ארכיון הבלוג

נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג

מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה, ועד לשנאה הכללית לאליטות בישראל, מאות מיליונים ברחבי העולם מגלים חוסר אמון וציניות כלפי הממסד לסוגיו, לרבות פוליטיקאים, מומחים ואוכפי חוק. המנגנונים שאמורים כביכול להגן עלינו, נתפסים על ידי רבים, רבים מאד, ככיסוי לצביעות, לשחיתות ואפילו למזימות מרושעות. וכשאי אפשר לבטוח בהליכים המקובלים ובבעלי הסמכות, עולה כוחם של מנהיגים לא רשמיים. חוסר האמון הזה ב"מבוגרים האחראיים", והמנהיגות האלטרנטיבית שצומחת בצילו, מקבלים ביטוי קיצוני בסדרה הישראלית "נעלמים". הינשוף הספרותי על עיירה שלווה שהופכת לסיוט, ועל טעמן המתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

נעלמים

"אתה יודע שהגעת למעלה, כשכבר אין לך את מי לשאול"

דוד בן גוריון

מי שמסתכל על המתרחש בעולם, מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה ועד האסלאם הפונדמנטליסטי במדינות ערב, לא יכול שלא להבחין בחוסר האמון הטוטלי שרוחשים מאות מיליוני בני אדם ל"ממסד" לסוגיו: פוליטיקאים שגרתיים, אנשי דת רשמיים, מומחים, שופטים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים. בישראל, הציניות המרירה הזאת מתבטאת בכל רחבי הקשת הפוליטית. השמאל הרדיקלי וחלקים גדולים מהציבור הערבי מתעבים את ה"ממסד" וה"משטר" שמזוהים בעיניהם עם הכיבוש. חלקים נרחבים מהשמאל הציוני מתהלכים כמלכים שנושלו מכתרם, וזועמים על השליטים הנוכחיים ש"גנבו להם את המדינה". המחאה החברתית ביטאה את חוסר האמון הזה באופן קיצוני, כשאת תפקיד הממסד הרקוב, המושחת, תפסו הפוליטיקאים והטייקונים, בעלי בריתם בעולם העסקי. הימין, מצדו, מרגיש שהאליטות הממסדיות, באקדמיה, בצבא ובבית המשפט העליון, מחזיקות בכל עמדות הכוח האמיתיות ולא מאפשרות לו לשלוט כרצונו – מרירות שהתפרצה בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. כולם כמעט, למעט אולי יאיר לפיד ותומכיו, רואים את עצמם כסוג של אאוטסיידרים וחושדים בממסד ומשתפי הפעולה שלו. זו לא רק תופעה ישראלית: היא מתרחשת בצורות שונות בכל רחבי הגלובוס, ובאה כמובן לביטוי חזק במיוחד בספרות, בתרבות ובקולנוע.

המגמה הזאת, של חוסר אמון כלפי הסדר הקיים, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד בנעלמים – סדרת מתח ישראלית משובחת בהפקתם של ירון ארזי ורני סער, שמיועדת לקהל צעיר. העלילה של נעלמים משלבת בין החשדנות הכללית כלפי "עולם המבוגרים" שמאפיין יצירות ספרות וקולנוע לנוער, ביחד עם הציניות הישראלית הטיפוסית כלפי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ורשויות אכיפת החוק. אמה ואלון קליין (גאיה גור אריה ועונג אפרון), אח ואחות מתל אביב, חוזרים עם משפחתם לאשמורת, עיירה קטנה בצפון שבה נולדו וגדלו הוריהם. האידיליה של העיירה ובית הספר התיכון, "העמק", הופכת אט אט לסיוט.

מיד עם בואם, נחשפים אמה ואלון לטרגדיה הטרייה של אשמורת: שלושה תלמידי תיכון בגילם, דריה, דניאלה ושאולי (ספיר בן רובי, כרמל לוטן ודולב מסיקה), נעלמו לפי כחצי שנה כאילו בלעה אותם האדמה. המועצה המקומית, מפקד המשטרה ומנהלת בית הספר, טוענים שטבעו בים, וכל הילדים מאמינים בגרסה הזאת, להוציא אחד. עידו, החבר של דריה (עדי אלון), צועק בכל מקום שה"נעלמים" עודם חיים, אך הסביבה מתייחסת אליו כמשוגע הלום צער. כבר בפרק הראשון, מגלה אמה במקרה שעידו צודק. בקפטריה של העיירה, "הטוסטר", היא רואה תצלום של דריה, דניאלה ושאולי ליד עיתון עם תאריך מאוחר בשבוע מהיום שבו טבעו כביכול. מכאן, ממשיכה העלילה בשני ראשים – זו של דריה, דניאלה ושאולי, בפלאשבק, והסיפור העדכני של אמה ואלון. שני הסיפורים הם למעשה חקירות: דריה, דניאלה ושאולי מנסים לגלות מי הרעיל את המים של העיירה, ואילו אמה ואלון מנסים לגלות לאן נעלמו דריה, דניאלה ושאולי. העלילות מצטלבות זו בזו באמצע העונה, וממשיכות דרך פיתולים רבים עד לסוף המפתיע.

הפרק הראשון והשני של נעלמים

כהרגלנו בינשוף, לא ניתן ספויילרים למי שמתכנן לראות את הסדרה; ומומלץ לראות את נעלמים: זוהי סדרה מצויינת, קצבית ובנויה היטב, גם למי שלא חובב סדרות מתח או סדרות נוער. מעבר לעלילה הסוחפת, יוצרי הסדרה מצטיינים בבניית דמויות אמינות, מורכבות ולפעמים אפילו שובות לב, שמשתנות ומתפתחות במהלך העלילה. השילוב בין העלילה והדמויות יוצר תוצאה מעניינת יותר מהמקובל בז'אנר של סדרות מסוג זה, למרות הקלישאות שמגיחות מדי פעם באופן בלתי נמנע. בבלוג המצויין שלה, ג'וליה סטולר דנה בחלק מההיבטים הללו (זהירות ספויילרים!) כאן נמשיך את המחשבות שלנו מהפוסט הקודם על בית הצעצועים השבורים, ונדבר על שאלה חמקמקה במיוחד – שאלת המנהיגות.

כפי שכתבנו פעם בינשוף, החוקר האמריקאי רונלד חפץ טען כי ישנו מתח מובנה בין סמכות ובין מנהיגות. בעלי הסמכות נהנים ממעמד, כוח ולפעמים גם כסף, כדי לספק הגנה, ביטחון וסדר לקהל תומכיהם. באופן מובנה, רובם מעוניינים בשימור המצב הקיים שממנו נובע כוחם. וברוב המקרים, זה עובד לא רע, משום שרוב הבעיות שיש להתמודד איתן בחיי היומיום הן בעיות טכניות. כלומר, כאלו שאפשר לפתור באמצעות פרוצדורה ידועה מראש. בעיות טכניות הן לא בהכרח פשוטות – לפעמים הן מסובכות מאד ופתרונן דורש ניסיון, מומחיות ושיקול דעת, אבל כמעט תמיד יש הליך כלשהו שפותר הבעיה יכול להסתמך עליו. פתרון בעיות טכניות הוא עבודה קלאסית לבעל הסמכות – משום שהן מניחות הסתמכות על גוף ידע קודם, לפעמים כזה שבעל הסמכות (שוטר, שופט, מומחה, פוליטיקאי) מחזיק במונופול כלשהו עליו. לעומת זאת, במצבי משבר, וכאלו שדורשים התנהלות בקרקע לא נודעת, לפעמים צריך לפתור בעיות אדפטיביות (הסתגלותיות)- כאלו שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה, שבירת תקדימים ושיתופי פעולה לא רשמיים שאינם מוכתבים בידי פרוטוקול כלשהו. מנהיגות, לפי חפץ, היא בראש ובראשונה אומנות שנועדה לפתור את הבעיות האדפטיביות הללו. לפיכך, בעל הסמכות אינו תמיד מנהיג, והמנהיג הוא לעיתים קרובות אדם ללא סמכות רשמית. להיפך: לעיתים קרובות קיים מתח בין המנהיג לבין בעל הסמכות, משום שהראשון רוצה לפרוץ דרך חדשה כדי לפתור בעיות אדפטיביות, והשני – לשמר את הנהלים והחוקים של המצב הקיים אפילו במחיר של התעלמות מבעיות כאלה.

Image result for Ronald heifetz

מתח בין סמכות למנהיגות – רונלד חפץ

כפי שדריה, דניאלה ושאולי, ואחריהם אמה ואלון, מגלים לאימתם, אשמורת היא לא מקום טוב להישען בו על בעלי סמכות כלשהם. עיירות במדינות מודרניות, לרבות ישראל, הן בדרך כלל מקומות עם היכרות קרובה בין אנשים, שמאכלסות בעלי סמכות שהתיחום ביניהם ברור למדי. מי שיש לו בעיה במים, בביוב או בבנייה, צריך לפנות לראש המועצה המקומית. מי שסובל מפשע או מבעיות ביטחון, יכול לפנות למפקד המשטרה. ילד שסובל בבית הספר יכול לפנות למנהלת. למבוגרים באשמורת, כמו כל מי שהאינטרסים שלו משוקעים בסדר הקיים, יש נטייה לסמוך על אותם מנהיגים רשמיים, ואת המסר הזה הם מעבירים גם לילדים: אל תבדוק, אל תחקור, אל תדחף את האף לעניינים של אחרים, ואם יש לך בעיה – פנה לרשויות וסמוך עליהן. וכמו המורים השחוקים והאטומים מבית הצעצועים השבורים, שכל פנייה אליהם מסתיימת באסון לילדים שתמימים מספיק כדי להישען על הסמכות, גם המבוגרים באשמורת מתגלים כמשענת קנה רצוץ. דריה, דניאלה ושאולי, אמה ואלון, מגלים במהירות שכל המנגנונים שנועדו להסדיר את חייהם ולהבטיח את ביטחונם, לרבות העירייה, המשטרה והנהלת בית הספר, אינם עושים את העבודה. זאת ועוד: ברגע שהם מתחילים לגלות את הסודות של העיירה, כל אלו פונים נגדם – ובכל מקום שבו הם מסתכלים, הם מגלים את הצלליות המעוותות של בעלי הסמכות שמעלו בתפקידם.

אמה ואלון נעלמים

מגלים את הצלליות המעוותות – גאיה גור אריה ועונג אפרון כאמה ואלון קליין

בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, מקום שגרתי כביכול שמתגלה כדיסטופי, אין הרבה ערך לכללים והליכים – ובעיות שנראות אולי כטכניות (מים מזוהמים, פיענוח גניבה) הופכות מיניה וביה לאדפיטיביות, קרי – אי אפשר לפתור אותן בדרכים מקובלות, וכל צעד קדימה חודר לקרקע לא נודעת. ואז, כשהסמכות כושלת, נכנסת לתמונה המנהיגות. זו אחת הבעיות המרכזיות שצפות ועולות בנעלמים. המנהיגות היא חסרת תחליף מצד אחד, אבל מצד שני, היא גובה מחיר כבד; מהמנהיג עצמו, אבל גם מכל אלה שבוטחים בו ונוהים אחריו.

במסגרת הסיפור הזה, המנהיגה הבלתי מעורערת היא בלי ספק דריה – מי שהובילה את שני הנעלמים האחרים, דניאלה ושאולי, לחקירה המסוכנת על המים המורעלים. "דריה היתה הילדה הכי מגניבה שתפגשו בחיים שלכם. כל מה שהייתם רוצים להיות זו היא: יפה, וחכמה, ואמיצה – טובה בהכל," אומרת שירה פור (נועם לוגסי), הבת של שרת בית הספר, לאמה ואלון ביום הראשון שלהם בתיכון. לדריה יש לא רק אומץ ויופי חיצוני, אלא את התכונה החמקמקה שנהוג לכנותה "כריזמה": היכולת להוביל אנשים אחרים למקומות קשים ומסובכים, זו שנקשרת תמיד בדמותם של מנהיגים. מרגע שמתגלה התעלומה, דריה מובילה את שני שותפיה לדרך חתחתים אפלה. היא אוסרת עליהם לדבר עם הוריהם, עם השוטרים, עם המורים – ומבודדת אותם מבעלי הסמכות. יש לה, כאמור, סיבות טובות מאד לעשות את זה, אבל זה לא הופך את המשימה לקלה יותר.

דריה נעלמים

מנהיגות כבדידות ואכזריות – ספיר בן רובי בתפקיד דריה

דווקא משום שדריה אינה רעה באופיה, אלא בדיוק להיפך: נערה בעלת איכויות נדירות שחושבת על טובת הזולת יותר מכל דבר אחר, היא הופכת בניגוד לרצונה לבודדת ולאכזרית. אם יש מסר שנעלמים מעבירה באופן חזק, היא שמנהיגות היא בראש ובראשונה בדידות כואבת. דוד בן גוריון אמר פעם, שאתה יודע שאתה נמצא למעלה, רק כשאין לך כבר את מי לשאול. באחת הסצינות, כשדריה, דניאלה ושאולי נמצאים בסכנת חיים קשה, מערכות היחסים שלהם מתפרקות מול עיניהם ואף אחד מהם לא חושב על מוצא, דניאלה נועצת עיניים מעריצות בדריה – כאילו בטוחה שיש לה פתרון קסם. זה לא דבר שהתחיל עם החקירה: הן גדלו ביחד, ומגיל אפס דניאלה מעריצה אותה והולכת אחריה. "בוודאי שאת יודעת מה לעשות," היא אומרת, "את תמיד יודעת מה לעשות – הרי את דריה". ואת דריה דווקא האמון הזה, דווקא ההערצה הזאת, טוחנים מבחינה נפשית. היא חייבת להיות רגועה, קרת רוח, ולהעמיד פנים שיש לה פתרון גם כשאין לה – משום שגורלם של אחרים תלוי בה.

האחריות הזאת הופכת את דריה לאכזרית כלפי עצמה וגם כלפי אחרים. היא מטילה משמעת ברזל על חבריה לצרכי החקירה והמבצעים המיוחדים הכרוכים בה, גם כשהדבר כרוך בהתעלמות מרגשותיהם ומהאינטרסים הפרטיים שלהם. היא משתמשת באחרים ככלי משחק על לוח השחמט, כשהיא חושבת שהדבר הוא נכון ומוצדק לפי הכללים שקבעה לעצמה. וכך, נוצר פרדוקס: דווקא הנערה שתמיד חושבת על טובת הזולת, טובת הכלל, ואף פעם לא על עצמה; זו שמחניקה את הדמעות שלה עבור כולם, ששולחת את "חייליה" לחזית ומסתירה מהם את המוות שמתחיל לפעפע בעורקיה כדי שלא יסייעו לה במקום למלא את חובתם – מגלה אנוכיות במובן העמוק של המילה. את רגילה תמיד להיות במרכז, אומרת לה אמה, לא כי את רוצה לפגוע באחרים, אלא כי את רגילה שבעלילה את תמיד הדמות הראשית – והכל סובב סביבך. תפקידי המשנה שייכים ליתר. דווקא בגלל שדריה היא באמת נערה טובה, בכל המובנים האפשריים כמעט, הצופה נותר עם טעם לוואי בסוף העלילה: טעמן המסחרר, המפתה והמתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

 

 

ערב השקה: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר

אני גאה ושמח להזמין את כל קוראי הבלוג לאירוע ההשקה של ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר. בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות, הבאנו לחנויות גירסה מתוקנת של הספר, עם שני פרקים חדשים לגמרי עמוסים בגילויים מקוריים, הקדמה ואפילוג חדשים לאור ההפיכה בטורקיה ואירועי האביב הערבי.

אירוע ההשקה יתקיים ביום שני בערב, ה-12.12, בפאב ליאו בלומס ברמת החייל, רחוב ראול ולנברג 24 תל אביב. פתיחת דלתות בשעה 19:00, ובשעה 20:00 אדבר על ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, בקבוקים מתפוצצים, דוגמנים מתאבדים ומדריכי מוזיאון עם חגורות נפץ. דרך הסיפור, ננסה לפענח את סוד הכריזמה המהפכנית. האירוע חינמי ואין צורך בכרטיסי כניסה.

לדף האירוע בפייסבוק, הקישו כאן.

באירוע ניתן לקנות עותקים חתומים.

אשמח לראות את כולכם,

דני

סוד הכריזמה של ביבי: על התחפרות ואיומים קיומיים

ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.

835

לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.

התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.

כריזמה כדיאלוג עם קהל. מירי רגב.

כריזמה כדיאלוג עם קהל. מירי רגב.

מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:

להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:

זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.

לחלום שואה, לחשוב שואה: מצעד החיים באושוויץ

לחלום שואה, לחשוב שואה: מצעד החיים באושוויץ

סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.

נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.

"מפלצות קיימות במציאות" - אילוסטרציה של מנהרות חמאס המגיעות לתוך חדרי ילדים. קרדיט: רות אלבז

"מפלצות קיימות במציאות" – אילוסטרציה של מנהרות חמאס המגיעות לתוך חדרי ילדים. קרדיט: רות אלבז

למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.

בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: