקבלים מועמדות לעבודה ממוסלמים.

הממשל ביפן אינו מסתיר את דעתו על המוסלמים ואינו מעלה בדעתו לשנות את החוקים המפלים מוסלמים.

הרחוב ביפן דוחה אותם גם הוא. רוב בעלי הבתים יתחמקו בכל דרך מלהשכיר בית או דירה למוסלמים. בניין או שכונה שנודע כי חי בה מוסלמי נכנסת לעירנות. אם אישה יפנית מתחתנת עם מוסלמי (נדיר מאוד-מאוד) – היא תיחשב מנודה לנצח.

מסכם קומיסו יאגי מאוניברסיטת טוקיו: "הדיעה הרווחת ביפן היא שהאסלאם היא דת צרת אופקים מאוד… וצריך להתרחק ממנה".  לכן לא שמענו מעולם על אירוע טרור איסלמיסטי ביפן.

ד"ר מרדכי קידר

ד"ר מרדכי קידר

מיותר לומר שמדובר בשטויות מוחלטות במיץ דלעת. מתוך סקרנות, חיפשתי את אותו "קומיסו יאגי" מסתורי, ולאחר חיפוש קל גיליתי כי מדובר בקוּמִיקוֹ יאגי (אישה, ולא גבר), פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת טוקיו, שהבהירה באתר האינטרנט שלה כי דבריה סולפו בגסות. כפי שיאגי מבהירה, וכפי שאני יודע גם מנסיוני שלי, יתר הדברים שכתובים במאמר שקריים אף הם. ערבית די פופולרית כשפה זרה באוניברסיטאות ביפן, אוכל כשר מוסלמי קל להשגה (יש אותו אפילו בקפטריה של אונ' טוקיו), מוסלמים רבים עובדים במדינה בכל המשרות האפשרויות, ברישיון ושלא ברישיון, ואין שום בעיה מיוחדת במתן אשרות למוסלמים. אמנם יש יפנים שלא יסכימו להשכיר את דירותיהם לזרים, אולם הקבוצה המופלית בהקשר זה היא בעיקר סינים. ביפן, כפי שתוכלו לראות כאן, יש גם לא מעט מסגדים – כולל אחד גדול ומפואר במיוחד ליד תחנת יוֹיוֹגִי-אוּאֶהָרַה בטוקיו (ביקרתי בו בעצמי – חוויה מדהימה). כמובן שיחסיה של יפן עם מדינות מוסלמיות רבות, ביניהן טורקיה ואינדונזיה, הם ענפים ומסועפים ויש לא מעט ביקורים הדדיים של מנהיגים. את העובדות הללו אפשר לגלות, ובקלות, בגוגל – דבר לא מסובך עבור אקדמאי כמרדכי קידר ואפילו עבור כתבן לא מבריק במיוחד כמו יוסי אגמון.

המסגד ביויוגי-אואהארה - משמש גם כמרכז תרבות טורקי

המסגד ביויוגי-אואהארה – משמש גם כמרכז תרבות טורקי

ככל הנראה, בהנחה שקומיקו יאגי לא יודעת עברית, מקורו של המאמר הוא באיזה כתב פלסתר שהופץ באנגלית, ולאחר מכן העתיקו אותו חבד"ניק אלמוני כלשהו, קידר ואגמון – וחתמו עליו בשמם שלהם. השאלה המעניינת, בהקשר זה, היא מדוע. למה לישראלים ללכת דווקא ליפן כדי להמציא סיפורי בדים על רדיפת מוסלמים? התשובה, בסופו של דבר, זהה לחלוטין למקור הפנטזיות האנטישמיות של קולונל יסואה. כותבים מהימין הקיצוני כמו קידר ואגמון משתמשים ביפן, מקום רחוק שלא קל לבדוק מה מתרחש בו, ורוב הישראלים לא יודעים עליו יותר מדי, ככר פורה לפנטזיות שלהם עצמם. הם מדמיינים שהיפנים עושים את מה שהם היו רוצים לעשות למוסלמים אם רק היו יכולים. ובדיוק כפי שיממוטו שיצ'יהיי (ישעיהו בן דסאן) השתמש ביהודים כדי לאשר את הפנטזיות שלו על המהות היפנית, כך משתמשים קידר ואגמון ביפן כראי לישראל שהם חולמים עליה. בגירסה שלו, כותב קידר כי "יפן מלמדת את כל העולם שיעור מעניין: קיים יחס ישיר בין תודעה לאומית ובין ההיתר להגירה: עם בעל תודעה לאומית וזהות תרבותית מוצקה וברורה יימנע ממתן אפשרות למובטלי כל העולם להיכנס למדינתו, ואילו עם שהתודעה התרבותית והזהות הלאומית שלו חלשה ופריכה, אין לו מנגנוני הגנה מפני חדירת תרבות אחרת, זרה, אל מדינתו וארצו."  הדוקטור הנכבד, במילים אחרות, מייחס ליפן את הפנטזיות שהוא אינו יכול להגשים במדינת ישראל: גזענות בוטחת וגאה בעצמה, לאומנות חסרת בושה, הסתגרות מהעולם ו"מנגנוני הגנה" בפני חדירת תרבויות זרות. וכדי להפיץ את הפנטזיות הללו, הוא לא מהסס לשחרר לחלל האוויר דברי הבל חסרי ביסוס, בלי להקדיש שנייה כדי לבדוק אותם. מצד שני, ממי שאחראי לראיון ההזוי הבא, שמעלה ניחוחות בירה מפאב של פשיסטים הונגרים בשנות השלושים, באמת אי אפשר לצפות להרבה. מול הג'נטלמן הזה, אפילו ישעיהו בן דאסן כבר נראה כמו חוקר רציני.

אבודים בשלג – יפן שוקעת בבוץ הרוסי

ב-20 בפברואר, 1920, נקברה העיירה הרוסית ניקולייאבסק, יישוב קטן במזרח הרחוק על גדת הנהר אמוּר, בסופת בליזארד עזה. בתוך השלגים הכבדים ארבו חמושים עטויי פרוות, מסוכנים מזאבים, בפיקודו של הפרטיזן האנרכיסטי יאקוב טריפיאצין. אלא שבעיירה הוצב כוח יפני קטן, בפיקודם של רב סרן אישיקאווה וסגן הקונסול אישידה. מה עשו היפנים מול האנרכיסטים, ולמה הם היו בסיביר מלכתחילה? סיפור האימים של "פרשת ניקולאייבסק" משתלב בסיפורה של "ההתערבות הסיבירית", דשדושה הארוך והמתיש של הקיסרות היפנית בבוץ הרוסי שנמשך ארבע שנים תמימות – ארבע שנים יותר מדי. מה הוא "כשל מחצית ההר", ואיך תזהו את הנורות האדומות המתריעות בפני מלחמה הרת אסון? ינשוף אסטרטגי-צבאי על מלחמת שולל נשכחת עם אזהרות חשובות לעתיד.

snowstorma2

בפברואר 1920, היתה העיירה הרוסית ניקולייאבסק מקום גרוע מאד לבלות בו חופשה. מזג האוויר, כמה עשרות מעלות מתחת לאפס, היה הבעיה הקטנה ביותר של תושביו ושל הזרים שנאלצו להתארח בו. היישוב הרוסי הזה על גדת נהר אמוּר שבמזרח הרחוק הרוסי, כאלף קילומטרים מצפון לתחנת הרכבת הטראנס-סיבירית בעיר חָבָּרוֹבְסְק, היה נתון במתיחות שיא מאז התפרקות האימפריה הרוסית שלוש שנים קודם לכן. כשמונה מאות חיילים ואזרחים יפנים חיו בשכנות לחמישה עשר אלף רוסים, והמתח העצום ביניהם התחרה רק בפחד מאימת העולם הסובב. בחודש פברואר היתה ניקולאייבסק מנותקת מהעולם, הדרכים בינה לבין חברובסק שקועות בשלגים כבדים. ובתוך הסופות ארבו בני אדם עטויי פרווה וחמושים, מסוכנים יותר מזאבי הטרף הגרועים ביותר.

העיירה ניקולאייבסק אן-אמור כפי שנראתה ב-1920

העיירה ניקולאייבסק כפי שנראתה ב-1920

ממלכתו העתיקה של הצאר, כולל סיביר והמזרח הרחוק הרוסי, היתה נתונה כעת למלחמת אזרחים בין השלטון הבולשביקי האכזרי במוסקבה ל"צבא הלבן", קונפדרציה רופפת של יחידות צבאיות מלוכניות, כוחות סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו לבולשביקים, חיילים צ'כים שנתקעו באזור ושבטי קוזאקים קשוחים מהערבות. בין לבין, שרצו בשטח שודדים חסרי רחמים שזוהו באופן רופף עם ה"אדומים" או עם "הלבנים", אולם בפועל דאגו בראש ובראשונה לענייניהם שלהם. מעבר לגבול המונגולי שוטט "הברון המטורף" רומן פון אוּנְגֶרְן-שְטֶרְנְבָּרְג, מאמין בבודהיזם אזוטרי שנשבע להקים תיאוקרטיה מונגולית-טיבטית בראשות יורשו של ג'ינגיס חאן, ובאותה הזדמנות "לירות בכל הקומוניסטים, היהודים ובני משפחותיהם." צימאון הדמים שלו התחרה בזה של מנהיג הפרטיזנים האנרכיסטי יאקוב טריאָפִּיצִין, שאנשיו הטילו אימה על האזור כולו.

יאקוב טריפיאצין (במרכז, לבוש בלבן) עם אנשיו

יאקוב טריפיאצין (במרכז, לבוש בלבן) עם אנשיו

שנתיים קודם לכן, ב-1918, הכניסה האימפריה היפנית ראש שחצני ובוטח למיטה החולה של סיביר. מאז המהפכה הבולשביקית, נשמעו קולות מרכזיים בצבא היפני שקראו לשלוח צבא לסיביר על מנת לבלום את המהפכה ולהבטיח לכלכלה היפנית את משאביו העצומים של האזור. ראש הממשלה הליברלי הארה קיי, מנהיג המפלגה הראשון שהתמנה לתפקיד הרם (על מאבקו המר בצבא היפני כתבתי כבר בפוסט קודם), סירב בהתחלה להיענות לדרישה, בנימוק שהדבר עלול לפגוע ביחסים החיוניים בין יפן לבריטניה וארצות הברית. אולם בקיץ 1918, פנה דווקא הנשיא האמריקאי וודרו וילסון ליפן והציע לה ליטול חלק בהתערבות משותפת בסיביר. המטרה היתה, כביכול, צנועה. במזרח הרחוק הרוסי נתקעו גדודים צ'כיים, שנלחמו מטעם האימפריה האוסטרו-הונגרית וכעת שאפו להגיע לנמל וולדיווסטוק, להשיג ספינות ולחזור לאירופה כדי להילחם למען עצמאות מולדתם. בדרך, הותקפו בידי הבולשביקים וקפצו לביצת מלחמת האזרחים הרוסית לצדו של הצבא הלבן. כעת, פנו לבעלות הברית כדי שאלו יסייעו בעדם. בנוסף לכך, היתה גם בעיית הנשק הזנוּח: משלוחים אדירים של נשק שסופקו לרוסים בידי בעלות הברית, ועתה שכבו בלא דורש, קילומטרים ארוכים של ארגזים, בסביבות נמל וולדיווסטוק. הנשיא וילסון, שהונע בין היתר בידי חשש (משונה ביותר) שהארגזים הללו יפלו באופן כלשהו בידיים גרמניות, הציע ליפן לשלוח שבעת אלפים חיילים לכוח בינלאומי שיאבטח את אזור ולדיווסטוק. הכוח ישמור על משלוחי הנשק, ויחפה על העורף של הגדודים הצ'כיים בעודם נלחמים בסכנה האדומה. ראש הממשלה הארה ושר החוץ שלו, אוצ'ידה יאסוייה, שהתנגדו עד כה להתערבות משום שפחדו להרגיז את ארצות הברית, חשו שטיעוני השלום שלהם נסתתמו. היפנים הסכימו להתערבות מוגבלת, בתנאי שמפקד הכוח יהיה יפני, והאמריקאים נעתרו. בקיץ הגיע לוולדיווסטוק המפקד העליון, גנרל אוטאני, אולם מהגבול המנצ'ורי זרמו אלפים רבים של חיילים יפנים, מספר שעלה בהרבה על ההקצאה המותרת. המטה הכללי, כמסתבר, "צפצף" כהרגלו על הוראות ממשלת יפן, והפר ברגל גסה את ההסכם עם האמריקאים. בכל זאת, המשיכו ארצות הברית ויפן לשתף פעולה ב"התערבות הסיבירית", גם לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. אנחנו נישאר כאן, אמרו שני הצדדים, עד שהגדודים הצ'כיים יחזרו למולדתם, וראש ממשלת יפן אף הוסיף: "עד שישרור סדר בסיביר." כפי שאומרים, במהרה בימינו.

להגן על הגדודים הצ'כיים - חיילים צ'כים מוצאים להורג בידי הבולשביקים בוולדיווסטוק

להגן על הגדודים הצ'כיים – חיילים צ'כים מוצאים להורג בידי הבולשביקים בוולדיווסטוק

כבר ב-1918 נכנס לניקולאייבסק כוח יפני של שלוש מאות חיילים מדיביזית חי"ר מס' 14 של הצבא הקיסרי על מנת לאבטח את מאות האזרחים היפנים שהתגוררו בעיירה ואת הנציגות הדיפלומטית הקטנה בראשותו של סגן הקונסול אישידה. האזרחים היפנים היו ברובם אנשי עסקים קטנים ומהגרים עניים, שהתרכזו מסביב לחנות הכולבו שימאדה – אחד ממרכזי העיירה, ואליהם נלוו מספר זונות יפניות מבית הבושת המקומי. רשמית, נשלטה ניקולייאבסק על ידי ממשלה "לבנה" בראשותו של קולונל איוואן ניקולייאביץ' ויץ, אך רוב התושבים הרוסים גילו אהדה לבולשביקים ותיעבו הן את הלבנים והן את היפנים. כדי להוסיף לתסבוכת, שררה מתיחות גם בין היפנים לממשלה הלבנה עצמה.

Blizzard4

בליל ה-20 בפברואר השתוללה סופת שלגים אדירה מסביב לעיירה, ובחסות הרוח המשתוללת הצליחו חוליות הפרטיזנים האדומים של יאקוב טריפיאצין לכבוש את המבצר החולש עליה. לאחר הפצצה שנמשכה מספר ימים, הסכימו התושבים להכניס את הפרטיזנים פנימה ללא קרב. היפנים, בראשותו של סגן הקונסול אישידה ומפקד הכוח, רב סרן אישיקאווה, לא קיבלו תגבורת מחברובסק, בין היתר בשל השלג העז, והמפקדה העליונה סירבה להניח להם לתקוף ראשונים. כעת התרכזו מסביב לבניין הקונסוליה, שנמלטו אליו גם כמה פליטים רוסים. מהמתחם המבוצר שלהם, נאלצו היפנים לראות כיצד טובחים אנשי טריפיאצין את הרוסים הלבנים בעיירה, גברים, נשים וילדים שנרצחו בעינויים, הוטבעו במימיו הקפואים של נהר האמור או סתם נורו ברחובות. בין היתר נורו גם המנהיג הלבן, קולונל ויץ, קציניו, נכבדי העיר וכל הסוחרים העשירים. רב סרן אישיקאווה העז למחות בפני הפרטיזנים, ובתגובה דרש טריפיאצין, בראשית מרץ, כי הוא וחייליו יתפרקו מנשקם. אישיקאווה, שראה בכניעה פחיתות כבוד ושיער מה יגיע בעקבותיה, החליט לתקוף ראשון, אולם כשל. ההתקפה נבלמה, והכוחות האדומים התארגנו מחדש למתקפת נגד.

המפקד היפני מחה - נטבחים רוסים על גדת הנהר אמור

המפקד היפני מחה – נטבחים רוסים על גדת הנהר אמור

הפרטיזנים, בראשות קצין בשם גוטמן, הקיפו את הקונסוליה ודרשו, לפני הכל, את הסגרת הפליטים. לפי עדותו של גוטמן, ירד סגן הקונסול אישידה במדרגות וצעד לעבר התוקפים: "זו קונסוליה של יפן. לפי החוק הבינלאומי, כל האנשים שנמצאים בפנים מוגנים." בתגובה ירו בו אנשי גוטמן והבעירו את בניין הקונסוליה. אישידה נפצע אך שרד. לזוג רוסי שניסה להימלט פנימה צעק: "היפנים החליטו למות. אם אתם רוצים לחיות, נוסו על נפשכם." בעוד הלהבות משתוללות בחוץ הוא ואשתו, ממררים בבכי, העטו על ילדיהם גלימות לבנות, ירו בהם ואז התאבדו בעצמם. רוב האזרחים והחיילים היפנים שהתבצרו בקונסוליה מתו בקרב או בשריפה, והאחרים, 136 במספר, נגררו על ידי הפרטיזנים לבית הכלא המקומי. הרוסים הלבנים שאכלסו את הבניין עד כה הובלו לנהר אמור הקפוא ונורו שם כדי לפנות מקום לאסירים החדשים. לאחר כחודשיים, כשהפשירו השלגים, הגיע כוח חילוץ יפני מחברובסק. כדי לקדם את פניו, טבחו הפרטיזנים את כל תושבי העיירה הנותרים, רוסים ויפנים, והעלו אותה בלהבות. טריפיאצין עצמו נלכד בידי כוחות הנאמנים לממשלה הבולשביקית ונורה למוות. השליטים במוסקבה, שחששו מכך שמנהיג הפרטיזנים צמא הדם עשוי לסבך את היחסים המתוחים בין כה וכה עם הצבא היפני, החליטו להוציא אותו להורג.

הקונסוליה היפנית השרופה לאחר הקרב

הקונסוליה היפנית השרופה לאחר הקרב

דעת הקהל היפנית נכנסה להלם מהפרשה, ואבל כבד ירד על העיירה מיטו, מצפון לטוקיו, שממנה הגיעו רוב החיילים. שוב שאלה העיתונות, מה יפן בכלל עושה בערבות הקפואות של רוסיה ומדוע צבאה שוקע בבוץ הסיבירי. השאלה הזאת נעשתה אפילו דחופה יותר, כאשר האמריקאים החליטו לעזוב את סיביר והשאירו את היפנים לבדם. הפילדמרשל הקשיש ימגאטה אריטומו, מייסד הצבא היפני, זימן בשקט את ראש הממשלה הארה ואת שר הצבא, גנרל טנקה, והציע להם לעזוב את סיביר. הרמטכ"ל אואהארה יוּסאקוּ התנגד בתוקף, וטען כי סמכותו נובעת מהקיסר וראש הממשלה לא יכול להורות לו לעזוב את סיביר עם הזנב בין הרגליים. אפילו רה"מ הארה, המתון שבמנהיגים, אמר לפילדמרשל ימגאטה כי "לא ניתן לעזוב את סיביר לחלוטין". המהומות שם עלולות לסכן את שטח השליטה היפני במנצ'וריה, ויש לחכות כי האזור יתייצב. לעומת זאת, הוא קרא לצמצם את שטח ההתערבות ולהסיג את הכוח היפני לולדיווסטוק. הצבא התנגד בתוקף והאשים את ראש הממשלה ברפיסות מול האויב. הארה נתפס בציבור כמתנגד של הצבא, ובשלהי 1921 נרצח בתחנת הרכבת של טוקיו בדקירות סכין על ידי לאומן קיצוני. טקהאשי קוֹרֶקיוֹ, יורשו בתפקיד ראש הממשלה, קרא בתגובה לסגת מיד מסיביר ולפרק את המטכ"ל, אולם מצא את עצמו מבודד בקבינט ונאלץ להתפטר לאחר מספר חודשים.

נרצח בדקירות סכין - ראש ממשלת יפן הארה קיי

נרצח בדקירות סכין – ראש ממשלת יפן הארה קיי

בסופו של דבר נסוגה יפן מסיביר ב-1922, לאחר שנים של דשדוש מתמיד. במשא ומתן שניהלו עם הבולשביקים, דרשו היפנים פיצויים על הטבח בניקולאייבסק, זכויות כלכליות נרחבות בסיביר ועוד ויתורים, אולם הצד הקומוניסטי ידע כי הם מותשים לאחר ארבע שנים עקרות של שקיעה בבוץ הקפוא של המזרח הרחוק הרוסי. בסופו של דבר, היפנים נסוגו בלי לקבל דבר (מלבד צפון סחלין שכבשו ממילא), לאחר שאיבדו הון עתק וחיילים רבים מספור. מה היו, למעשה, שורשי ההסתבכות, ומהן נורות האזהרה שכדאי לקחת לתשומת ליבנו?

329817220_741

ראשית כל, הפוליטיקאים וראשי הצבא היפני היו עשויים להימנע מההסתבכות אילו קראו את דבריו של קארל פון קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגרמני ואחד מאבות המחשבה האסטרטגית המודרנית. קביעתו כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" מתפרשת על ידי רבים, בצדק רב, כאזהרה לקברניטי המדינה שלא לצאת למלחמה אלא אם הם יודעים בדיוק איזו מטרה פוליטית הם מעוניינים להשיג. המטרה הפוליטית הזאת חייבת להיות ברורה, מוחשית, וניתנת להגשמה. לאחריה, יש לתכנן אסטרטגית יציאה מהקונפליקט המזויין כדי למנוע דשדוש ארוך ועקר בבוץ. ומה יהיה אם דברים ישתבשו? בסערת תופי המלחמה מנהיגים לרוב לא מתכוננים לאפשרות כזאת ומשלמים על כך ביוקר. כאשר אנחנו מתבוננים בהתערבות היפנית בסיביר לאור זאת, מתנוצצות מספר נורות אזהרה בוהקות. מעטים העקרונות בהיסטוריה שאפשר להפעיל במצבים רבים ושונים כמו הנורות הללו. ברגע שאתם מבחינים באחת או יותר מהן במדינה לוחמת, דעו כי מצבה קשה מאד:

  1. מטרות מעורפלות: יפן נכנסה לסיביר, כביכול, כדי לסייע לגדודים הצ'כיים ולהיענות לבקשת ארצות הברית להתערבות בינלאומית. בפועל, הכניסה למלחמה היתה פשרה בין ראש הממשלה הארה, שלא רצה להתערב בסיביר כלל, לבין ראשי הצבא, שרצו להשתלט על משאבים, לזכות בזכויות כלכליות ואולי לספח שטחים. בפועל, אף אחד ביפן לא הכין אסטרטגית יציאה ולא ידע בדיוק מתי תסתיים המלחמה, משום שמטרותיה לא היו מוסכמות על קובעי המדיניות. לפיכך, יפן המשיכה לדשדש בסיביר גם לאחר שארצות הברית עזבה והגדודים הצ'כיים היו בדרכם החוצה. המנהיגים שלה לא הצליחו להסכים כיצד יש לצאת, משום שלא חשבו על כך באמת מלכתחילה. טעותו העיקרית של הארה היתה שלא קיבע את מטרות המלחמה הראשוניות, המוגבלות, בצו קיסרי, דבר שהיה עשוי לכבול את ידי הצבא. לפיכך, אם אתם מבחינים שהמדינה אמנם מצהירה על מטרות המלחמה, אולם בפועל מונעת משיקולים עמומים יותר – זוהי נורת אזהרה ראשונה.
  2. פירות גבוהים מדי: חלק מהמטרות היפניות היו תלויות, למעשה, ב"שיתוף הפעולה של האויב" ולא היו ניתנות להשגה באמצעות מאמצי הצבא היפני לבדו. אפילו ראש הממשלה הארה טען כי "לא ריאליסטי" לסגת מסיביר בטרם האזור יתייצב, משום שמהומות בלתי פוסקות במזרח הרחוק הרוסי מסכנות את שטחי השליטה היפניים במנצ'וריה. מפקדי הכוח, הגנרלים אוטאני, אוי וטצ'יבאנה, טענו בהתאמה כי עצם קיומו של השלטון הבולשביקי עלול להחדיר "רעיונות מסוכנים" לנתיניה של יפן בקוריאה, ולפיכך אין לסגת מסיביר. הטיעון של רה"מ הארה, קל וחומר הטיעון של הגנרלים, נופל בפח הפירות הגבוהים. מתי בדיוק האזור "מתייצב"? הרי זו הגדרה עמומה, במיוחד בשטח כאוטי וקשה לשליטה כמו סיביר. יתר על כן, ייצובו נתון בעיקר בידי הבולשביקים, הכוח העולה במלחמת האזרחים. מה אם יסרבו "לייצב אותו" ויתנו ליפן להתבשל במיץ של עצמה במרחביה של סיביר? הארה, במילים אחרות, הציב מטרה שהוא עצמו לא יכול להגשים ובכך הבטיח את התמשכות ההתערבות, בניגוד לתוכניתו המקורית. התנאי של הצבא היה אווילי בהרבה. הרי מי שרוצה להפיל את השלטון הבולשביקי צריך לכבוש את מוסקבה, לא את סיביר, וליפן לא היה כוח לעשות זאת. תנאי כזה, שאי אפשר להשיג, מבטיח דשדוש נצחי. לפיכך, הצבת תנאים בלתי ניתנים להשגה, או כאלו שאינם תלויים בך, היא נורת אזהרה שנייה. אהוד אולמרט היה צריך לחשוב על זה, למשל, לפני שהציב את שחרור החטופים, מטרה שישראל לא היתה יכולה להשיג בעצמה, כתנאי לסיום מלחמת לבנון השנייה. זהו בדיוק אותו הכשל, רק בקנה מידה קטן יותר.
  3. נקמה: לאחר הטבח בניקולאייבסק, שתיארנו לעיל, קראו קולות רבים ביפן שלא לסגת מסיביר עד שהקיסרות תקבל "פיצויים הולמים" ואף תנקום על דם חייליה ואזרחיה השפוך. מטרה אחת, יש להודות, יפן הצליחה להשיג. היא כבשה את צפון סחאלין, שהיה בשליטה רוסית, ולא נסוגה ממנו עד 1945. מעבר לכך, התביעה של "לא לסגת עד שננקום" היתה עמומה ומסוכנת. מהי בדיוק נקמה ואיך בדיוק משיגים אותה? מטרת מלחמה עמומה כזאת היא מתכון לאסון.
  4. כשל מחצית ההר: דמיינו לכם נוסע שמחפש אכסניית הרים מבודדת. הוא עולה במדרון מפותל ותלול, ומנקר בו ספק הולך וגובר שמא הדרך שהוא הולך בה היא מוטעית. בינתיים הערב מתחיל לרדת, ובעוד הנוסע מבין בביטחון הולך וגובר שדרכו אינה נכונה, הוא בכל זאת ממשיך ללכת. "טיפסתי כל כך הרבה עד עכשיו," הוא אומר לעצמו, "וזה היה כל כך קשה. אם ארד, הרי שכל המאמץ היה לחינם." במהלך ההתערבות, טענו לא מעטים מהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים של יפן כי אי אפשר לסגת "סתם כך" בלי להשיג דבר, משום שהקיסרות הקריבה כבר משאבי עתק וחיי חיילים. הטיעון ש"אנחנו חייבים להמשיך כי כבר הקרבנו" הוא אחד מהמסוכנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קשה להתמודד מולו, כי מי רוצה שחייליו ימותו לשווא? בסופו של דבר הקריבה יפן משאבים וחיילים נוספים, ונסוגה באיחור בלי לקבל דבר.
  5. ומעבר לכך זה, כל הסכנות הללו מתגמדות מול המחלה החמורה מכולן, צדקנות המבוססת על טיעונים מטאפיזיים ומוסריים. לאחר פרשת ניקולאייבסק, העיתונאי היפני נינקאווה אראטה כתב, לדוגמא, כי אין להתיר את קיומו של הבולשביזם על גבולה של יפן. אי אפשר לחיות בשלום לצד אומה "מרושעת ובלתי הגיונית". הקיסרות היפנית, הוא כתב, "תילחם כנגד האומה הלא מוסרית, והמאבק הנואש הזה יהיה מאבק למען הצדק." מכיוון שמטרת מלחמה כזאת אינה ניתנת להגשמה לעולם – היא אינה אלא מתכון בטוח לשקיעה בבוץ ולאסון. הדבר נכון, כמובן, לא רק למלחמות אלא למאבקים מכל הסוגים – לידיעת הפעיל השמאלני-רדיקלי בהרווארד שאמר לי שהוא וחבריו ימשיכו להיאבק בהנהלת האוניברסיטה "עד שיהיה שוויון וצדק בעולם כולו."

לסיכום, כאשר מחליטים שאין מנוס אלא לצאת למלחמה או להתערב במדינה שכנה, חובה לשאול את עצמנו באופן נוקב מדוע אנחנו נלחמים, למען איזו מטרה, האם המטרה ניתנת להגשמה ומה יקרה אם לא נצליח להשיג אותה. כל מי שלא שואל את עצמו את השאלות הללו מהמר על עתידו ועל עתיד עמו וחייליו. יפן היא רק דוגמא אחת. למרבה הצער, סיפקה המאה העשרים דוגמאות רבות נוספות, באזור שלנו ומעבר לו.

כשראש הממשלה החליף צבעים: הפיכה בשתי מערכות

מה קורה כשאחד ממנהיגי האופוזיציה מנסה להפיל את ראש ממשלת יפן מכיסאו, והלה מחליף צבעים במהירות? האם הוטל על ראש הממשלה כישוף, וכיצד הגיבו הגנרלים? ב-1912, טלטלה את יפן סידרה של אירועים דרמטיים: מאצילים שסוגרים "דילים" וכותבים "צווים קיסריים" בחדרים סגורים, עד לנאומים משלהבי המונים, מכות בפרלמנט והפיכות "חוקיות" מטעם הצבא והצי. הגנרלים שרצו עוד שתי דיביזיות, הפוליטיקאי שרצה רכבות, ההמונים שרצו דם ואדמירל ערמומי אחד, שמשך בחוטים בתקווה להשתלט על המדינה. ינשוף היסטורי, בפעם הראשונה בעברית, על המשבר הפוליטי של טאישוֹ – ההצגה שמולה נראה ה"תרגיל המסריח" שלנו כמו יריד לימונדה של בנות הצופים.

 698d74ef099e96ffc2f5b5709055157a

הפרלמנט היפני בתחילת המאה העשרים היה מקום מוזר, אלים מאד, במקרים מסויימים אפילו ביזארי. האי במרכז המליאה שהפריד בין שתי המפלגות הגדולות הפך, לעיתים קרובות מדי, לזירת קטטות אלימה. המפלגות נהגו להושיב את חברי הפרלמנט הצעירים, החזקים והמאיימים יותר ליד "שטח ההפקר" הזה, כדי שיוכלו להגיב במהירות לכל התגרות מצד היריבים הפוליטיים. לוחות המתכת עם שמות חברי הפרלמנט מוסמרו בשלב מסויים לשולחנות, לאחר שהתגלה כי הפכו לעיתים קרובות לנשק הטלה מהיר וקטלני בידיהם של פוליטיקאים ניצים ומיומנים באומנויות לחימה. אולם ביום חורף קפוא אחד בטוקיו, ב-10 בפברואר 1913, נשברו כל השיאים. אירועי אותו היום היו כל כך רבי עוצמה, עד שנחקקו בזיכרון רבים לשנים רבות. מעל הכל, פשטה שמועה עקשנית כי אחד מנואמי האופוזיציה הטיל כישוף על ראש הממשלה – שמועה שהובילה להשלכות פוליטיות משמעותיות שנים לאחר מכן.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. כדי להבין איזה מין כישוף הוטל בדיוק על ראש הממשלה, הנסיך קאצוּרָה טָארוֹ, ולמה הוא בדיוק שינה צבעים, צריך לחזור מספר חודשים לאחור ולהסביר את הרקע לסדרת אירועים עוצרי נשימה, מסעירים ודרמטיים, שכונו לימים "המשבר הפוליטי של טאישו". יותר מאשר משבר פוליטי, היתה זו מלחמת הכל בכל, סדרת הפיכות צבאיות ואזרחיות שהפילו שתי ממשלות, במהירות שיא, אחת אחרי השנייה. כולם היו מעורבים במאבק הפוליטי הזה: המפלגות השונות, הקהילה העסקית, העיתונות, ההמונים ברחובות, שרי הממשלה, האצולה הגבוהה ומעל הכל – הצבא והצי.

היה מעורב בהפלת ממשלה - הצבא הקיסרי היפני

היה מעורב בהפלת ממשלה – הצבא הקיסרי היפני

            כאשר אנחנו מדברים על הפלת ממשלה ביפן של אותה התקופה, צריך להבין איזה מין סוג משטר שרר במדינה הקיסרית ב-1912. יפן באותו הזמן כבר לא היתה דיקטטורה, בוודאי שלא במובן המלא של המילה. הפרלמנט שקק מפעילות, העיתונות השתוללה, מפלגת סֶיוּקָאי הליברלית (מילולית: אגודת ידידי החוקה) שלחה את זרועותיה לכל יפן, וכל זרועות הממשל, לבד מהקיסר, היו נתונים לביקורת מתמדת ונוקבת. מצד שני, המדינה היתה גם רחוקה מלהיות דמוקרטית. הבית התחתון של הפרלמנט היה יכול לחוקק חוקים, אבל כל חוק שאושר היה נתון לווטו של בית הלורדים, מוסד שלא נבחר בידי הציבור. זכות הבחירה לבית התחתון הוגבלה אף היא אך ורק למיעוט, גדול אמנם, של גברים בעלי רכוש, הצבא והצי לא היו נתונים לפיקוח של הממשלה, שבעצמה לא נבחרה. במקום זאת, ראשי ממשלה מונו בידי מועצה לא רשמית של נסיכים, דוכסים ורוזנים שכונו ביפנית גֶנְרוֹ (מילולית: זקנים ראשוניים), האבות המייסדים של משטר מייג'י שעדיין היו בחיים ובני חסותם הישירים. מינוי ראש הממשלה לא היה קשור, לפחות לא ישירות, לבחירות הכלליות לפרלמנט. בכל פעם שראש ממשלה התפטר, התכנסה מועצת הגנרו ו"המליצה" לקיסר על מועמד חדש, המלצה שתמיד התקבלה. עם זאת, הפרלמנט הנבחר היה יכול למרר את חייו של ראש הממשלה על ידי חסימת תקציבים ולהשפיל אותו באמצעות הצעות אי אמון.

הארה קיי - מנהיג מפלגת סיוקאי. חילק כופתאות לנאמניו במחוזות.

הארה קיי – מנהיג מפלגת סיוקאי. חילק כופתאות לנאמניו במחוזות.

הקיסר הצעיר יושיהיטו (טאישו), שלט מ-1912 עד 1926. מינה ראשי ממשלה לפי עצתם של חברי מועצת הגנרו

הקיסר הצעיר יושיהיטו (טאישו), שלט מ-1912 עד 1926. מינה ראשי ממשלה לפי עצתם של חברי מועצת הגנרו

            הצבא והצי, כפי שאמרנו קודם, לא היה כפופים באופן ישיר לממשלה. במקום זאת, הם נהנו מזכות פנייה ישירה לקיסר, שנחשב למפקד העליון של הצבא. "זכות הפיקוד העליון" (יפנית: טוֹסוּי-קֶן) אפשרה לשני השירותים המזויינים "לעקוף" את ראש הממשלה כאשר חפצו בכך. לצבא לא היה מפקד יחיד. שלטו בו למעשה שלושה אנשים: הרמטכ"ל, שר הצבא והמפקח הכללי על ההדרכה הצבאית, כאשר לכל אחד מהם היה זכות לגישה ישירה לקיסר. בפועל, שלטו "שלושת הגדולים" בהתאם לקונצנזוס ששרר בחבר הקצינים, ותומרנו לעיתים קרובות בידי מפקדים זוטרים מהם, מיני יועצים, עוזרים וראשי מחלקות ולשכות. שרי הצבא והצי, במיוחד, היו יצורים משונים. הם היו חברים בממשלה, אך לא כפופים לה, מפני שהחוק חייב אותם להיות גנרלים ואדמירלים בשירות פעיל. לפיכך, הם תומרנו לעיתים קרובות בידי הכפופים להם בצבא, ונחשבו בממשלה כשגרירים ודוברים של כוח זר ולעיתים עוין.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה ראשונה

היחסים בין הגורמים השונים במערכת הפוליטית היפנית הגיעו לסף פיצוץ לקראת שנת 1911. לכל אחד מהם היו תוכניות סותרות, ולרוב גרנדיוזיות, לעתיד המדינה, ופשוט לא היה כסף על מנת להגשים את כולן. מפלגת סיוקאי ומנהיגה הערמומי, הארה קיי, קנו קולות באמצעות חלוקה נדיבה של תופינים וכופתאות לפעיליהם ומקורביהם במחוזות השונים, במיוחד בנייה של בתי ספר, סכרים, נמלי ים ומסילות רכבת. הקהילה העסקית דרשה לקצץ במיסים. הצי רצה ספינות קרב חדשות ויקרות כדי להתחרות עם יריביו הבריטים והאמריקאים, ואילו הצבא דרש שתי דיביזיות נוספות כדי "להגן" על קוריאה, שסופחה לא מכבר ליפן, "לשמור על האיזון" מול רוסיה ולהגביר את פעילותו בצפון סין. בינתיים, החוב הלאומי של יפן הרקיע שחקים, ושר האוצר דרש בתוקף לקצץ רוחבית בתקציב כל משרדי הממשלה. כרגיל, הצדדים השונים ישבו מסביב לשולחן, והחליטו להתפשר: כולם יספגו קיצוץ מסויים, אבל מי שחשוב יותר יסבול פחות מאחרים. ברכבות אי אפשר לקצץ יותר מדי, כי מפלגת סיוקאי, התומכת העיקרית של הממשלה, עלולה לכעוס. הצי, באותה תקופה, היה בעל ברית של הליברלים, אז גם בספינות המלחמה שלו אסור לקצץ. מיסים צריך להוריד "כי הבטחנו". ועל חשבון מי היתה הפשרה? ניחשתם נכון, הצבא. איתרע המזל, ושר הצבא היה חולה במחלה סופנית והיה מסוגל רק לחרחר כמה גמגומים לא מובנים כמחאה. דעת הקהל, שעוצבה במידה רבה בידי העיתונות הליברלית, תיעבה את הצבא, שנתפס כמעוז השחיתות והדיקטטורה, ולא היתה מוכנה לתת לו אפילו אגורה שחוקה. הקמפיין הציבורי נגד הצבא נתן רוח גבית למנהיגי הממשלה, והם החליטו ש"בעת הזאת" הגנרלים יכולים לשכוח משתי הדיביזיות החדשות שלהם.

ספינות המלחמה החדשות מדגם דרדנאוט - הצי היפני החליט שהוא חייב להשיג את הצעצועים האלה כדי לשמור על כוחו מול חילות ים אחרים בעולם

ספינות המלחמה החדשות מדגם דרדנאוט – הצי היפני החליט שהוא חייב להשיג את הצעצועים האלה כדי לשמור על כוחו מול חילות ים אחרים בעולם

            מנהיגי הצבא החליטו שהפעם הם לא מוותרים.  בעיניהם, הפוליטיקאים הליברלים היו חבורת מושחתים בוגדניים שגמרו אומר להרוס את הצבא כדי לפגוע בקיסר ולהחריב את המדינה היפנית, תוך שיתוף פעולה עם אנשי עסקים חמדנים. כדי להוסיף קצף על ביזיון, הצי – שנוא נפשם של הגנרלים – קיבל את כל מה שרצה בעוד הם לא קיבלו דבר. בתגובה להחלטת הממשלה, מנהיגי הצבא החליטו לנצל לָקוּנה בחוק ולבעוט את יריביהם החוצה מהשלטון באמצעות תכסיס פוליטי מלוכלך. הם דרשו משר הצבא להתפטר כמחאה על הקיצוץ בתקציב, וכאשר עשה זאת – פשוט סירבו למנות שר חדש. דעת הקהל בצבא הובלה בידי קצינים זוטרים, ובראשם ראש לשכה בשם טָנקָה גיצ'י, שמפאת מעמדו הנחות לא היה יכול לדבר, לשאת ולתת עם מנהיגי הממשלה. במצב המוזר הזה, שבו "הזנב מכשכש בכלב", כל משא ומתן עם ראשי הצבא היה ברכה לבטלה, משום שאלו ממילא תומרנו בידי קצינים זוטרים וקיצוניים. אף גנרל לא העז להפר את הקונצנזוס שקבעו טנקה וחבריו, אולם לפי החוק הממשלה היתה חייבת למצוא גנרל בשירות פעיל כדי למלא את התפקיד. מכיוון שלא נמצא כזה, הקבינט היה חייב להתפטר.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה שנייה

בכל אותו הזמן, צפה ראש הממשלה לשעבר, הנסיך קאצורה טארו, בשקיקה באירועים המתרחשים מול עיניו. כגנרל מרכזי בדימוס, אציל בכיר וחבר במועצת הגנרו, הוא נהנה ממוניטין גם בקרב הפוליטיקאים הליברליים, ונחשב באופן מסורתי כמתווך בינם לבין הממסד השמרני. אולם זמן קצר לפני המשבר נאלץ קאצורה, למורת רוחו, לעבור לארמונו של הקיסר החדש והצעיר, ולשמש כמורה וחונך להוד מעלתו. קאצורה, שהיה בשיא שאיפותיו הפוליטיות, השתעמם שיעמום רב מתפקידו החדש, והחל לטוות חוטים ותככים כדי לחזור לכורסה האהובה עליו בלשכת ראש הממשלה. לפיכך, למרות תחינותיהם של ראש הממשלה סאיונג'י והארה קיי, מנהיג מפלגת סיוקאי, סירב בתוקף לתווך בין הממשלה לצבא – תפקיד מסורתי שביצע בעבר פעמים רבות – בנימוק שכחבר בסגל הארמון אסור לו להתערב בפוליטיקה. קאצורה צפה בהנאה ביריביו מתבשלים במיץ של עצמם, והוא ידע גם למה. הצבא, שתכנן למנות את אחד מבכיריו כראש הממשלה החדש, זכה בסטירת לחי ממועצת הגנרו. ראש המועצה חשב שלאור המשבר הנוכחי וגל השנאה בעיתונות כלפי הצבא, "לא יהיה חכם למנות לתפקיד לוחם עוטה שריון". מכיוון שחברי המועצה עצמם, רובם ככולם זקנים עייפים וחולים, סירבו בתוקף להתמנות לתפקיד, נותר רק מועמד מתאים אחד – הנסיך קאצורה עצמו. כך, הוצא ה"חונך של הקיסר" מתוך הארמון , חזר ללשכת ראש הממשלה ואחז בשקיקה בהגה המדינה. המזימה שלו הצליחה – הצבא וסיוקאי הטיחו את הראשים אחד של השני זה בזה – נפלו המומים, והזירה נותרה פנויה עבורו. או כך לפחות הוא חשב.

רצה לחזור למשרד ראש הממשלה - הנסיך קאצורה טארו

רצה לחזור למשרד ראש הממשלה – הנסיך קאצורה טארו

            הנסיך קאצורה היה ראש ממשלה מנוסה, אדם בעל עמדות מתונות עם אחריות תקציבית ובינלאומית, איש העולם שהכיר היטב את אירופה ודיבר גרמנית שוטפת עוד מצעירותו. אם הגנרלים חשבו שיתן להם את שתי הדיביזיות שרצו, נכונה להם אכזבה מרה. קאצורה אמר להם, בפשטות לחפש את החברים שלהם, והיה להם קשה לבצע את אותו תרגיל פעמיים ולהפיל אותו, מה גם שהיה פעם אחד מראשי הצבא. הצי, לעומת זאת, היה סיפור אחר. האדמירלים כבר חככו ידיים בהנאה בציפייה לספינות הקרב החדשות ויתר הצעצועים שהממשלה הקודמת הבטיחה להם, ורתחו מזעם כאשר גילו כי קאצורה לא מתכוון לתת להם אפילו יין שחוק אחד. בתגובה, הם החליטו לחקות את הצבא ולהפיל את הממשלה באותה השיטה. קאצורה, שהבין שאם שר הצי, אדמירל סאיטו, יתפטר, הסיכוי שלו למצוא אדמירל חדש דומה לסיכוי לחזות בגמל על פסגת הר פוג'י, הזמין את סאיטו לשיחה דחופה במשרדו. אולי אפשר למצוא פשרה? אבל הצי לא רצה משא ומתן, אלא את הראש של קאצורה על צלחת. בתגובה לפניותיו הנואשות של ראש הממשלה החדש בטלגרף, ענה שר הצי כי הוא "מחלים ממחלה" בעיר קטנה ליד נגויה. לא, הוא לא פנוי לפגישה – שראש הממשלה ינסה מאוחר יותר. למעשה, הסתתר אדמירל סאיטו בביתו בטוקיו, ועל דלתותיו שמרו קצינים חמושים שהותרו לא להכניס פנימה איש בנימוק כי "השר לא בבית". קאצורה, שלא היה טיפש, הצליח למצוא את סאיטו באמצעות רישומי הטלגרף, כפה עליו פגישה, הקסים אותו באמצעות קולו המתקתק והשיג פשרה: הכסף יועבר לצי, אך יתפרש על שני תשלומים במשך שנתיים.

הבריז לראש הממשלה - אדמירל סאיטו מקוטו

הבריז לראש הממשלה – אדמירל סאיטו מקוטו

כאשר האדמירלים שמעו על הפשרה, הם רתחו מזעם. הצי, כמו הצבא, לא נשלט בידי השר אלא בידי אדמירלים זוטרים יותר, שתומרנו בידי קצין פנסיונר, "אבי הצי היפני", אדמירל בדימוס, הרוזן יממוטו גוֹנְבָּה. יממוטו, אדם מלכותי, גבוה וחזק, ומרשים, הטיל אימה עם שפמו המכובד, שיערו הלבן וקולו הרועם. כאשר שמע על הפשרה, נתן הוראה לקציני הצי לדחות אותה מיד. "אין להתפשר עם קאצורה," קבע, "כי כבודו של הצי עומד כאן למבחן." במילים אחרות: "את כל הכסף, עכשיו, או שהממשלה נופלת." בפועל, רקם יממוטו תככים פוליטיים מתוחכמים משלו. אם קאצורה ייפול, כך ידע, לא ימונה עוד ראש ממשלה שמזוהה עם הצבא, כי מפלגת סיוקאי תמרר את חייו. הגנרו יחפשו ראש ממשלה שיזכה לתמיכתה של המפלגה, אך מפאת שמרנות לא ימנו פוליטיקאי נבחר לתפקיד. מכיוון שהצי היה בעל הברית הבכיר של הסיוקאי, ככל הנראה ראש הממשלה הבא יתמנה משורותיו. בקיצור- יממוטו עצמו חמד את התפקיד, ותמרן את האדמירלים ככלי שחמט כדי להעיף את הנסיך קאצורה מדרכו.

חמד את תפקיד ראש הממשלה - אדמירל יממוטו גונבה

חמד את תפקיד ראש הממשלה – אדמירל יממוטו גונבה

ביום המחרת, ה-19 בדצמבר 1912, נפגש קאצורה עם אדמירל סאיטו, שהתנצל ואמר לו שהוא חייב להתפטר. "אני לא אוהב את האופן שבו דברים מתנהלים בצי", אמר, "אך חובה עלי לציית." בשיחה עם סגנו, הוסיף שאם לא יתפטר מתפקידו יוחרם על ידי שאר הקצינים ויהפוך ל"מת מבחינה חברתית". אולם קאצורה הגיב למהלך של הצי, אותו צפה מראש, בתמרון נגד משלו. כמורה לשעבר של הקיסר הצעיר נהנה מהשפעה אדירה בארמון. כעת ניצל אותה, פנה להוד מעלתו והוציא צו קיסרי שיכריח את אדמירל סאיטו להישאר בתפקידו. זו היתה פצצת אטום. ביפן של אותה תקופה, דבריו של הקיסר היו פקודה שאין להרהר אחריה, ובדיוק מסיבה זו לא היה נהוג לבקש מהקיסרים צווים מעין אלו. שלטון באמצעות צווים קיסרים נחשב בריונות וגסות רוח, בערך כמו לערב את ההורים במריבה של ילדים. הצי, שהומם בידי התערבות הקיסר, שותק לחלוטין, ואדמירל יממוטו, זועם ורותח, צפה באירועים מתחת לשפמו, הלך הצידה ותכנן את מהלכיו הבאים.

פצצת אטום - מפגינים לא מרוצים מהצו הקיסרי של קאצורה

פצצת אטום – מפגינים לא מרוצים מהצו הקיסרי של קאצורה

צדיקים, כך אומרים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, והפעם ה"אחרים" היו הפוליטיקאים הליברלים, חברי מפלגת סיוקאי, שנהנו מתמיכה אדירה בעיתונות ודעת הקהל. השימוש בצו קיסרי על ידי ראש הממשלה הרתיח את דמם, והעלה חזון ביעותים של דיקטטור חסר מעצורים שמושל באמצעות החצר. בתגובה, התכנסו חבורה של עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים מול אח מבוערת באחד המועדונים היוקרתיים של טוקיו, והחליטו לפתוח בקמפיין ציבורי כנגד קאצורה שיאחד את הסיוקאי עם יריבתה המרה משמאל, מפלגת העם. "התנועה להצלת החוקה", שנפתחה בעצרת משותפת לשתי המפלגות, הצליחה מעבר לכל דמיון. העיתונות הליברלית פתחה במסע הסתה חסר תקדים כנגד קאצורה. במאמרי המערכת, בטורי הדעות ובנאומי הפוליטיקאים, הוצג ראש הממשלה כעריץ אכזרי, חורש מזימות ומגחך בלעג, שמנצל את הוד מעלתו חסר הישע כדי לכבול את העם בנחושתיים של דיכוי לטובתה של אוליגרכיה מושחתת של אצילים בכירים וגנרלים.

הפגנת המונים אלימה של התנועה להגנת החוקה, ראשית 1913

הפגנת המונים אלימה של התנועה להגנת החוקה, ראשית 1913

העיתונות סחפה את דעת הקהל מעל ומעבר למשוער, והמונים יצאו לרחובות להפגין כנגד קאצורה וממשלתו, בעוד המצב בעריה הגדולות של יפן הידרדר במהירות לאנרכיה. המשטרה לא הצליחה להשתלט על המפגינים, רבים מאד מהם פועלים עניים שניצלו את ההזדמנות לבטא מרמור של שנים כנגד הממסד. האספסוף פשט על מערכות עיתונים שזוהו עם הממשלה ושרף אותן לאפר, וכילה את זעמו על תחנות משטרה ויתר סמלים של הממסד הדכאני של המדינה. על ההפגנות ניצחו שני פוליטיקאים כריזמטיים במיוחד – אוֹזָאקי יוּקיוֹ ממפלגת סיוקאי ועמיתו, אינוקאי צוּיוֹשי ממפלגת העם. אוזאקי, חנוט בחליפה מערבית יוקרתית ואינוקאי העטוי קימונו ליבו את זעם ההמונים בנאומי הסתה משולחי רסן, בעודם מתקבלים בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיעו. ההמון, שיכור מאלימות וניצחון, הכתיר אותם כ"אלים של הממשלה החוקתית."

"אלי הממשלה החוקתית" - מנהיג מפלגת העם אינוקאי צויושי

"אלי הממשלה החוקתית" – מנהיג מפלגת העם אינוקאי צויושי

הנואם הגדול של יפן - אוזאקי יוקיו

הנואם הגדול של יפן – אוזאקי יוקיו

בינתיים, האופוזיציה בפרלמנט מיררה את חייו של ראש הממשלה ולא נתנה לו לתפקד אפילו יום אחד. בתגובה, ניסה קאצורה, בתכסיס שהיה מוכר היטב לנתניהו שלנו, להקים מפלגה חדשה ולמשוך אליה עריקים מהסיוקאי וממפלגת העם. המהלך הצליח אמנם חלקית, אך לא עלה בידי ראש הממשלה לסחוף די עריקים כדי להשיג רוב בפרלמנט. בצר לו, פנה למקור הכוח היחיד שנותר לו – הקיסר – ודיכא את פעילות הפרלמנט באמצעות צווים מלכותיים שהוצאו בקצב מסחרר. בכל פעם שהאופוזיציה ניסתה לפעול כנגדו, השעה את פעילות הפרלמנט – אך נמנע מלפזרו, כי ידע שבבחירות תכה אותו מפלגת סיוקאי שוק על ירך. ב-10 בפברואר, התכנס הפרלמנט, נשמר בידי שוטרים, בעוד בחוץ משתוללים ההמונים. הצירים מהסיוקאי ומפלגת העם הגיעו למליאה עם ורד לבן בדש החליפה, סמל ההתנגדות לקאצורה, והתקבלו בתשואות בידי ההמונים בחוץ. ברחובות העיר המשיכו מערכות עיתונים ותחנות משטרה להישרף, בגיבוי של חבורות בריונים מקצועיים שקיבלו תשלום ממשרד מיוחד במפלגת סיוקאי.

הבעירו את טוקיו - המפגינים של התנועה להגנת החוקה

הבעירו את טוקיו – המפגינים של התנועה להגנת החוקה

במליאה, עלה אוזאקי יוקיו, גדול נואמי האופוזיציה, על דוכן הנואמים, ונעץ מבט נוקב בראש הממשלה קאצורה שישב מולו על כיסא הכבוד. בזכרונותיו, סיפר אוזאקי כי הבחין שקאצורה יושב על הכיסא באופן לא יציב, ותכנן להמם ולהפיל אותו מהכיסא באמצעות נאום קטלני במיוחד. "אתם מצהירים על נאמנות לקיסר," הרעים בקולו, עובר לטון רועם שסחף הצידה בקלות את קריאות הבוז של תומכי קאצורה, "אבל למעשה, אתם מסתתרים מאחורי הכס שלו. כן, את הכס הקיסרי הפכתם למגן, בעודכם יורים צוים קיסריים ככדורי רובה." לקול התשואות של חברי האופוזיציה, נעתק ליבו של ראש הממשלה קאצורה. הקיסר לא משל באמת ביפן. הצוים שלו היו בעלי ערך רק כי כל השחקנים במערכת כיבדו אותם כצו אלוהי. ועכשיו – זלזל אוזאקי בצווים הללו בגלוי, ורוב הפרלמנט הריע לו! "קאצורה החליף צבעים והפך לירוק, פשוטו כמשמעו", נזכר אוזאקי לימים. "ראש הממשלה רעד כולו," אמר עד אחר, "הוא שקשק – נראה כנידון למוות ביום האחרון לחייו. מעולם לא ראיתי מחזה אומלל יותר." כטובע הנאחז בקש, ניסה קאצורה להוציא עוד צו קיסרי – הפעם פקודה למנהיגי מפלגת סיוקאי למשוך את הצעת האי אמון נגדו ולהתחיל לשתף פעולה עם הממשלה. אבל כמו ממשלה שמדפיסה שטרות מחמת מחסור בכסף, הצווים הקיסרים התכופים שהוציא קאצורה גרמו ל"סחרור אינפלציוני" ולהפחתה דרמטית בערכם, בעוד האופוזיציה כיבדה אותם פחות ופחות. מנהיגי הסיוקאי אמנם החליטו לציית לצו ולמשוך את הצעת אי האמון כנגד הממשלה – אולם חברי הפרלמנט מן השורה, שיכורים מתמיכת ההמונים, כבר לא צייתו להם. בתגובה, נכנעו מנהיגי המפלגה והבטיחו לאנשיהם ש"ילחמו איתם עד הרגע האחרון", גם תוך הפרת פקודתו של הקיסר.

הפרלמנט הקיסרי היפני - לא מקום רגוע

הפרלמנט הקיסרי היפני – לא מקום רגוע

First Japanese Parliament

ראש הממשלה קאצורה עמד בפני שוקת שבורה. הוא הבין שלצווים הקיסריים שלו אין כבר כל ערך, וכי עצם שלטונו של הקיסר עומד בפני סכנה קיומית. מה יהיה ביום שבו יפסיקו לכבד את הצווים מהארמון?  אם נשתמש בדימוי מימינו, המצב דמה לסצינה הקלאסית מסרטים מצויירים, של דמות שדוהרת מעבר לסף התהום וממשיכה ללכת באוויר. רק כשהיא מסתכלת למטה ומבינה שהיא הולכת על לא כלום – היא נופלת לאבדון. בפברואר 1912, האשליה שמאחורי השלטון הקיסרי ביפן עמדה להיחשף באותה הצורה. קאצורה היה אובד עצות: כיצד יוכל למנוע מהאופוזיציה לחלל את כבוד הקיסר?

אוזאקי יוקיו מלהיב את ההמונים

אוזאקי יוקיו בפעולה

ואז, בדיוק אז, הבין אדמירל יממוטו, שריח הדם החם עלה באפו, כי הגיעה שעתו. בלי לאבד רגע, הוא דהר למעון ראש הממשלה והתפרץ פנימה בלי להסיר את כובעו או להניח את מקל ההליכה שלו. לקאצורה החיוור, שקיבל את פניו, אמר בגסות כי הוביל את המדינה לאבדון, ועליו להתפטר מיד למען הקיסר. בתגובה, קאצורה נד בראשו. "אם אתה רוצה את ראשות הממשלה," אמר, "הרי היא שלך." בלי להיפרד לשלום, דהר יממוטו במכונית למטה מפלגת סיוקאי, והכריז בפני ראשי המפלגה כי קאצורה הציע לו את השלטון והוא מוכן לכרות איתם ברית פוליטית. ואכן, בעקבות התפטרותו של קאצורה, הכריזה מועצת הגנרו על יממוטו כראש הממשלה החדש של יפן. במשך השנה שמשל במדינה, התגלה האדמירל כאחד מראשי הממשלה המתונים, הליברלים והמוצלחים ביותר של הקיסרות, היחיד שבלם בכוח את האלימות של הצבא ואף לא היסס לקצץ בתקציבו בכל פעם שהחל להשתולל.

ומה קרה לאוזאקי יוקיו, הנואם חוצב הלהבות שגרם לראש הממשלה קאצורה לשנות צבעים? זמן קצר לאחר הנאום, גילה קאצורה כי הוא חולה בסרטן הקיבה, וכעבור כמה חודשים כבר היה בין המתים. בצבא נפוצה שמועה כי אוזאקי הטיל עליו כישוף, והמילים פרשו כנפיים ועפו ברחבי האליטה. לימים, כאשר הפך אחד הגנרלים לראש ממשלה, ציווה שלא לתת לאוזאקי לדבר מולו בפרלמנט. ופעם אחת, כאשר האופוזיציה התעקשה, פיזר את הפרלמנט והלך לבחירות רק כדי למנוע את הנאום. גדול הנואמים של יפן המשיך בקריירה הפוליטית שלו, וקיבל מנדט ממחוז הבחירה שלו במשך חמישים (!) שנים רצופות. במלחמת העולם השנייה נכנס לכלא בשל התנגדותו למשטר הצבאי, ולאחריה התקבל שוב בתשואות בידי ההמונים, והשלטון האמריקאי, כגיבור ליברלי דגול. זקן וחולה, מרותק למיטה, הוא נבחר שוב בידי המחוז שלו – שלא היה מסוגל להיפרד ממנו. כאשר כבר עמד על סף המוות, והפסיד בבחירות בפעם הראשונה בחייו, החליט הפרלמנט היפני החדש להעניק לו "מקום של כבוד" בשורותיו בלי קשר להחלטת הבוחרים – מצבת זיכרון הולמת, אם כי מוזרה במעט, לאיש שהוכתר בפעם כ"אל של השלטון החוקתי" והדמוקרטיה ביפן.

קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות, ספרו של יובל נוח הררי, הוא אחד מהספרים הלוהטים והנמכרים ביותר בישראל, מחקר פופולרי שאף תורגם לשפות רבות ומופץ בעותקים אין ספור בכל רחבי העולם. מעטים הם הכותבים שהצליחו לסכם אלפי שנות היסטוריה אנושית בשפה קולחת ובהירה כל כך, ולזקק מהן תובנות פרובוקטיביות ומעוררות מחשבה. מדוע הרכילות סייעה למין האנושי שלנו לצמוח ולהתפתח? מה חשיבותו של הדמיון, וכיצד נוצרו שטרות כסף, דתות, מדינות ואימפריות? ומה יהיה בעתידו של מין ההומו-סאפיינס, ואיך יראה עתיד המדע הבדיוני? השאלות הללו מרתקות לא פחות מהתשובות שהררי נותן להן. אולם בכל זאת, בקיצור תולדות האנושות יש בעיות חמורות מאד, שפוגמות באמינותה של התזה כולה. ינשוף היסטורי על דמיון, אורז, שדות נסתרים ובורותם של אדונים ושליטים.

הורד

קיצור תולדות האנושות מאת יובל נוח הררי, היסטוריון וחוקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שכתב גם מחקר מבריק על מהות הטרור) הוא ללא ספק אחד מהספרים הפרובוקטיביים, המרתקים והמאתגרים שנכתבו בישראל בתקופתנו. במשך מאה השנים האחרונות, אחרי הכל, היו לא מעט שניסו לשלוח ידם בכתיבת ההיסטוריה הכוללת של המין האנושי, והתוצאות היו בדרך כלל מביכות בלשון המעטה. במקרה הטוב – ספרי מתנה עם כריכה מבריקה, מסוג אלו שדורכים עליהם כדי להגיע לספרים אחרים המונחים על מדף גבוה, ובמקרה הרע- כרכים עבים ומבולבלים של אלף עמודים, מלאים בשמות ותאריכים המתערבלים במוחו של הקורא ללא כל טיעון או פואנטה. ספרים כאלו, על אלפי עמודיהם המאובקים, נשכחו במהרה ולא השיגו שום אפקט מלבד נזק נוסף ליערות הגשם.

יובל נח הררי

יובל נח הררי

ספרו של הררי, הנו, כאמור, אופרה אחרת לחלוטין. המחבר עומד בכבוד במשימת האדירים שעמדה לפניו – כתיבת ספר קצר ומתומצת על ההיסטוריה האנושית כולה באופן בהיר, מרתק ושווה לכל נפש, וחשוב מכל – בעל משמעות. בד בבד עם הצגה בהירה, מבנה עשוי לתלפיות ושפה נטולת ז'רגון, הררי מצליח לזקק מסיכום קצר של ההיסטוריה האנושית שורה של טיעונים מקוריים, פרובוקטיביים ומעוררי מחשבה, בלי להסתבך בבליל של עובדות חסרות פשר. בספרו, מנסה הררי לארגן את סבך האירועים מימי האדם הקדמון ועד ימינו מסביב לטיעון מרכזי אחד: עלייתו של ההומו-ספיאנס מובילה לירידה קבועה ודרמטית במספר המדינות והציביליזציות, בנתיב ארוך ומפותל לאיחוד המין כולו תחת ממשלה עולמית אחת. ביחד עם המהפכה המדעית שאפשרה לנו, דרך ההנדסה הגנטית, לשנות את חוקי הביולוגיה הבסיסיים ביותר, ההומו-ספיאנס ישנה בעתיד הן את עצמו והן את עולמו, יחדל מלהיות "אדם" ויתפתח למין אחר, שונה לחלוטין. ספרו של הררי, לפיכך, נע מהפרה-היסטוריה, להיסטוריה ובסופו של דבר לעבר מחוזות המדע הבדיוני.farmers

אם נגדיר מילת מפתח המסכמת את התזה של הררי על ההיסטוריה האנושית, והחידוש שבה, הרי המילה הזאת היא דמיון. מדוע, למעשה, התגברו בני האדם מזן ההומו-סאפיינס על בני דודיהם הניאונדרטלים, החזקים מהם פיזית בהרבה? לדעתו של הררי, הם עשו זאת כתוצאה מהמהפכה החשובה הראשונה בהיסטוריה: המהפכה הלשונית. בכך שההומו סאפיינס המציאו שפה, ואיתה את אחד המנהגים העתיקים והמושמצים ביותר בעולם – רכילות, חבורות של עשרות בני אדם הצליחו "לדמיין" את עצמם כקהילה ולשתף פעולה באופן הדוק במלחמה וציד. חבורות הלקטים הצליחו להפוך, בהדרגה, לחברות, מדינות ואימפריות רק בגלל יכולתם המופלאה של בני אדם לעשות מה שאף קוף אדם או חיה אחרת לא עשתה מעולם: לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות. דתות, אלים, מדינות, לאומים, זכויות אדם, חוקים, חברות בע"מ – כל אלו הם יצירי דמיון ומחשבה שמאחדים קיבוצים גדולים של בני אדם, יוצרים סדר בתוכם ומאפשרים להם למספרים עצומים מהם לשתף פעולה ביצירת מבנים מורכבים, ולעיתים יעילים להפליא.

רכילות - את זה עשינו כבר במערות

רכילות – את זה עשינו כבר במערות

יצירות הדמיון הללו, שהם לדעתו של הררי הבסיס לציביליזציה האנושית, השתלבו בשורה של מהפכות שיצרו, כל אחת בתורה, שינויים מפליגים בעולם החומרי האנושי: המהפכה החקלאית, ובהפרש של אלפי שנים ממנה, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית. המצאת החקלאות, טוען הררי, לא היתה יציאה מהברבריות אל התרבות, מעוני לשפע, אלא בדיוק ההיפך – מלכודת דבש שהריעה את תנאי החיים של בני אדם במקום לשפר אותם. המין האנושי בכללותו אמנם התעצם והתעשר, אולם האיכרים הפשוטים לא נהנו מהעושר הזה – רובו ככולו נספג לתוך קופותיהן של אליטות קטנות וצרות, והזין מלכים, אצילים, כוהנים, בירוקרטים, סופרים, אומנים ואינטלקטואלים. מה שנשאר – נוצל להאכלת מספר גדל והולך של ילדים עם גידול האוכלוסיה. אם כבר, מצבו של האיכר הפשוט היה גרוע יותר ממצבו של הצייד-לקט. היו לו הרבה יותר דאגות, התזונה שלו היתה גרועה יותר, והוא היה מוגבל וכבול יותר לתנאי חיים עלובים במקום ספציפי. בני האדם נפלו למלכודת הדבש הזאת טיפין טיפין, מתוך רצון לשפר את חייהם, בלי להבין שכל עודף שיפיקו יתחלק בין יותר פיות או ייגזל בידי גובי המס של השליט. דינמיקה זאת – שיפור בתנאי המין האנושי בכללותו בד בבד עם הרעה או קפיאה במקום בתנאי החיים של היחיד- אפיינה לדעתו של הררי את התפתחות ההיסטוריה האנושית עד למאתיים השנים האחרונות ממש. רק כאשר היתרגמה המהפכה המדעית לפריצות דרך בעולם הרפואה, והמהפכה התעשייתית העלתה באופן דרמטי את כמות המזון הזמין ומשאבי האנרגיה, חל שיפור ממשי, דרמטי, בתנאי החיים של חלקים גדולים יותר מאוכלוסיית העולם.

לא שיפרו את חייהם - חקלאים במצרים העתיקה

לא שיפר את חייו – חקלאי במצרים העתיקה

ובכל זאת, קיצור תולדות האנושות הוא ספר בעייתי, ובמידה מסויימת אפילו בעייתי מאד. הררי, ככל כותב של ספר אדירים מסוג זה, נתקל בבעיה כמעט בלתי פתירה: כיצד להתגבר על המגוון, הסיבוך והשוני האדיר בין חברות אנושיות ותקופות שונות. כמובן, שכל מי שקורא ספר כזה צריך לצפות למידה מסויימת של חוסר דיוק: יהיה בלתי ריאלי לחשוב אחרת. ובמידה מסויימת, לגיטימי לומר שראוי לשלם באי דיוק מסויים עבור טיעונים פרובוקטיביים, מקוריים וחוצי תקופות. הבעיה היא שבמקרים מסויימים לפחות, ניתן לגלות בספרו של הררי אי דיוקים מצטברים הנוגסים באופן מטריד בנכונותה של התזה כולה, החל ברעיון ההזוי כאילו החיטה בייתה את האדם ולא להיפך, עבור בטענה כאילו תיירות הפנאי היא המצאה מודרנית (למעשה, מדריכי טיולים לתיירים נכתבו כבר בסין של המאה העשירית וביפן של המאה החמש עשרה) וכלה בהכללות גורפות שבמקרים מסויימים הן פשוט מוטעות.

מסלול הצליינות הנודע באי שיקוקו - יפן. מדריכי טיולים למסלול, שכוללים אטרקציות "לא דתיות" רבות, מסתובבים ביפן במשך מאות שנים. תיירות פנאי היתה כה נפוצה ביפן המסורתית בקרב בעלי האמצעים, עד שאדונים פיאודלים ראו לנכון לפרסם חוקים שאוסרים על סמוראים לבקר באתרי תיירות כאשר הם נוסעים בדרכים מתוקף תפקידם.

מסלול הצליינות הנודע באי שיקוקו – יפן. מדריכי טיולים למסלול, שכוללים אטרקציות "לא דתיות" רבות, מסתובבים ביפן במשך מאות שנים. תיירות פנאי היתה כה נפוצה ביפן המסורתית בקרב בעלי האמצעים, עד שאדונים פיאודלים ראו לנכון לפרסם חוקים שאוסרים על סמוראים לבקר באתרי תיירות כאשר הם נוסעים בדרכים מתוקף תפקידם.

הנה, למשל, דוגמא. התזה המרכזית של הררי, כאמור, בנויה על הטיעון לפיו המין האנושי התעשר עקב כל מהפכה באמצעי הייצור, אולם מצבו של האדם הפרטי קפא או הידרדר, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: השלטון לקח את כל משאביו הפנויים כדי לתמוך במנגנון בירוקרטי הולך ומתרחב, כמו גם הילודה הגוברת שבלעה את מה שנשאר. שתי ההנחות כוללניות, פשטניות ובעייתיות מאד. הבה ניקח את יפן בתקופת אדו (1600-1868) כדוגמא לכך. אם נקרא את המסמכים הרשמיים, הן אלו של הממשל המרכזי של השוֹגוּן (שידוע גם כ"בָּקוּפוּ", או "ממשלת האוהל") או של האצילים הפיאודליים השונים (דאימיו) נגלה לכאורה מציאות דומה מאד לזו שמתאר הררי. טוקוגאווה איאיסו, מייסד המשטר שמשל ביפן לאורך כל התקופה, כתב בצוואתו כי על השליטים לאפשר לאיכרים לחיות "על הסף", אך לא להתעשר. עליהם לקבל את המשאבים הדרושים להם כדי לחיות, אולם את כל העודף צריכים ליטול השוגון או האדון המקומי. אכן, בתיאורים כלליים רבים של התקופה, המסתמכים על הצווים ועל שיעורי המס, אפשר לקרוא שהאיכרים של תקופת טוקוגאווה חיו בסכנה מתמדת של רעב, תמיד "על הסף". במשך חודשים ארוכים הם נאלצו לעבוד בשדות האורז, רק כדי לראות את גובי המס של השוגון או הדאימיו מגיעים ו"מורידים את עמלם לטמיון" (פרפראזה מהספר).

לחיות על הסף - טוקוגאווה איאיאסו

לחיות על הסף – טוקוגאווה איאיאסו

הבעיה עם התיאור הזה, היא שהוא מבוסס על המסמכים הרשמיים בלבד, ולא משקף באמת את המציאות בשטח. כיצד יודע השוגון או הדאימיו כמה מס לקחת מהאיכרים, או כמה עודף יש להם בדיוק בשדה האורז? הדבר התבצע בפועל באמצעות תהליך מורכב של שמאות אדמות. כל חלקה משפחתית הוערכה לפי שוויה, וכך נקבע שיעור המס, שהשתנה לפי כמות היבול השנתית והמדיניות בכל נחלה ונחלה. הבעיה עם הערכות השווי הללו, שהן היו בלתי מעודכנות להפליא. לרוב הן התבצעו על ידי פקידיו של האדון בעשורים המוקדמים של תקופת אדו (ראשית המאה ה-17), והאיכרים התנגדו – בין אם באלימות ובין אם באמצעים מתוחכמים יותר – לכל ניסיון להעריך את שווי אדמותיהם מחדש. היתה להם סיבה טובה לכך: תקופת טוקוגאווה היתה תקופה מאד חדשנית מבחינה חקלאית: איכרים רבים עיבדו אדמות בור, שקודם לא ניתן היה לעבד, החזיקו שדות נסתרים בהרים, או הצליחו, בשיטות טכנולוגיות שונות, להגדיל את היבול בשדותיהם. ההערכות הרשמיות, שלא שיקפו את הגידול הזה, היו לעיתים קרובות מוטעות, וכך, מערכת שהצהירה שהיא מעוניינת לקחת מהאיכרים (כמעט) את הכל, לקחה מהם לעיתים הרבה פחות. הדברים הללו התרחשו גם במקומות אחרים בעולם, בעיקר מפני שלשלטונות, עד התקופה המודרנית, לא היו אמצעים משוכללים מספיק לדעת בדיוק מה מתרחש בכל כפר וכפר. הנשק שסייע לאיכרים חרוצים, חדשניים ומהירי מחשבה לשמור בידיהם הרבה יותר, היה בראש ובראשונה בורותם של האדונים. וכאשר משקללים את הבורות במשוואה שלנו, אזי תיאורו של הררי (המין האנושי מתעשר, בני אדם כפרטים נותרים עניים) הופך לבעייתי בהרבה, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעה.

{93C808A0-5431-4421-9562-2C07F9DA1E4B}

הטיעון השני של הררי, כאילו הילודה המתגברת בלעה את כל המשאבים שנותרו, בעייתי אף הוא. בשפה המקצועית נוטים לכנות את התופעה הזאת בשם "המלכודת המלתוסיאנית", על שמו של הכלכלן תומס מאלתוס שכתב מסה מפורסמת על הפערים בין גידול האוכלוסיה לגידול בכמות המזון. לפי התזה הזאת, כל שיפור באיכות הממשל, בעיבוד הקרקע או בטכנולוגיה החקלאית, עד למהפכה התעשייתית, לא העלה באמת את רמת החיים, משום שהעודף נבלע במהרה בפיותיהם של ילדים חדשים ורעבים. לאיכרים אולי היו יותר משאבים, אבל גם היו להם יותר פיות להאכיל. במקרים מסוימים, הדבר כמובן נכון, אבל כרגיל התזה מתעלמת משתי אמיתות חשובות. ראשית כל, גם שיפור ממשי בתנאי חייו של איכר למשך עשר או עשרים שנה הוא משמעותי מאד. אפילו אם החברה חוזרת למצב העוני הקודם בשל גידול בילודה, אין פירוש הדבר שדור שנוקט צעדי רפורמה משמעותיים לא ירוויח ויתעשר מכך, ולו באופן זמני. והרי הזמני, המקומי, הוא קריטי לניסיון האנושי. אני חי את ההווה, לא את מה שכלכלנים בעתיד יראו בגרף שלהם המשקף התפתחויות של שנים ארוכות. שנית, וזה חשוב יותר, אוכלוסיות במהלך השנים פיתחו שיטות רבות ושונות לויסות של גידול האוכלוסיה, בדיוק על מנת לחמוק, ולו באופן זמני, מה"מלכודת המלתוסיאנית". ישנן שיטות רבות כאלו: לשלוח בנים ובנות "מיותרים" למנזרים, למלחמות או למסעות צלב; לייסד קולוניה מעבר לים; להתחתן בגיל מאוחר יותר או גם, עד כמה שמזעזע לחשוב על כך היום, להרוג תינוקות, הן ממין זכר והן ממין נקבה. המנהג הזה ידוע במיוחד בסין ובמזרח אסיה (ביפן הפרה-מודרנית קראו לכך "מָבִּיקי" – דילול) – אבל הוא היה קיים למעשה ברוב החברות המסורתיות.

shaker_wideweb__470x305,0

אלו רק שתי דוגמאות קטנות לבעיות שיש בתזה של קיצור תולדות האנושות, ויש לציין כי בביקורת שלו על הספר, מצא חוקר הדתות תומר פרסיקו בעיות כלליות ומטרידות אף יותר. אין פירוש הדבר שספרו של הררי איננו חשוב ופורץ דרך, ההפך הוא הנכון, אולם כמו כל תזה כוללנית מדי, יש לקחת את טיעוניו הגורפים מדי עם גרעין גדול מאד של מלח.

כל אשר מתחת לשמיים – סין בתקופת המדינות הלוחמות

 האם סוס לבן הוא סוס, ואם לא– מדוע יש לשלם עליו מס? כל אשר מתחת לשמיים, הכרך הראשון בסדרה החדשה של יורי פינס וגדעון שלח, פותח לקורא העברי צוהר לעולמה המרתק של סין העתיקה, במילניום שלפני האיחוד הקיסרי. השבוע, ינשוף-צבאי אסטרטגי מתמקד בתקופת המדינות הלוחמות, עולם שידע מערכות של מאות אלפי חיילים, דיפלומטיה סבוכה וסכינים הנשלפות באפלה. על כללים שחוצים אלפי שנות היסטוריה, הישרדותם של הכשירים ועוצמת השוליים.

Kol ashe mi tahah le shamayim 11

אנקדוטה סינית עתיקה מספרו של חאן פיי-דזה, אחד ההוגים הנודעים של "אסכולת החוק" בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס), מספרת על לוגיקן סיני שהצליח לשכנע סגל של אקדמיה שלמה כי סוס לבן אינו למעשה סוס. זאת מכיוון ש"סוסיות" ו"לובן" הן שתי תכונות שונות, וברגע שמצרפים אותן זו לזו, התצריף אינו יכול להיקרא "סוס" במובן המדויק של המילה. לאחר שניצח, עזב הלוגיקן את ממלכת צ'י, שבה התרחש הויכוח, רכוב על גבי סוסו הלבן. בהגיעו לגבול, נתקל במוכס שדרש ממנו לשלם "דמי רכיבה על סוס". הפילוסוף ניסה להסביר למוכס שסוס אינו למעשה סוס, אולם זה חזר ודרש ממנו את הכסף, וכדי לעבור נאלץ הלוגיקן לשלוף את ארנקו. "בעורמו מילים ריקות הוא גבר על מדינה שלמה, אך בבחינת הממשי על פי צורתו לא היה יכול לבלבל אדם בודד," כתב חאן פיי-דזה בציניות אופיינית. מעבר לעקיצה האישית ללוגיקן גוֹנְג-סוּן לוֹנְג (פעל בסביבות 270 לפנה"ס), אבי משל הסוס, הציטוט מצביע על היבט קבוע בהגות הסינית לדורותיה: העניין בשאלות מעשיות ("מה לעשות"? "כיצד לשפר את העולם"?) על חשבון שאלות ספקולטיביות ומטפיזיות לשמן. היבט זה מציב את הפילוסופיה הסינית העתיקה בניגוד חריף למקבילתה ההודית, למשל, ששאלות לוגיות ומטפיזיות היו מנושאי עניינה העיקריים.

White Horse Wallpapers 13

            האנקדוטה שהובאה לעיל היא מעט מזער מהפנינים שיוכל הקורא העברי למצוא בכרך הראשון של כל אשר מתחת לשמיים – תולדות הקיסרות הסינית, סידרת הספרים החדשה על סין הקיסרית מאת יורי פינס וגדעון שלח, בעריכתו של יצחק שיחור (אפשר להזמין כאן). הכותבים והעורך, כולם סינולוגים נודעים מהאוניברסיטה העברית, מביאים לקורא העברי, בפעם הראשונה כמעט, סקירה מקיפה, מתומצתת ומרתקת בעת ובעונה אחת, של אחת הציביליזציות החשובות, המורכבות והמרתקות בתולדות המין האנושי, תרבות ששורשיה נטועים בעומק המילניום השני לפני הספירה. עם התעוררותה של סין כמעצמה עולמית בימינו אלה, הספר מקבל כמובן משנה חשיבות. יתרונו המרכזי על פני ספרים מקבילים הוא בשילוב הנדיר להפליא בין בהירות לבין מורכבות אנליטית. זאת ועוד: בניגוד מוחלט למקובל בספרי מבוא, כל אשר מתחת לשמיים מבוסס על מחקרם המקורי של הכותבים, ולפיכך הוא לא מהווה אך ורק סיכום של ספרות קיימת. גדעון שלח, ארכיאולוג של סין העתיקה, מפליא לתאר את הבסיס החומרי של הציביליזציה הסינית בשפה המובנת לכל נפש, כמו גם את שפתה וקווי מתארה של הארץ היפה הזאת, בעוד יורי פינס – מומחה לתולדות הרעיונות בסין העתיקה – מתאר באופן מקורי במיוחד את הפוליטיקה הסבוכה, המלחמה, האסטרטגיה ואסכולות המחשבה הסיניות שחלקן עיצבו את תולדות הקיסרות במשך אלפי שנים, ובמידה רבה עד ימינו אלה. השילוב הזה יוצר תמונה מסעירה במיוחד של תרבות, רוח וחומר, מלחמה ופוליטיקה, תככים ושירה, אידיאליזם וציניות, שהופך מה שהיה יכול להיות סקירה יבשה גרידא ליצירה מרשימה בפני עצמה. כמי שחוייב לקרוא מספר עצום של ספרים ומאמרים על סין העתיקה והמודרנית במהלך הלימודים בישראל ובארצות הברית, אני יכול להעיד שכל אשר מתחת לשמיים, עולה בהרבה על כל רוב הספרים האחרים בתחום, גם בשפות אחרות כמו אנגלית ויפנית.

אחד מגיבוריו העיקריים של הספר - ג'נג מלך צ'ין, שאיחד את סין כולה ביד ברזל והפך לקיסר הראשון

אחד מגיבוריו העיקריים של הספר – ג'נג מלך צ'ין, שאיחד את סין כולה ביד ברזל והפך לקיסר הראשון

            בהקשר הזה, כדאי להזכיר תחום שבו תרומתו של הספר חשובה במיוחד: העולם הצבאי-פוליטי. תקופת המדינות הלוחמות בסין, התקופה שהתחילה עם שקיעתה הסופית של מלכות שושלת ג'וֹאוּ, ידעה "מלחמת הכל בכל" של ישויות פוליטיות חזקות יותר ופחות, מאבק שמזכיר עד מאד מלחמות דומות בין אצילים, ברונים, מלכים קטנים וערי מדינה במדינות אחרות כמו יפן ואיטליה. העולם של תקופת המדינות הלוחמות, עם זאת, היה חריג לתקופה (האלף הראשון לפנה"ס) במורכבותו הצבאית, החברתית והפוליטית. כדי להשיג יתרונות על יריביהן, החילו שרי המדינות השונות רפורמות מרחיקות לכת בצבא, בחברה ובכלכלה, שהפכו אותן ל"מפלצות" ריכוזיות, מכונות מלחמה וייצור שמעטות כמותן נודעו בעולם העתיק. הפוליטיקה בין המדינות השונות לא היתה מביישת את איטליה של הרנסנס בזוהמה, באכזריות ובתחכום שלה: בריתות נכרתו והופרו חדשות לבקרים, מצביאים הטעו את יריביהם בתמרונים מבריקים, שחלקם נלמדים עד היום בבתי ספר לאסטרטגיה בעולם כולו, מתנקשים ארבו למלכים ושרים עם סכינים שלופות, ושרים בוגדניים הזליפו טיפות תרעלה לכוסות המשקה של אדוניהם (למי שרוצה לקרוא עוד בנושא, כאן תוכלו למצוא תרגום של אחד מסיפורי המתנקשים של ההיסטוריון הגדול של התקופה, סי-מה צ'יאן). לא לחינם כתב חאן פיי-דזה, ההוגה הלגליסטי הציני, כי "אם השר לא רצח את שליטו, הרי זה רק משום שטרם השלים את הכנותיו" (עמ' 272). אין פלא שבתקופה הזאת נכתב ספר האסטרטגיה של סון-דזה (נקרא בתרגום העברי "חכמת המלחמה") שנלמד ומעורר ויכוחים סוערים אפילו היום, אלפי שנים לאחר כתיבתו.

כל דאלים גבר - תמונה מהסרט הסיני "המדינות הלוחמות"

כל דאלים גבר – תמונה מהסרט הסיני "המדינות הלוחמות"

            תקופת המדינות הלוחמות, לפיכך, מספקת לנו הצצה מרתקת ונדירה לעולם אסטרטגי רב קוטבי, דינמי וסוער, נטול מגבלות מוסריות שבו "כל דאלים גבר". ומכיוון שלאור שקיעתה האיטית של ארצות הברית, העולם שלנו הופך אף הוא למערכת רב קוטבית, עולם המדינות הלוחמות עשוי לשמש אותנו כדוגמא מרתקת, אם כי קיצונית, לאופן בו עולם כזה פועל ולחוקים הנסתרים המנחים אותו. דוגמא לחוק כזה, שלא מוזכר במפורש בספר אולם עולה מהדיון בו, הוא העוצמה הכמוסה במדינות לוחמות שנמצאות בגבולותיה ובקצותיה של המערכת, תופעה שניתן לכנות "עוצמת השוליים". הביטו, למשל, במפה הבאה של המדינות הלוחמות:

 EN-WarringStatesAll260BCE

האם זה מקרה שכמה מהמעצמות החזקות ביותר של התקופה, אלו שהצליחו להגיע ל"קו הגמר" של התחרות לאיחוד סין, היו דווקא המדינות שנמצאות בפריפריה – צ'וּ בדרום, צ'ין במערב, יֵאן וגָ'או בצפון? המעצמה הדרומית צ'וּ,  במיוחד, נחשבה לכמעט בלתי מנוצחת. בסופו של דבר, הכריעה צ'ין, הממלכה שבקצה מערב, את כל האחרות ויצרה את השושלת הקיסרית הראשונה של סין, באחדה את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת שלטונה הבלעדי. בספר עצמו כותב יורי פינס, מחבר הפרק על תקופת המדינות הלוחמות, כי לצ'וּ היה יתרון גיאוגרפי: משום שהתמקמה בקצה התחתון של "העולם", היה קשה לאגף אותה מבחינה אסטרטגית, ויתר על כן- בגבולותיה היו די מדינות חלשות כדי להעניק לה מרחב לכיבושים והתפשטות. בסופו של דבר, הובסה צ'וּ בעיקר בשל סיבות הקשורות לפוליטיקה הפנימית שלה. במקרה של צ'ין, כתב החוקר החשוב אואן לאטימור, היתה חשיבות נוספת למיקום הפריפריאלי: מדינה זו מוקמה בגבול בין הציביליזציה הסינית ל"שבטי הברברים", וכך הצליחה לשכור מצביאים מקרבם ולאמץ חלק ניכר מהדינמיות הצבאית שלהם. אם כי צ'ין ראתה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהציביליזציה הסינית, בוודאי יותר מאשר חשב לאטימור, אין ספק שמיקומה הפריפריאלי תרם לגמישות מחשבתית. גמישות זו סייעה לצ'ין ליישם רפורמות מרחיקות לכת בצבא ובכלכלה שהפכו אותה למכונת מלחמה אדירה שדרסה את כל יתר המדינות תחת רגליה.

מכונת מלחמה בלתי מנוצחת - צבא חיילי הטרקוטה שנועד לשמור לנצח על קברו של הקיסר הראשון

המעצמה הצבאית שבקצה מערב – צבא חיילי הטרקוטה שנועד לשמור לנצח על קברו של הקיסר הראשון

            החשיבות העליונה של מיקום פריפריאלי במערכת רב קוטבית, כמסתבר, אינה היבט המוגבל לתקופה העתיקה – ובמלחמות של סין במאה העשרים חזר יתרון זה למלא תפקיד מכריע. בשנות העשרים של המאה, שבה ממלכת המרכז לתקופה אפלה של מלחמת הכל בכל. הקואליציה המהפכנית שפירקה את קיסרות צ'ינג במהפכת 1911 לא הצליחה לייצב את המדינה. ניסיון של נשיא סין, יואן שי-קאי, להכריז על עצמו כקיסר, נחל כישלון מהדהד, מחוזות התחילו לפרוש, ובשנות העשרים הממלכה היתה קרועה בין עשרות משטרים מקומיים שהונהגו רובם בידי גנרלים שנודעו בשם "אילי מלחמה" (התרגום העברי של המונח Warlord. בסינית המונח מעט שונה – ג'וּן פָה, מילולית: קליקות צבאיות). בדיוק כמו בתקופת המדינות הלוחמות, אילי המלחמה נאבקו זה בזה במערכה שכוח גס, ערמומיות דיפלומטית ובוגדנות שימשו בו בערבוביה. קו דמיון משמעותי נוסף הוא הסכמה כללית שהפילוג הוא רע, גורם סבל לעם ומדרדר את המדינה, וכדי לרפא את המצב יש לאחד את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת ממשלה אחת. הויכוח היה, בדיוק כמו בימי המדינות הלוחמות, על זהות המאחד ואופי משטרו. אין להסיק מכך, כמובן, שהמערכות, שרחוקות זו מזו מרחק של יותר מאלפיים שנה, היו זהות זו לזו. הבדל קריטי, למשל, הוא מעורבותם העמוקה של הכוחות הזרים, במיוחד הרוסים והיפנים, והסיוע שנתנו לאילי המלחמה הניצים שנאבקו אלו באלו. עם זאת, מעורבות הכוחות הזרים במערכת לא היתה עמוקה במיוחד במשך רוב עשור אילי המלחמה, וממילא הם נטו לתמוך בכוחות שהוכיחו את עצמם כחזקים ביותר.

china-26

שימו לב לשולי המפה: המעצמה המנצ'ורית של ג'אנג זואו-לין בצפון מזרח, ושטחי השלטון של מפלגת האומה (Kuomintang) בדרום

            אבל מי היו הכוחות הללו? כמו בתקופת אילי המלחמה, ניתן לראות דפוס לפיו אילי המלחמה הפריפריאליים, אלו ששכנו בקצוות, הגיעו בסופו של דבר על רגליהם לקו הגמר. במנצ'וריה, ארץ הערבות שבצפון מזרח סין ממנה הגיעה גם השושלת הקיסרית האחרונה, ישב איל המלחמה מזרה האימים ג'אנג זוּאוֹ-לין, "המרשל הזקן", פושע ומנהיג כנופיה לשעבר, ומשל בכוח הזרוע על שטח נרחב. ג'אנג נהנה מיתרון חשוב על יריביו מקרב אילי המלחמה, ששלטו על נתחים גדולים יותר ופחות בשאר חלקיה של סין. בדיוק כמו ממלכות הקצה בתקופת המדינות הלוחמות, היה קשה מאד לאגף אותו. לעומת זאת, אילי מלחמה שמשלו על שטחים קרובים יותר למרכז המדינה, היו יכולים לספוג מהלומות מכל העברים ולפיכך נאלצו לפזר את כוחותיהם ואת תשומת ליבם.

קשה לאגף אותו - "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין. אחת מבעיותיו העיקריות: הוא היה מכור לאופיום.

קשה לאגף אותו – "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין. אחת מבעיותיו העיקריות: הוא היה מכור לאופיום.

זאת ועוד: כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי ארתור וולדרון, נהנה "המרשל הזקן" מיתרון אסטרטגי חשוב. מנצ'וריה, כמסתבר, היתה "מבצר טבעי", והדרך הנוחה ביותר לפלוש אליה מצדה המזרחי היה מעבר בשם שאן חאי גואן, בין הים להרים. וכמובן, כפי שיודע כל תלמיד מתחיל באסטרטגיה צבאית, כאשר יודע האויב מהיכן בדיוק תגיע הוא יכול להכין לך הפתעה שלא תשכח כל חייך. לפי וולדרון, כך בדיוק הביסו הקומוניסטים את הלאומנים במלחמת האזרחים הסינית: הם "מצצו" את כוחותיהם לתוך מנצ'וריה דרך שאן חאי גואן, פיתו אותם להזרים עוד ועוד יחידות למלכודת וכך חיסלו את מיטב צבאם. בסופו של דבר, הובס המרשל הזקן בידי היפנים דווקא: ב-1928 הטמינו קצינים מצבא גוואנדונג, הכוח היפני שחנה במנצ'וריה, פצצה במסילת הרכבת שבה נסע ג'אנג וחיסלוהו. שלוש שנים לאחר מכן, כבשו את החבל כולו. היתרונות האסטרטגיים של מגני מנצ'וריה לא הפריעו ליפנים משום שהם הגיעו בדרך הים באמצעות החפה, מהלך צבאי מסובך להפליא שאילי מלחמה סינים לא הצליחו לבצע היטב באותה התקופה.

ההרים על רקע החומה הגדולה- מנצ'וריה כמבצר טבעי

ההרים על רקע החומה הגדולה- מנצ'וריה כמבצר טבעי

מעבר בין הים להרים - שער שאן חאי גואן

מעבר בין הים להרים – שער שאן חאי גואן

אולם הפלא האמיתי, ככל הנראה, התרחש בקצה הדרום מזרחי של סין. מפלגת האומה, הגואומינדאנג, בהנהגתו של הגנרל ג'יאנג קאי שק, הצליחה לפרוץ ממאחז קטן ליד העיר קנטון במערכת מלחמה אפית שנודעה בכינוי "המסע צפונה". בין 1926 ל-1928 שטפו כוחות ג'יאנג את סין, והצליחו, למשך עשור שלם, לאחד חלקים גדולים מהמדינה תחת השלטון של מפלגת האומה. היו שהסבירו את הצלחתו הפנומינלית של ג'יאנג בסיוע רוסי שקיבל, ובמיוחד במדריכים סובייטים שאימנו את צבאו, והסבר זה ללא ספק נכון. אבל הגואומינדאנג הצליחה לשרוד במשך שנים בדרום לפני עלייתו של גי'אנג, למרות מנהיגות בעייתית וכושלת למדי של היו"ר הראשון שלה, סוּן יאט-סן, שהוכתר לימים (לא בצדק לדעתי) כ"אבי המהפכה הסינית". אחת הסיבות העיקריות שמפלגת האומה, שצבאה היה חלש יחסית במשך שנים רבות, הצליחה לשרוד את שנות המשבר, היה פעם נוספת מיקומה הפריפריאלי בקצה הדרומי של סין. סביר להניח שאם היו ממוקמים במרכז המדינה, היו נבלעים ומחוסלים בידי אילי מלחמה אחרים זמן רב לפני המהפך של 1926. וכמובן שכאן יש להזהיר ולסייג: מיקום גיאוגרפי בשוליים עוזר ומסייע, ולעולם לא הבטיח ניצחון לאף ממלכה: לא בעולם המדינות הלוחמות במילניום הראשון לפנה"ס, ולא בעולמן של אילי המלחמה במאה העשרים. היו גם סיבות אחרות, חשובות לא פחות, לניצחון של מפלגת האומה ב"מסע צפונה", כמו סיוע רוסי, או העובדה שיריבותיה העיקריות התישו זו את זו במלחמה קשה ביניהן שנתיים קודם לכן. אולם מיקום בשוליים, כמסתבר, מתפקד כגורם עוצמה, לפחות במידת מה, במערכות רב קוטביות בעת העתיקה ובעידן המודרני כאחד. יהיה מעניין לבדוק אם הדבר נכון גם במערכות רב קוטביות אחרות, כמו עולם ערי המדינה ביוון הקלאסית או איטליה של הרנסנס.

פרץ צפונה - מנהיג מפלגת האומה, גנרל ג'יאנג קאי-שק

פרץ צפונה – מנהיג מפלגת האומה, גנרל ג'יאנג קאי-שק

            באחד השבועות הבאים, נכתוב על היבט שני, מרתק לא פחות בספר כל אשר מתחת לשמיים הויכוח הסוער בין האסכולות השונות בסין של תקופת המדינות הלוחמות: מאנשי המוסר הקונפוציאנים, עבור בתועלתנים המוהיסטים, אנשי ה"זרימה הטבעית" של הדאואיזם וההוגים הציניים של "אסכולת החוק". הייחוד בספר הוא בכך שהוא קושר בין הרעיונות הללו לצמיחתו המהירה של מעמד חדש של אצולה זוטרה בסין העתיקה – ועל כך, כאמור, באחד הינשופים הבאים.

הכה את המומחה: סושי, אומנויות לחימה ואלימות פוליטית

אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.

kobudo4

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.

יד מושטת לשלום - ילדים  בחוג קראטה

יד מושטת לשלום – ילדים בחוג קראטה

            האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.

מיאמוטו מוסאשי, מחבר "ספר חמש הטבעות" ומגדולי אומני הלחימה של ראשית תקופת טוקוגאווה

מיאמוטו מוסאשי, מחבר "ספר חמש הטבעות" ומגדולי אומני הלחימה של ראשית תקופת טוקוגאווה

            בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.

            סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.

ניסיון התנקשות מפורסם באיטגאקי טייסוקה, מנהיג מפלגת החירות, בתום עצרת ב-1882. לפי האגדה, אמר המנהיג הפצוע כי "איטגאקי אולי ימות, אך החירות תחייה לעד."

ניסיון התנקשות מפורסם באיטגאקי טייסוקה, מנהיג מפלגת החירות, בתום עצרת ב-1882. לפי האגדה, אמר המנהיג הפצוע כי "איטגאקי אולי ימות, אך החירות תחייה לעד."

בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.

            כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.

שני סושי טיפוסיים

שני סושי טיפוסיים

            הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.

לא היסס לשלוף אגרופים - הושי טורו

לא היסס לשלוף אגרופים – הושי טורו

            יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.

מקום מסוכן - מליאת הפרלמנט הקיסרי בטוקיו

מקום מסוכן – מליאת הפרלמנט הקיסרי בטוקיו

הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.

כבר לא מסוכן להצביע - בניין הפרלמנט בטוקיו בימינו

כבר לא מסוכן להצביע – בניין הפרלמנט בטוקיו בימינו

            הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.

סאקה ובירה במטה המפלגה - בניין מפלגת סיוקאי ב-1930

סאקה ובירה במטה המפלגה – בניין מפלגת סיוקאי ב-1930

אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם.  לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.

אלימות פוליטית - המונים משתוללים בפרעות היבייה, 1905

אלימות פוליטית – המונים משתוללים בפרעות היבייה, 1905

ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון  – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.

20110923234116

            מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.

            אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.

ניצל בעור שיניו ממונגוליה - מייסד האייקידו מסטר אואשיבה מוריהיי

ניצל בעור שיניו ממונגוליה – מייסד האייקידו מסטר אואשיבה מוריהיי

ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.

You may Kissu the Bride

 

האם הייתם פעם ב"חתונה לבנה"? אני גיליתי את התופעה היפנית המוזרה הזאת לפני הרבה שנים, בערב אחד, כאשר ראיתי סטודנט לבוש טוקסידו חומק לחדרים באין רואה. כיצד מתפרנסים סטודנטים זרים רבים ככמרים מזויפים, במה אסור לפשל ומי המציא את החתונה היפנית ה"מסורתית"? הינשוף הנודד על מה שבין דרכו של ישו, דרך האלים ותעתועי "המסורת היפנית".

 Wedding-1

פוסט זה הוא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי ב-YNET.

פעם, לפני חמש שנים, כאשר גרתי במעונות סטודנטים באזור שקט ונחמד בטוקיו, יצא לי להכיר סטודנט אוסטרלי שקט ונחמד בשם גרג. בניגוד לזרים רבים אחרים, הוא היה מעריץ אמיתי של יפן: הוא אהב את התרבות, האוכל, קצב החיים, אפילו את ה"רוח היפנית". בכל פעם שנתקל ביפנים שמותחים ביקורת על ארצם שלהם, ויש כאלו בשפע, הגיב בזלזול. היפנים, נהג לומר, אינם יודעים עד כמה טובה מדינתם. בעתיד, הבטיח, יכתוב ספר תהילה על יפן כדי להבהיר להם בדיוק את הנקודה הזאת.

            רק על דבר אחד לא אהב גרג לדבר – על העבודה שלו. סטודנטים זרים רבים ביפן נאלצים לעבוד כדי לממן את שהותם במדינה היקרה, בין אם בחנויות כלבו ומסעדות, חברות ומוסדות, או, במקרה הנפוץ יותר, כמורים לאנגלית. ישנן גם בנות, רוסיות, ישראליות ואחרות, שעובדות כמארחות במועדונים המוצללים של אזור הבילויים רוֹפּוֹנְגי. תמיד תהינו במה גרג עובד, עד שתפסנו אותו על חם. יום אחד, חזר למעונות בחליפה רשמית ושחורה שמזכירה כומר קתולי. כששאלו אותו על מה ולמה- הודה שהעבודה האמיתית שלו מוזרה יותר מכל מה שחשבנו. גרג עבד ככומר מזוייף בתעשיית "החתונות הלבנות" של יפן.

japanese-wedding

            דתות יפן, למעט הנצרות, אינן דורשות בלעדיות משום סוג שהוא, וכל מי שחפץ יכול להשתייך לכמה מהן בעת ובעונה אחת. רוב היפנים מצהירים שאינם מאמינים בדת כלשהי, אולם רבים מהם מקיימים מנהגים פולחניים של דתות שונות. האימרה הרווחת הוא שאדם נולד שינטואיסטי ומת בודהיסט, היינו – טקסי לידה מתקיימים במקדשי שינטו והלוויות במקדשים הבודהיסטיים. למרות שמספר הנוצרים ביפן זעום ולא עולה על חצי אחוז מהאוכלוסיה, ישנם שני מנהגים נוצריים החביבים מאד על חלקים נרחבים מהציבור. אחד מהם הוא חג המולד, והשני- החתונה.

            כן, זוגות יפניים רבים שהידע שלהם על הנצרות מסתכם בחיבה לסנטה קלאוס, מתים על החתונה הנוצרית כפי שהיא מוצגת בסרטים ההוליוודיים: השמלה הלבנה של הכלה, הטבעות, מארש החתונה המהודר של מנדלסון, הכומר עטוי השחורים, שבועת הנאמנות ההדדית, וכמובן השיא: You may kiss the bride. אם זה היה הכל, התופעה לא היתה מוזרה במיוחד. אחרי הכל, נוצרים חילונים רבים מעדיפים גם הם את ההוד וההדר של חתונה דתית. אבל לקהל המתחתנים היפנים, מסתבר, זה לא מספיק. במקום לבחור כומר יפני לחתונה, רובם רוצים כומר "ממש כמו בסרטים": היינו, צעיר מערבי בהיר עור, תמיר וגבוה. ואם הוא גם בעל מראה "ארי", הרי זה משובח.

היה יכול למצוא עבודה ככומר ביפן - טום קרוז

היה יכול למצוא עבודה ככומר ביפן – טום קרוז

            לפעמים מוצאים כומר אמיתי שעונה לקריטריונים. מיסיונר מערבי אחד, למשל, סיפר לעיתון ג'פן טיימס כי הוא מנצל את ההזדמנות להעביר בכל זאת כמה שיוכל מעקרונות הנצרות לזוגות. הם לא יודעים אפילו מי זה ישו, הוא אומר, ומספר כי הוא מראה להם סרט בסיסי על עקרונות התיאולוגיה הנוצרית, משמעותו של הצלב והשלכותיה של החתונה. יש להניח שהם מתייחסים לכך, בערך כמו זוגות ישראליים להסבריו המלומדים של הפקיד ברבנות הראשית. אולם הדרישה ל"חתונות לבנות", כפי שהן נקראות בז'רגון, עולה בהרבה על כמות הכמרים ביפן. בעצם – למה חייבים כומר? הזוגות היפנים רוצים, בסך הכל, פנטזיה מערבית כדי להמתיק את הרגע המאושר בחייהם. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שמדובר בחתונה נוצרית אמיתית, אבל למי אכפת? ואם כבר פנטזיה, אז עד הסוף. מסתבר שכל צעיר מערבי מהודר מספיק, שלובש גלימה שחורה, מספיק כדי למלא את המשימה. כך מצא גרג את העבודה שלו.

            לאחרונה, סיפר "טום" (שם בדוי), סטודנט מערבי, לכתב העיתון "ג'פאן טיימס" על סודותיה של התעשייה. את שמו האמיתי סירב לגלות, מחשש שאי מי יתבע אותו על מרמה. אולם האירועים שהוא עובד בו, כמובן, אינו כנסייה אמיתית- סתם היכל חתונות שהדביקו לו צלב, או קישוטים קיטשיים נוסח דיסנילנד. כל חתונה נפתחת בקוורטט כינור של מוזיקה קלאסית. טום עולה לבמה, נושא נאום על חשיבות הנישואין בפני האל, שואל האם למישהו יש התנגדות, ואם לא אז שישתוק לנצח ומשביע את הזוג. הוא עצמו, דרך אגב, כלל לא דתי, לא מתעניין בנצרות ולא מבין את משמעות הטקסטים שהוא קורא. לאחר מכן הוא חומק מה"כנסייה" בדלת האחורית, לאחר שמישהו מגניב לאמתחתו מעטפה ובה מאתיים דולר. בכל זאת, הוא טוען, ישנם כמה דברים שאסור לפשל בהם: את שמם של החתן והכלה חשוב להגות נכון, למשל. את הנאום צריך לשאת באנגלית "ראויה", למרות שרוב הקהל ככל הנראה לא מבין את השפה הזאת. ולבסוף- כאשר מבקשים מהחתן לנשק את הכלה, יש להקפיד להגות את המילה Kiss במבטא יפני (קיסוּ) כדי שהחתן ידע מה עליו לעשות: You may kissu the bride. לבסוף, כולם הולכים הביתה מאושרים, ובמקרה של טום גם עשירים.

            מה אפשר ללמוד מכל הסיפור? משהו על התסבוכת התרבותית במדינה, שמאז המאה התשע עשרה נעה במעין מעגל בין רצון עז לחקות כל דבר מערבי, כי המערב הצליח להשיג מעמד דומיננטי בעולם כולו, ובין נהי על "יפן האבודה" וכמיהה לחזור לשורשים. ואכן, יש במדינה גם כאלו שאין חלקם בחתונות מערביות מזויפות ורוצים חתונה יפנית "מסורתית". אחדים מהם מתחתנים בטקס שינטואיסטי רב רושם באחד המקדשים הגדולים, כמו מקדש מייג'י בטוקיו, כולל תפילה לאלים. אחרים מגיעים לחופה לבושים בקימונו, ונותנים לחתן לחתוך את העוגה עם חרב סמוראית. מיותר לומר- שאפילו החזרה הזאת לשורשים נובעת מהשפעה מערבית: לא רק במובן של "שורשים", כמשהו נפרד ממך שעליך לשוב אליו, אלא אפילו במבנה הטקס עצמו. ביפן המסורתית, אחרי הכל, לא היו טקסי חתונה כלל. הכלה הגיעה לביתו של החתן, מי עם תהלוכה מפוארת ומי עם חבילה מרופטת, בהתאם למצב ולמעמד הכלכלי. טקסי החתונה השינטואיסטיים המלווים בתפילה מיוחדת לאלים (נוֹרִיטוֹ) אינם אלא תוצאה נוספת של המפגש היפני עם המערב.

חוזרים לשורשים - חתונה שינטואיסטית "מסורתית" במקדש מייג'י, טוקיו

חוזרים לשורשים – חתונה שינטואיסטית "מסורתית" במקדש מייג'י, טוקיו

אתר לאומי חשוב - המקדש של אלת השמש באיסֶה

אתר לאומי חשוב – המקדש של אלת השמש באיסֶה

 

למעשה, אפילו השינטו עצמו הוא במידה מסויימת תוצאה של המפגש הזה. לפני המאה התשע עשרה, ה"דת" היפנית הנייטיביסטית, להבדהיל מהבודהיזם, לא היתה מערכת אמונות מאורגנת אלא אוסף של פולחנות לאלים שונים (קאמי). לא היה פנתיאון מוסכם על הכל, מיתולוגיה אחידה ובוודאי שלא כנסייה מסודרת – רק אוסף של משפחות אריסטוקרטיות ששלטו במידה כזו או אחרת על כמה מהפולחנות החשובים יותר. היו אתרים דתיים מרכזיים שעלו אליהם לרגל מכל יפן, כמו למשל המקדש של אלת השמש באיסֶה (עליות לרגל מסוג זה, דרך אגב, היו אחת העילות שבגינן התירה ממשלת השוגון לפשוטי עם לנוע ברחבי המדינה), אבל רוב המקומות הקדושים היו קשורים לפולחנות מקומיים בלבד. מעל הכל, ה"שינטו" היה מעורבב עד לבלי היכר עם הפולחן הבודהיסטי, עד שבמקומות רבים היה בלתי אפשרי להבדיל ביניהם. רק אחרי הרסטורציה של מייג'י, כאשר יפן התחילה ללמוד באופן אינטנסיבי מהמערב, נוצרה השאיפה להקים גם בממלכת השמש העולה "דת לאומית". כך, אורגנה מערכת אמונות רשמית תחת קורת הגג "שינטו" (יפנית: דרך האלים). החתונות השינטואיסטיות, כביכול, היו חלק מאותו תהליך של יצירת דת לאומית. ולמרבה האירוניה, אותו השינטו הממלכתי, יצירה מערבית לעילא ולעילא, הפך מאוחר יותר לסמל השמרנות, השחצנות הלאומית וההסתגרות היפנית. כך, נעים בני אדם במעגל מכושף, כשהקשר בין מנהגים מסורתיים באמת, מנהגים מיובאים וכאלו שקיבלו משמעות חדשה קלוש ומטושטש מאי פעם.

 

המלחמה האחרונה: העולם כזירת סומו

מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.

 Asashoryu_fight_Jan08

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,

אשר עברו את כל האש והשחיקות,

בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים

ועיניהם כבדות ממלח וגלים

בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות

בשם, בשם כל הגייסות והחילות

אני מבטיח לך,

ילדה שלי קטנה

שזו, תהיה המלחמה האחרונה…

_44920207_03_ap

מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.

            כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.

אישיווארה קנג'י

אישיווארה קנג'י

            אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.

אפוקליפסה עכשיו - ייצוג מודרני של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

אפוקליפסה עכשיו – ייצוג נוצרי פונדמנטליסטי של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

            אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.

הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.

מלחמת התשה - חפירות במלחמת העולם הראשונה

מלחמת התשה – חפירות במלחמת העולם הראשונה

התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.

Asashoryu_fight_Jan08

כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.

ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.

לתת ליפן במתנה - חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

לתת ליפן במתנה – חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך - גנרל הונג'ו שיגרו

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך – גנרל הונג'ו שיגרו

אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."

אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה - ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

אשמה של אלפיים שנה – ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה.  האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.

הוביל את יפן לאסון - אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

הוביל את יפן לאסון – אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.

אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.

מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:

מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.

תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.

ספטמבר, 1945,

הונג'ו שיגרו

לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.

אורז לאנשי שלומנו: שערוריות שחיתות בדמדומי יפן הסמוראית

חשבתם שיפן הסמוראית היתה ארץ בעלת מנהל תקין, יעיל והגון? לא בדיוק. למעשה, שערוריות שחיתות מסמרות שיער ליוו את הפוליטיקה היפנית מאז ומעולם. בפעם הראשונה בעברית, ינשוף היסטורי חושף שלדים עתיקים בארון, ומספר לכם על שחיתויות של סמוראים, עסקאות סיבוביות על סמך חוקים פיאודליים מוזרים, והקשר של בלונדיניות צרפתיות לכל אלו. ומה קורה כשבכירי האוצר חורשים מזימות, ושר המשפטים לוקח קצת יותר מדי ללב?  

 

corruption_0331

זהו מאמר שביעי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרגהסמוראי שהדליק זיקוקיםאספני הראשים ,להבים באפלה ופרשת מריה לוז איך בוטלה העבדות ביפן.

ביום סתווי אחד, בחודש נובמבר 1872, נכנס סמוראי בשם יָמַשִירוֹיָה וואסוּקֶה ללובי של משרד הצבא בטוקיו, בירת הקיסרות היפנית החדשה. רק ארבע שנים קודם לכן, הפילה ברית של ארבע הנחלות הפיאודליות "הנאמנות", צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה את שושלת השוגונים מבית טוקוגאווה, שניהלה את יפן כקונפדרציה פיאודלית במשך מאתיים וחמישים שנה. חבורה של סמוראים צעירים מארבע הנחלות הצליחה לתמרן את הדאימיו (האדונים הפיאודליים) שלהם ואת המדינה כולה, ובאמצעות הרבה כישרון, מזל ונסיבות – לחולל הפיכת חצר שעיצבה את יפן מחדש כמדינה מאוחדת בראשותו של הקיסר הנער מוּצוּהיטוֹ, מהלך שנודע כ"רסטורציה של מייג'י". בפועל נשלטה הקיסרות בידי מחוללי המהפכה שניהלו ביניהם פוליטיקה עדינה ומלוכלכת של בלמים ואיזונים, תוך כדי מרידות בלתי פוסקות של איכרים וסמוראים מתוסכלים. גם לאחר שבוטלו הנחלות הפיאודליות (האנים) באופן רשמי באוגוסט 1871, הן הפכו בפועל לסיעות פוליטיות והשפעתן נותרה על כנה במשך שנים רבות.

משרד הצבא, אליו נכנס ימשירויה באותו יום שגרתי כביכול, התנהל בפועל כאחוזתם הפרטית של אנשי צ'ושו בפיקודו של סגן השר הנמרץ, גנרל ימגאטה אריטומו שנודע לימים כאבי הצבא היפני. דמותו של הסמוראי, שחיכה לראיון עם סגן השר ימגאטה, לא היתה חריגה במשרד – בעבר הוא היה שם בן בית. אולם זמן קצר לאחר שנכנס לבניין, ולפני שסגן השר התפנה לראותו, שלף ימשירויה חרב ונעץ אותה בבטנו שלו. הוא מת במקום. "טרגדיה נוראה", כתב קידו טקאיושי, יועץ קיסרי בכיר ואחד ממנהיגי צ'ושו בממשלה החדשה.

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

טרגדיה נוראה, אכן – כי לפני שהחליט להתאבד, ימשירויה היה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהקליקה השלטת של צ'ושו, "בחור טוב" שרבים הכירו וחיבבו. הוא היה מותיקי המלחמה נגד השוגון, סמוראי קשוח שנלחם וסבל עם אנשי המחתרת של צ'ושו שנאבקו במשך שנים נגד המשטר כנגד כל הסיכויים. כחייל ב"יחידה המעורבת" הידועה לתהילה, הכיר מקרוב את כל המנהיגים המפורסמים של ההאן, ביניהם קידו וימגאטה. אפילו שם משפחתו, ימשירויה, לא היה שמו המקורי, אלא כינוי זיכרון להרפתקאות של תקופת מלחמת האזרחים. זה היה, למעשה, שמו של הפונדק האהוב על חבורת הלוחמים של צ'ושו, שואסוקֶה אימץ כגלעד לתקופה ההיא.

כאשר עזב את ההאן ועבר לטוקיו, הבירה הקיסרית החדשה, החליט ימשירויה לפנות לעסקים ולא לפוליטיקה או לצבא, כפי שעשו רבים מחבריו לנשק. כצפוי, החברה שהקים הצליחה להתברג בקלות במארג הקשרים המורכב שהקימה הקליקה של צ'ושו מסביב למשרדי האוצר והצבא. חברו הטוב, סגן שר הצבא ימגאטה, מינה אותו כאחראי לאספקת הציוד והתחמושת לצבא ולמשמר הקיסרי. כאן, דברים התחילו להסתבך: המשמר הקיסרי, כוח נפרד בעיקרו, לא היה נתון לשליטתה של קליקת צ'ושו, אלא דווקא לשליטתן של הקליקות המתחרות מטוסה וסאצומה. חיילי המשמר הקיסרי, ברובם סמוראים פרועים ולמודי קרבות, ניהלו קטטות עם חיילי הצבא ברחובות עיר הבירה, תקפו זרים ובכלל "לא ספרו" את ימגאטה – אותו ראו כפוליטיקאי מאוס ומושחת שדואג רק לותיקי ההאן שלו. במהלך 1872, הבינו במשמר הקיסרי שישנן בעיות מחמירות והולכות עם אספקת הציוד והנשק – אצבעות הופנו לימשירויה, והחשדות הובילו לצמרת.

 כאן נכנס לתמונה שר המשפטים אֶטוֹ שימְפֵּיי – סמוראי מהקליקה של סאגה והפרוגרסיבי שמבין שרי הממשלה. באותה תקופה ניהל אינספור מאבקים נגד משרדי הצבא והאוצר, שנשלטו בידי צ'ושו, וכנגד שורה של עוולות ורעות חולות שניגעו את החברה. בין היתר נאבק בסחר המשגשג בנשים למטרות זנות, בדו קרבות, נקמות פרטיות של סמוראים ויתר קטטות רחוב. הוא כתב מחדש את החוק הפלילי, נאבק עם משרד האוצר על תקציב להקמת בתי משפט בכל רחבי המדינה – וגם ניהל מלחמה חסרת פשרות כנגד מנהגם של אנשי צ'ושו לתת ג'ובים ויתר כופתאות דשנות לאנשי שלומם. אטו הקים צוות חקירה, והתחיל לתהות על קנקנם של כספי הצבא שזרמו כמעין שופע לקופתו של ימשירויה.

ימשירויה וואסוקה מתאבד במשרד הצבא.

ימשירויה וואסוקה מתאבד במשרד הצבא.

            איש העסקים מצ'ושו התחיל להבין שכלבי ציד מרחרחים אחריו. למעשה, הוא "לווה" כספי ענק מהצבא והקים איתם חברות לסחר בינלאומי במשי גולמי – ואלו פשטו כולן את הרגל. בצר לו נמלט לפריז, ושם ניהל חיי מותרות על חשבון משרד הצבא. שמועות שהגיעו ליפן אמרו כי הוא מתגורר במלון מהודר, שותה שמפניה יקרה ואפילו (אוי לאימה) "נשוי לצרפתייה בלונדינית". במשך זמן מסויים ניסו החברים מצ'ושו להגן עליו – אחרי הכל הוא נלחם וסבל איתם במשך כל כך הרבה שנים לפני המהפכה – אבל לבסוף פקעה אפילו סבלנותו של ימגאטה. נכון – הוא הלווה לימשירויה כספים על חשבון הציבור, אבל לא שיער שיאבד אותם במהירות כזאת. לפיכך, בסוף 1872, זימן ימגאטה את ימשירויה ליפן ודרש ממנו להחזיר את ההלוואות שלקח. ותיק המלחמה היה יכול ככל הנראה להמשיך ולהסתתר בפריז. באותה תקופה לא היו הסכמי הסגרה, ואיש לא היה יכול לתפוס אותו. אבל סביר להניח שכספו היה נגמר במועד כזה או אחר, ותחושת כבוד קלושה מהעבר משכה אותו חזרה לטוקיו. הוא עזב את פריז ואת "אשתו הבלונדינית" (אם באמת היתה לו כזאת) ופנה לפגוש את ימגאטה במשרד הצבא. אולם ליבו לא עמד לו לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני חברו הותיק. דקות לפני שהיה אמור להיכנס ללשכה, התאבד בלובי של המשרד. ימגאטה נאלץ להתפטר בעקבות השערוריה, אם כי חזר לתפקידו זמן קצר מאוחר יותר.

לוחם נגד השחיתות - שר המשפטים אטו שימפיי

לוחם נגד השחיתות – שר המשפטים אטו שימפיי

            שר המשפטים אטו שימפיי החליט להמשיך ולהכות בכת של צ'ושו – והמטרה הבאה שלו היתה משרד האוצר. אחרי הכל, זה היה המשרד שלא נתן לו תקציבים להקמת בתי משפט, אבל כן הזרים כספים לצבא שנשלט בידי צ'ושו. באותה תקופה, עלו החוקרים שלו על פרשיית שחיתות מחוכמת בהרבה מזו של ימשירויה – פרשת מכרה אוסריזאווה בצפון מזרח יפן. במקרה זה, אדי הסירחון הובילו הרחק לתוך תקופת טוקוגאווה הפיאודלית, למנהגיו המוזרים של ההאן הצפוני של מוריאוקה.

            כאלף ומאה שנים קודם לכן, במאה השמינית לספירה, התגלה באזור אוסריזאווה מכרה נחושת, ששימש באופן מסורתי כמקור הכנסה בלתי נדלה לשליטים הפיאודליים באזור. בתקופת טוקוגאווה הוא עמד במרכז הכלכלה של מוריאוקה, נחלה פיאודלית לא גדולה במיוחד אך כושלת ורוויה בחובות מעיקים. במאה התשע עשרה, כאשר משטר טוקוגאווה כולו עמד בפני כליה, נקלע ההאן לקשיים כלכליים בלתי נסבלים. כדי להקל במעט את מצבו, החליט הדאימיו לקחת הלוואה מסוחר עשיר מהמחוז, איש עסקים בשם מוּרָאי מוֹהֵיי. דא עקא, שלפי המנהגים המוזרים של ההאן, נרשמה ההלוואה באופן הפוך. היינו – לפי המסמך הרשמי שהונפק על ידי הממשלה המקומית, מוראי לא הלווה כספים לדאימיו, אלא להיפך – לווה ממנו כספים. בדרך כלל, זו לא היתה בעיה. הן הממשלה והן הסוחרים המקומיים הכירו היטב את המנהג, וידעו ממי לדרוש את כספם בלי קשר לשפה הרשמית של המסמך.

מנהגים פיאודליים מוזרים, כלכלה כושל. חומת הטירה העתיקה של מוריאוקה.

מנהגים פיאודליים מוזרים, כלכלה כושלת. חומת הטירה העתיקה של מוריאוקה.

            העניינים התחילו להסתבך באוגוסט 1871, כאשר בוטל ההאן של מוריאוקה ביחד עם כל יתר הנחלות הפיאודליות. הממשלה המרכזית ומשרד האוצר לקחו על עצמם את החובות הניכרים של ההאנים, ביניהם האן מוריאוקה. בינתיים, הצליח מוראי לקנות את מכרה אוסריזאווה היוקרתי. עסקה טובה? לא בדיוק. סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, חבר עוצמתי בקליקה של צ'ושו, נאנק תחת החובות החדשים שלקח על עצמו וחיפש מקורות הכנסה. כאשר עיינו הוא ופקידיו בספרי החשבונות של מוריאוקה, הם גילו כי מוראי חייב להאן סכום נכבד של כסף. מחאותיו של הסוחר הנזעם, שטען, בצדק גמור, כי מדובר אך ורק במסמך רשמי ולמעשה ההאן חייב לו – נותרו ללא מענה. אינואואה החליט לחלט את המכרה כדי לכסות את "חובו" של מוראי לממשלה. לאחר מכן נמכר הנכס במכירה פומבית, במחיר מבצע, ל… ניחשתם נכון. סמוראי מקורב לאינואואה, חבר לנשק מהקליקה של צ'ושו. ולאחר שסגן שר האוצר פרש מתפקידו, הוא עצמו קנה את המכרה במחיר מציאה ואף נעץ בו שלט: "רכוש פרטי של אינואואה קאורו."

רכוש פרטי של אינואואה קאורו - מכרה הנחושת אוסריזאווה

רכוש פרטי של אינואואה קאורו – מכרה הנחושת אוסריזאווה

            כך, באמצעות עסקה סיבובית, הפך אינואואה חוב של הממשלה לסוחר מוראי לחוב של מוראי כלפי הממשלה, החרים את המכרה שנקנה בכסף מלא והשתלט עליו דרך איש קש. מוראי, שפשט את הרגל, פנה למשרד המשפטים, שכאמור נשלט על ידי אֶטוֹ מהקליקה של סאגה. השר אטו, שבעבר ניהל מאבקים ביחד עם אינואואה כנגד הסחר בנשים, נגעל עד עמקי נשמתו ממעשיו של סגן שר האוצר ויצא למלחמת חורמה נגדו. הוא לא רק סייע למוראי לתבוע את הממשלה (דבר קצת משונה כשאתה שר המשפטים), אלא גם פתח בהליך פלילי משלו ודרש להכניס את אינואואה ותשעה מבכירי משרד האוצר לכלא בעוון שחיתות. אולם ההליך נגרר במשך שנים, מוראי מת בינתיים, גם מנהלי החקירה קודמו והועברו לתפקידים אחרים, ולבסוף ביקש משרד החוץ לשלוח את אינואואה כשגריר מיוחד לקוריאה. לא היה ניתן לשלוח אותו כאשר עמדו נגדו הליכים פליליים, ולכן כל הסיפור נקבר בשקט.

העניין נקבר בשקט. סגן שר האוצר אינואואה קאורו

העניין נקבר בשקט. סגן שר האוצר אינואואה קאורו

            ומה קרה לשר המשפטים אטו שינפיי? באוקטובר 1873 הוא התפטר מהממשלה ביחד עם רוב השרים מטוסה, סאגה וסאצומה, כמחאה על ביטול הפלישה המתוכננת לקוריאה וגם על השחיתות של אנשי צ'ושו. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו מנהיג מרד נואש של סמוראים מסאגה, ולבסוף הוקע ראשו על מקל משונן בחוצות טוקיו. מילותיו האחרונות היו: "רק הקיסר מבין לליבי."

%d בלוגרים אהבו את זה: