ארכיון הבלוג
שלהי הקיץ הערבי
מאמר זה הוא שלישי בסדרה על המצב במזרח התיכון, והוא התפרסם גם באתר "במחשבה שנייה". למאמרים קודמים בסדרה ראה: "האביב הערבי ואומנות המהפכה", "לתפוס בכנף המעיל".
בנימין "פואד" בן אליעזר ייצג, במידה רבה, את היחסים בין ישראל למצרים בימי נשיאותו הארוכה של חוסני מובארכ. כמי שהכיר את הנשיא המצרי היטב והתארח אצלו בקהיר לעיתים תכופות, הרבה פואד להתבטא בזכות שמירת השלום עם מצרים והרבה להתגאות ביחסיו האישיים עם הנשיא. בן אליעזר אף זכה להיות אחד האחרונים שדיברו עם מובארכ בשעות האחרונות לכהונתו. אולם מאז נפילתו של מובארכ, מצייר פואד את היחסים העתידיים עם מצרים בצבעים הקודרים ביותר. בדיוק כמו חבר הכנסת ישראל חסון, אורח קבוע נוסף (לשעבר) בטרקליני הנשיאות בקהיר, ביכה פואד את נפילת המשטר ואף המליץ לישראל להתכונן לעימות מול מצרים. בלי קשר למידת מומחיותו של פואד בענייני מצרים, מעניין לשאול מהי, בעצם, הסבירות של מלחמה כזאת? האם יש סכנה שהאביב הערבי, שהפך כבר מזמן לקיץ דביק ולוהט, ידרדר לא רק לעימות ישראלי-מצרי, אלא למלחמה מזרח תיכונית כוללת? במילים אחרות, האם סופה ממתינה לנו בשלהי הקיץ? לאור נצחונם הצפוי של האחים המוסלמים בבחירות במצרים, השאלה קריטית מאי פעם.
כדי לענות על השאלה הזאת, לא יזיק להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר. ב-2006, פרסם ניל פרגוסון, היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, מאמר בכתב העת היוקרתי "Foreign Affairs" על סיבות עומק לפרוץ מלחמות במאה העשרים. פרגוסון דוחה את ההסברים המקובלים, כאילו מלחמות פורצות, בדרך כלל, כתוצאה ממדיניות מטורפת של משטרים דיקטטוריים או ממשברים כלכליים. הוא מצביע, למשל, על העובדה שרוב המשטרים הדיקטטוריים במאה העשרים היו שוחרי שלום באופן יחסי (כמו משטרו של מובארכ), ודווקא אלו שפתחו במלחמות (גרמניה הנאצית, למשל) היו החריג ולא הכלל.באותה מידה, קשה למתוח קו ישיר בין משברים כלכליים למלחמות. גרמניה הנאצית, למשל, יצאה למלחמת העולם השנייה רק לאחר שהתאוששה מהמשבר הכלכלי, ומשברים כלכליים אחרים במאה העשרים לא הובילו למלחמות כלל.
לדעתו של פרגוסון, מלחמות, ובעיקר האכזריות שבהן, פורצות בדרך כלל משילוב של שני גורמים המלווים, בדרך כלל, באי יציבות כלכלית: התפרקות של אימפריות ופירוד אתני. אימפריות, בין אם מדובר בקיסרות הבריטית בהודו, באימפריה הרוסית או באימפריה האוסטרו-הונגרית, מאפשרות בדרך כלל דו קיום בשלום של קבוצות אתניות ודתיות רבות ומגוונות, אם כי לרוב לא בתנאים של שוויון. אולם כאשר אימפריות מתפרקות והופכות למדינות לאום, נוצרת לעיתים קרובות שאיפה לאחידות דתית ואתנית. מיעוטים נדרסים תחת מגפי "עריצות הרוב", מופלים במקרה הטוב או מגורשים ומושמדים במקרה הגרוע. במקרים מסויימים, מוביל העימות בין מיעוט לרוב למלחמות אזרחים אכזריות. די להיזכר בעובדה שגליציה ופולין, שהיוו כר לתסיסה לאומית של אוקראינים, יהודים, פולנים, רוסים וגרמנים, נשטפו בדם יותר מקום אחר במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר הקבוצות האתניות השונות נטבחו על ידי הגרמנים והסובייטים, טבחו זו בזו או, לעיתים קרובות מדי, ביהודים. מרחץ דמים דומה התרחש במנצ'וריה, מחוז בצפון מזרח סין שהיווה כר לעימות לאומי בין סינים, יפנים, קוריאנים ורוסים. ובשנות התשעים, ראינו כיצד שתי מדינות לאום אפריקאיות, רואנדה ובורונדי, שנוצרו אף הן עקב ההתפרקות של האימפריה הבלגית, טובעות בדם של סכסוך אתני, מלחמת אחים ולבסוף גם רצח עם. לאימפריות עצמן, כמובן, היתה אחריות גדולה ל"ירושה" המפוקפקת הזאת, בכך ששיחקו ב"הפרד ומשול" בין קבוצות אתניות כדי להעצים את כוחן. הבלגים, למשל, העצימו קבוצה אתנית אחת (טוּצִי) לעומת האחרת (הוּטוּ) ויצרו אליטה אתנית מבודדת המוקפת בים של שנאה. האימפריה, לפיכך, היתה כמו פקק על סיר מרק רותח. ברגע שהיא הסתלקה, נפתחו שערי הגיהנום.
בהסתמך על נתונים אלו, חוזה ניל פרגוסון שמלחמת העולם הבאה עלולה לפרוץ במזרח התיכון, עקב החלשות מעמדה של האימפריה האמריקאית באזור והסכסוך האתני הגובר בין יהודים, ערבים, סונים, שיעים, נוצרים וכורדים. למרבה הצער, האביב הערבי עלול להקנות לתחזיתו משנה תוקף. שליטים כמו מובארכ, קדאפי, סדאם חוסיין ואפילו בשאר אל-אסד, שיחקו, בארצותיהם שלהם, תפקיד דומה לאלו של האימפרית הגדולות בשטחי השליטה שלהן. הם יצרו שלטון חילוני, מאחד, והחזיקו ביד ברזל את המיעוטים השונים במסגרת שאילצה אותם לחיות בדו קיום מתוח. לא סתם מתנגדים נוצרים רבים, הן במצרים והן בסוריה, לגל המהפכות החדש: הם סבורים כי שלטון דמוקרטי, התלוי בחסדי ההמון, עלול להפקיר אותם לחסדיו של רוב עוין. והם רואים מה גורלם של הנוצרים בעיראק ב"דמוקרטיה החדשה": מגורשים, נרדפים ולעיתים קרובות אף נרצחים. מעניין לראות, בהקשר זה, כי המפלגה הליברלית במצרים, שרבים מראשיה קופטים, מכנה את עצמה "הגוש המצרי" (אל-כּוּתְלָה אל-מָצְרִיָה(, בניסיון נואש לאחוז בזהות הלאומית כגורם מאחד בין נוצרים ומוסלמים.
ואכן, בהעדר שלטון מרכזי, "אימפריאלי", שישמור על יחסים תקינים בין המיעוט לרוב (אפילו אם הם מבוססים על אפליה עדתית לטובת המיעוט, כמו במשטר העלאווי בסוריה), עלולות מדינות כמו מצרים וסוריה להידרדר למערבולת של מלחמת אזרחים ומעשי טבח הדדיים. בעיראק הדבר כבר התרחש, תחת שלטונו הכושל של המושל האמריקאי פול ברמר, שחיזק את השיעים על חשבון הסונים וגרם, במו ידיו ממש, למרד מזויין של המיעוט הסוני שחשש לעצם קיומו.
האם מלחמות וסכסוכים עדתיים גוברים, עקב התפרקות הדיקטטורות הערביות, עלולים לגרום לתרחיש "יום דין" של מלחמה מזרח תיכונית כוללת? לא בטוח, אבל האפשרות הזאת קיימת. קשה להאמין שמצרים תבטל את הסכם השלום עם ישראל, אפילו תחת שלטונם של האחים המוסלמים; הנזק הכלכלי למדינה הרעועה הזאת יהיה גדול מדי. אבל ההתערבות המתמדת של איראן בעיראק, החתירה השיעית תחת המשטרים הסונים במפרץ, בשילוב עם מלחמות פנימיות, עדתיות ודתיות, במדינות הערביות השונות, יוצרות מצב של "חבית אבק שריפה" של עימות אתני המלווה בהתפרקות אימפריאלית, בדיוק התרחיש מפניו מזהיר פרגוסון. במצב כזה- קשה לדעת מתי ידליק אי מי גפרור שיצית את החבית, וישראל עלולה אף היא, שלא בטובתה, להיגרף למערבולת של מלחמה מסוג כזה.
כמובן, מדובר אך ורק בתרחיש, לא בנבואה. במדינות ערב, ובפרט במצרים וסוריה, הלאומיות הכתה שורש אף היא, לצד העדתיות. במצרים, למשל, ישנם כוחות פוליטיים חיוביים הקוראים לשיתוף פעולה ולאחווה בין מוסלמים ונוצרים, ואפילו האחים המוסלמים שילבו מועמדים נוצרים ברשימה שלהם. האם ינצחו כוחות האחדות את מתסיסי הפירוד? האם רוח האחדות הלאומית של תחריר חזקה יותר מהפורעים ששרפו כנסיות בדרום קהיר? ימים יגידו, אולם כדאי לקחת בחשבון, כתמיד, גם את התרחיש הגרוע ביותר.
לישראל כדאי, כמובן, שלא להתערב בהתרחשויות במדינות ערב ולא לפתוח בהרפתקאות צבאיות (באיראן או בעזה) בעת הזאת, כדי שלא נהפוך לשעיר לעזאזל של זעם ההמונים. אם מישהו יצית את חבית אבק השריפה של המזרח התיכון- כדאי שאלו לא נהיה אנחנו.
האביב הערבי ואומנות המהפכה
מאמר זה פורסם במקור בויי-נט. אפשר למצוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".
למאמר ההמשך ראה: שלהי הקיץ הערבי
במצרים נפל המשטר לאחר כשלושה שבועות של מחאה עממית, בתימן הוא נפל השבוע לאחר כעשרה חודשי עימותים עקובים מדם, ואילו בסוריה מצליח בשאר אסד להיאחז בכסאו למרות ההתנגדות העזה למשטרו שהחלה בחודש מרס. מה מבדיל בין מהפכה למהפכה? מהו ה"מתכון" למהפכה מוצלחת? ובמילים אחרות: מהי אמנות המהפכה?
האביב הערבי הגיע לשיאו בחורף, וליתר דיוק, בחודש פברואר. רצה הגורל, ובדיוק בשבועיים שלפני כן טיילתי במצרים. משיחות עם אינספור נהגי מוניות, סטודנטים, באי בתי קפה, מלונאים, רוכלים וסתם אנשים ברחוב, לא לקח לי זמן רב להבין ששלטונו של חוסני מובארק אינו פופולרי.
אולם אני חייב להודות, ממרחק של זמן, שהמשטר במצרים נראה לי באותם ימים יציב עד מאוד. תמונותיו הזעופות של מובארק נראו בכל פינה, שוטרים חמושים וסמכותיים עמדו בכל קרן רחוב ולמשטרה החשאית היה די זמן "לנטר" אותי ואת שותפי לטיול בכל רגע ורגע.
אתרי התיירות, בתי הקפה, דוכני הפלאפל והמסעדות היו הומי מקומיים ותיירים. רק עין חדה במיוחד הייתה יכולה להבחין שמשהו כאן עומד להתמוטט. "אתה לא תאמין", אמר לי צעיר מצרי אחד בבית קפה קהירי, "עד כמה אנחנו רוצים מהפכה עממית, כמו בתוניסיה. הוא הוסיף מיד שאין לו בעיה עם מדיניות החוץ של מובארק ובמיוחד לא עם הסכם השלום המצרי-ישראלי. אבל הוא מתעב את מדיניות הפנים של הממשלה – את השחיתות, השוחד, הנפוטיזם, הדשדוש הכלכלי והביורוקרטיה.
משטרה חשאית ברחובות, ביקורת פומבית בבית הקפה
יותר מאשר תוכן דבריו, עניינה אותי נימת הקול. בן שיחי ביקר את מובארק בקולי קולות, בבית קפה הומה אדם ולא נראה לי שהוא מפחד ממישהו. זה לא הסתדר לי עם הנוכחות החזקה של המשטרה החשאית ברחובות. אבל לא חשבתי על הבעיה יותר מדי באותו הרגע.
שבועיים לאחר מכן, מצרים בערה. ב-10 לפברואר, מצא נשיא מצרים מובארק זמן לשוחח בטלפון עם ידידו הוותיק, בנימין "פואד" בן אליעזר. לפי עדותו של בן אליעזר, מובארק היה נחוש להמשיך בתפקידו, למרות ההפגנות. הוא העריך שיוכל להתגבר על המשבר. כעבור כמה שעות אילץ אותו הצבא להתפטר מתפקידו. הפגנות ההמונים בכיכר א-תחריר שברו אותו ואת משטרו, שנחשב בעיני רבים לאחד מהנוקשים והיציבים במזרח התיכון.
ארבעה רודנים נפלו, מי הבא בתור? מובארק, קדאפי, סאלח ובן עלי
מדוע התמוטט המשטר המצרי במהירות הבזק וללא שפיכות דמים מרובה? כיצד נסביר את העובדה שבלוב, החזיק מועמר קדאפי זמן רב יותר, והמורדים הצליחו לעקור אותו ממקומו רק לאחר מלחמת אזרחים ממושכת ותודות להתערבות נאט"ו? מדוע בסוריה מידרדרות ההפגנות למלחמת אזרחים עקובה מדם, אבל בכל זאת, אסד אינו מצליח לדכא אותן? מדוע נכשלו ההפגנות באיראן למרות עוצמתן הראשונית? כדי למצוא את התשובה, כדאי להתנתק לרגע מההיבט הפוליטי-אקטואלי, ולנסות לבחון שלושה חוקים בסיסיים שעומדים ביסודן של מרידות עממיות, הפיכות ומהפכות: חוק הצבא הפגום, חוק המרכז וחוק ההתמדה.
חוק הצבא הפגום
קתרין צ'ורלי, בספרה הקלאסי "צבאות ואמנות המהפכה", קבעה כי בתקופה המודרנית, שום מרד עממי וספונטני אינו מסוגל לעמוד בפני צבא מאורגן כהלכה. מרידות מצליחות, טענה צ'ורלי, רק כאשר הצבא סובל מפגם מהותי, שמונע ממנו להפעיל את מלוא כוחו. במצרים, למשל, הצבא נחלש בשל זהות אתנית, דתית וחברתית בין חייליו לבין המפגינים.
מפגיני כיכר תחריר הגיעו מכל רחבי המדינה, בדיוק כמו החיילים מגויסי החובה. מפקדי הצבא שיערו, בצדק, כי הם עלולים להיתקל באי ציות המוני אם יכריחו את החיילים לירות על שכניהם, חבריהם ואולי גם בני משפחותיהם. כדי לפתור את הבעיה הזאת, נוטים משטרים דיקטטוריים להיעזר בחיילים השייכים למיעוט חמוש ועוין לרוב (הסיקים בזמן הקולוניאליזם הבריטי בהודו לדוגמה), איכרים מאזורים נחשלים שמתעבים את המפגינים העירוניים (סין בזמן ההפגנות בטינאנמן לדוגמה) או כוח צבאי אידיאולוגי החייב את עצם קיומו למשטר (משמרות המהפכה והבסיג' באיראן, כפי שראינו בעת דיכוי גל ההפגנות האחרון ב-2009).
אימפקט תקשורתי עצום להפגנות במרכז. כיכר תחריר בקהיר (צילום: AP)
במצרים לא היה לשלטון כוח כזה. אין זה אומר בהכרח שפעולה צבאית נחושה לא הייתה יכולה לפזר את המפגינים – רק שמבחינת מפקדי הצבא מדובר היה בהימור מסוכן. כיום אנחנו רואים כי הצבא (בסיוע מסיבי של המשטרה) מצליח להילחם במפגיני תחריר בלי לסבול (בינתיים) מגל עריקות, אולם באירועים מסוג זה קשה לחזות את התוצאה מראש.
בלוב ניצלו בזכות התערבות בינלאומית
כדי לצמצם את הסיכון שעמד בפניהם, היה למפקדי הצבא נוח לפתור את הדילמה באמצעות מתן ראשו של מובארק למפגינים, וכך הם עשו. במקרה של לוב, הצבא היה כל כך רקוב מבפנים, שבטי וסיעתי, עד שרבים מחייליו ערקו לשורות המפגינים על נשקם. ובכל זאת, הצבא הלובי היה ככל הנראה מוחץ את המורדים ללא ההתערבות הצבאית של נאט"ו.
בסופו של דבר, לא המרד העממי לבדו ריסק את הצבא הלובי, אלא התערבות של צבאות זרים, חזקים לאין ערוך ממנו. תופעה דומה אנחנו רואים גם בסוריה: עריקות המוניות מהצבא, מלוות בהתערבות (מתונה בינתיים) של מדינות זרות כמו טורקיה, סעודיה, קטאר וירדן לטובת המורדים.
אם נרצה להבין מדוע המהפכה במצרים הצליחה במהירות יחסית, ואילו מקבילותיה בלוב ובסוריה הידרדרו למלחמת אזרחים חמושה וממושכת, עלינו לעיין בכלל ברזל נוסף באמנות המהפכה, שנקבע על ידי ההיסטוריון, הסוכן החשאי ושכיר החרב אדוארד לוטוואק: חוק המרכז.
חוק המרכז
בספרו הציני להדהים, "הפיכה צבאית – המדריך המעשי", קובע לוטוואק כי מהפכנים חייבים להשתלט במהירות על מרכז הכוח העיקרי של המשטר. אם מרכז הכוח אינו נמצא בהישג ידם, הם בבעיה חמורה וסיכויי הצלחתם פוחתים באופן משמעותי. הדיפלומט האמריקני ברוס פרקו קבע, על סמך התיאוריה של לוטוואק, כי מהפכות נוטות להצליח אם הן נפתחות בעיר הבירה.
בעיר כמו קהיר, מרכז הכוח של המשטר, הצליחו המפגינים לערער את עצביה של הממשלה, לאיים עליה באופן ישיר ולתפוס במהירות את תשומת הלב העולמית. המבנה הגיאוגרפי של כיכר תחריר סייע להם בכך. כפי שיודע כל מי שטייל בקהיר, כיכר תחריר היא מרובע גדול ונוח לגישה במרכז העיר, שיכול להכיל כמות עצומה של מפגינים. הכיכר קרובה לאוניברסיטה האמריקנית של קהיר ומוקפת מכל צדדיה במלונות פאר המתנשאים לגובה רב. המלונות הללו, שהפכו במהירות לבתי מבטחים לעיתונאים וצלמים, אפשרו לצלם את ההמון ממבט על, באופן שהעצים את האימפקט התקשורתי של ההפגנות עד לבלי היכר.
אסד מתקשה לרסן את מלחמת האזרחים. סוריה (צילום: AFP PHOTO / YOUTUBE)
בלוב ובסוריה, לעומת זאת, ההפגנות התחילו לא במרכז אלא בערים פריפריאליות (בנגזי ודרעא, בהתאמה). במשך זמן רב, נותרו טריפולי ודמשק מעוזים של נאמנות למשטר ומצב עניינים זה סייע לממשלה לאמץ את כוחה, לגייס יחידות צבא ולנסות להתגבר על בעית העריקות.
חוק ההתמדה
לפיכך, בניגוד למקבילותיהן במצרים, הידרדרו המהומות בלוב וסוריה למלחמת אזרחים עקובה מדם. במקרה הלובי, מלחמה זו הסתיימה רק עקב התערבות זרה. במקרה הסורי, היא עדיין נמשכת.
הכלל האחרון שעלינו להביא בחשבון הוא "חוק ההתמדה". התקוממות הרחוב, טען פרידריך אנגלס, שותפו של קארל מרקס לכתיבת "המניפסט הקומוניסטי", מבוססת על המוני מתנדבים, ולפיכך תלויה ברצונם הטוב של רבבות בני אדם שיוצאים מביתם ומסכנים את חייהם מדי יום ביומו, בלי שאף אחד יוכל לאלצם לעשות כן. לפיכך, הזהיר כי המהפכנים חייבים להתמיד במתקפה כנגד המשטר בכל רגע ורגע, כדי לשמור על המומנטום ולהגבירו. מגננה ודריכה במקום יובילו במהירות לדעיכת ההפגנות.
תפקיד גדול לרשת בהמרצת המפגינים. החשכת אל ג'זירה במצרים (צילום: AFP)
במצרים שמענו על "הישג" חדש של המפגינים מדי יום ביומו. "הצבא מסרב לירות על העם", זעקו הכותרות, "השחקן עומר שריף מצטרף אלינו", דיווחו המפגינים זה לזה בהתרגשות בטוויטר ובפייסבוק, "גמאל מובארק ברח ללונדון", דיווחה רשת אל ג'זירה הקטארית למקלטי הטלוויזיה של עשרות מיליוני מצרים. אל ג'זירה, באופן ספציפי, מילאה תפקיד יוצא מגדר הרגיל בהזרקת ההישג היומי לדמם של המפגינים, מכיוון שמדובר בכלי תקשורת שנמצא מעבר להישג ידו של המשטר, פופולרי מאוד במצרים, ומדבר בשפה המקומית.
באיראן, לעומת זאת, הצליח המשטר לשתק ביעילות את התקשורת בין המפגינים ו"להאפיל" את המהומות. לפיכך, המפגינים לא שולהבו מהישגים יומיים ומחאתם דעכה. היעדר רשת בינלאומית פופולרית (שלא נתפסת כשידורי תעמולה זרים) בשפה הפרסית, בדומה לאל ג'זירה, היא אולי ההבדל העיקרי והמהותי ביותר בין מצרים לבין איראן.
שלושת החוקים הללו אינם מוחלטים, ומשתנים ממקום למקום בהתאם לתנאים הפוליטיים והחברתיים, אולם הם יכולים לאפשר לנו לנתח ולהבין את האירועים סביבנו טוב יותר. לאן יוביל אותנו "האביב הערבי" בסופו של דבר?התשובה עודה חבויה בערפילי העתיד.
הינשוּף 