לא בכדי בחרו מפיקי כוכב נולד הערבי בשיר המפורסם מ"עלובי החיים" לאקורד הסיום של התוכנית שהלהיבה מיליונים. מה ניתן ללמוד מכך על שאיפות ההמונים במצרים, בסוריה ובטורקיה?

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט

לפני מספר שנים, בשיא ימי האביב הערבי, אחרי הביקור שלי במצרים ונפילתו המדהימה לא פחות של חוסני מובארכ, טענתי כאן בינשוף כי מהפכות שמצליחות במהירות עונות לשלושה תנאים עיקריים: הן מתחילות במרכז הכובד של המדינה, מתודלקות בידי תקשורת אוהדת ומתאפשרות לנוכח שיתוף פעולה של הצבא או חלקים ממנו. גם המהפכה השנייה, נגד מורסי, עונה לאותם המאפיינים בדיוק: היא התחילה בקהיר, מרכז הכובד של המשטר, וערערה את עצביו ואת נחישותו. היא נהנתה מדיווחים תקשורתיים מפנקים שהעניקו למפגינים תחושה שהם עומדים בפני רגע היסטורי, ובקרוב ממש ישיגו את מטרתם ויכבשו את השלטון. וחשוב מכל – ההמונים הצליחו להכניע את משטר האחים המוסלמים מפני שהצבא, מראש, תיעב את הנשיא מורסי ומפלגתו והמתין להזדמנות להיפרע מהם. השאלה שנותרה היא, האם הנשיא הבא יצליח לשרוד כהונה שלמה בלא הפיכה דומה, כי הרי תנאי היסוד שמובילים את ההמונים לרחוב – תסכול, עוני, חוסר ביטחון אישי, מדינה מתפוררת – לא ישתנו בנקל. הררי מלל פרשני נשפכו כבר על השאלות הללו, ולכן כדאי אולי להסתכל על אירועי היום מזווית אחרת, לא צפויה. ולשם כך – כדאי להסיט לרגע את העיניים מרחובות קהיר לעולם הנוצץ של תוכניות הריאליטי הערביות.

            ספק אם היו בעת האחרונה תוכניות טלוויזיה פופולריות יותר מערב איידול, "כוכב נולד" הערבי. זכייתו של מוחמד עאסף הפלסטיני במקום הראשון הלהיבה את הרוחות, העלתה את המורל בקרב הפלסטינים ועוררה עניין עצום בכל רחבי העולם הערבי. והנה, לאחר התחרות, בחרו מפיקי התוכנית לכנס את כל הפיינליסטים למספר שירי סיכום. מול עיניים של מיליוני צופים מכל מדינות ערב, שרו המתמודדים לא משירי פיירוז, דיאנה חדאד, אום כולתום או אומן ערבי ידוע אחר, אלא דווקא – מכל השירים שבעולם – את "היי הקשיבו הם שרים" (do you hear the people sing) – אחד מהשירים הידועים ביותר במחזמר המצליח "עלובי החיים". השיר תורגם לערבית לרגל האירוע (כאן מצוטט בתרגומו העברי של אהוד מנור):

היי הקשיבו הם שרים!

ובפיהם שירים יוקדים

כל בני עמינו כמו בזמר לא יהיו עוד עבדים

כשהלמות הלב עונה, הד להלמות תופי הקרב

 שחר חדש על החיים יעלה עכשיו

היי הקשיבו הם שרים – עלובי החיים בערב איידול

הבחירה של ההפקה, כמובן, לא הייתה מקרית – וההנחה היתה שהשיר הצרפתי הזה ידבר לצופים יותר מכל שיר ערבי פופולרי. זו בחירה מעניינת, לא רק משום שהמחזמר הידוע לא תורגם ולא הוצג עד היום במלואו בארצות ערב, אלא בגלל שמפיקי התוכנית שינו את סדר השירים. במחזה המקורי, שהולך בעקבות עלילת הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, שרים הגיבורים קודם כל את שיר המהפכה האופטימי שלעיל, ולאחר מכן, כשהמהפכה נכשלת, שר הניצול היחיד קינה לחבריו שנפלו. בגירסה של ערב איידול הסדר התהפך: קודם כל שרו הפיינליסטים את השיר העצוב, מעין טריבוט לקורבנות המהפכה, ואז עברו לשיר המיליטנטי והאופטימי. "עלובי החיים" משדר כישלון, ואילו הם רצו לשדר ניצחון והצלחה. לא חלפו אפילו שבועיים, והמילים הפכו למציאות באירועים הדרמטיים של כיכר תחריר.

            לא מדובר בתופעה ייחודית לעולם הערבי. גם בטורקיה, למשל, שרו המפגינים נגד ארדואן  את "היי הקשיבו הם שרים!" באנגלית ובטורקית. גולשים אחדים העלו קליפים משלהם ליו טיוב, אחדים מהם מוקדשים למורדים בסוריה. מעריצים מערביים של האביב הערבי העלו כבר לפני שנתיים וחצי ליוטיוב גירסה שלהם של השיר, מלווה בקליפ של תמונות מהמהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקאית ונפילת חומת ברלין. "אתם לא לבד," כתבו המעריצים המערביים, "גם אנחנו היינו שם. אנחנו הצלחנו להשיג חירות, וגם אתם תצליחו." מכאן עולה השאלה – מכל השירים, למה דווקא השיר הזה? מדוע לא שיר מהפכני ערבי, ויש הרבה כאלה? מדוע לא אחד מהשירים המזוהים עם מהפכה מערבית כזאת או אחרת? ספק אם מישהו מאלו ששרו את השיר בהתלהבות באולפן של ערב איידול, או גם מצופיו המערביים של השיר, יודע שהוא מתייחס דווקא למהפכה מאד ספציפית: המרד הכושל נגד מלך צרפת ב-1832. הרומן של ויקטור הוגו מספר בהרחבה את הרקע  למהפכה הנשכחת הזאת, אולם המחזמר, כמובן, משמיט אותו. המרד מוצג כמעשה גבורה מפואר אך כושל של צעירים אידיאליסטיים ונלהבים, שקורבנם מקבל ממדים דתיים ומיסטיים כמעט. למה הם מרדו? משום שנלחמו למען החירות. הסיבות, מעבר לכך, לא מפורטות.

שידורי המהפכה: "הי הקשיבו הם שרים" באנגלית ובטורקית, כיכר טקסים באיסטנבול

בדיוק מסיבה זו ל"היי הקשיבו הם שרים", על המוזיקה הסוחפת שלו, היה קל כל כך להפוך לסמל תרבותי של האביב הערבי. שירים ממהפכות מוכרות, ערביות או מערביות, קשורים לזיכרונות רעים, מעשי זוועה, אימפריאליזם ודיכוי. לעומת זאת, המחזמר "עלובי החיים" מספק תבנית קלאסית של "מהפכה אצילית" נצחית. משום שאיש לא מכיר את הרקע שלה, היא לא מוכתמת במעקשי המציאות ואפשר להתאים אותה לכל אירוע מהפכני שהוא. המהפכה של "עלובי החיים" היא קודם כל מהפכה לאומית, מהפכה של עם, נגד שליט מרושע. היא לא מהפכה אזורית, לא ג'יהאד עולמי, לא מלחמה שבטית או אתנית או דתית. כלומר – היא כל מה שהחוגים שהפיקו את ערב איידול, ולא מעט מצופיו – היו רוצים לראות במדינות שלהם. מול ההתפרקות השבטית בלוב, מלחמת האזרחים האתנית האכזרית וגוויעת המדינה הלאומית בסוריה, אפילו החזון הפן-איסלאמי של משטר מורסי, מבטאים השירים מעלובי החיים כמיהה ללאומיות דמוקרטית ואחדות של ה"עם" כולו מול דיקטטורים. לעיתים, התבוננות ביקורתית בתוכניות טלוויזיה פופולריות יכולה ללמד אותנו על חלומות ושאיפות יותר מנאומי מנהיגים או מאמרים מלומדים בתקשורת. הכמיהה למדינה לאומית מאוחדת עדיין חיה וקיימת בעולם הערבי, למרות ואולי דווקא משום שהמציאות בשטח מובילה עדיין לכיוון ההפוך.

היי הקשיבו הם שרים – בעברית. עלובי החיים בשפת הקודש, בכיכובם של דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון ואבי טולדנו.

נ.ב.

האביב הערבי לא מספיק להפתיע. אם, בשלב הראשון שלו, הוא הכה בתדהמה את האופטימיים, העיתונאים נוטפי הדבש נוסח תומס פרידמן שציפו לדמוקרטיה זוהרת, הרי המטוטלת מכה עכשיו דווקא את הפרשנים ה"מפוכחים" שהבטיחו לנו חורף אסלאמי נצחי. כאן בינשוף נמשיך לצפות ולעדכן. דבר אחד בטוח, משעמם לא יהיה…

דרומה עם הנילוס

מסע בדרום מצרים מקהיר ועד לגבול סודאן

 איך נראה הדרום, רגע לפני המהפכה?

לתמונות שלי ממצרים – ראו באתר פוטובאקט, ומבחר מצומצמם יותר גם בדף הפייסבוק שלי, כאן.

הנילוס

מאמר זה הוא שני בסדרה. לקריאת המאמר הראשון, "בין פרעה למוחמד- יומן מסע במצרים", לחצו כאן.

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. תיירים ישראלים מעטים מגיעים לקהיר, אך מעטים עוד יותר מגיעים לדרום, לאסוואן, לוקסור ומקדש אבו סימבל, פלא העולם שליד גבול סודאן. אני נסעתי לשם, והחוויה היתה בלתי נשכחת. רכבת לילה מקהיר, ואתם מוצאים את עצמכם במצרים אחרת- שמרנית, כפרית ושקטה יותר, אבל יפה ומרתקת לא פחות.

בסיום המאמר- ממטעמי המטבח המצרי, וכמה טיפים על לינה בקהיר, לוקסור ואסוואן.

 לוּקסוֹר

מקדש חתשפסות

ללוקסור הגעתי ברכבת לילה. מי שלא נסע ברכבת הלילה המצרית היוקרתית אָבֶּלָה, לא ראה שירות משובח מימיו: תא פרטי לכל אחד עם מיטה נוחה, ארוחות ברמה סבירה שמוגשות בידי מלצר (כחלק ממחיר הכרטיס), ווילונות קטיפה על החלונות. נסעתי כבר ברכבות לילה במדינות כמו סין, אוזבקיסטן, הודו ורוסיה, ומעולם לא נתקלתי בשירות מוצלח כל כך (וכמובן שהמלצר/כרטיסן ביקש בסוף, איך לא, בקשיש…)

 ללוקסור, שנקראה פעם תביי, יש מקום של כבוד בתרבות המצרית העתיקה. היא היתה בירתן של הממלכה התיכונה והממלכה החדשה, ועדיין נמצאים בה מקדשי ענק מצריים שהשתמרו באופן יפה יחסית. מקור שמה של העיר הוא במילה הערבית אוּקְסוֹר (ביצורים). העיר עצמה שמרנית מאד, ומוזנחת הרבה יותר מאשר קהיר, שלא לדבר על אסוואן המטופחת וההדורה. בעלת המלון האוסטרלית שלנו אמרה שהיא לא יכולה לצאת לרחוב ללא כיסוי ראש, בלי שהשכנות ילחשו מאחורי גבה שהיא זונה.

לוקסור, שכלכלתה מתבססת בעיקר על תיירות, מתאוששת לאט לאט מההלם של האירועים הטרגיים של 1997. ביום הרה גורל, בשעת בוקר מוקדמת, חבורה של טרוריסטים אסלאמיים סגרה מההרים על תיירים ממדינות שונות שבאו לבקר במקדש חתפשסות – וקצרה אותם למוות בנשק אוטומטי. 59 תיירים נספו, ואיתם ארבעה מצרים, עד שהמחבלים נתקלו במחסום משטרתי ונאלצו להתאבד. לזכותה של הממשלה המצרית יאמר, שהיא הפיקה לקחים מהפיגוע הרצחני. המקדש מלא בשומרים חמושים, בדרך אליו יש מחסומים משטרתיים, וגם ברכסי ההרים השולטים על עמק המלכים הוקמו תחנות משטרה. הטבח הנורא גם נתן מכה לתנועה האסלאמית הקיצונית במצרים (להבדיל מהזרם הממסדי יותר של האחים המוסלמים) ממנה עדיין לא התאוששה, והפנה זעם רב של האוכלוסייה כנגדה. מאז, לא היו עוד פיגועים בלוקסור, והתיירות באזור התאוששה לאט לאט ושבה לממדיה המקוריים.

מקדש לוקסור בלילה

מרכז העיר של לוקסור נשלט בידי הריסותיו ועמודיו של מקדש לוקסור, מראה יפה במיוחד בלילה כאשר העמודים והפסלים מוארים באור מבהיק. מהמקדש נפרשת שדירת הספינקסים העתיקה, שהשלטונות מנסים עכשיו לחדשה, המובילה בדרך של שלושה קילומטרים למקדש המונומנטלי קרנאק שבפאתי העיר. קרנאק עצמו הוא חוויה של גודל ועוצמה – אם כי באופן אישי ראיתי מקדשים מצריים יפים יותר, למשל בפיליי (אסוואן) או במדינת חאבו, בגדה המערבית של הנילוס ליד לוקסור. הוא ענק, וכדאי להשקיע זמן מסויים בשיטוט בין עמודיו העצומים. אפשר לקחת גם שיט על הנילוס לאי הבננות. האי עצמו אינו מרשים במיוחד – אולם השיט עצמו היה לדעתי מהנה, במיוחד בשקיעה.

החוויה החזקה ביותר בלוקסור לדעתי היא הביקור בעמק המלכים, שבגדה המערבית – המדברית של הנילוס. ישראלים שימו לב! באופן רשמי, הביקור בעמק המלכים לישראלים מחייב שיירה משטרתית, אך בניגוד למתרחש באסוואן ואבו סימבל, לא אוכפים כאן את החוק היטב. עם זאת, במהלך הביקור בעמק המלכים, לא כדאי לומר לכל שוטר מזדמן שאתם ישראלים, והם לא מבקשים דרכונים. בכל מקרה, מומלץ לקחת לעמק המלכים סיור מאורגן, בהדרכתו של חוקר מצרים העתיקה האדיב והרהוט עלאא' א-דין (טיולי אלאדין). את הסיור ניתן לארגן דרך המלונות השונים, ובמיוחד דרך ההוסטל "בומרנג" של מִיָה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור המוזר (המגורים אצל מיה, דרך אגב – הם חוויה בפני עצמה. מעבר להוסטל המצויין, יש גם את חוש ההומור היחיד במינו של הבעלים. כשתגיעו תחוו בעצמכם!). במהלך הסיור שלנו, עלאא' גילה ידע רב, והשכיל לקחת אותנו למקומות הנכונים. זה חשוב מאד מאד, מפני שהכרטיס מקנה כניסה רק לשלושה קברים לפי בחירתכם, ואתם זקוקים למדריך שיידע להכניס אתכם למקומות היפים ביותר. הקברים עצמם הם מנהרות תת קרקעיות, מוארות באור רך – וניתן לראות בהם את ציורי הקיר היפים ביותר במצרים, בצבעים עזים וחזקים שהשתמרו היטב ומבטאים רגשות חזקים: אלים ואלות, פרעונים מכים באויביהם, מלכות מגישות מנחות לישויות שמיימיות, כוהנים וסופרים עוסקים במלאכת הקודש, ועוד עושר ומגוון שאין כמוהו מעולם המלוכה והכהונה של מצרים הקדומה. מומלץ לשלם את מחיר הכניסה הנוסף לקברו של רעמסס, אולם לא לקבר תות-אנך-אמון: אין מה לראות שם לאחר שכל האוצרות נלקחו למוזיאון המצרי.

ציורי קיר בעמק המלכים

הסיור שלנו לעמק המלכים כלל גם את המקדש היפה במָדִינָת חַאבּוּ, ואת מקדש חתשפסות הענק ואומר ההוד (שבו התבצעה התקפת הטרור הרצחנית של 1997). מדרגות אדירים מוליכות למבנה עצום ורחב, שבכניסה לשעריו עומדים פסלי ענק. חתשפסות היתה הפרעונית הגדולה ביותר (גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה פיזית) – והיא נהגה לפסל את עצמה כגבר למחצה, כולל הזקן המלאכותי של הפרעונים. מקדש חתשפסות הוא אחד המקומות היפים ביותר בגדה המערבית בפרט ובלוקסור בכלל, ואסור בשום אופן להחמיץ אותו. וכתוספת, המדריך שלנו לקח אותנו גם לכפר של סתתי אבן. מדובר, כמובן, בניסיון לשכנע תיירים לקנות מזכרות (שעמלה שמנה מהן הולכת למדריך עצמו) – אולם הכפר והחנות עצמה היו יפים מספיק בכדי להצדיק זאת.

             ולבסוף, ביקור בשוק של לוקסור הוא גם חוויה מעניינת, בגלל ההבדל העצום בין השוק המקומי לשוק התיירותי, לא רק במחירים אלא גם במראה הכללי. בעוד השוק המקומי נראה כמו שכונה שנלקחה מרומן של נג'יב מחפוז, היינו – מלוכלך, רועש ובוצי, אולם עמוס בסחורה טרייה (אנחנו קנינו שקית תמרים מתוקים כדבש), השוק התיירותי מרוצף, נקי, ממוסחר ויקר בהרבה – כמו שני עולמות שונים, למרות שהם נמצאים באותו הרחוב.

בשוק של לוקסור

אסוואן

שקיעה על הנילוס, אסוואן

אסוואן, בירת הדרום השקטה והרוגעת, היתה מאז ומתמיד השער של מצרים לאפריקה. ועד היום, חלק גדול מהאוכלוסיה בעיר שייכת למיעוט הנוּבִּי – עדה אפריקאית שחורה ששומרת על שפתה הייחודית ומנהלת יחסים מורכבים עם הרוב הערבי במצרים. בכלל, הנוּבִּים, שחלקם הגדול עוסקים בתיירות, הם מלאי סתירות: עם שפעם היה אחד מהאויבים העיקריים של מצרים העתיקה, רואה את עצמו היום כיורשה ומשמר שפתה ותרבותה. אחדים מהם, מצד שני, אף טוענים לשותפות גורל עם היהודים – כי שני העמים היו משועבדים לפרעה. אני זוכר עוד שיט על הנילוס עם קפטן נובי, לעת שקיעה, שאמר לי כי הנובים והיהודים אחים, ובעוד אנחנו משיחים בסיפורי תורה על הנילוס בערבית מצרית קלוקלת, "עשיתי לו את היום" כאשר סיפרתי שאשתו של משה רבינו היתה "כושית", היינו – נובית…

עם סלים השייט, על הנילוס באסוואן

            הטרגדיה הנובית נמשכה גם בעידן המודרני. כאשר הנשיא גמאל עבד אל נאצר החליט לבנות את סכר אסוואן העליון כדי לספק אנרגיה למצרים, מחצית מארצם של הנובים טבעה מתחת לאגם נאצר, וכפרים שלמים הועתקו למקומות אחרים. ביחד איתם הועתקו גם מקדשים מצריים עתיקים, ביניהם גם מקדש אבו סימבל המפורסם שליד גבול סודאן.

אסוואן גדולה יותר מלוקסור, אך בניגוד אליה – עושה רושם של עיירה קטנה ושקטה. משום מה, היא גם מטופחת הרבה יותר. עיר יפה, נקייה, עם דרכים סלולות, שיכונים חדישים ומודרניים, שוק שוקק חיים ומטופח, וטיילת יפיפייה לאורך הנילוס המנומר באיים פסטורליים. בשום מקום במצרים הנילוס אינו מרהיב ביופיו כמו באסוואן – והשיט בין אייו בפאלוקה הוא חוויה שאין שני לה. השייטים יכולים לקחת את התיירים המעוניינים בכך לפארק שעל אי קיצ'נר, לחורבות של האי אלפנטינה (ייב המקראית), לשעבר מושבה של שכירי חרב יהודיים (כן, כן) שנשכרו כדי לשמור על גבולה הדרומי של מצרים הקדומה, או ברחובותיו של כפר נובי שקט.

היעד היפה ביותר הוא לדעתי האי פיליי – שבתוכו נמצא מקדש הנושא שם זה. ההגעה למקדש מסובכת יחסית – צריך לקחת מונית למעגן המעבורות, לשלם מחיר כניסה, ואז להתמקח עם השייטים על מחיר ההפלגה לאי עצמו. כל הסיפור די יקר, בעיקר למי שלא יודע להתמקח היטב וחזק, אבל שווה כל לירה. המקדש עצמו יפה למדי, בעיקר ציורי הקיר והפסלים על קירותיו העתיקים, אולם החוויה הופכת למושלמת בשל נוף הנהר הפסטורלי הנשקף ממנו. מבט על האור שמשתקף על המים מהחומות העתיקות מעלה מהאוב את זיכרונם של אלים עתיקים ומלכים נשכחים, אין מקום שהפולחן המצרי העתיק מורגש וקיים יותר מאשר בפיליי. וזו אירוניה – מכיוון שהמקדש מייצג דווקא את סוף הסיפור של מצרים העתיקה. הוא נבנה בתקופת ההלניסטית, ומי שיסתכל היטב על קירותיו יוכל לראות את שילוב הסגנונות, היווני והמצרי. ואולי דווקא משום שהמקדש מייצג את סוף דרכה של הציביליזציה העתיקה הזאת, הוא מרתק פי כמה, מעין מצבה לעולם שהיה ואיננו.

מקדש פיליי

מקדש פיליי

את היעדים העיקריים האחרים באסוואן – הסכר המפורסם שבנה הנשיא גמאל עבד אל נאצר והמוזיאון הנובי – לא הספקנו לראות בשל מחסור בזמן.

ועוד משהו מעניין על אסוואן: כשהגענו, העיר לבשה חג והתכוננה לביקור של הגברת הראשונה, סוזאן מובארק. כדי שלא תראה חלילה קירות מתקלפים על בתים ישנים, רשויות העיר הורו לתלות וילונות סגולים מפוארים על כל קירות הבתים האלה. ממש כפרי פוטיומקין בנוסח מצרי. זאת ועוד: אסואן, בניגוד לקהיר וללוקסור, היתה מלאה בתמונות של הנשיא מובארכ. ולמי שלא הבין לאן "נוטה ליבם" של תושבי העיר (או אלו שמדברים בשמם), גם כתובות: "אני אוהב אותך, הנשיא".

השוק באסוואן

אסוואן היא אזור רגיש במיוחד מבחינה בטחונית, בשל היותה קרובה לגבול עם סודאן, ולפיכך הפיקוח על ישראלים בה הוא הדוק יותר. כשתחזרו למלון בפעם הראשונה תראו את המוח'אבארת מחכים לכם, עם הצעה להבטחה צמודה (שכרגיל אפשר לדחות, בכפוף לחתימה על טופס ויתור). בכל מקרה, שומר אישי ימתין לכם בכוננות בלובי של המלון למקרה שתצטרכו אותו. ישנם בעיר מלונות שמסרבים לקבל ישראלים! באופן כללי, ולא רק לישראלים, מומלץ להתאכסן במלון קיילני המקסים שקיבל אותנו בברכה. הבעלים האדיב שלו, מוחמד, אף נתן עצות מצוינות בנוגע למסעדות ואטרקציות בעיר (לא לפספס את מסעדת אל מסרי, או את מסעדת פנורמה היפה על גדות הנילוס). יתר על כן, מוחמד אף סיפר לנו את הסיפור המלא על נהלי הנסיעה הסבוכים של תיירים ישראלים למקדש אבו סימבל.

מקדש אבו סימבל

"אני אומר לכם את האמת בכנות, ולא אנסה לסובב אתכם כמו אחרים. כישראלים, להגיע למקדש אבו סימבל יעלה לכם כסף…"

אשרף, סוכן הנסיעות במלון איזיס

אם אסוואן עצמה רגישה מבחינה ביטחונית, אזי הדרך המדברית המשתרעת דרומה לכיוון מקדש אבו סימבל בואכה סודאן, מעלה את כל הפראנויות האפשריות בממסד הבטחוני של מצרים. המקדש נמצא מספר שעות דרומה מאסוואן, ארבעים קילומטרים מגבול סודאן, הדרך אליו קרובה לאתרים אסטרטגיים רבים, כמו סכר אסוואן העליון,  ומתפתלת בשטח קשה לגישה לאורך הגבול. במיוחד לאור התקפת הטרור בלוקסור ב-1997 והקרבה לסודאן, ממשלת מצרים לא לוקחת שום סיכונים – וכל התיירים הנוסעים לאבו סימבל מחוייבים לנסוע בשיירה משטרתית הנוסעת פעמיים ביום. אלא מה? תיירים ישראלים אינם יכולים לנסוע באוטובוסים בשיירה, אלא מחוייבים במונית מאובטחת מיוחדת. בגלל כל הטרדות, סוכני נסיעות רבים מסרבים לקחת ישראלים מלכתחילה. מכיוון שמקדש אבו סימבל, לדעתי ולדעת שותפי לטיול, הוא האתר המרהיב ביותר במצרים – ואסור לפספס אותו בשום פנים ואופן – ישנם שתי דרכים לעקוף את הטרדה הביטחונית. אופציה אחת היא לקחת אוטובוס ציבורי, שבו לא בודקים בד"כ דרכונים, אולם יש בו הקצאה של ארבעה מקומות בלבד לתיירים באוטובוס, וגם הנסיעה ארוכה ומייגעת. אופציה יקרה אולם מומלצת היא טיסה – שחוסכת את סיפור האבטחה, והיא מהירה ונוחה. החיסרון היחיד הוא שיש רק שעה וחצי לראות את המקדש עד הטיסה חזרה (אלא אם כן בוחרים ללון במקום) .

צילום משותף עם רעמסס השני, מקדש אבו סימבל

            אין מילים לתאר את מקדש אבו סימבל – ולדעתי מדובר באחד מפלאי העולם. פסלי ענק חמורי סבר, חצובים בסלע, מגלמים את גדול הפרעונים של הממלכה החדשה, רעמסס השני – כאילו שומרים על הסודות הטמונים בקברו. בקבר עצמו, ובמקדש הסמוך להאתור (אלת האהבה) ישנם תגליפים וציורי קיר יפיפיים, אולם האטרקציה העיקרית באתר- העולה על כל השאר – היא בלי ספק פסלי הענק של רעמסס החצובים מתוך ההר. כאשר מסתכלים על המקדש בנשימה עצורה ובפה פעור (באמת, זו לא הגזמה, ומי שהיה שם יודע) אפשר לשכוח שזה לא מיקומו המקורי. כאשר הקימו את סכר אסוואן העליון, אגם נאצר איים להטביע את המקדש כולו, ובאחד הפרויקטים ההנדסיים המורכבים ביותר במאה העשרים העתיקו אותו ממקומו במאתיים מטרים. התוצאה מעניינת. המצרים העתיקים תכננו את המקדש כך שפעמיים בשנה, ביום ההולדת של פרעה וביום הכתרתו, תאיר קרן אור את פסליו של רעמסס השני בקודש הקודשים שבלב המקדש. רק פתאח, אל האפלה, יישאר תמיד בחושך. מתכנני ההעברה היו מודעים לכך וניסו לשמר את האפקט, אולם בגלל הזוית השונה של הגבעה, ההארה של הפסל מתרחשת פעמיים בשנה, יום אחד מאוחר יותר…

פינת המטבח המצרי

כפי שכתוב בלונלי-פלנט, המטבח המצרי אינו יכול להתחרות באלופי הקולינריה של המזרח התיכון כמו לבנון, טורקיה ואיראן, והאוכל בו נוטה להיות חד גוני ולא מגוון. מצד שני, איש לא אומר שזה פוגם בטעם. ומי שאוהב פאסט-פוד מזרחי, ייהנה מהאוכל המצרי עד מאד.

מעצמת הקושארי, מסעדת אבו טארק בקהיר

קושארי: אחת המנות העממיות הפופולאריות ביותר: אטריות, עדשים, רוטב עגבניות ובצל מטוגן, עם תוספת של מיץ לימון ורוטב חריף. המקום הטוב ביותר לאכול את המנה המשביעה הזאת הוא המסעדה של אבו טארק (רחוב שמפוליון 40, חמש דקות הליכה מכיכר אל תחריר). המסעדה הזאת, מוסד קהירי ותיק ומכובד, הוא בניין שלם בן ארבע קומות שמגיש אך ורק קושארי מהביל למנה עיקרית, ופודינג אורז מתוק וטעים לקינוח. והמחירים? זולים עד מאד. אבו טארק מתפאר ש"אין לו סניפים אחרים". ובאמת, מי צריך סניפים אחרים כשאתה נמצא ליד כיכר תחריר, ממש במרכז העניינים?

מנת קושארי אצל אבו טארק

טעמייה ופול: טעמייה, הגירסה המצרית לפלאפל שלנו, מוגשת בפיתות גסות, לעיתים בליווי סלט ירקות או טחינה. במצרים אין את המנהג הישראלי לדחוף את כל העולם ואחותו לתוך הפיתה, והמושג "פלאפל עם צ'יפס" אינו קיים. גם חומוס נדיר יחסית במצרים, וניתן למצוא אותו בעיקר במסעדות לבנוניות. הטעמייה מלווה לרוב בפיתות, ולעיתים אוכלים אותה ביחד עם בצל ירוק, לבנה או פוּל. במצרים פול נאכל לבד (ללא חומוס), והוא משמש מקור מזון נפוץ אצל אנשים עניים.

תבלינים בשוק, לוקסור

דאוד באשא- מנה פשוטה אך טעימה של כדורי בקר ברוטב עגבניות.

אוּם עָלִי – המנה הטעימה ביותר שנתקלתי בה במצרים: פודינג אורז לוהט (דומה במעט לסולטאץ' הטורקי), עם שקדים מרוכזים ומיני תבלינים מתוקים.

מלונות זולים ומומלצים במצרים:

מסגד המצודה, קהיר

קהיר:

מסגד המצודה, קהיר

1. ההוסטל של דינה – דינה אבו סעוד היא בחורה צעירה ונחמדה שבנתה הוסטל במיקום מצויין במרכז העיר, שבע דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה. הצוות מקסים, בפרט לישראלים, ומוכן לתת עצות בכל רגע נתון על קהיר ואפשרויות הטיול והבילוי בה. החדרים גם כן נחמדים מאד, והמחירים זולים. הבעיה העיקרית היא שההוסטל נמצא בשיפוצים כעת, וגם המקלחות לא נקיות במיוחד. דינה גם מוכנה לארגן טיולים לכל מצרים, אולם לא מומלץ לקחת את הטיולים הללו. תמיד זול יותר להזמין טיול בעיר היעד (למשל לוקסור) מאשר להזמין את אותו הטיול בדיוק בקהיר, במחיר יקר הרבה יותר. דינה יכולה גם לקנות כרטיסי רכבת וטיסה –בעמלה צנועה יחסית של חמישה דולרים – מומלץ ביותר. היא גם מארגנת הסעות משדה התעופה להוסטל שלה במחיר סביר בהחלט (70 לירות מצריות), או בחינם – אם לנים בהוסטל, בחדר פרטי, שלושה לילות ומעלה.
2. פנסיון רומא – מלון נקי ומפואר יותר מזה של דינה, במיקום טוב יותר, שלוש דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה (רחוב מוחמד פריד מס' 169). בכל זאת, לא מדובר במלון יוקרה של ארבעה כוכבים, כך שאנשי המח'אבארת לא מסתובבים בסביבה. החדרים מקסימים, והמקלחות נקיות כמו מראה. הצוות ידידותי, אם כי חסר היחס האישי, ה"תרמילאי" מאד שהצוות של דינה נותן לאורחיו.

לוקסור:

מלון "בומרנג" הנאה, הנקי והמעוצב באופן מרתק, מנוהל על ידי מִיה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור השחור, ובעלה הנובי מוחמד. המלון זול יחסית, השיחות עם מיה מרתקות והמיקום מצויין. כמו כן, מקבלים שם בברכה ישראלים. לא לפספס.

אסוואן:

מלון קיילני – מלון נקי ונחמד מאד באסוואן, שתי דקות הליכה מהטיילת על הנילוס (הקורניש). המלון שמח לקבל ישראלים, בעיר שלא כולם עושים זאת, והבעלים – מוחמד – נותן עצות יקרות מפז על הטיול בעיר ובסביבותיה.