ארכיון הבלוג

המתנקש ובועת הדמיון: בין יצחק שמיר, וייטנאם ופולין

כשמפעיל סוכנים ישראלי מורה לחסל אויב נאצי שנוא, מה הוא מרגיש? עדות מוזרה ששמעתי על הקריירה של יצחק שמיר במוסד, לקחה אותי עשורים אחורה לעיירה נשכחת בפולין, ומשם להרים ולנהרות של וייטנאם וסין. הינשוף על בועות לשוניות ותרבותיות, ציוניות וקונפוציאניות, שלוקחות אותך הרחק מארץ מולדתך ומחברות אותך רגשית למקומות שלא ראית אלא בדמיון.

Credit: Antonio Guillem F, depositphotos.com

מי ששואל אותי מה חקרתי בארבע השנים האחרונות, יגלה אולי שהתחקיתי אחרי עקבותיהם של מרגלים, סוחרי נשק ושכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, מלחמת העצמאות של אלג'יר והסכסוך הישראלי-ערבי. במהלך המחקר לספרי, Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War, שיצא כבר באנגלית ועתיד לצאת בשנה הבאה גם בעברית בהוצאת כינרת-זמורה, התעמקתי בין היתר גם במבצעי ציד נאצים של המוסד למודיעין ולמבצעים מיוחדים. אחת הדמויות העיקריות בסיפור שהתגלה לעיני היה יצחק שמיר, מפקד לח"י לשעבר וראש ממשלה לעתיד, שכיהן במחצית השנייה של שנות החמישים כמפקד יחידת מפרץ – צוות סודי שהיה אחראי על פעולות חשאיות במדינות ערב. לצד מעללים אחרים, שמיר פיקד גם על ניסיון ההתנקשות באלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד הפושעים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט כמדריך עינויים, מרגל לעת מצוא ויועץ מודיעין בסוריה. בספטמבר 1961, שלח אחד מאנשיו של שמיר חבילת נפץ לברונר, אך זו, למרבה הצער, רק הורידה אחת מעיניו של הפושע.

מטרת הפוסט הזה אינה לספר את סיפורו של ברונר ונסיונות ההתנקשות בו, עלילה שכבר גוללנו בסדרת פוסטים קודמת של הינשוף, אלא להיכנס לחידה צדדית שקשורה דווקא בדמותו של שמיר, איש המחתרת ומפעיל הסוכנים הקשוח. בתחילת המחקר, דמיינתי שהלה היה צייד נאצים נלהב ושש לנקמה. הרי מנחם בגין, כידוע, תיעב גרמנים, נאצים וכל מה שקשור בהם, ושמיר נחשב בפוליטיקה הישראלית לרביזיוניסט קיצוני בהרבה. הפתעתי היתה גדולה, כשעדים שהכירו את שמיר היטב סיפרו לי שהיה אדיש לחלוטין מבחינה רגשית למשימה. מבחינתו, ברונר היה מטרה בדיוק כמו כל מטרה אחרת, שמחסלים כי מקבלים פקודה. בוודאי שראה בו פושע הראוי למוות, אבל לא יותר, נניח, מכל מפקד משטרה בריטי או מחבל ערבי שחיסל במהלך הקריירה שלו. השואה והנאצים לא עניינו אותו במיוחד, סיפר לי אחד העדים. "הדבר היחיד שבאמת עניין אותו זה ארץ ישראל." ואכן, שמיר בחר לסיים את האוטוביוגרפיה שלו, סיכומו של דבר, במילים הבאות:  "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו."

האדישות היחסית של שמיר כלפי גרמניה, פולין והשואה, בניגוד ללהט הנקמה של בגין, ניכרת גם ביתר פרקי האוטוביוגרפיה. כשהוא מתאר את הקריירה שלו כשר חוץ, למשל, הוא מספר ביובש כיצד קידם קשרים עם גרמניה ועם פולין ככל שחשב שהדבר משרת את האינטרסים של ישראל, וחרף מודעותו לעבר, התייחס אליהן בקור רוח דיפלומטי, פחות או יותר כמו לכל מדינה אחרת. כשביקר לקראת סוף הקריירה שלו בעיירת הולדתו, רוז'ינוי (אז בפולין, כיום בשטח בלארוס), היה אדיש לחלוטין לאנשים, לנופים וגם לקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה. בעיניו, המקום היה חסר משמעות לחלוטין. וככל שהתחלתי לחפור, גיליתי שהאדישות הזאת אינה סוף פסוק, אלא כיסוי לתופעה הרבה יותר מעניינת.

הדברים אינם מובנים מאליהם, אפילו ליהודים שמשפחותיהם נספו בשואה. ב"ספר השירות והבלדות" שלו, מתאר הבארד היהודי שמשון מלצר את הרגשות החזקים שהוא חש, אפילו עשרות שנים מאוחר יותר, כלפי עיירת הולדתו. אצל ניצולי שואה רבים הרגשות הללו הפכו, לאור המאורעות הטרגיים, לזעם, שנאה, כעס וחרם. אחרים דווקא ביקרו בעיירותיהם הישנות בהתלהבות, לפעמים כעבור שנים, וניסו לחפש מקומות מוכרים. אבל מאיפה מגיעה האדישות של שמיר? רמז לכך אפשר למצוא בתחילת הספר, כאשר הוא מתאר את ילדותו ברוז'ינוי:

