ארכיון הבלוג

כל אשר מתחת לשמיים – סין בתקופת המדינות הלוחמות

 האם סוס לבן הוא סוס, ואם לא– מדוע יש לשלם עליו מס? כל אשר מתחת לשמיים, הכרך הראשון בסדרה החדשה של יורי פינס וגדעון שלח, פותח לקורא העברי צוהר לעולמה המרתק של סין העתיקה, במילניום שלפני האיחוד הקיסרי. השבוע, ינשוף-צבאי אסטרטגי מתמקד בתקופת המדינות הלוחמות, עולם שידע מערכות של מאות אלפי חיילים, דיפלומטיה סבוכה וסכינים הנשלפות באפלה. על כללים שחוצים אלפי שנות היסטוריה, הישרדותם של הכשירים ועוצמת השוליים.

Kol ashe mi tahah le shamayim 11

אנקדוטה סינית עתיקה מספרו של חאן פיי-דזה, אחד ההוגים הנודעים של "אסכולת החוק" בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס), מספרת על לוגיקן סיני שהצליח לשכנע סגל של אקדמיה שלמה כי סוס לבן אינו למעשה סוס. זאת מכיוון ש"סוסיות" ו"לובן" הן שתי תכונות שונות, וברגע שמצרפים אותן זו לזו, התצריף אינו יכול להיקרא "סוס" במובן המדויק של המילה. לאחר שניצח, עזב הלוגיקן את ממלכת צ'י, שבה התרחש הויכוח, רכוב על גבי סוסו הלבן. בהגיעו לגבול, נתקל במוכס שדרש ממנו לשלם "דמי רכיבה על סוס". הפילוסוף ניסה להסביר למוכס שסוס אינו למעשה סוס, אולם זה חזר ודרש ממנו את הכסף, וכדי לעבור נאלץ הלוגיקן לשלוף את ארנקו. "בעורמו מילים ריקות הוא גבר על מדינה שלמה, אך בבחינת הממשי על פי צורתו לא היה יכול לבלבל אדם בודד," כתב חאן פיי-דזה בציניות אופיינית. מעבר לעקיצה האישית ללוגיקן גוֹנְג-סוּן לוֹנְג (פעל בסביבות 270 לפנה"ס), אבי משל הסוס, הציטוט מצביע על היבט קבוע בהגות הסינית לדורותיה: העניין בשאלות מעשיות ("מה לעשות"? "כיצד לשפר את העולם"?) על חשבון שאלות ספקולטיביות ומטפיזיות לשמן. היבט זה מציב את הפילוסופיה הסינית העתיקה בניגוד חריף למקבילתה ההודית, למשל, ששאלות לוגיות ומטפיזיות היו מנושאי עניינה העיקריים.

White Horse Wallpapers 13

            האנקדוטה שהובאה לעיל היא מעט מזער מהפנינים שיוכל הקורא העברי למצוא בכרך הראשון של כל אשר מתחת לשמיים – תולדות הקיסרות הסינית, סידרת הספרים החדשה על סין הקיסרית מאת יורי פינס וגדעון שלח, בעריכתו של יצחק שיחור (אפשר להזמין כאן). הכותבים והעורך, כולם סינולוגים נודעים מהאוניברסיטה העברית, מביאים לקורא העברי, בפעם הראשונה כמעט, סקירה מקיפה, מתומצתת ומרתקת בעת ובעונה אחת, של אחת הציביליזציות החשובות, המורכבות והמרתקות בתולדות המין האנושי, תרבות ששורשיה נטועים בעומק המילניום השני לפני הספירה. עם התעוררותה של סין כמעצמה עולמית בימינו אלה, הספר מקבל כמובן משנה חשיבות. יתרונו המרכזי על פני ספרים מקבילים הוא בשילוב הנדיר להפליא בין בהירות לבין מורכבות אנליטית. זאת ועוד: בניגוד מוחלט למקובל בספרי מבוא, כל אשר מתחת לשמיים מבוסס על מחקרם המקורי של הכותבים, ולפיכך הוא לא מהווה אך ורק סיכום של ספרות קיימת. גדעון שלח, ארכיאולוג של סין העתיקה, מפליא לתאר את הבסיס החומרי של הציביליזציה הסינית בשפה המובנת לכל נפש, כמו גם את שפתה וקווי מתארה של הארץ היפה הזאת, בעוד יורי פינס – מומחה לתולדות הרעיונות בסין העתיקה – מתאר באופן מקורי במיוחד את הפוליטיקה הסבוכה, המלחמה, האסטרטגיה ואסכולות המחשבה הסיניות שחלקן עיצבו את תולדות הקיסרות במשך אלפי שנים, ובמידה רבה עד ימינו אלה. השילוב הזה יוצר תמונה מסעירה במיוחד של תרבות, רוח וחומר, מלחמה ופוליטיקה, תככים ושירה, אידיאליזם וציניות, שהופך מה שהיה יכול להיות סקירה יבשה גרידא ליצירה מרשימה בפני עצמה. כמי שחוייב לקרוא מספר עצום של ספרים ומאמרים על סין העתיקה והמודרנית במהלך הלימודים בישראל ובארצות הברית, אני יכול להעיד שכל אשר מתחת לשמיים, עולה בהרבה על כל רוב הספרים האחרים בתחום, גם בשפות אחרות כמו אנגלית ויפנית.

אחד מגיבוריו העיקריים של הספר - ג'נג מלך צ'ין, שאיחד את סין כולה ביד ברזל והפך לקיסר הראשון

אחד מגיבוריו העיקריים של הספר – ג'נג מלך צ'ין, שאיחד את סין כולה ביד ברזל והפך לקיסר הראשון

            בהקשר הזה, כדאי להזכיר תחום שבו תרומתו של הספר חשובה במיוחד: העולם הצבאי-פוליטי. תקופת המדינות הלוחמות בסין, התקופה שהתחילה עם שקיעתה הסופית של מלכות שושלת ג'וֹאוּ, ידעה "מלחמת הכל בכל" של ישויות פוליטיות חזקות יותר ופחות, מאבק שמזכיר עד מאד מלחמות דומות בין אצילים, ברונים, מלכים קטנים וערי מדינה במדינות אחרות כמו יפן ואיטליה. העולם של תקופת המדינות הלוחמות, עם זאת, היה חריג לתקופה (האלף הראשון לפנה"ס) במורכבותו הצבאית, החברתית והפוליטית. כדי להשיג יתרונות על יריביהן, החילו שרי המדינות השונות רפורמות מרחיקות לכת בצבא, בחברה ובכלכלה, שהפכו אותן ל"מפלצות" ריכוזיות, מכונות מלחמה וייצור שמעטות כמותן נודעו בעולם העתיק. הפוליטיקה בין המדינות השונות לא היתה מביישת את איטליה של הרנסנס בזוהמה, באכזריות ובתחכום שלה: בריתות נכרתו והופרו חדשות לבקרים, מצביאים הטעו את יריביהם בתמרונים מבריקים, שחלקם נלמדים עד היום בבתי ספר לאסטרטגיה בעולם כולו, מתנקשים ארבו למלכים ושרים עם סכינים שלופות, ושרים בוגדניים הזליפו טיפות תרעלה לכוסות המשקה של אדוניהם (למי שרוצה לקרוא עוד בנושא, כאן תוכלו למצוא תרגום של אחד מסיפורי המתנקשים של ההיסטוריון הגדול של התקופה, סי-מה צ'יאן). לא לחינם כתב חאן פיי-דזה, ההוגה הלגליסטי הציני, כי "אם השר לא רצח את שליטו, הרי זה רק משום שטרם השלים את הכנותיו" (עמ' 272). אין פלא שבתקופה הזאת נכתב ספר האסטרטגיה של סון-דזה (נקרא בתרגום העברי "חכמת המלחמה") שנלמד ומעורר ויכוחים סוערים אפילו היום, אלפי שנים לאחר כתיבתו.

כל דאלים גבר - תמונה מהסרט הסיני "המדינות הלוחמות"

כל דאלים גבר – תמונה מהסרט הסיני "המדינות הלוחמות"

            תקופת המדינות הלוחמות, לפיכך, מספקת לנו הצצה מרתקת ונדירה לעולם אסטרטגי רב קוטבי, דינמי וסוער, נטול מגבלות מוסריות שבו "כל דאלים גבר". ומכיוון שלאור שקיעתה האיטית של ארצות הברית, העולם שלנו הופך אף הוא למערכת רב קוטבית, עולם המדינות הלוחמות עשוי לשמש אותנו כדוגמא מרתקת, אם כי קיצונית, לאופן בו עולם כזה פועל ולחוקים הנסתרים המנחים אותו. דוגמא לחוק כזה, שלא מוזכר במפורש בספר אולם עולה מהדיון בו, הוא העוצמה הכמוסה במדינות לוחמות שנמצאות בגבולותיה ובקצותיה של המערכת, תופעה שניתן לכנות "עוצמת השוליים". הביטו, למשל, במפה הבאה של המדינות הלוחמות:

 EN-WarringStatesAll260BCE

האם זה מקרה שכמה מהמעצמות החזקות ביותר של התקופה, אלו שהצליחו להגיע ל"קו הגמר" של התחרות לאיחוד סין, היו דווקא המדינות שנמצאות בפריפריה – צ'וּ בדרום, צ'ין במערב, יֵאן וגָ'או בצפון? המעצמה הדרומית צ'וּ,  במיוחד, נחשבה לכמעט בלתי מנוצחת. בסופו של דבר, הכריעה צ'ין, הממלכה שבקצה מערב, את כל האחרות ויצרה את השושלת הקיסרית הראשונה של סין, באחדה את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת שלטונה הבלעדי. בספר עצמו כותב יורי פינס, מחבר הפרק על תקופת המדינות הלוחמות, כי לצ'וּ היה יתרון גיאוגרפי: משום שהתמקמה בקצה התחתון של "העולם", היה קשה לאגף אותה מבחינה אסטרטגית, ויתר על כן- בגבולותיה היו די מדינות חלשות כדי להעניק לה מרחב לכיבושים והתפשטות. בסופו של דבר, הובסה צ'וּ בעיקר בשל סיבות הקשורות לפוליטיקה הפנימית שלה. במקרה של צ'ין, כתב החוקר החשוב אואן לאטימור, היתה חשיבות נוספת למיקום הפריפריאלי: מדינה זו מוקמה בגבול בין הציביליזציה הסינית ל"שבטי הברברים", וכך הצליחה לשכור מצביאים מקרבם ולאמץ חלק ניכר מהדינמיות הצבאית שלהם. אם כי צ'ין ראתה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהציביליזציה הסינית, בוודאי יותר מאשר חשב לאטימור, אין ספק שמיקומה הפריפריאלי תרם לגמישות מחשבתית. גמישות זו סייעה לצ'ין ליישם רפורמות מרחיקות לכת בצבא ובכלכלה שהפכו אותה למכונת מלחמה אדירה שדרסה את כל יתר המדינות תחת רגליה.

מכונת מלחמה בלתי מנוצחת - צבא חיילי הטרקוטה שנועד לשמור לנצח על קברו של הקיסר הראשון

המעצמה הצבאית שבקצה מערב – צבא חיילי הטרקוטה שנועד לשמור לנצח על קברו של הקיסר הראשון

            החשיבות העליונה של מיקום פריפריאלי במערכת רב קוטבית, כמסתבר, אינה היבט המוגבל לתקופה העתיקה – ובמלחמות של סין במאה העשרים חזר יתרון זה למלא תפקיד מכריע. בשנות העשרים של המאה, שבה ממלכת המרכז לתקופה אפלה של מלחמת הכל בכל. הקואליציה המהפכנית שפירקה את קיסרות צ'ינג במהפכת 1911 לא הצליחה לייצב את המדינה. ניסיון של נשיא סין, יואן שי-קאי, להכריז על עצמו כקיסר, נחל כישלון מהדהד, מחוזות התחילו לפרוש, ובשנות העשרים הממלכה היתה קרועה בין עשרות משטרים מקומיים שהונהגו רובם בידי גנרלים שנודעו בשם "אילי מלחמה" (התרגום העברי של המונח Warlord. בסינית המונח מעט שונה – ג'וּן פָה, מילולית: קליקות צבאיות). בדיוק כמו בתקופת המדינות הלוחמות, אילי המלחמה נאבקו זה בזה במערכה שכוח גס, ערמומיות דיפלומטית ובוגדנות שימשו בו בערבוביה. קו דמיון משמעותי נוסף הוא הסכמה כללית שהפילוג הוא רע, גורם סבל לעם ומדרדר את המדינה, וכדי לרפא את המצב יש לאחד את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת ממשלה אחת. הויכוח היה, בדיוק כמו בימי המדינות הלוחמות, על זהות המאחד ואופי משטרו. אין להסיק מכך, כמובן, שהמערכות, שרחוקות זו מזו מרחק של יותר מאלפיים שנה, היו זהות זו לזו. הבדל קריטי, למשל, הוא מעורבותם העמוקה של הכוחות הזרים, במיוחד הרוסים והיפנים, והסיוע שנתנו לאילי המלחמה הניצים שנאבקו אלו באלו. עם זאת, מעורבות הכוחות הזרים במערכת לא היתה עמוקה במיוחד במשך רוב עשור אילי המלחמה, וממילא הם נטו לתמוך בכוחות שהוכיחו את עצמם כחזקים ביותר.

china-26

שימו לב לשולי המפה: המעצמה המנצ'ורית של ג'אנג זואו-לין בצפון מזרח, ושטחי השלטון של מפלגת האומה (Kuomintang) בדרום

            אבל מי היו הכוחות הללו? כמו בתקופת אילי המלחמה, ניתן לראות דפוס לפיו אילי המלחמה הפריפריאליים, אלו ששכנו בקצוות, הגיעו בסופו של דבר על רגליהם לקו הגמר. במנצ'וריה, ארץ הערבות שבצפון מזרח סין ממנה הגיעה גם השושלת הקיסרית האחרונה, ישב איל המלחמה מזרה האימים ג'אנג זוּאוֹ-לין, "המרשל הזקן", פושע ומנהיג כנופיה לשעבר, ומשל בכוח הזרוע על שטח נרחב. ג'אנג נהנה מיתרון חשוב על יריביו מקרב אילי המלחמה, ששלטו על נתחים גדולים יותר ופחות בשאר חלקיה של סין. בדיוק כמו ממלכות הקצה בתקופת המדינות הלוחמות, היה קשה מאד לאגף אותו. לעומת זאת, אילי מלחמה שמשלו על שטחים קרובים יותר למרכז המדינה, היו יכולים לספוג מהלומות מכל העברים ולפיכך נאלצו לפזר את כוחותיהם ואת תשומת ליבם.

קשה לאגף אותו - "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין. אחת מבעיותיו העיקריות: הוא היה מכור לאופיום.

קשה לאגף אותו – "המרשל הזקן" ג'אנג זואו-לין. אחת מבעיותיו העיקריות: הוא היה מכור לאופיום.

זאת ועוד: כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי ארתור וולדרון, נהנה "המרשל הזקן" מיתרון אסטרטגי חשוב. מנצ'וריה, כמסתבר, היתה "מבצר טבעי", והדרך הנוחה ביותר לפלוש אליה מצדה המזרחי היה מעבר בשם שאן חאי גואן, בין הים להרים. וכמובן, כפי שיודע כל תלמיד מתחיל באסטרטגיה צבאית, כאשר יודע האויב מהיכן בדיוק תגיע הוא יכול להכין לך הפתעה שלא תשכח כל חייך. לפי וולדרון, כך בדיוק הביסו הקומוניסטים את הלאומנים במלחמת האזרחים הסינית: הם "מצצו" את כוחותיהם לתוך מנצ'וריה דרך שאן חאי גואן, פיתו אותם להזרים עוד ועוד יחידות למלכודת וכך חיסלו את מיטב צבאם. בסופו של דבר, הובס המרשל הזקן בידי היפנים דווקא: ב-1928 הטמינו קצינים מצבא גוואנדונג, הכוח היפני שחנה במנצ'וריה, פצצה במסילת הרכבת שבה נסע ג'אנג וחיסלוהו. שלוש שנים לאחר מכן, כבשו את החבל כולו. היתרונות האסטרטגיים של מגני מנצ'וריה לא הפריעו ליפנים משום שהם הגיעו בדרך הים באמצעות החפה, מהלך צבאי מסובך להפליא שאילי מלחמה סינים לא הצליחו לבצע היטב באותה התקופה.

ההרים על רקע החומה הגדולה- מנצ'וריה כמבצר טבעי

ההרים על רקע החומה הגדולה- מנצ'וריה כמבצר טבעי

מעבר בין הים להרים - שער שאן חאי גואן

מעבר בין הים להרים – שער שאן חאי גואן

אולם הפלא האמיתי, ככל הנראה, התרחש בקצה הדרום מזרחי של סין. מפלגת האומה, הגואומינדאנג, בהנהגתו של הגנרל ג'יאנג קאי שק, הצליחה לפרוץ ממאחז קטן ליד העיר קנטון במערכת מלחמה אפית שנודעה בכינוי "המסע צפונה". בין 1926 ל-1928 שטפו כוחות ג'יאנג את סין, והצליחו, למשך עשור שלם, לאחד חלקים גדולים מהמדינה תחת השלטון של מפלגת האומה. היו שהסבירו את הצלחתו הפנומינלית של ג'יאנג בסיוע רוסי שקיבל, ובמיוחד במדריכים סובייטים שאימנו את צבאו, והסבר זה ללא ספק נכון. אבל הגואומינדאנג הצליחה לשרוד במשך שנים בדרום לפני עלייתו של גי'אנג, למרות מנהיגות בעייתית וכושלת למדי של היו"ר הראשון שלה, סוּן יאט-סן, שהוכתר לימים (לא בצדק לדעתי) כ"אבי המהפכה הסינית". אחת הסיבות העיקריות שמפלגת האומה, שצבאה היה חלש יחסית במשך שנים רבות, הצליחה לשרוד את שנות המשבר, היה פעם נוספת מיקומה הפריפריאלי בקצה הדרומי של סין. סביר להניח שאם היו ממוקמים במרכז המדינה, היו נבלעים ומחוסלים בידי אילי מלחמה אחרים זמן רב לפני המהפך של 1926. וכמובן שכאן יש להזהיר ולסייג: מיקום גיאוגרפי בשוליים עוזר ומסייע, ולעולם לא הבטיח ניצחון לאף ממלכה: לא בעולם המדינות הלוחמות במילניום הראשון לפנה"ס, ולא בעולמן של אילי המלחמה במאה העשרים. היו גם סיבות אחרות, חשובות לא פחות, לניצחון של מפלגת האומה ב"מסע צפונה", כמו סיוע רוסי, או העובדה שיריבותיה העיקריות התישו זו את זו במלחמה קשה ביניהן שנתיים קודם לכן. אולם מיקום בשוליים, כמסתבר, מתפקד כגורם עוצמה, לפחות במידת מה, במערכות רב קוטביות בעת העתיקה ובעידן המודרני כאחד. יהיה מעניין לבדוק אם הדבר נכון גם במערכות רב קוטביות אחרות, כמו עולם ערי המדינה ביוון הקלאסית או איטליה של הרנסנס.

פרץ צפונה - מנהיג מפלגת האומה, גנרל ג'יאנג קאי-שק

פרץ צפונה – מנהיג מפלגת האומה, גנרל ג'יאנג קאי-שק

            באחד השבועות הבאים, נכתוב על היבט שני, מרתק לא פחות בספר כל אשר מתחת לשמיים הויכוח הסוער בין האסכולות השונות בסין של תקופת המדינות הלוחמות: מאנשי המוסר הקונפוציאנים, עבור בתועלתנים המוהיסטים, אנשי ה"זרימה הטבעית" של הדאואיזם וההוגים הציניים של "אסכולת החוק". הייחוד בספר הוא בכך שהוא קושר בין הרעיונות הללו לצמיחתו המהירה של מעמד חדש של אצולה זוטרה בסין העתיקה – ועל כך, כאמור, באחד הינשופים הבאים.

האם תיתכן דמוקרטיה בסין?

יש הטוענים שהתרבות הסינית אינה מתיישבת עם דמוקרטיה, אבל אולי הבעיה היא לא עם השמרנות של הסינים, אלא דווקא של הפרשנים? 

90_p30

מאמר זה התפרסם גם באתר קומפרס

האם תיתכן דמוקרטיה ליברלית בסין? זו ללא ספק אחת השאלות האקטואליות המרתקות ביותר, שמעסיקה בעשרים השנים האחרונות ללא הרף משקיפים, עיתונאים וחוקרים במערב ובמזרח אסיה כאחד. לאור התחזקותה הניכרת של סין ("הדרקון הסיני התעורר ועכשיו הוא אוכל ארוחת בוקר" – כפי שראיתי לאחרונה בעלון פרסום של מכון ישראלי ללימוד סינית), השאלה הזאת הופכת למעניינת ואקטואלית מתמיד. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ ובמגזין אודיסיאה, עונה פרופסור יצחק שיחור, מומחה להיסטוריה סינית מהאוניברסיטה העברית, על השאלה הזאת בשלילה מוחלטת. לכאורה, כותב שיחור, המציאות הסינית נראית פתוחה וליברלית מאי פעם: ביקורת על השלטון בעיתונות, הפגנות ברישיון, פעילות תוססת של אזרחים, תיירות וחילופי סטודנטים מסין למערב ולהיפך. בפועל, התדמית הזאת מטעה. לא זאת בלבד שהשלטון, בסיוע טכנולוגיה מודרנית משוכללת של פיקוח ומעקב, מחזיק במושכות חזק מאי פעם, אלא שרוב רובם של הסינים מבינים את המילה "דמוקרטיה" באופן שונה לחלוטין מאשר במערב. בסינית, המונח מתורגם ל"Min Zhu Zhu Yi" (מילולית: "עיקרון שלטון העם") ולא נלווה לו המטען ההיסטורי של זכויות אדם, חופש דיבור ויתר חירויות שהתפתחו בהדרגה במערב. מכיוון שלדעת רוב הסינים המפלגה הקומוניסטית מייצגת את העם, הרי שהשלטון בסין הוא דמוקרטי לעילא ולעילא. רק מי שלא מבין את סין, כותב שיחור, יכול לחשוב שדמוקרטיה מערבית עשויה להתפתח בה, למרות התנאים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים השונים בתכלית.

מפקפק בסיכויי הדמוקרטיה בסין - פרופסור יצחק שיחור

מפקפק בסיכויי הדמוקרטיה בסין – פרופסור יצחק שיחור

 קשה לחלוק על חוקר מנוסה ומעמיק כיצחק שיחור, אבל אי אפשר שלא להיזכר כי תחזיות דומות בנחרצותן של מומחים ללימודי מזרח אסיה בעבר התגלו כמופרכות להפליא. שנים ספורות לאחר נפילת הקיסרות הסינית, ב-1911, המליץ יועץ אמריקאי בשם פרנק גודנאו לנשיא הראשון של סין, יואן שי קאי, להכתיר את עצמו לקיסר, משום שזו צורת המשטר המתאימה ביותר לתרבות ולמסורת הסינית. לכאורה, היועץ נתמך בידי היגיון היסטורי יצוק מברזל: סין הרי נשלטה בידי משטר קיסרי במשך יותר מאלפיים שנה, וגם בתקופות של פילוג, תמיד נותר האידיאל של "איחוד כל אשר מתחת לשמיים" תחת כס הדרקון. הנשיא יואן השתכנע, והחליט להקים שושלת חדשה בראשותו. התגובה הפתיעה את היועץ ואת מקבל העצה: הכרזת המלכות של יואן התקבלה ברחבי המדינה כאיום על הישגי המהפכה הרפובליקנית, ורוב גורמי הכוח החשובים בסין סירבו להכיר בה. ההכרזה על חידוש המלוכה הובילה, לבסוף, לא ל"איחוד כל אשר מתחת לשמיים", לפי התקדים ההיסטורי, אלא לפילוג הרסני תחת משטריהם הפרועים של אילי מלחמה.

איחוד "כל אשר מתחת לשמיים" כחלום - גם החומה הגדולה יכולה, במידה מסויימת, להתפרש כגבול שמגדיר את הזהות הסינית.

איחוד "כל אשר מתחת לשמיים" כחלום – גם החומה הגדולה יכולה, במידה מסויימת, להתפרש כגבול שמגדיר את הזהות הסינית.

 טעויות דומות, מהכיוון ההפוך, נעשו על ידי מומחים ללימודים אזוריים גם ביפן. לאחר מלחמת העולם השנייה, טען השגריר האמריקאי בטוקיו לשעבר, ג'וזף גרו, שנחשב לאחד מגדולי הפרשנים של יפן בתקופתו, כי דמוקרטיה בסגנון מערבי אינה מתאימה למסורת, לתרבות ולהיסטוריה היפנית. לדעתו היו שותפים מומחים רבים אחרים וגם יפנים לא מעטים, ביניהם גם יושידה שיגֶרוּ, ראש הממשלה המשמעותי הראשון בתקופה שלאחר המלחמה. המומחים הללו המליצו למושל האמריקאי של יפן, גנרל דאגלס מק-ארתור, להסתפק ברפורמות במבנה הסמכותי הקיים של המדינה היפנית, אך לא לעבור לדמוקרטיה מלאה. מק-ארתור חשב אחרת. הוא אמנם הסכים עם המומחים כי יש להותיר את הקיסר על כנו, אולם חלק עליהם בכל הנוגע לצורך ברפורמות דמוקרטיות ויסודיות במדינה המובסת. ג'ון דאואר, ההיסטוריון החשוב ביותר של הכיבוש האמריקאי ביפן, כותב כי מק-ארתור סירב בעיקרון להיעזר ביפנולוגים ובשאר מומחים, מיאן להעסיק אותם בכוחות הכיבוש, או שלח אותם לעבוד באיי אוקינאווה, רחוק מהעין ורחוק מהלב. האנשים שניהלו את הכיבוש האמריקאי ביפן היו, ברובם, אנשים שלא הבינו דבר במסורת, בתרבות ובהיסטוריה של יפן, ולפיכך האמינו בהיתכנות של רפורמות דמוקרטיות במדינה. התוצאה? יפן הפכה, אמנם לאחר עשרים שנים של חוסר יציבות, לאחת הדמוקרטיות היציבות ביותר במזרח אסיה. תהליכים דומים של דמוקרטיזציה התרחשו, בניגוד לתחזיותיהם של המומחים, גם במדינות "קונפוציאניות" אחרות במזרח אסיה כמו טייוואן ודרום קוריאה. במקרה הדרום קוריאני, הרפורמות לא הוכתבו מלמעלה, אלא נכפו על השלטון בידי הפגנות המוניות של אזרחים, מהפכה שניתן להשוותה להפגנות שהובילו לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה.

לא הקשיב למומחים- גנרל מקארתור

לא הקשיב למומחים- גנרל מקארתור

 מדוע מומחים ללימודים אזוריים טעו פעם ועוד פעם בכל הנוגע לתהליכי שינוי משטר במדינות מזרח אסיה? הדבר אינו נובע מחובבנות והיעדר מומחיות אלא בדיוק להיפך – ממומחיות יתר. תחום עיסוקם של היסטוריונים הוא הבנת העבר, ולא חיזוי העתיד. רבים מהם מניחים אפוא שדפוסים שהתקיימו במשך שנים רבות, ימשיכו להתקיים בעתיד, בלי לתת תשומת לב מספקת לתהליכים יסודיים של שינוי ותמורה. מומחים ללימודים אזוריים, במיוחד, רגישים להבדלים תרבותיים ונוטים, לפעמים, לייחס להם חשיבות יתר. ההיסטוריון ג'ון דאואר כותב שבמקרה היפני, לפחות, הייתה לטעויות בחיזוי גם סיבה משמעותית נוספת. רוב המומחים המערביים ללימודי יפן, באופן טבעי, יצרו קשרים עם האליטות ובני המעמד הגבוה במדינה, שהפחד מבורותם של "ההמונים" היה אחד המאפיינים העיקריים שלהם. המומחים, לפיכך, לא השכילו להבחין בתהליכים המבשילים בקרב ההמונים, בדיוק כמו בני שיחם מן המעמדות הגבוהים. דווקא פקידי הכיבוש, שלא הייתה להם שום מומחיות ביפן, הבינו ככל הנראה את התהליכים הללו באופן מעמיק יותר.

ביאטה סירוטה, אישה צעירה שעבדה במפקדת הכיבוש האמריקאי ביפן, עיצבה - לבדה כמעט - את סעיפי זכויות האישה בחוקה היפנית, כביכול בניגוד ל"ערכי התרבות המקומית." לבסוף, התמיכה שלההיא זכתה היתה גדולה באופן מפתיע.

ביאטה סירוטה, אישה צעירה שעבדה במפקדת הכיבוש האמריקאי ביפן, עיצבה – לבדה כמעט – את סעיפי זכויות האישה בחוקה היפנית, כביכול בניגוד ל"ערכי התרבות המקומית." לבסוף, התמיכה לה זכתה היתה גדולה באופן מפתיע.

 אבל ישנן גם סיבות מהותיות יותר להטיל ספק בתחזיות השוללות את אפשרות הדמוקרטיזציה בסין. ג'וזף לווינסון, אחד מבכירי החוקרים של תולדות סין במאה האחרונה, הראה בספרו "סין הקונפוציאנית וגורלה בעידן המודרני" (Confucian China and its Modern Fate") כי בעידן המודרני הפך כל ההיגיון התשתיתי שהנחה את המחשבה והפוליטיקה הסינית למערבי לחלוטין. במאה העשרים, טען לווינסון, כל מי שניסה לבסס משטר סיני על ערכים קונפוציאניים איבד את השילטון. הרעיונות המערביים של מדינת הלאום, פטריוטיזם, סוציאליזם וקומוניזם הם ששלטו בפוליטיקה הסינית המודרנית ולא תורת קונפוציוס. גם הוגים פוליטיקאים סינים שניסו כביכול לחזור לעבר הקונפוציאני, "השתמשו באוצר מילים סיני אבל שילבו אותו בתוך דקדוק מערבי." כך, למשל, ג'יאנג קאי שק, שליט סין הרפובליקאית בשנות השלושים ולימים שליט טאיוון, הצהיר אמנם על שיבה לקונפוציאניזם, אבל מבחינתו קונפוציוס היה ראוי להערצה לא מפני שייצג אמת אוניברסלית, כפי שחשבו אינטלקטואלים סינים בעבר, אלא משום שהיה הוגה לאומי סיני. ניתן לומר דברים דומים על השימוש של המשטר הנוכחי בסין במושגים עתיקים כמו "הרמוניה". הסינים, במילים אחרות, פחות  מחויבים לעבר המקודש-לכאורה שלהם. אם הצליחו לכונן בארצם רפובליקה עממית סוציאליסטית, אין סיבה שלא יצליחו לכונן בה דמוקרטיה ליברלית.

דקדוק מערבי, אוצר מילים סיני: שליט סין, גנרל ג'יאנג קאי שק (קיצוני מימין) בלבוש סיני מסורתי

דקדוק מערבי, אוצר מילים סיני: שליט סין, גנרל ג'יאנג קאי שק (קיצוני מימין) בלבוש סיני מסורתי

וכאן במדי מרשל. איזו מצורות הלבוש היא "אותנטית" יותר?

וכאן במדי מרשל. איזו מצורות הלבוש היא "אותנטית" יותר?

 גם קביעתו של שיחור כאילו השלטון בסין כיום טוטליטרי יותר מאשר בעבר (משום שיש לו אמצעי פיקוח ושליטה טובים יותר) מוטלת לדעתי בספק רב. נכון שהשלטון יכול לפקח על האזרחים טוב יותר מאשר בתקופתו של מאו – השאלה היא עד לאיזה מרחק הוא מעוניין לפקח עליהם. מדינה טוטליטרית, בהגדרה המקובלת של המונח, היא מדינה המעוניינת לסחוף את האזרחים לעבר חזון אידיאולוגי כלשהו. לפיכך, מעניינים אותה דברים רבים מאד: כיצד האזרחים מתלבשים, איזה אומנות הם צורכים, לאיזו מוזיקה הם מאזינים, מה הם אומרים בחדרי חדרים, מה הם קוראים, מה הם חושבים. מכיוון שהשלטון הסיני הנוכחי מעוניין בעיקר בנתוני צמיחה, שגשוג כלכלי וחיזוק כוח המדינה, רוב הדברים הללו כבר אינם מעניינים אותו. קשה להאמין שאי מי יוכל להחזיר את הגלגל אחורה. במילים אחרות, סין כבר מזמן אינה מדינה טוטליטרית, אלא מדינה סמכותית-אוטוריטרית, וככזאת המרחק בינה לבין דמוקרטיה ליברלית קטן בהרבה מאשר היה בעבר. סביר להניח שסין לא תהפוך מחר, מחרתיים או בעוד שנה למדינה דמוקרטית כמו ארצות הברית וצרפת. לא בטוח שדמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי היא המשטר המתאים ביותר לסין בתקופה הנוכחית.   אבל אין סיבה לחשוב שדמוקרטיה מערבית בסין לא תעלה על הדעת. היא בהחלט יכולה לעלות על הדעת ובנסיבות המתאימות להפוך למציאות.

%d בלוגרים אהבו את זה: