ארכיון הבלוג

כשהפלסטיק נמס: על סלסה, מהפכה ו"החיים עצמם"

כשהפלסטיק השטחי של החברה המודרנית נמס, מה נגלה מאחורי הטיפות? רובן בלאדס, פוליטיקאי וזמר לטיני ידוע ואהוב, חושב שהוא מצא את התשובה. ינשוף היסטורי על סלסה, נערות מפלסטיק, פוריטניות ו"החיים עצמם".

credit: Kagerot, deviant art

רובן בלאדס הוא זמר לטיני ידוע ואהוב, שלהיטי הסלסה שלו מכבבים במועדוני ריקודים ברחבי העולם. כאקטיביסט חברתי גאה, הוא שולח את ידו גם בפוליטיקה. בעבר כיהן מספר שנים כשר התיירות של פנמה, מולדתו, ואף ניסה להתמודד לנשיאות. באחד משיריו היפים ביותר, plastico, הוא מותח ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, המושפעת מהתרבות האמריקאית השטחית, על החומרנות, הטמטום והאנוכיות שלה. במרכז הביקורת של בלאדס ניצב ה"פלסטיק", חומר האינסטנט התעשייתי שמתאים לחיים המודרנים הזוהרים אך המזוייפים. התרגום להלן הוא שלי, ומתבסס על הגירסה האנגלית באתר הרשמי של בלאדס:

היא היתה נערה מפלסטיק, כזו שתראה אם תסתכל

מאלו שכשמתרגשות, הן מזיעות בושם שאנֶל.

חולמת להתחתן עם רופא

כדי שיפרנס אותה יפה.

אף פעם לא מדברת עם סתם אדם מהיישוב

אלא אם כן הוא בן של מישהו חשוב.

יפה, חטובה ולבושה אסתטי

עם מבט מתנשא וצחוק סינתטי.

כדי שאף אחד לא יחשוד שמדובר בביקורת שוביניסטית, המתבססת על הדימוי הידוע על שטחיותן של נשים, בלאדס עובר לטפל גם בבן זוגה של נערת הפלסטיק, וממטיר עליו לעג חריף לא פחות:

הוא היה בחור מפלסטיק, לא משהו מיוחד

עם מבט מיתמם ומסרק ביד.

השיחה שעליו הכי אהובה

היא איזו מכונית הכי טובה.

אינו אוכל, לשמור על גיזרה אסתטית

בשביל לצוד נערת פלסטיק סינתטית.

 

ובמקרה הזה, חיבור של פלסטיק לפלסטיק יוצר סינתזה דוחה אף יותר:

 

הם היו זוג מפלסטיק, כאלו שרואים המון

הוא חושב רק על כסף וממון

היא חושבת על אופנת פריז האחרונה

כדי לשמור על התדמית שלהם בשכונה.

חיים באשלייה, ואת הילד מזהירים

לא לשחק עם ילדים מצבעים אחרים.

לוקחים הלוואות, החוב תופח וזוחל

כדי לשמור על הסטטוס שלהם במסיבות קוקטייל.

 

לבסוף, חברה שמורכבת מנערי פלסטיק ונערות פלסטיק הופכת לדיסטופיה סיוטית, עד שאפילו השמש מפסיקה לעלות במזרח:

 

זו היתה עיר מפלסטיק, מאלו שגורמות לך כאב

עם בניינים מסרטנים ונצנצים בלב.

במקום שמש – שטר דולר ירוק

איש אינו יודע איך לבכות או איך לצחוק.

רובן בלאדס

בלאדס לא לבד. בלי להקביל בינו לבין תנועות מהפכניות רצחניות שפעלו ברחבי ההיסטוריה, אי אפשר לא להבחין בקו משותף שעובר בחוט השני בחשיבה המהפכנית (או האקטיביסטית) לדורותיה. הוגים מהפכניים ותנועות מהפכניות רבות מספור באלף השנים האחרונות הפנו זרקורים אדירים לחומרנות, לזיוף ולשחיתות בחברה שאותה ביקרו, בפרט לשחיתות של האליטות. הדגש האנטי-חומרני והזלזול בהנאות החיים מובן מאליו כשמדובר בתנועות טיהור דתיות: החל מהנזירים הקנאים של סבונרולה ששרפו יצירות אומנות בפירנצה של המאה ה-15, עבור בחוקים נגד מוזיקה, ריקודים ועידוד במשחקי כדורגל של הטליבאן באפגניסטן, וכלה בלוחמי אל קאעדה בעיראק, שאסרו על תושבים לאכול גלידה כי היא "המצאה של כופרים שלא היתה קיימת בימיו של הנביא". ביצירת המופת שלו, שיר של אש ושל קרח, מסנתז ג'ורג' ר.ר. מרטין דורות של תנועות רפורמה דתיות בדמותם של ה"דרורים", מסדר נזירים סגפנים שמשתלט על עיר בירה נהנתנית ומטהר אותה מה"טומאה" עד שהיא הופכת לכלא קודר ונטול חיים.

ייצוג ספרותי של תנועות רפורמה דתיות. בתמונה: "הדרור העליון" בסדרה משחקי הכס של HBO, המבוססת על ספרי שיר של אש ושל קרח.

עובדה יותר מעניינת, ופחות מובנת מאליה, היא שגם תנועות מהפכניות חילוניות, ואף אתיאיסטיות, גילו פוריטניות דומה, לפחות בשלב הראשוני והאידיאליסטי שלהן. הבוז והשנאה לחומרנות ניכר כבר בתעמולה של היעקובינים במהפכה הצרפתית. ברוסיה הבולשביקית או בסין המאואיסטית, סטודנטים שרקדו ריקודים סלוניים, בילו יותר מדי בבתי קפה או הפגינו גינוני אבירות מיושנים כלפי עלמות, היו עשויים להיחשב כבורגנים ואויבי העם, לסבול מפיטורים וסטיגמות, ואף להיעלם בשממה קפואה כלשהי. אפילו בשנות העשרים הליברליות יחסית, השלטון הבולשביקי ברוסיה פשט מדי פעם בפעם על מסעדות ומקומות בילוי וסגר אותם באשמת דקדנטיות. גם התנועה הנאצית בזה בפומבי להנאות החיים הבורגניות, לפחות עד שהתבססה וטעמה ממנעמי השלטון, וגם אז המשיכה לתקוף את החומרנות מן השפה ולחוץ. תועמלנים נאציים קידשו את דמות לוחם החזית השרירי, הכואב והסובל למען האומה, והנגידו בינו לבין יריביהם הפוליטיים, שתוארו תמיד כנהנתנים נוטפי שומן, מושחתים מן היסוד, "רכים וספוגיים". בזירה יותר קרובה לזו של בלאדס, תקף הוגו צ'אבס, הדיקטטור השמאלי של ונצואלה, את השחיתות והנהנתנות של המעמדות הגבוהים, שמשתעבדים לארצות הברית ומפריעים לחזון הנעלה של צדק חברתי ואיחוד לאומי.

קרוב יותר לבלאדס – נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אבז

דווקא התעמולה של הצ'אביסטה, שמשתקפת באופן מובהק בשיר של בלאדס, מבהירה לנו מדוע תנועות מהפכניות חילוניות, שאמורות להיות מטריאליסטיות, מתנגדות בכל זאת לחומרנות ומטיפות לפוריטניות. ראשית כל, השאיפה להנאות החיים מאפיינת את המעמדות הגבוהים, ולפיכך משקפת ניצול חברתי. בשיר פלסטיקו, מתקשרת החומרנות גם עם תכונות שליליות אחרות שהזמר מייחס לאליטה – התנשאות, שטחיות ואף גזענות (ההורים הפלסטיים מורים לילד שלהם לא לשחק עם ילדים שאינם לבנים, נקודה כאובה במיוחד באמריקה הלטינית ומעבר לה). שנית, נהנתנות מושפעת מתרבות בינלאומית, שמקושרת במקרה זה ל"מעצמה האימפריאליסטית" הראשית, ארצות הברית. בדיוק מסיבה זו מטיף בלאדס ל"אחיו הלטיניים", בהמשך השיר, לדחות את התרבות הזרה והמזיקה ולזכור בגאווה את מורשתם המפוארת. כשהפלסטיק נמס, מפציעה הגאווה הלאומית בלב הלטיני הטהור, וסוללת את הדרך לאחדות בין כל מדינות מרכז אמריקה ודרומה. כסמל לאחדות הזאת, מעלה בלאדס על נס את סימון בוליבאר, גיבור מלחמות השחרור הלטיניות נגד האימפריאליזם הספרדי:

 

אנו רואים את פני הפועלים המזיעות

אנשים בשר ודם שפועלים בלא ליאות

עומלים לחצוב נתיב חדש, כבני אדם

שגאים להיות לטינים, וגאים במורשתם,

כעם אחד ומאוחד, כפי שבוליבאר חלם.

 

הקטע הזה תמיד הזכיר לי את הנאום האגדי של אמג'ד, גיבור הסדרה "עבודה ערבית", בהפגנה של לאומנים ערבים ביום האסיר בטמרה – פארודיה חדה ונשכנית על רטוריקה לאומנית מהסוג הזה:

 

"בני עמי האמיצים…. באתי לומר לכם – שאתם גיבורים! אני עומד כאן, על במה זו… אתם גיבורים!"

מנהיג עממי: נורמן עיסא כאמג'ד בסדרה "עבודה ערבית"

השנאה והבוז של המהפכן החילוני להנאות החיים בשם הגבורה והטוהר משכנעות כל כך, דווקא משום שהן מתבססות על חולשות אמיתיות של החברה החומרנית. השטחיות, ההתנשאות והגזענות של "אנשי הפלסטיק" משירו של בלאדס אולי מוגזמות וחסרות הקשר, אבל בהחלט לא מומצאות יש מאין. בחברה הקפיטליסטית הקיימת אכן יש פגמים רבים. המהפכן מפנה לפגמים הללו זרקורים אדירים, משום שהוא סבור שברגע שהעם ינטוש את הנאות החיים החומריות, הוא יוכל להתרכז ב"מה שחשוב", היינו – מוביליזציה למען קידום הרפורמות או המהפכה, והירתמות למאבק שעלול לדרוש קורבנות אישיים ניכרים. מה יהיה העתיד הזה? מה צופן סופו של המאבק? זו כבר שאלה אחרת לחלוטין. בלאדס, כמו מהפכנים ופסוודו מהפכנים אחרים, לא מתאר את החזון שלו לאמריקה הלטינית מעבר לאמירות חלולות, ובעיקר לא אומר מה יחליף את החומרנות השנואה עליו. האם בחברה העתידית גברים לא יסתובבו עם מסרק ונשים לא יזליפו על עצמן בושם שאנל, ובמקום זאת יתנדבו כולם לשירות לאומי או יהגו בכתבים מהפכניים? לא ברור.

למעשה, גם פוליטיקאים והוגים מהפכניים רציניים הרבה יותר לא הצליחו לגבש חזון חיובי משכנע לתקופה שאחרי המהפכה, מעבר לשלילת המציאות החומרנית הקיימת. קארל מרקס, אולי המעמיק ביותר מבין הוגי המהפכה המודרנית, כתב הרבה מאד על החברה הקפיטליסטית של ימיו, ומעט מאד על החברה האוטופית שאחרי המהפכה. הוגים פופוליסטיים ולאומניים, כמו הוגו צ'אבס או בלאדס, נותרו בדרך כלל ברמת הקלישאה. ובדין: משום שכל תיאור מפורט של העולם שאחרי המהפכה ישבור את האחדות של קהל התומכים, שיש ביניהם מן הסתם חילוקי דעות רבים באשר לחברה העתידית הרצויה.

בינתיים, שלילת החומרנות והבוז להנאות החיים "הפלסטיות" עלולים לשחרר אנרגיה אדירה של פנאטיות. מפני שהעתיד המזהיר של המהפכה תמיד מאחר להגיע, אף כי הוא נמצא כביכול מעבר לפינה, ההמון נוטה לשחרר את האנרגיה והתסכול שלו על אויבים אמיתיים או מדומים של המהפכה, וכן באמצעות פולחן אישיות הולך וגובר של "מנהיגים דגולים" למיניהם. ונצואלה של הוגו צ'אבז, מדינה שעומדת עכשיו על כרעי תרנגולת, הדגימה את התהליך הזה באופן גרוטסקי כמעט. ראשית כל, צ'אבז גייס את העם לא רק נגד העשירים בארצו, אלא גם נגד שורה ארוכה של "אויבים", כגון ארצות הברית, ספרד וקולומביה. במקביל, הוא עורר מסביבו פולחן אישיות, שלאחר מותו הגיע לרמות ביזאריות. יורשו, ניקולאס מאדורו, שולח נבואות מהמנהיג המת לעם שהגיעו אליו בחלומות או דרך ציוצי דרורים.

צ'אבז נגלה אליו בחלום: נשיא ונצאולה ניקולאס מאדורו

מי שדורש מבני אדם להקריב את הנאות החיים הקטנות למטרה גדולה יותר, אינו בהכרח עריץ כמו היטלר, סטלין או מאו, ואפילו לא עריצון מגוחך כמו צ'אבז או מאדורו. לפעמים, במצבי חירום אמיתיים, באמת יש להקריב נוחות זמנית למען העתיד. קשה למשל לגנות את בן גוריון, צ'רצ'יל או צ'יאנג קאי-שק, על שדרשו "דם, יזע ודמעות" מהעמים שלהם בזמן מלחמות קיומיות נגד אויבים אכזריים, אם כי אפשר לגנות חלק מהם על שהמשיכו לקדש את הספרטניות, הסגפנות והקורבן גם לאחר סיומו של מצב החירום, או שניצלו אותם כדי להילחם באויבים אישיים. אולם במקרים רבים אף יותר, המלחמה כנגד החומרנות מסווה מוביליזציה למטרות מפוקפקות, הרסניות וגם רצחניות. אפילו כשהדבר אינו כזה, היא יכולה לשמש כמפלט לפוליטיקאים ציניים שמפזרים איומים אפוקליפטיים, וקוראים לציבור להקריב את איכות החיים שלו למען "החיים עצמם", דהיינו – המשך שלטונם וביצור כוחם הפוליטי. במקרים כאלה, חשוב לקחת את הביקורת על החומרנות עם גרעין גדול של מלח. ראוי לחכות ולחשוב לרגע לפני שפונים להמיס את הפלסטיק. אמנם, מתחתיו עשוי להסתתר לב פועם, כפי שמבטיח רובן בלאדס בשירו, אך גם – במקרים רבים מדי – ניביה המשוננים והמחודדים של הפנאטיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

אש זרה

מגרמניה ורוסיה הקפואות ועד רואנדה הלוהטת, הדם הוא אחד מבני הלוויה הקבועים של המהפכה. מתי זה קורה? ינשוף היסטורי חושף את הקשר הנסתר לאנרגיה פוטנציאלית הטמונה בבני אדם באשר הם. האם ניתן לנצלה לתועלתו של מישהו, ואיזו יד נעלמה עלולה להפיק עוצמה מהאירועים?

images

ירד שלג דק ופתאום התחיל ניתך פתותים-פתותים.  הרוח פצחה ביללה; התחוללה סופת שלגים.  כהרף-עין התמזגו השמים האפלים עם ים השלג. הכול נעלם מן העין.

 "נו, אדון," הצטעק הרכָּב. "אסון: סערה גדולה!"

 אלכסנדר פושקין, בת הקפיטן

 

נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא, 1918 להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה. עתירת-שמש היתה בקיץ, עתירת-שלג בחורף, וברקיע, גבוה מן הרגיל, היו קבועים שני כוכבים: כוכב הרועים – וֶנוּס של ערבית, ומַרס, אדום ורועד.

 מיכאיל בולגאקוב, הגווארדיה הלבנה (מרוסית: נילי מירסקי)

במהפכות עצורה אנרגיה; אנרגיה סוחפת ומשחררת שמסנוורת את העין ומרטיטה את הלב. זו אולי הסיבה שרבים כל כך מתרגשים עד דמעות כאשר הם חווים מהפכה מיד ראשונה, במיוחד אם אינם נדרשים לשלם את מחירה. בראשית המהפכה הצרפתית, התפעם הסופר הגרמני הדגול וולפגנג יוהן פון גיתה, וחש שהאנושות נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. המהפכה הבולשביקית נראתה לרבים כטרקלין המבוא לגן עדן עלי אדמות. המהפכה הגרמנית של 1919, שעוד נשוב אליה, עוררה אף היא תחושות של התרוממות רוח במשקיפים רבים. סבסטיאן הפנר, משפטן צעיר שהפך לימים להיסטוריון, נזכר כעבור שנים איזה עונג עצום שאב מפירוק הסדר הקיסרי הקיים, וכיצד אחז בו הזעם כאשר הבין שהסוציאל-דמוקרטים, בירוקרטים אפרוריים שכמותם, אינם מעוניינים לרסק את החברה הישנה עד היסוד. הפנר לא היה מהפכן או פעיל פוליטי – סתם אדם רגיל שחי בזמנים מהפכניים. ואת ההתפעמות שאחזה בכותבים מערביים רבים מספור בתחילת האביב הערבי, כולל מומחים למזרח התיכון, חווינו כולנו. חלקם לא התפכחו ממנה עד היום, אפילו כאשר הפך האביב לחורף קפוא במקומות מסויימים, ולסתיו בוצי ומדמם באחרים.

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת - כרזה מהפכנית

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת – כרזה מהפכנית

אכן, הדם הוא בן לוויה תדיר של המהפכה, ועוצמת זרימתו עומדת לעיתים קרובות מדי ביחס לישר להתלהבות המהפכנית. לפעמים אפשר להנות מהאנרגיה בלי לסבול משפיכות דמים. מסיבה זו בדיוק, פסוודו "מהפכות" במדינות דמוקרטיות, כגון תנועות המחאה בשנות השישים או "לכבוש את וול סטריט" בימינו, מעוררות התלהבות רבה כל כך. השותפים והצופים יכולים ליהנות מהאקשן, מבלי לשלם על כך מחיר. גם מהפכות אמיתיות, בעיקר אלו שמסתיימות מהר, עשויות להצליח בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום. הרסטורציה של מייג'י, המהפכה הסמוראית של יפן ב-1868, ומהפכת תחריר במצרים הן דוגמאות מצויינות. אבל אפילו מהפכות כאלו (והדבר נכון בשני המקרים שהזכרנו) עלולות להוביל לגלי הדף קשים שיגרמו לסבל, קורבנות ודם בשנים שלאחר מכן. מהפכות אחרות, כגון המהפכה הצרפתית, לוו בטרור ורצח כבר מראשיתן. וגרועות מכולן הם המהפכות שמובילות למלחמת אזרחים. אלו כמעט לעולם אינן מסתיימות ללא רצח המוני וטראומה ממושכת. במקרים מסויימים, כגון מלחמת האזרחים ברואנדה, הן עלולות להוביל אפילו לג'נוסייד.

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום - הרסטורציה של מייג'י

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום – הרסטורציה של מייג'י

רואנדה – אחד מפרשות רצח העם המזוויעות והכואבות ביותר בעולם שלאחר השואה – מעלה שאלות קשות במיוחד. בניגוד למה שחושבים רבים שאינם מתמצאים באירועים, לא מדובר היה בהתפרצות ספונטנית של שנאה שבטית פרימיטיבית, אלא ברצח עם מודרני ומתוכנן לפרטיו. כרגיל, הוא נפתח במהפכה. בלילה אחד עקוב מדם, תפסו קיצונים מאומת ההוטו את השלטון במדינה, וחיסלו את כל המתונים ושוחרי השלום, פוליטיקאים ואנשי צבא, בעדה שלהם עצמם. לאחר מכן, התערבו נציגיהם בכל מקום ואתר, כדי לוודא שבני ההוטו משמידים את הקבוצה האתנית היריבה, טוצי, באופן מוחלט, מהיר ויסודי.

חלקם של האזרחים הפשוטים בג'נוסייד מקפיא את הדם אף יותר. מחוללי הטבח לא היו רק איכרים בורים או אנשים פרימיטיביים. ביניהם היו מורים ששחטו את תלמידיהם, רקדני בלט מקצועיים או עירוניים מתוחכמים שהרגו את בני משפחתם המורחבת. לפני הג'נוסייד, כל אלו לא היו בהכרח אנשים רעים באופן חריג. ומי שחושב שתופעות כאלו קיימות רק באפריקה, טועה. כולנו מכירים את רצח העם המסודר והממושמע של השואה, אולם גרמניה ידעה מעשי זוועה גם כעשרים שנים לפני כן, במהלך המהפכה הרפובליקאית של 1919. אזרחים סקסוניים מהוגנים, שבימי הקיסרות היו מפנים את מקומם בכרכרה לזקן, השתתפו במעשי לינץ' המוניים, כדוגמת האספסוף המשולהב שהטביע בנהר את שר המלחמה של סקסוניה. ותיקי מלחמה שאורגנו בגדודים חופשיים ("פרייקורפס") ביצעו מעשי רצח ואונס מסמרי שיער בנשים קומוניסטיות שנפלו בשבי, שכללו עינויים באמצעות להביורים. תופעות דומות, ואף גרועות בהרבה, התחוללו במלחמות האזרחים שליוו את המהפכות ומלחמות האזרחים ברוסיה (1917-1921) ובסין (1911, 1946-9). השאלה המטרידה והמעניינת כאן, היא כיצד מצב מהפכני עלול להוביל אנשים רגילים, מתרבויות רבות ושונות, לבצע מעשים שבימים כתיקונם הם נחלת חלקם של אחרוני הפסיכופטים.

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן - גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן – גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי, רואנדה

תשובה אפשרית קשורה לאנרגיה הפוטנציאלית שטמונה בבני אדם. התבוננות במהפכות מנקודת הראות הזאת תוכל ללמד אותנו מדוע במקרים מסויימים אירועים מהפכניים מסתיימים עם נזק מועט יחסית, ומדוע – במקרים אחרים – אנו חוזים במעשי רצח מצמררים באכזריותם. בביטוי "אנרגיה פוטנציאלית" אני מתכוון לרגשות שליליים, כעסים וסכסוכים שאינם באים לידי ביטוי אלים כל עוד עומד הסדר החברתי על כנו. כל מי שבא במגע עם פוליטיקה עירונית, למשל, יודע כמה יריבויות, שנאות ואנרגיות שליליות רוחשות בין השחקנים המקומיים השונים. כל אחד שנעשה לו עוול, או סבור שעשו לו עוול, יודע איזו התפרצות פנימית של רגשות עלולה להתעורר אפילו מפגישה אקראית עם המעוול, במיוחד אם נאלצים לראות אותו מדי יום ביומו. האנרגיה הפוטנציאלית הזאת חזקה אלף מונים בתנאים של סכסוך פוליטי, אידיאולוגי, אתני או דתי.

לרוב, מוסרות החברה עוצרות את האנרגיה הפוטנציאלית ומונעות ממנה מלהתפרץ. דמוקרטיה, שמוסרותיה רופפים יחסית, עובדת בדרך כלל בחברות שבהן האנרגיה הפוטנציאלית נמוכה. חברות ששסועות בסכסוכים דתיים ושבטיים, כגון לוב, עיראק וסוריה שלפני המהפכה, זקוקות למוסרות חזקים יותר על מנת לספוג את האנרגיה הפוטנציאלית. כל מהפכה, מעצם הגדרתה, פוגעת במוסרות הללו. התרופפות הסדר וההתלהבות האנרגטית מחלישות את אילוצי הסדר, וגורמות לאנשים לשחרר אנרגיה פוטנציאלית גם באופנים שאינם קשורים ישירות למטרות המהפכה.

לפעמים, המהפכה מסתיימת מהר, והתפרצות האנרגיה הפוטנציאלית נבלמת באיבה. הדבר דומה לאש שפורצת בין חביות דלק, אך כבה לפני שהן ניצתות. לפעמים, כמו ברואנדה, מצב של מהפכה ומלחמת אזרחים משחרר אנרגיה פוטנציאלית דו קוטבית: סכסוך בין שתי קבוצות אתניות שחורג מכל רסן. התערבותה של ממשלת הג'נוסייד התירה את כל המוסרות, ושחררה את השנאה של קבוצה אחת לאחרת, תגובת שרשרת שהובילה אנשים מן השורה לטבוח בחברים, שכנים ואפילו בני משפחה. אבל בכל זאת, מפני שהאנרגיה ההרסנית השתחררה בין שתי קבוצות בלבד, היה קל יותר לאחד את המדינה לאחר שהסתיימה המלחמה. משטר הטוצי החדש (דיקטטורי, כמובן, כי רק כוח מרסן חסר עכבות יכול להחזיר את השד לבקבוק) הצליח לבנות מחדש דו קיום בין הקבוצות. המשימה היתה קשה אך אפשרית, כי מדובר אחרי הכל בשני צדדים ניצים. היא קשה בהרבה כשמספר הסיעות הלוחמות גדול יותר.

כמו בסוריה, לדוגמא. האירועים בשכנתנו מצפון הם דוגמא מובהקת למלחמה של קבוצות רבות זו בזו, אנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית שהשתחררה ממצב של מרד לאומי. המהפכה התחילה, כזכור, במחאות מים במחוז הדרומי דרעא, המשיכה בהפגנות המוניות נגד משטר אסד שדוכאו באכזריות, והגיעה לשיאה בעריקה של קציני צבא שהקימו ארגון מורדים מזויין בשם "צבא סוריה החופשית". עד אותה הנקודה, היו שני צדדים במהפכה: השלטון והמורדים. אולם כמו תמיד, אלו שהתרגשו עד דמעות מהמהפכה הסורית שכחו את נוכחותה הנסתרת של האנרגיה הפוטנציאלית. שנים של דיכוי אכזרי, הלשנות הדדיות, רודנות של מיעוטים ושנאות כבושות שחררו רגשות שנאה עזים לכל הכיוונים האפשריים. אנשים חשו שהתרופפות הסדר מאפשרת להם "לסגור חשבונות" עם אלו ששנאו ממילא, וכך הידרדרה המדינה למצב של מלחמת הכל בכל. כשאנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית מסוג זה משתחררת, תיקון המצב קשה מנשוא, ולפעמים בלתי אפשרי.

בהערת אגב נציין, שיש דמיון רב בין ההתפרצות הרב קוטבית בסוריה למלחמת אזרחים אכזרית שהתרחשה ביפן ב-1467. בקונפליקט הזה, שנודע לימים כ"מלחמת בונין", מריבה בין שתי משפחות גדולות בקיוטו הדליקה את הארץ כולה, משום שהיא עוררה שנאות כבושות בין אינספור גורמים חמושים שלא היו קשורים ישירות לסכסוך המקורי. התוצאה היתה מלחמת הכל בכל שנמשכה כ-150 שנה וגרמה לסבל בל יתואר, עד איחודה המחודש של יפן בשנת 1600.

התפרצות רב קוטבית - מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

התפרצות רב קוטבית – מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

ולבסוף, ישנו מצב ייחודי ואירוני במיוחד: לפעמים מצליח גאון זדוני מסוג כלשהו לנווט את התפרצות האנרגיה הפוטנציאלית ולנצל אותה כמקור עוצמה. סטלין, למשל, ידע להכות בחלקים שונים של החברה והמפלגה, וליצור מלחמת הכל בכל ששדרגה אותו למעמד של אל למחצה. דוגמא לשימוש כזה באנרגיה פוטנציאלית הוא משפטי הראווה שנוהלו כנגד מנהלי קולחוזים (חוות ממשלתיות קולקטיביות) בשנות השלושים. ראשית, מינה משטר סטלין את אותם פקידי מפלגה, שרדו באיכרים ביד קשה וכך יצרו אנרגיה פוטנציאלית עצומה של כעס ושנאה. כשהגיע הזמן, הועמדו אותם מנהלים למשפט, וקורבנותיהם (אלו ששרדו) הובאו להעיד נגדם. העדויות על פשעיהם של מנהלי הקולחוזים היו לעיתים קרובות אותנטיות, וכך הצליח סטלין – האחראי למצב מלכתחילה – ליצור לעצמו תדמית של אל מיטיב ואל נקמות בעת ובעונה אחת. משטרו של סטלין היה חזק כל כך לא רק משום שמעולם לא ידעת מתי תגיע אליך לולאת התליין, אלא משום שהדיקטטור הסובייטי ידע לנצל באומנות את השנאה, או האנרגיה הפוטנציאלית, שנוצרה בתווך בין חלקים ומגזרים שונים של החברה.

ניצול אומנותי של שנאה - משפט ראווה סטליניסטי

ניצול אומנותי של שנאה – משפט ראווה סטליניסטי

מאו דזה דונג, האב המייסד של סין הקומוניסטית, הוא דוגמא נוספת לרודן שהתמחה בניהול וירטואוזי של אנרגיה פוטנציאלית. לממשלות סיניות, הן קיסריות והן רפובליקאיות, היה קשה "לחדור" לכפרים הסיניים, שהתנהלו לפי חוקים ומסורות משלהם ונטו לחשוד ברשויות שבאו מבחוץ לכפות חוקים ולאסוף מיסים. הקומוניסטים הסינים היו הראשונים שהצליחו לחדור לכפר הסיני, למוסס אותו ולשבור את האוטונומיה שלו. פקידי המפלגה, שלמדו להכיר את הכפרים, הצליחו לנצל את האנרגיה הפוטנציאלית שהיתה קיימת בכל אחת מהקהילות. לאחר שנים של ניסוי וטעייה, הבינו שליחי המפלגה הקומוניסטית מי שנוא ומי אהוד בכפר, מי מסוכסך עם מי ואלו דמויות אפשר לרתום לשירות השלטון החדש. הם הגיעו לכפרים עם רשימה מוכנה של "רעים" שניתן להתעלל בהם ולשדוד את רכושם: קולאקים, בעלי אדמות, משתפי פעולה או "בריונים מקומיים". ההגדרות הללו השתנו בהתאם למצב, ואיכרים למדו לנצל אותן כדי להיפרע מיריביהם בתוך הקהילה פנימה. המלחמה הפנימית שנוצרה סייעה לקומוניסטים לקשור את הכפר בעבותות של נאמנות לבייג'ינג, על ידי ניתוץ המבנים החברתיים שסייעו לו לשמור על לכידותו. במהפכת התרבות שכלל מאו את ניצול האנרגיה הפוטנציאלית עד כדי שלמות. המלחמה האכזרית בין הסיעות הקומוניסטיות השונות סייעה ליו"ר לתמרן אותן זו כנגד זו, ולמצב את עצמו כאל חי, שמילה ממנו יכולה להכריע מאבק דמים ולחרוץ גורלות. שלטון מאו נשמר עד יומו האחרון, אבל המחיר לחברה הסינית היה כבד מנשוא.

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מהפכה, לפיכך, היא עסק מסוכן מאד. כל מרד מזויין, כל מהפכה עממית, ובמידה מסויימת כל הפיכה צבאית, משולה לאש הבוערת במחסן תחמושת. בין אם היא צודקת או לא צודקת, בין אם יש ברירה ובין אם אין ברירה, תמיד קיימת הסכנה שהאש המהפכנית תבעיר מאגר של אנרגיה פוטנציאלית ותחולל אסון שאיש אינו מסוגל לחזות מראש. לפיכך, כשאתם רואים בלוגרים שמפנטזים על מהפכה ותליית פוליטיקאים ושליטים על עמודי חשמל, פילוסופים נוסח סלבוי ז'יז'ק שמקדשים את האלימות והפירוק המהפכני כאקט משחרר או סתם אינלטקטואליות שסכיני הקצבים של דאע"ש "מרוממים את ליבן" – היזהרו. הם מפנטזים על החום של המהפכה, בעיקר כשהוא רחוק מהם, אך רק לעיתים נדירות הם מסוגלים להעלות בדעתם את צריבתה האיומה של האש.

האין לממשלה עיניים?

"האין לממשלה עיניים? אין לממשלה ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו המורדים מאותו הלחם היא אוכלת, באותם כלי נשק היא נפצעת, באותן מחלות היא מתייסרת, באותן רפואות היא מתרפאת, באותו קיץ חם לה ובאותו חורף קר לה? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"

מבוסס על ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגום: אברהם עוז, 1971)

האם גם ממשלה יכולה לחוש רגשות? השאלה הזאת עולה על השולחן, בהקשר של המלחמה האכזרית של ממשלת הודו נגד המורדים המאואיסטים, בג'ונגלים האפלים, בכפרי בני המיעוטים ומעל דפי העיתונות. התשובה עליה היא מפתח חשוב להבנת הדינמיקה של מלחמות אזרחים – אבל לשם כך, יש לדלג על פח יקוש ומפתה.

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

המשך הרשומה

שלהי הקיץ הערבי

 מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".

בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.

כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.

ניל פרגוסון

לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.

בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.

מפגינים קופטים בקהיר

ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.

האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.

כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.

לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.

האביב הערבי ואומנות המהפכה

מאמר זה פורסם במקור בויי-נט. אפשר למצוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".

למאמר ההמשך ראה: שלהי הקיץ הערבי

במצרים נפל המשטר לאחר כשלושה שבועות של מחאה עממית, בתימן הוא נפל השבוע לאחר כעשרה חודשי עימותים עקובים מדם, ואילו בסוריה מצליח בשאר אסד להיאחז בכסאו למרות ההתנגדות העזה למשטרו שהחלה בחודש מרס. מה מבדיל בין מהפכה למהפכה? מהו ה"מתכון" למהפכה מוצלחת? ובמילים אחרות: מהי אמנות המהפכה?

האביב הערבי הגיע לשיאו בחורף, וליתר דיוק, בחודש פברואר. רצה הגורל, ובדיוק בשבועיים שלפני כן טיילתי במצרים. משיחות עם אינספור נהגי מוניות, סטודנטים, באי בתי קפה, מלונאים, רוכלים וסתם אנשים ברחוב, לא לקח לי זמן רב להבין ששלטונו של חוסני מובארק אינו פופולרי.

אולם אני חייב להודות, ממרחק של זמן, שהמשטר במצרים נראה לי באותם ימים יציב עד מאוד. תמונותיו הזעופות של מובארק נראו בכל פינה, שוטרים חמושים וסמכותיים עמדו בכל קרן רחוב ולמשטרה החשאית היה די זמן "לנטר" אותי ואת שותפי לטיול בכל רגע ורגע.

אתרי התיירות, בתי הקפה, דוכני הפלאפל והמסעדות היו הומי מקומיים ותיירים. רק עין חדה במיוחד הייתה יכולה להבחין שמשהו כאן עומד להתמוטט. "אתה לא תאמין", אמר לי צעיר מצרי אחד בבית קפה קהירי, "עד כמה אנחנו רוצים מהפכה עממית, כמו בתוניסיה. הוא הוסיף מיד שאין לו בעיה עם מדיניות החוץ של מובארק ובמיוחד לא עם הסכם השלום המצרי-ישראלי. אבל הוא מתעב את מדיניות הפנים של הממשלה – את השחיתות, השוחד, הנפוטיזם, הדשדוש הכלכלי והביורוקרטיה.

משטרה חשאית ברחובות, ביקורת פומבית בבית הקפה

יותר מאשר תוכן דבריו, עניינה אותי נימת הקול. בן שיחי ביקר את מובארק בקולי קולות, בבית קפה הומה אדם ולא נראה לי שהוא מפחד ממישהו. זה לא הסתדר לי עם הנוכחות החזקה של המשטרה החשאית ברחובות. אבל לא חשבתי על הבעיה יותר מדי באותו הרגע.

שבועיים לאחר מכן, מצרים בערה. ב-10 לפברואר, מצא נשיא מצרים מובארק זמן לשוחח בטלפון עם ידידו הוותיק, בנימין "פואד" בן אליעזר. לפי עדותו של בן אליעזר, מובארק היה נחוש להמשיך בתפקידו, למרות ההפגנות. הוא העריך שיוכל להתגבר על המשבר. כעבור כמה שעות אילץ אותו הצבא להתפטר מתפקידו. הפגנות ההמונים בכיכר א-תחריר שברו אותו ואת משטרו, שנחשב בעיני רבים לאחד מהנוקשים והיציבים במזרח התיכון.

ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי
ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי

מדוע התמוטט המשטר המצרי במהירות הבזק וללא שפיכות דמים מרובה? כיצד נסביר את העובדה שבלוב, החזיק מועמר קדאפי זמן רב יותר, והמורדים הצליחו לעקור אותו ממקומו רק לאחר מלחמת אזרחים ממושכת ותודות להתערבות נאט"ו? מדוע בסוריה מידרדרות ההפגנות למלחמת אזרחים עקובה מדם, אבל בכל זאת, אסד אינו מצליח לדכא אותן? מדוע נכשלו ההפגנות באיראן למרות עוצמתן הראשונית? כדי למצוא את התשובה, כדאי להתנתק לרגע מההיבט הפוליטי-אקטואלי, ולנסות לבחון שלושה חוקים בסיסיים שעומדים ביסודן של מרידות עממיות, הפיכות ומהפכות: חוק הצבא הפגום, חוק המרכז וחוק ההתמדה.

חוק הצבא הפגום

קתרין צ'ורלי, בספרה הקלאסי "צבאות ואמנות המהפכה", קבעה כי בתקופה המודרנית, שום מרד עממי וספונטני אינו מסוגל לעמוד בפני צבא מאורגן כהלכה. מרידות מצליחות, טענה צ'ורלי, רק כאשר הצבא סובל מפגם מהותי, שמונע ממנו להפעיל את מלוא כוחו. במצרים, למשל, הצבא נחלש בשל זהות אתנית, דתית וחברתית בין חייליו לבין המפגינים.

מפגיני כיכר תחריר הגיעו מכל רחבי המדינה, בדיוק כמו החיילים מגויסי החובה. מפקדי הצבא שיערו, בצדק, כי הם עלולים להיתקל באי ציות המוני אם יכריחו את החיילים לירות על שכניהם, חבריהם ואולי גם בני משפחותיהם. כדי לפתור את הבעיה הזאת, נוטים משטרים דיקטטוריים להיעזר בחיילים השייכים למיעוט חמוש ועוין לרוב (הסיקים בזמן הקולוניאליזם הבריטי בהודו לדוגמה), איכרים מאזורים נחשלים שמתעבים את המפגינים העירוניים (סין בזמן ההפגנות בטינאנמן לדוגמה) או כוח צבאי אידיאולוגי החייב את עצם קיומו למשטר (משמרות המהפכה והבסיג' באיראן, כפי שראינו בעת דיכוי גל ההפגנות האחרון ב-2009).

אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)
אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)

במצרים לא היה לשלטון כוח כזה. אין זה אומר בהכרח שפעולה צבאית נחושה לא הייתה יכולה לפזר את המפגינים – רק שמבחינת מפקדי הצבא מדובר היה בהימור מסוכן. כיום אנחנו רואים כי הצבא (בסיוע מסיבי של המשטרה) מצליח להילחם במפגיני תחריר בלי לסבול (בינתיים) מגל עריקות, אולם באירועים מסוג זה קשה לחזות את התוצאה מראש.

בלוב ניצלו בזכות התערבות בינלאומית

כדי לצמצם את הסיכון שעמד בפניהם, היה למפקדי הצבא נוח לפתור את הדילמה באמצעות מתן ראשו של מובארק למפגינים, וכך הם עשו. במקרה של לוב, הצבא היה כל כך רקוב מבפנים, שבטי וסיעתי, עד שרבים מחייליו ערקו לשורות המפגינים על נשקם. ובכל זאת, הצבא הלובי היה ככל הנראה מוחץ את המורדים ללא ההתערבות הצבאית של נאט"ו.

בסופו של דבר, לא המרד העממי לבדו ריסק את הצבא הלובי, אלא התערבות של צבאות זרים, חזקים לאין ערוך ממנו. תופעה דומה אנחנו רואים גם בסוריה: עריקות המוניות מהצבא, מלוות בהתערבות (מתונה בינתיים) של מדינות זרות כמו טורקיה, סעודיה, קטאר וירדן לטובת המורדים.

אם נרצה להבין מדוע המהפכה במצרים הצליחה במהירות יחסית, ואילו מקבילותיה בלוב ובסוריה הידרדרו למלחמת אזרחים חמושה וממושכת, עלינו לעיין בכלל ברזל נוסף באמנות המהפכה, שנקבע על ידי ההיסטוריון, הסוכן החשאי ושכיר החרב אדוארד לוטוואק: חוק המרכז.

חוק המרכז

בספרו הציני להדהים, "הפיכה צבאית – המדריך המעשי", קובע לוטוואק כי מהפכנים חייבים להשתלט במהירות על מרכז הכוח העיקרי של המשטר. אם מרכז הכוח אינו נמצא בהישג ידם, הם בבעיה חמורה וסיכויי הצלחתם פוחתים באופן משמעותי. הדיפלומט האמריקני ברוס פרקו קבע, על סמך התיאוריה של לוטוואק, כי מהפכות נוטות להצליח אם הן נפתחות בעיר הבירה.

בעיר כמו קהיר, מרכז הכוח של המשטר, הצליחו המפגינים לערער את עצביה של הממשלה, לאיים עליה באופן ישיר ולתפוס במהירות את תשומת הלב העולמית. המבנה הגיאוגרפי של כיכר תחריר סייע להם בכך. כפי שיודע כל מי שטייל בקהיר, כיכר תחריר היא מרובע גדול ונוח לגישה במרכז העיר, שיכול להכיל כמות עצומה של מפגינים. הכיכר קרובה לאוניברסיטה האמריקנית של קהיר ומוקפת מכל צדדיה במלונות פאר המתנשאים לגובה רב. המלונות הללו, שהפכו במהירות לבתי מבטחים לעיתונאים וצלמים, אפשרו לצלם את ההמון ממבט על, באופן שהעצים את האימפקט התקשורתי של ההפגנות עד לבלי היכר.

אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)
אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)

בלוב ובסוריה, לעומת זאת, ההפגנות התחילו לא במרכז אלא בערים פריפריאליות (בנגזי ודרעא, בהתאמה). במשך זמן רב, נותרו טריפולי ודמשק מעוזים של נאמנות למשטר ומצב עניינים זה סייע לממשלה לאמץ את כוחה, לגייס יחידות צבא ולנסות להתגבר על בעית העריקות.

חוק ההתמדה

לפיכך, בניגוד למקבילותיהן במצרים, הידרדרו המהומות בלוב וסוריה למלחמת אזרחים עקובה מדם. במקרה הלובי, מלחמה זו הסתיימה רק עקב התערבות זרה. במקרה הסורי, היא עדיין נמשכת.

הכלל האחרון שעלינו להביא בחשבון הוא "חוק ההתמדה". התקוממות הרחוב, טען פרידריך אנגלס, שותפו של קארל מרקס לכתיבת "המניפסט הקומוניסטי", מבוססת על המוני מתנדבים, ולפיכך תלויה ברצונם הטוב של רבבות בני אדם שיוצאים מביתם ומסכנים את חייהם מדי יום ביומו, בלי שאף אחד יוכל לאלצם לעשות כן. לפיכך, הזהיר כי המהפכנים חייבים להתמיד במתקפה כנגד המשטר בכל רגע ורגע, כדי לשמור על המומנטום ולהגבירו. מגננה ודריכה במקום יובילו במהירות לדעיכת ההפגנות.

תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)
תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)

במצרים שמענו על "הישג" חדש של המפגינים מדי יום ביומו. "הצבא מסרב לירות על העם", זעקו הכותרות, "השחקן עומר שריף מצטרף אלינו", דיווחו המפגינים זה לזה בהתרגשות בטוויטר ובפייסבוק, "גמאל מובארק ברח ללונדון", דיווחה רשת אל ג'זירה הקטארית למקלטי הטלוויזיה של עשרות מיליוני מצרים. אל ג'זירה, באופן ספציפי, מילאה תפקיד יוצא מגדר הרגיל בהזרקת ההישג היומי לדמם של המפגינים, מכיוון שמדובר בכלי תקשורת שנמצא מעבר להישג ידו של המשטר, פופולרי מאוד במצרים, ומדבר בשפה המקומית.

באיראן, לעומת זאת, הצליח המשטר לשתק ביעילות את התקשורת בין המפגינים ו"להאפיל" את המהומות. לפיכך, המפגינים לא שולהבו מהישגים יומיים ומחאתם דעכה. היעדר רשת בינלאומית פופולרית (שלא נתפסת כשידורי תעמולה זרים) בשפה הפרסית, בדומה לאל ג'זירה, היא אולי ההבדל העיקרי והמהותי ביותר בין מצרים לבין איראן.

שלושת החוקים הללו אינם מוחלטים, ומשתנים ממקום למקום בהתאם לתנאים הפוליטיים והחברתיים, אולם הם יכולים לאפשר לנו לנתח ולהבין את האירועים סביבנו טוב יותר. לאן יוביל אותנו "האביב הערבי" בסופו של דבר?התשובה עודה חבויה בערפילי העתיד.

%d בלוגרים אהבו את זה: