ארכיון הבלוג

חוזר לעבודה – למה החלטתי (שוב) להצביע לשלי יחימוביץ'

השבוע, באופן חריג ולרגל הבחירות, עדכון כפול בינשוף. בפעם הזאת, אני מגיע מיפן במיוחד על מנת להצביע, ולכן הבחירה מושכלת וחשובה במיוחד. אתמול הפסקתי להתלבט והחלטתי באופן סופי, ובעדכון המיוחד הזה אני מספר מדוע.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

—-

אפתח בוידוי אישי: מערכת הבחירות הזאת חשובה לי במיוחד. לא משום שיש הקובעים כי היא הגורלית בתולדות המדינה (כל מערכת בחירות היא תמיד הגורלית בתולדות המדינה), אלא בגלל נסיבות ספציפיות הקשורות אלי. כעת אני שוהה בטוקיו למחקר דוקטורט, ולפיכך נאלץ לשלם מחיר של כרטיס טיסה כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. ואם כבר משלמים מעל לאלף דולר, אז רצוי שהבחירה תהיה נכונה, נבונה ומושכלת.

את נתיב הקמפיין הפרטי שלי התחלתי בוודאות גמורה פחות או יותר: מפלגת העבודה. כאיש שמאל ציוני המתנגד נחרצות לבנימין נתניהו ומדיניותו בכל התחומים כמעט, חשבתי שראוי לחזק את האלטרנטיבה המהותית ביותר לימין ולדרכו. לאחר ההקצנה המטורפת כמעט בליכוד, שהעלה להנהגתו דמגוגים משולחים כמירי רגב, זאב אלקין ודני דנון, או אידיאולוגים מסוכנים כמשה פייגלין, הבחירה הזאת היתה כמעט ברורה. יתר על כן, הבאאז והאנרגיות ששלי יחימוביץ' הביאה למפלגת העבודה, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם, מצאו חן בעיני עד מאד.

שלי יחימוביץ'2

יתר האלטרנטיבות בשמאל לא פיתו אותי. ציפי לבני כשלה בדרכה כראש אופוזיציה, ויש חשש כבד שה"תנועה" שלה תתפזר לכל רוח לאחר הבחירות. יאיר לפיד הוא שבשבת ריקה, ומעולם לא הציג תוכנית פוליטית ממשית. גרוע מכך: ישנו סיכוי סביר שייקח את קולות בוחריו ויעביר אותם הישר לקואליציה של נתניהו. מרצ היא מפלגה שאני מעריך מאד, ובמשך שנים ארוכות נמניתי על חבריה ופעיליה. אבל בשנים האחרונות היא נחלשה, הפכה למעין "גטו" סגור של השמאל הקשה, ואיבדה כל השפעה על המערכת הפוליטית. היא לא תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. הפריימריז במפלגת העבודה והרשימה המעולה, לדעתי, שנבחרה בו, בהחלט חיזקו את החלטתי.

אבל אז, ספקות החלו לכרסם. הקריצות של יחימוביץ' ימינה, סירובה להתבטא באופן עקבי ונחרץ בנושאים המדיניים וחיבתה המוזרה להתנחלויות מצאו חן בעיני פחות ופחות. גרוע מכך: דחיקתו של יריב אופנהיימר, נציג השמאל העקבי, לאחר ועידת המפלגה העלתה חששות כבדים שבכוונתה של יו"ר המפלגה לזחול לקואליציה של נתניהו מיד אחרי הבחירות. "שלי רוצה להיות שר התמ"ת," אמרה מירי רגב בנימת קול לעגנית במהלך נאום האימים שלה בתיכון בית ברל, ואני, באופן אישי, לא הייתי בטוח לחלוטין שהיא טועה. חשבתי שיהיה עצוב מאד אם אסע במיוחד מיפן לישראל, רק כדי לתרום את קולי לקואליציית הימין הקיצוני של בנימין נתניהו.

פרישתו של עמיר פרץ, פוליטיקאי שתמיד הערכתי מאד, ל"תנועה" של ציפי לבני, גרמה לי לחשוב לרגע להפנות את קולי לכיוון הזה. עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ' היום, וההצהרה הנחרצת שלא תשב בממשלה עם נתניהו. כולנו למדנו להיות חשדנים כלפי פוליטיקאים, אולם יחימוביץ', עד היום, לא נהגה לרמות באופן גס את בוחריה. כניסה לממשלת ימין היא בכל מקרה מהלך מסוכן מאד מבחינה פוליטית, שהמיט אסון על מפלגת העבודה לא פעם ולא פעמיים. כניסה לאחר הצהרה נחרצת כל כך היא כבר התאבדות פוליטית, ולא נראה לי ששלי יחימוביץ' מתאבדת. אולם דווקא החלק השני של דבריה נראה לי חשוב יותר מהתקפותיה השגרתיות על נתניהו. אם לא תרכיב את הממשלה, אמרה, והסיכויים נוטים למרבה הצער לכיוון זה, תנהיג את האופוזיציה.

לא עם בנט ולא עם ביבי - השמאל חייב להציב אלטרנטיבה

לא עם בנט ולא עם ביבי – השמאל חייב להציב אלטרנטיבה

להנהיג את האופוזיציה? מישהו שמע מנהיג מהשמאל או המרכז מדבר על כך כאפשרות ריאלית? הרי עד היום, הם תמיד זחלו לממשלות אחדות – אסון דמוקרטי בלי קשר לקונסטלציה פוליטית ספציפית. משה פייגלין כתב פעם, דווקא מכיוון ימין, שכפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם.

לכן, כפי שכתב כבר אביעד קליינברג באתר קומפרס, בבחירות הבאות צריך לחשוב גם על הקמת אופוזיציה לוחמת למדיניות הממשלה. מרצ בוודאי תהיה אופוזיציה כזאת, אולם משקלה הסגולי נמוך וקולה חלש מדי מכדי ליצור אלטרנטיבה. בניגוד לציפי לבני, שלי יחימוביץ', אם לשפוט אותה לפי פעילותה עד כה, תהיה ראש אופוזיציה לוחמנית, רועשת ואנרגטית. חשוב מכך – אם מפלגת העבודה תגדל משמעותית, היא תוכל להוות אבן שואבת למערך כוחות חדש לאחר הבחירות. עם תבונה ורגישות פוליטית, אפשר לצרף למשל את ציפי לבני למערך כזה – וכך ליצור אופוזיציה בעלת משקל שתוכל להחליף את הממשלה בבחירות הבאות.

ואם יקרה נס, והתרסקותו של הליכוד בסקרים תהפוך למפולת, גם אז – מפלגת העבודה היא היחידה המסוגלת להנהיג גוש חוסם כנגד נתניהו ולהרכיב קואליציה חלופית.

מכל הסיבות הללו – ההתלבטות שלי נגמרה. בבחירות הקרובות אני חוזר לארץ, ומצביע לשלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: