ארכיון הבלוג
מצדה הפלסטינית: למה תנועת הבי די אס מזיקה למאבק בכיבוש
כדי לשכנע את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש צריך להבהיר לו שלא מדובר במהלך התאבדותי. כל התקדימים מלמדים שדרושה פשרה של שני הצדדים. דרישות הבי די אס עושות בדיוק את ההיפך וגורמות להקצנה.
מאמר זה פורסם גם באתר שיחה מקומית
בסרט ההוליוודי הקלאסי מצדה, שמתאר את המצור המיתי בשלהי ימי בית שני, ישנה סצינה אחת מעניינת במיוחד. המצביא הרומאי לוקיוס פלאביוס סילווה, מתוסכל מהמבוי הסתום הממושך, נפגש בסתר עם מנהיג המורדים אלעזר בן יאיר בניסיון למצוא דרך החוצה מהמשבר. אלעזר מעלה דרישות, אך הגנרל הרומאי אינו מתייחס אליהן ברצינות. "אני מכיר את הבזארים שלכם," הוא אומר, "תמיד אתם נותנים בהתחלה מחיר גבוה, ולאחר מכן מורידים אותו." "אם אתה באמת מכיר את הבזאר", אומר לו המורד היהודי, "אתה אמור לדעת שיש מחיר מסויים שממנו לא ירד הסוחר, אפילו לא במחיר חייו." זו, כפי שאנסה להראות בהמשך, הבעיה המרכזית בתנועת BDS – היוזמה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל: היא מנסה לכפות על רוב הישראלים פתרון שנראה להם כהתאבדותי.
אני מתנגד פוליטי של ה-BDS, ובכל זאת, אתעלם מהטיעונים הנפוצים יותר כנגד התנועה. לא אכתוב כאן על הצביעות שב"סימון" ישראל בעוד מדינות אחרות במזרח התיכון מפרות זכויות אדם בקנה מידה הרבה יותר גדול, על הטעויות העובדתיות הרבות שבמידע שמפיצה תנועת BDS, או על הפלירטים המתמשכים שלה עם גורמים אנטישמיים בעליל. במקום זאת, אפנה לכיוון אחר לחלוטין: היעילות של תנועת החרם ככלי לסיום הכיבוש. הנחת היסוד שלי, היא שמי שמנסה להשיג מטרה פוליטית, תהא אשר תהא, אינו יכול להסתמך אך ורק על רגשות של צדק ומוסר. הוא חייב לבחור לעצמו אסטרטגיה יעילה שתוביל אותו ליעד. אלו שרוצים להחרים את ישראל, למשל, כי "כך מצווה המצפון" או "כי זו הקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית", מוותרים מראש על חשיבה אסטרטגית, ונראה כי ניקוי המצפון האישי חשוב עבורם יותר מהיעד הפוליטי הסופי.
הכלי המרכזי שמאפשר לנו לבדוק עד כמה תנועת ה-BDS עשויה להיות יעילה, היא התקדימים ההיסטוריים להשפעות של לחץ כלכלי, חרמות וסנקציות על מדינות סוררות. צפון קוריאה סובלת אמנם מהסנקציות החונקות המוטלות עליה, אך מסרבת בתוקף לשנות את מדיניותה. סנקציות לא הצליחו להפיל את המשטרים באיראן ועיראק, לגרום לולדימיר פוטין לסגת מחצי האי קרים או לחדול מהתערבות במזרח אוקראינה. מעל הכל – שנים של חרם מוחלט כמעט על שלטון חמאס מצד ישראל ומצרים, מלווה במצור ובסבבי לחימה הרסניים, לא הצליחו להפיל את המשטר הזה. למעשה, כפי שקורה לא מעט, החרם דווקא חיזק את המשטר, מפני שיצר חומה בין האזרחים לבין העולם החיצון והפך אותם לתלויים יותר במנגנוני הממשלה. דרום אפריקה היא כביכול דוגמא למשטר מפלה שנפל בגלל חרם – אבל אבוי – דוגמא מטעה שמבוססת על מיתוס רומנטי. נחזור אליה מאוחר יותר.
כאן חשוב לציין שבחלק מהמקרים, לסנקציות על אותן מדינות היתה השפעה מסויימת; חמקמקה, לא ברורה, כמעט אף פעם לא מכריעה, אבל קיימת. צפון קוריאה ועיראק אמנם לא שינו את מדיניותן באופן משמעותי בגלל הסנקציות, אבל יש הטוענים שהן דחפו את איראן לשולחן המשא ומתן על תוכנית הגרעין. יש אינדיקציות מסויימות שפוטין ריסן את עצמו במזרח אוקראינה, ואולי לא התקדם הלאה, כדי לשמור על ערוצים פתוחים עם המערב. מעל הכל, שנים של חרם ולחימה גרמו לחמאס לרסן את ירי הטילים שלו לישראל. מכל הדוגמאות הללו עולה כי חרם, סנקציות, משיכת השקעות וכל הג'אז האקטיביסטי עשויים לגרום למשטר לשנות את התנהגותו בשוליים רחבים יותר או פחות, אבל לעולם לא לוותר על מה שהוא רואה כאינטרס הבסיסי או הקיומי שלו. כמו שאמרה הדמות של אלעזר בן יאיר בסרט, "מצדה", יש מחיר שסוחר הבזאר לא ירד ממנו, אפילו בלחץ הגבוה ביותר – איום על החיים עצמם.
דרום אפריקה, כביכול, היא דוגמא חריגה. אבל גם כאן, המציאות מתעתעת יותר מהמיתוס שטופח בידי דורות של אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. כפי שמבהיר יוני אשפר, אותם הלבנים שהצביעו שוב ושוב נגד ביטול האפרטהייד בשנות השמונים, הצביעו למען ביטולו שנים ספורות לאחר מכן. יש בריטים שמספרים לעצמם כי זה קרה משום שסרבו לקנות תפוזים דרום אפריקאיים בסופר מרקט השכונתי, אבל המעשייה היפה הזאת מסתירה מארג מורכב בהרבה של אינטרסים, אינטרסים שכנגד וויתורים שנעשו משני הצדדים. האפרטהייד לא בוטל עד שהקונגרס הלאומי האפריקאי הסכים לוותר על האוריינטציה הסוציאליסטית שלו, להיכנס לחסות אמריקאית תחת מארג הסכמי וושינגטון, לוותר על דרישותיו המרכזיות להלאמה של הבנקים, המכרות ואוצרות הטבע, ולמעשה לשמר את הכוח הכלכלי של הציבור הלבן – בניגוד מוחלט לתפיסת הצדק של תומכיו ולדרישות המרכזיות שהעלה במשך שנים. בסופו של דבר, גם החרם על דרום אפריקה לא גרם לציבור הלבן לוותר על מה שראה כאינטרס המהותי ביותר שלו – המשך המשטר הקפיטליסטי. רק הויתורים של הצד השחור, אולי בסיוע מסויים של החרם הבינלאומי, אפשרו להגיע לפריצת דרך.
ומכאן אפשר להגיע לחולשה המרכזית של תנועת ה-BDS. כפי שמוכיחים התקדימים ההיסטוריים, שום חרם אינו יכול לכפות על הישראלים לוותר על מה שנראה להם כאינטרס קיומי – המחיר שסוחר הבזאר לעולם לא יוריד. רק מלחמה טוטלית, שתביא לכיבושה של ישראל, יכולה לעשות את זה – דבר שאפילו ההזויים שבפעילים לא חולמים עליו. עבור הציבור הישראלי, האינטרס הקיומי הוא מדינה בעלת רוב יהודי, חזון הליבה של התנועה הציונית. על אופי המדויק של המדינה הזאת ועל גבולותיה, ישראלים רבים מוכנים להתווכח, אבל לא על אופיה הבסיסי. סירובו של רוב הציבור להגיע לפשרה עם הפלסטינים נובע מאמונה שערביי ארץ ישראל אינם מכבדים באמת את הקו הירוק, ושואפים להחליש ולבסוף להשמיד את מדינת ישראל ברוח תורת השלבים. הגישה הזאת מבוססת על מסקנה מסויימת מהניסיון ההיסטורי של האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות. אפשר כמובן לטעון (בצדק רב) שמדובר בגישה פשטנית ומוטעית, אבל זה לא רלוונטי לעניינו. זו גישת הרוב בישראל, ואי אפשר לכפות עליו פתרון שייתפס בעיניו כהתאבדותי.
והנה, האסטרטגיה של תנועת BDS מחזקת את החששות הללו במקום להחליש אותם. כזכור, לתנועה שלוש תביעות עיקריות: סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עד שהתביעות הללו יתגשמו במלואן, החרם אמור להימשך. התביעה של BDS לזכות השיבה משחקת על הנימים הרגישים ביותר של החששות הקיומיים בישראל, מפני שהיא עתידה לרסק את רעיון המדינה היהודית. גם התביעה האמורפית לשוויון בין ערבים ליהודים, מוצדקת ככל שתהיה, כמו גם הדמוניזציה של תעמולת ה-BDS לישראל בכללותה, מטשטשות את חשיבותו של הקו הירוק, ובכך מצדיקות את אלו שסבורים שמטרות החרם נוגדות את האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם. אפילו כאלו שהיו עשויים לתמוך בצעדי חרם חלקיים מסויימים נמנעים במקרים מסויימים מלעשות זאת, כדי לא ליצור תקדים שיוכל לסייע לתנועה להשיג את מטרתה הסופית.
מה כן אפשר לעשות כדי לקדם את סיום הכיבוש? גם כאן, ראוי להסתכל באחד התקדימים ההיסטוריים המוצלחים היחידים באזורנו: הסכם השלום בין ישראל למצרים. בגין ודיין, שדיברו במשך שנים על חשיבותו העליונה של חצי האי סיני, החזירו אותו בסופו של דבר למצרים עד הגרגר האחרון, וכוננו שלום (קר אמנם) שמחזיק עד לתקופתנו. בראייה אסטרטגית, ההסכם הזה התאפשר לא רק בשל לחץ חיצוני מסיבי, אלא גם משום ששני הצדדים הוכו די הצורך כדי לתמרץ אותם לגשת לשולחן המשא ומתן.
באותו האופן, מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים, חסרי תקדים אך סבירים מבחינת המחיר שלהם. על ישראל יש ללחוץ להכיר מיד במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לקיים את ההסכמים הנוכחיים (היינו – להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה), לשחרר אסירים מרכזיים כמו מרואן ברגותי, לבטל את כל איסורי הפיתוח באדמות פרטיות פלסטיניות, לקדם חקיקת פיצוי-פינוי בהתנחלויות ממזרח לגדר, ולהעביר כמה שיותר שטחי B ו-C לשליטת הרשות הפלסטינית. במקביל, יש ללחוץ על הפלסטינים להודיע במקביל שפליטים ישובו רק למדינה הפלסטינית, ושאם הכיבוש יסתיים – יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. רק ויתורים מקבילים כאלו יוכלו להפיג את החששות הקיומיים בשני הצדדים, ולדחוף אותם לשולחן המשא ומתן. דבר אחד ברור: גישה צדקנית, טהרנית ומוסרנית, שמנסה ללחוץ אך ורק ישראל, או אך ורק על הפלסטינים, נידונה לכישלון מוחלט, משום שהיא תתמרץ את הצד השני להתבצר בעמדות ניציות. תנועת ה-BDS, באופן שבו היא מתנהלת היום, מקבילה לתמיכה האמריקאית החד-צדדית והמוחלטת בישראל – חלק מהבעיה, לא מהפיתרון.
סרבנות מודיעינית: למה אני מתנגד למכתב הסרבנים של 8200
לאחרונה, הוציאו מילואימניקים מיחידה 8200 מכתב סרבנות שנשלח לבכירים באמ"ן ולראש הממשלה נתניהו. בוגרי היחידה מאשימים את הזירה הפלסטינית בחדירה לא מוצדקת לפרטיות של אנשים חפים מפשע, אטימות מוסרית, סיוע לגורמים פוליטיים והתעלמות מלגלגת מדוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל. עד כמה הטענות שלהם נכונות, ואלו צעדים הן מצדיקות? ינשוף פוליטי-מדיני מסרב לחתום.
לאחרונה התפרסם בעיתונות מכתב סרבנים יוצא דופן, שעליו חתומים כמה מבוגרי 8200, יחידת האיסוף היוקרתית של אמ"ן. החותמים, כולם מילואימניקים של היחידה, העלו טענות קשות מאד על אתיקת הלחימה של 8200 בזירה הפלסטינית. גם חיילי המודיעין שיושבים במשרד ממוזג ומאזינים לשיחות, טענו, הם שותפים אינטגרליים בכיבוש ובנישול של הפלסטינים. למשל, כך נטען, השתתפו חיילי היחידה באיסוף מידע שהוביל לסיכולים ממוקדים שבהם נפגעו אזרחים רבים, או מטרות שאינן צבאיות במובהק (שוטרי חמאס בעופרת יצוקה, למשל). אחד החותמים אף טען כי בקורסים של 8200 מבהירים כי "ביחידה אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל". כמו כן, טענו החיילים כי הם נאלצים להקשיב לשיחות פרטיות של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, כדי לגלות "חולשות" (למשל מצב רפואי קשה של קרוב משפחה) שיוכלו לשמש את השב"כ בגיוסם כמשתפי פעולה. נטען גם כי שיחות סקס שהוקלטו עוברות מיד ליד בין חיילים כחלק מההווי והבידור של היחידה. לאור כל זאת, טוענים החותמים כי אינם יכולים לשרת במילואים בזירה הפלסטינית. הם מוכנים, עם זאת, לשרת בזירות מודיעיניות אחרות, משום ששם מדובר בהגנת המדינה נגד צבאות זרים ולא בנישול ובדיכוי של עם כבוש.
כבוגר היחידה (אם כי בזירה אחרת), שאלו אותי לא מעט אנשים בזמן האחרון מה דעתי על המכתב. ראשית כל, עמדתי העקרונית היא שיש להעריך אדם שמסרב מטעמי מצפון, אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך ואם הוא לא דורש מימון או סיוע מהמדינה (כדוגמת ישיבות הסדר המטיפות לסרבנות). במקרה שלפנינו לא מדובר בסרבנות שנובעת משנאה למדינה, כמו בחלקים מהשמאל הרדיקלי, אלא בסרבנות סלקטיבית מאד. החותמים, כאמור, מוכנים לשרת כמילואימניקים בחיל המודיעין, אבל לא כחלק ממדיניות הכיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר שהחותמים צודקים בהכרח בסרבנותם. יש לדון בפירוט בתוכן ובנימוקים של מכתבם, על מנת לראות האם הטענות הקשות שהם מעלים נכונות בפני עצמן, ואלו צעדים (אם בכלל) הן מצדיקות.
חלק מההאשמות במכתב חמורות לפי כל קנה מידה. אם, למשל, מבהירים מדריכים ב-8200 לחניכיהם כי "אין ביחידה פקודה בלתי חוקית בעליל", מדובר בהנחייה שערורייתית שדגל שחור משחור מרחף מעליה. חוקי הפקודה הבלתי חוקית בעליל נקבעו לצה"ל כולו, ואף יחידה מיחידותיו אינה משוחררת מהם. אם, למשל, יקבל חייל ב-8200 פקודה לאסוף מידע מבצעי שיוביל בבירור לפגיעה בגן ילדים כמטרה עיקרית ומכוונת, הוא חייב לסרב, ואם לא יעשה זאת, הוא עשוי לעמוד לדין ביחד עם מפקדיו. הדבר נכון באותה מידה, למשל, לפקודה להאזין לשיחה של פוליטיקאי ישראלי ולמסור את המידע למפלגה יריבה, דבר שיש לו תקדימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מדריכים לא מבהירים את המציאות הזאת לחניכיהם, הרי שהם עושים עוול כפול: הן לחוקי מדינת ישראל והן לחניכים עצמם, שעלולים למצוא את עצמם מסובכים משפטית רק מפני שהסתירו מהם את החוק. דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, דרך אגב, תקפה באותה מידה גם ליתר זרועות הביטחון. בפרשת קו 300 ראינו כיצד נפל השב"כ לתהומות של אי חוקיות ורמייה, רק משום שאנשיו הניחו שמבחן הדגל השחור לא רלוונטי לעבודתם. בשולי הדברים כדאי לציין שאני שרתתי ביחידה בין השנים 2000 ו-2003, ולאחר מכן במילואים, והשתתפתי בכמה וכמה קורסים. באף אחד מהם לא שמעתי טענה ש"אין ב-8200 פקודה בלתי חוקית בעליל", אם כי הניסיון האישי שלי אינו מהווה הוכחה.
אולם המציאות שהוצגה לעיל, שערורייתית ככל שתהיה, עדיין אינה מצדיקה סרבנות. בדומה לכשלים מוסריים אחרים (התענגות על שיחות סקס של אזרחים פלסטינים, למשל) היא מצדיקה סרבנות לפקודה הספציפית, ותלונה לרשויות המוסמכות. אם הרשויות הללו אינן מגיבות, אפשר להבין חיילים שמחליטים "לפוצץ" את העניין בתקשורת. אולם על מנת להצדיק מהלך קיצוני כמו סרבנות שירות אין די באנקדוטות. כפי שהחותמים עצמם הודו, לא מדובר בכשלים ספציפיים אלא במציאות שלטענתם היא לקויה מהיסוד. כאן, אליבא דכולי עלמא, נמצאת ליבת הטיעון שלהם. הטיעונים והתלונות במכתב ובראיון מעורבבים מעט, ועל מנת לדון בסוגיה באופן יסודי יש להפרידה לחלקיה השונים.
ראשית, החותמים קובלים על פעולות מודיעין המשרתות את הכיבוש הישראלי בשטחים. אם הכיבוש אכן הוא כל כך נתעב מבחינה מוסרית עד שאין לשרתו בשום צורה, הרי אין הבדל בין חייל מודיעין (בזירה הפלסטינית לפחות) לבין חייל קרבי המבצע פעילות מבצעית באיו"ש. הן זה והן זה משרתים את הכיבוש, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. ברגע שקיבלנו את הטענה הזאת של החותמים, כל יתר הטענות למעשה מיותרות. יש לסרב באופן עקרוני לשרת את הכיבוש בכל צורה שהיא. אני מסכים כמובן עם חותמי המכתב שהכיבוש בשטחים הוא רעה חולה ונתעבת, מציאות לא מוסרית באופן בסיסי שפוגעת בעם הפלסטיני ומשחיתה את החברה הישראלית. כשמוסיפים למרק העכור הזה את ההתנחלויות, הרי שהוא הופך לבאוש אף יותר. יתר על כן, ישנו סיכוי הולך וגדל שהכיבוש יוביל למציאות אפרטהייד דו לאומית, ויחסל בסופו של דבר את מדינת ישראל והחזון הציוני. כשעניינים כבדים כל כך מונחים על הכף, סירוב בלתי אלים שיוכל לשנות את הכיוון של הרכבת הוא אסטרטגיה שיש לשקול.
אבל כאן, כרגיל, אנחנו נתקלים בבעיה. הכיבוש בשטחים הוא מציאות נתונה, חרב שתקועה בצלעות של הישראלים והפלסטינים כבר עשרות שנים. כל מי שמבין משהו ברפואה יודע ששליפה מהירה של חרב שנעוצה בצלעותיו של מישהו היא מהלך מסוכן להפליא. להב נעוץ יש להוציא אך ורק בתהליך כירורגי מורכב, אחרת הפציינט עשוי למות. הישראלים והפלסטינים קשורים אלו באלו באלפי דרכים שונות, ואי אפשר פשוט לקום ולסגת מהשטחים, במרחק כל כך קצר ממרכז הארץ. נסיגה מהירה שכזאת עשויה לגרום להתלקחות, ובסופו של עניין, קורבנות מרובים יותר בשני הצדדים. כמו כן, יש בשטח מציאות של טרור. המציאות הזאת עוצבה על ידי הכיבוש, אבל בשום פנים ואופן לא נוצרה על ידו. בתנאים הנוכחיים אי אפשר להסיר את הכיבוש אלא על ידי פתרון פוליטי מוסכם. בינתיים, צריך להגן על אזרחי המדינה מפיגועים, והגנה כזאת מחייבת כיסוי מודיעיני נרחב ביהודה ושומרון, שאי אפשר לדמיין בלי פעילותה של הזירה הפלסטינית באמ"ן. פעילות 8200, לפיכך, מצילה חיים.
אבל רגע, אולי זה לא נכון? אולי החותמים צודקים, והפעילות של 8200, גם במסגרת הכיבוש, לא קשורה רק למלחמה בטרור אלא גם למטרות אחרות, לגיטימיות פחות? דיו רבה נשפכה על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שבמסגרתם נפגעים למרבה הצער גם חפים מפשע לא מעטים. מידת יעילותה של הטקטיקה הזאת קשורה במובהק למציאות של לוחמה א-סימטרית. כאשר קשה לפגוע בלוחמי האויב, המסתתרים מתחת לאדמה, טבעי שצבא ינסה לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו לפגוע במטרות "איכותיות" יותר, שישבשו את מערכת הפיקוד והשליטה של ארגון הטרור. צבא ארצות הברית מאמץ את האסטרטגיה הזאת במלחמתו בדאע"ש, אל-קאעדה וא-שבאב, וקשה לומר שאין לה תוצאות. לפי ספרו של שלומי אלדר, למשל, החמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות ההמוניים רק לאחר שורת ההתנקשויות במנהיגיו הבכירים, במיוחד אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנטיסי. ישראל, כידוע, נוקטת באמצעי זהירות נרחבים יותר למניעת פגיעה בחפים מפשע מאשר צבאות מערביים אחרים. בהינתן כל אלו, קשה להגדיר סיוע מודיעיני לסיכולים ממוקדים כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפילו במובן המחמיר ביותר של המילה. מה גם שלחייל ב-8200 אין את תמונת המודיעין המלאה. אולי החיסול הזה עשוי לסייע במניעת פיגוע המוני?
טענה נוספת, מעניינת יותר, קשורה לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פלסטינים, במיוחד גיוסם של משתפי פעולה. תעשיית המשתפ"ים של אמ"ן והשב"כ היא ללא ספק עסק מלוכלך, כפי שגיוסם של סוכני מודיעין בכל מקום הוא עסק מלוכלך. המגייס מנסה לנצל את חולשותיהם של בני אדם, לעיתים קרובות באופן ציני להפליא. כל מי שמפקפק בכך, ראוי שיצפה בסרטים תיעודיים כמו שומרי הסף או הנסיך הירוק. אבל גם כאן, העולם הוא מקום מורכב. האם פעולה לגיטימית היא אך ורק איסוף מידע על מפגע שנמצא בדרכו לזירה, או על הוראות שעוברות בתוך חולית טרור? כל מי שעסק במודיעין יודע שקשה מאד למצוא מפגע בדרכו, או אפילו לאכן חולייה, בלי ידע על הרקע במובן הרחב ביותר של המילה. למעשה, הדרך הטובה ביותר למנוע את הפיגוע הוא לסכל את צמיחת תשתיות הטרור, ומי שרוצה לעשות זאת אינו יכול לוותר על כיסוי מודיעיני נרחב בשטח. כיסוי כזה כולל, למרבה הצער, גם ניצול חולשותיהם של משתפי פעולה. הטרייד-אוף המוסרי כאן ברור. האם חותמי המכתב היו מוכנים להימנע מגיוס של משתפי פעולה ולקחת אחריות על הגברת הסיכון לפיגועים? זו שאלה שהם חייבים לענות עליה. ואפילו לא התחלתי לדבר על סיכול של סכנות אסטרטגיות, כמו ההפיכה המתוכננת של חמאס בגדה. האם מישהו יטען שסיכול האסון האסטרטגי הזה היה אפשרי מלכתחילה בלא כיסוי מודיעיני נרחב, בין היתר גם של משתפ"ים? בהתחשב בכך, ניצול חולשותיהם של משתפ"ים על מנת לגייסם אינו מהווה פקודה בלתי חוקית בעליל.
הטענה היחידה במכתב שיכולה להצדיק, ולו באופן דחוק, סירוב לשרת במחלקות מסויימות בזירה, היא טענתם של החותמים שמידע מודיעיני עובר לגורמים פוליטיים או מפלגות פוליטיות. אם זה המצב, ראוי לפוצץ אותו. אבל כדי לעשות כן, יש להציג ראיות משכנעות יותר. החותמים על המכתב, למרבה הצער, עדיין לא הצליחו לעשות זאת.
"רק מבצע משטרתי": מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה?
מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה? למעשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה קשה למצוא דוגמאות למלחמות שהוכרזו באופן רשמי. תחת זאת, מדינות מעדיפות לכנות את המלחמות שלהן "סכסוך מזוין", "מבצע משטרתי", "פעולה נגד הטרור" או אפילו, לפעמים, "מבצע לשלום הגליל". כך, הכרזת המלחמה- מסורת בת אלף שנה ויותר- נמוגה מההיסטוריה בקול דממה דקה. למה זה קרה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלחמות, חוקים ומשפטנים שיורים לעצמם ברגל.
לפיכך יש לי את הכבוד להודיעך, שאם, לא יאוחר משעה 11 בבוקר, זמן בריטניה, היום ה-3 לספטמבר, יתקבלו הבהרות מניחות את הדעת מהממשלה הגרמנית לממשלת הוד מלכותו בלונדון, ישרור מצב מלחמה בין המדינות החל מאותה שעה.
לורד הליפאקס, שר החוץ הבריטי – איגרת למשרד החוץ הגרמני, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה
"יש לי את הכבוד להודיעך"? מדהים לראות שמלחמת העולם השנייה, אחת המלחמות האכזריות ביותר בהיסטוריה, התחילה בהכרזה מנומסת להפליא. בספטמבר 1939 העשן טרם עלה במשרפות של אושוויץ, מיליוני חיילים עוד לא קפאו למוות בסטלינגרד, ואזרחים טרם נרצחו בהמוניהם, עונו בעינויים והומתו ברעב. גם הקהילות היהודיות עמדו עוד על תילן. ערי גרמניה ובריטניה טרם עלו בלהבות מאכלות של מפצצי תבערה. מלבד פולין, שהחלה לחוות את הכיבוש הנאצי האכזרי כבר באותה שעה, העולם היה עדיין רגוע. מלחמת העולם השנייה החלה לפי כל כללי הטקס האביריים: הכרזת מלחמה, חילופי איגרות, פינוי מסודר של הדיפלומטים משני הצדדים. בסביבות ה-4 בספטמבר, למשל, נפגש איש אופוזיציה גרמני עם ציר מהשגרירות הבריטית, כשאנשי ס"ס חמושים התקרבו פתאום לשולחנם. איש האופוזיציה העיד לימים כי אנשי הס"ס אפילו לא נזפו בו שסעד עם דיפלומט בריטי לאחר פרוץ המלחמה. הם רק דיווחו לציר על הסידורים לפינוי השגרירות הבריטית.
באביב 1945 שקע האבק על יבשת אירופה החרבה, והעמים השונים – מנוצחים ומנצחים כאחד- ליקקו את פצעיהם ופנו לעבודה הארוכה והאפורה של שיקום ההריסות. ובין אודי העשן, מעטים, אם בכלל, שמו לב למוסד אירופי-מערבי בין מאות שנים שנדם ונמוג, ולא ישוב עוד. הכרזת המלחמה – אבן יסוד במסורת הלחימה האירופית – כמעט ונעלמה מהעולם. ב-1939 הכריז נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, מלחמה על גרמניה. היטלר אמנם תקף את ברית המועצות בהפתעה, אבל בכל זאת – במחווה צינית אכזרית – דאג להכריז מלחמה שעות ספורות לאחר מכן. על ארצות הברית הוא דווקא הכריז מלחמה באופן מסודר. גם היפנים השמידו חלק גדול מהצי האמריקאי ללא כל אזהרה, אולם בכל זאת – דאג הקיסר להכריז מלחמה לאחר המבצע. כמובן, המהלכים של הירוהיטו והיטלר, בניגוד להכרזת המלחמה של צ'מברליין, היו לעג לרש בדיעבד, צל חיוור של המסורת העתיקה. אבל מ-1945 ואילך, מנהיגים מכל קצוות העולם לא טרחו לעשות אפילו את זה. הכרזת המלחמה חלפה מן העולם. הכיצד?
הכרזת המלחמה האירופית היא מנהג ותיק, בן אלף שנה כמעט, ששורשיו נטועים במסורת האבירית ובתפיסה הנוצרית של "מלחמה צודקת". לפי אבות הכנסייה, כמו אוגוסטינוס הקדוש, מלחמה מוצדקת היא אך ורק מלחמה שנועדה להגן על חסרי הישע בפני תוקפן מרושע. המסורת של האצולה בימי הביניים הצדיקה, בנוסף לכך, גם מלחמה שנועדה להגן על כבוד פגוע או להשיג זכויות "לגיטימיות" (אדמות, למשל) שנלקחו שלא בצדק.
במאה השש והשבע עשרה, עם דעיכת כוחה של הכנסייה, היתה אירופה מחולקת למדינות וממלכות שונות שנלחמו לעיתים קרובות זו בזו. הניסיון של מלכים ושליטים להקים צבאות מרכזיים, מהם התפתחו הצבאות הלאומיים לאחר מכן, הגביר את הצורך במשמעת ורגולציה של המלחמה. מעבר לכך, ניסו הוגים ומשפטנים רבים לנסח חוקים שיסדירו את המלחמה בין המדינות. המפורסם שבהם, ההומניסט ההולנדי הוגו גרוטיוס, פרסם ב-1625 את ספרו "משפט המלחמה והשלום". בספר זה, הגדיר גרוטיוס תנאים ל"מלחמה צודקת": למנוע פלישה, עלבון כלפי אלוהים, מטרה מוסרית, אפשרות לניצחון, ופרופורציה בין האמצעים שמשתמשים בהם למטרה שמשיגים בסופו של דבר. החוקים של גרוטיוס מתייחסים הן ל"זכות לצאת למלחמה" (Jus ad Bellum) והן, במידה מועטה יותר, לדרך בה יש לנהל מלחמה צודקת (Jus in Bello). לדעתו, מלחמה חייבת להיות מוכרזת באופן רשמי על ידי הרשויות המוסמכות של כל אחד מהצדדים. בכך, הוא מסתמך בעיקר על המסורת היוונית-רומית:
הזכרנו כבר, שבהתאם לדעתם של גדולי המחברים, מלחמה לרוב מוכרת כצודקת לא בשל העילה שבגינה פרצה, או […] בשל המעשים הגדולים שנעשים בה, אלא בשל זכות והשלכותיה הספצפיות. ניתן להבין את טיבה של מלחמה זו באמצעות ההגדרה של המשפטנים הרומאים ל"אויב". פומפיניוס אומר: 'אויבים הם אלו שמכריזים עלינו מלחמה באופן פומבי, או שאנו מכריזים מלחמה נגדם. היתר [אלו שלא מכריזים מלחמה] אינם אלא פיראטים או שודדים […]ליוויוס אומר, שמלחמה צודקת מוכרזת באופן פומבי ובאופן רשמי. ולאחר שהוא כותב, כי האקרננים השחיתו את אדמות אתונה, הוא מוסיף כי זה היה תחילתו של הסכסוך, אולם לאחר מכן הם עברו למלחמה רשמית – בצו מוכרז על ידי המדינות.
עם עליית המדינה הריכוזית במאה השמונה עשרה, ומדינת הלאום במאה ה-19, הפכה הכרזת המלחמה לעניין של "ריבונות". למדינה ריבונית מותר להכריז מלחמה, משום שלממשלה יש מונופול מוחלט על אלימות פוליטית. לעיתים קרובות, מלווה הכרזת המלחמה בפינוי הדדי של דיפלומטים ואזרחים משני הצדדים, והיא – כאמור – תנאי שהופך את המלחמה לצודקת. יש לשים לב, בכל זאת, לדוגמא האחרונה שמביא גרוטיוס – ששיקפה באופן מעניין את המציאות בתקופתו וגם לאחר מכן. לעיתים, מדינות מתחילות במעשי איבה בפועל, ורק לאחר מכן עוברות למלחמה רשמית ומוכרזת (כמו היטלר בפלישה לברית המועצות, או היפנים והאמריקאים לאחר פרל הרבור). מעבר לכך, גם בתקופה זו לא כל המלחמות היו מוכרזות – ולעיתים התנהלו סכסוכים מזויינים קטנים ללא הכרזה כלל. מיותר לומר שהצורך להכריז מלחמה לא חל על מדינות לא אירופיות, ומלחמות קולוניאליות נגד "פראים" (כביכול) לא היו כפופות לחוק הבינלאומי וחוקי הכבוד הרגילים.
פעמוני מותה של הכרזת המלחמה החלו מצלצלים עם גל הפציפיזם הפרוע ששטף את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. דורות של אירופים נשטפו בבוץ ובדם, ומיליוני הרוגים נספו באופן שנראה כל כך סתמי, עד שמיאוס כנגד מלחמה שטף חלקים ניכרים מהיבשת. ב-1928 יזמו שר החוץ האמריקאי פרנק קלוג ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן, חוזה בינלאומי שיוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. על החוזה חתמו יותר מחמישים מדינות, כולל גרמניה, אנגליה, צרפת, יפן וארצות הברית. ניתן לחשוב שלאור אירועי שנות השלושים, כמו הפלישה של איטליה לאתיופיה וראשית התחמשותה של גרמניה הנאצית, החוזה היה אות מתה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות. זה לא נכון. לאותו חוזה פציפיסטי היתה השפעה דרמטית על עתיד המלחמה, אולם באופן שמחבריו לא שיערו לעצמם אפילו בסיוטי הלילה שלהם.
באופן מפתיע, המדינה היחידה כמעט שלקחה את חוזה קלוג-בריאן ברצינות היתה אחת המעצמות התוקפניות ביותר בעולם – הקיסרות היפנית. כאשר יפן הלכה והסתבכה בסין בשנות השלושים, היא סירבה בתוקף להכריז עליה מלחמה, ואף להכיר בקיומה של מלחמה. הסיבה העיקרית היתה חשש מסנקציות, אולם בשיקולי המדינאים היפניים, כך מסתבר, שיחק חוזה-קלוג בריאן תפקיד משמעותי. בעוד יפן משתוללת בסין, טובחת ערים שלמות (כמו ננג'ינג) וחייליה שוקעים בבוץ למשך שנים ברחבי המדינה כולה, טענה הממשלה היפנית בתוקף שהיא לא נמצאת במלחמה, שאסורה עליה לפי החוק הבינלאומי. כדי להימנע מההגדרה הזאת, היא הקימה שלטון בובות בבירה הסינית ננג'ינג, ואז הצדיקה את פעולותיה הצבאיות כ"פעולות שיטור" שנועדו לעזור לשלטון החדש להשליט חוק וסדר במדינה הפרועה. הסירוב היפני המוחלט להכיר במצב מלחמה הניע את הצבא היפני, שלא היה יכול להקים שלטון צבאי רשמי בשום מקום בסין, לייסד ממשלי בובה רבים ושונים ברחבי המדינה כולה. ריבוי ממשלי הבובה הללו הכשיל כל ניסיון למשא ומתן מדיני בין יפן לסין, האריך את המלחמה עד בלי די ובסופו של דבר – באופן עקיף – הוביל את יפן למלחמת חורבן והשמדה מול ארצות הברית. הוא גם הכניס את המנהיגים היפנים להלוך רוח מסוכן, כאילו הם לא נלחמים באויב לגיטימי בסין אלא ב"מורדים" ו"בוגדים" – הלך רוח שהצדיק מעשי זוועה רבים ונוספים. באופן אירוני, דרך אגב, הוצאו רבים ממנהיגי יפן וגרמניה להורג לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר בשל הפרת חוזה קלוג-בריאן, שכאמור – הוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק….
המגמה הזאת החריפה והתגברה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת האומות המאוחדות, נקבע כי למדינות אסור להפעיל כוח תוקפני אחת כנגד השנייה או לכבוש שטחים זו מזו. מלחמות לא הפסיקו כמובן. טנישה פזאל, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, מראה כי מספר המלחמות לא פחת. פשוט הפסיקו להכריז עליהן. אם אסור להיות תוקפני ולצאת למלחמה, אבל בכל זאת רוצים להילחם, הבה נילחם בלי להכריז על כך.
אחד המקרים הראשונים היה ממש כאן, בארץ ישראל. באביב 1948, פלשו מדינות ערב לארץ כדי לסכל את תוכנית החלוקה, ולמעשה – כדי לגרוף לעצמן שטחים רבים ככל האפשר. כמובן שהן לא הכריזו מלחמה על ישראל, שבקיומה לא הכירו. כאשר החלה ישראל לנצח במלחמה ולהשיג הישגים טריטוריאליים, הבינו מנהיגי המדינה הצעירה, למורת רוחם, ששליחי האו"ם מנסים לעצור בעדם בכל פעם שהם מתקדמים באמצעות הפסקות אש והפוגות. אחד הפתרונות היצירתיים לבעיה הזאת היה תגובה ציונית הולמת בשם "מבצע שוטר". ביולי 1948 שררה בארץ ההפוגה השנייה, הפסקת אש בחסות האו"ם, ובאופן רשמי לשני הצדדים אסור היה לצאת למבצעים צבאיים. שלושה כפרים ב"משולש הקטן", במורדות הדרומיים של הכרמל, הטרידו את מנוחת מצביאי צה"ל משום שחלשו על כביש חיפה תל- אביב. הפיתרון? מבצע צבאי נרחב לכיבושם. אולם כסנונית ראשונה לרוח החדשה שנשבה בעולם, סירבה מדינת ישראל להודות שמדובר במבצע צבאי. המשולש הקטן, כך טענו קברניטי הממשלה, נמצא בכלל בשטח ישראל, ולפיכך מדובר בפעולת שיטור כנגד פורעי חוק. זה היה ניסיון (מוצלח) אחד להימנע מההשלכות הרשמיות של מלחמה על ידי הכחשתה. בעתיד, כמעט כל המלחמות בעולם יהיו כאלה.
כאן, נכנסה לתמונה התפתחות חדשה, שחיסלה את הכרזת המלחמה באופן סופי. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתח לא רק המשפט הבינלאומי שאוסר מלחמה תוקפנית (Jud ad Bellum), אלא גם דינים רבים המגבילים את התנהלות המדינות במלחמה עצמה. דינים אלו, ששייכים למסורת ההתנהגות במלחמה צודקת (Jus in Bello), הלכו והסתעפו במשך השנים, חלק מגוף הולך וגדל של חוק הומניטרי-בינלאומי (IHL). הכוונה, ללא ספק, היתה טובה. במלחמת העולם השנייה התבצעו פשעים מחרידים לא רק נגד אוכלוסיות לא חמושות, אלא גם נגד חיילים ושבויי מלחמה. החוק ההומניטרי הבינלאומי נועד להגדיר מה מותר ומה אסור לעשות במלחמה (עינויים, למשל, אסורים), באלו כלי נשק מותר להשתמש (כדורים רגילים) ובאלו אסור (כדורי דומדום, פצצות זרחן), כיצד מתנהגים לאוכלוסיה נכבשת, מה היחס הראוי לשבויי מלחמה, וכיוצא בזה.
אולם, כך טוענת טנישה פזאל, קברניטי החוק הבינלאומי ההומינטרי ירו לעצמם ברגל. כמו כל אליטה בירוקרטית שנוטה להאדיר את התחום עליו היא אמונה, משפטני האו"ם ובעלי בריתם באקדמיה המציאו עוד ועוד חוקים במשך השנים, חלקם מנותקים לחלוטין מהמציאות. פרופ' ריצ'רד פאלק, שליח זכויות האדם של האו"ם, למשל, אמר שאם ברור שיהרגו במלחמה אזרחים רבים כנזק קולטרלי (נכון לכל מלחמה כמעט בימינו), אזי עצם היציאה למלחמה היא פשע. משפטנים אחרים מוסיפים על דבריו ואומרים שב"מלחמה תוקפנית" אפילו הרג חיילים הוא רצח ופשע מלחמה. המשפטנית הצרפתיה ססיל פאבר, למשל, גורסת כי במהלך כיבוש "שאינו מוצדק" לכוח הכובש אין כל זכויות לפי הדין הבינלאומי, ואסור לו לדכא התנגשות חמושה. לעומת זאת, עדיין מוטלת עליו החובה לדאוג לאוכלוסיה האזרחית.
בתנאים הנוכחיים, צבא שרוצה לקיים את החוק ההומניטרי הבינלאומי חייב להשקיע מיליארדים של דולרים ולקבל על עצמו נטל אסטרטגי עצום. צבא ארצות הברית, שבניגוד לתדמיתו לוקח את החוק הבינלאומי מאד ברצינות, השקיע סכומים אסטרונומיים, דמיוניים כמעט, בהדרכת גייסות, הכשרת גדודים של משפטנים והקמת מנגנונים שיפקחו על קיום החוק המסובך בכל מנגנוניו וזרועותיו השונות של הצבא. גם שם, כפי שהוכיחו פרשיות שהתרחשו בעיראק (ההתעללויות בכלא אבו גרייב, למשל), זה לא ממש עובד. מעבר לכך, האמריקאים הקימו מגנונים עוקפים שיאפשרו להם להתנהל בלא המשקולת של החוק ההומינטרי, כמו מחנה המעצר המפורסם בגואנטנמו או בתי כלא סודיים של ה-CIA ברחבי העולם.
צבאות קטנים ועניים יותר מצבא ארצות הברית, כמובן, אינם יכולים להשקיע סכומים דומים, ומבחינתם – ציות לחוק ההומינטרי הבינלאומי הוא פשוט מגוחך. הדבר נכון במיוחד לצבאות שמרגישים שהמלחמה נוטה נגדם, וסביר שלא ירצו לקשור משקולת אסטרטגית לרגליהם הכושלות. לפיכך, מדינות נמנעות שוב ושוב מהכרזת מלחמה – כדי לא להיות מחוייבות באופן רשמי לקורפוס החוקים של ה-IHL. מחקרה של פזאל מראה כי המדינות היחידות כמעט שהכריזו מלחמה באופן רשמי מאז 1945 היו הודו ופקיסטן, שצבאותיהם עדיין משמרים מסורות בריטיות שכוחות.
יש להדגיש, שאי הכרזת מלחמה אינה פוטרת מדינה בהכרח מהחוק ההומניטרי הבינלאומי, אבל היא בהחלט מאפשרת לה (לפעמים) יותר מרחב תמרון באו"ם ובקהילה הבינלאומית. אם המלחמה שלנו היא רק "מבצע לשלום הגליל", "מבצע נגד הטרור" או "פעולת הגנה", אפשר לנסות, לא תמיד בהצלחה, להימנע מסנקציות ולמשוך זמן יקר.
לפעמים מגיעים הדברים לידי אבסורד של ממש. במלחמת פוקלנד, למשל, הטילה בריטניה מצור ימי על ארגנטינה, אולם נמנעה מלכנות אותו "מצור". הסיבה: החוק הבינלאומי מחייב את המדינה המטילה את המצור לקיים אותו "באופן אפקטיבי", וכדי לעשות זאת היה צריך להביא לפוקלנד כוח צבאי עצום שבריטניה לא רצתה להקצות. במקרים אחרים, תרצה המדינה לעקוף את חוקיה שלה, שמגדירים במפורש את חובותיה בזמן מלחמה. לדעתי, אהוד אולמרט נמנע במשך זמן רב מהגדרת מלחמת לבנון השנייה כ"מלחמה", כי הדבר היה משית על הממשלה התחייבויות כספיות אסטרונומיות כפיצויים לתושבי הצפון.
מבחינה כלכלית – מותה של הכרזת המלחמה הוא מעין "תגובת שוּק" (Market Response). כאשר עומד השוק בפני חוקים לא ריאליסטיים המגבילים אותו בניגוד לרצונם של הצדדים, הוא ימצא את הדרך לעקוף אותם באופן יצירתי. אם אי אפשר לצאת למלחמה בלי להיות פושע מלחמה, אם כל מלחמה שנייה מוגדרת כ"תוקפנות" וכל פעולה שנהרגים בה אזרחים מפרה את החוק הבינלאומי ועלולה להביא לתביעה בהאג – אז עדיף פשוט להילחם ולא להודות בכך. באופן זה, מביסים משפטני החוק הבינלאומי את עצמם. אם חוקי המלחמה הבינלאומיים היו מתונים וסבירים יותר, אז אולי היה אפשר לאכוף אותן על מדינות סוררות ביתר קלות. דווקא הקיצוניות שלהם גורמת למדינות להתעלם מהן לחלוטין. מערכת החוק הבינלאומית יכולה, לכל היותר, לתפוס מדי פעם קורבן חלש שהפסיד במלחמה ולהפוך אותו לדוגמא ומופת, אבל לא יותר מכך, וחבל.
הינשוּף 