ארכיון הבלוג

תרפ"ט: שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי

טבח תרפ"ט, בתל אביב וביפו, ירושלים וחברון, מוצא, צפת וכפר אוריה, הוא אחד מהאירועים המכוננים של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. בספר חדש, מטריד ומעורר מחשבה, טוען ההיסטוריון ד"ר הלל כהן כי תרפ"ט היתה "שנת האפס" של הסכסוך, השנה שבה התעצבו היחסים בין יהודים וערבים, בין אשכנזים ומזרחיים, שנת היציקה של אתוס הביטחון הציוני והאסטרטגיה הצבאית ארוכת הטווח של היישוב העברי. בין רוצחים, קורבנות, מצילים ועומדים מן הצד – ינשוף היסטורי על המסקנות החשובות שעולות מספרו של הלל כהן. אך האם הן זהות בהכרח לכוונתו המקורית של המחבר?

 תרפט

I and the public know

,What all schoolchildren learn

Those to whom evil is done

.Do evil in return

W.H. Auden, September, 1939

הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי (כתר, 2005)

ב-13 למאי, 2011, נערכה עצרת לציון יום הנכבה בגבול ישראל-ירדן. כתב של טלוויזית אל-אקצה של חמאס ראיין כמה מהפליטים המבוגרים וביקש מהם לשחזר את חוויותיהם מ-1948. אבל אחת מהמרואיינות, קשישה בת 92 בשם שרה ג'אבר, העדיפה דווקא לדבר על נושא אחר. לשאלתו של הכתב מה משמעות יום הנכבה מבחינתה, אמרה ג'אבר כי "חייתי לאורך התקופה הבריטית, וחוויתי את טבח היהודים בחברון. אנחנו, תושבי חברון, טבחנו ביהודים. אבא שלי טבח בהם, והביא הביתה דברים…" הכתב הנבוך קטע אותה בטרם תמשיך לעשות בושות, אבל ארגון ממר"י "אסף" את הקטע והעלה אותו לרשת. לא ראוי כמובן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדבריה של קשישה פלסטינית אחת. אבל מבחינה מסויימת, הקטע הזה עשוי לשמש כפתיחה מצויינת לדיון בתרפ"ט – שנת האפס בסכסוך הישראלי-ערבי,ספרו החדש של ההיסטוריון הלל כהן. כהן, אולי אחד מגדולי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי מאז ומעולם, הוא מחברם של מחקרים היסטוריים מהשורה הראשונה כמו צבא הצללים (על משתפי הפעולה הערבים כמגש הכסף של מדינת היהודים), כיכר השוק ריקה (על ירושלים הערבית), ערבים טובים (על שיתוף הפעולה של פלסטינים עם שירותי הביטחון הישראליים), ורבים אחרים.

ד"ר הלל כהן

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך טוען כהן, לא התחיל באמת ב-1967, כפי שנוהג לטעון השמאל הציוני, וגם לא ב-1948, כפי שטוענים בשמאל הרדיקלי, אלא במאורעות תרפ"ט של 1929. "אי אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ בלי להבין את המאורעות הדרמטיים האלה," כותב כהן, "1929 היתה השנה שבה התעצבו התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות." מעשי הטבח המזוויעים שביצעו פורעים ערבים בשכניהם היהודים במוצא, חברון וצפת, ההתנגשויות האלימות בירושלים ובגבול יפו תל אביב והתפרצויות אחרות ברחבי הארץ גיבשו את המזרחיים והאשכנזיים, שחרב הפורעים כוונה כנגדם ללא הבחנה, ליישוב יהודי שחרד לבטחונו וקיומו. ב-1929 החל להתפתח אתוס הביטחון של היישוב. רבים ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות, כך כהן, עיצבו את התודעה שלהם לגבי הסכסוך בתרפ"ט, אותה "שנת אפס". מי שראה את בני עמו נטבחים באופן אכזרי כל כך, כפי שרומז השיר של אודן המצוטט לעיל, יהיה חסר רחמים כלפי אותם האויבים בעתיד. מרדכי מקלף, לעתיד רמטכ"ל צה"ל, היה ילד קטן בתרפ"ט, וראה את כל משפחתו נטבחת מול עיניו. כאשר שירת כמפקד בהגנה בקרבות על חיפה, ציווה על כוחותיו לירות בכל ערבי שיראו, אם כי ההוראה לא התבצעה במלואה. גם מפקדים מפורסמים אחרים, כמו ישראל טל ורחבעם זאבי, עיצבו את תודעתם על יחסי יהודים ערבים, ביטחון, מלחמה ונקם באותה שנה נוראה.

ראה את משפחתו נטבחת מול עיניו - מרדכי מקלף במדי הצבא הבריטי

ראה את משפחתו נטבחת מול עיניו – מרדכי מקלף במדי הצבא הבריטי

בספרו, מתאר הלל כהן את מאורעות תרפ"ט בפירוט רב, תוך שימוש נרחב במקורות ציוניים, ערביים ובריטיים. הוא מגולל את הרקע ההיסטורי, את השתשלות האירועים ואת מעשי הטבח עצמם. הפרקים השונים מתמקדים בסכסוך על הכותל המערבי שקדם לפרעות, וכמה ממוקדי האירועים: תל אביב-יפו, ירושלים, צפת, מוצא, ומעל הכל חברון, העיר שבה התחולל הטבח מקפיא הדם והידוע לשמצה ביותר. תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי מגולל את סיפורם של קורבנות ושל רוצחים, אנשי דת שהסיתו וכאלה שהושיטו יד מרסנת, בוזזים ומטשטשי ראיות, לצד גיבורים – חברונים, צור באהרים, צפתיים וירושלמים –  שהצילו חיי אדם תוך כדי חירוף נפשם. הפרק האחרון עוסק במשפטים ובהוצאות להורג בעקבות המאורעות, וכן במסקנות ובהשלכות ארוכות הטווח שלהם.

אף כי הציבור הישראלי מזהה את פרעות תרפ"ט אך ורק עם טבח יהודים בידי ערבים, כהן מספר באריכות גם על מעשי אלימות מהצד שכנגד, ומגולל את סיפורם של ערבים חפים מפשע שנטבחו בידי יהודים: משפחת השייח' עוון ביפו שנרצחה בידי השוטר שמחה חינקיס, הלינץ' בסבלים הערבים במאה שערים, חילול המסגד בנאבי עוקאשה והריסת בתי ליפתא. מסיבה זו, האשימו אותו מבקרים אחדים, בעיקר בני מוריס וחיים נבון, בניסיון ליצור איזון מלאכותי ובהתעלמות מפשעי הצד הערבי. ההאשמות הללו אינן הוגנות. כבר בהקדמה, כותב כהן כי אין ולא יתכן איזון בחלוקת האשמה: רוב היהודים שנהרגו בתרפ"ט היו לא חמושים, בעוד רוב הערבים שנהרגו היו פורעים שנעצרו בידי מגינים. רק שלושים חפים מפשע נהרגו מהצד הערבי, חלקם ככל הנראה מירי של שוטרים בריטים. תרפ"ט, מדגיש כהן, היתה בראש ובראשונה התקפה של ערבים כנגד היהודים, לרוב יהודים חסרי ישע. נראה כי קצפם של המבקרים יצא על התעקשותו של כהן להביא גם את גרסתו של הצד השני, הפלסטיני, ולהציג אותה במלואה ובאופן מקיף ומשכנע ככל האפשר. על כך הוא ראוי לשבח: גם הציוני האדוק ביותר צריך לדעת מה חושב הצד הפלסטיני, ולא רק מה שאנחנו מדמיינים שהוא חושב.  

ספרו של כהן, אולי החיבור ההיסטורי המקיף הראשון על מאורעות תרפ"ט שהתפרסם בשפה העברית, הוא יצירת מופת ממספר בחינות. יש מעט מאד חוקרים באקדמיה המסוגלים לכתוב באופן סוחף ומרתק כל כך, לתת ביטוי לרגשות העזים ולתהפוכות התקופה, ובו בזמן להקפיד על אמינות ודייקנות היסטורית; לתאר גירסאות שונות, זיכרונות מנוגדים ונרטיבים לאומיים שונים בלי להיבלע בתוכם, וחשוב מכל – לנתח מאורעות כל כך קשים, שהשפעתם על מציאות חיינו עמוקה כל כך – בלי לשמש בתפקיד מוכיח צדקני או מטיף בשער. נראה שגם לרקע הייחודי של כהן יש יד ורגל בעמדתו המחקרית: בחור ישיבה ומתנחל לשעבר שבילה זמן רב במחנות פליטים, למד ערבית מהשטח ומתמצא לפיכך בשיח הפלסטיני, החילוני-ציוני והדתי לאומי בעת ובעונה אחת. אין חוקרים רבים באקדמיה המסוגלים לצטט בנשימה אחת פרוטוקולים של המשטרה הבריטית, דוחו"ת מהארכיון הציוני המרכזי, עבודות מאסטר ודוקטורט מאוניברסיטאות בחברון ובשכם, לקסיקונים גיאוגרפיים ערביים ומאמרים מעלוני בתי כנסת או כתבי עת תורניים שאינם מוכרים לרבים מחוץ לציבור הדתי. עמדתו הייחודית של כהן מאפשרת לו גם להבין את הרגשות העזים של שני הצדדים: את הפחד והאימה של הפלסטינים, שחשו שארצם נשמטת מהם לטובתם של מהגרים זרים, לצד האמונה הכנה של הציונים שהפרוייקט שלהם צודק, חיוני והומאני מעין כמותו. להט המתפללים במסגד אל-אקצא, לצד ריקודי הדגלים ו"התפעמות הנפש הישראלית" של חסידי הרב קוק בכותל המערבי ומערת המכפלה.

הסוגיות העולות מתרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי הן רבות ושונות, וכאן הייתי רוצה להתייחס רק לשלוש מהמרכזיות שבהן: בעיית הרוצחים, סוגיית המצילים והשאלה המטרידה מכולן: האם היתה דרך אחרת? לשתי השאלות הראשונות כהן נותן לדעתי תשובות טובות, אולם התשובה לשאלה השלישית לוקה בחסר, וחושפת נקודת חולשה משמעותית בספר ובהשקפה ההיסטורית שבבסיסו.

מדוע קמו ערביי חברון על שכניהם וידידיהם היהודים וטבחו אותם באכזריות מקפיאת דם שכזאת? בניגוד לטענות אפולוגטיות ערביות, כהן מראה שמבצעי הטבח בחברון ובצפת כיוונו את סכיניהם לא רק לאשכנזים אלא גם ליהודים ספרדים ותיקים. "חמישים שנה אני לומד את אורחם ורבעם," אמר יהודי צפתי ותיק ומזועזע, "ולא היכרתים." הקריאה של הקורבנות, "אנשים אחים אנחנו", נפלה לרוב על אוזניים ערלות. התשובה לכך מזעזעת אך חשובה, וכהן מוצא אותה בעדויות של ערבים מבוגרים ומחקרים פלסטיניים מאוחרים יותר. בעיניים יהודיות, המחלוקות בין חרדים לציונים, אשכנזים וספרדים, ציונים ואנטי-ציונים, היו אמנם משמעותיות, אולם בשטח, ובמיוחד מנקודת הראות של הערבים, היו קווי התיחום מטושטשים בהרבה. גם היהודים שהתנגדו לציונות היו שותפים, ולו מבחינה דתית, לחזון שיבת ציון; גם הם הרגישו גאווה וביטחון בשל ההתחזקות הדמוגרפית של קהילתם והחסות הבריטית שקיבלה, ומעל הכל – היהודים ראו בעצמם קולקטיב אחד, עם ולא רק דת. המחלוקת על הכותל, המהומות האלימות בירושלים ושמועות מסולפות על טבח ערבים בידי יהודים שהגיעו לחברון ולצפת, טשטשו את ההבחנה בין יהודים וציונים. בעיניים ערביות, הפכו כל היהודים לחלק ממהלך מתואם שנועד לנשל אותם מארצם. וכאן יש להעיר, שיתר ההסברים שמביא כהן מפי מרואיינים פלסטיניים משכנעים הרבה פחות: הפרובוקציות של בחורי ישיבה יהודים מחברון, הגירת תלמידי ישיבת סלובודקא מארצות הברית, הלוואות בריבית – כל אלו אינם מסוגלים להסביר אכזריות כזאת, שחזרה על עצמה גם בצפת, שבה לא התקיימו התנאים הללו. זוועות תרפ"ט, בסופו של דבר, מלמדות כיצד שיטפון לאומני, משולב עם חרדות קיומות, מנטליות המון ולהט דתי, מסוגל להפוך בני אדם למפלצות ולהקים אותם על שכניהם וידידיהם. מבחינה זו אין ולא ייתכן איזון בין יהודים לערבים: מעשי רצח מצד היהודים היו מבודדים יחסית, אכזריים פחות, ובדרך כלל לא זכו לתמיכה של ההנהגה. בזירה הערבית, למרבה הצער, המצב היה שונה לחלוטין.

כאן כדאי להתעכב על הצד השני של המטבע – המצילים. סיפורם של ערבים שהצילו יהודים דווקא סופר במקורות הציוניים הקלאסיים, ביניהם ספר חברון או אפילו העיתונות העברית של התקופה. ידוע פחות הוא סיפורם של יהודים שהצילו ערבים מלינץ' בירושלים ובמקומות אחרים – שמעון בעל המכולת מירושלים, מינה אלברט ממאה שערים, עזרא קרייתי משכונת הבוכרים – וכהן כנראה חושף אותם לראשונה. ברור שהמצילים הערבים פעלו מתוך סיכון חמור בהרבה לא רק למעמדם החברתי אלא גם לחייהם. אבו שאכר מחברון, אדם מבוגר שהגיע על סוסו הלבן לבית חבריו היהודים, נשכב על המפתן ולא זע גם כאשר הרוצחים שיסעו את רגלו בסכינים; פרנסי העיר טבריה שהצילו את יהודי עירם; מחמוד עבאס מצפת (קרובו של נשיא הרשות הפלסטינית), שהתנדב לשמור על בית ידידו והדף במו ידיו את הפורעים, או ארבעת הפועלים מצור באהר שהצילו את חבריהם לעבודה והסתירו אותם, תוך סיכון אישי רב, במתחם של החמולה במרכז הכפר. מה גרם למצילים הללו לפעול כפי שפעלו? כאן כדאי לצטט את אחת העדויות בספר על המצילים במחצבה בצור באהר:

אך ברגע האחרון ממש כשהמתנקשים מתקרבים ומצטופפים על ידי המחסן, ראינו פתאום קבוצת ערבים מצור באהר ובראשם אחד מידידנו, מוחמד ג'אבר, מנסים להבקיע להם דרך בין ההמון. ולאחר הגיעם לראשי הכנופייה התחילו, תוך ערבוביה פראית, צרחות וצעקות, דין ודברים ואיומים קשים.

"אלו", כותב כהן, "הם הרגעים הקריטיים באירועי הצלה. הרגעים שבהם אם לא נעשה מעשה- יישפך דם. כדי להציל חיים צריך שיקום אדם ויאזור עוז נגד התוקפים. לעיתים ללא התמודדות חזיתית, רק על ידי מתן מסתור לרגע. ולעיתים יש צורך להתמודד חזיתית, לאטום אוזניים לצעקות ואיומים, לחזק את הלב אל מול נפנוף בנשק. כך נהג אבו שאכר בחברון, כך נהג עזרא קרייתי [יהודי שהציל ערבים] בשכונת הבוכרים […] וכך נהג מוחמד ג'אבר במחצבה." מספרו של כהן עולה כי על מנת להיות מציל, אין די ביכולת להתנתק מהלכי רוח המוניים סוחפים; אין די להתעלם, ולו לרגע, מטיעונים רבי עוצמה של נקמה, צדק לאומי, זעם דתי או אפילו איום קיומי; אין די באכפתיות ואומץ לב, אם כי אלו תנאים הכרחיים. המציל חייב להיות אדם מהיר מכל הבחינות. לא להסס, לא לחשוב ברציונליות, לא לשקול שיקולי ביטחון. כפי שהרוצחים בטבח ההמוני פועלים מתוך רגש, כך גם המצילים. הרגשות, נראה, עובדים אצל אלוהים ואצל השטן בעת ובעונה אחת. בעיתות של טבח, נראה כי השקולים והזהירים, השפויים ובעלי המחשבה הרציונלית, יהיו בעיקר עומדים מן הצד.

שאלה שלישית חשובה היא "האם היתה דרך אחרת"? האם תרפ"ט הובילה את היהודים והערבים באופן בלתי נמנע לעימות של 1948, והאם היא עצמה היתה מחוייבת מהניגוד התהומי, הבלתי ניתן לגישור, בין השאיפות הערביות והציוניות בארץ ישראל? כהן סבור שלא. בכל צומת היתה דרך אחרת. תיאורטית זה נכון, אבל מה האלטרנטיבה? מדבריו של כהן נרמז, אם כי הוא לא אומר זאת במפורש, שלמרות טיעוניה הצודקים של הציונות, אין להתעלם מהמחיר הנורא של שבירת הפרדיגמה הותיקה של יחסי-יהודים ערבים בארץ ישראל. התפיסה המוסלמית השלטת, בארץ ישראל ומעבר לה, ראתה ביהודים בני חסות לגיטימיים, כל עוד הם מקבלים את השלטון הערבי. יחסי השכנות והידידות היחסיים ששררו בין יהודים וערבים, לבד מאירועים חריגים כמו מרד הפלאחים, היו מבוססים על הנחת יסוד של נחיתות יהודית. לא בהכרח נחיתות של כל יהודי מול כל ערבי, אלא נחיתות של הקולקטיב היהודי מול הקולקטיב הערבי.

כל עוד יחסי ההיררכיה הללו נשמרו, היו יכולים יהודים וערבים לחיות בשלווה יחסית זה לצד זה בערים מעורבות כיפו, ירושלים או חברון. כל עוד הנחיתות הזאת היתה הנחת יסוד, היו יכולים עיתונאים ערבים במאה התשע עשרה, בכנות גמורה, להזדהות עם היהודים שנרדפו באירופה, כפי שמראה הדוקטורט של שאול סאחייק, שכהן מצטט. אולם בעידן הלאומיות, הצטמצם בהכרח מרחב הסובלנות של הערבים, בעוד המחיר שנדרש מהצד היהודי הלך וגדל. בצל השלטון הבריטי, כאשר מאזן הכוחות בין יהודים וערבים הפך ללא ברור, כל ניסיון של היהודים לתבוע לעצמם זכויות כלשהן נתפס כפרובוקציה המערערת על הסדר הקיים. מרחב הפעולות הלגטימיות של יהודי ארץ ישראל, בעיניים ערביות, הלך וקטן. כך, כפי שראינו, זיהו הערבים עם ה"ציונות" לא רק ציונים בפועל, אלא גם את ישיבת סלובודקה האנטי-ציונית בחברון – משום שהביאה לעיר יהודים לא מוכרים מארצות הברית ומקומות אחרים. בתקופות אחרות הגירה דתית מסוג זה לא עוררה התנגדות מיוחדת. בעידן הלאומיות, עצם הניסיון לתבוע זכות הגירה לארץ ישראל, בוודאי שכחלק מחלום שיבת ציון, נתפס כפרובוקציה שהרתיחה את הדם.

אבל אולי אלמלא הציונות דברים היו מתפתחים אחרת? ספק רב. הלל כהן עצמו טען בראיון ל"הארץ" שדברים היו יכולים להיות שונים אם הציונים היו מגיעים לארץ כ"פליטים מבקשי מקלט" ולא כאדונים, אבל האם הטענה הזאת סבירה? שיווי המשקל הישן התבסס על תלות יהודית, חוסר שוויון מובנה והנחות יסוד עתיקות, וככזה דינו היה להיעלם עם בוא עידן הלאומיות, עם הציונות או בלעדיה. כפי שאנחנו למדים ממקומות אחרים במזרח התיכון ובאירופה, הלאומיות הגיעה לכל מקום, במוקדם או במאוחר, ונשאה איתה חוסר סובלנות כלפי מיעוטים דתיים ואתניים. אמנם, בעולם ללא ציונות אולי קשה לדמיין התפרצות זעם רצחנית כל כך כמו הטבח בחברון. אולם אין פירושו של דבר שגורלם של היהודים בתרחיש כזה לא היה עגום. בארץ ערבית, כפי שפלסטין היתה עתידה להיות אילמלא המפעל הציוני, מעמדם של היהודים היה ככל הנראה דומה לזה של הקופטים במצרים. מיעוט שפל ראש, נרדף ומוכה, שסובל מפוגרומים תכופים וחוסר סובלנות הולך וגובר מצד השלטונות והרחוב כאחד. זאב ז'בוטינסקי, אחרי הכל, צדק. בנסיבות הנתונות, דו קיום בין יהודים וערבים לא היה יכול להיווצר מדיבורים גרידא. הציונים היו חייבים לשבור את פרדיגמת העליונות הערבית בכוח הזרוע. הדברים אולי לא היו חייבים להתפתח כפי שהתפתחו ב-1929 או 1948, וכאן הנסיבות ההיסטוריות הספציפיות (וטעויות של המנהיגות הפלסטינית) הרעו במידה משמעותית את המצב, אבל עימות מסוג כלשהו היה חייב להתרחש.

צדק בעניין קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי

צדק בעניין קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי

כי ספרו של הלל כהן, ובמיוחד תיאור מעשי הטבח בחברון ובצפת, מראה כי לא היתה לעם היהודי תקומה בארץ ישראל, או במזרח התיכון בכלל, ללא כוח צבאי חמוש ונכון לקרב. שום עדה דתית, לאומית או אחרת לא יכולה להיות נתונה לרחמיהם של שכנים שעשויים, בחלקם הגדול, לפרש כל צעד, כל שאיפה, כל תביעת זכות כאיום קיומי המצדיק טבח. משה דיין צדק כאשר אמר, בנאום ההספד המפורסם על רועי רוטנברג, כי אין לנו מה להלין על איבתם של הערבים. יש לה, כפי שמראה גם הלל כהן, הצדקות הגיוניות משלה. אבל עלינו להיות מוכנים לקראתה. "אל נסב את עינינו," הזהיר, "פן תחלש ידינו. […] זו ברירת חיינו – להיות חמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו." בניגוד למה שמקובל לחשוב בימין הישראלי, אין פירושם של דברים שיש לנקוט במדיניות של לאומנות עיוורת או להתפלש באכזריות חסרת תוחלת, לאבד צלם אנוש או לשקוע בשנאה. לאחיזה נחושה בחרב יש סכנות משלה – חוזקה וחדותה עשויות לגרום לאוחז בה ללקות בשיגעון גדלות ולשכוח את גבולות הכוח, להתנהג כמו שייח' טאלב מרקה, ראש המסיתים בחברון, ולא כמו אבו שאקר, מוחמד ג'אבר או עזרא קרייתי, שיצאו נגד הסחף הלאומני כדי להציל את אויביהם כביכול. אפשר לגלות אמפטיה לצד השני, ללמוד את תרבותו ואת שפתו שלא רק למטרת "דע את אויבך", ורחמנא לצלן – אפילו לנסות להגיע עמו לפשרה אמיתית. אבל החרב חייבת להיות שם תמיד, שלופה או בנדן. זהו, בסופו של דבר, הלקח האמיתי של תרפ"ט.

%d בלוגרים אהבו את זה: