ארכיון הבלוג

אור בקצה המנהרה: מתווה מדיני ליציאה מהבוץ העזתי

בעוד עריה של ישראל מופגזות ברקטות וצה"ל נלחם בעומק עזה, כדאי גם לחשוב על היום שאחרי. איך נפיק הישג מדיני של ממש מהמבצע מול החמאס? בשבוע שעבר, כאן בינשוף, כתב יונתן בוקסמן על מתווה של "הסרת המצור מול פירוז" ברצועת עזה. השבוע, ינשוף פוליטי-מדיני מנסה להציע מתווה כולל יותר, שיוכל למנף את הסיוט שאנחנו נמצאים בו לפריצת דרך מדינית. עקרונות היסוד: פשטות, בהירות, פומביות ונכונות ללכת עד הסוף, מבחינה מדינית וצבאית כאחד. 

518902pic_C

 

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס, בעברית ובאנגלית. הגירסה הלועזית התפרסמה גם בינשוף אנגלית.

ב-17 ליולי פתחו חיילי צה"ל את שערי עזה ובריחיה, וכוחות גדולים של רגלים ושריון נכנסו לרצועה במבצע הקרקעי השני מאז ההתנתקות. מטרתו של המבצע היא כביכול מוגבלת: לרסק את מנהרות התקיפה ומצבורי הטילים לטווח ארוך שאליהם לא מסוגל להגיע חיל האוויר. בפועל, כמו כל מבצע צבאי, גם הפעולה הקרקעית הנוכחית בעזה מיועדת להעניק מרווח תמרון למדינאים ולהשיג הסכם הפסקת אש טוב יותר. כפי שהבהיר יונתן בוקסמן בטור האורח שלו בינשוף, חזרה להבנות עמוד ענן, בגירסה כזאת או אחרת, היא ברכה לבטלה. כך אנחנו מבטיחים לעצמנו מספר אינסופי של סבבים, הרוגים ודם כמים בעזה ובישראל כאחד. כניעה לדרישותיו הנוספות של החמאס (הסרת המצור, שחרור אסירים, גישה למסגד אל-אקצה) ללא תמורה מספיקה, תזרז משמעותית את הסבב הבא משום שתוכיח לגורמי הטרור שירי הטילים משתלם – למרות כיפת ברזל. מצד שני, גם כיבוש ארוך של הרצועה ופירוק שלטון חמאס הוא פיתרון שחסרונות ניכרים בצדו. גם אם נתעלם מהדם והדמים שפתרון כזה ידרוש, מהרג המוני של אזרחים ברצועת עזה, מהלחץ והגינוי הבינלאומיים ומדעת הקהל הערבית שעודנה רדומה באופן יחסי, הרי התמוטטות חמאס עלולה לפנות את המקום לארגונים סלפיים קיצוניים ומסוכנים עוד יותר. במצב הנוכחי, ובהתחשב בעקשנותו של חמאס, יתכן שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת; יתכן שלא תהיה ברירה אלא לשלם את המחיר וללכת עד הסוף, אולם אליבא דכולי עלמא מדובר באופציה שאינה מועדפת.

סיפור ידוע ומוכר: הפצצה במהלך מבצע עמוד ענן

אם חמאס יתגמש ויתחיל משא ומתן רציני, ישראל יכולה וצריכה לנצל את הדרישות המופרזות של ארגון הטרור העזתי כדי לדרוש ממנו ויתור משמעותי בתמורה. ראש הממשלה צריך להציע בקול ברור וצלול הסרה מלאה ומוחלטת של המצור וסיוע בינלאומי נדיב לשיקום עזה, שחרור נעצרי "שובו אחים" וגישה מבוקרת של עזתים למסגד אל-אקצה, תמורה לפירוז מלא של הרצועה מטילים ומנהרות טרור בפיקוח מצרי או בינלאומי. התקדמות הסרת המצור תהיה מדורגת, בבד בבד עם התקדמות הפירוז, אולם על היוזמה יש להצהיר באופן דרמטי, ברור ופשוט ככל האפשר. כך, יהיה ברור גם לידידיהם של הפלסטינים בעולם, ולדעת הקהל הפלסטינית עצמה, שישראל מציעה אור בקצה המנהרה, תקווה להסרה מוחלטת של המצור כל עוד יובטח בטחונה. חשוב לשים לב שהמתווה המוצע לא ידרוש מתנועת ההתנגדות האסלאמית ויתורים אידיאולוגיים שהיא לא מסוגלת לתת בשלב הזה. החמאס לא יאלץ לוותר על שלטונו ברצועה, להכיר בישראל או אפילו בהסכמים שחתמה הרשות הפלסטינית. הוא ייאלץ לוותר אך ורק על הטילים, כלי שהוכיח את עצמו ממילא כבלתי אפקטיבי. החמאס לא יסכים למתווה כזה מרצונו הטוב, כפי שנוכחנו כולנו מנאומו של ח'אלד משעל אתמול בערב. לשם כך יש צורך בלחץ צבאי אינטנסיבי שיוביל את הנהגת החמאס ברצועה למסקנה שעצם שלטונה, אם לא קיומה הפיזי, נתון בסכנה מיידית ומוחשית.

לחץ צבאי אינטנסיבי: הדרך היחידה להגיע להסכם פירוז

לחץ צבאי אינטנסיבי: הדרך היחידה להגיע להסכם פירוז

אולם כדי למנף את מבצע "צוק איתן" להישגים מדיניים של ממש, חובה לפתוח ביוזמה מדינית דרמטית באותה מידה גם בגדה המערבית. הכותרת אינה מספיקה. לפני מספר ימים שמעתי את ח"כ ניצן הורוביץ מדבר בטלוויזיה ואומר בעייפות שיש "לפתוח יוזמה מדינית עם אבו מאזן", במעין שחזור של סיסמאות שלקוחות מהפגנות שמאל בשנות התשעים. השאלה העיקרית היא לא האם צריך, אלא איך לעשות זאת. כיצד נימנע מעוד סבב כושל של משא ומתן, שהפלסטינים לא מאמינים בו ומתייחסים אליו (בצדק) בציניות תהומית? תחקיר הניו רפבליק מעלה כי הסבב הקודם לא נכשל רק בגלל מחלוקות מהותיות, אלא גם מפני שטבע בדיונים מתישים על סדר יום ונתן לפלסטינים תחושה (מוצדקת) שישראל מעוניינת אך ורק לבזבז את זמנם ולהעניק שכפ"ץ מדיני לבנייה בהתנחלויות. לפיכך, כל יוזמה מדינית חדשה חייבת לפזר את חוסר האמון הזה באמצעות סדרה של מהלכים מהירים, דרמטיים וסמליים שיחזירו לישראל את היוזמה, יפתיעו את הצד השני וימנעו מאיתנו לבזבז את הזמן בחודשים ארוכים של דיונים עקרים.

הצעדים הראשונים חייבים להיות ביוזמת ישראל, והם חייבים להיות צלולים וברורים ככל האפשר. על ראש הממשלה להכריז כי הוא מוכן להכיר מיד בפלסטין כמדינה חברה באו"ם, בגבולות זמניים או "שנויים במחלוקת", ולפתוח עמה במשא ומתן על יתר הסוגיות. במקביל, תגיש ישראל למדינה הפלסטינית מפה של חזונה לגבולותיה העתידיים. בנייה נוספת בהתנחלויות תוקפא כל עוד השיחות נמשכות, בתמורה להימנעותה של המדינה הפלסטינית מצעדים עוינים כגון פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג. כמו כן, יש להזמין את אבו מאזן, כנשיא, לביקור ממלכתי בירושלים ונאום בכנסת, בכוריאוגרפיה שתזכיר את ביקור סאדאת. חשוב להזכיר נשכחות: ביקורו של סאדאת הגיע לפני הסכם השלום בין שתי המדינות – מחווה סמלית שהניעה את הציבור מבחינה רגשית ואפשרה למקבלי ההחלטות לנוע מעבר לתחום הנוחות האידיאולוגי שלהם. הכרה במדינה פלסטינית לא רק תשכיח את נזקי המבצע בעזה ותבלבל את מתנגדיה של ישראל בעולם, אלא גם תספק אופק ברור למשא ומתן. היא תיתן לפלסטינים תחושה שהם השיגו משהו עוד לפני תחילת ההתמקחות האינסופית בחדרי הדיונים.

לתת לפלסטינים משהו: נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

לתת לפלסטינים משהו: נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

מתווה כזה, שיוכל לתמוך בהסדר הפירוז בעזה, יחייב קואליציה מסוג אחר, בלי בנט, הבית היהודי, ואולי גם חברי הכנסת הימנים ביותר בליכוד. הוא יחייב מהלך דוגמת הקמת קדימה, או, למצער, צירוף מפלגת העבודה לממשלה. נתניהו לא ילך אליו מרצונו שלו:  רק לחץ חזק של המרכז-שמאל והגורמים המתונים בקואליציה יוכל ליצור את תנאי הפתיחה. יש לוודא גם שיצחק הרצוג לא ינצל את המצב שנוצר כדי להפיל את הממשלה במחטף, כפי שעשו אהוד ברק ואנשיו לאחר הסכם וואי. בכל מקרה שהוא, המתווה שהוצע לעיל יוכל להוות יעד, מטרה וחזון למחנה המרכז-שמאל. רק יעד כזה, אור בקצה המנהרה, יוכל להוציא אותנו מגיהנום הסבבים שאנחנו שרויים בו ולמנף את המבצע הנוכחי בעזה לפתרון מדיני בר-קיימא.

אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?

 טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?

storm-in-a-teacup

בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה

לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."

כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.

מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.

כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים - אולי מסתתרים כאן ציונים.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים – אולי מסתתרים כאן ציונים.

מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".

דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.

זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.

נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.

ענני סערה

למרות ההצלחה המבצעית של המודיעין הישראלי וחיל האוויר, ישראל נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד במבצע עמוד ענן. מה הרוויח החמאס, מה קורה עם אבו מאזן, והאם אפשר להציל משהו מבין ההריסות? כתבת המשך לפוסט הקודם: עמוד ענן – לאן ממשיכים מכאן? למאמר רלוונטי נוסף, ראו גם מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

הפוסט הזה מבטא מספר מחשבות שלי בעקבות תוצאות מבצע עמוד ענן – ולכן הוא פחות סדור ואולי פחות מושקע מאשר בדרך כלל. אבל לפעמים, צריך לומר גם דברים ישירים.

מבצע עמוד ענן, כפי שהסתיים, הוא שילוב של הצלחה מבצעית חלקית וכישלון אסטרטגי מהדהד. מבצעית, צה"ל של 2012 התגלה כיעיל ומרוסן בהרבה ממכונת המלחמה המשתוללת של עופרת יצוקה. למרות ההרוגים האזרחיים, הפגיעות באוכלוסיה אזרחית היו קלות יותר מאשר במבצע הקודם, וגם המטרות היו פחות מבולבלות ומגלומניות. השמדת טילי הפאג'ר של החמאס בתחילת המלחמה היו ללא ספק הישג מודיעיני ניכר. עד עתה החדשות הטובות, ולצערי – הן קצרות מאד.

התוצאה של מבצע "עמוד ענן" היא כישלון אסטרטגי מהדהד. כפי שהיה ידוע מראש, המדינה אינה מוכנה, ובצדק, לשלם את המחיר האסטרונומי של כיבוש עזה, וגם אינה מעוניינת למגר את חמאס- משום שאת מקומו יירשו עשרות ארגונים סלאפיים שיתחרו זה בזה בירי רקטות. הנייה וחבריו, כמובן, הבינו זאת היטב, ולפיכך חישבו שגיוס המילואים הישראלי הוא אקדח ריק מכדורים. הפסקת אש שתותיר את החמאס עומד על רגליו היתה רק עניין של זמן.

ישראל, בסופו של דבר, גם אכלה את הדגים והמסריחים וגם גורשה מהעיר. מצד אחד, שדרגנו את המעמד הבינלאומי של חמאס עד לבלי היכר (תהליך שהתחיל כבר לפני המבצע, דרך אגב)- מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם שיחרו לפתחו ולמוצא פיו, והוא הפך, לכל דבר ועניין, ליריב שווה לישראל בזירה המדינית. המדיניות שהתחילה כבר בימי אולמרט, לבודד ולהוקיע את חמאס עד שייחנק ברצועת עזה, נכשלה סוף סוף כישלון חרוץ. מצד שני, ישראל לא השכילה לנצל את המצב החדש לתועלתה. אם השלמנו עם כך שחמאס הוא ישות מדינית, למה לא לנסות ולהשיג איתו מסמך חתום, ואפילו לנסות לגרור (ולהביך אותו) בהצעה למשא ומתן ישיר? במקום זה, השגנו הבנות חמקמקות ולא כתובות שמבוססות על אותו מושג לא ברור, "הרתעה". כעת, אני משער שיש כאלה שיעלו את הדוגמא הלבנונית: הנה, מול חיזבאללה השגנו "הרתעה" לאחר מלחמת 2006. אולם למעשה, ההרתעה המפורסמת במלחמת לבנון השנייה הושגה בין היתר משיקולים של פוליטיקה פנים לבנונית. בלבנון יש עדות וקבוצות אתניות לרוב, ולחיזבאללה יש יריבים משמעותיים לא מעטים מבית. היריבים הללו ניצלו את ההרס בלבנון לאחר מלחמת 2006 כדי לתקוף אותו  (ואת בעל הברית הנוצרי שלו, מישל עוון), ולפיכך נזהר נסראללה מפתיחת סיבוב נוסף. בעזה אין לחמאס יריבים פנימיים כאלה. המתחרים שלו, אם כבר, מעוניינים לירות יותר רקטות, לא פחות. הרתעה לבדה לא תחזיק מים.

כדי להפעיל מנופי לחץ אמיתיים על יריב יש להציע גזרים ומקלות. ישראל מציעה רק מקלות ומקלות. שקט מול שקט: אם תתנהגו יפה, לא נירה עליכם. אבל הפסקות אש כאלו דינן לקרוס, ולו בשל הדינמיקה של האירועים בשטח. כשיש שני צדדים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה (וודאי שלא ישירות), שכל אחד מהם מאמין (די בצדק) שהשני שואף להשמידו, כל תקרית גבול עלולה להידרדר להסלמה כוללת. יש שני דרכים לשפר מצב כזה: להתחיל במגעים ישירים וליצור ערוצי הידברות, או ליצור "גזרים" שנוכל לשלול מהחמאס במקרה של ירי רקטות. למשל, פתיחה של נמל הים בעזה (בכפוף לעצירת ספינות נשק במקרה הצורך), או מדיניות דומה כלפי המעברים בישראל. אבל עוד מימי חרם הכוסברה, מישהו במטכ"ל ובממשלה עדיין מאמין, ככל הנראה, שאם נחרים ונסגור מספיק את החמאס הוא ייעלם מהשטח איכשהו. רק שהוא לא נעלם, ואפילו מתחזק מיום ליום.

והדבר העצוב הוא, שגם ה"הצלחה" המבצעית העיקרית של המבצע, ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, לא שיפרה דבר – להיפך. הרי גם עכשיו, ממילא, אנחנו דורשים מהחמאס לאכוף את מרותו על שאר הארגונים. לג'עברי היה הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר לסגנו, מרואן עיסא, שטרם צבר ניסיון בתחום זה.  בסופו של דבר הגענו למצב דומה מאד לזה ששרר כאן לפני תחילת סבבי ההסלמה האחרונים, פלוס עוד מספר "הישגים" של ביבי והחבורה: טילים על תל אביב וירושלים, ופיגוע במרכז הארץ בפעם הראשונה מאז 2005. עכשיו, בכל סבב הסלמה נוסף, תושבי מרכז הארץ יחוו את הגהנום שחווים כבר שנים אנשי שדרות, אשדוד ואשקלון. בקיצור- אכלנו אותה מכל הכיוונים. גם פתחנו במבצע שלא היה יכול, ככל הנראה, להסתיים יותר טוב מאשר הסתיים (וכנראה היה יכול להסתיים יותר גרוע, בעיקר אם היינו פותחים בפעולה קרקעית), גם שדרגנו את המעמד של חמאס וגם השגנו רק "נון פייפר" שככל הנראה יתרסק במהרה.

אחמד ג'עברי. ההתנקשות לא שיפרה דבר.

אולם כל הבעיות הללו מתגמדות לעומת הסערה שמתגברת בגדה המערבית. ההפגנות האחרונות נראות כסנונית ראשונה לפני אינתיפאדה שלישית, שאסמאעיל הנייה (הגיבור החדש של העולם הערבי) קרא לה היום במפורש. ומדוע לא? הפלסטינים בגדה רואים שאבו מאזן מתחנן לישראל, מציג בפריים טיים, בערוץ שתיים, עמדות פשרניות להפליא, ומקבל קדחת. לעומת זאת- החמאס יורה רקטות ומשיג הישגים. אז למה לא לאמץ את דרכו של החמאס?

תחשבו: במשך שנים, מחמוד עבאס מציע לשלישיית הגאונים נתניהו, ברק וליברמן משא ומתן בתנאים נוחים, אם רק יואילו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר שהיתה כאן אי פעם, ליברמן קורא בגסות להפלת אבו מאזן, כאילו הוא בעל הבית בגדה המערבית, נתניהו אומר ששר החוץ שלו לא מייצג אותו, וממשיך לבנות בשטחים וברק – נו, טוב, בני אדם רגילים לא יכולים להבין את המתרחש בתוככי המוח האנליטי. כעת, אבו מאזן מעוניין לשדרג את מעמד הרשות למדינה משקיפה, צעד שמקובל על רוב מדינות העולם, וליברמן כרגיל מאיים למוטט את הרשות (וכמובן- להעלות את חמאס במקומה). כעת, כפי שהדברים מתפתחים, נזכה לראות בקרוב עוד אינתיפאדה שלישית בגדה (ובעקבותיה, בסבירות מסויימת, הפיכה של חמאס), או פיוס בין עזה לרמאללה שייצור רשות קיצונית ונוקשה בהרבה.

פיקח יוצא מפח שחכם לא נכנס אליו. ההנהגה הישראלית עוד יכולה להציל משהו מההריסות אם תבצע צעד אמיץ ותודיע שהיא מכירה במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ומוכנה לפתוח מיד במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. כך, תראה לציבור בשטחים שלא רק דרכו של הנייה, אלא גם דרכו של אבו מאזן משתלמת. בינתיים, ליברמן חזר על כך שצעדיו של הנשיא עבאס הם "טרור מדיני", כי כידוע, כל מה שפלסטיני עושה הוא טרור. לצפות מביברמן לחשוב לטווח ארוך, מעבר לבחירות הבאות? זה כנראה כבר מוגזם.

עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?

 

ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.

 

ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.

את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?

האכיל את ישראל מרורים. אחמד ג'עברי

אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.

אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.

אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.

אסמאעיל הנייה. חיסול הדרג המדיני של חמאס עלול ליצור וואקום.

אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.

ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.

המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.

ב' זה בית לורדים


מדוע כדאי להקים בית לורדים בישראל?

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס

לפני מספר שבועות, כחלק ממסע מחקר בלונדון, הזדמנתי לפרלמנט הבריטי כדי לצפות בדיון על אסטרטגיה כלכלית בהשתתפות שר התעשייה. כישראלי, שרגיל לצרחות, לצווחות ולויכוחים הפופוליסטיים בכנסת (המכוונים בעיקר למצלמות הטלוויזיה) הופעתי לראות דיון ער וסוער, כולל קריאות ביניים, אך ענייני ומעמיק מאד. חברי הפרלמנט, מהאופוזיציה והקואליציה, אמנם התווכחו ביניהם, אולם נכנסו לעובי הקורה ובאמת הצליחו לדון במדיניות הכלכלית של הממשלה, יתרונותיה וחסרונותיה. יתר על כן, היתה הרגשה שהדיון מתקדם, ורבים מהנוכחים הציעו הצעות מעשיות, במקום רק לנסות להתנגח ולריב מול המצלמות. לעומת החרפות הניתכות וכוסות המים הנשפכות בפרלמנט שלנו, מדובר באמת בעולם אחר.

ובכל זאת, בטור הזה אינני רוצה לקונן מחדש על חסרונות תרבות הדיון הישראלית, בהשוואה לזו הבריטית. הדיון בפרלמנט הבריטי הוא רציני יותר לא רק משום שהבריטים מנומסים יותר מהישראלים, אלא גם ובעיקר בגלל המבנה השונה שלו. באופן ספציפי כוונתי היא לגורם ממשלי-ממסדי שאחראי לחלק גדול מהריסון וההעמקה בפוליטיקה הבריטית: הבית העליון, או בית הלורדים. יתר על כן, אני סבור שבכל רפורמה בשיטת הממשל בישראל, עלינו לאמץ את הפטנט ולהקים בעצמנו בית עליון מסוג זה.

בית הלורדים בווסטמינסטר – שם לא שופכים כוסות מים

בית הלורדים הבריטי הורכב באופן מסורתי מאצילים שתפקידם עובר בירושה ובישופים של הכנסייה האנגליקנית, אולם כיום רוב חבריו הם אנשים משכמם ומעלה, שהגיעו להישגים משמעותיים בתחומים שונים של עשייה. הם ממונים על ידי המלכה (בהמלצתה של ועדה מקצועית, כמובן) לכל חייהם. חלקם שייכים למפלגות השונות, ואחרים אינם מפלגתיים (cross-benchers). יתכן שבשנים הקרובות תיערך רפורמה, הכיסאות התורשתיים יבוטלו והלורדים ייבחרו או ימונו לתקופה ארוכה מאד, אך מוגבלת בזמן. בין כך ובין כך, ובניגוד לדיעה המקובלת, בית הלורדים אינו מוסד אנטי-דמוקרטי המוסמך להטיל וטו על החלטותיהם של נבחרי העם. הלורדים, למעשה, אינם מסוגלים לבטל חקיקה של בית הנבחרים, אלא רק לעכב אותה למשך 12 חודשים (ווטו מושהה). הבית העליון, למעשה, מוסמך לומר לנבחרי העם: "החקיקה שאתם מציעים גורלית ויש לה השלכות רבות. ייתכן ואתם פועלים באופן פופוליסטי, או בלהט הרגע. חכו זמן מה, שהרוחות יירגעו והעניין הציבורי יידעך, ודונו בעניין פעם נוספת, וברצינות." במקביל (ובדומה לסנאט האמריקאי) הצעות חוק עוברות קריאה ראשונה בשתי הבתים במעין תהליך של "פינג-פונג", וכך שוזפות אותן יותר עיניים, והן עוברות עריכות ותיקונים רבים יותר לפני שהן מתקבלות. דוגמא מצויינת לכך הוא חוק למלחמה בטרור, שהעבירה הממשלה הבריטית ב-2008. בית הלורדים דחה את אחד מהסעיפים הדרקוניים שבתוכנית (להעניק למשטרה סמכות לעצור חשודים בטרור ל-42 יום במקום 28), והממשלה העדיפה לוותר עליו במקום לנסות להעביר אותו מחדש בבית הנבחרים. כך, יצר הבית העליון איזון: התוכנית התקבלה, אך בגירסה מחושבת ומתונה יותר.  תרבות הדיון הפוליטית הבריטית, אם כן, אינה תלויה אך ורק במנטליות או במזג ציבורי, אלא מעוגנת גם במוסדות פוליטיים.

הקמת בית עליון בישראל תפתור בעיות רבות בפוליטיקה הסוערת שלנו. כידוע, חברי כנסת רבים מציעים הצעות חוק מתלהמות, פופוליסטיות עם השלכות ארוכות טווח שאיש כמעט לא מביא אותן בחשבון, רק כדי לעורר סקנדל שיעלה אותם לכותרות. אחרים מציעים חוקים שעלותם התקציבית גדולה ולעיתים אף אסטרונומית, ויישומם פשוט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית. כדרכה,  פיתחה המערכת הישראלית שני פתרונות מאולתרים כדי להתמודד עם הבעיה: אקטיביזם שיפוטי, המאפשר לבג"ץ לפסול חוקים המנוגדים לחוקי יסוד, וחוק ההסדרים, המאפשר לאוצר להקפיא חקיקה שאין לה מימון מספק. היתרון הראשון בעייתי, והשני הרסני. למרות החלומות של רבים בשמאל, הניסיון להפוך את בג"ץ ל"ממשלת על" שאינה נבחרת הוציא מאיזון את המערכת כולה. מבול של עתירות פוליטיות (על ההתנתקות, שחרור אסירים פלסטינים, עסקת שליט) הפך את בית המשפט לזירה של התכתשות פוליטית, דבר שתרם להידרדרות האמון הציבורי בבית המשפט העליון. חוק ההסדרים בעייתי ואנטי-דמוקרטי אף יותר. הוא נותן, למעשה, את השליטה במדיניות הכלכלית לחבורה של פקידים לא נבחרים, הגונים אמנם, אך בעלי השקפת עולם כלכלית ימנית-קיצונית שלא בהכרח מייצגת את דעת הציבור ונבחריו. ובכל זאת – חוסר האיזון במערכת הישראלית וריבוי הצעות החוק המתלהמות והפופוליסטיות מחייב שימוש בשתי התרופות הללו, בעייתיות ומסוכנות ככל שיהיו.

פתרון אנטי-דמוקרטי. חברי ועדת הכלכלה מצביעים על חוק ההסדרים.

בית עליון עשוי לתרום לאיזון המערכת ולתיקון חלק מחולייה. כמו בית הלורדים הבריטי, הוא לא יוכל לבטל חוקים בעלי השלכות מזיקות– אלא לדרוש מהכנסת לדון בהם מחדש ברצינות, לאחר שהעניין הציבורי יידעך והמצלמות יסתלקו. דיון מחודש כזה לא בהכרח יפתור את כל הבעיות, אבל הוא בהחלט ייתן זמן ומקום ל"מחשבה שנייה", יפחית את הצורך בשימוש באקטיביזם שיפוטי או חוק ההסדרים, ויישפר את תהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

כאן עולה השאלה הקריטית, כיצד ייבחרו חברי הבית העליון הישראלי. אינני מציע לאמץ כמובן את השיטה הבריטית של בני אצולה שאינם נבחרים ותפקידם עובר בירושה, אבל ניתן לשקול מספר שיטות של בחירה משולבת. בארצות הברית, למשל, חברי הסנאט נבחרים כל שש שנים, ולפי ההצעה של המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה, חברי בית הלורדים ייבחרו בבחירות אזוריות לתקופות כהונה ארוכות של חמש עשרה שנה. בשני המקרים, תקופת הכהונה הארוכה אמורה להפחית את הלחץ הפוליטי על חברי הבית, ולאפשר להם להתנהל באופן ממלכתי יותר ופופוליסטי פחות. כמו במערכת הנוכחית בבריטניה, כדאי לשלב בבית העליון לא רק אנשים שייבחרו בידי הציבור, אלא גם אנשים בעלי הישגים משכמם ומעלה שתרומתם למדינה מוכחת. האקדמיה הלאומית למדעים, למשל, תוכל לבחור אחדים מחבריה למקומות משוריינים בבית העליון, וניתן לשקול לשריין מקומות גם לשופטים בדימוס, כלכלנים, אנשי רוח, אנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים ואחרים שייבחרו בידי ועדה מיוחדת (בדומה לועדה למינוי שופטים).

בית עליון, כמובן, אינו מוסד חף מבעיות. בהקמת בית נוסף ישנו בזבוז כספי ניכר, והוא עשוי להוביל לויכוחים ותחרויות על כיבודים, תארים ומעמד. אולם נראה כי היתרונות עולים על החסרונות באופן ניכר. ההוצאה הכספית הצפויה, למשל, היא כאין וכאפס לעומת עלותם של חוקים פופוליסטיים שאין דרך אמיתית לממנם. הבית העליון יוכל לבדוק בשבע עיניים את החוקים הללו, ולהבדיל בינם לבין חוקים חברתיים נחוצים שפקידי האוצר אינם מעוניינים ליישם. שיטת בחירה משולבת ונכונה, כפי שהצעתי לעיל או בהתאם לנוסח אחר, תוכל למזג בין נבחרי ציבור המכהנים לתקופה ארוכה לאנשים בעלי הישגים, מנוסים ואיכותיים שסיכויי כניסתם לפוליטיקה הקובנציונאלית נמוכים עד אפסיים בשל היעדר כריזמה או סיבות אחרות. מכל נקודה ממנה מסתכלים, היתרונות של בית עליון עולים על החסרונות, ולא לחינם אומץ פיתרון זה בידי המתוקנות בדמוקרטיות, ביניהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה ויפן. נראה לי כי אם יוקם מוסד כזה במסגרת רפורמה לשינוי שיטת הממשל בישראל, כולנו נצא מורווחים.

מבעד למסך העשן, מבט במסמכי אל ג'זירה – חלק שלישי: בזאר האחוזים

כשהפלסטינים אומרים דבר-מה לעמיתיהם הישראלים מסביב לשולחן המשא-ומתן, כיצד ראוי להעריך זאת? מבט פרטני שלישי במסמכי אל ג'זירה עצמם, ולא בדיווחים החלקיים והמסולפים בעיתונות. האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה "נקייה מיהודים"? מהי אבן הנגף הנסתרת בסוגיית ההתנחלויות? ינשוף פוליטי-מדיני על משא ומתן, מיתוסים ופתרונות יצירתיים. 

בפרק הראשון של הסדרה, "מבעד למסך העשן", מבט למסמכי אל ג'זירה, ניסיתי להביט במסמכים במעוף הציפור ולנסות להציע כללים לדיון בתוכנם. הפרק השני עסק בתנועת החמאס.  בקצרה, טענתי שהדיון התקשורתי במסמכים לקוי: בעלי דיעה משמאל ומימין שולפים ציטוטים התואמים לדיעותיהם המוקדמות, ומציגים אותם כאמת יצוקה. עם זאת, קריאה זהירה, זו הנהוגה אצל היסטוריונים וחוקרים אחרים, מתבססת יותר מכל על ניתוח המקורות תוך הערכת אמינותם. התבטאות, בין אם מקורה בציפי לבני, סאא'ב עריקאת, אבו מאזן או אבו עלאא', אינה ישות המרחפת בחלל האוויר – היא נאמרה במקום, הקשר וזמן מסויימים, ובעיקר- כוונה לקהל מסויים. במאמר הראשון, טענתי שחשוב מאד ליצור סולם שיידרג את האמינות של ההתבטאויות הללו.

דיעה המובעת, למשל, בשיחה פנימית בצוות המו"מ הפלסטיני, מבטאת את שאיפותיו של הצד הפלסטיני באופן הטוב ביותר. עמדה המובעת בראיון לעיתון או נאום פומבי אמינה פחות, משום שמטרתה- לעיתים קרובות- היא ליצור לחץ ציבורי, להרגיע התנגדות עממית או לאיים על הצד השני. בהתחשב בכך, התבוננתי בחלק הראשון על העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים, כפי שהובעה בשיחות סגורות, וטענתי כי אין יסוד לטענה (שהועלתה על ידי בן דרור ימיני ואחרים) שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר בסוגיה זו, או משתמשים בה ככלי להשמיד את מדינת ישראל.

 עמדה המובעת במו"מ בין הצדדים נמצאת בתווך בין השניים. עמדה שהצד הפלסטיני, למשל, מביע בפגישה סגורה עם צוות המו"מ הישראלי, אינה מייצגת בהכרח את שאיפותיו כפי שהן, אלא את הטווח בו הוא מוכן להתפשר עליהן מתוך התחשבות באילוצי המציאות. גם כאן, הדיון התקשורתי לרוב מוטעה או מטעה. עמדה פלסטינית המובעת במו"מ, כמו כל עמדה המובעת במו"מ, לעולם אינה ברזל יצוק. לרוב, ויתור המועלה במו"מ הוא בלון ניסוי המותנה בתנאים רבים. אולי אהיה מוכן לוותר על א', אם אתה תוותר על ב'. אולי אני מוכן לוותר על א' עכשיו, אבל אם לא תתגמש במו"מ, לא אהיה מוכן לוותר עליו בעתיד. אולי אני מוכן לוותר על א' או על ב', אך לעולם לא על שניהם גם יחד. במאמר הזה נתבונן במסמך נוסף ממסמכי אל ג'זירה, דיון בין צוות המו"מ הישראלי בראשות שרת החוץ דאז ציפי לבני, וצוות המו"מ הפלסטיני בראשות אבו עלאא' (אחמד קריע), על שאלת ההתנחלויות והגבולות. באמצעות עמדות הצדדים המובעות בו, ננסה לבחון מהו טווח העמדות הפלסטיניות, היינו – מה הויתורים שהפלסטינים היו מוכנים להציע לישראל בתנאים מסויימים, ומה היו אבני הנגף שהקשו על השיחות וסייעו להכשיל אותן בסופו של דבר.

מה הוא מוכן להציע? הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן)

המסמך שלפנינו מתאר, כאמור, דיון בין שני צוותי המו"מ ב-21 במאי, 2008. הדמויות הדומיננטיות בשיחה הן ציפי לבני מהצד הישראלי, ואבו עלאא' מהצד הפלסטיני, אם כי יתר המשתתפים בדיון (מהצד הפלסטיני בעיקר), מתערבים בשיחה אף הם. הדיון, שמתקיים לאור השיחות המקבילות עם סוריה וההכרה (המוטעית, כפי שהסתבר) שהסכם שלום עם דמשק עומד בפתח, עוסק באחוזי השטח והקילומטרים שינתנו למדינה הפלסטינית בגדה המערבית, למעט ירושלים, בגורלן של התנחלויות מפתח מסויימות כגון אפרת, אריאל ומעלה אדומים, באפשרות של מתנחלים יהודים לחיות בשטח המדינה הפלסטינית, ובשאלת חילופי השטחים. כל אחד מכם יוכל לקרוא בעצמו את המסמך באופן ביקורתי, אולי בהתאם לסולם האמינות שהצעתי בפרק הראשון, ולהסיק מסקנות משלו. אני, באופן אישי, סבור שעולות ממנו התובנות הבאות:

  1. ראשית כל, יש לשים לב לא רק לתוכן הדיון, אלא לאופן שבו הוא התנהל. הדיון בין שני צוותי המו"מ הוא ענייני ומפורט, מעין בזאר של אחוזים. הצדדים משווים מפות, מדברים על קילומטרים, דנים בהתנחלויות ספציפיות ואומדים במדויק את הבדלי העמדות ביניהם (בערך 6% של הגדה, למעשה- הצד הישראלי מדבר על 92%, והצד הפלסטיני על 98%). שני הצדדים מסכימים על עיקרון חילופי השטחים, אבל לא על יישומו בפועל. מעצם הדיון המפורט עולה כי אין יסוד למיתוס הישראלי הנפוץ, שהופץ בזמן האחרון על ידי בן דרור ימיני ואחרים, כאילו הפלסטינים "אינם מעוניינים במדינה" ולפיכך דחו את כל ההצעות שניתנו להם. המו"מ נפל על הפרטים – לא על העיקרון (על אבני הנגף שסייעו להכשיל אותו, בהמשך).

 2. הדיון הפרטני, ולעיתים אף הקטנוני, מפריך עוד מיתוס ישראלי נפוץ ועקשני: המיתוס של תורת השלבים. בקצרה, מיתוס זה גורס כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת בהסדר קבע עם ישראל. הם מעוניינים לסחוט ממנה ויתורים רבים ככל האפשר, לשלול את הלגיטימציה לקיומה, לקבל את השטחים שתסכים לפנות, ולהשתמש בהם כבסיס להתקפה צבאית ודיפלומטית מחודשת עליה. דא עקא, שאם הפלסטינים היו דוגלים בעיקרון הזה, אין טעם במיקוח העקשני והקטנוני שלהם על הפרטים הזעירים ביותר. אם היו מעוניינים "לשחרר" שטחים ולהשתמש בהם להתקפה מחודשת, למה להתמקח בעקשנות, שעות על שעות, על כל אחוז וגבעה, להציע ויתורים מסויימים תמורת ויתורים ישראליים מקבילים, ובסופו של דבר לא לחתום על עסקה כי הפרטים המדוייקים לא נראו להם? אם תורת השלבים היתה נכונה, סביר להניח שהיו מקבלים דווקא את ההצעה הישראלית, ואז ממשיכים הלאה. ואכן, קשה להאמין כיצד תיאוריה כל כך דמיונית ומופרכת, שהבסיס העובדתי שלה כה קלוש, עדיין פופולרית בחלקים נרחבים של הציבוריות והעיתונות הישראלית.

 3. אבו עלאא' מדגיש כי הצלחת המו"מ עם סוריה תסייע למו"מ עם הפלסטינים, ומעודד את ישראל להגיע להישגים במו"מ הזה. מכאן עולה חשיבותו של ההקשר הכלל ערבי בעיצוב עמדותיהם של הפלסטינים. אווירה כללית של שלום במזרח התיכון, תסייע לפלסטינים להציע לישראל ויתורים נוספים. אבו עלאא' אומר זאת כמעט במפורש, ואף מציע לציפי לבני לחכות עם המו"מ עד להצלחת השיחות עם סוריה. במקרה כזה, הלחץ הערבי עליו יופחת, ועמדותיו יוכלו להיות גמישות יותר. : אף על פי שהסדר עם סוריה אינו רלוונטי בתנאים הנוכחיים, רצוי לנהל מו"מ עם הפלסטינים, אם וכאשר יתחדש, במסגרת היוזמה הערבית לשלום. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק.

4. במסמכים עולה התבטאות נוספת, מוזרה ומסקרנת של אבו עלאא' : הוא מציע למתנחלים מסויימים, במקרה זה תושבי מעלה אדומים, לחיות תחת ריבונות פלסטינית. הצעה זו זכתה בזמנו לכותרות בעיתונות הישראלית והבין לאומית, אבל מעטים התייחסו אליה בהקשרה הנכון. אבו עלאא' אינו מתייחס לפיתרון זה (שציפי לבני שללה על הסף, דרך אגב) כפיתרון רצוי או קל. הוא משתמש בו, פחות או יותר, על מנת למצוא מוצא מהמבוי הסתום שהמו"מ על האחוזים נקלע אליו. ישנו פער בין הצדדים: ישראל מעוניינת לספח יותר אחוזים מאשר הפלסטינים מוכנים לתת. אבו עלאא' ניסה להציע פתרון: ספחו פחות, ואנו נוותר על עמדתנו הנוקשה ונקבל מתנחלים במדינה שלנו. כיצד זה מסתדר עם דבריו הידועים של אבו מאזן, בפגישה פומבית, שמתנחלים לא יחיו במדינה הפלסטינית? זהו בדיוק הפער בין שאיפות למציאות. הפלסטינים אינם מעוניינים במתנחלים במדינתם, אולם ההצעה של אבו עלאא' מוכיחה שבתנאים מסויימים של מו"מ, ובהינתן ויתורים מסויימים מהצד הישראלי, הצעה כזאת אינה נמצאת מחוץ לתחום הסביר. בהתחשב בכך, דווקא ציפי לבני טעתה שדחתה את ההצעה על הסף. גם אם אנו חושבים שפיתרון מסוג זה (מתנחלים שיחיו במדינה הפלסטינית) לא יתקבל בסופו של דבר, היה רצוי להשתמש בו על מנת להרחיב את מנעד ההצעות במו"מ, לפתור את המבוי הסתום ולעודד העלאת פתרונות יצירתיים נוספים. אני, דרך אגב, סבור שישראל צריכה להתעקש על זכותם של מתנחלים מסויימים, שירצו לחיות תחת ריבונות פלסטינית, לעשות זאת – בתנאי שאינם יושבים כמובן על קרקע פלסטינית פרטית.

ראש צוות המו"מ הפלסטיני אחמד קריע (אבו עלאא'): מוכן להשאיר מתנחלים במדינה הפלסטינית

 5. מכאן עולה השאלה, מהן אבני הנגף שהובילו להכשלת המו"מ. לדעתי, מהמסמך עולה באופן ברור שאלה שכמעט ולא נידונה בציבוריות הישראלית: הפער בין השטחים הבנויים של ההתנחלויות לבין שטחן המוניציפלי בפועל. ההתנחלויות לא נבנו בשל מחסור בדיור. גוש אמונים בנה אותן, מראש ובאופן מוצהר, לשם השתלטות על מקסימום שטח. לפיכך, ההתנחלויות יושבות על שטחים רחבים באופן לא פרופורציוני לגודלן האמיתי. ישראל, באווילות רבה לדעתי, התעקשה פעמים רבות לא רק על השטח הבנוי של "התנחלויות קונצנזוס", אלא על שטחן המוניציפלי בפועל. התעקשות זו מראה, פעם נוספת, עד כמה תנועת גוש אמונים הצליחה לעצב ולשנות את המציאות בהתאם לחזונה המשיחי. כל גבעה שהשתלטו עליה עם קראוונים, הופכת מיד לחלק משטח ההתנחלות. בית אל א' מצמיח את בית אל ג' וב', ההתנחלויות מתרבות וכל הדיון על האחוזים הופך למסובך הרבה יותר. בשלב כלשהו במו"מ, אבו עלאא' אומר בתסכול כי הישראלים לעולם לא מוכנים לשקול פתרונות יצירתיים, ותמיד, איכשהו, מתעקשים על סיפוח עוד שטח עבור ההתנחלויות.

6.  מכאן ניתן גם להבין, מדוע הפלסטינים מתנים מו"מ בהקפאת ההתנחלויות. כפי שסאא'ב עראקת אמר פעם, אי אפשר לדון באחוזי החלוקה של עוגה, כאשר הצד הישראלי אוכל אותה בו זמנית. לא ניתן לנהל דיון מעמיק ופרטני על אחוזי השטח שיימסרו למדינה הפלסטינית, כאשר המתנחלים, באישור או בלי אישור הממשלה, גורפים שטח נוסף לידיהם מדי שבוע.

 

מהדיון הפרטני שהצגנו לעיל, והמסקנות הנובעות ממנו, ניתן ללמוד לדעתי על הבדל תפיסה יותר מהותי בין הצד הישראלי לבין הצד הפלסטיני. הצד הישראלי, שרואה כמובן בגבולות הקו הירוק נכס מובן מאליו, סבור כי הדיון כולו מתנהל על קווי 1967; לפיכך אפשר לתבוע מהפלסטינים לוותר על שטחים לטובת התנחלויות, אזורי ביטחון, כבישים וכיוצא בזה. הפלסטינים, לעומת זאת, רואים בגדה המערבית את כבשת הרש שלהם, השריד האחרון שנשאר מחלומם המקורי לשלוט בארץ כולה. לפיכך, הם הרבה יותר מתקשים (אם כי מוכנים, כפי שראינו, בתנאים מסויימים) לוותר על חלקים ממנה.

הניתוח שהצעתי כאן למסמך הגבולות אינו נועד לקבוע מסמרות ומסקנות מברזל יצוק, אלא להציע קווים מנחים לדיון. כאשר אנחנו מנתחים עמדות המובעות במשא ומתן, עלינו תמיד לראות אותן כעמדות מותנות ולא קבועות; צפות ולא עומדות; משתנות ולא נצחיות. עדיף לחשוב עליהן כמעין טווח, או ספקטרום של צבעים: ההצעות שהעלו גורמים פלסטיניים במו"מ (כמו ההצעה להשאיר יהודים בתחומי המדינה הפלסטינית) עשויות ללמד אותנו על מה יהיה מוכן הצד השני לוותר בתנאים מסויימים. חוכמת המשא ומתן היא לנסות ליצור את התנאים שיעודדו את הויתורים החשובים לנו. עד היום אנחנו והפלסטינים נכשלנו בכך, אם כי היינו קרובים להצליח. תחת ממשלת נתניהו, שמעוניינת בהמשך בניית ההתנחלויות, אין גם סיכוי אמיתי למשא ומתן כזה. אולם כאשר תעלה בישראל, בתקווה, ממשלה אחרת שתשוב לשאת ולתת עם הפלסטינים, כדאי לשוב לשיטת המו"מ הגמיש: לדון על כל הפתרונות האפשריים, גם אם הם לא נראים סבירים באותו הרגע; לשכוח מהבלים כגון צדק, סמליות ועקרונות מוסריים; לחשוב מחוץ לקופסה, ולהעלות את כל מנעד הפתרונות על השולחן.

לכוד בטיעון המעגלי: שלושת הכשלים של בני מוריס

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בטון שקול, ראליסטי ומפוכח לכאורה. אבל כאשר מסתכלים בטיעונים שלו מקרוב, דברים מתחילים להסתבך. לאלו מלכודות נופל החוקר הנודע של מלחמות ישראל-ערב, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס

לאחרונה, ראיין עיתון הארץ את ההיסטוריון הנודע בני מוריס, מבכירי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי. מוריס, שספריו על בעיית הפליטים ומלחמת 1948 נחשבים בעיני רבים, בצדק, כטובים ביותר בתחום, עבר בשנים האחרונות מפנה פוליטי ממשי: מ"היסטוריון חדש" ו"שוחט פרות קדושות", יקיר השמאל הפרו-פלסטיני, שחשף לראשונה את גירוש הפליטים, לחוקר המקורב לימין הישראלי. מוריס לא חזר בו מממצאיו הקודמים, אלא רק שינה את הפרשנות. ב-1948 נעשו אכן מעשי גירוש וטבח, הוא סבור עתה, אולם אלו היו הכרח בל יגונה בנסיבות השעה, משום שישראל נלחמה על עצם קיומה. למעשה, היא נלחמת על עצם קיומה עד עצם היום הזה. מוריס לא שולל אפוא מעשי גירוש דומים בעתיד, אם יווצרו נסיבות דומות לאלו של 1948. עמדתו לא נובעת מאמונה בארץ ישראל השלמה, אלא מפסימיות עמוקה. הערבים, בכללם הפלסטינים, שואפים, ולעולם ישאפו, להשמיד את ישראל בכל דרך; הם אינם מעוניינים בפתרון של שלום. כיוון שכך, גם הקמת מדינה פלסטינית (פתרון שתי המדינות) וגם הקמת מדינה דו לאומית (פתרון המדינה האחת) לא יהיו אלא המשך הסכסוך, בתנאים נוחים פחות לישראל. מכאן שיש להמשיך במצב הנוכחי. מוריס אינו רואה כל אלטרנטיבה אחרת.

תומכי פתרון שתי המדינות יכולים להעלות השגות רבות על הטיעון של מוריס. ניתן לומר שהמשקל שהוא נותן לסרבנות הפלסטינית מוגזם, שהמידע שהוא מצטט סלקטיבי ואפילו מוטעה. אפשר גם לחלוק על הפרשנות שלו. ברשימה זו, איני מעוניין להיכנס לויכוחים הישנים האלה, אלא להצביע על שלושה כשלים מהותיים יותר בתפיסתו של מוריס, כאלו שרלוונטיים לא רק לויכוחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא לתצפיות פוליטיות-היסטוריות באשר הן.

המשך הרשומה

ישראל מול איראן – הגישה העקיפה

האם אפשרית גישה אחרת במלחמתה של ישראל מול הרפובליקה האסלאמית? בזמנים של מבוכה וחרדה קיומית, יועיל לנו להיעזר ברעיונותיו של סיר באזיל לידל-הארט, ובתיאוריה האסטרטגית המקורית שלו: "הגישה העקיפה". מאמר זה פורסם בויי-נט לפני כשבוע, וזכה לתגובות מגוונות, ביניהן נאצות של אינספור טוקבקיסטים. אולם ממש לפני מספר ימים, התבטא מנהיגה של איראן, האייתוללה עלי חמנאי, באופן המאושש את הכתוב בו.

מאמר זה פורסם לאחרונה בויי-נט. ניתן לקרוא אותו גם באתר במחשבה שנייה

שוב, תופי המלחמה מכים באזורינו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד – רק כמה מאות הרוגים בעורף.

צריך לפחד? נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בנושא נחיצותה ומחירה של המלחמה הקרבה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך – דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוי האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

אולם בכל זאת, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. בעית הגרעין האיראני היא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מירוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, שומא על מתנגדי המלחמה להציע פתרונות אחרים.

המשך הרשומה

פנס בירכתיים

ההיסטוריון בן עמי שילוני טוען כי פצצה גרעינית איראנית תתרום לשלום וליציבות במזרח התיכון, תוך הסתמכות על הנחות היסטוריות הלקוחות מהמציאות של המלחמה הקרה. האם הוא צודק, או שמא הניתוח שלו מבוסס על השלכה בעייתית של העבר על ההווה?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

לאחרונה, כתב פרופ' בן עמי שילוני, מומחה בינלאומי נודע להיסטוריה של יפן המודרנית, מאמר בעיתון הארץ ובו טען כי גרעין איראני לא רק שלא יסכן את השלום במזרח התיכון, אלא להיפך- יתרום לו ויייצב אותו. למותר לציין, ששילוני לא התכוון לגרעין אזרחי, אלא דווקא לפצצה גרעינית של ממש. לדברי שילוני, המפתח ליציבות אזורית הוא איזון גרעיני. פצצות הגרעין של ברית המועצות וארצות הברית תרמו להרתעה הדדית והפחיתו את הסיכויים למלחמת עולם שלישית. באותו האופן, גם ההרתעה הגרעינית ההדדית של הודו ופקיסטן מונעת מלחמה רחבת היקף בדרום אסיה, ובהקשר זה יש לציין כי לפני פיתוח הפצצות, שתי המעצמות האזוריות הללו נלחמו זו בזו ישירות לפחות שלוש פעמים. זאת ועוד: אפילו פצצה גרעינית שפותחה בידי "מדינה מטורפת" כמו צפון קוריאה, לא פגעה בסופו של דבר ביציבות במזרח אסיה. להיפך: הפצצה הצפון קוריאנית אפשרה למשטר קים ג'ונג איל להרגיש בטוח יותר, ובכך הפחיתה את התמריצים להרפתקאות צבאיות מול ארצות הברית, דרום קוריאה או יפן. איראן, מרגיע שילוני את קוראיו, לא תשליך פצצת אטום על ישראל. האוכלוסיה הפלסטינית הצפופה וקרבתם של האתרים הקדושים בירושלים בוודאי ירתיעו משטר דתי מוסלמי, כמו זה האיראני, מלעשות זאת.

המשך הרשומה

להשפיע מבפנים

כשאתם באים" "לשנות מבפנים", תבדקו היטב שיש בידיכם את הכוח לעשות זאת, אחרת ה"בפנים" ישנה אתכם. "הינשוף" במאמר חדש על תעתועי האסטרטגיה הפוליטית.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס. הוא יפורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בשלהי ינואר 1933, החליטה קואליציה של מנהיגי ימין שמרני בגרמניה להעלות את אדולף היטלר לשלטון. הם היו בטוחים שיוכלו לשלוט במנהיג הנאצי, לתמרן אותו ולמשוך בחוטיו מרחוק, או במילים אחרות – "להשפיע מבפנים". כדי להבטיח את התוצאה הזאת, תכננו מנהיגי הימין לכבול את היטלר באמצעות הסכם קואליציוני מחוכם. מלבד ראשות הממשלה ומשרד הפנים, כל התיקים, כולל חוץ וביטחון, יועדו לאנשי ימין שמרני ולא למפלגה הנאצית.

 מנהיגי הימין הגרמני היו כה מרוצים מעצמם, עד שלא העלו אפילו על דעתם אפשרות של כישלון. "אנחנו שכרנו את היטלר", אמר אחד, פרנץ פון פאפן, בזחיחות דעת אופיינית. הוא וחבריו סירבו להקשיב לקולות האזהרה שהגיעו אף מהמחנה שלהם. הברון אוולד פון קלייסט, אחד מבכירי המפלגה הלאומנית (ולימים חלק מתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית), התרה בפאפן שתוכניותיו "לשלוט בהיטלר" הן הזיה מסוכנת. "אם אתה לא מצליח למנוע את עלייתו לשלטון עכשיו – כשהוא חלש ואתה חזק – כיצד תצליח לרסן אותו בעתיד כשכוחו יילך ויגבר?" פון פאפן סירב להקשיב.

"אנחנו שכרנו אותו" – פרנץ פון פאפן

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: