ארכיון הבלוג

מפלטו האחרון של הבטלן: על ה"פטריוטיזם" של מפלגת העבודה

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, התהדר עד לא מזמן בתואר "יו"ר שדולת שתי המדינות". ובכל זאת, רק לאחרונה, נסע אותו בר ללונדון כדי להיאבק נגד הכרה במדינה פלסטינית. בינתיים, הציבור אינו נוטה חסד ללוביסטים החדשים של נתניהו, וגם ראש הממשלה לא מתרשם במיוחד ממדיניות סמרטוט הרצפה. בניגוד למה שטוענים בשמאל, הבעיה של מפלגת העבודה איננה נעוצה בניסיונותיה לשרת את המדינה כשמאל פטריוטי, אלא דווקא בכישלונה להציע לציבור פטריוטיות ישראלית אחרת.

img_0233-small

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, הוא אדם עסוק ורב תארים. מעבר להתמחותו המוכחת בניהול סכסוכים באחת המפלגות הסוערות ביותר בארץ, הוא גם היה ידוע, עד לאחרונה, כראש שדולת שתי המדינות בכנסת. בניגוד לשלי יחימוביץ', שהתמקדה במוצהר בנושא החברתי, בר מייצג, או לפחות אמור לייצג, את הדגל השני של מפלגת העבודה: השאיפה להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. ככזה, מותר לנו לצפות ממנו לנהל מפגשים שוטפים עם נציגים מהצד הפלסטיני, ליצור קשרים עם פעילים במדינות שכנות, ובעיקר, לבנות אלטרנטיבה ממשית לאידיאולוגית ה"בוגיזם" של ממשלת נתניהו: אותו תמהיל הרסני של התנחלויות, סיפוח, נישול וקיפאון.

לאחרונה, נסע בר ללונדון בשליחות מדינית בהולה מאת יו"ר מפלגתו. אולם לא כדי להציג אלטרנטיבה מדינית, חס וחלילה. זה עלול להפריע למנוחת השכנים בזירה הפוליטית, ולא כך נוהגים אנשים מתורבתים במפלגתו של בוז'י הרצוג. במקום זאת, ניסה בר (לשווא, איך לא) לשכנע את חברי הפרלמנט הבריטי שלא להצביע למען הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. בעשותם זאת, משדרים בר ומפלגתו את כל המסרים הלא נכונים לגורמים הנוגעים בדבר. לפלסטינים הם אומרים: שבו בשקט תחת הכיבוש, תנו להתנחלויות להתרחב ואל תנקטו שום פעולה, אפילו לא כזו שאין בה אלימות או נזק אמיתי לישראל, כגון הכרה במדינה פלסטינית. נכון שהשדולה של בר נועדה בדיוק כדי לאפשר את הקמתה של מדינה כזו, אבל נו, אתם יודעים – לא עכשיו, בין שתיים לארבע, באופן שיביך את השכנים ביבי ובוגי ויחריד אותם מנמנום הצהריים שנמשך כבר שנים. בקיצור, אם מפלגת העבודה חשבה פעם להציג את עצמה לפלסטינים כפרטנר ישראלי אלטרנטיבי, בר טיפל בהזדמנות הזאת בעדינות של פיל מפאייניקי טיפוסי.

שליחות בהולה - מזכ"ל מפלגת העבודה חיליק בר

שליחות בהולה – מזכ"ל מפלגת העבודה חיליק בר

המסר ששוגר לנתניהו הרסני באותה מידה. במשימת השתדלנות המגוחכת בלונדון, הוכיחו בר ויו"ר המפלגה שלו שלא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה תרחיב הממשלה את ההתנחלויות ותקפיא את התהליך המדיני, הם ישרתו את ראש הממשלה בחו"ל כלוביסטים ויאמרו אמן אחרי כל שגיונותיו. זו, כמובן, לא הדרך להרכיב גוש אופוזיציה משמעותי משמאל, שיוכל אולי לשמש משענת פוטנציאלית למפנה מדיני. ראשי ממשלה, לרבות ובמיוחד בנימין נתניהו, אינם נוטים לכבד, להעריך או ללכת לקראת סמרטוטי רצפה, בין אם קוראים להם חיליק, בוז'י, עמיר או ציפי. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית בהקשר הזה, רואה תופעה מדהימה. בניגוד לחרדים, שמתנהגים כמו אופוזיציה, עושים גלים וסוחטים עולמות גם כשהם בתוך הממשלה, מפלגת העבודה מצליחה איכשהו להתנהג כמו השותף הכנוע ביותר של ראש הממשלה גם כשהיא באופוזיציה.

אולם המסר ההרסני ביותר, ככל הנראה, הוא זה שמשדרת מפלגת העבודה לציבור הישראלי; מסר הרסני וטרגי, משום שהכוונה שעומדת מאחוריו נכונה דווקא. בשמאל העמוק רווחת הדעה, שמפלגת העבודה יורדת מנכסיה משום שלא עמדה על עקרונותיה וזזה לימין או למרכז. לעיתים, הדעה הזאת מוקצנת עד כדי גיחוך. מפלגת העבודה מן הסתם תהיה חלשה אף יותר אם תזוז בפראות לשמאל. ראשי מפלגת העבודה האחרונים, הן שלי יחימוביץ' והן בוז'י הרצוג, צדקו במחשבה הבסיסית ששמאל מצליח חייב להיות שמאל פטריוטי; שמאל שלא בז למסורת, לסמלים לאומיים, לביטחון ולרגשות של חלקים גדולים בציבור; שמאל שלא ערכים אבסטרקטיים כ"זכויות אדם אוניברסליות" ו"חוק בינלאומי" עומדים בראש מעייניו, אלא הציבור הישראלי והאינטרסים שלו; שמאל שנושא את עיניו לירושלים, ולא להאג.

שמאל פטריוטי - יו"ר מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג

שמאל פטריוטי – יו"ר מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג

אבל אם פירושה של פטריוטיות היא אמירת הן לשגיונותיו של נתניהו, שתדלנות שנועדה למנוע ממנו מבוכה והתרוצצות לנקות אחריו בבירות אירופה, הרי שאין כל צורך במפלגת העבודה; אפשר להצביע לליכוד או יש עתיד. הכישלון הגדול של מפלגת העבודה הוא לא בכך שהיא מנסה להיות שמאל פטריוטי. הבעיה נעוצה בכשלונה להציע לציבור פטריוטיזם אחר, דרך חלופית לקיפאון ולדשדוש של נתניהו והליכוד, שתשרת את בטחון המדינה ורווחת אזרחיה.

איך עושים את זה? לידיעת החבר בר, כשרוצים לקדם פתרון של שתי מדינות, כדאי לקחת בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים ולראות כיצד מגשרים ביניהם. לפלסטינים, מפלגת העבודה צריכה לומר בקול ברור שלא תתנגד להכרה בינלאומית בעצמאותם ולפעילות דיפלומטית נגד ההתנחלויות וממשלת נתניהו, כל הדבר אינו כרוך בחרם על ישראל. רק כך אפשר למתוח גבול בין התנגדות נחרצת לנתניהו ולמדיניותו, לבין שמירה קפדנית על האינטרסים של ישראל כמדינה. מי שרוצה להציל את הציונות על ידי קידום פתרון שתי המדינות ומלחמה במציאות המדינה האחת, צריך להיאבק בפועל במדיניות ההתנחלות, הנישול והסיפוח, בכל צעד שמעמיק את אחיזתה של ישראל בגדה המערבית. במקום להפקיר את השטח לפעילים אנטי-ציונים וארגונים של שמאל רדיקלי, מפלגת העבודה צריכה להיות שם בהפגנות, במחאות ובמאבקים. לא רק בנאומים מנומסים, אלא בפועל ממש. אכן, אחד המחדלים הקשים ביותר של השמאל הציוני היה נטישת המאבק כנגד ההתנחלויות והפקרתו לפעילים אנטי-ציוניים. במקביל, מי שמעוניין בפתרון שתי המדינות צריך גם להציע לציבור הישראלי תשובה לשאלות הקשות. מה יהיה עם הפלסטינים יסרבו? כיצד נגן על נתב"ג? מה יהיה הפתרון בבקעת הירדן?

מפלגת העבודה צריכה להיות שם - הפגנה נגד ההתנחלויות

מפלגת העבודה צריכה להיות שם – הפגנה נגד ההתנחלויות

אבל בשביל לעשות את כל אלו, אבוי, צריך לעבוד קשה, גם בשטח וגם על שולחן התכנונים. וזה, למרבה הצער, לא בדיוק הכיוון של החברים חיליק ובוז'י. יש פתגם שאומר שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. מנהיגי מפלגת העבודה בוודאי אינם נבלים, אלא אנשים טובים בבסיסם, אבל כבויים וחסרי מרץ, תעוזה ויצירתיות. במקרה שלהם, הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הבטלן.

בינתיים, מדיניות סמרטוט הרצפה מובילה את העבודה לאבד גובה באופן מסחרר, ויש לציין בהקשר זה שגם התמיכה המסורתית בועדי עובדים, קבוצות לחץ ומיליציות מיסוי היא גורם משמעותי בצניחה החופשית הזאת. בסופו של דבר, מפלגת העבודה לא מסוגלת להציע לציבור סחורה משמעותית, לא בתחום המדיני ולא בתחום יוקר המחייה. וחבל, כי יש בה חברי כנסת טובים. סתיו שפיר הנפלאה עושה עבודה מצויינת בועדת הכספים. עומר בר לב הוא אדם חכם ורב זכויות עם הלב במקום הנכון, והם לא היחידים. אבל כל עוד הכיוון הנוכחי נמשך, האורות הבודדים הללו לא מצליחים לשנות את התמונה הכללית. בבחירות שעברו, שילמתי כרטיס טיסה מיפן לישראל כדי להצביע למפלגה הזאת. נכון לעכשיו, לא הייתי משלם אפילו עשרים אגורות.

הסרת המצור מול פירוז: איך צריך להסתיים מבצע צוק איתן? טור אורח מאת יונתן בוקסמן

איך ייראה המתווה המדיני בסיום המבצע הנוכחי ברצועת עזה? חזרה להבנות עמוד ענן תוביל אותנו, טוען יונתן בוקסמן, לסחרור אינסופי של סבבי מלחמה נוספים. הדרך היחידה היא ללחוץ צבאית על החמאס בעזה ולאלץ אותו להסכים לעסקה נדיבה אך שאפתנית:הסרה מלאה של המצור ושימור שלטונו תמורה לפירוז מלא של הרצועה מטילים ורקטות.

fuel_air_explosives

 

מלחמת ישראל-עזה 4.0- איך מונעים את 5.0?

בפעם הרביעית מאז יצאה חד צדדית מעזה ישראל מוצאת את עצמה נגררת, שלא מיוזמתה, לעימות רחב היקף בעל מוטיבים דומים. הסיפור ידוע ומוכר לעייפה: צה"ל הורג מספר רב של פעילי חמאס המתחפרים בקרב האוכלוסייה האזרחית וגם הורג, שלא ברצונו, אזרחים רבים. צה"ל סופג אבידות קלות בלבד, אך נמנע מכניסה לעומק השטחים הבנויים ברצועה שתגביר את מספר ההרוגים בשני הצדדים עשרות מונים. הרשות הפלסטינאית אינה לוקחת אחריות על פעולות חמאס, מגנה את פעולות ישראל כלפי חוץ ומתערערת כלפי פנים. הפגנות זעם אוטומטיות ברחבי העולם המוסלמי גוברות ומאיימות על הממשלות האוטוקרטיות באזור. הבנה ראשונית ברחבי העולם המערבי לפעולה מתחלפת בהבעת חלחלה ותרעומת מהאבידות הפלסטינאיות.

בסופו של דבר ריבוי הרקטות על העורף הישראלי דוחף את ממשלת ישראל לאשר, מצד אחד, פעולות צבאיות רוויות סיכון לאזרחים הפלסטינאים על מנת להפסיק את האש ומצד שני להימנע מכניסה מסיבית שתגביר עוד יותר את ירי הטילים. בסופו של דבר, הציבור בעזה לוחץ על הנהגת החמאס, שליטי מדינות ערב וחסידי זכויות האדם לוחצים על ממשלות המערב, ואלו, בשילוב עם חלקים בציבור הישראלי, לוחצים על ממשלה ישראלית חסרת יעד ברור. מתווך מצרי תורן מנפיק נוסחה להפסקת אש, חמאס יורה עד לרגע האחרון וקצת אחרי כדי להבהיר שהפסקת האש לא תהיה מוחלטת וישראל חורקת שיניים, חותמת על מסמך חסר משמעות וחוזרת לסטטוס קוו. רק שבסיבוב הזה יש בכל זאת משהו שונה. ברמה האזורית, הציבור במדינות הערביות ממוקד בנושאים בוערים הרבה יותר, כמו מלחמת האזרחים הסורית, השתלטות דאע"ש על עיראק הסונית, התוהו ובוהו בלוב, דיכוי האחים המוסלמים במצרים, עימותי שיעים-סונים בבחריין ומלחמת אזרחים בתימן. בנוסף, מצרים נשלטת על ידי גנרל שרואה בחמאס אויב שיש לדכא, ולא כלי לחץ על ישראל. כך שהסיכוי לתבערה אזורית הנובעת מסיבוב הלחימה נוכחי קטן משהיה בעבר.

סיפור ידוע ומוכר: הפצצה במהלך מבצע עמוד ענן

סיפור ידוע ומוכר: הפצצה במהלך מבצע עמוד ענן

ברמה הטכנולוגית, כיפת ברזל הופכת את ישראל לכמעט חסינה לטילים של החמאס. משום כך, יכולה ממשלתה להתאפק על מנת לצבור לגיטימציה בינלאומית, להפעיל לחץ מתון והדרגתי, ובמידה שתבחר לעשות כן, להסלים את פעולותיה מול חמאס מבלי לחשוש לירי תגמול קטלני על תשתיות וריכוזי אוכלוסייה. לא פחות חשוב, העדר ההישגים של חמאס בירי הטילים מערערים את יכולתו להצדיק את פעולותיו לתושבי עזה והמרחב הערבי.

אז יש לישראל חלון הזדמנויות- אבל לאיזו מטרה בדיוק?

תשובה אחת היא לסיים את הסיבוב הזה מהר יותר, עם פחות הרוגים, פחות עלות כספית, פחות גינוי לאומי ויותר פגיעה בלגיטימיות של החמאס בעיני נתיניו. תוצאה שאיננה איומה, ויכולה בהחלט להיראות מפתה בעיני מנהיגות שזהירותה המופלגת מלקיחת סיכונים בשלום מתחרה רק עם הססנותה בהסתכנות במלחמה. יש רק בעיה אחת עם הפתרון הזה, המגולם בהצעת הפסקת האש של קהיר. הוא מבטיח סיבוב חמישי של מלחמת עזה-ישראל ברגע שהחמאס יכלא שוב למצוקה ו/או יחשוב שהתנאים האזוריים או הטכנולוגים לעימות ישתפרו מבחינתו. קשה, כרגע, לראות איך הם יכולים להיות יותר גרועים בעתיד.

הפסקת אש מצרית עשויה להבטיח סיבוב נוסף של לחימה: ראש המודיעין המצרי לשעבר, עומר סולימאן, עם בנימין נתניהו

הפסקת אש מצרית עשויה להבטיח סיבוב נוסף של לחימה: ראש המודיעין המצרי לשעבר, עומר סולימאן, עם בנימין נתניהו

תשובה אחרת היא כיבוש עזה ו"למוטט את שלטון חמאס". ואז מה? המלכת אבו-מאזן? נטישת הרצועה לאל-קעידה? שיהיה ברור- בניגוד לדעות שנשמעו על ידי חלקים בשמאל הישראלי בהחלט ניתן, כדברי ליברמן, "להרוג, לעצור או להבריח" את מרבית פעילי החמאס ברצועה. ניתן, על ידי כיבוש של חודשים רבים או שנים לעקור את מפעלי הרקטות, מאגרי הנשק, ואת הרשת הארגונית של חמאס. אבל האם מחיר הדמים, הגינויים הבינלאומיים והעלות הכספית מצדיקים פתרון זה? בהעדר חלופה אחרת, אולי כן, ולו רק מכיוון שהעלות החד פעמית עשויה להיות נמוכה יותר מהעלות של אינספור סיבובי לחימה.

אבל יש חלופה אחרת ולמרבה הפלא, נראה שהמנהיגות הישראלית מתחילה לאמץ אותה. מהותה היא בדרישה לפירוז הרצועה מטילים בתמורה לפתיחת הרצועה לסחר וסיוע בינלאומי והתעלות ישראלית על הרתיעה העקרונית מ"מתן לגיטימציה לחמאס".

למה ישראל לא הציעה הצעה זאת עד כה? מדוע לא היה סיכוי שחמאס יסכים להצעה עד כה ולמה יש סיכוי שייאלץ להיענות לה בחיוב? מהם הגורמים שעדיין יכולים לטרפד את הפיכתה לבסיס להסדר?

מהצד הישראלי יש שתי משוכות שמנעו מישראל להתייחס לחמאס כשלטון דה-פקטו בעזה שאיתו מנהלים משא ומתן ושעם קיומו משלימים. משמאל, הכמיהה האובססיבית אחר שימור פתרון שתי המדינות בהסדר, אובססיה שנתמכה על ידי הקוורטט, מנע מישראל לאמץ פתרון שהיה מבטל את מעמד הרשות הפלסטינאית כנציגה הבלעדית של ה"עם הפלסטינאי". מימין, הרתיעה האטביסטית נגד מתן לגיטימציה וניהול משא ומתן עם גוף רצחני ואנטישמי שמחויב להשמדתה של מדינת ישראל הרתיע אותה ממגעים פרגמטים מול החמאס, אלא בתיווך של גוף שלישי שבדרך כלל הייתה לו אג'נדה משלו.

רתיעה מימין ומשמאל: האם ניתן לדבר עם מנהיגי חמאס?

רתיעה מימין ומשמאל: האם ניתן לדבר עם מנהיגי חמאס?

המחסום האידיאולוגי מימין ומשמאל ככל הנראה נשבר בשבועות האחרונים. בנימין נתניהו אימץ את יוזמת מופז לעסקת פירוז-סיוע כלכלי לרצועה ועל אף חרפות וגידופים מימין, קיבל את יוזמת הפסקת האש המצרית במהירות ופיטר חלק ממתנגדיו הצעקניים והזוטרים יותר.

מהצד של החמאס האידיאולוגיה של ההתנגדות מהווה מחסום קשיח הרבה יותר לכל פיתרון שיש בו ויתור ארוך טווח על פגיעה בישראל, לא שכן אכיפת ההסכם על פלגים מרדנים בתוך התנועה וארגונים אחרים דוגמת הג'יהאד האיסלמי ומגוון התנועות הסלפיות שצצו ברצועה בעשור האחרון. לא מדובר רק במחסום מחשבתי אידיאולוגי של ראשי התנועה (שהוא ניכר הרבה יותר ממה שסנגוריו של החמאס מוכנים להודות). כל אדם בארגון שיציע, יתמוך, או יקבל תוואי כזה אינו מסתכן בצרחות במרכז הליכוד- הוא מסתכן ברצח בתואנה של שיתוף פעולה, לא רק הוא אלא גם מקורביו ובני משפחתו.

מעבר לכך, במישור הפרקטי, כל עוד קיימת לחמאס אפשרות ממשית לפגוע בישראלים, וכל עוד הוא חש מוגן מחיסול קיומו בידי ישראל על ידי הקהילה הבינלאומית, הברירה של המשך "התנגדות", גם במחיר סבל אדיר לתושבי עזה, תמיד תיראה נוחה יותר מאשר פירוק מנשק וויתור בפועל על ה"התנגדות".

אידאולוגית ההתנגדות: מכשול לכל הבנה

אידאולוגית ההתנגדות: מכשול לכל הבנה

סנונית המבשרת על שינוי אפשרי בעמדת חמאס ניתן לראות דווקא בתנאים המופרזים שהעמיד להפסקת אש. תמורת פתיחת עזה לסחורות, נמל ושדה תעופה בפיקוח האו"ם, פתיחה מחדש של אזור התעשייה בארז,  שחרור עצירי "שובו אחים", והקלות בכניסת פלסטינאים (כולל מעזה) למסגד אל-אקצה, הוא הביע נכונות להודנה של עשר שנים מול ישראל. ניתן בהחלט להתייחס ל"דרישותיו" כחוצפה בהתגלמותה של מי שפתח במלחמה והובס בה. ברור גם שההצעה, כפי שהיא, לא יכולה להיות מקובלת על ישראל (בפרט חוסר הסכמה לפירוז, ההגבלה בזמן, שחרור העצירים ,זהות הגוף המפקח על המעברים וכניסת עזתים לירושלים). אבל זוהי עדיין התקדמות משמעותית לעומת תנאי העבר שדרשו נסיגה ישראלית לקווי 67 כתנאי להפסקת אש. הדבר מעיד על מצוקה ואם ישראל תנצל אותה באסרטיביות אך לא בצורה מוגזמת (קרי, לא לנסות להפיל את החמאס) יש סיכוי לעסקת פירוז מול חופש כלכלי.

הסכם כזה יהיה מצוין לישראל ולפלסטינאים (כולל גורמים בחמאס) מכמה בחינות. ראשית, אם הפירוז אכן יהיה יעיל הוא יפיג חלק גדול מהחששות של אלו המטילים ספק בייתכנותו של הסכם כולל עם הפלסטינאים. טענת הספקנים (ואני ספקן גאה) שלא קיבלו התייחסות רצינית ממחנה השלום עד כה, הוא שבכל שטח שישראל פינתה והשאירה את הפירוז בו לגורמים בינלאומיים, התבררו הגורמים הבינלאומיים כלא יוצלחים עד לא אמינים במניעת זליגת אמצעי לחימה ופעולות טרור בפועל (כן, הדבר נכון גם לגבול סיני ורמת הגולן). זו הזדמנות לעשות תיקון ולהקים מנגנון יעיל שבו יהיה מותנה ההסדר הכלכלי. ומה אם הפירוז לא יעבוד? פחות טוב אבל גם טוב. חזרנו לעימות מול חמאס מנקודת פתיחה עדיפה וקיבלנו משנה תוקף לתביעות ביטחוניות בבקעת הירדן.

חופש תנועה בים ובאוויר תמורת פירוז: סירות דיג בנמל עזה

חופש תנועה בים ובאוויר תמורת פירוז: סירות דיג בנמל עזה

ההסדר הכלכלי מהווה אולי הישג לחמאס אך גם לישראל- כל עוד הוא מותנה באי-לוחמה ובפירוז. הרי הטענה העיקרית נגד ישראל בהקשר של עזה היה שישראל נותרה "כוח כובש" מכיוון שהותירה בידיה שליטה בכניסת חומרים לתוך ומחוץ עזה. האשמה כמובן מגוחכת- ישראל מעולם לא שלטה על מעבר רפיח, הכניסה לתחומי ישראל הוא עניינה הריבוני הבלעדי, וסגר ימי ואווירי היא זכות מוכרת של כל אומה הנמצאת במצב לחימה עם ישות עוינת. אבל הטענה תהפוך לעוד יותר מגוחכת לו תכריז ישראל גלויות שמעבר רפיח הוא עניינה הבלעדי של מצריים ולו תאפשר כניסת חומרים לעזה בים ובאוויר תחת פיקוח אפקטיבי.

מרגע שדבר זה ייעשה, ומרגע ששיתוף הפעולה הכלכלי של ישראל יוגדר כמותנה במילוי תנאי ההסכם מצד החמאס, תוכל ישראל להפעיל מנופים כלכליים רבי עוצמה במקרה שתתחדש האש. למשל, אספקת חשמל ומים. למעשה, תוכל גם להטיל מחדש את הסגר, להרוס את הנמל ושדה התעופה היקר שנבנו וכל זאת כשהיא פועלת מנקודת פתיחה של מדינה עצמאית מול ישות שאינה מוגדרת כ"תחת כיבוש"- בדיוק כפי שעשתה מול לבנון ב-2006. ראוי, בהקשר הזה, שישראל תחתור להכרה רשמית מצד ארה"ב ומדינות ידידותיות במערב המכירות רשמית בעזה כחבל ארץ שאינו נתון לסמכותה או אחריותה.

אחריות בלעדית של מצרים - מעבר רפיח

אחריות בלעדית של מצרים – מעבר רפיח

למה זה טוב לרשות הפלסטינית? כי אם החמאס מוותר, במפורש או במשתמע, על ה"התנגדות" אז הוא חדל בפועל להוות יריב אידיאולוגי לרשות. יתרה מכך, הוא מתבזה בכך שהוביל לשרשרת עימותים ולסכסוך פנימי על… כלום.  ייתכן שהדבר יוביל לממשלת אחדות אפקטיבית וייתכן שלא- אין זה עניינה של ישראל כל עוד שאין לחמאס יכולת לקיים מדיניות חוץ וביטחון עצמאית.

למה זה טוב לפלסטינים? מעבר לשיפור המצב הכלכלי בעזה עצמה, הדרך היחידה שבה יסכים הציבור הישראלי להקרבה שדורשת הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית היא אם יאמין שמדינה זו לא תוכל לסכן את ביטחונם, ושאם תסכן, תוכל ישראל להתמודד עם הסכנה. כל עוד עזה משלחת רקטות בישראל הציבור הישראלי אינו מאמין בכך.

אז למה בכל זאת זה טוב גם לחמאס? או חלקים בו? אז זהו, שזה לא טוב בצורה אבסולוטית- אבל זה עשוי להיות טוב לחלקים הפרגמטים יותר בארגון החוששים מהזרוע הצבאית וגם יש לזכור כי "טוב" הוא מונח יחסי. אם הברירה שתועמד מול חמאס היא לחץ בלתי פוסק וכליה ייתכן וייאלץ לוותר. אם בנוסף ימשיכו כיפת ברזל והעדר נפגעים בקרב צה"ל ליצור בחמאס תחושת אימפוטנציה- הסיכוי יגבר. אם אחד משני תנאים אלו לא ייענה- אז לא, החמאס לא יוותר.

מעוררת בחמאס תחושת אימפוטנציה: כיפת ברזל

מעוררת בחמאס תחושת אימפוטנציה: כיפת ברזל

אז מה בכל זאת עשוי לדון אותנו להפסקת אש מבוססת סטטוס קוו ולעוד סיבוב מול עזה תוך שנתיים-שלוש?

בעיקר גורמים "דורשי טוב" בקהילה הבינלאומית המקבלים הד קלוש גם בחלקים מהציבור הישראלי. בהינתן שיטות הפעולה של חמאס ישראל לא יכולה להדק עליו את הצבת מבלי לפגוע, כלכלית או צבאית, גם באזרחי עזה. כל פגיעה באזרחי עזה, דוגמת הרג ארבעת הילדים אתמול, מביאה להיווצרות לחץ בינלאומי על ישראל להסכים להפסקת אש מיידית. חלק מהלחץ הזה הוא תלוי אינטרסטים- שטר אתנן לאוטוקרטים ערבים, חשש מתסיסת רחוב שתפיל את אותם מנהיגים, מניעת מהומות אלימות של מהגרים מוסלמים באירופה וכו'.

מה שמאפיין סבב זה של לחימה הוא שהגורמים האינטרסנטים העומדים מאחורי התערבות בינלאומית חלשים יותר מאשר בעבר. האוטוקרטים המקומיים רוצים בהיחלשות חמאס, הרחוב הערבי פחות מתרגש מפעולות ישראל נגד חמאס מאשר בעבר ובכלל, המזרח התיכון גועש ורועש מסיבות שאינן קשורות לישראל.

אשמים בשימור מצב הקיים: "שוחרי הטוב" בקהילה הבינלאומית

אשמים בשימור מצב הקיים: "שוחרי הטוב" בקהילה הבינלאומית

נשאר, אם כן, הדחף המוסרי למנוע הרג וסבל המתועל על ידי מגוון ארגוני זכויות אדם בדפוס פעולה פבלובי. אותם דורשי טוב, הרוצים רק בסיום שפיכות הדמים משני הצדדים, הינם למעשה האחראים העיקריים לכך שמספר ההרוגים ממשיך להיערם מסיבוב לסיבוב.

מי שרוצה בפתרון שתי מדינות, מי שאינו רוצה בהימשכות סבב אחר סבב של מעגל הדמים, חייב לחתור לפירוז הרצועה מטילים. מי שמעוניין באמת בטובתם של תושבי עזה חייב לשלוח מסר ברור לחמאס- ששלטונו, חיי הנהגתו, וכן, גם איכות חיי האזרחים הנתונים לשליטתו יקבלו סיוע ומטריית הגנה בינלאומית רק בתנאי שתפורז רצועת עזה מטילים.

יונתן בוקסמן הוא תלמיד תואר שלישי בביולוגיה של תאי גזע

%d בלוגרים אהבו את זה: