ארכיון הבלוג

נגד חופש ההפגנה: מחשבות על המהומות בירושלים

המהומות האחרונות בירושלים מלמדות אותנו שוב שחופש ההפגנה חשוב פחות מהחיים של תושבי ירושלים הנורמליים, אלו שרוצים ללמוד, לעבוד, להתפרנס ולבלות, ולא להשתתף בקטטות פוליטיות. המדינה חייבת לרסק את פושעי השנאה משני הצדדים באגרוף ברזל, ואף לומר בריש גלי: קודם סדר וביטחון, אחר כך "צדק", "כבוד", "זכות ההפגנה" וכל השאר.

Credit: Andrij-Ter, depositphotos.com

יתכן שבעתיד, יש שיזכרו את המהומות שהיו בימים האחרונים בירושלים כ"אינתיפאדת הטיקטוק". הכל מכירים את גורמי העומק שמתסיסים את הרחוב הערבי והרחוב היהודי הירושלמי, והמתח ששורר בין שתי הקבוצות. ההתלקחות הנוכחית התחילה כשילוב של שני גורמים: הוראה תמוהה של המשטרה שאסרה לשבת על המדרגות של שער שכם, מנהג רמדאן ידוע, שגרמה לחיכוכים יומיומיים מסביב לשער, וטרנד שנאה שהחל ברחוב הפלסטיני, להרביץ ליהודים חרדים ולהעלות את הסרטונים לטיקטוק. ברגע שסרטוני הטיקטוק הפכו לאופנה, ואלימות של פלסטינים נגד יהודים דתיים אקראיים הפכה לטרנד, ההידרדרות היתה רק עניין של זמן. בתגובה למהומות, החליט ארגון השנאה הגזעני "להבה" להוסיף גלונים של שמן למדורה, ויצא לשער שכם בתהלוכה. הפורעים היהודים לא הסתירו את מטרותיהם. בקבוצות פייסבוק יעודיות, הם דיברו על הכנת אגרופנים וכלי נשק קרים מאולתרים אחרים. כנופיות של נערי שוליים הרביצו לערבים ברחבי מרכז העיר, בעוד פלסטינים התארגנו בהפגנה משל עצמם, וערכו לינץ' בעוברי אורח שנסעו במזרח העיר.

בין כל הדיווחים על המהומות, בלטה בעיני התבטאות של ראש העיר משה ליאון. בראיון רדיו לרומי נוימרק ועמרי אסנהיים, אמר ליאון כי הוא ביקש בכל תוקף מהמשטרה למנוע את הפגנת השנאה של להבה בשער שכם, אך נענה שהדבר לא אפשרי מבחינה משפטית. התשובה של המשטרה מוזרה ממספר בחינות. ראשית כל, במספר מקרים בעבר, נמנעו הפגנות משיקולי ביטחון, בוודאי הפגנות של פלסטינים. שנית, התכתבויות הואצאפ של המפגינים הצביעו על סכנה קרובה ומיידית לאלימות גזענית. שלישית, הקריאות הקצובות שלהם, "שישרף לכם הכפר", "מוות לערבים וכדומה", הם קריאות שבית המשפט כבר הגדיר בעבר כפליליות. אם המשטרה לא היתה מתעשתת ובולמת את האספסוף של גופשטיין מאה מטרים משער שכם עם פרשים ורימוני הלם, היה ללא ספק מרחץ דמים.

יש כאלו שיסכימו אולי עם המשטרה. חופש ההפגנה, אחרי הכל, נחשב לאחד מיסודות הדמוקרטיה. אולי מפקד מחוז ירושלים נהג נכון כשנתן לנעריו של גופשטיין "להוציא קיטור" ובלם אותם ליד שער שכם? עמדה כזאת מתעלמת מדינמיקת ההתלקחות שההפגנה של להבה ליבתה, ביחד עם האלימות הפלסטינית, ומהסכנה ההולכת וגוברת לשובם של פיגועי היחידים משני הצדדים. אלו שדוגלים בחופש ההפגנה חושבים בדרך כלל על הפעיל, האקטיביסט, שרוצה לזעוק את זעקתו, אפילו אם היא מרגיזה ומקוממת. אני, לעומת זאת, חושב על הירושלמי הנורמלי, הממוצע. זה שלא מתעסק בפוליטיקה, אבל רוצה ללמוד, לעבוד ולפרנס את המשפחה, לבלות, או לחילופין ללכת להתפלל בבית כנסת, כנסיה או מסגד בלי השפלות והפרעות. עבור אלו, המהווים את רוב רובם של תושבי העיר, סדר וביטחון חשובים יותר מכל זכות אדם תיאורטית, ובוודאי שיותר מ"צדק", מ"כבוד" או מזכות ההפגנה. אנשים נוטים לשכוח שעם כל חשיבותן של חרויות האזרח, לרבות חופש הביטוי וחופש ההפגנה, לאף אחת מהן אין משמעות כשאתה חי בעיר בוערת וצריך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לרחוב. קודם כל הזכות לחיים ולביטחון – אחר כך כל השאר.

אני לא מזלזל, כמובן, בחופש ההפגנה – רק שם אותו בפרספקטיבה הנכונה. חשוב לי גם להדגיש, שביטחון אינו תירוץ שמאפשר להשתיק אנשים בכל עת. גם בארצות הברית וגם בישראל, למשל, יש נטייה למשטרה לאסור הפגנות שלוות ולא אלימות לחלוטין, רק כי גורם אלים כלשהו מאיים שייפרע מהמפגינים אם יופיעו ברחובותיו. הטיעון הזה שימש בעבר את אלו שרצו לאסור את מצעד הגאווה, למשל. אבל אין להשוות את מצעד הגאווה, הפגנה שלווה ולא אלימה מעצם הגדרתה, להפגנות כמו אלו של "להבה", שכל כולן ומהותן קריאה לאלימות גזענית. הפגנות כאלו יש לעצור עוד לפני שהן מתחילות, בלי להתחשב בכל מיני "חרויות" תיאורטיות. הביטחון של תושבי העיר קודם להן. לגיטימי בעיני שפלסטינים יפגינו בשער שכם נגד התקנות התמוהות של המשטרה (איסור ישיבה על המדרגות), אבל ברגע שהפגנות כאלו גולשות לאלימות – יש לפזר אותן מיד. בירושלים, כל ערעור אלים על הסדר הקיים וכל אלימות אתנית עלולה להביא למרחץ דמים.

ומה חוץ מזה? הדברים מובנים מאליהם, אך חייבים להיאמר שוב ושוב. אלו שמזדהים אידיאולוגית או לפחות "מבינים" פשעי שנאה (בדרך כלל מהצד "שלהם") תמיד מעלים את ההקשר כדי להמעיט בחומרתם. כן, לא נחמד שערבים מכים חרדים ומעלים את הסרטונים לטקטוק, אבל "אתה צריך להבין את ההקשר של דיכוי הפלסטינים במזרח ירושלים". בוודאי פסול לצעוק "מוות לערבים" או להרביץ לעובדי ניקיון פלסטינים במרכז העיר, אבל "אתה חייב להבין שהכבוד היהודי נרמס ויש כאלו שנאלצים להגיב". יש גם שמעלים את טיעון "חוסר הסימטריה": אם ערבים נוהגים באלימות יותר מיהודים, אזי יש לגלות יותר סלחנות לאחרונים.

לכל האפולוגטים הללו של האלימות, מתוחכמים יותר או פחות, צריך לענות בתשובה פשוטה, חד משמעית וברורה. לפשעי שנאה, ערבים שמכים יהודים או יהודים שמכים ערבים, שלא לדבר על לינצ'ים או אלימות רצחנית יותר, אין "הקשר", אין הבנה, אין סליחה ואין מחילה. המדינה חייבת לדכא אלימות כזאת מיד ובאגרוף ברזל. עדיף אלימות מדינתית, קשה ככל שתהיה, מאלימות פרטית שמכה באנשים בלי הבחנה. אם צריך, יש לחוקק עונשי מינימום בכדי להתגבר על הרחמנות של שופטים מסויימים, שמשחררים פורעים אחרי מספר ימים. ארגונים אלימים מטבעם, כמו להבה, יש לאסור מיד, ולנהוג בהם כפי שנהגו בתנועה האסלאמית הצפונית. למשך המהומות, יש לעצור את גופשטיין וכל יתר המנהיגים במעצר מנהלי, ובהקדם האפשרי להעמיד אותם למשפט. בשלב הבא, יש לעבור למעצרים של פעילי הגרעין הקשה, ואת נוער השוליים להעביר לטיפול של רשויות הרווחה.

ארגונים שאולי נוהגים לפעמים באלימות, אך רוב פעילותם אינה אלימה, יש להסס לפני שאוסרים ומפזרים. אולם ארגונים, הפגנות ואירועים שכל מהותם אלימות גזענית – יש לפזר ולשבור ללא היסוס. הסדר, הביטחון והחיים של תושבי ירושלים קודמים ל"חירות" של מתסיסים מקצועיים לשפוך שמן לתוך המדורה.

נ.ב. איך להתגבר על הגב הפוליטי של אנשי להבה – זו שאלה קשה הרבה יותר. צעד אחד לפתרון הוא להשאיר את סמוטריץ' וחבריו מחוץ לממשלה הבאה.

לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

%d בלוגרים אהבו את זה: