ארכיון הבלוג

פרשת מריה לוּז – איך בוטלה העבדות ביפן?

בקיץ 1872 עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פרואנית, ממנה נשמעו יללות וצווחות כאב במשך כל היום והלילה. פליט סיני ממורטט שקפץ לים פתח תיבת פנדורה של תככים, רגשות עזים ומאבקים משפטיים חובקי עולם. יורדי ים אכזריים, פרקליטי צמרת, דיפלומטים, שופט צעיר בן 25 וקיסר רוסי אחד – נאלצו לקבוע האם העבדות מותרת בארץ השמש העולה. ומה הקשר למתרחש בבתי הזונות הדלוחים של רובע יושיווארה? ינשוף היסטורי על "פרשת מריה לוּז" – הסיפור שהכריע את גורל העבדות ביפן.

Yoshiwara2

זהו מאמר שישי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרג, הסמוראי שהדליק זיקוקים, אספני הראשים ולהבים באפלה

ביולי 1872, עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פֶּרוּאָנית שנשאה את השם התמים למראה "מריה לוּז". הנמל המתפתח של יפן היה בית לספינות זרות מכל מדינות העולם, והכיל מושבה מערבית משגשגת. באותה תקופה, נהנו הסוחרים המערביים ביוקוהאמה משורה שלמה של זכויות יתר שהוקנו להם בחוזים לא שוויוניים שנחתמו בין יפן לבין מדינותיהם. הם הורשו לגור בעיר, שהוגדרה כ"נמל פתוח", לנהל אורח חיים נוצרי – דת שהיתה אסורה עדיין ביפן, ואפילו לבנות כנסיות. אם עברו עבירה, הם לא נשפטו בידי בתי הדין היפניים, שהתנהלו עדיין בתערובת משונה של משפט פיאודלי, דין מערבי ותקנות שנלקחו מסין של שושלת צ'ינג, אלא בידי הקונסולים שלהם. בתי המשפט הקונסולריים נטו להיות סלחניים כלפי עברות. באפריל 1874, למשל, דיווח העיתון היומי Japan Daily Herald כי מלח בריטי שהשתכר והכה נתין יפני נענש אך ורק בריתוק לספינה שלו.

הספינה הפרואנית, בפיקודו של הקברניט ריקארדו הֶרֶרָה, עשתה את דרכה מהמושבה הפורטוגזית מקאו שבסין לנמל קָלַאוֹ שבארצה. מה היה בתוך הספינה? אף אחד לא התעניין בכך יותר מדי. כאשר החליט קפטן הררה לעצור למספר ימים ביוקוהאמה לשם שיפוצים (ספינתו נפגעה קשה בסערה), איש לא היה יכול לשער כי החלטה זו תהווה פתיח לשערוריה עם השלכות חובקות עולם. ואכן, זמן קצר לאחר שפררה הטיל עוגן ביוקוהאמה, התרחש תקר של ממש.

נמל בינלאומי פתוח - יוקוהאמה בשנת 1876

נמל בינלאומי פתוח – יוקוהאמה בשנת 1876

מסתבר שהספינה הפרואנית הכילה "עובדי חוזה" סינים, נתינים של מחוזות נידחים מדרום קיסרות צ'ינג, שהוחתמו על חוזי עבודה ארוכי טווח במטעי דרום אמריקה. בעוד "מריה לוז" עוברת תיקונים בנמל, קפץ אחד העובדים הללו, אדם בשם מוֹ הִינְג, אל הים, ושחה לעבר "דוכס הברזל", ספינה שהיתה שייכת לצי הבריטי. הקברניט הבריטי המופתע, שבוודאי לא ידע מה הפועל הסיני הממורטט והרטוב רוצה ממנו, העביר את העניין לטיפולו של הקונסול של הוד מלכותה ביוקוהאמה, רוברט ווטסון. הדיפלומט ניהל שיחה עם הפועל הנמלט, ככל הנראה באמצעות מתורגמן, ושמע ממנו על מסכת מחרידה של התעללויות פיזיות שעוברים עובדי החוזה הסינים בבטן הספינה. ווטסון, שלא ידע מה לעשות עם תפוח האדמה הלוהט שנפל בחיקו, העביר את הפועל לרשויות היפניות בנמל יוקוהאמה. הפקידים היפנים זימנו את הקברניט ריקארדו הררה, העבירו לו את הפועל ונזפו בו בחומרה על היחס הרע למטענו האנושי. מעתה, הורו לו, עליו להתייחס לסינים באנושיות. מי יאכוף עליו את זה? אף אחד כנראה.

אבל הניסיון העדין לכסת"ח את הפרשה נכשל, כאשר "אורח" נוסף נמשה מהים לספינת הוד מלכותה דוכס הברזל. הקונסול ווטסון הוזעק שוב לכלי השיט, וכאשר שמע מהפועל כי הפליט הראשון שברח הוכה באכזריות סדיסיטית על ידי הקפטן ואנשיו, החליט שמצפונו לא מאפשר לו לעמוד מנגד, מה גם שצוות "דוכס הברזל" שמע יללות וזעקות כאב שעולות מהספינה הפרואנית במשך כל שעות היממה. בפעולה נועזת למדי, הוא גייס חולייה של מרינס בריטיים ופשט על ספינתו של הררה. החיילים הבריטים פילסו את דרכם לבטן האונייה, וגילו שהפועלים מוחזקים שם בתנאים מחרידים, וכי מדובר בספינת עבדים לכל דבר ועניין. בכל זאת, ווטסון לא היה יכול לעשות למען הסינים דבר. אם היה משחרר אותם בכוח היה נחשב, מן הסתם, לפיראט. הקונסול עזב את הספינה, מזועזע, ושלח מברק בהול לשר החוץ היפני, סואֵגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי, בבקשה לסייע לפועלים הסינים באופן מיידי:

הסחר בעובדי חוזה (קוּלִי) בין מקאו לנמלים המערביים של דרום אמריקה, ובמיוחד בפרו, מתאפיין במידה כה גדולה של ברבריות והתעלמות מזכויותיה של ממשלת סין, עד שעורר את הרגשות העזים ביותר באירופה ובכל מדינות התרבות. עד היום, חופי יפן היו טהורים מטומאתו של המסחר המתועב הזה, אולם במקרה זה יש להאמין כי יותר מנוסע אחד על הספינה זכה ליחס המנוגד לכל חוק אפשרי.

(מצוטט במאמרו של דניאל בוצמן)

תפוח אדמה לוהט- ספינת הוד מלכותה דוכס הברזל

משו את הפועלים מהמים- ספינת הוד מלכותה דוכס הברזל

סואג'ימה היה ללא ספק אדם מורכב ורב סתירות, אולי אחד משרי החוץ הגאוניים אך הפזיזים והנועזים ביותר שהיו ליפן אי פעם (ראו מאמר קודם כאן בינשוף, על תפקידו המכריע בתכנון הפלישה היפנית לטייוואן). כמנהיג סמוראים לשעבר, מהפכן ומלומד קונפוציאני, הוא חש בבית בתרבותה העתיקה של סין, ידע לכתוב שירה קלאסית בקליגרפיה משובחת ולצטט ספרות והיסטוריה סינית כמו טובי המלומדים של קיסרות צ'ינג. במקביל, היה סואג'ימה גם לאומן יפני מושבע, תומך בהתפשטות אימפריאליסטית ותלמיד מסור של החוק הבינלאומי המערבי. המוטו שלו באותה תקופה היה "זכויות המדינה" (ביפנית: kokken). יפן חיה בעולם של כרישים, וכבודה הלאומי חשוב מאין כמותו. אין לוותר עליו, אפילו כמלוא הנימה. במיוחד, שאף סואג'ימה לבטל  את הפריבילגיות המרגיזות של הזרים המערביים ביפן, שהובטחו באותם חוזים לא שוויוניים. "כאן הם יעשו מה שהיפנים יאמרו להם לעשות," שטח בתסכול את שאיפותיו בשיחה עם דיפלומטים סינים שנה מאוחר יותר. אולם כדי שנתינים מערביים יוכלו להישפט, למשל, בבתי הדין היפניים, יפן היתה חייבת להוכיח שהיא "מדינה נאורה" עם "מערכת משפט מתוקנת", ומדינות המערב לא מיהרו להאמין בכך. ואכן, בקיסרות בה ראשיהם הכרותים של מורדים עדיין הוקעו על מקלות משוננים בראש חוצות, היה אפשר אולי להבין מהיכן הגיע חוסר האמון הזה.

            בתגובה למכתבו של ווטסון, החליט שר החוץ היפני לפוצץ את הפרשה. הוא הורה באופן מיידי לפנות את כל עובדי החוזה הסינים מהספינה לנמל יוקוהאמה, שם הוחזקו במשמורת, בתנאים טובים, בידי הרשויות היפניות. זאת ועוד: סואג'ימה הורה לעצור לאלתר את קברניט האונייה, ריקארדו הררה, ולהעמידו לדין בעוון סחר עבדים. הררה לא האמין שזה קורה לו. הוא טען כי לחוק היפני אין סמכות עליו. הוא הרי לבן. אבל לך תתווכח עם סמוראים חמושים שבאים לעצור אותך, והקברניט לא היה יכול לעשות דבר. הוא הוחזק בכוח על החוף, ולבסוף הובא לתת דין על מעשיו בבית המשפט של מחוז קנגאווה.

החליט לפוצץ את הפרשה. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי

החליט לפוצץ את הפרשה. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי

            אבל מי בדיוק ישפוט אותו? באותה תקופה, ביפן לא היתה מערכת משפט עצמאית. לפי המסורת הנהוגה הן בסין והן ביפן המסורתית, השופטים היו מושלי המחוזות ועוזריהם. אולם בקנגאווה, מסיבות שאינן קשורות לפרשת מריה לוז, מושל המחוז ושני סגניו התפטרו, מה שגרם לסואג'ימה, בלית ברירה, להפקיד את התיק הלוהט בידי המושל בפועל, צעיר בן 25 בשם אוֹאֶה טאקוּ. ביושבו בדין, נעזר אואה בשני יועצים משפטיים מערביים – הקונסול הבריטי ווטסון ומשפטן אמריקאי שעבד בשירות הממשלה היפנית.

            הליך השימוע הראשוני העלה קודם כל את השאלה, האם עבדות מותרת ביפן. החוק היפני של אותה תקופה, כאמור, לא התייחס באופן ממשי לשאלה הזאת. אנחנו לא נוטים לייחס בדרך כלל עבדות לארץ השמש העולה, אבל האמת היא, כפי שכותב ההיסטוריון דניאל בוצמן, ש"המוסד המוזר" היה קיים בקיסרות במשך מאות שנים. כבר במאה השמינית היו עבדים בקיוטו, ובמאה ה-12 התלוננה החצר הקיסרית כי עיר הבירה מלאה ב"סוחרים של בני אדם" שחוטפים עבדים מאדוניהם ומוכרים אותם במכרזים לכל המרבה במחיר. הבעיה הפכה לחמורה יותר במאה השש עשרה. באותה התקופה, יפן היתה קרועה במלחמת אזרחים אכזרית – אדונים פיאודליים, סמוראים, איכרים, נזירים, נינג'ה, סתם פושעים – כולם אחזו בנשק וניסו לגרוף לעצמם נתחים מהמדינה. בין לבין נחתו ביפן הפורטוגזים וזרים אירופיים אחרים, וביססו סחר בנשק ומוצרים אחרים. במצב כזה של כאוס, לא קשה לנחש שסחר העבדים שגשג – איכרים נחטפו מבתיהם בידי כנופיות ונמכרו לסוחרי עבדים פורטוגזים ששיווקו אותם ברחבי העולם כולו. ה"גלובליזציה" הזאת היתה כל כך מקיפה, עד שיפנים קתולים שביקרו ברומא באותה תקופה, הזדעזעו לראות את בני ארצם בשלשלאות כמעט בכל מקום.

המצב החל להשתנות בסוף המאה השש עשרה, כאשר שליט חזק, איכר שעלה לגדולה בשם טוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי, איחד את יפן תחת יד הברזל שלו. הידיושי רצה לבסס מערכת אחידה של גביית מיסים, ולפיכך כפה על האיכרים להפסיק לנדוד, להישאר במקומם ולעבד את האדמה. קל וחומר שלא היה יכול להשלים עם כנופיות שחוטפות אותם משדות האורז שלהם. כאשר החליט הידיושי לאסור את הנצרות ולהצר את צעדיהם של הזרים המערביים ביפן, נימק זאת בין היתר בהחלטתו להילחם בסחר העבדים. ברוח זאת, הוציא צווים שאסרו מכירת בני אדם באופן מוחלט. יורשו של הידיושי, השוגון טוקוגאווה אִיאֵיָסוּ, המשיך בקו זה, בד בבד עם איסור הנצרות וגירוש רוב הזרים מיפן. אמנם במאה השנים הראשונות לשלטונה של שושלת טוקוגאווה היו בערי יפן עוד "משרתים תורשתיים" (פוּדָאי נו גֶנְאִין), אולם בחברה המתוחכמת שנוצרה במאה ה-18 כבר לא היה טעם כלכלי להחזיקם. אליבא דכולי עלמא, העבדות ביפן נעלמה לחלוטין במאה ה-18.

אסר על סחר עבדים מכל סוג - טוֹיוֹטוֹמי הידֶיושי

אסר על סחר עבדים מכל סוג – טוֹיוֹטוֹמי הידֶיושי

אולם, וזו היתה כבר בעיה רצינית, "המוסד המוזר" הידפק שוב על שערי יפן במאה התשע עשרה. לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית, חיפשו סוחרי עבדים דרומיים לשעבר דרכים חדשות להתעשר, ואחד מהם התחיל לשנע "עובדי חוזה" יפניים, רובם ככולם איכרים עניים, למטעים בהוואי. הממשלה היפנית מחתה, ולאחר שגילתה כי תנאי העבודה בהוואי אינם מן המשופרים, הצליחה להחזיר חלק מהפועלים היפנים לארצם. במקביל, הציע מלומד יפני מוביל להתחיל לייבא עבדים זרים שיעבדו במלאכות קשות ומלוכלכות, כדי לפנות את דעתם של היפנים לעיסוקים מועילים יותר. זו המציאות שעמדה בפני השופט אואה טאקו, בבואו להכריע בפרשת מריה לוז.

            הקברניט הררה ופרקליטיו, כולם בריטים, ניסו ראשית כל את כוחם בטענת סף – כזרים מערביים הם נהנים מזכות האקסטריטוריאליות של החוזים הלא שוויוניים, ולפיכך החוק היפני אינו חל עליהם. בפסק דינו, דחה אוֹאֶה את הטענה, בנימוק כי יפן לא חתמה על חוזי אקסטריטוריאליות עם כל ה"מערביים" או ה"לבנים", אלא עם מדינות ספציפיות – ופרו היא לא אחת מהן. לבסוף, פסק השופט כי יש לשחרר את כל הפועלים ללא פיצוי, והרשיע את קפטן הררה בסחר עבדים. עונשו לפי החוק היפני – מאה הצלפות שוט. עם זאת, הקיסר הסכים לחון את הקברניט ולהתיר לו לעזוב את המדינה ללא עונש. כמחויב בחוק, הודיע אואה לקברניט כי אם הוא סבור שחלה על הפועלים חובה להפליג עמו לפרו, הוא רשאי להגיש נגדם תביעה משפטית.

מאה הצלפות שוט. השופט אוֹאֶה טָאקוּ

מאה הצלפות שוט. השופט אוֹאֶה טָאקוּ

            משרד החוץ היפני פרסם את פסק הדין בקרב השגרירויות הזרות, והתגובות היו נזעמות. רוב מדינות המערב תמכו בעמדת פרו, וגינו את פסק הדין כהפרה בוטה של החוזים הלא שוויוניים שנחתמו עמן. אף אחד לא רצה שהיפנים יחלו להתערב ולחטט בספינות בינלאומיות. מי יודע כיצד הם ינצלו את הזכות מאוחר יותר? רק בריטניה לבדה, נאמנה לעמדתה העקבית כנגד סחר העבדים, תמכה בעמדה היפנית. למרות הלחץ הבינלאומי, נותר שר החוץ סואג'ימה איתן בדעתו, ואישר את פסק הדין של אואה.

            הפרואנים לא ויתרו, והחליטו להגיש ערעור, בו טענו כי הפועלים חתמו על חוזים שמחייבים אותם לעבוד בפרו במשך שמונה שנים. לרוע מזלם, ובניגוד למקובל במדינות מערביות, השופט היה שוב אוֹאֶה טָאקוּ. הפעם, התרכז המשפט לא רק בזכויותיה של פרו לפי החוזים הלא שוויוניים – הנושא הזה כבר הוכרע במשפט הראשון – אלא בחוקיות החוזים שנחתמו עם הפועלים הסינים. הפעם, הגיע הררה מוכן. הוא שכר את שירותיו של פרדריק ויקטור דיקינס, פרקליט צמרת בריטי וחוקר ספרות יפנית, שדיבר יפנית קלאסית שוטפת והכיר את חוקיה של הקיסרות מפני ומפנים.

            במהלך הדיונים, שהפכו לסנסציה בינלאומית, ציווה השופט אוֹאֶה לקרוא לפועלים הסינים שישטחו את עדויותיהם. המשפט התנהל רובו באנגלית, באמצעות מתורגמנים. אואה לא ידע אף שפה חוץ מיפנית, הקפטן דיבר בפורטוגזית, והפועלים כמובן דיברו קנטונזית. ובכל זאת, התנהל באולם דיון משפטי סוער שריתק את קוראי העיתונים בתקופה במשך ימים ארוכים. השופט אוֹאֶה העלה את הסינים לדוכן העדים, ומהעדויות עלה כי רבים מהם הוחתמו על החוזה במרמה. אחדים נחטפו ממקומות מגוריהם, ולרובם לא היה ידוע היעד הסופי של הספינה.

עבדים? פועלי חוזה סינים מניחים פסי רכבת ביבשת אמריקה

עבדים? פועלי חוזה סינים מניחים פסי רכבת ביבשת אמריקה

דיקינס, הפרקליט הבריטי של קפטן הררה,  לא ויתר על טענות הסף, אולם העלה אותן באופן מתוחכם יותר. יפן אכן אינה חתומה על חוזה עם פרו, אולם יוקוהאמה היא "נמל פתוח" אקסטריטוריאלי, ולכן החוק היפני אינו חל בה. שנית, הספינה יצאה ממקאו, מושבה פורטוגזית, ולכן חל עליה החוק של פורטוגל. יפן חתומה על חוזה לא שוויוני עם פורטוגל, ולכן אסור לה לגעת בספינה. שלישית, תקף דיקינס את הטענה העיקרית של אואה, שעבדות היא עבירה על החוק היפני. ביפן, הזכיר הפרקליט לשופט, נמכרות נערות צעירות לזנות על ידי משפחותיהן – וניתן למצוא שפחות מין כאלה בבתי הבושת של יושיווארה, רובע השעשועים של טוקיו. אם מותר למכור נערות לזנות, מדוע אסור להחתים פועלים סינים על חוזי עבודה לשנים ארוכות? כדי להדגים את טענתו, הקריא דיקינס לפני השופט המופתע חוזה של מכירת נערה שהתנהל ביוקוהאמה, ממש מחוץ לשעריו של בית המשפט.

זונות מוצגות לראווה כלואות ברובע יושיווארה. האם מדובר בעבדות?

זונות מוצגות לראווה כלואות ברובע יושיווארה. האם מדובר בעבדות?

בפסק דין מנומק וסופי, דחה אואה את כל טענותיו של דיקינס. "זוהי מדיניותה המבוססת של הקיסרות היפנית,"  כתב, "כי אף פועל או אדם אחר שנמצא בשטח השיפוט של ממשלה זו או נהנה מהגנתה, לא יוצא משטח השיפוט שלה כנגד רצונו החופשי והעצמאי." החוזה, הוא הוסיף, אינו חוקי משום שהוא כובל את הפועלים בקשרי עבדות, מצב "מתועב" המנוגד לצדק הטבעי ולחוק הבינלאומי. לפיכך, שום ממשלה אינה מחוייבת לכבד את החוזה הזה או לסייע באכיפתו. מעבר לזה, חקירתם של הפועלים הסינים העלתה כי רבים מהם נחטפו, הוחתמו על החוזים במרמה ואף לא ידעו מהו היעד הסופי של מסעם. לבסוף, התנאים ב"מריה לוז" הם תת אנושיים. מכל הסיבות הללו, החוזה בין הפועלים לקברניט הררה אינו תקף, מנוגד לחוק הבינלאומי ולא ייאכף על ידי ממשלת יפן. כל הפועלים שרוצים להישאר ביוקוהאמה יורשו לעשות כן, אלא אם כן יחליטו לעלות ל"מריה לוז" מרצונם החופשי.

מעניינת עוד יותר היא תשובתו של אואה לטענתו של דיקינס בנושא מכירת הנערות לזנות. האנלוגיה, כתב השופט בפסק דינו, אינה תקפה, משום שאותן הנערות אינן נמכרות למדינות אחרות, אלא נותרות "תחת הגנתה והשגחתה של ממשלת יפן." לא רק עבדות אסורה בקיסרות היפנית, אלא באופן ספציפי – מכירתם של בני אדם לארצות ניכר באופן ששולל את זכותה הטבעית של המדינה להגן עליהם. בנימוקי החלטתו, דיבר אואה בהרחבה על העבדות בארצות הברית, והעלה כמופת את החלטתו של הנשיא לינקולן לאסור אותה. העבדות הזאת היתה מתועבת במיוחד, כתב, לא רק משום שהאפריקאים נאלצו לעבוד בניגוד לרצונם, אלא גם משום שנלקחו בכוח מארצות מולדתם ולכן היו נתונים להתעמרות ושרירות לב ללא הגנה כלשהי.

נהנות מהגנת הממשלה היפנית, או שלא? קורטיזנות ברובע יושיווארה

נהנות מהגנת הממשלה היפנית, או שלא? קורטיזנות ברובע יושיווארה

מבחינה משפטית, העלה פסק הדין של מריה לוז מספר סוגיות מפתח, כולן בעלות השפעה ניכרת על מעמדה הבינלאומי של יפן, וכולן שנויות במחלוקת קשה מאד באותה התקופה. ראשית, שני פסקי הדין של אואה טאקו דחו באופן מוחלט את עיקרון האפלייה הגזעית, שעמד בבסיסם של החוזים הלא שוויוניים. החוזים הללו, טען אואה, אינם פריבילגיה המוקנית ללבנים בארצות "צהובות". הם חוזים שנחתמו בין מדינות לפי החוק הבינלאומי. מדינה שיפן לא חתמה איתה על חוזה אינה רשאית ליהנות מזכויות יתר, יהיה "צבע" נתיניה אשר יהיה. שנית, אואה פסק, באופן תקדימי ממש, כי גם כאשר קיים חוזה בין מדינות, ה"צדק הטבעי" או ה"חוק הבינלאומי" עשויים לגבור עליו. וכאשר מדינה משתתפת במאמץ לביעור העבדות, היא לא מצייתת רק לחוקיה שלה אלא גם לחוק הבינלאומי שאוסר על המוסד המתועב הזה.

שלישית, למשפט היו השלכות בלתי צפויות ביפן עצמה. אואה והפטרון שלו, שר החוץ סואג'ימה, הושפעו מטענותיו של דיקינס בנושא הזנות הרבה יותר מאשר הודו במהלך המשפט. לפיכך, פתחו השניים בקמפיין לביטול עבדות החוזה של זונות ביפן. כבר באותה שנה, פרסמה הממשלה הקיסרית את "צו האמנסיפציה לפרוצות ובדרניות", שאפשר לנערות לצאת מבתי הבושת. באופן מעניין, הסתמך הצו על איסור המכירה של בני אדם, אותו חוק נשכח שנחקק במאה השש עשרה על ידי הידֶיוֹשִי.  אואה אף דרש, בהצלחה, לבטל באותה הזדמנות את מעמד האֶטָה (טמאים) שהופלו באופן ממסדי בתקופה הפיאודלית.

היסטוריונים יפנים, בעיקר מהשמאל, טענו במשך השנים כי צו האמנסיפציה לא היה אלא תרמית שנועדה לשפר את תדמיתה של יפן בעיני מדינות המערב. הם מצביעים, בין היתר, על העובדה כי בתקופת מייג'י מכירת הנערות לזנות התגברה ולא פחתה. ואכן, למרות שלפי העדויות בתי הזונות "התרוקנו" לאחר הצו, הם התמלאו בהדרגה מחדש, כאשר הסרסורים מצאו דרכים חדשות לעקוף את החוק. עם זאת, דניאל בוצמן, טוען, בצדק – שלממשלה היפנית היתה כוונה כנה לחסל את העבדות על כל צורותיה. למעשה, הויכוח על זכויותיהן של הנערות בבתי הבושת התחיל עוד לפני פרשת מריה לוז, כאשר שתי משפחות עניות עתרו לבית המשפט שישחרר את בנותיהן. משרד המשפטים דרש בתוקף לעשות זאת, וכתב כי לא יתכן שנערות יפניות ימכרו כמו "סוסים ושוורים". הקבינט דחה את ההצעה, ואמר כי יש חשש שאיסור על מכירת נערות יוביל משפחות עניות לרצוח תינוקות ממין נקבה. עם זאת, תמיכתו של סגן שר האוצר אינואואה קָאוֹרוּ, אחד מהפוליטיקאים העוצמתיים ביותר באותה התקופה, הובילה את הממשלה לשקול מחדש את עמדתה. כאשר עורך הדין דיקינס הביך את יפן עם הקראת חוזה הזנות בבית המשפט, החלה העיתונות היפנית לעסוק בנושא, ולחצה לקבל את העמדה המתקדמת של משרד המשפטים, משרד החוץ ומשרד האוצר. בסופו של דבר, לאחר פרשת מריה לוז, הצליחו אואה, סואג'ימה ואינואואה להביא לביטול מוחלט של החוזים הללו.

קרא לשחרר את הנערות מבתי הבושת - סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ

קרא לשחרר את הנערות מבתי הבושת – סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ

ומה קרה לגיבורי הפרשה? קפטן הררה, שרתח מזעם על פסק הדין, ברח מיפן במהירות על ספינה אחרת, לא לפני שחטף נערה סינית בת 13 לשימושו האישי. כאשר חזר לפרו, הציגה ממשלתו מחאה חריפה בפני היפנים, ודרשה פיצויים על הספינה מריה לוז ו"מטענה". העיתונות העולמית היתה חלוקה בדיעותיה (אואה זכה לשבחים נלהבים בעיתונות האמריקאית והבריטית), אולם נציגיהן של רוב מדינות העולם תמכו בעמדתה של פרו, משום שראו בפסק הדין של אואה ערעור על החוזים הלא שוויוניים ועל הפריבילגיות מהן נהנו זרים מערביים ביפן.

בצר להם, החליטו היפנים לפנות לבוררות. באותה התקופה, היה נהוג שבסכסוכים בין מדינות ניתן למנות בורר – שליט ריבוני של מדינה שלישית. היפנים והפרואנים הסכימו שהמתווך בסכסוך יהיה הצאר של רוסיה, אלכסנדר השני. הצאר, ששחרר בעצמו את הצמיתים ברוסיה כעשר שנים קודם לכן, החליט לתמוך בעמדתה של יפן, ובכך הסתיימה הפרשה.

תמך בעמדתה של יפן - הצאר אלכסנדר השני

תמך בעמדתה של יפן – הצאר אלכסנדר השני

אואה טאקו המשיך לנהל מאבקים למען זכויות הטמאים ומיעוטים מופלים אחרים ביפן, ובהדרגה פנה לכיוונים אופוזיציוניים ואנטי-ממשלתיים יותר ויותר. ב-1877 הצטרף למרד הסמוראים הגדול של סייגו טקמורי נגד המשטר, ואף יצא בשליחות חשאית כדי לגייס מורדים במחוזות אחרים. למזלו, הוא לא נידון למוות לאחר דיכוי המרד אלא "רק" ל-12 שנות מאסר. כאשר יצא הפך לפוליטיקאי ואיש עסקים, וניהל מאבקים כנגד שחיתות הממשלה וכוחו הגובר של הצבא במדינה. במקביל, לאור האינטרסים העסקיים הענפים שלו בקוריאה, תמך במדיניות אימפריאליסטית וסיפוח חצי האי ליפן. לקראת סוף חייו, פרש מפעילות פוליטית ועסקית והפך לנזיר בודהיסטי.

בעקבות פרשת מריה לוז, הפך שר החוץ היפני, סואג'ימה טָנַאוֹמי, לגיבור של ממש בסין. כאשר הגיע לביקור בבייג'ינג, זכה ליחס מלכותי של ממש. שנים לאחר מכן, כאשר כבר לא כיהן בתפקיד ממלכתי ביפן, הוא אפילו נשכר כיועץ על ידי הממשלה הקיסרית הסינית. בפגישותיו השונות עם הסינים נהג להפציר בהם לקבל על עצמם את החוק הבינלאומי המערבי, ונימק זאת בציטוטים מכתבי קונפוציוס וההיסטוריה הסינית העתיקה. וכך, ניצל סואג'ימה את המעמד שזכה בו, לקידום תוכניותיה של יפן לפלוש לאי טייוואן (ראה כאן בינשוף).  בתוך ים התרועות ששר החוץ זכה להן בבייג'ינג, היה ניתן להבחין, אך בקושי, בריח קלוש של אבק שריפה.

החוט המשולש

מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

 חתולים שלושה

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

משלושה יוצא אחד? סצינת הסיום הקלאסית של "הטוב, הרע והמכוער"

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

שלישייה לא מאושרת: יחימוביץ', לבני ולפיד

שלישייה לא מאושרת: לבני, יחימוביץ' ולפיד

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

אספני הראשים: הסמוראים פונים לטייוואן

מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.

 Merchant Sailing Ship

לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.

כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.

המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.

טירת שורי - מקום מושבו של מלך אוקינאווה. ממלכה שלווה ושקטה.

טירת שורי – מקום מושבו של מלך אוקינאווה. ממלכה שלווה ובוטחת.

מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. המשך הרשומה

הסמוראי שהדליק זיקוקים: לורד שימאזוּ היסאמיצוּ ומאבקו בגלגלי הזמן

מי מדליק זיקוקים בתוך בית מעץ? על הסמוראי שסירב להשיב את חרבו -והציק למנהיגי יפן במשך עשר שנים תמימות. סיפור על כבוד פגוע, רגשות סוערים, ואיש אחד שניסה להשיב את השעון אחורנית. מאמר זה הוא הראשון בסדרת "הסאגה של סאצומה". לפרק השני, אספני הראשים, הקליקו כאן.

טירת מצומאה הוקאידו

ב-29 באוגוסט 1871, החליטה הממשלה היפנית את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדותיה. "מועצת המדינה הגדולה" (דָגוֹ'קָאן), הזרוע המבצעת של אותה התקופה, שכנעה את הקיסר להוציא צו שיבטל באופן רשמי את הפיאודליזם ביפן. זו היתה אחת המכות הראשונות של מועצת המדינה, שרוב מנהיגיה היו סמוראים, על המעמד שלה עצמה. בשנים הבאות נאסר על הסמוראים לשאת חרבות, התסרוקות המסורתיות שלהם נגזרו באכזריות, וזכויותיהם הושוו לאלו של פשוטי העם. בשנים הבאות, תילקח מהם גם קצבת האורז לה זכו משפחותיהם במשך יותר ממאתיים שנה, מהלך שידרדר רבים מהם לעוני מחפיר. אולם בתוך כל שרשרת הרפורמות הדרמטיות הללו, אין להמעיט בחשיבות הצו של אוגוסט 1871. ביום אחד, פיטר הקיסר את כל הדאימיו, אדוני הנחלות הפיאודליות (הָאן) בהם משלו כשושלת מזה שבע מאות שנה. כעת, הם סולקו מתפקידיהם הציבוריים, והתבקשו לעזוב את טירותיהם ולעבור לגור בטוקיו כפנסיונרים. הממשלה לקחה על עצמה לשלם את חובותיהם הניכרים. הנחלות עצמן בוטלו והפכו למחוזות בסגנון מערבי. כמושלים מונו פקידים (גם כן סמוראים במוצאם) מנחלות אחרות, כדי שלא יישמר המבנה הפיאודלי מתחת לפני השטח. המסע של יפן למודרניזציה היה עוד ארוך, אולם הפקודה של אוגוסט 1871 היתה אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בדרך לכך.

מיד לאחר פרסום הפקודה, הגיעה הידיעה במהירות לסָאצוּמָה, ההאן העוצמתי באי קיוּשוּ שבדרום מערב המדינה. משרתים ושרים בכירים, חומר הנפץ הפוליטי באמתחתם, הגיעו לעוצר שימָאזוּ היסָאמִיצוּ, אביו של הדאימיו הצעיר והאדון הפיאודלי בפועל, ובישרו לו שהוא ובנו מפוטרים מכל תפקידיהם. מהיום, אמרו לו, ההאן של סאצומה מבוטל והופך ל"מחוז קָגוֹשִימָה". היסאמיצו ובנו, טָדַיוֹשִי, יהיו האחרונים בשושלת שימאזו המפוארת, שמשלה על סאצומה במשך מאות שנים, מאז ימי הביניים.

לורד שימאזו היסאמיצו

לורד שימאזו היסאמיצו

תגובתו של היסאמיצו היתה משונה – והכניסה להלם רבים מהנוכחים: הוא התחיל להדליק זיקוקים בתוך הבית. לא זיקוקים קטנים שמדליקים ילדים ביום העצמאות אצלנו, אלא פיירקרקרים לוהטים ורעשניים, כאלו שניתן לראות עד היום בפסטיבלים בסין וביפן. מעונו של הדאימיו, כמו רוב הבתים היפניים באותה התקופה, היה עשוי בחלקו הגדול (אם לא כולו) מעץ. הזיקוקים היו עלולים לשרוף אותו, את משפחתו ואת כל השרים הנוכחים. אבל להיסאמיצו לא היה אכפת. מבחינתו, ברגע שבוטל ההאן של סאצומה נחרב העולם כולו. הוא לא היה מוכן להשלים עם הידיעה. הוא צרח, השתולל, קילל נמרצות את נציגי סאצומה, הווסאלים שלו עצמו, שישבו בממשלה וחתמו על ההחלטה. איך הם היו יכולים, כתב זעם, לבגוד כך באדון החוקי שלהם. את שני הבכירים שבהם, היועצים הקיסריים וחברי הקבינט המצומצם אוֹקוּבּוֹ טוֹשִימִיצִ'י וסָייגוֹ טָקַמוֹרִי, הוקיע כ"חיות מחמד שנשכו את היד שהאכילה אותם". במשך זמן רב הסתגר היסאמיצו בחדרו וסירב לראות איש- אפילו לא את נשותיו, פילגשיו ושריו הבכירים. כמובן שהוא סירב לעבור לגור בטוקיו, ודחה בבוז את כל הפיתויים, הכיבודים, המינויים והתפקידים בממשלה המרכזית שחברי הקבינט הציעו לו. הוא, בניגוד לדאימיו אחרים, לא יהיה הכלבלב הקטן שלהם, פנסיונר שניתן להשקיטו באמצעות עצמות עלובות. הבוגדים האלה עוד ישמעו ממנו.

זיקוקים סיניים. לסמוראים הממורמרים מבינכם: אנא לא להדליק בתוך הבית.

זיקוקים סיניים. לסמוראים הממורמרים מבינכם: נא לא להדליק בתוך הבית.

הסרבנות של היסאמיצו היתה, כמובן, חומר נפץ פוליטי. המשך הרשומה

שבחי התבוסה

ב-1904, הצליחה יפן להכות את רוסיה במלחמה, לכאורה כנגד כל הסיכויים, אולם הניצחון המשכר הזה התגלה כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה. על ניצחונות מדומים, והגנרל הכושל שהפך לאל. ינשוף צבאי אסטרטגי מדבר בשבחי התבוסה.

הסתערות יפנית בקרב על פורט ארתור

ב-1904, הכתה יפן את רוסיה שוק על ירך, או לפחות כך חשבו בעולם. הצי היפני, בפיקודו של אדמירל טוֹגוֹ, ארב לצי הבלטי הרוסי במיצרי צושימה וטיבע אותו. במקביל, הצליח הצבא היפני בראשות גנרל נוֹגי לכבוש את פורט-ארתור, המאחז הרוסי העיקרי במנצ'וריה. גל של התלהבות חלף בקרב שונאיה הרבים של רוסיה ברחבי העולם, וההערצה ליפן  עלתה על גדותיה. נפתלי הרץ אימבר, שידוע אצלנו כמחבר של ההמנון הלאומי, "התקווה", זכר לרוסיה היטב את פוגרום קישינב, את האנטישמיות הממוסדת של הצאר ואת רדיפת היהודים באימפריה: בספר "ברקאי השלישי או גואל הדם", אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו , כתב (הציטוט מהזיכרון): "שירו שיר ליפן ושריו, הבו תהילה לעובדי חמנים, כי כך יבוזו פתחי מבצריו, וכדורך בגת ידרכו היוונים. ונתתי היום ניצחון בקרב, למלך יפן, איש עצתי. כי אני ד' עודי חי, וביפן חגרתי את חרב נקמתי." ההערצה ליפן לא נעצרה בגבולות השטייטל. גם העולם הערבי צהל על הניצחון היפני. הנה, בפעם הראשונה, הביסה מדינה "צהובה" את אחת מהמעצמות האירופיות היהירות שוק על ירך. סוּן יאט סֶן, המנהיג הסיני המפורסם, סיפר בזכרונותיו כי באותה תקופה טייל במצרים. המצרים ברחוב, שלא ידעו כמובן להבחין בין סינים ליפנים, בירכו אותו על כל צעד ושעל לרגל "הניצחון המזהיר במלחמה".

הציבור היפני, שתודלק בידי עיתונות משולחת רסן ופוליטיקאים מתלהמים, באמת האמין שהצבא והצי הקיסריים, ממש לבדם, הצליחו לנצח את האימפריה הרוסית האדירה. לכן, נדהמו רוב היפנים מהסכם השלום הפשרני, לדידם, שנחתם בסופו של דבר. שר החוץ היפני, קוֹמוּרה, שניהל את המגעים מול רוסיה בפורסטמות, ארצות הברית, ידע היטב את הפער בין תדמית למציאות. גם לאחר הניצחונות הצבאיים בצושימה ובפורט-ארתור, היה מצבה של יפן בכי רע. היא היתה קרובה לפשיטת רגל וחיה מהלוואות של בנקאי יהודי אמריקאי שפעל ממניעים רגשיים, לא עסקיים. לעומת זאת, כפי שכותב ההיסטוריון בן עמי שילוני, "רוסיה היתה עוד רחוקה ממיצוי כוחה," ותגבורות טריות זרמו לחזית המנצ'ורית מדי יום ברכבת הטרנס-סיבירית. למזלם של היפנים, פרצה ברוסיה ממש באותו הזמן מהפכה, והצאר היסס האם לחדש את המלחמה עם יפן. אם היה מחליט לעשות זאת – האימפריה הקיסרית היתה ככל הנראה נמחצת וסופגת תבוסה משפילה.

גיבור לאומי. גנרל נוֹגי מָרֶסוּקֶה

לפיכך, חתם קומורה עם הרוסים על הסכם שלא השיג עבור יפן דבר. קווי הגבול בין שתי האימפריות במנצ'וריה נותרו פחות או יותר כפי שהיו לפני המלחמה, וגרוע מכל – יפן לא קיבלה פיצויים מרוסיה. בפוליטיקה היפנית של אותה תקופה, אי קבלת פיצויים נחשבה לכישלון מחפיר. משנות השבעים של המאה התשע עשרה, התרגלה יפן שהמדינות שהיא מביסה מממנות את הוצאות המלחמה שלה. "לא ניתן לכם אפילו רובל," אמרו הרוסים ליפנים במו"מ לפי המסופר, "אפילו קופיקה לא ניתן לכם." קומורה, שעמד מול הברירה לחתום על ההסכם או להסתכן בחידוש הקרבות, הסכים לוותר על הפיצויים. בטוקיו, ההמונים הפרועים השתוללו ודרשו את דמו של שר החוץ, שנאלץ לחזור לבירה בחסות החשיכה. זמן קצר לאחר מכן, עקב הפגנת המונים שיצאה משליטה, השתוללו אלפים רבים ושרפו מחצית מטוקיו, שהיתה עשויה מעץ. "מהומות היבייה", כפי שנקראו לימים, ביטאו כמובן תסכולים חברתיים רחבים בהרבה מאשר מחאה על תוצאות המלחמה (באופן מפתיע, ההמונים שרפו קודם כל את משרד הפנים, האחראי לדיכוי המשטרתי, ולא את משרד החוץ שחתם עם ההסכם עם רוסיה) – אולם אין ספק שהציבור היפני לא הצליח להבין את הסכם השלום. אם הצבא ניצח ניצחון מזהיר, ויפן לא קיבלה פיצויים ושטחים, אזי המסקנה ברורה ופשוטה: הפוליטיקאים המושחתים "גנבו" את הניצחון ותקעו סכין בגבו של הצבא. קומורה הדיפלומט נזכר לדיראון, ואילו ראשי הצבא והצי, נוגי וטוגו, הפכו לגיבורים לאומיים. מספר שנים לאחר מכן, עם מותו של הקיסר מייג'י, התאבדו גנרל נוגי ואשתו כדי "ללוות את הקיסר לעולם הבא". ביתם הפך למקדש מניה וביה, והממסד הדתי השינטואיסטי הכתיר אותם כאלים.

אולי, לפני שהחליט להתאבד, הביא נוגי בחשבון את מה שמעריציו הרבים לא ידעו: לא היה שום ניצחון "מזהיר" בפורט-ארתור. האסטרטגיה המיושנת שלו, שהתבססה על "הסתערות ישירה" בגלים, הזכירה לאירופים רבים את התקפות ההתאבדות השלומיאליות של מלחמת קְרִים. סר באזיל לידל-הארט, לימים גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, לא הצליח להבין מדוע, במקום לתקוף את פורט-ארתור, לא ניסו היפנים לאגף את הכוח הרוסי ולנתק את צינור החמצן היחיד שלו, מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. נוגי עשה טעות אחרי טעות, הקריב עשרות אלפי חיילים לשווא (לרבות שני בניו) וכמעט גרם לאסון לאומי. רק המהפכה ברוסיה הצילה אותו, ואת הצבא היפני, מחורבן טוטלי. אבל בתודעת ההמונים הוא ניצח – וזה מה שהיה חשוב.

ביתו של גנרל נוגי בטוקיו- היום מקדש שינטו המוקדש לו ולאשתו. לא כולם התלהבו, דרך אגב, מהספוקו (התאבדות מסורתית באמצעות שיסוף הבטן) של נוגי- והיו שגינו אותה כמעשה ברברי. עיתונאי אחד אפילו כתב שהוא מקווה שעכשיו כל האוליגרכים המושחתים שבנו לעצמם בתים על חשבון המדינה, "ישספו אף הם את בטניהם הקמוטות."

הלוואי שהוא היה מפסיד. הניצחון, כך הסתבר, הרעיל את הצבא והציבוריות היפנית, וגרם להם נזק ארוך טווח יותר מכל תבוסה צבאית. רבים מראשי הצבא סברו כי אם האסטרטגיה של נוגי (התקפות אלימות וישירות, גל אחרי גל) הצליחה, הרי המסקנה פשוטה: "הרוח היפנית", הנכונות להתאבד ולהקריב חיים ללא גבול, היא שתביא את הניצחון במלחמה, גם אם לא דואגים לזוטות כגון לוגיסטיקה, אספקה או מודיעין. המחשבה הצבאית הילדותית הזאת רדפה את יפן עד סוף מלחמת העולם השנייה; היא לא רק פגעה במאמץ המלחמה והפכה את הצבא היפני לאחד האכזריים בעולם, אלא גרמה למוות מיותר של מיליונים רבים. ההמונים, מצדם, האמינו כי הצבא שלהם בלתי מנוצח. אם מישהו מפסיד, אלו אך ורק הפוליטיקאים הבוגדניים. כך, גם כאשר היו ממשלות מתונות בשלטון, דעת הקהל דחפה אותם להתפשטות טריטוריאלית הולכת וגוברת שסיבכה את יפן בסין, ובסופו של דבר הביאה לתבוסתה המוחלטת במלחמת העולם השנייה. אם יפן היתה מפסידה בזמן, עוד ב-1904, אולי האסונות הללו היו נחסכים ממנה.

כי בניצחון מוחץ יש משהו מרעיל. גם אם הוא ניצחון אמיתי, בניגוד ל"הישגים" הצבאיים של נוגי מול רוסיה, הוא גורם לצד המנצח לחשוב שעליו להמשיך לעשות, ובכן, בדיוק מה שעשה עד עתה. הניצחון הבריטי המזהיר מול נפוליאון, למשל, הפך את צבא הוד מלכותה בהדרגה למומיה. גנרל וולינגטון, המנצח הגדול של אותו הקרב, חי עשרות שנים לאחר מכן, ובגופו בלם כל רפורמה ושינוי. אם הצלחנו לנצח בווטרלו, הוא אמר, אז מדוע לשנות משהו? כך הגיע הצבא הבריטי, מיושן, מאובן ומרוצה מעצמו, למלחמת קרים מול הרוסים ותפקד שם באופן מחפיר. למזלו, הרוסים היו גרועים לא פחות, אולם הקרבות הביזיוניים של המלחמה הזאת עוררו את דעת הקהל הבריטית ועודדו רפורמות מעמיקות בצבא. ניצחון מזהיר, לפיכך, גורם לעיתים קרובות מדי להיבריס וטומן בחובו את זרעי התבוסה הבאה. תבוסה צבאית, לעומת זאת, היא כמו דלי של מים קרים. בהנחה שהיא לא מביאה להשמדת המדינה המובסת (וזה לא קורה בדרך כלל), היא עשויה לעורר אותה לשינויים מבניים מעמיקים, לסלק לחצים פוליטיים ולשמש כתירוץ למהלכי רפורמה רדיקליים שהיו נחוצים בין כה וכה.

שיכרון מרעיל. ההמונים מעלים את טוקיו בלהבות במהלך מהומות היבייה, 1905

מסיבה זו בדיוק שמחתי אתמול, כאשר ישראל ספגה תבוסה מוחצת באו"ם בהצבעה על הקמת מדינה פלסטינית. הוקל לי לראות שאפילו גרמניה החליטה להימנע, למרות הסחטנות הרגשית של נתניהו וחבריו, ומדינות ידידותיות לישראל כמו איטליה הצביעו בעד. רק חבל שארצות הברית ומיקרונזיה עדיין תומכות בנו. לטובתה של ישראל, גם הן היו צריכות להצביע נגדה, כדי שהתבוסה תהיה חדה, חותכת ומוחצת יותר. וזו רק ההתחלה. המפולת המדינית עשויה להסלים ולהתרחב לתחומים אחרים. הפלסטינים עשויים להצטרף לבית הדין בהאג ולתבוע את ישראל על ההתנחלויות, וטוב שלא הסכימו לוותר על כך חרף הלחצים. אם ישראל סבורה שההתנחלויות חוקיות, היא תמיד תוכל לשלוח את כבוד השופט אדמונד לוי (או את דני דנון ומירי רגב) לטעון בבית הדין בהאג. הרי אם השטחים אינם תחת כיבוש, ממה יש לישראל לפחד? אבל הממשלה יודעת היטב כי הטיעונים המשפטיים שלה אינם מחזיקים מים. תוצאה עמומה יותר באו"ם היתה מותירה מקום לספק. ישראל היתה יכולה לספר לעצמה, שלפחות "העולם הנאור" תומך בה, ושהפלסטינים ניצחו בעצרת בשל ה"רוב החשוך" שתמיד עומד לטובתם (ע"ע התעמולה של בן דרור ימיני). הפעם, אפילו ימיני יתקשה לטעון שאיטליה, אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל בעולם, שייכת ל"רוב החשוך". התבוסה המוחצת, אולי, תכניס קצת שכל בקודקודים האטומים של מקבלי ההחלטות, ותלמד אותם שהמדיניות הנוכחית שלהם פשטה את הרגל, והמשך הדשדוש נטול האסטרטגיה יביא למפולת, סנקציות בינלאומיות ובסופו של דבר בידוד מוחלט.

למעשה, עומדות בפני הממשלה שלוש אופציות אסטרטגיות. ליברמן ונתניהו יכולים לבחור בדרכו של הימין הדתי, ולעבור, כפי שמשה פייגלין מנסח זאת, מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו". במילים אחרות: לספח את השטחים, להפוך את הפלסטינים לעם עבדים נטול זכויות ולייסד כאן משטר אפרטהייד רשמי. כמובן שהדבר יוביל לבידוד בינלאומי מיידי נוסח דרום אפריקה, ואפילו ארצות הברית תתקשה לתמוך בישראל. אמנם המדינה תזדקק לנס אלוהי כדי לשרוד (ולפעמים נראה לי שפייגלין מאמין בכך אף הוא)- אבל מילא, לפחות זו אסטרטגיה. אפשר גם לבחור בדרכו הימנית-ליברלית של רובי ריבלין, לספח את השטחים ולהעניק לפלסטינאים אזרחות. אולם אם הממשלה מעוניינת לשמור על הרוב היהודי – היא חייבת להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא ומתן מיידי כדי להשיג הסדר קבע מהיר. ממילא, הציע אבו מאזן לפתוח בשיחות ללא תנאים מוקדמים מיד לאחר ההכרזה. זה נכון הן לנתניהו, אם ינצח בבחירות הבאות, או לכל ראש ממשלה אחר. האיומים הילדותיים על הפלסטינים לא ישנו דבר, ורק יחמירו את המצב. המשך הדשדוש יוביל להמשך המפולת. השמחה הזהירה למדי על הכרזת המדינה, שאנו רואים ברמאללה, עלולה להתחלף בקלות רבה בזעם ובאינתיפאדה שלישית, אם ישראל תמוטט את הרשות או תחליט לענות את הפלסטינים לא רק בשוטים אלא גם בעקרבים. כפי שאמר המיליונר הפלסטיני מוניב אל מסרי לא מזמן בראיון לאל ג'זירה: "האביב מגיע, הצונאמי מגיע. הר הגעש מגיע. התעוררו!"

ניצחון באו"ם היה גורם לנו להתכרבל מתחת לפוך החמים והמתעתע. אולי בזכות התבוסה הזאת, שלא עלתה לנו בדם, בכסף או בסבל אלא רק בהשפלה, נשכיל להבין טוב יותר את הסכנות שמסביבנו. האם נתעורר עכשיו, בלי צורך בתבוסות מכאיבות יותר שיעלו בדם ובדמים? התשובה תלויה בבחירתם של אזרחי ישראל ב-22 בינואר, ובמדיניות של ראש הממשלה שיעלה לאחריהן.

המרכז המעורפל: אז מה יש שם בפנים?

מה הקשר בין חסידות חב"ד, מלחמות גנרלים בסין והמסתורין שאופף את הקיסר היפני? ינשוף היסטורי על ענני ערפל במעוזי השלטון, פרשנות מסוכנת ותעתועיה של סמכות.

 

לאחרונה, יצא לי לשוחח עם רב מחב"ד, שאת שמו לא אזכיר. הרב הזה, מעבר להיותו אדם מיוחד באופן כללי, מחזיק בכמה דיעות ואמונות הנחשבות בחסידות, איך נאמר, לבעייתיות קמעה. במיוחד, הוא קושר קשרים, מייעץ ומסייע (בהתנדבות וללא תשלום) לאנשים שאינם יהודים, ומשקיע בכך חלק ניכר מזמנו. מנהגיו עוררו עליו זעם ניכר בקרב גורמים מסויימים בחסידות, שאף פרסמו או ניסו לפרסם מכתבים, עצומות ופשקווילים כנגדו. בפגישה עם שניים עשר רבנים אחרים, נשאל אותו אדם כיצד הוא מצדיק את "הפרת המשמעת" שלו. בתגובה – הפנה את הנוכחים לפסוק מסויים מ"איגרות הקודש" של הרבי מליובאוויטש, שמצדיק לדעתו את עמדותיו החריגות. בחב"ד, יש להזכיר, נהוגה מזה שנים רבות מעין שיטה, שנמצאת אי שם בין "דרש" וגילוי עתידות. מי שמחפש תשובה לשאלה אישית, פותח בעמוד אקראי ב"איגרות קודש" וקורא בתשומת לב את הכתוב. פרשנות נכונה של הנאמר, כך מאמינים בחסידות, עשויה לגלות לשואל את הפיתרון האידיאלי לדילמה שבה הוא נתקל. לדברי הרבי יש הרי מעמד של סמכות מוחלטת. אבל מכיוון שהרבי כבר אינו איתנו, הסמכות המוחלטת הזאת לובשת לעיתים גוון חתרני, ואפילו אנרכיסטי. מי שרוצה לחרוג מהקו, לאמץ עמדות חריגות או להמרות את פי הרבנים הנוכחיים של חב"ד – תמיד יכול לפנות ל"איגרות קודש". אם מצא בדברי הרבי סימוכין באמצעות שיטה פרשנית כזאת או אחרת, יהיה קשה מאד לכפות עליו "להיות כמו כולם".

בחב"ד, בניגוד לארגונים יהודיים-דתיים רבים אחרים, התנהגות כזאת מתאפשרת בשל צירוף נדיר ומיוחד במינו של נסיבות. כאן מדובר בסך הכל בחסידות, אם כי השפעתה על יהדות ימינו גדולה מאשר נוטים בדרך כלל להעריך. אולם כשאותו צירוף נסיבות, תמהיל מורכב של מנהיגות אבסולוטית להלכה, והעדרה למעשה, חוזר על עצמו במדינות ובאימפריות גדולות, התוצאה דרמטית, לא צפויה ולעיתים קרובות קטלנית. את התמהיל הנדיר הזה אני מכנה "המרכז המעורפל".

כל מערכת כוח שהיא מניחה מבנה של סמכות, רשתות שבעורקיהן זורמת הלגיטימציה. לפי הסוציולוג הגרמני מקס וובר, ישנם שלושה סוגים עיקריים של סמכות: כריזמטית, מסורתית ובירוקרטית. הסמכות הכריזמטית מניחה יחס אישי בין האדון לאנשיו. איש שבט יציית ללוחם החזק ביותר, שהופך בכוח אישיותו למנהיג – אולם אין שום ביטחון שיציית גם לבנו של אותו מנהיג, אם לא יוכיח שהוא חזק ואמיץ כאביו. היחס בין כפוף למנהיג הוא אישי. סמכות מסורתית מבוססת לרוב על שושלת – אני מאמין בסמכותה של שושלת מלוכה מסויימת, ואציית לכל מלך ספציפי בלי קשר הכרחי לאישיותו כי כך מכתיבה המסורת. סמכות בירוקרטית, הסוג המודרני ביותר, היא בלתי אישית – ומניחה ציות למוסדות, חוקים ועקרונות מופשטים. אנו משלמים מיסים, למשל, בלי קשר לזהותו של ראש ממשלת ישראל – משום שאנו מקבלים את המערכת הדמוקרטית שהעלתה אותו לשלטון כלגיטימית. אנו נאמנים למוסד, ולא לאדם.

ייצוג של ויקינג- קשור למנהיגיו באופן אישי, במסגרת של סמכות כריזמטית

אבל מה קורה כשלא יודעים מי בעל הסמכות? בתחילת המאה העשרים, למשל, הופלה הקיסרות הסינית בידי מהפכה רפובליקאית ספונטנית. "מפלגת העם" (סינית: גוּאוֹמִינְדָאנְג), המפלגה המהפכנית המאורגנת ביותר במדינה, הצליחה לרכב בהצלחה על גל המהפכה, ותוך שיתוף פעולה עם גנרל מהשלטון הישן הקימה רפובליקה. אותו גנרל רצח את מנהיגה הפופולרי ביותר של מפלגת העם, הפך את עצמו לדיקטטור ואף תכנן לחדש את הקיסרות. הניסיון נכשל, וגנרלים בכל רחבי המדינה מרדו, ובמהרה החלו להילחם זה בזה. בהיסטוריה הסינית, האנשים הללו, שרבים מהם שדדו, רצחו, בזזו והמיטו סבל בל יתואר על תושבי הארץ, ידועים כ"אילי מלחמה" (Warlords). בדרום מזרח המדינה, בסביבות עיר הנמל הגדולה קאנטון, שלטה עדיין מפלגת העם – וטענה בתוקף שממשלתה היא השלטון הלגיטימי היחיד בסין. לאחר מספר שנים, באמצעות אידיאולוגיה מהפכנית סוחפת, משמעת צבאית חסרת תקדים וסיוע סובייטי מסיבי, הצליחה מפלגת העם להשתלט על רוב סין. בדיעבד, מחשיבים כל הפלגים הסיניים (כולל הקומוניסטים) את מנהיגה האגדי של המפלגה, סוּן יָאט סֶן, לאבי האומה הסינית. אנשי הצבא שסייעו לו נחשבים גנרלים לגיטימיים, ואילו כל אלו שנלחמו נגדו – למורדים, "אילי מלחמה" ובוגדים. אולם זו היא פרשנות בדיעבד. בפועל, בסין של שנות העשרים, איש לא ידע מיהו בעל הסמכות האמיתי. מפלגת העם לא היתה אלא איל מלחמה אחד מבין רבים: עד שהשתלטה בפועל על המדינה, לאף אחד לא היה ברור מדוע ולמה יש לסוּן יָאט סֶן סמכות לשלוט בסין יותר מלכל מנהיג מקומי אחר. במצב שאין מקור לגיטימציה וסמכות מוסכמת, כל דאלים גבר.

אין לו לגיטימציה: סון יאט סן

המרכז המעורפל הוא הכלאה מוזרה בין שני המצבים האלה: מצד אחד, יש סמכות מוחלטת המוסכמת על הכל, מצד שני – היא לא עונה לשאלות הבהרה, לפחות לא לעיתים קרובות, וניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים.

דוגמא אחת היא חברות שנשלטות באמצעות אידיאולוגיה, דת או כתב קודש מסוג כלשהו. מה יקרה אם נקבע, למשל, שאיגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש, הסוציאליזם ה"מדעי" של קארל מרקס, התורה, הברית החדשה או הקוראן – הם ורק הם מקור הסמכות הפוליטי במדינה? אם יש אדם מסויים, האפיפיור לדוגמא, או ממסד כלשהו שהוא ורק הוא מוסמך לפרש, אזי יש לנו סמכות ברורה, אישית, מסורתית או בירוקרטית, ונפתרה הבעיה. מסיבה זו, דרך אגב, קובעת טיוטת החוקה המצרית החדשה ש"עקרונות ההלכה המוסלמית הם המקור העיקרי לחקיקה", ו"מועצת [חכמי הדת באוניברסיטת] אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה". מנסחי החוקה, איסלאמיסטים ברובם, חששו שכל שופט, חילוני וליברלי ככל שיהיה, יפרש את עקרונות ההלכה האסלאמית כרצונו, בניגוד מוחלט למסורת השלטת במדינה. מצד שני, הקניית סמכות הפרשנות הסופית לאוניברסיטת אל-אזהר תמנע גם מזרמים מוסלמיים-קיצוניים (התנועה הסלאפית, למשל) לפרש את ההלכה באופן רדיקלי מדי.

אולם בהעדר סמכות פרשנית, אנחנו בבעיה. כתבי קודש, כידוע, ניתנים לפירוש בכל מיני דרכים, אם כי לא באופן בלתי מוגבל. במצב כזה, כתב הקודש הופך למעין "מרכז מעורפל": כל מי שמקבל את סמכותו לא יכול לכפור בו או להתרחק ממנו לחלוטין, ולכן נשאר, במידה כזאת או אחרת, נאמן לעקרונות יסוד בסיסיים מסויימים. אבל כל היתר נתון לפירוש, לריב ולויכוח. מסיבה זו – קבוצות קומוניסטיות מעולם לא כפרו, למשל, בהיתכנותה הסופית של המהפכה הסוציאליסטית – אולם התווכחו בלי סוף על המועד שבה תתרחש ועל זהות המהפכנים שיחוללו אותה. לפיכך, למרות ההסכמה הבסיסית ביניהן, נטו מפלגות קומוניסטיות להתפצל באופן אינסופי לקבוצות ותת קבוצות. לאחר הרפורמציה במאה ה-16, חוותה הנצרות הפרוטסטנטית תהליך דומה. מרטין לותר כפר בסמכותו של האפיפיור ברומא לתווך בין המאמין הנוצרי לבין האל, וקבע כי "כל הנוצרים הם מעמד קדוש". לפיכך- נפתחה הדרך לכל מי שנחה עליו רוח הקודש לפרש את הברית החדשה כרצונו – וכצפוי, הנצרות הפרוטסטנטית התפלגה והתחלקה באופן אינסופי. לפעמים, לקחו אנשים מסויימים לעצמם את תפקיד הפרשן המוסמך. הדיקטטור הסובייטי יוזף סטלין, למשל, הכתיר את עצמו כפרשן המוסמך היחיד של מרקס ולנין, ובכך ניסה למלא את המרכז הריק, ולהלביש על ענן הערפל דמות אנושית- דמותו שלו. אולם נסיונות כאלה נוטים להיות זמניים ולא מוצלחים. כפי שמרכז מעורפל המוסכם על הכל מונע התפרקות טוטלית, הוא גם מונע – מטבעו – איחוד מוחלט. זו בדיוק הסיבה שאף קבוצה נוצרית לא כפרה בישו, ושחב"ד נשמרת עדיין כחסידות אחת, אבל בכל זאת היא ארגון כאוטי שמאד קשה לקבל בו החלטות. הסמכות היא מוחלטת ואין לערער עליה, אבל היא לא נמצאת איתנו – ולכן אפשר לפרש את "כוונתה האמיתית" בכל מיני צורות. זהו טבעו של המרכז המעורפל.

ערפל את המרכז – מרטין לותר נועץ את "תשעים וחמש התזות" על דלת הכנסייה בויטנברג

מדינה אחת, חשובה, גדולה ותוקפנית מאד, התגבשה מסביב למרכז מעורפל בדמותו של אדם מסתורי וחידתי. המדינה הזאת היא יפן המודרנית. מאז הרסטורציה של מייג'י, המהפכה שחיסלה את משטר השוגון הפיאודלי וחוללה רפורמות מערביות מהירות בארץ השמש העולה, התרכזה הסמכות הפוליטית מסביב לדמותו של הקיסר. החוקה היפנית מ-1889 הגדירה את הקיסר, שנחשב לפי דת השינטו לצאצא של אלת השמש, כשליט מוחלט, בן ל"שושלת לא מחולקת המושלת עידנים אינספור." הוֹזוּמִי יָאצוּקָה, מחשובי המשפטנים החוקתיים של יפן בסוף המאה ה-19, הגדיר אותו כריבון המוחלט של המדינה, אדם המאחד בדמותו הקדושה את שלוש הרשויות – המבצעת, השופטת והמחוקקת.

אולם בפועל, כאשר התחוללה הרסטורציה ב-1868, היה מוּצוּהִיטוֹ, הקיסר הכל יכול, בסך הכל ילד בן חמש עשרה. במשך מאות שנים, הקיסרים היו חסרי סמכות וכוח, ונכלאו בארמון בקיוטו בצו השוֹגוּן – השליט הפיאודלי של המדינה. גם אילו היה הקיסר מבוגר יותר, הוא והאנשים שמסביבו כלל לא ידעו איך לשלוט. בפועל, ניהלו את המדינה אותם הסמוראים הצעירים שחוללו את המהפכה, לוחמים, גנרלים ובירוקרטים מיומנים שהחזיקו רשתות מסוּרות של לוחמים חמושים. גם כאשר הרכיבו המנהיגים הללו "צבא קיסרי" ו"צי קיסרי", נטו הכוחות המזויינים לשמור אמונים לאנשים ספציפיים בממשלה (בדרך כלל אלו שהגיעו מאות מחוז או שרתו בעבר תחת אותו אדון פיאודלי) ולא בהכרח לממשלה כמוסד או למדינה בכללה. כשהמנהיגים הללו רבו אחד עם השני, וזה קרה לא מעט, לכל אחד מהם היו חיילים חמושים תחת פיקודו. מרידות, התקוממויות צבאיות ואף נסיונות למהפכה חמושה של ממש בהנהגת שרים ונכבדים שונים, התרחשו כמעט מדי שנה בשנות השבעים הפרועות של המאה התשע עשרה.

מרכז מעורפל – הקיסר מוצוהיטו (אחרי מותו נודע בתואר "הקיסר מייגי'" – על שם תקופת מלכותו)

אבל בכל זאת, כולם הכירו בסמכותו של הקיסר, "היהלום שעלינו להחזיק ביד", כפי שהגדיר אותו המרקיז קידוֹ טָקַיוֹשִי, ממנהיגי המהפכה של 1868. מכאן – שהם הסכימו על כך שצריך להיות שלטון מרכזי ליפן. בניגוד לאילי המלחמה הסיניים, ה"מרכז המעורפל" בדמותו של הקיסר הנער, מנע מהם לפרק את יפן לעשרות מדינות יריבות וחמושות. גם אלו שמרדו – ניסו להשתלט על המדינה, ובדרך כלל לא רצו לפרקה. להיפך, מכיוון שהכירו בסמכותו של הקיסר, אבל לא בסמכותם של יועציו ושריו, יצרו בהדרגה תירוץ למרד ששב וחזר על עצמו בהיסטוריה של יפן המודרנית: "אנחנו מבינים את רצונו האמיתי של הקיסר". ב-1874, למשל, החליטה ממשלת יפן לפלוש לטייוואן כדי להעניש אנשי שבטים מקומיים שרצחו ושדדו את נתיני הקיסרות. ברגע אחרון, נכנעה הממשלה ללחץ אמריקאי והחליטה לבטל את הפלישה. אולם מפקד חיל המשלוח, גנרל סָייגוֹ צוּגוּמִיצִ'י, השתמש במרכז המעורפל כמקור סמכות ותירוץ בעת ובעונה אחת. הפקודות שלו, כך טען, נחתמו בידי הקיסר, ולפיכך הממשלה לא יכולה לבטלן. הקיסר, כמובן, לא השתתף כלל בניסוח הפקודה. למעשה, היא נוסחה בידי שר הפנים ושר האוצר, האנשים החזקים בממשלה באותו הזמן. ומכיוון שהקיסר לא התערב באמת בהחלטות, אי אפשר היה לעצור את גנרל סייגו. הוא הפר את פקודת הממשלה ויצא לטייואן. שלוש שנים מאוחר יותר, מרד אחיו הבכור, סייגו טָקַמוֹרִי,   וניסה לעלות על טוקיו בראשות צבא של סמוראים (מרד שהונצח, דרך אגב, בסרט "הסמוראי האחרון" בכיכובו של טום קרוז).  סייגו לא ראה את עצמו כמורד, ולא ניסה להפיל את השלטון הקיסרי. להיפך, הוא ראה את עצמו כנתין נאמן שרוצה למלא את "רצונו האמיתי" של הקיסר, שעוות בידי יועציו הרעים. מה היה רצונו האמיתי של הקיסר? אף אחד באמת לא ידע. אבל היה אפשר להשתמש בו כמעין "קמע" שיצדיק אפילו מרד ומהפכה אלימה.

ובכל זאת, כפי שסייגו טקמורי גילה כעבור מספר חודשים, למרוד נגד מרכז מעורפל זו בעיה. כאשר המרכז הנסתר מוכר על ידי המדינה כולה כסמכות המוחלטת והיחידה, האנשים שנמצאים מסביבו נחשבים בדרך כלל כפרשנים מוסמכים יותר של רצונו ושל כוונותיו. גם סייגו וגם יריביו בממשלה טענו שהם יודעים את רצון הקיסר ה"אמיתי", אבל כפי שהמציאות הוכיחה – רוב הלוחמים במדינה נטו להאמין יותר לאנשים שהיו בפועל מסביב לקיסר –  שרי הממשלה – מאשר למורדים מהדרום הרחוק. רוב גורמי הכוח ביפן לא הסכימו לשתף פעולה עם סייגו, והמרד שלו קרס כעבור כשנה. הסיפור שלו הוכיח שקל להצדיק מבחינה אידיאולוגית מרד כנגד מרכז מעורפל, אפשר לעשות זאת, אבל מסוכן מאד לנסות.

קן ווטנבה מגלם את קצומוטו (סייגו טקמורי) בסרט "הסמוראי האחרון"

שנים חלפו, עשורים עברו. בשנות השלושים, עמדה יפן מול אתגרים בינלאומיים שנחשבו קיומיים כמעט. היא הסתבכה במלחמה קשה בסין, וצבאה דימם למוות במישורים, העמקים וההרים האינסופיים של המדינה הפרועה והענקית. היחסים עם ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הלכו והידרדרו. המוני עניים הציפו את הערים הגדולות, השחיתות פשתה בפוליטיקה ובעולם העסקים. הצבא נתפס בעיני רוב האוכלוסיה כמוסד טהור ומוסרי, לעומת ראשי הממשלה והפוליטיקאים המושחתים. ראשי הצבא, שראו את עצמם כ"פרשנים מוסמכים" של רצון הקיסר, התעלמו, לעיתים בהפגנתיות, מהוראות המנהיגות האזרחית. גרוע מכך – אם ראשי הצבא, הרמטכ"ל למשל, רשאים לפרש את רצון הקיסר ולהמרות את פיו של ראש הממשלה, מדוע לקצינים צעירים אסור להמרות את פיו של הרמטכ"ל? ואולי הם מבינים הכי טוב מכולם את רצונו האמיתי של הקיסר? במשך עשורים רבים, התפתחה ביפן מסורת שהקיסר ממעט להתערב בפוליטיקה, לא משמיע את קולו מעבר להכרזות רשמיות שנוסחו בידי יועציו, ובמיוחד לא מתערב בעניינים שנויים במחלוקת כדי לא לסכן את היוקרה של מוסד הקיסרות. התוצאה? קצינים, בתדירות הולכת וגוברת, המרו את פי מפקדיהם בטענה שהם מבינים את הקיסר יותר טוב מכולם. ב-1931, למשל, כבשו קצינים יפנים צעירים חבל ארץ שלם בצפון סין ללא אישור ("תקרית מנצ'וריה"), תוך התעלמות בוטה מהוראותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ לסגת. התוצאה היתה סכסוך ארוך ואלים עם סין, שסיבך את יפן בסופו של דבר גם עם ארה"ב ובריטניה והכניס אותה למלחמת העולם השנייה. קצינים אחרים, שראו בראשי המפלגות הגדולות אחראיים לעוני ולשחיתות, טענו כי "הקיסר רוצה מהפכה חדשה" והתחילו להטיל טרור דמים, להתנקש בפקידים בכירים, אנשי עסקים, שרים, גנרלים וראשי ממשלה.

התעלמו מראש הממשלה ושר החוץ. חיילים יפניים במהלך כיבוש מנצ'וריה, 1931.

והנה, ב-1936, תנועה אדירה של "קצינים צעירים" עלתה על פני השטח, "פטריוטים נאמנים" ששמו להם למטרה לשחרר את הקיסר האהוב מיועציו הרעים והבוגדניים. הם, יותר מכל קודמיהם, היו בטוחים שהם מבינים את רצונו האמיתי של הוד מעלתו. שם, בתוך ארמונו, דמיינו, שבוי הקיסר בידי חבר הבוגדים המושחתים שלוחשים על אוזנו דברי כזבים ומרמה. ב-26 בפברואר 1936, בוקר מושלג בטוקיו, עלו הקצינים הללו בראשות מאות רבות של חיילים על עיר הבירה. חולייה אחת פרצה לביתו של שר האוצר, שתמך בקיצוץ תקציב הצבא, וירתה בו בשנתו תוך צעקות "בוגד!". קצינים אחרים ירו באצילים וגנרלים בכירים ממתנגדיהם. חולייה נוספת פילסה את דרכה לבית ראש הממשלה, אולם הם ירו בטעות בגיסו. ראש הממשלה הצליח להסתתר בתוך ארון, ולהימלט מהמעון הרשמי מחופש לאורח במהלך "טקס הלוויה" שארגנו עובדי הבית. רבים מהגנרלים המקומיים, בראשם מושל טוקיו ושר הצבא, אהדו את המורדים ושקלו לשתף איתם פעולה.

מבינים את רצונו של הקיסר: אחד מהקצינים המורדים וחייליו, במהלך תקרית פברואר (1936)

כל עוד המרכז המעורפל שתק, המרד הלך וצבר תנופה. אולם בתוך ארמונו, רתח הקיסר הירוהיטו מזעם על רצח עוזריו ויועציו הקרובים. לפיכך, החליט לנקוט בצעד חסר תקדים. הוא כינס את הגנרלים הבכירים, והודיע להם שאת המרד הזה הם מדכאים היום. אם לא יעשו זאת, איים עליהם, יצא הוא עצמו לדכא את המרד בראשות משמר הארמון. הלא ייאמן התרחש: ברגע אחד דרמטי, המרכז המעורפל לבש פני אנוש ונטל לעצמו את הפיקוד והרצון החופשי. הוראותיו של הקיסר היו ברורות וחדות כתער, ולא ניתן היה לפרשן בשום דרך אחרת. במצב עניינים זה, אפילו לגנרלים שתמכו במורדים לא נותרה ברירה, והם פנו נגדם. מטוסי חיל האוויר פיזרו עלונים בריכוזי המורדים בטוקיו, והודיעו להם שהקיסר נגדם. "בני משפחותיכם מתחננים אליכם! אל תהפכו לבוגדים!". החיילים החלו לנטוש לבסיסיהם, והקצינים המורדים נכנסו להלם. כיצד יתכן שהקיסר, הקיסר הנאצל, האהוב, מתנגד למהפכה כל כך צודקת? "הוד מעלתו באמת רוצה שנמות?" כתב אחד מהקצינים הללו, איסוֹבֶּה אָסַאִיצִ'י ביומנו, כאשר ישב במאסר והמתין לחבל התלייה. עד הסוף התקשו הוא וחבריו להאמין שהמרכז התבהר לפתע, ובענן הערפל הופיעה תמונה ברורה: גזר דין מוות וחרפת עולם למי שהרים נשק בשם הקיסר, אך מעולם לא טרח לשאול אותו לדעתו.

"הוד מעלתו באמת רוצה שנמות"? סגן איסובה אסאיצ'י

אפילוג

לאחר דיכוי "מרד פברואר" ב-1936, ערפל סמיך כיסה מחדש את המרכז הקיסרי. הקיסר אמנם היה מעורב במידה כלשהי בניהול מלחמת העולם השנייה, אבל אף פעם לא כמנהיג ממש – תמיד כגורם כוח שמתנהל מאחורי הקלעים, מפציר, מעודד ולעיתים נוזף. ככל שהתעמולה הממשלתית הציגה אותו כמצביא גאוני ושליט מוחלט, כך היה כוחו מוגבל בפועל. אולם ב-1945, כאשר היה ברור שיפן עומדת בפני תבוסה טוטלית וכיבוש, דנה הממשלה באפשרות של כניעה ללא תנאי. שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, והכלכלה היפנית שעמדה על סף קריסה, שכנעו את ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצי כי יש לקבל את דרישות האמריקאים ולהיכנע ללא תנאי. לעומתם, טענו שר הצבא, הרמטכ"ל וראש מטה הצי כי יש להשיג שלום של פשרה (משמעות הדבר: להילחם עד הסוף, כי האמריקאים התעקשו על כניעה ללא תנאי). ברקע עלה החשש, שהאמריקאים יבטלו את מוסד הקיסרות שנחשב למקודש בעיני כל היפנים כמעט. לאחר דיון ארוך ומתיש, נוצר תיקו בקבינט. ראש הממשלה, בצעד חסר תקדים, ביקש מהקיסר להכריע בדיון שהתנהל על גורלו. הירוהיטו החליט להיכנע. רגע לפני שחיילי הכיבוש האמריקאי נחתו ביפן וחוללו רפורמות דמוקרטיות רדיקליות, הופיע המרכז המעורפל בפעם האחרונה וסחף את כל המערכת אחריו. החלטה זו הובילה לשינוי דרמטי בתפקידו ובמעמדו. האמריקאים השאירו אמנם את הקיסר כ"סמל לאחדות האומה", אולם בחוקה החדשה שהכתיבו הוא חדל להיות ריבון ואיבד את כל סמכויותיו. "המרכז המעורפל" ממשיך להיות מעורפל ונסתר, עד היום – אבל חדל להיות מרכז.

המרכז המעורפל לובש צורת אנוש. הקיסר הירוהיטו במהלך מלחמת העולם השנייה.

מלחמות החומוס והעשבים: תעתועי רפואה ומזון מסין עד לבנון

למי שייכת הרפואה הסינית, ואיפה נמצא החומוס האמיתי? מלחמות רפואה ומזון – מסין עד ישראל ולבנון – פותחות אשנב מרתק לתעתועי התרבות והלאומיות המודרנית….

המשך הרשומה

המתנקש שלא הרג

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

  המשך הרשומה

צל מתעתע: הנינג'ה ללא מסיכה

נינג'ה מיתי. האם הם באמת נראו כך?

מאמר זה מבוסס על כתבה שפורסמה במגזין יפן של גו טרוול

בשנים האחרונות, יותר ויותר תיירים ישראלים מבקרים ביפן. עם זאת, מעטים מהם מרחיקים למחוז מיאֶה שבדרום האי המרכזי הונשו. אלו שכן מגיעים, עולים בדרך כלל למקדשה של אלת השמש באיסֶה. אבל רק מעט מזער טורחים לבקר באזור הררי נידח בשם איגָה. מי שיעשה זאת, לא יתאכזב. מלבד יופיו הטבעי של האזור, מסתתר בו אחד המוזיאונים המרתקים ביותר ביפן- מוזיאון הנינג'ה של איגה-ריוּ. תמורת מחיר שווה לכל נפש, יכולים המבקרים להתחמק מ"מלכודות", לזרוק כוכבי נינג'ה (שוריקֶן), לעבור בדלתות סודיות ואפילו, לפי אתר האינטרנט של המוזיאון, "לקנות מוצרי נינג'ה אותנטיים שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר, כמו חולצות טי שירט, צעצועים, כלים ובגדים."

המוזיאון באיגה-ריו, כמובן, מנגן על מיתרים של מיתוס ידוע ופופולרי. הנינג'ה ידועים במערב בעיקר כסוכנים חשאיים רומנטיים, מתנקשים עוטי שחור עם כוחות על טבעיים המשליכים שוריקֶן קטלניים על אויביהם המופתעים. התדמית הזאת רחוקה מאד מהמציאות, אך אינה חדשה: היא התפתחה ביפן של המאה השבע עשרה, בתחילת תקופת השלום הפיאודלי בראשות השליטים הצבאיים מבית טוֹקוּגַאווה. בהעדר מלחמה או משימות חשאיות לבצע, הנינג'ה הפכו לגיבורי תרבות אגדיים, עוטי שחור ומטילי לחשים. התדמית הזאת יוצאה למערב ומשגשגת עד ימינו, כפי שניתן לראות בסרטים פופולריים כמו "צבי הנינג'ה". אולם במאות ה-16 וה-17 היו ביפן גם לוחמים חשאיים אמיתיים, שעליהם התבססה תדמית הנינג'ה המאוחרת. מי הם היו בדיוק?

המשך הרשומה

להבים באפלה 2: ההתנקשות במלכה מִין

רשומה זו שייכת לסדרה על פרשות רצח היסטוריות. היא חלק שני, או המשך, של סיפור ההתנקשות במלכה מין. לחלק הראשון, ראה כאן.  היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

איש לא יודע כיצד נראתה המלכה מִין, או כפי שנודעה לימים, הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג. לפי התיאורים שבידינו היא היתה יפה ומלאת חיים, ובסדרות הטלוויזיה, הסרטים ומחזות הזמר היא מוצגת במלוא הדרה. אולם צילום שלה אינו בנמצא. הצילום שבדרך כלל מוצג כשייך למלכה, הינו, ככל הנראה, צילום של אחת מגבירות החצר שלה.

עד היום, המלכה היא דמות שנויה במחלוקת בזיכרון ההיסטורי הקוריאני. אחדים רואים אותה כפטריוטית, רפורמטורית ולוחמת למען עצמאות קוריאה. מעבר לכך, היפנים- הכובש הקולוניאלי השנוא של קוריאה- רצו במותה, ודי בכך להפוך אותה לגיבורה פטריוטית בעיני רבים. קוריאנים אחרים, מצד שני, רואים בה פוליטיקאית תככנית, מושחתת וחסרת מצפון. זרים רבים נישבו בקסמה. הרופאה האמריקאית של המלכה, ליליאס אנדרווד, תיארה אותה בזו הלשון:

"הייתי רוצה למסור לציבור תיאור מדויק של המלכה במיטבה, אך אין זה בגדר האפשר. אפילו אם היתה מרשה לצלמה, המשחק המקסים של ביטוי בעל-פה בזמן שיחה, האופי והאינטלקט ששפעו ממנה כשדיברה, אינם ניתנים לשחזור כאשר פניה קפואים בתמונה…. כה פשוט, כה מעודן היה טעמה בלבוש, עד שקשה לחשוב עליה כבת לאוּמָה מתורבתת-למחצה… חיוורת קמעה, עם תווים חדים ועיניים חודרות ומבריקות, היא לא נראתה לי יפה במבט ראשון. אבל איש לא היה יכול להחמיץ את העוצמה, האינטלקט והכוח שקרנו מפניה."

הזמרת סוּמִי ג'וֹ בתפקיד המלכה מין

לי מי-יוֹן בתפקיד המלכה בסדרת הטלוויזיה הקוריאנית "הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג"

צפו בקליפ מהסדרה "הקיסרית מיונג-סונג" על המלכה מין. שרה: סוּמִי ג'וֹ, מלכת האופרה של דרום קוריאה

מין, ילדה יתומה, התחתנה עם מלך קוריאה, קוג'ונג, בגיל 15, בנישואים פוליטיים. איש לא שאל אותה לדעתה. מהרגע הראשונה, התבלטה כ"שונה" בחצר הקוריאנית, בעיקר משום שקראה ספרים על דת, מדע ופוליטיקה שברגיל נועדו לגברים בלבד. "הוא מגעיל אותי", אמרה על בעלה, שנהג להזניח את ענייני המדינה לטובת טקסים, מסיבות ומשתאות. לאט לאט, חדרה לפוליטיקה הקוריאנית וחשבה על דרכים לשיפור המדינה. היא אספה מסביבה יועצים זרים, ביניהם מיסיונרים נוצרים, ועודדה אותם לשלב ערכים מערביים בתרבות הקוריאנית, ולבצע רפורמות הדרגתיות בתחום החינוך, המנהל והצבא. עם ראשית מעורבותה הפוליטית, גם יחסיה עם המלך קוג'ונג השתפרו. שליט הבובה, שלמד להעריך את תבונתה של אשתו, ראה בה מפלט מהפוליטיקאים והסיעות שתמרנו אותו ללא הרף. הוא תמך בה, והפך להיות תלוי בה יותר ויותר. המלכה גם לא היססה להשתמש בכוחה החדש, כאשר דחקה לפינה את אביו של בעלה המלך, ששימש כעוצר (קוריאנית: טָאיאִינְגוּן). בוודאי שלא היססה להשתמש בכספי המדינה לתועלתה האישית ולתועלת מקורביה.

עוצר הממלכה, הטאיאינגון

עוצר הממלכה, הטאיאינגון

ערמומית היא בהחלט היתה. למעשה, קשה להבין כיצד ניתן לשרוד אחרת במים העכורים של התככים, הסיעות והנאמנויות המתחלפות בחצר הקוריאנית של סוף המאה ה-19. אין ספק שהיא האמינה ברפורמות, איטיות ומדורגות, לפי המודל הסיני של "החיזוק העצמי", בהתבסס על "תרבות מזרחית וטכנולוגיה מערבית". גם יפן נפנפה באותה הסיסמה (טכנולוגיה מערבית, רוח יפנית), אולם בעיני המלכה היפנים, ובעיקר מעריציהם בקוריאה, הלכו רחוק ומהר מדי.

ואכן, אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, הפוליטיקאי היפני הותיק שמונה לשגריר בקוריאה, לחץ על הקוריאנים לבצע רפורמות מעמיקות. תחת השפעתו בוטלה העבדות, ונערכו רפורמות גורפות במנהל, במשטרה, בצבא ובחינוך. בהתחלה, כרת אינאואה ברית עם אביו של המלך קוֹג'וֹנְג, ששימש כעוצר הממלכה (טָאִיאִינְגוּן), אולם לאחר מכן נפטר ממנו כאשר חשש שהוא מנהל משא ומתן חשאי עם הסינים. בחסותו של אינואואה מונה ראש ממשלה מסיעת הרפורמטורים הקיצוניים.

המלך קוג'ונג, אם תהיתם היכן הוא היה כל הזמן הזה, צפה בחוסר אונים בפוליטיקאים שמסביבו משחקים ב"כיסאות מוזיקליים". ראש הממשלה החדש, ופטרוניו היפניים, נכנסו למסלול התנגשות הולך ומחריף עם המלכה מין ונאמניה. המלכה, שזעמה על שיתוף הפעולה עם אויבה המושבע, הטאיאינגון, חששה גם מהקצב המהיר מדי מהרפורמות ובעיקר מתלותה הגוברת של קוריאה ביפן. לרגע קט, נראה שהאירועים הבינלאומיים אף משחקים לטובתה.

מלך קוריאה קוג'ונג

מלך קוריאה קוג'ונג

לאחר מלחמת סין-יפן, בעוד מנהיגי יפן מרחפים להם בענני הניצחון, גרם העולם לקיסרות השמש העולה, פעם נוספת, להבין שהיא לא נמצאת במועדון של "הגדולים". ב-1895, במהלך שנודע לימים בשם "ההתערבות המשולשת", הכריחו רוסיה, צרפת וגרמניה את יפן להחזיר את השטחים שלקחה מסין. למי שחשב שהמהלך נועד לשמור על ריבונותה של סין, הוכיחה רוסיה שכוונותיה, בלשון המעטה, אינן טהורות ואלטרואיסטיות. מיד כאשר נסוגה יפן מהשטח שכבשה במנצ'וריה, נכנסה רוסיה לאזור ללא כל בושה. אויביה של יפן בקוריאה, שהתרכזו מסביב למלכה מין, החליטו שהגיע הזמן להכות. המלכה, שחשה בחולשתה של יפן, תפסה מחדש את הגה השלטון והחליטה, במהלך מכריע, לבטל את "חיל ההכשרה", היחידה הצבאית המודרנית שאומנה בידי יפן. לאחר מכן, ככל הנראה, התכוונה להזמין את הרוסים כדי להגן על קוריאה מיפן.

בעיני השגריר היפני החדש, מִיאוּרָה גוֹרוֹ, המהלך של מין היה סיבה למלחמה. בית המשפט המיוחד בהירושימה, ששפט את מיאורה מאוחר יותר על מזימה לרצח, קבע כי השגריר וחבריו נרעשו מהכוונה של המלכה הקוריאנית וחבריה לבטל את חיל ההכשרה. הם שמעו, כך השופט, על המזימה של מין וחבר מרעיה "להתנכר ליפן, ולרצוח חברי קבינט התומכים בעצמאות ובקידמה פוליטית."  כפטריוטים יפנים, הוסיף השופט, לא הצליחו מיאורה ושות' "להתגבר על זעמם" ולסבול את העובדה ש"שנים רבות של עמל וממון יפני יעלו בתוהו, הרצון הטוב כלפי אותה מדינה [קוריאה] יאבד, הרפורמות הפנימיות הנחוצות יסוכלו ועצמאותה תיפגע."

המוח של המזימה: שגריר יפן בקוריאה מיאורה גורו

המוח של המזימה: שגריר יפן בקוריאה מיאורה גורו

הקונסול היפני אוצ'ידה, שהיה מעורה היטב בפרטי התקרית, כתב בדו"ח למשרד החוץ כי מיאורה, שהאמין כי המלכה מתכננת לפזר את חיל ההכשרה, להוציא להורג את תומכיה של יפן ולעקור מן השורש את ההשפעה היפנית בקוריאה, "החליט להשתמש בכוחו של הטאיאינגון", העוצר המודח שבגד כבר מספר פעמים ביפנים ונבגד על ידיהם, כדי להיפטר מהמלכה אחת ולתמיד. במהלך משא ומתן בין אוקמוטו ריונוסוקה, נציג השגרירות היפנית, לאציל הקוריאני הממורמר, נרקמה תוכנית לפעולה מהירה וברוטלית, וזו יצאה לפועל אור ל-8 באוקטובר.

בשעת בוקר מוקדמת, אסף אוקמוטו את כנופיית הסוֹשִי שלו, חימש אותה ויצא לדרך למעונו של הטאיאינגון. לאחר שיחת מוטיבציה של "שעתיים או שלוש", הסכים האחרון לקחת חלק בתוכנית, אולם התנה זאת, לפי הדיווחים, בכך שהיפנים "לא יפגעו במלך". בדרך לארמון המלכה, הצטרפו לכנופייה שוטרים יפנים ולוחמים קוריאנים חמושים מ"חיל ההכשרה".

"בארמון עצמו," העיד לימים המהנדס הרוסי אפסאני סֶרֶדִין-סָבָּאטִין, חבר בצוות היועצים הזרים של המלכה מִין, "לא היה כל סימן לצרות. עם רדת הלילה, נותרו רק השומרים על השבילים וליד החומה. האירופים היחידים שנותרו בלילה בארמון היו גנרל דאי  (היועץ הצבאי האמריקאי של המלכה) ואנוכי. בארבע בבוקר, הקולונל של משמר הארמון, יִי הא-גיוּן, התפרץ למשרד שלנו והכריז שהארמון כולו מוקף בחיילים מורדים. ישנתי בלבוש מלא כמעט, ולפיכך הקמתי את עצמי במהירות ויצאתי לראות מה מתרחש. עם זאת, לא שמעתי אף לא רחש, והכל נראה רגוע. זמן קצר לאחר מכן, הגיע גנרל דאי וביקש ממני ללוותו לשער הקרוב ביותר. ישבנו על השביל לאורך החומה המובילה לשער הצפון-מערבי. באור הירח הבהיר, יכולנו להבחין דרך החרכים הרחבים בחוליה של חיילים יפנים נערכת מספר צעדים מהצד השני של החומה. הם עמדו בשקט מופתי כמעט, מדברים בינם לבין עצמם בקולות נמוכים מאד. כששמעו אותנו, הם התפצלו ויצאו משדה הראייה שלנו. הבנו שלא נוכל לעשות כאן דבר, ולפיכך מיהרנו לשער הצפון מזרחי. שם ראינו אספסוף של שלוש מאות חיילים קוריאנים שאומנו בידי היפנים."

בעוד דאי וסבאטין התרוצצו כעכברים סומים בין השערים הצפוניים, פרצה החולייה היפנית דווקא את השער המערבי. "היחידה היפנית התפרצה דרך שערי הארמון ונכנסה פנימה," כתב הקונסול אוצ'ידה, "כשגילו אצילות חצר מתחבאות בפנים, הבינו שזהו מקום מגוריה של המלכה ושעטו קדימה בפראות בלהבים שלופים ומונפים. מהומה התחוללה. הם תפסו ללא רחם את הנשים הבוכות והצורחות שניסו להתחבא. שלוש מהן, שדמו למלכה בלבושן, בחזותן וביפי תוארן, שוספו מיד בידי החוליה בחרבות."

"אגף המגורים של המלכה היה מלא ביפנים," העיד לימים סבאטין. "הם היו לבושים בגלימות מוזרות וחמושים בחרבות, אחדות מהן שלופות בבירור… בעוד חיילים אחדים שעטו בכל רחבי הארמון ובבנייני המשנה השונים, אחרים התפרצו לאגף המלכה והתנפלו על הנשים שמצאו שם… שני יפנים תפסו אחת מאצילות החצר, הוציאו אותה מהבית ורצו במורד המדרגות, גוררים אותה איתם…. אחד מהם שאל אותי שוב ושוב באנגלית: "איפה המלכה? אמור לנו איפה המלכה!"

סבאטין, חסר אונים או רצון אמיתי לסכן את חייו למען גבירתו, ביקש את הגנת היפנים והצליח לבסוף לחמוק מהמתחם. הגנרל האמריקאי דאי צרח הוראות לשומרים וניסה, בייאושו, לארגן הגנה כלשהי- אולם המצב כבר נראה אבוד. הקצין התורן, צ'ין, נעלם כלא היה, וקומץ שומרי הארמון הקוריאנים של דאי ניגף בכוח האש העדיף של הפולשים. לבסוף, נאלץ גם הגנרל האמריקאי לסגת מהארמון.

היפנים, בינתיים, גילו שהמלכה היא אחת משלוש נשות החצר שהרגו קודם לכן. הם הוציאו את הגוויה שלה מהארמון ובהתאם להוראותיו של מיאורה, שרפו אותה בחורשה סמוכה. "הקיסרית האחרונה", כפי שנודעה לימים, האישה החזקה האחרונה בקוריאה הקדם-קולוניאלית, הגיעה לסוף דרכה בפעולת דמים יעילה ומהירה.

הממשלה היפנית, כפי שכתב ההיסטוריון פיטר דוּס, הופתעה לחלוטין מהפעולה. מיאורה לא טרח לבקש אישור לפעולתו העצמאית מראש הממשלה או שר החוץ, ואלו התייעצו בבהילות מה לעשות. בהתחלה, הכחיש השגריר בברוטליות מעורבות יפנית בתקרית, אולם מידע זרם לממשלה היפנית, הן מנציגיה שלה והן משגרירויות זרות. שר החוץ הבין שזעקה בינלאומית בלתי נמנעת, והחליט להעביר את מיאורה מתפקידו ולהשיב אותו (ואת כל יתר המעורבים) ליפן באופן מיידי. מיד כשעגנו בנמל הירושימה נעצרו בידי המשטרה היפנית והובלו לכלא, לפתיחת משפטם.

אולם כגודל הציפיה, גודל האכזבה. קריאה זהירה בפרוטוקולי החקירה מראה כי השופט יושיאוקה ניסה או התכוון בהתחלה להרשיע את הנאשמים, אולם בשלב כלשהו קיבל "רגליים קרות", הן בשל התערבות ממשלתית או החלטה אישית. ולא שהיו חסרות ראיות: אחד הסושי, צעיר לא חכם במיוחד בשם איאירי קקיצ'י, הודה למשל שנכנס לארמון לא בשביל לגנוב אלא רק בשביל "להרוג את המלכה". נאשם אחר, טקהאשי קנג'י, הודה במכתב כי הרג אישה אחת לפחות, אם כי הוא לא היה בטוח שמדובר במלכה. ובכל זאת, בפסק הדין, מתאר השופט יושיאוקה בפרוטרוט את המזימה לרצח, מניעיהם של הרוצחים ותנועתם- עד החדירה לארמון ממש. אולם כאשר החוליה נכנסת לארמון, מפסיק השופט בחדות את הסיפור. "למרות שהם נכנסו [לארמון]," הוא קובע, "לא ברור אם מי מהם ביצע פשע. כל הנאשמים מזוכים מחוסר ראיות קבילות על בסיס סעיף 165 לסדר הדין הפלילי." במקביל, זיכה בית דין צבאי את הקצינים שהשתתפו במזימה. מעניין לציין שבניגוד לבית המשפט בהירושימה, שהתמקד בדיני הראיות, הטריבונל הצבאי של דיביזיה 5 בהירושימה התעניין יותר בדיני פקודה בלתי חוקית בעליל (כתבתי על התפתחות המושג הזה בישראל, כאן). מהמסמכים הפנימיים של הטריבונל עולה כי הוא עבר מספר מהפכים בחודשים שלאחר הרצח. בהתחלה, האמין השופט אינואואה לנאשמים כי לא היו מעורבים. לאחר מכן, בהדרגה, החל לפקפק בכנותם וכתב למשרד הצבא כי משהו כאן נראה לו לא בסדר, "כמו לגרד את הרגל דרך המגף". אולם בתחילת נובמבר, החל אינואואה לגלות רחמים הולכים וגוברים לנאשמים, אנשי צבא "פטריוטיים" בעיקרון, ובמיוחד גילה סימפטיה למשפחותיהם. בפסק הדין, כתב כי אנשי צבא אמנם חייבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, או כזאת שחורגת מסמכותו של המפקד, אולם במקרה הזה – לא היה ברור לקצינים שהפקודה אכן בלתי חוקית, משום שהם ככל הנראה לא ידעו שמטרת המבצע הוא לרצוח את המלכה. כך, תוך כדי התעלמות מהראיות הברורות כנגדם, זיכה אינואואה את כל הנאשמים הצבאיים ובראשם הנספח הצבאי של השגרירות, קולונל קוּסוּסֶה סצ'יהיקו.

הנאשמים, כפי שכתב ההיסטוריון טנקה טושיהיקו, שחקר את הפרשה, ניצלו בעקבות "טיוח" משפטי חסר בושה. העיתונים הזרים הבינו את זה מיד, וגינו את הצביעות של מערכת המשפט היפנית, המשתמשת בחוק "רק כתירוץ" כדי לזכות את אנשי שלומה. אולם התוצאות החמורות יותר היו שמורות לעתיד. לא מדובר דווקא באובדן ההשפעה של יפן בקוריאה, ובמהומות האנטי-יפניות שהתחוללו שם. בשל האימפריאליזם הרוסי הגס, חזרו קוריאנים רבים לתמוך ביפנים שנים אחדות לאחר מכן. בסופו של דבר, לאחר נפתולים רבים, סיפחה יפן את קוריאה כמושבה ב-1910 ושלטה בה ביד ברזל עד לסוף מלחמת העולם השנייה.

הכלב היה קבור במקום אחר. בכירי הממשלה היפנית, ובמיוחד שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י, גילו אוזלת יד חמורה, בכך שהוכיחו שאינם מסוגלים לרסן אפילו גנרל דחוי בדימוס כמו מיאורה. מחדל זה יצר תקדים מסוכן: אנשי צבא יכולים להפר פקודות, לעשות כרצונם ולסבך את יפן תוך ניהול מדיניות עצמאית, וכל זאת בלי להיענש. זאת, כפי שכותב טנקה, בשל הסלחנות המסוכנת שגילתה האליטה היפנית כלפי עבריינות אידיאולוגית. הנאשמים, כפי שכתב השופט יושיאוקה, פעלו ממניעים טהורים. לפיכך, נסלחה להם העברה. הם לא נענשו, ובסופו של דבר "קיבלו את שלהם". בעתיד, ינצלו קצינים יפנים את הלקונה הזאת כדי לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסין. בסוף שנות העשרים, התנקשו קצינים כאלו באחד האנשים החזקים בצפון סין, וב-1931, תוך ביום פעולת טרור שלא היתה ולא נבראה, כבשו על דעת עצמם את מנצ'וריה. בכל המקרים הללו, הממשלה גמגמה ולא הגיבה כיאות. הקצינים לא רוסנו- הם המשיכו להשתולל, התנקשו בפוליטיקאים, מנהיגים וראשי ממשלה. בסופו של דבר- היד החופשית שניתנה לצבא היתה מבין הגורמים שגררו את יפן למלחמת העולם השנייה ולהרס החמור ביותר שחוותה בתולדותיה.

שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י- לא הצליח לרסן את הצבא

שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י- לא הצליח לרסן את הצבא

ב-1895, ביום סתיו נשכח בסיאול, היתה לממשלה היפנית, ובמיוחד לשר החוץ סאיונג'י, הזדמנות לרסן את אנשי הצבא וליצור תקדים חזק של שלטון אזרחי. היא נזנחה והוחמצה. יפן, אמר פקיד אכול חרטה לאחר מלחמת העולם השנייה, דמתה לפיל שגידל חדק (הצבא) למטרות הגנה עצמית. בשל התנהגותו התוקפנית של הפיל, סובביו מאיימים עליו יותר ויותר, והוא משקיע יותר ויותר משאבים בחדק. החדק מקבל חיים משל עצמו, הולך וגדל, הולך ותופח, ללא כל פרופורציה לשאר חלקי הגוף. וככל שהחדק משתולל, כך נדרש הפיל להזין ולגדל אותו עוד יותר במעגל שאינו נגמר. "החיה האומללה לא הבינה," כתב אותו פקיד, "שחידקה הפך לאויבה בנפש."

אבל ב-1895 איש לא ראה זאת. הנורא מכל היה עדיין צפון בערפילי העתיד.

%d בלוגרים אהבו את זה: