ארכיון הבלוג

דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. אחת מהן, שנשחטה בידי העיתונאית קרולינה לנדסמן, היא הפרה הקדושה שמתקראת "הדוקטורים". לדעתה, אלו שמחזיקים בתואר המכובד אינם אלא "ילדים שלא התבגרו". אז בתור אחת הפרות הקדושות האלו, אני מנצל את הטור הנ"ל כדי לענות ב" מוּ" רועם. ינשופי מגדל השן בשבח הילדותיות, ומדוע כדאי לפעמים להישאר בלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

?????????????????????????

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. המבצע התנהל כמו פשיטת קומנדו נועזת: כל עיתונאי ובעל טור החזיק סכין בין השיניים והתנפל על קורבן אחר. בני ציפר השתלח באתגר קרת, רוויטל מדר בשמעון פרס, ואחרים התמקדו בקבוצות (האקטיביסטים המזרחים) או אפילו ברעיונות (צדק חברתי). באחד הטורים המסקרנים יותר, קרולינה לנדסמן הסתערה על המלומדים שאיתרע מזלם להחזיק בתואר דוקטור. אנשי האקדמיה, היא האשימה, הם כמו ילדים שלא התבגרו. במקום ללמוד בבית הספר הגבוה שנקרא "אוניברסיטה" ואז לצאת לעולם הרחב, מי לעבודה במפעל, מי למשמרת בבנק ומי לגדל פלפלים בשדה, הם בחרו להישאר לנצח בילדות סימבולית בין כותלי מוסדות מגוננים ומפנקים. בטורה, שנראה לפעמים כמו ניסיון לדחוס כמה שיותר מטפורות למרחב כמה שיותר מצומצם, ממשיכה לנדסמן ומשווה את ה"דוקטורים" לאותם הילדים שמסרבים לעזוב את הלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

03.01.2009-luna_entrance2

האמת היא, שבתור אדם המחזיק בתואר "דוקטור" התקשיתי להבין מה קרולינה לנדסמן בדיוק רוצה ממני. כלומר, אני משער שהיא מדברת עלי, בתור מי שמתמחה בהיסטוריה, אחד ממדעי הרוח והחברה, ולא על אנשי האקדמיה שמפתחים טילים, נוסחאות מתמטיות או תרופות לסרטן, אם כי במאמר היא לא ציינה אותם לקולא. קרולינה לא סיפרה לי האם עלי לוותר על התואר המפונפן, ולהחליף אותו במשהו עממי יותר, נגיד "קומראד"? או שמא עדיף שאחליף מקצוע ואעבוד בבנק, במפעל או בשדה? אולי אני אמור להתנהל אחרת בתוך כותלי האוניברסיטה? זו שאלה חשובה, משום שהמאמר של לנדסמן מתכתב עם קשת שלמה של טענות כנגד האקדמיה והיושבים בה; טענות כדוגמת "מגדל השן", ה"ניתוק מהמציאות", "מדעי הדשא", "מדעי הכלום", "בזבוז כספי ציבור וכיוצא בזה". בחלק מהטענות הללו יש ממש. באקדמיה, כמו בכל מוסד אחר בישראל, יש בזבוזים, כפילויות חוסר יעילות ויתר ירקות עבשים שצריך לנקות מהמדפים, וקוראי הינשוף יודעים שביקרתי לא אחת בחריפות את השיח המתפתל, הרדיקליות הסינתטית והז'רגון המפותל שמשתמשים בו באזורים כאלה ואחרים.

אבל כל אלו, כפי שכתבתי כאן, אינם צריכים להעיב על החשיבות העצומה שיש למדעי הרוח, למחקר והוראה בתחומים כמו היסטוריה, ספרות ופילוסופיה. אם נקצר את הטיעון, המטרה בלימוד ההיסטוריה היא לא להכין ערימה של דוגמאות היסטוריות שיהיה אפשר "ללמוד מהן" כדי לדעת איך להתנהג בעתיד, אלא ללמד את אזרחי העתיד לנתח סיטואציות אנושיות, להעריך עדויות, להצליב מקורות, להטיל ספק, לחשוב ביקורתית ולקבל החלטות מושכלות. מי שהתאמן בתהליך המורכב הזה אינספור פעמים בהקשרים היסטורים, פילוסופיים, ספרותיים ואחרים, יוכל להשתמש במיומנויות שרכש במהלך חייו, בין אם מדובר בהחלטות אישיות ועסקיות, פוליטיות או מדיניות. אבל כאן, בתור אחת הפרות שקרולינה לנדסמן מנסה לשחוט, הייתי רוצה לענות ב" מוּ" רועם על האשמה אחרת שלה – ההאשמה של אנשי האקדמיה בילדותיות. מה משמעותו של הטיעון הזה, למעשה?

אחד ההבדלים בין ילדים למבוגרים, הוא שילדים נחשבים לתמימים יותר. מדוע הם תמימים? משום שהם מודעים לחוקים הרשמיים שמכתיבים בכוח את התנהגות המבוגרים, אבל לא מודעים עדיין לחוקים הבלתי כתובים שעומדים בבסיסה בפועל. כלומר, לילדים אין תמיד את אותו הקומון-סנס שיש לאדם מבוגר, שמסייע לו לדעת מה "הולך" ומה "לא הולך", מה סביר ומה לא סביר, איזו עברה תכניס אותו לכלא ואיזו תסתיים בנזיפה משוטר, ואלו פינות אפשר לעגל בלי לשלם מחיר כבד. הטענה הזאת כמובן כללית ושטחית, וילדים הרבה פעמים לומדים את החוקים הלא כתובים הרבה יותר מהר מאשר המבוגרים חושבים. אבל נניח לכך לרגע: היתרון של החשיבה האקדמית, לדעתי, הוא שלחוקר יש פנאי אמיתי ונפשי להתנער לרגע מהקומון-סנס ומהכללים המקובלים שלרוב האנשים העסוקים אין כוח וחשק להרהר אחריהם. בניגוד לילד, הוא מגיע לשאלות הללו עם ידע. אבל אם הוא חוקר טוב, הוא מאמץ את הפתיחות והסקרנות של הילד. כשהוא בוחן סוגיה, הוא בודק האם מה שמקובל לחשוב, ה"קומון סנס" וה"שכל הישר" הוא באמת כזה, או רק כיסוי לעצלנות, שבלוניות, קונספציות, דיעות קדומות ו/או מציאות שעבר זמנה ובטל קורבנה?

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

אפשר לתת אינספור דוגמאות: האם, למשל, תוספת תקציב למשרד ממשלתי אכן תשפר את השירות הניתן בו, כפי שמקובל לחשוב, או שדווקא לא? ואולי תוספת תקציב למשרד החינוך דווקא תדרדר את איכות החינוך? האם הציונות יישבה "עם ללא ארץ" ב"ארץ ללא עם", או שהמציאות, אפעס, היתה מורכבת יותר? האם מוסר הוא מותרות של "יפי נפש", או מרכיב חשוב בטובתו המדינית של עם, ומאלו סיבות? האם יותר טנקים ודיביזיות מלמדים בהכרח שהצבא חזק, או שמא עשויים להצביע על חולשה? למה מלחמות נוטות לפרוץ בקיץ ובאביב, ומשברים כלכליים – בסתיו? לרבות מהשאלות הללו יש תשובה ברורה של "קומון סנס", אבל היא לא תמיד התשובה הנכונה. כשמגיעים אליהן עם פתיחות של ילד, אבל עם ידע של מבוגר, ובעיקר – פנאי לחקור, עשויים להגיע לתשובות מפתיעות, שבתורן מצמיחות רעיונות יצירתיים שעשויים להשביח את השיח הציבורי, להפרות רעיונות אחרים ולסייע לחברה ביותר ממובן אחד.

מקורה של המילה האנגלית scholar  היא בביטוי היווני scholastes, היינו, אדם שיש לו פנאי לחשוב, לחקור וללמוד. החברה צריכה מספר מסויים של אנשים, כמה בדיוק, צריך להתווכח, שתפקידם הוא לחקור, לחשוב ולהפוך בסוגיות הקשות, גם באופנים שנוגדים את הקומון-סנס. הם לא צריכים להיות מנותקים מחיי היומיום, בכך המבקרים צודקים, ויש מקום למתוח ביקורת על שיח אקדמי מעגלי, מלאכותי ומתנשא שמרחיק את עצמו מהציבור בכוונה תחילה משיקולי סנוביזם. אבל הם צריכים לפעול בסביבה שתאפשר להם לחקור בחופש יחסי, ולחנך תלמידים למחשבה חופשית, ספקנית וביקורתית על שאלות יומיומיות יותר ופחות. רובנו, אם נשתמש במטפורה של קרולינה לנדסמן, עוברים כל הזמן בלונה פארק של החיים, עולים ויורדים, נופלים ומתרוממים בסחרחרת אירועי היומיום שלנו. עדיף שיהיו גם כאלו שישארו בלונה-פארק בלילה, כדי לנסות ולהבין איך הוא עובד.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: