במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים.

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

מהו למעשה ההבדל בין ימין ובין שמאל? נירוס, מורה דרך מירושלים שכבר כתב בעבר בינשוף, טוען כי ישנה תהום מטפיזית, פילוסופית ואתית הפעורה בין שני המחנות. העמדה הפוליטית עצמה אינה העיקר – שמאלנים וימנים יכולים, אחרי הכל, לשאוף לאותן מטרות ולתמוך באותן הדעות. זו היא דווקא השאלה כיצד נוצרו העמדות הללו, ואלו הנחות יסוד עומדות בבסיסן, שמבדילה בין ימין ובין שמאל. מאמרים אחרים של נירוס תוכלו לקרוא בבלוג שלו, כאן. 

בדרך כלל אנחנו מבדילים בין שמאל וימין לפי המצע שלהם: תמיכה בסיפוח השטחים, תמיכה בזכות השיבה, תמיכה בזהות היהודית של המדינה, תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, תמיכה במתן אזרחות לפלסטינים, וכו' וכו'. אבל, כשמבדילים בין ימין ושמאל לפי המצע, לפי השאיפות, מתקבלת תמונת מראה בין קהל ישראלי לקהל פלסטיני: העמדות הפרו-פלסטיניות ביותר הן לאומניות ואיסלמיסטיות. פלסטינים שתומכים בהן שייכים לימין הפלסטיני, וישראלים שתומכים בהן שייכים לשמאל קיצוני, הזוי וסהרורי. פלסטינים שתומכים בעמדות פרו-ישראליות, (כאלה שנחשבות בקרב ישראלים לימין מתון או מרכז), נחשבים בציבור הפלסטיני לשמאלנים קיצוניים, בוגדים, משת"פים, וכו'. ואם כך – מה מעמדם של זרים, כאלה שאינם ישראלים או פלסטינים? – האם עמדה פרו-פלסטינית היא שמאלנית ועמדה פרו-ישראלית היא ימנית?

 אני אנסה להלן לעמוד על צירי המחלוקת המהותיים. מובן, שאנשים בעולם הממשי מתפלגים למחנות פוליטיים מטעמים כאלה ואחרים – סוציואקונומיים, חברתיים, תרבותיים, פסיכולוגיים, וכן הלאה. אני חושב שבהיבטים המעשיים של התפלגות למחנות השונים עוסקים לעתים קרובות – בין אם באופן שטחי ובין אם באופן סוציולוגי או פסיכולוגי מורכב ומעמיק. אני מתכוון להתעלם לחלוטין מכל ההיבטים הללו במאמר הנוכחי.

 במקום זה, אני מבקש להתייחס לעמדות האידיאולוגיות – “שמאל" ו-”ימין", תוך התעלמות מכוונת מ"ימנים" ו-”שמאלנים". כלומר, לדבר על התפיסות, ולא על בעלי התפיסות. אני רוצה לטעון, שישנם יסודות פילוסופיים מטאפיסיים מהותיים, שניצבים בבסיסם של צירי המחלוקת הפוליטיים והאקטואליים. תפיסות שונות באשר למהות האדם, אשר מתוכן נגזרות תפיסות אתיות יסודיות שונות, ותפיסות סוציולוגיות שונות. מתוך כל אלה, נגזרות גם עמדות אקטיביות שונות באשר לעולם ובאשר לחברה האנושית.

ניסוי העכברים של מאיר וזליגמן (כמשל לאדם).

בשלב הראשון מניחים צמדים של עכברים במבוך. כל צמד קשור ביחד ברתמה, ומדיי פעם מחושמל. עכבר אחד בכל צמד יכול להפסיק את החישמול על ידי לחיצה על הלוח באמצעות אפו – זו קבוצת הביקורת. בשלב השני הם מוכנסים לתוך תא, מושמע צליל, ואז הרצפה מחושמלת. על מנת להפסיק את החישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא. העכברים יכולים ללמוד שכדי להמנע מהחישמול הם צריכים לקפוץ מעל המחסום אל הצד השני של התא כבר כשהם שומעים את צליל האזהרה. עכברי הביקורת לומדים את זה מהר, אבל העכברים המוצמדים לא מגיבים והופכים להיות יותר ויותר פסיביים. זה קורה, משום שבשלב הראשון למדו המוצמדים שאין להם שליטה בחישמול שהם חווים, להבדיל מקבוצת הביקורת, שלמדו שיש להם שליטה.

כשמדענים עושים ניסוי על עכברים במעבדה, הם יכולים להוכיח שמספר מועט יחסית של עכברים מתנהג בדרך מסויימת, על מנת לטעון שכך מתנהגים כל העכברים. אם חמישה עכברים הגיבו באופן מסויים לסדרה של מכות חשמל, אנחנו מסיקים שכל עכבר אחר היה מתנהג באותו האופן.

עכברים במבוך: שמאל כלכלי (סוציאליזם)

הנחת היסוד של השמאל היא שאנשים הם טיפשים וחלשים. חוקרים של מדעי החברה – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה, היסטוריה, עבודה סוציאלית – מניחים שאנשים הם כמו עכברים במבוך. כולנו מושפעים מאותם הדברים באותו האופן. על כולנו חלים אותם חוקים נפשיים-חברתיים. כולנו מגיבים לאותן נסיבות באותם אופנים צפויים מראש. בימין נותנים לאדם הרבה יותר קרדיט. בימין מניחים שמותר האדם מן העכבר, שבני אדם הם יצורים נבונים, חושבים, בוחרים, שמנהלים את חייהם, את גורלם, את עתידם, שמקבלים החלטות באופן הגיוני ורציונלי, שיש להם אחריות לבחירותיהם ולמעשיהם, שלא קל כל-כך לתמרן אותם ולהפעיל עליהם מניפולציות. ימנים אוהבים בני אדם.

המחלוקת הזו היא סביב ההכרה בדטרמיניזם, או דטרמיניזם חברתי. ניתן לנסות להוכיח או להפריך את התפיסה היסודית הזו, אולם לצורך העניין אתייחס אליה כאקסיומה: יש מי שמראש תופס את האדם ככזה שאיננו שולט בגורלו, ויש מי שאיננו תופס אותו כך.

 ימין כלכלי מבוסס על ההנחה, שכשיש חופש – הצלחתו וכישלונו של כל אחד מונחים בידיו. מי שיתאמץ ויהיה חרוץ – יצליח, ויוכל להתעשר. מי שיתבטל, או יזניח את עצמו – ייכשל. כלומר: השוק החופשי מטיל על הפרט אחריות אישית גבוהה לחייו וגורלו. שמאל כלכלי גורס, שהחופש הימני הוא חופש מדומה, משום שלמעשה אין לנו שליטה על חיינו ועל גורלנו. העתיד שלנו תלוי בעבר שלנו ובנסיבות שלתוכן נולדנו ושבהן גדלנו, ויש לנו סטטיסטיקה בשביל לגבות את זה. מי שנולד עני ימות עני ומי שנולד עשיר ימות עשיר. כמעט ואין מקרים של ניעות חברתית – אין אנשים שנולדו להורים עשירים ואיבדו את מעמדם החברתי, ואין אנשים שנולדו להורים עניים ונהיו אמידים או בעלי אמצעים. נכון: יש כמה כאלה. כל אחד מכיר איזו דוגמא מדהימה של סינדרלה מודרנית כזו או אחרת – אבל אנחנו מסתכלים על טבלאות, על סטטיסטיקה, ולא על קוריוזים מעוררי השראה. סטטיסטית, היכולת לנוע בהירארכיה הסוציואקונומית, היא אפסית. אנחנו אומרים: אנשים בחברה הם כעכברים במעבדה. לא צריך לתת להם יותר מדיי קרדיט – הם לא מעצבים את חייהם ולא בוחרים את גורלם. הנסיבות עושות את זה. כלכלה שמאלנית מבקשת לצמצם את החופש המדומה ולהרחיב את הרווחה של כלל הציבור.

עכברים בתא מחושמל: שמאל חברתי (ליברליזם)

מסקנה ישירה מן ההנחה הזו היא, שמוטלת עלינו חובה להתחשב בחלשים, במי שגורלם לא האיר להם פנים, במי שנקלעו לסבך כזה או אחר, או במי שהם פשוט שונים מהנורמטיבי והשכיח. לעתים מובעת תמיהה על כך, שתמיכה בחירות בהיבט הכלכלי נחשבת לגישה ימנית, ואילו תמיכה בחירות בהיבט האישי – מה שנקרא: ליברליזם – נחשבת לגישה שמאלנית. ההבדל היסודי בין שמאל וימין איננו הצידוד בחופש – המשותף לכולם – כי אם האמונה או אי-האמונה שביכולתנו לממש את החופש שניתן לנו לכאורה.
תמיכה בהומוסקסואליות, בזכויות להט"בים, כגון נישואין חד-מיניים, פונדקאות ואימוץ, תמיכה בהפלות, בסקס מחוץ למסגרת הנישואין ובגירושין – כל העמדות הללו נחשבות לעמדות שמאלניות. אותם שתומכים בכלכלה שמאלנית תומכים גם בהן. בישראל הדבר מורגש פחות, אם כי גם אצלנו יש זיקה מסויימת בין ניאו-ליברליזם, ימין מדיני ושמרנות. העמדה האנטי שמרנית איננה מבוססת דווקא על צידוד-יתר בחופש, כי אם על ההנחה שבמהותנו, כפרטים, אנחנו נעדרי חירות: אנחנו לא בוחרים להיות הומוסקסואלים, לא בוחרים להיכנס להריון בגיל 16, לא בוחרים להתחתן עם הגבר הלא-נכון – כל הדברים הללו קורים לנו בניגוד לרצוננו. ימנים מאמינים בחופש הבחירה, ולכן גם בחובה הנגזרת ממנו – החובה לקבל בחירות "נכונות”. שמאלנים מניחים שאנחנו לא באמת בוחרים דברים מסויימים – ולכן בחובה החברתית להגן על מי שנסיבותיו האישיות אינן נורמטיביות או אינן נוחות.

כפות המאזניים: שמאל משפטי (אנרכיזם)

הבדל עקרוני בתפיסת העולם שבין שמאל לימין, הוא האתיקה הנובעת מן ההכרה הזאת. באופן כללי, בימין מחפשים צדק. בימין מחפשים מוסר אפלטוני: מוסר של תורת המידות. פעמים רבות משתמשים בימין במוסר מהסוג של עין תחת עין, או גרסאות מרוככות שלו. בימין מאמינים באחריות אישית – אדם אחראי למעשיו, ומוטלת עליו החובה לבחור בחירות טובות ונכונות, ומוטל עליו לשאת בתוצאות של מעשיו ובהשלכות הנגזרות מהן. על כפות המאזניים של הימין מונחים שכר ועונש: על מעשים טובים מקבלים גזר, ועל מעשים רעים מקל.

בשמאל לא מחפשים צדק. בשמאל מחפשים רווחה. השמאל מבוסס על מוסר של בעלי זכויות, ולא על מוסר של בעלי חובות. על כפות המאזניים של השמאל מונחות התוצאות הצפויות מהתנהלויות כאלה ואחרות שלנו כחברה. זה מכונה: תוצאתנות. אנחנו לא מענישים מישהו כי כך ראוי, אנחנו בוחרים עונשים בהתאם להשלכות ולתוצאות שלהם. ביסוד המחלוקות האקטואליות בין שמאל וימין ניצבת המחלוקת התיאורטית בין מיל לבין קאנט, בין דאונטולוגיה לבין תועלתנות, בין מוסר של בעלי חובות מוסריות לבין מוסר של בעלי זכויות מוסריות.

 ההתנגדות לשחרור מחבלים פלסטינים בעסקת שליט, למשל, כשהיא נשענת על האמירה: “הם פשעו, מגיע להם עונש" – מהווה עמדה ימנית. כשהיא נשענת על האמירה: “הם מסוכנים, הם עלולים לפגוע באנשים נוספים אם ישוחררו" – מהווה עמדה שמאלנית. שמאלנים עשויים להתנגד לבתי סוהר כליל. השמאל מניח שגם פושעים, בעצם, אינם אחראים למעשיהם, כיוון שכולנו קורבנות של נסיבות החיים שלנו. שמאלני עשוי לרכוש אמפתיה רבה למי שמצבו הנפשי והחברתי רע עד כדיי כך שהוא רצח, למשל, אדם אחר במודע ומתוך כוונת זדון. אדם כזה תמיד יהיה אדם סובל. אין רוצחים מאושרים. רוצחים סובלים תמיד ממצוקה ומועקה עמוקות, ולרוב גם מסוציופתולוגיות ומפסיכוזות כאלה ואחרות. רוצחים זקוקים לתמיכה והגנה, למסגרות מכילות, לתכניות שיקום ולקהילות מעצימות. אם נסב להם סבל רב יותר – לא תצמח מכך שום תועלת לקורבנות שלהם. אם נאפשר להם לצמוח מתוך התהום שהם מצויים בה – תצמח מזה תועלת להם ולחברה בכלל. שמאלנים לא שונאים פושעים, אלא אוהבים אותם. שמאלנים לא רוצים לנקום בפושעים, אלא לעזור להם.

הבנאליות של הרוע: שמאל מדיני (סוציולוגיה וגזענות)

אם השמאל מניח שאנשים הם כמו עכברים במבוך, הרי שהוא מניח כפועל יוצא, שלכל התנהגות שלהם יש הסבר ואת כל ההתנהגויות שלהם ניתן לחזות מראש. אין זה אומר כמובן שתמיד ההסבר נמצא בהישג יד או שיש לנו יכולת אמיתית לנבא כיצד אנשים יתנהגו בנסיבות נתונות – ישנם דברים רבים שאיננו יודעים להסביר ואיננו יודעים לחזות – אולם, אנחנו מניחים שתמיד ישנו הסבר רציונלי וסיסטמטי כלשהו, לכל התנהגות אנושית. אנחנו מניחים שבני אדם כפרטים, ושהחברה האנושית ככלל, הם סובייקטים למחקר אמפירי. כל מדעי החברה – אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה, קרימינולוגיה – מבוססים על ההנחה הזו.

באותו האופן, אני מגדיר כל התנגדות להנחה הזו – כל טענה כאילו יש באדם דבר-מה מופלא, חד-פעמי, בלתי-ניתן-להסבר – כעמדה ימנית. כך גם באשר לדברים שליליים שאינם ניתנים להסבר: סירוב לנסות להבין תופעות קשות ומזעזעות, או סירוב להאמין שניתן להבין אותן או שצריך להבין אותן – מהווים עמדות ימניות.

 שמאלני ידגיש שאפילו מחבל מתאבד הוא בן אדם, ואפילו הוא מופעל על-ידי אותם כוחות אבסולוטיים, שהיו פועלים באותו האופן על כל אדם אחר בנסיבות זהות. אמירות מהסוג: “הם חיות אדם! הם לא אנושיים! איך אפשר לעשות דבר כזה?!”, הן אמירות ימניות. בסרט ג'נין ג'נין מתאר אחד הניצולים את הטבח, ואחר-כך אומר: “אני לא מבין איך הם יכולים להתנהג ככה, היהודים. אני לא חושב שאלוהים ברא אותם. לא יכול להיות שהוא ברא יצורים אכזריים כל-כך. הם לא בני אדם". הסרט, בהקשר שבו הניצול מדבר, מציג אותו במבט אמפתי. אפשר, בהחלט, להבין מאיפה מגיעים הזעם שלו, התסכול והשנאה – אבל מבחינת היסוד הפילוסופי שבבסיס הטענה שלו, זוהי התבטאות מאוד ימנית בשל ההנחה שיהודים מתנהגים בדרכים שאינן ניתנות להסבר, ולא בשל השנאה שהיא מביעה כלפיהם.

הטענה לפיה אני יכול להציב כל התנהגות אנושית על רקע הנסיבות שבתוכן היא מתרחשת – נסיבות נפשיות, חברתיות, תרבותיות, חומריות – פירושה גם, שאני מאמין ששום דבר איננו מאפיין אינהרנטי של המבצע. אני מניח שהוא פעל כפי שפעל, או שהוא חושב כשם שהוא חושב, בשל מכלול הגורמים המעצבים הללו. אני טוען: על מנת שיצא אי מי לפוצץ את עצמו במרכז תל אביב צריכות להתקיים נסיבות כאלה וכאלה. בהינתן נסיבות כאלה וכאלה – כל אחד אחר היה נוהג באותו האופן. זו ההנחה שביסוד האמונה השוללת עמדות גזעניות. אין זה אומר שכל העמדות הימניות הן גזעניות, אבל זה אומר, שאני מגדיר את כל העמדות הגזעניות בתור עמדות ימניות. מי שחושב שהיהודים מסוגלים לבצע פשעים איומים פשוט משום שככה זה יהודים – הוא ימני. המחשבה שערבים פשוט שונאים אותנו ואין מה לעשות לגביי זה, היא מחשבה ימנית. החשיבה השמאלנית מנסה להסביר מאיפה מגיעה אלימות ומאיפה מגיעה שנאה, וטוענת שהיא מוטמעת בכל אחד מאיתנו כבן אנוש, ומתפרצת בהינתן מכלול כלשהו של נסיבות שגורמות לה להתפרץ. זו העמדה המוכרת והקשה לעיכול של הבנאליות של הרוע: גם הנאצים היו בני אדם בדיוק כמוני וכמוך. גם אני ואתה היינו נאצים אילו היינו נולדים למשפחה גרמנית ממוצעת בשנות השלושים.

תיקון עולם: פתרונות ריאליים מימין ומשמאל

מן ההבדל שבין תוצאתנות לבין אמונה בחופש הבחירה נובע גם פער הכרחי בהתייחסות לתופעות בלתי רצויות ושליליות: בימין מחפשים אשמים, בשמאל מחפשים פתרונות. אני מוצא את עצמי לא אחת בויכוחים מול מי שמחפש להוכיח את האשמה של ישראל, במקום לנסות להבין ולנתח למה ואיך דברים קורים. זה מובן: החיפוש אחר אשמה הוא מפתה מאוד. עוולות מתרחשות, ומעוררות בנו חשק להעלות מישהו על המוקד. אופן חשיבה שמאלני, בעיניי, מתאמץ להתגבר על החשק הזה. אין אשמים. אין אנשים רעים. השאלה: "עד כמה זה שכיח שישראל כמערכת שלטונית, או ישראלים כנציגיה של המערכת הזו, מבצעים פעולות נגד האנושות ונגד המוסר?” – היא ימנית, ובעיניי איננה שאלה מעניינת כשלעצמה. היא חשובה רק אם היא נשאלת מתוך הכרה שכל התנהלות אנושית היא תוצאה של מנגנונים ומבנים.

השלב הבא, לאחר שויתרנו על החיפוש אחר אשמים ואשמה, והקדשנו את עצמנו לניתוח המנגנונים – הוא השאיפה לתקן את המנגנונים עצמם. כלומר, השמאל הוא מטבעו יותר אופטימי ויותר רדיקלי מהימין. על מנת להיות שמאלני, אתה מוכרח להאמין שהחברה היא ברת תיקון. שהמנגנונים והמערכות החברתיות, שהנסיבות הסוציואקונומיות והתרבותיות, שהערכים הרווחים והאמונות הנורמטיביות – שכל הדברים הללו עשויים להשתנות. בעצם, אין אתה מוכרח להאמין שהשינוי אפשרי, אלא רק שהוא ראוי. אולי לא עלינו המלאכה לגמור, אך בהחלט איננו בני חורין להבטל ממנה. והמלאכה איננה לתפוס את האחראים ולהעמיד אותם לדין. המלאכה היא ליצור חברה מתוקנת, נעדרת עוולות. לתקן את העולם.

 הגישה הימנית היא שהשאיפה לתקן את העולם היא נאיבית, דמיונית, בלתי סבירה. לעתים נשמעת הטענה, שהשאיפה לתקן את העולם היא מסוכנת. הגישה הימנית היא שדברים מסויימים תמיד היו ותמיד יהיו, וכל שנותר לנו הוא לגדר את עצמנו ולהדוף את הסכנה רחוק ככל שידנו משגת ממפתן דלתנו. אמירות ימניות שכיחות הן: “אין מה לעשות, ככה זה בחיים", או "ככה זה בטבע". בימין מניחים שלא ניתן למנוע נוכחות של כוח – ולכן כדאי פשוט להיות בעל הכוח, בכדיי להגן על עצמך וליהנות מיתרון מעשי. בימין מאמינים שלא ניתן לחלק את השפע באופן שיוויוני: תמיד יהיו עשירים ועניים, ולכן כדאי להיות עשיר, ולדאוג לאינטרסים שלך. בימין סבורים שלא ניתן להשיג שלום, אך ניתן להשיג רגיעה המבוססת על הרתעה. שלום אמיתי נובע ממאזן כוחות שהוא לטובתנו.

זהויות סקטוריאליות וערכים אוניברסליים

שילוב כל הגורמים הללו מוביל אותי להבדל אחרון והכרחי בין ימין ושמאל. מעצם טבעו, כפי שנוסח במאפיינים לעיל, שואף השמאל להיות אוניברסלי ואבסולוטי. אם כל בני האדם זהים ומופעלים על ידי אותם הכוחות, ואם השאיפה היא ליצור מערכת של כוחות שאין בה עוול – הרי שזהויות אינן גורם משמעותי במיוחד, ופעמים רבות הן מתמסמסות כליל. ערכים הומניסטיים, פציפיסטיים, אנטי-מלחמתיים, בלתי אלימים – הם ערכים של השמאל. הימין יכול לטעון שאלימות היא רע הכרחי, אך הדגש יהיה על היותה הכרחית, ולא על היותה רעה. ערכים לאומיים, פטריוטיים, פרטיקולריסטיים, סגרטטיביים, ערכים של הגנה עצמית ושל הזכות להגדרה עצמית, ערכים של זהות ושל שייכות לקבוצה מכילה, ערכים של הזדהות עם אינטרסים של קבוצת השייכות וכן הלאה – כל אלה הם תמיד ערכים של הימין.

 הניתוח הזה היה ניתוח נורמטיבי ולא ניתוח תיאורי. הווה אומר – לא ביקשתי לתאר את המצב כמות שהוא, אלא להגדיר דרך חדשה לראות את הדברים. חיפשתי את מערכת האמונות המטאפיסיות הניצבות ביסוד העמדות הפוליטיות. אני טוען שניתן לזהות רסיסים של האמונות הללו במשנותיהם של בעלי תפיסות אידיאולוגיות-פוליטיות כאלה ואחרות, גם אם הם עצמם אינם יודעים לנסח את משנותיהם באופן כזה. כך או כך, החלוקה שערכתי מתעלמת מזהותם של בעלי העמדות, ומתמקדת בעמדות כשלעצמן – באופן כזה, היא מוצאת את המשותף בין הימין הישראלי, הפלסטיני, האמריקאי והשוודי: אין זה חשוב מה המוצא שלך, מה המצע שלך, האם אתה פרו-ישראלי או פרו-פלסטיני, האם אתה מצביע למערך או לחירות. היא מוצאת את המשותף בין שמאל כלכלי, חברתי, משפטי ומדיני. הגישה הזו בוחנת את המניעים הרעיוניים שביסוד המצע, ולא את המצע עצמו.

 דעות מימין ומשמאל

אם כן, פעילה ישראלית פרו-פלסטינית שפצחה בצהלות קולולו נוכח מותם של חיילים ישראלים נמנית על מחנה הימין, ומביעה עמדות קיצוניות של הימין הפלסטיני. אינטלקטואלים מערביים שתומכים בפעילות אלימה של החמאס מציגים עמדות ימניות, סקטוריאליות ואלימות. פעילת העצמה-נשית שקוראת לסרס אנסים ולתת להם להירקב בכלא מביעה עמדות ימניות ואנטי-פמיניסטיות.

הקצוות של הסקאלה התיאורטית בין "ימין" ו-"שמאל" הם קצוות של פרשנויות שונות ולא של מסקנות שונות: יכול להיות מצב ששתי פרשנויות שונות של המציאות תגענה לאותה מסקנה אופרטיבית. חרדים מתנגדים למצעד הגאווה מטעמי שמרנות, אנרכיסטים מתנגדים למצעד הגאווה משום ש"אין גאווה בכיבוש" או משום ש"אף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים". העובדה שאלה ואלה הגיעו לאותה המסקנה לא אומרת שהם שייכים לאותו מחנה. אנשי ימין שמאמינים בארץ ישראל השלמה ואנשי שמאל שמאמינים במדינת כל אזרחיה עשויים ליצור קואליציה בעד סיפוח השטחים, ובכל זאת אין הם שייכים לאותו מחנה. כך גם התנגדות לשחרור מחבלים בעסקת שליט – דוגמה שנתתי לעיל – עשוי לנבוע ממניעים שונים ומגישות אתיות, סוציולוגיות ואפיסטימיולוגיות שונות.

 מכל מקום, מובן שאין בעולם "שמאלנים טהורים" או "ימנים טהורים": כל אחד נמצא איפשהו על הסקאלה. מובן שאנשים אוחזים בעמדות מורכבות יותר מהקצוות המוחלטים שתיארתי כאן. מובן שהעמדות שלנו מכילות איזושהי סינתזה בין דטרמיניזם לבין בחירה חופשית. מובן שרובנו משתייכים למחנות פוליטיים מטעמים סביבתיים, חברתיים, תרבותיים, ולא מתוך עמדות פילוסופיות מורכבות ומפורטות. מובן שהשתייכות למחנות איננה השתייכות אידאולוגית בהכרח – הרי הפעילה הפרו-פלסטינית, האינטלקטואלים המערביים ופעילת ההעצמה הנשית שתיארתי לעיל נתפסים כנציגים של השמאל הקיצוני, ולא כנציגי תפיסה ימנית. המבט שהוצג לעיל הוא בלתי סוציולוגי במוצהר: לא ביקשתי לפלח את המחנות הפוליטיים, אלא להציע נקודת מבט חדשה.

 ישנה סקאלה דמיונית בין "שמאל אבסולוטי" לבין "ימין אבסולוטי". אף אחד לא נמצא באחד הקצוות האבסולוטיים של הסקאלה – כולנו נמצאים במקום כלשהו לאורכה. השאלה ששאלתי היא: מהם הקצוות הללו? מהיכן עד היכן הסקאלה נמתחת? והשבתי: בשורש הדברים, הסקאלה איננה תלויה במצעים השונים, במסקנות האופרטיביות השונות, אלא היא תלויה ביסודות המטאפיסיים השונים, בתפיסות השונות לגבי מהות האדם. ניסיתי לשרטט את הסקאלה מתוך מקום של כבוד לימין ולשמאל: במקום לקרוא לאלה יפי נפש ולאלה גזענים חשוכים – לנסות לשייך את אלה ואת אלה לגישות יסודיות שונות באתיקה, אונטולוגיה וסוציולוגיה. הקצה התיאורטי של "השמאל הטהור" הוא הקצה שמאמין בדטרמיניזם, וכפועל יוצא בתוצאתנות ולכן באוניברסליזם. הקצה התיאורטי של "הימין הטהור" מאמין בבחירה חופשית, וכפועל יוצא בתורת המידות ובפרטיקולריזם.