ארכיון הבלוג
הקשר נגד היטלר וסוד הכריזמה המהפכנית
לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל אחד בכדי לקבל משימה מיוחדת. במהרה, מצאה את עצמה בלב מחתרת אנטי-נאצית סודית שתכננה להתנקש בהיטלר, להשתלט על הרייך השלישי ולהפסיק את מלחמת העולם השנייה. "הייתי נפחדת כמו כלבלב," הודתה לימים, "קיוויתי שאשבור את היד ובכך אוכל להתחמק מהמשימה." אבל מרגרטה, כמו קושרים רבים אחרים, הלכה בחבלי קסם אחרי מנהיגי תנועת ההתנגדות, בדרך מסוכנת להפליא שהיתה עלולה להוביל למותה. מדוע? ינשוף היסטורי בטור מיוחד לכבוד יום השנה לקשר ה-20 ביולי 1944, על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וסוד הכריזמה המהפכנית.
לטור שכתבתי ליום השנה הקודם לקשר, על הפרשה המוזרה של אוטו יוהן, ראו כאן
לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל בכדי לקבל משימה מיוחדת. בקרב חבריה, משפחתה ומכריה נודעה המזכירה כמבקרת חריפה של המשטר, אם לא אנטי-נאצית ממש, אבל ברייך השלישי כמובן אי אפשר היה לבטא את דיעותיך בקול אלא בחוג המכרים הקרוב ממש. הקולונל, הנינג פון טרסקו, היה מוכר לה היטב מהמעגל המשפחתי, והיא בוודאי שמעה רינונים ושמועות שהוא עוסק בפעילות לא חוקית, מסוכנת וסודית כל כך שאי אפשר אפילו להעז ולשאול על פשרה. טרסקו היה קצין קרבי, עד לא מזמן ראש מטה המבצעים של קבוצת הארמיות מרכז בחזית הרוסית. כעת, הוא שהה בגרמניה בחופשת מחלה, ממתין לתפקידו הבא. בפועל, היה אחד מראשי הזרוע הצבאית של המחתרת האנטי-נאצית הסודית שבצמרת הצבא הגרמני.
כשנכנסה למשרדו של טרסקו, הקולונל ביקש מפון אובן להקליד עבורו מסמך. כבר כשהכתיב לה את השורה הראשונה, "הפיהרר אדולף היטלר מת", הבינה שהיא מעורבת לא רק בבגידה בממשלה הנאצית, עבירה שעונשה מוות, אלא בניסיון התנקשות בשליט הכל-יכול של הרייך השלישי. יתר הסעיפים של המסמך היו סנסציוניים לא פחות: הוראות לכבוש את מחנות הריכוז ולהפסיק את פעילותם, לעצור את השרים, מושלי החבלים ומפקדי הס"ס, לפרק את המפלגה הנאצית ולהשליט את הצבא על המדינה. טרסקו, קושר אנטי-נאצי ותיק, היה מעורב בעבר בנסיונות התנקשות בהיטלר, לרבות תוכניות להחדיר פצצה למטוסו ולחסלו באמצעות קצינים מתאבדים עם חגורות נפץ. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא וחבריו פנו לפעילות מחתרתית נגד המשטר הרבה לפני שתבוסת גרמניה היתה ידועה. אבל הניסיון הנוכחי, ללא ספק, היה השיטתי והרציני מכולם.
תנועת ההתנגדות הגרמנית, בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, גנרל לודוויג בק, ובפיקודם המבצעי של טרסקו ועמיתו, קולונל קלאוס פון שטאופנברג, ניצלה תוכנית צבאית לגיטימית שהיתה ידועה בשם "ואלקירי". ואלקירי המקורית היתה מבצע מדף, שנועד לתרחיש של התקוממות עובדי כפייה ברחבי הרייך. רוב החיילים היו כמובן בחזית ובשטחיה השונים של האימפריה הנאצית, והעורף היה חשוף יחסית. הנהגת הצבא פחדה שמיליוני העבדים שהניעו את גלגלי המשק הגרמני יתקוממו וישתלטו על המדינה. במקרה כזה, "ואלקירי" העניקה לראש פיקוד העורף של הוורמאכט סמכות לגייס במהירות כל חייל שימצא ברחבי גרמניה, בין אם מדובר בקורסיסטים, יחידות משמר ואפילו חיילים בחופשה, ולשנע את כל הכוחות הזמינים בכדי לכבוש מתקני מפתח כגון תחנות רדיו, מתקני תקשורת, תשתיות לאומיות ומשרדי ממשלה. טרסקו ועמיתיו בפיקוד העורף, פרידריך אולבריכט וקלאוס פון שטאופנברג, "תפסו טרמפ" על התוכנית, הדירו ממנה את יחידות הס"ס ושינו בה סעיפי מפתח, כדי לאפשר לצבא להשתלט על המדינה במקרה "חירום", דהיינו, מותו של הפיהרר. שטאופנברג וטרסקו תכננו להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה, ובכך ליצור את מקרה החירום הזה.
מרגרטה פון אובן, שתיעבה את היטלר ומשטרו, היתה בכל זאת המומה כאשר קראה את המשפט הראשון בתוכנית: "הפיהרר אדולף היטלר מת". קולונל פון טרסקו הוסיף וסיפר לה על פשעיו של המשטר, לרבות רצח של עשרות אלפי יהודים, פשעים שיש לעוצרם בכל מחיר. אבל יש הבדל רציני בין להתנגד לממשלה רצחנית באופן תיאורטי, לבין מעורבות פעילה בבגידה שעונשה מוות בתלייה. "הייתי נפחדת, נפחדת כמו כלבלב," אמרה לימים. "קיוויתי שהיד שלי תישבר, ואז אמצא תירוץ מכובד לסגת מהתוכנית." אבל היא המשיכה לנהל את ענייניהם האדמיניסטרטיביים של הקושרים, ולהיות מעורבת במבצע ואלקירי עד הרגע האחרון. יום לפני ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ביקש ממנה טרסקו להתרחק מברלין. "ההפיכה היא עניין של גברים," אמר. "אני רוצה שתהיי רחוקה. אם נצטרך אותך, אשלח מטוס." בכך, ככל הנראה, הציל את חייה.
החוקרים הרבים שכתבו על הקשר נגד היטלר, ביניהם גם אני, שפכו דיו לא מועט על השאלה, מה הניע את הקושרים להתנגד למשטר – האם רק שיקולים פטריוטיים (להציל את גרמניה ממלחמה אבודה) או שמא שיקולים מוסריים (התנגדות לשואה וליתר פשעי המלחמה). מי שיקרא את המקורות הראשוניים למיניהם – יומנים, מכתבים, מסמכים צבאיים, חקירות גסטפו, זכרונות שלאחר המלחמה – ימצא ראיות למכביר לשתי הסברות, והשאלה העיקרית שהחוקרים דנים בה היא איזה מניע היה חשוב יותר. אבל לדעתי, ויום השנה לקשר ה-20 ביולי שחל לאחרונה הוא הזדמנות מצויינות לדון בכך, אי אפשר להפריד את שאלת המניעים משאלה קשורה נוספת: איך הם העזו לעשות את זה? השאלה לא קשורה דווקא למנהיגים, אנטי-נאצים נלהבים, בעלי חזון ואספירציות להנהגה כמו בק, טרסקו ושטאופנברג, אלא דווקא לקצינים ואזרחים, גברים ונשים שהלכו אחריהם, כמו למשל מרגרטה פון אובן. היא עצמה הרי אמרה שהיתה "מפוחדת ככלבלב", ואפילו קיוותה שהיד שלה תישבר ותוכל לסגת מהתוכנית. למעשה, היו דרכים קלות הרבה יותר לעזוב: להיעלם ואפילו להלשין על הקושרים. מדוע היא לא עשתה את זה? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור התיאוריה המעודכנת על הפיכות צבאיות, שמלמדת אותנו כי אנשים נוטים לבחור צד בהפיכה לאו דווקא בהתאם לדיעותיהם הפוליטיות, אלא לפי הערכה של סיכונים וסיכויים. ואלו היו לרעת תנועת ההתנגדות הגרמנית, בלשון המעטה.
כאשר מראיינת שאלה את מרגרטה פון אובן את השאלה הזאת בדיוק עשרות שנים לאחר מכן, זו טענה כי טרסקו היה כל כך כריזמטי, שהיא פשוט לא היתה יכולה לסרב. "היתה לו אישיות שסחפה אותך," אמרה, "יכולת מדהימה להתחבר אליך ולרתום אותך אליו. היה בו משהו, איך אנסח זאת," ואז פנתה למראיינת ושאלה: "האם הסתכלת בתמונה שלו? ההשפעה שלו על סביבתו היתה מיידית וחזקה. היו לו קסם אישי – קסם ויכולת לשכנע. פשוט בטחת בו." פון אובן לא היתה היחידה. רבים מאלו שהלכו אחרי טרסקו ושטאופנברג, לעיתים קרובות במחיר חייהם, הודו כי עשו זאת בין היתר בשל הכריזמה של האחרונים. חוקרים לא מעטים ציינו זאת, ויש אף שכתבו על כושר השכנוע של טרסקו ושטאופנברג במונחים המזכירים את תיאור הכריזמה של היטלר, כאילו יכלו להפנט אנשים באמצעות הקול שלהם.
אז מה זה בעצם כריזמה? במאמר שכתבתי בזמנו על תנועת ההתנגדות הגרמנית, טענתי שאין לצמצם את השאלה להיבטים טכניים, כגון נימת קול, שטף דיבור, יכולת להציג טיעונים משכנעים או מראה חיצוני. אחרי הכל, תמונה של טרסקו מראה לנו, המתבוננים על הפרשה כיום, גבר גרמני רגיל למדי בגיל העמידה. כאשר אובן שאלה את המראיינת האם היא "הסתכלה בתמונה של טרסקו", היא כאילו ניסתה להעביר לה משהו שהיא עצמה הבינה היטב, אך שהיה קשה לה לבטא במילים. אכן, בכריזמה יש אלמנט חמקמק. אבל אלו שמנסים להסביר אותה רק באמצעות היבטים טכניים, חיצוניים, מתעלמים מכך שהיא תכונה דיאלוגית, התלויה באינטראקציה בין המנהיג הכריזמטי ובין אלו שהולכים אחריו. אחרי הכל, האם אתם יכולים לדמיין מישהו שיסחף באותה המידה קהל של קצינים גרמנים, חסידים בבית כנסת בברוקלין ותושבים של כפר פלסטיני? לקהלים שונים, יש מנהיגים כריזמטיים שונים, מפני שכריזמה שעובדת במקום אחד יכולה להיראות מגוחכת לחלוטין במקום אחר. נסו לשמוע נאומים של היטלר, למשל, היום, ותיווכחו בעצמיכם שאלו יישמעו מגוחכים הרבה יותר מאשר סוחפים. אבל באותה התקופה, הם היפנטו מאזינים.
במקרה של תנועת ההתנגדות, לפחות, שאלת הכריזמה התקשרה באופן הדוק לשאלת המניעים. טרסקו ושטאופנברג היו כריזמטיים לא רק בשל צורת דיבור, טיעון ומראה חיצוני (אם כי אלו בהחלט שיחקו תפקיד משמעותי) אלא גם מפני שהציעו למאזיניהם דרך מוצא פסיכולוגית ומעשית לתסבוכת שנראתה עד אז בלתי ניתנת לפתרון. קצינים ואזרחים שתיעבו את המשטר ואת פשעיו אבל גם ראו את עצמם כפטריוטים גרמנים, לא ידעו כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם ימלאו את חובתם הצבאית למולדתם, לחבריהם ולמורשת הפרוסית שלהם, ישתפו פעולה עם מטרה שנראתה ביניהם שטנית. מצד שני, אם ינסו להתנקש בהיטלר, הם עלולים לבגוד במולדת בשעת מלחמה, לגרום לכניעתה, תבוסתה וכיבושה, ואפילו לפגוע בחזית ולגרום למותם של פקודים וחברים לנשק – מעילה שאין כמותה בחובתם ובאחריותם כמפקדים. טרסקו עצמו ניסח את השאלה הזאת היטב: "מה לנו מכשרונותינו הטקטיים והכלליים, כשהשאלות המכריעות נותרות בלתי פתורות? אנחנו אומרים שאנחנו נלחמים עבור עצם קיומה של המולדת, אך האם מותר לנו להתעלם מכך שהדבר נעשה בשירותו של פושע?"
לדעתי, טרסקו ושטאופברג נחשבו לכריזמטיים, מפני שהציעו ליתר הקצינים שבמחתרת מוצא מהמיצר. ראשית כל הם הוכיחו, באמצעות דוגמא אישית, שהתנגדות למשטר והחובה הצבאית אינן באות אחת על חשבון השנייה. טרסקו למשל מילא את תפקידיו הקרביים בהצטיינות, לרבות לוחמה כנגד פרטיזנים ופעולות תגמול אכזריות נגד אזרחים ששיתפו איתם פעולה. באותו הזמן ממש, חירף את נפשו בכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה מוקדם ככל האפשר. שטאופנברג הסכים לשאת ולתת עם אויביה של גרמניה, אבל בניגוד לקושרים קיצוניים יותר, כמו קולונל הנס אוסטר, סירב בתוקף למסור מידע סודי לשירותי הביון שלהם. "אני בוגד בממשלה," אמר, "אבל לא במדינה."
שנית, כשדיברו עם אנשיהם, הרבו טרסקו ושטאופנברג להגדיר את היטלר כאויב של המולדת, גרוע לא פחות ואפילו יותר מיתר האויבים בחזית. "אנחנו נחסל אותו כמו כלב שוטה," אמר טרסקו והוסיף כי "איך שלא מכוונים ומשנים, חורבננו תלוי באדם אחד. הוא חייב להיעלם, לנו אין ברירה." כך גם הסביר לאנשיו מדוע הוא מוכן לפוצץ את מטוסו של היטלר, למרות שימותו בפיצוץ גם קצינים חפים מפשע. "במלחמה הזאת אין חפים מפשע," אמר, וממילא בכל פעולה קרבית יש נזק קולטרלי. כשנלחמים באויב – מתים גם חפים מפשע. כשנכשל הקשר, החליט טרסקו להתאבד כי "אני לא אתן לאויב שלנו", קרי הנאצים, "את התענוג לתפוס אותי חי." יש להדגיש כי טרסקו ושטאופנברג דיברו לקהל של קצינים, שעבורו המילה "אויב" היא מילת קוד חזקה ביותר. הם נתנו לאנשיהם להרגיש כי הם שומרים על מורשתם הצבאית, נאבקים למען המולדת באמצעות המלחמה החשאית נגד היטלר, מיעוט נבחר, שותפי סוד שמייחד אותם מהמון הקצינים שסביבם, וכל זאת, בלי להשליך את הערכים שהאמינו בהם עד כה. קציני תנועת ההתנגדות הסכימו ללכת באש ובמים אחרי אלו שנתנו להם מוצא מהמיצר. היכולת לגרום לאלו שהולכים אחריך להרגיש מיוחדים ונבחרים, בלי לשנות את הערכים שלהם מהקצה אל הקצה – מרכיבה, לפחות במקרה הזה – את סוד הכריזמה המהפכנית.
נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג
מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה, ועד לשנאה הכללית לאליטות בישראל, מאות מיליונים ברחבי העולם מגלים חוסר אמון וציניות כלפי הממסד לסוגיו, לרבות פוליטיקאים, מומחים ואוכפי חוק. המנגנונים שאמורים כביכול להגן עלינו, נתפסים על ידי רבים, רבים מאד, ככיסוי לצביעות, לשחיתות ואפילו למזימות מרושעות. וכשאי אפשר לבטוח בהליכים המקובלים ובבעלי הסמכות, עולה כוחם של מנהיגים לא רשמיים. חוסר האמון הזה ב"מבוגרים האחראיים", והמנהיגות האלטרנטיבית שצומחת בצילו, מקבלים ביטוי קיצוני בסדרה הישראלית "נעלמים". הינשוף הספרותי על עיירה שלווה שהופכת לסיוט, ועל טעמן המתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.
"אתה יודע שהגעת למעלה, כשכבר אין לך את מי לשאול"
דוד בן גוריון
מי שמסתכל על המתרחש בעולם, מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה ועד האסלאם הפונדמנטליסטי במדינות ערב, לא יכול שלא להבחין בחוסר האמון הטוטלי שרוחשים מאות מיליוני בני אדם ל"ממסד" לסוגיו: פוליטיקאים שגרתיים, אנשי דת רשמיים, מומחים, שופטים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים. בישראל, הציניות המרירה הזאת מתבטאת בכל רחבי הקשת הפוליטית. השמאל הרדיקלי וחלקים גדולים מהציבור הערבי מתעבים את ה"ממסד" וה"משטר" שמזוהים בעיניהם עם הכיבוש. חלקים נרחבים מהשמאל הציוני מתהלכים כמלכים שנושלו מכתרם, וזועמים על השליטים הנוכחיים ש"גנבו להם את המדינה". המחאה החברתית ביטאה את חוסר האמון הזה באופן קיצוני, כשאת תפקיד הממסד הרקוב, המושחת, תפסו הפוליטיקאים והטייקונים, בעלי בריתם בעולם העסקי. הימין, מצדו, מרגיש שהאליטות הממסדיות, באקדמיה, בצבא ובבית המשפט העליון, מחזיקות בכל עמדות הכוח האמיתיות ולא מאפשרות לו לשלוט כרצונו – מרירות שהתפרצה בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. כולם כמעט, למעט אולי יאיר לפיד ותומכיו, רואים את עצמם כסוג של אאוטסיידרים וחושדים בממסד ומשתפי הפעולה שלו. זו לא רק תופעה ישראלית: היא מתרחשת בצורות שונות בכל רחבי הגלובוס, ובאה כמובן לביטוי חזק במיוחד בספרות, בתרבות ובקולנוע.
המגמה הזאת, של חוסר אמון כלפי הסדר הקיים, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד בנעלמים – סדרת מתח ישראלית משובחת בהפקתם של ירון ארזי ורני סער, שמיועדת לקהל צעיר. העלילה של נעלמים משלבת בין החשדנות הכללית כלפי "עולם המבוגרים" שמאפיין יצירות ספרות וקולנוע לנוער, ביחד עם הציניות הישראלית הטיפוסית כלפי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ורשויות אכיפת החוק. אמה ואלון קליין (גאיה גור אריה ועונג אפרון), אח ואחות מתל אביב, חוזרים עם משפחתם לאשמורת, עיירה קטנה בצפון שבה נולדו וגדלו הוריהם. האידיליה של העיירה ובית הספר התיכון, "העמק", הופכת אט אט לסיוט.
מיד עם בואם, נחשפים אמה ואלון לטרגדיה הטרייה של אשמורת: שלושה תלמידי תיכון בגילם, דריה, דניאלה ושאולי (ספיר בן רובי, כרמל לוטן ודולב מסיקה), נעלמו לפי כחצי שנה כאילו בלעה אותם האדמה. המועצה המקומית, מפקד המשטרה ומנהלת בית הספר, טוענים שטבעו בים, וכל הילדים מאמינים בגרסה הזאת, להוציא אחד. עידו, החבר של דריה (עדי אלון), צועק בכל מקום שה"נעלמים" עודם חיים, אך הסביבה מתייחסת אליו כמשוגע הלום צער. כבר בפרק הראשון, מגלה אמה במקרה שעידו צודק. בקפטריה של העיירה, "הטוסטר", היא רואה תצלום של דריה, דניאלה ושאולי ליד עיתון עם תאריך מאוחר בשבוע מהיום שבו טבעו כביכול. מכאן, ממשיכה העלילה בשני ראשים – זו של דריה, דניאלה ושאולי, בפלאשבק, והסיפור העדכני של אמה ואלון. שני הסיפורים הם למעשה חקירות: דריה, דניאלה ושאולי מנסים לגלות מי הרעיל את המים של העיירה, ואילו אמה ואלון מנסים לגלות לאן נעלמו דריה, דניאלה ושאולי. העלילות מצטלבות זו בזו באמצע העונה, וממשיכות דרך פיתולים רבים עד לסוף המפתיע.
הפרק הראשון והשני של נעלמים
כהרגלנו בינשוף, לא ניתן ספויילרים למי שמתכנן לראות את הסדרה; ומומלץ לראות את נעלמים: זוהי סדרה מצויינת, קצבית ובנויה היטב, גם למי שלא חובב סדרות מתח או סדרות נוער. מעבר לעלילה הסוחפת, יוצרי הסדרה מצטיינים בבניית דמויות אמינות, מורכבות ולפעמים אפילו שובות לב, שמשתנות ומתפתחות במהלך העלילה. השילוב בין העלילה והדמויות יוצר תוצאה מעניינת יותר מהמקובל בז'אנר של סדרות מסוג זה, למרות הקלישאות שמגיחות מדי פעם באופן בלתי נמנע. בבלוג המצויין שלה, ג'וליה סטולר דנה בחלק מההיבטים הללו (זהירות ספויילרים!) כאן נמשיך את המחשבות שלנו מהפוסט הקודם על בית הצעצועים השבורים, ונדבר על שאלה חמקמקה במיוחד – שאלת המנהיגות.
כפי שכתבנו פעם בינשוף, החוקר האמריקאי רונלד חפץ טען כי ישנו מתח מובנה בין סמכות ובין מנהיגות. בעלי הסמכות נהנים ממעמד, כוח ולפעמים גם כסף, כדי לספק הגנה, ביטחון וסדר לקהל תומכיהם. באופן מובנה, רובם מעוניינים בשימור המצב הקיים שממנו נובע כוחם. וברוב המקרים, זה עובד לא רע, משום שרוב הבעיות שיש להתמודד איתן בחיי היומיום הן בעיות טכניות. כלומר, כאלו שאפשר לפתור באמצעות פרוצדורה ידועה מראש. בעיות טכניות הן לא בהכרח פשוטות – לפעמים הן מסובכות מאד ופתרונן דורש ניסיון, מומחיות ושיקול דעת, אבל כמעט תמיד יש הליך כלשהו שפותר הבעיה יכול להסתמך עליו. פתרון בעיות טכניות הוא עבודה קלאסית לבעל הסמכות – משום שהן מניחות הסתמכות על גוף ידע קודם, לפעמים כזה שבעל הסמכות (שוטר, שופט, מומחה, פוליטיקאי) מחזיק במונופול כלשהו עליו. לעומת זאת, במצבי משבר, וכאלו שדורשים התנהלות בקרקע לא נודעת, לפעמים צריך לפתור בעיות אדפטיביות (הסתגלותיות)- כאלו שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה, שבירת תקדימים ושיתופי פעולה לא רשמיים שאינם מוכתבים בידי פרוטוקול כלשהו. מנהיגות, לפי חפץ, היא בראש ובראשונה אומנות שנועדה לפתור את הבעיות האדפטיביות הללו. לפיכך, בעל הסמכות אינו תמיד מנהיג, והמנהיג הוא לעיתים קרובות אדם ללא סמכות רשמית. להיפך: לעיתים קרובות קיים מתח בין המנהיג לבין בעל הסמכות, משום שהראשון רוצה לפרוץ דרך חדשה כדי לפתור בעיות אדפטיביות, והשני – לשמר את הנהלים והחוקים של המצב הקיים אפילו במחיר של התעלמות מבעיות כאלה.
כפי שדריה, דניאלה ושאולי, ואחריהם אמה ואלון, מגלים לאימתם, אשמורת היא לא מקום טוב להישען בו על בעלי סמכות כלשהם. עיירות במדינות מודרניות, לרבות ישראל, הן בדרך כלל מקומות עם היכרות קרובה בין אנשים, שמאכלסות בעלי סמכות שהתיחום ביניהם ברור למדי. מי שיש לו בעיה במים, בביוב או בבנייה, צריך לפנות לראש המועצה המקומית. מי שסובל מפשע או מבעיות ביטחון, יכול לפנות למפקד המשטרה. ילד שסובל בבית הספר יכול לפנות למנהלת. למבוגרים באשמורת, כמו כל מי שהאינטרסים שלו משוקעים בסדר הקיים, יש נטייה לסמוך על אותם מנהיגים רשמיים, ואת המסר הזה הם מעבירים גם לילדים: אל תבדוק, אל תחקור, אל תדחף את האף לעניינים של אחרים, ואם יש לך בעיה – פנה לרשויות וסמוך עליהן. וכמו המורים השחוקים והאטומים מבית הצעצועים השבורים, שכל פנייה אליהם מסתיימת באסון לילדים שתמימים מספיק כדי להישען על הסמכות, גם המבוגרים באשמורת מתגלים כמשענת קנה רצוץ. דריה, דניאלה ושאולי, אמה ואלון, מגלים במהירות שכל המנגנונים שנועדו להסדיר את חייהם ולהבטיח את ביטחונם, לרבות העירייה, המשטרה והנהלת בית הספר, אינם עושים את העבודה. זאת ועוד: ברגע שהם מתחילים לגלות את הסודות של העיירה, כל אלו פונים נגדם – ובכל מקום שבו הם מסתכלים, הם מגלים את הצלליות המעוותות של בעלי הסמכות שמעלו בתפקידם.
מגלים את הצלליות המעוותות – גאיה גור אריה ועונג אפרון כאמה ואלון קליין
בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, מקום שגרתי כביכול שמתגלה כדיסטופי, אין הרבה ערך לכללים והליכים – ובעיות שנראות אולי כטכניות (מים מזוהמים, פיענוח גניבה) הופכות מיניה וביה לאדפיטיביות, קרי – אי אפשר לפתור אותן בדרכים מקובלות, וכל צעד קדימה חודר לקרקע לא נודעת. ואז, כשהסמכות כושלת, נכנסת לתמונה המנהיגות. זו אחת הבעיות המרכזיות שצפות ועולות בנעלמים. המנהיגות היא חסרת תחליף מצד אחד, אבל מצד שני, היא גובה מחיר כבד; מהמנהיג עצמו, אבל גם מכל אלה שבוטחים בו ונוהים אחריו.
במסגרת הסיפור הזה, המנהיגה הבלתי מעורערת היא בלי ספק דריה – מי שהובילה את שני הנעלמים האחרים, דניאלה ושאולי, לחקירה המסוכנת על המים המורעלים. "דריה היתה הילדה הכי מגניבה שתפגשו בחיים שלכם. כל מה שהייתם רוצים להיות זו היא: יפה, וחכמה, ואמיצה – טובה בהכל," אומרת שירה פור (נועם לוגסי), הבת של שרת בית הספר, לאמה ואלון ביום הראשון שלהם בתיכון. לדריה יש לא רק אומץ ויופי חיצוני, אלא את התכונה החמקמקה שנהוג לכנותה "כריזמה": היכולת להוביל אנשים אחרים למקומות קשים ומסובכים, זו שנקשרת תמיד בדמותם של מנהיגים. מרגע שמתגלה התעלומה, דריה מובילה את שני שותפיה לדרך חתחתים אפלה. היא אוסרת עליהם לדבר עם הוריהם, עם השוטרים, עם המורים – ומבודדת אותם מבעלי הסמכות. יש לה, כאמור, סיבות טובות מאד לעשות את זה, אבל זה לא הופך את המשימה לקלה יותר.
מנהיגות כבדידות ואכזריות – ספיר בן רובי בתפקיד דריה
דווקא משום שדריה אינה רעה באופיה, אלא בדיוק להיפך: נערה בעלת איכויות נדירות שחושבת על טובת הזולת יותר מכל דבר אחר, היא הופכת בניגוד לרצונה לבודדת ולאכזרית. אם יש מסר שנעלמים מעבירה באופן חזק, היא שמנהיגות היא בראש ובראשונה בדידות כואבת. דוד בן גוריון אמר פעם, שאתה יודע שאתה נמצא למעלה, רק כשאין לך כבר את מי לשאול. באחת הסצינות, כשדריה, דניאלה ושאולי נמצאים בסכנת חיים קשה, מערכות היחסים שלהם מתפרקות מול עיניהם ואף אחד מהם לא חושב על מוצא, דניאלה נועצת עיניים מעריצות בדריה – כאילו בטוחה שיש לה פתרון קסם. זה לא דבר שהתחיל עם החקירה: הן גדלו ביחד, ומגיל אפס דניאלה מעריצה אותה והולכת אחריה. "בוודאי שאת יודעת מה לעשות," היא אומרת, "את תמיד יודעת מה לעשות – הרי את דריה". ואת דריה דווקא האמון הזה, דווקא ההערצה הזאת, טוחנים מבחינה נפשית. היא חייבת להיות רגועה, קרת רוח, ולהעמיד פנים שיש לה פתרון גם כשאין לה – משום שגורלם של אחרים תלוי בה.
האחריות הזאת הופכת את דריה לאכזרית כלפי עצמה וגם כלפי אחרים. היא מטילה משמעת ברזל על חבריה לצרכי החקירה והמבצעים המיוחדים הכרוכים בה, גם כשהדבר כרוך בהתעלמות מרגשותיהם ומהאינטרסים הפרטיים שלהם. היא משתמשת באחרים ככלי משחק על לוח השחמט, כשהיא חושבת שהדבר הוא נכון ומוצדק לפי הכללים שקבעה לעצמה. וכך, נוצר פרדוקס: דווקא הנערה שתמיד חושבת על טובת הזולת, טובת הכלל, ואף פעם לא על עצמה; זו שמחניקה את הדמעות שלה עבור כולם, ששולחת את "חייליה" לחזית ומסתירה מהם את המוות שמתחיל לפעפע בעורקיה כדי שלא יסייעו לה במקום למלא את חובתם – מגלה אנוכיות במובן העמוק של המילה. את רגילה תמיד להיות במרכז, אומרת לה אמה, לא כי את רוצה לפגוע באחרים, אלא כי את רגילה שבעלילה את תמיד הדמות הראשית – והכל סובב סביבך. תפקידי המשנה שייכים ליתר. דווקא בגלל שדריה היא באמת נערה טובה, בכל המובנים האפשריים כמעט, הצופה נותר עם טעם לוואי בסוף העלילה: טעמן המסחרר, המפתה והמתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.
סוד הכריזמה של ביבי: על התחפרות ואיומים קיומיים
ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.
לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.
התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.
מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:
להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".
וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:
זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.
סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.
נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.
למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.
בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.
הינשוּף 