אינני יכול לצייר לעצמי מה היה עולה בגורלי אילולא התחנכתי על טהרת העברית, אילולא למדתי בפולין, בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון שזו היתה שפתם. הייתי אחד מרבים שקנו את השכלתם במוסדות "תרבות" – רשת מסועפת ודינמית של מאות גני ילדים, בתי ספר, אפילו סמינרים למורים, שסימני ההיכר המובהקים שלה היו זיקה ציונית, צביון חילוני מעיקרו ושיטות לימוד מתקדמות…. לא ראיתי את עצמי נחות מן הסביבה החיצונית או עליון עליה. לא היה בינינו שום קשר של ממש. פולין, השפה הפולנית, ההיסטוריה הפולנית –  כל אלה נדחקו לשוליים מפני ארץ ישראל ומה שקשור בה. הדמיון, הסקרנות והאנרגיה הפנימית שאבו בקביעות גירוי והשראה משפה, מהיסטוריה ומנופים של ארץ רחוקה ולא נודעת כמעט, שאין שום דמיון בינה ובין העולם הלא-יהודי האופף אותי. יותר ויותר ראיתי את עצמי כתושב ארעי בפולין, כמי שנמצא בה רק לחנית ביניים, בדרכו למקום אחר.

"בכחול לבן מונף הדגל, ולירושלים כל שיריי": איך זה לדמיין בית שאף פעם לא ראית?

שמיר לא היה היחיד. בני מיעוטים רבים מספור באירופה שלפני המלחמה הגדולה, ובין שתי המלחמות, גדלו ב"בועות לשוניות" שהיו מנותקות מהסביבה שלהם. בפולין, באופן ספציפי, היו מיעוטים יהודיים, גרמניים, בלארוסיים, ליטאיים ואוקראיניים שנלחמו נגד רוב שוביניסטי על שפתם ועל תרבותם, או במילים אחרות, על הזכות להיות "בועה" שכזאת. אולם כמעט כל הבועות הלשוניות של מיעוטים בעולם היו מקומיות. היידיש, האוקראינית, הליטאית והגרמנית היו שייכות לארץ ונטועות בנופיה, בהיסטוריה שלה, בתולדותיה. העברית של שמיר, לעומת זאת, כיוונה למקור אחר, רחוק, שכל כולו היה פרי הדמיון: ארץ ישראל כפי שהצטיירה בשיעורים במוסדות ציוניים דוברי עברית, שרוב הנוכחים בהם לא ראו אותה מעולם. אולם התיאורים היו מדוייקים מספיק בשביל ששמיר יזהה את הארץ וירגיש בה בבית כמעט מהרגע הראשון שעגן בחופיה. זאב ז'בוטינסקי, לצד היותו ציוני, היה גם אירופי קוסמופוליטי, משכיל להפליא ובן בית בתרבות המערבית הקלאסית והמודרנית. מנחם בגין, לצד היותו יהודי, ישראלי וציוני, היה פולני, כל כך פולני, עד שחלק מנאומיו נגד גרמניה בשנות החמישים נשמעים לא רק כהתחשבנות על השואה אלא גם כחשבון היסטורי פולני על כל העוולות שגרמניה ביצעה כנגד ארץ הולדתו במאות השנים האחרונות. לכן גם הציע, בניגוד לכל היגיון פוליטי, שישראל תכרות ברית עם פולין (הקומוניסטית!) נגד גרמניה המערבית. שמיר היה כמו טיל מונחה מטרה – לארץ ישראל. כל החינוך שלו, כל האופן שבו גדל, היה מנותק לחלוטין ממקום הולדתו.

באופן מפתיע, מצאתי מקבילה לבועה הלשונית ששמיר גדל בה דווקא במקום רחוק ושונה מאד ממזרח אירופה ומארץ ישראל: העולם הקונפוציאני שסבב את סין. לפני המאה ה-19, ובמקומות רבים גם עמוק לתוך המאה העשרים, אינטלקטואלים בארצות קונפוציאניות כמו וייטנאם גדלו בחינוך סיני קלאסי שהיה מנותק לחלוטין מהנופים, המורשת וההיסטוריה של מולדתם. הם שיננו טקסטים של קונפוציוס ומנציוס, התרגשו מהשירה הסינית הקלאסית, כתבו בתי שיר וסיפורים על הנופים הסיניים והשתמשו ברפרנסים תרבותיים מסין העתיקה, ולרוב לא מהמקומות שבהם גדלו. למעשה, לאינטלקטואל וייטנאמי טיפוסי היה הרבה יותר במשותף עם אינטלקטואל סיני, יפני או קוריאני, שאותם לא ראה מעולם, מאשר עם האיכר הוייטנאמי שגר בכפר לידו. המורשת הסינית הקלאסית המשותפת אפשרה לאנשים הללו לתקשר ולבנות רשתות אחד עם השני. כשנפגשו, לא יכלו לדבר זה עם זה, אבל כתבו סימניות סיניות קלאסיות במכחול. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, שנת 1872, הצליח שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי לרגש את המשנה לקיסר סין עד דמעות כשכתב, בהינף מכחול, שיר קינה בסינית קלאסית לכבוד אחיו שנפטר זה עתה.

 ההבדל הגדול בין המקרים הוא שבעולם הקונפוציאני, ואפילו בסין עצמה, התרבות הקונפוציאנית של המשכילים נחשבה כמכשול ללאומיות הצעירה והמתחדשת, ומובילי התנועה הלאומית ראו בה פיגור אנכרוניסטי שיש למגר או לפחות לשנות באופן משמעותי. הלאומיות הרי הדגישה את הספציפי, המקומי, הייחודי, ונאבקה תמיד בגישות אוניברסליות שמשכו אותך למקומות אחרות שאינם מולדתך. כשהפציעה התנועה הלאומית הוייטנאמית בסוף המאה ה-19, אנשיה לעגו מרות לאינטלקטואלים, המשוררים והסופרים שדמיונם נדד הרחק לסין הקלאסית. "הם חיים ליד נהר המקונג אך לא רואים אותו, ובמקום זה כותבים שירים על הר טאי והנהר הצהוב [שבסין]", האשימו. כשהחלו יוצרים המזוהים עם התנועה הלאומית לכתוב ספרות וייטנאמית, הפרוייקט היה נטוע בבושה עמוקה. העלילות של כמעט כל היצירות הוייטנאמיות המפורסמות, לרבות האפוס החשוב ביותר של הארץ, "סיפורה של קיו", בכלל לא התרחשו בוייטנאם אלא בסין העתיקה. לכן, החל מירוץ לכתוב שירים וסיפורים המתרחשים בוייטנאם וחוגגים את תולדותיה.

סיפורה של קיו – האפוס החשוב ביותר שנכתב בוייטנאם בכלל לא מתרחש בה

לפיכך, סיפורו של שמיר חריג באופן מעניין. הבועות הלשוניות הציוניות שבהן גדל כמהו למקום רחוק ולא מושג, אולם לא כנגד הלאומיות אלא בשירותה. אכן, לאומיות שדמיינה את עצמה הרחק הרחק מהמקום שבו נולדה, עם כל ההשלכות של הדבר, היתה ככל הנראה ייחודית לתנועה הציונית.

רצח בחולות: מדוע הורה שמיר לחסל את שותפו להנהגת המחתרת?

באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני. אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי, ממשיך ומתאר לינשוף את פרשת חיסולו של אליהו גלעדי, אחד ממנהיגי הלח"י. מדוע נתן שמיר את הפקודה?

Photo by Skitterphoto on Pexels.com

באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם שבמחנה מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני; אולם כרגע, דאגתם היחידה הייתה להגיע לתל אביב בלי להיתפס על ידי הבריטים.

לאחר שהגיעו ליעדם יצרו הבורחים קשר עם אלו מחברי לח"י ששרדו בחוץ, ושם התברר להם כי מספרם של אלו נע בין 30 ל-40 איש בלבד, רובם צעירים וחסרי ניסיון. הם ניגשו במרץ לבנייתה מחדש של המחתרת, תוך הקפדה קשוחה על כללי סודיות ומידור. יצחק יזרניצקי שכר דירה בבני ברק, גידל זקן ופאות, התהלך בלבוש חרדי והציג את עצמו לשכניו בתור "הרב שמיר". הוא לקח על עצמו את עבודת הארגון של המחתרת. בין היתר, בנה את לח"י מחדש בתאים קטנים שמנו שניים-שלושה חברים בלבד. הוא הקים מחלקת אוהדים, שפעלה במרץ ליצור לארגון עורף ציבורי תומך ומסייע, קטן ככל שיהיה. הוא יצר ביטאון מחתרתי, "החזית", שנועד להסביר לציבור הרחב את דרכה של הלח"י, והפקיד עליו את הפובליציסט המוכשר ישראל אלדד.

ניסה לארגן מחדש את המחתרת: יצחק יזרניצקי (שמיר) ושניים מחבריו במודעת מבוקש של השלטון הבריטי

במקביל, מונה אליהו גלעדי כאחראי על הפעילות המבצעית של המחתרת, ואימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי 'שאול'. הוא סבר כי יש לפתוח בהשגת כספים, ועל כן הוציא לפועל שורת ניסיונות שוד וגניבות קטנות, שרובן נכשלו. מסוכנות יותר היו הפעולות הגדולות שניסה להוציא לפועל. הוא תכנן התקפה מסיבית על משרד התשלומים הצבאי בחיפה במטרה לשדוד את הכסף שנשלח למשכורות החיילים הבריטים, התקפה שבוטלה פעמיים בשל תקלה טכנית. הוא הורה לאנשיו לפתוח בהתקפה על בית הכלא ביפו כדי לשחרר איש לח"י שהיה כלוא שם, התקפה שגם היא בוטלה כשהתברר שהעציר הועבר למקום אחר. הוא שלח את פקודיו, ללא ידיעתו של יזרניצקי, להפגנה אנטי בריטית גדולה בתל אביב, עם חבילות חומר נפץ בתיקיהם והוראה להשליך אותן על השוטרים הבריטים, כדי לגרום להתנגשות אלימה בין המשטרה לבין המפגינים. איש לח"י בשם דוד בלאו שנקלע לשם במקרה גילה את התכנית ושכנע את האחראי על הפעולה, אנשל שפילמן, לספר עליה ליזרניצקי, שהורה מיד על ביטולה.

כל הפעולות הללו היו נועזות עד כדי טירוף, וחסרות כל דאגה לחיי אדם; אנשי הלח"י שהיו מעורבים בהן הגדירו אותן, במבט לאחור, כפעולות התאבדות. הם ראו כ"נס" את העובדה שפעולות אלו נמנעו ברגע האחרון בשל סיבות טכניות. במקביל, הלכו והצטברו תלונות על יחס מזלזל, אכזרי ואף אלים של גלעדי כלפי פקודיו: כפי שתיארנו בחלק הקודם, הוא נהג לקלל אותם קללות נמרצות, להצמיד אליהם את קנה אקדחו, לאיים כי 'ידפוק' אותם, ובמקרה אחד לפחות, גם להכות אותם פיזית.

במהלך התקופה הזו הלכו והידרדרו היחסים בין גלעדי ליזרניצקי. נראה שהאחרון הוטרד פחות מיחסי האנוש המחרידים של גלעדי – שאחרי הכל, היו ידועים בקוויהם הכלליים עוד קודם לכן – ויותר מפעולותיו המסוכנות והבלתי אחראיות, העלולות לדעתו להמיט שואה על המחתרת. יזרניצקי דגל בהתנהלות זהירה ומושכלת הרבה יותר, אולם למרות חששותיו לא נקט בשום פעולה נחרצת על מנת לבלום את מי שאמור היה להיות פקודו. בספר זיכרונותיו הוא מזכיר לגנאי כמה מהפעולות שתוארו לעיל, אולם לא מספק שום הסבר לחוסר המעש שלו בתקופה זו, שארכה כשנה.

פעולות מסוכנות יותר ויותר – אליהו גלעדי

מי שמספק את ההסבר הבלתי-מחמיא הוא דווקא דוד בלאו הנזכר לעיל, שבאותה תקופה פעל תחת פיקודו הישיר של גלעדי, אך התגורר באותו חדר עם יזרניצקי. בלאו טען כי יזרניצקי "ישן כל היום וקרא עיתונים, שום דבר לא עשה. הוא היה מנוטרל לחלוטין. לחלוטין. הוא לא ידע מה נעשה בארגון [..] אליהו – שאול – השתלט על לח"י […] הוא שלט שלטון מוחלט על לח"י." רבים מהחברים צייתו באופן עיוור להוראותיו של גלעדי, ויזרניצקי חש כי אין לו תומכים. תחושתו השתנתה ביום בו באו בלאו ושפילמן לדירתו וסיפרו לו על תכניתו של גלעדי לפוצץ את ההפגנה בתל אביב.

בערב שלאחר ביטול הפעולה בא גלעדי, מלווה בבלאו, לדירת המסתור של יזרניצקי. "אתה אמרת לבטל פקודה שלי?" שאל. "כן", השיב יזרניצקי. "תזהר לך", התרה גלעדי. " עוד פעם תיתן הוראה כזו נגד פקודה שלי, זה [האקדח] ידבר. שמעת?". יזרניצקי – "חיוור כמו מת", לדברי בלאו – גמגם בחזרה: "גם לי יש".

לאחר שגלעדי הלך לדרכו, סיפר יזרניצקי לבלאו כי היה בטוח שהוא, וכל שאר חברי לח"י, נאמנים לגלעדי, ולכן נמנע מלפעול. עתה, כשהבין כי המצב שונה, קיבל החלטה לחסל את גלעדי – אך לא הוציא אותה לפועל מיד. תומכיו של יזרניצקי ראו בו מפקד שקול; מתנגדיו קראו לו איטי והססן. כולם הסכימו כי הוא איננו ממהר לנקוט בפעולה. יתרה מכך: גלעדי היה ידוע כשולף זריז ומיומן ביותר שלעולם אינו נפרד מאקדחו, ועל כן צריך היה לתכנן את ההתנקשות בו בקפידה. מעל לכל חשוב היה לבחור במבצעים שניתן לסמוך עליהם ועל יכולתם להוציא לפועל את המעשה. בלאו הציע את ירחמיאל אהרונסון ("אלישע"), והלה הציע את צפוני שומרון – שניהם לוחמי לח"י ותיקים ומנוסים שהיו, כדברי בלאו, "לצידנו".

השלושה גיבשו תכנית שנועדה לפתות את גלעדי לאזור מבודד על גדות הירקון ושם לירות בו על פי סימן מוסכם מראש. התכנית הוצאה לפועל ביום שבת, ה-7 באוגוסט 1943. בלאו הביא את גלעדי למקום מפגש במרכז תל אביב, שם חיכו אהרונסון ושומרון, ואז נפרד מהם לשלום. כעבור מספר שעות חזרו אהרונסון ושומרון למקום המפגש, הפעם ללא גלעדי. שומרון הראה לבלאו את אקדח הקולט של גלעדי – היחיד מסוגו שהיה ברשות לח"י אז – ואמר "זה נגמר".

מה בדיוק קרה באותן שעות? איננו יודעים בוודאות. גלעדי מת באותו היום; אהרונסון נורה על ידי שוטרים בריטיים כחצי שנה לאחר מכן; ואילו שומרון – העד היחיד לאירוע שהאריך ימים – מילא פיו מים. דוד בלאו, שהיה שותף לתכנון ההתנקשות אך לא נכח במהלכה, מוסר מידע רב ומפורט אודותיה, אולם בנוגע לפרט אחד – מקום ההתנקשות – אין הוא יכול למסור מידע מלא. אף על פי שלפי התכנון הייתה ההתנקשות אמורה להתבצע סמוך לירקון, בלאו, כמו רבים אחרים מאנשי לח"י, טוען כי היא בוצעה דווקא בחולות בת ים, ושם נקבר גלעדי. לא ברור איך ומדוע הגיעו לשם אהרונסון, שומרון וגלעדי, אך חשוב לציין, כי חולות בת ים היו אז מרכז אימונים והתכנסות ראשון במעלה עבור אנשי לח"י, ואילו אכן בחרו המתנקשים לשנות את התכנית ולהוביל את גלעדי לשם, לא היו מתקשים למצוא תואנה לעשות זאת.

האם כאן בוצעה ההתנקשות? חולות בת ים

זמן קצר לאחר הביצוע הגיע לידיו של יזרניצקי מכתב מנתן ילין-מור, שהיה כלוא אותו זמן בלטרון. מזה זמן מה כתב יזרניצקי לילין-מור על הבעיות שעורר גלעדי, ועתה קיבל תשובה. ילין-מור תיאר בהרחבה את אופיו והשקפותיו של גלעדי, וטען כי עתיד להתרגש אסון "על האומה, על המחתרת, ועל כל אחד מאתנו" אם הוא יצא מן המאבק כשידו על העליונה. "במקום תנועת חרות, האמורה לשנות את מהלך תולדותיו של העם, תיהפך המחתרת לכנופיה ידועה לדראון, אשר תזרע הרס וחורבן ותשפוך דם ללא כל מטרה ובלי שום הצדקה". ילין-מור האיץ ביזרניצקי לחסל את גלעדי, וסיים בהצהרה שהוא יהיה שותף מלא לאחריות לכך.

כאמור, המכתב הזה הגיע לידי יזרניצקי כשגלעדי כבר לא היה בין החיים. עתה הוא זימן שלושה עשר מהמפקדים הבכירים ביותר בלח"י לכינוס בחולות בת ים, סיפר להם על חיסול גלעדי, הקריא את מכתבו של ילין-מור, שטח את נימוקיו שלו למעשה, נטל עליו אחריות מלאה, והודיע כי הוא מוכן לתת עליו את הדין, אם הנוכחים סבורים שיש בכך צורך. לאיש מהם לא היו טענות.

"במקום תנועת חירות… תיהפך המחתרת לכנופיה ידועה לדראון" – נתן ילין-מור

כיצד הצדיק יזרניצקי את החיסול? בספרו האוטוביוגרפי, שנכתב שנים רבות לאחר מכן, הוא הביא מספר נימוקים. ראשית ציין כי גלעדי תכנן לחסל את בן גוריון ושאר ראשי היישוב. שנית, הזכיר את הפעולות חסרות האחריות שיזם, ובפרט ניסיון פיצוץ ההפגנה בתל אביב. שלישית, טען כי יחס משפיל, אלים ומאיים של גלעדי כלפי חבר לח"י ששימש כקצין הקשר שלו– פסח לוי שמו – הוביל להתאבדותו של האחרון.

כמה אמת יש בטענותיו של יזרניצקי? התשובה לשאלה זו איננה חד משמעית. ברור שיזרניצקי לא יצר יש מאין דמות של שטן מעוות; ישנן אינספור עדויות כתובות ומצולמות של חברי לח"י שחוו באופן אישי, או ראו בעיניהם חברי לח"י אחרים שספגו מגלעדי יחס מזלזל ואלים, הכולל נפנופים באקדח ואיומים ברצח, וכן שמעו מפיו את השקפותיו הקיצוניות; דוד בלאו, למשל, שמע ממנו באופן אישי את תכניותיו לחסל את הנהגת היישוב. חשובה במיוחד לענייננו העובדה ששניים מהעדים הללו עוינים במפורש ליזרניצקי, ואף מטילים ספק כבד בצדקת חיסולו של גלעדי, ואף על פי כן מתארים התנהגות בעייתית ביותר מצדו.

"לא יצר יש מאין דמות של שטן מעוות": ספרו האוטוביוגרפי של יצחק שמיר

אחד מהם הוא יצחק חסון, ראש המודיעין של הלח"י בסוף שנות הארבעים, שעבר שינוי אידיאולוגי חד, הגדיר עצמו מחדש כהומניסט, ומתח בספר זיכרונותיו ביקורת קטלנית על האידאולוגיה הלאומנית-מהפכנית שהנחתה את לח"י ועל דרכיה האלימות. הוא מתאר כיצד השתתף בקורס שבסיומו בא גלעדי לדבר בפני החניכים הצעירים, ואיים כי אם לא ימלאו את תפקידם כראוי המחתרת תחסל אותם. ראוי להבהיר, כי מדובר היה באיום רדיקלי ובלתי-שגרתי בעליל בקנה המידה של המחתרות, ולח"י בכללן. חברים ש"לא מילאו את תפקידם כראוי" ננזפו והועברו לתפקיד אחר, לא הוצאו להורג.

העד השני הוא אריה קוצר, שלא רק שמגדיר את ההתנקשות כ"פשע", אלא מגלה חיבה מופגנת לגלעדי, שהיה ידידו האישי. אלא שגם מבעד סבך האפולוגטיקה שהוא מייצר ניתן להבחין בבירור שגלעדי נהג לפזר איומי רצח כלפי חבריו במחתרת (שהיו, בעיני קוצר, התפארויות ילדותיות חסרות משמעות), שהיה "אכול הדמיונות והתכניות, בתוכן גם תכניות סרק מעפילות אל ספירת ההזיות", ושתכנית הפעולה המשותפת לו ולקוצר כללה בין השאר מלחמה "בבוגדים בארץ, במתעים, במעוותים… לו ברחנו אז שנינו, ייתכן מאד כי כמה ראשים מיותרים אותו זמן בארץ ומחוצה לה – היו נופלים". עדות כזו, מצד מי שגם עשרות שנים לאחר המעשה מצדד בגלוי בגלעדי, מחזקת את טענתו של יזרניצקי כי גלעדי אכן התכוון לחסל כמה מראשי היישוב.

החוליה החלשה במערך טיעוניו של יזרניצקי היא הטענה שגלעדי אחראי להתאבדותו של פסח לוי. חלק מהמקורות מצטטים פתק שהותיר לוי לפני מותו, ובו כתב כי "בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום", אולם גם אם נניח שציטוטים אלו אמינים, הרי בפתק זה לא מוזכר שמו של גלעדי ולא מוטלת עליו כל אחריות ישירה. למעשה, אין בידנו להוכיח או להפריך את טענתו של יזרניצקי שגלעדי התאכזר ללוי ושכתוצאה מכך שלח הלה יד בנפשו.

"בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום": פסח לוי

עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, ככל שחלפו השנים כך הלכה הפרשה ונעשתה מוזרה יותר וחידתית יותר. בת זוגו של פסח לוי הייתה שׂריקה (שרה) לוי, חברת לח"י ששימשה כמקשרת של יזרניצקי, תחת הכינוי המחתרתי 'שולמית'. זמן מה לאחר מותו של פסח לוי נכנסה 'שולמית' למערכת יחסים רומנטית עם יזרניצקי, וכעבור מספר חודשים השניים נישאו. בעוד כמעט כל המעורבים האחרים בפרשה דיברו עליה בפירוט, שולמית שמרה על שתיקה – למרות שהייתה אולי האדם הקרוב ביותר ליזרניצקי בזמן האירועים. בני הזוג קראו לבנם הבכור יאיר, על שמו של מייסד הלח"י. לבתם השנייה קראו גלעדה. ההסבר הרשמי הוא שבחירת השם נבעה מ"האהבה והכמיהה להרי הגלעד". אף אחד, כך נדמה, לא האמין להסבר הזה; רבים ייחסו את השם לנקיפות מצפונו של האב. יזרניצקי עצמו עברת את שם משפחתו לשמיר, אותו שם-כיסוי שאימץ לעצמו במחתרת, ולאחר קום המדינה שירת שנים רבות במוסד, רחוק מהעין הציבורית.

פרשת גלעדי הייתה ידועה ומוכרת לחברי הלח"י לשעבר, ועיקריה פורסמו עוד בשנות החמישים – אולם היא עוררה מעט מאד עניין בציבור הרחב באותה תקופה. המצב החל להשתנות בראשית שנות השמונים, כששמיר מונה לשר החוץ, ומאוחר יותר לראש הממשלה. כתבות תחקיר החלו להתפרסם בעיתונות, מחזה המבוסס על הפרשה נכתב והועלה על הבמה, ובפרט התפרסמה מחאת בני משפחתו של גלעדי, שעלו לארץ לאחר קום המדינה ודרשו לטהר את שמו. מחאה זו נשאה פרי, ושמו של גלעדי צורף לרשימת חללי הלח"י; אולם הפרשה המשיכה לרדוף את שמיר, ושימשה כנשק פוליטי נגדו בידי המערך, וככל הנראה אף בידי מתחריו בתוך הליכוד.

במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים התפרסמו עשרות ספרי זיכרונות של חברי המחתרות, ושפכו אור בין השאר גם על פרשת גלעדי, אולם פרטים רבים נחשפו רק בראיונות שהעניק דוד בלאו בשנים האחרונות. למרות שפרטים אחדים עדיין שנויים במחלוקת, או לא ברורים כל צרכם, ברור היום כי פרשת גלעדי היא הדוגמא המובהקת ביותר מתקופת המנדט למעשה קיצוני שביצעה מחתרת לא על מנת להילחם באויביה, אלא על מנת להתוות גבולות מוסריים, פוליטיים ואסטרטגיים עבור עצמה.

לחלק הראשון: רצח בחולות – השלד בארון של שמיר

רצח בחולות: השלד בארון של שמיר – טור אורח

ביום חם בסוף קיץ 1943 צעדו שלושה גברים באזור שומם בפאתי תל אביב. ברגע אחד, ללא שום התראה, שלפו שניים מהם אקדחים וירו למוות בשלישי. לאחר מכן חפרו קבר רדוד בחול וטמנו בו את גופתו. שני הגברים שבו על עקבותיהם, ניגשו לדירתו של מפקדם – גבר צעיר ונמוך קומה, בעל זקן ופאות ארוכות, אותו כינו 'מיכאל' – ודיווחו כי הוראתו בוצעה. שותפו להנהגת המחתרת חוסל. הציבור הישראלי החל להתוודע לפרשה מסעירה וכואבת זו רק ארבעים שנים לאחר מכן, כש'מיכאל' הפך לראש הממשלה השביעי של ישראל. טור אורח מאת אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי בארץ ישראל.

Credit: Elnur, depositphotos.com

שנת 1942 לא הייתה שנה טובה עבור הלח"י. הארגון הצעיר, שאנשיו פרשו מן האצ"ל זמן קצר קודם לכן בשל סירובם לקבל את מרות המפלגה הרוויזיוניסטית והקו הפרו-בריטי שאימצה, לא הספיק להתבסס כהלכה לפני שיריביו הנחיתו עליו מכות קשות בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל סרב להתייחס בסלחנות לקיומם של ארגונים חתרניים בשנים האפלות של מלחמת העולם, ורדף את המחתרת הקטנה עד חורמה. מוסדות היישוב היהודי, שגם בימים כתיקונם התייחסו בעוינות לארגונים חמושים שסירבו לקבל את מרותם, אימצו יחס נוקשה עוד יותר בתקופה זו. הציבור הרחב הפנה את גבו ל"כנופיית שטרן", שמימנה חלק מפעולותיה באמצעות שוד בנקים, ושנאתה לבריטניה הובילה אותה אפילו לניסיון לנהל מגעים עם מדינות הציר עצמן. אך כואב מכל, מנקודת מבטם של חברי המחתרת, היה יחסם של חבריהם לשעבר שבאצ"ל, שכינו את הארגון החדש בשם "הפלג" ומסרו את שמות חבריו לבולשת הבריטית.

המאבק שנוהל כנגד הארגון הקטן, העני, וחסר העורף הציבורי, היה מאבק יעיל במיוחד. תוך חודשים ספורים הצליחו הבריטים לכלוא את כל ההנהגה הבכירה של המחתרת, ולחסל רבים מחבריה בחילופי ירי מול המשטרה. המכה הקשה מכל, לפחות מבחינה פסיכולוגית, הייתה מותו של המייסד, המנהיג והרוח החיה של הארגון – אברהם שטרן. אלו שניסו למלא את מקומו נלכדו גם הם במהרה, והארגון נותר ללא הנהגה. כל מה שנשאר מהלח"י בקיץ 1942 היה כמה עשרות חברים צעירים וזוטרים, כמעט ללא נשק, משותקים ונרדפים, שפעילותם הצטמצמה בניסיון נואש לשמור על קשר זה עם זה. רבים סברו כי הארגון סיים את תפקידו בהיסטוריה כהערת שוליים ולא יותר.

אך במובנים רבים, החלק החשוב והתוסס יותר של המחתרת באותם ימים לא היו החברים המעטים שעדיין הסתובבו באופן חופשי, אלא אלו שהיו כלואים – רובם במחנה המעצר מזרע שבצפון. שלוש דמויות בלטו במיוחד בין המפקדים במחנה. נתן ילין-מור היה בכיר בבית"ר בפולין, שם פגש את אברהם שטרן והצטרף בהשראתו למחתרת. לאחר פרוץ מלחמת העולם עלה לארץ, חידש את קשריו עם שטרן ופעל בשליחותו, עד שנתפס ונאסר. יצחק יזרניצקי היה גם הוא חבר בבית"ר, אך עלה לארץ עוד באמצע שנות השלושים. הוא הצטרף לאצ"ל, עבר קורס מפקדים, והחל להוביל יחידות של הארגון לביצוע פעולות נקמה בערבים בתקופת המרד הערבי הגדול. בזמן הפילוג באצ"ל בשנת 1940 הוא ביצע זיגזג מרשים, כאשר בימים הראשונים עמד לצדו של אברהם שטרן, חזר לאצ"ל, וכעבור מספר חודשים עבר שוב לצדו של שטרן. בארגונו של שטרן היה יזרניצקי מפקד זוטר יחסית, אך בעקבות המעצרים התכופים של המפקדים הבכירים קודם במהירות והפך לחבר במפקדה – אך הספיק לפעול בה רק זמן קצר לפני שנכלא.

יצחק יזרניצקי (שמיר)

הדמות השלישית הייתה החידתית מכולן. אליהו גרין נולד בטרנסילבניה בשנת 1915, ומגיל צעיר עמדו חייו בסימן המרד. הוא נשלח ללמוד בישיבה של חסידות סאטמר, אך עזב אותה וחי לבדו. הוא הצטרף לבית"ר, ובה יצר לעצמו שם של אדם אידיאליסט וכריזמטי – אך גם תקיף וכוחני. על פי עדותם של בני משפחתו, הוא הגיב לגילויי אנטישמיות בסביבת מגוריו תגובות אלימות, לעתים בתמיכתם של בני נוער אחרים. הוא סחט במרמה סכום כסף מהוריו, על מנת לקנות נשק ולשלחו לאצ"ל בארץ ישראל. הוא גויס לצבא הרומני, אך בעקבות תקרית בה הכה קצין, ערק מהצבא וברח להונגריה. בסיוע הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית בבודפשט עלה לאניית מעפילים והגיע לארץ באופן בלתי חוקי בסוף שנות השלושים. למשפחתו, שביקשה לחדש עמו את הקשר, כתב: "אל תחפשוני. מה שאני עושה – אני עושה עבור עמנו וארצנו", וכשאביו ביקש ממנו לדאוג גם לעצמו, ענה לו "לא אוכל להגיד עליך, כי אבי אתה – אם אתה מסוגל לייעץ לי שלא להיות מאה אחוז מסור לענייננו הלאומי". דיבר ועשה: אליהו גרין עברת את שם משפחתו לגלעדי, הצטרף לפלוגת בית"ר בזיכרון יעקב, התגייס לאצ"ל ועבר קורס מפקדים. עם הפילוג הצטרף לאנשי שטרן, אך זמן מה לאחר מכן נאסר ונכלא גם הוא.

בשורות הלח"י היה ידוע גלעדי כמי שאוחז בדעות רדיקליות אפילו ביחס למחתרת, וכמי שהתנהגותו התוקפנית הקימה לו שונאים רבים. כך למשל סיפר אחד מאנשי הלח"י שבילה תקופה ממושכת במחיצתו, בתוך ומחוץ לגדרות מחנה המעצר:

"גלעדי טען שמחתרת חייבת להיות לוחמת, וכדי שתוכל ללחום, הכול צריכים לפחד ממנה פחד מוות, גם מנהיגי היישוב ומפקדי ההגנה. אחרת תהיה המחתרת נרדפת ללא רחם ולא ייתנו לה להוציא את האף החוצה. הוא לא סבל שום דעות מנוגדות לתפיסת עולמו, והתייחס תמיד למתנגדיו בבוז ובביטול […] אליהו גלעדי לא היה בודד. היו לו כמה חסידים במחנה ומחוץ למחנה שהיו מוכנים ללכת אחריו. הוא היה מפקד אמיץ החותך דברים במקום, בדרך כלל בצירוף שליפת אקדח מאיימת."

"שליפת אקדח מאיימת" – אליהו גלעדי

האיום בנשק – לעתים קרובות תוך שליפתו והפנייתו אל בן שיחו, בצירוף ההכרזה "אני אדפוק אותך כמו כלב" ("לדפוק", בסלנג של המחתרת, פירושו להרוג) – הפך להיות סימן היכר של גלעדי, ורבים מעמיתיו חוו אותו על בשרם. לא פחות מחריד היה יחסו לנשים, שתואר על ידי אחד מידידיו כ"ברוטאלי", ואילו חבר אחר בלח"י ציין כי "לגלעדי היתה 'תאוריה מימי חניבעל' שתפקידן של הבנות בלח"י לדאוג שהגברים יהיו רגועים".

תכונה נוספת של גלעדי, שנחשבה לעתים – אם כי לא תמיד – לבעייתית, היא קיצוניותו האידיאולוגית. הלח"י היה ארגון רדיקלי בכל מובן של המילה; ואף על פי כן, גלעדי הצליח להיות רדיקלי מדי בעיני רבים מחבריו. הוא גרס כי "חופש פירושו, תעשה ככל העולה על דעתך. הוא טען שאנשי מחתרת צריכים להיות חפים מכל רגש. הוא רצה להקנות את ערכיו אלה ללח"י […] חמור מכל היה רצונו לחסל את חיים וייצמן, בן גוריון ושרת. פעם הזכיר גם את גולומב וגם אישים בתנועה הרוויזיוניסטית ובאצ"ל". לפי עדות אחרת, גלעדי העלה "רעיונות מוזרים כגון הקמת חוות לילדים שיחונכו כחיילים עברים במדינה העתידה". נתן ילין-מור סיכם זאת בפשטות באומרו שגלעדי פיתח את תורתו המהפכנית "אל מעבר לגבול המפריד בין מהפכנות לניהיליזם".

למרות זאת, ואולי בשל זאת, היו כמה מאנשי לח"י שהאזינו בקשב רב לדבריו, ואישרו, גם שנים רבות אחר כך, כי הושפעו מדמותו. ואכן, כל אדם עשוי אורות וצללים בערבוביה, וגם מתנגדיו החריפים ביותר של גלעדי הודו כי ניחן באומץ לב יוצא דופן ובדבקות עיקשת במטרה, וכמה אף ציינו כי היה אדם יפה תואר ומושך. יתר על כן, גלעדי הוציא לעצמו שם בהסתפקותו במועט. בהיותו מדריך בקורס העריכו חניכיו את העובדה "שמנת האוכל שלו היתה תמיד הקטנה ביותר", ואחד מאנשי לח"י שבילה זמן רב במחיצתו בתקופה מאוחרת יותר סיפר כי הוא "היה סגפן. לרוב סעד פת לחם במרגרינה וסלט בן שני פריטים, צנון ועגבנייה".[7]

לוחמי חרות ישראל – ויקיפדיה

תחייתו של הלח"י מהשבר המוחלט בו היה נתון באמצע 1942 החלה דווקא ממחנה המעצר בו היו כלואים אנשיו המובחרים ביותר – מזרע. אלו החלו לתכנן במרץ את בריחתם של כמה מפקדים בולטים על מנת לארגן מחדש את חברי המחתרת שנותרו בחוץ ולהניח מסד לבריחות נוספות. מכיוון שהבורחים היו זקוקים באופן מידי למקלט בטוח, בו תכלכל אותם המחתרת, נקבע מספרם לשניים בלבד. נתן ילין-מור לא היה מעוניין להיות אחד מהם מסיבות אישיות. היה ברור אם כך שהמועמד הראשון לבריחה הוא יצחק יזרניצקי, ובידיו ניתנה בחירת המועמד השני. הוא בחר באליהו גלעדי.

שמיר היה מודע היטב לחסרונותיו של גלעדי; אך גם ליתרונותיו. כפי שהסביר זאת שנים מאוחר יותר, בחר בו משום שהיה "זריז ומיומן, בעל דמיון יצירתי, נועז וחסר כל פחד. חשבתי שסגולות אלו שלו ערכן רב בהקשר של בריחה מהכלא יותר מערכן של כל התיאוריות שהפריח בהבל-פה." הערכתו של ילין-מור הייתה שונה בתכלית. הוא הכיר אמנם בתכונות מהן התרשם יזרניצקי, אולם סבר "כי סגולות טובות וחשובות אלו עלולות להיות לרועץ, אם אין הן מבוקרות בתבונה, בשקול דעת, בראית הסכנות ואף בפחד מפניהן." גלעדי הבטיח שלא לעשות דבר בחוץ בלא אישורו של יזרניצקי, והלה סמך על הבטחתו.

אולם ייתכן שהייתה סיבה נוספת לכך שיזרניצקי בחר לקחת את גלעדי איתו – סיבה שאין לה רמז בזיכרונותיהם של יזרניצקי ושל ילין מור. אחד מאנשי הלח"י העצורים במזרע ציין כי בימים שקדמו לבריחה "גלעדי טען שהוא יברח לבדו, ללא עזרת איש, ויתחיל לפעול לפי תורתו 'המהפכנית'.״ ייתכן שיזרניצקי סבר שעדיף לשמור את יריביו קרוב ככל האפשר, תחת שליטתו, ועל הדרך גם להפריד בין גלעדי לבין האוהדים שצבר בין גדרות מחנה המעצר. כך או כך, ילין-מור לא היה רגוע. הוא סבר כי-

"אף אם יעמוד גלעדי בהבטחתו בזמן הראשון, אין ספק בלבי שהוא ישתחרר מפקוח באחד הימים. ודאי יגיעו לידי שליפת אקדחים. ביקשתי את מיכאל [כינויו של יזרניצקי], שיהיה ער לסכנה ויעמוד על המשמר; שיהיה הוא ראשון אשר ישלוף ויפעיל את אקדחו. באו ימים ומיכאל זכר."

לחלק הבא: רצח בחולות – מדוע הורה שמיר לחסל את שותפו להנהגת המחתרת?

%d בלוגרים אהבו את זה: