בשנת 1988 החל מוחמד הנאדה, חייל סורי צעיר, לשרת כשומר ראש ביחידת אבטחת אישים של המשטרה החשאית בדמשק. כשהגיע ליעד ציפה לאבטח נכבד סורי מהודר, ותחת זאת נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, כל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל את מפקדיו לפשר הדבר, נאסר עליו לברר פרטים אודות האיש המסתורי. בפוסט הנוכחי נגלה את סופו של הפושע הנאצי אלויס ברונר, מדוע נמאס על מארחיו הסורים, וכיצד הפך מאטרקציה עבור הטרוריסט הבינלאומי קרלוס וסלבריטאים ניאו-נאצים לאסיר אומלל במרתפי דמשק. "האיש של היטלר בדמשק" – פרק נעילה.

בשנת 1988, החל חייל סורי צעיר בשם מוחמד הנאדה לשרת כשומר ראש ביחידה 300 (מודיעין מסכל) של המשטרה החשאית בדמשק. מפקדיו הורו לו לאבטח דירה פרטית מסויימת ברחוב ג'ורג' חדאד, שכונת אבו רומאנה. אולם במקום נכבד סורי מהודר, נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, וכל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל החייל המופתע את מפקדיו לפשר הדבר, קיבל תשובה נחרצת: "אל תשאל שאלות, אף פעם!" גם השומרים הותיקים יותר, שהבינו כי המאובטח היה אורח גרמני של הממשלה הסורית,  לא ידעו כי שמו האמיתי היה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד ממחוללי השואה הנתעבים ביותר. אפילו את שמו הבדוי, גיאורג פישר, היה אסור להזכיר, במיוחד לא בטלפון או באלחוט, והם נהגו לקרוא לו "אבו חוסיין". לא נעלם ממפקדיה של יחידה 300 כי שירותי ביון ישראליים, ערביים ומערביים נהגו לצותת לטלפוניה הסורית. "אהבתי את האיש הזקן," סיפר הנאדה לעיתונאי צרפתי. "באותו הזמן הוא חי חיים בריאיים מאד ולא אכל כלום מלבד ירקות, חלב, גבינה טרייה ומדי פעם גם בשר." מאז ניסיון ההתנקשות, כך נראה, הפסיק ברונר להיות צמחוני. מעטפת הנפץ ששלח לו המוסד לימדה אותו ש"בית המרקחת של האל" יותר מסוכן מאשר חשב, ומטעמי ביטחון גם ניתק את הקשר עם האגודה האוסטרית של "ידידי צמחי המרפא".

מעט יחסית ידוע לנו על חייו של ברונר, לאחר הניסיון השני של המוסד להתנקש בו בשנת 1980. מסמכים חדשים ששוחררו בידי המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ הגרמני) מלמדים כי לאחר שהתאושש, הפסיק אמנם לייצר כרוב חמוץ, אך הוסיף לגדל ארנבים על הגג ואף שלח ידו בפעילות פוליטית ניאו-נאצית. למשל, הוא ניסה להשיג מקלט בסוריה לקלאוס ברבי, "הקצב מליון", אחד מהפושעים הנאצים הנמלטים המפורסמים ביותר.

באותם ימים, פקדו עדיין מבקרים רמי מעלה את הדירה שברחוב ג'ורג' חדאד 22. ברונר נפגש עם מעריץ מפורסם, הטרוריסט הבינלאומי "קרלוס התן" שאף מכר לו מכונת כתיבה. מבין באי ביתו היו גם פעילים ניאו נאציים בינלאומיים ומכחישי שואה, כגון הסוכן הספרותי השוויצרי פרנסואה ג'נו וגנרל אוטו ארנסט רמר. האחרון, תושב ספרד, היה סלבריטי בקהילה הניאו-נאצית העולמית. את תהילתו קנה ב-20 ביולי 1944 כקצין צעיר, כאשר מילא תפקיד מרכזי בדיכוי ההפיכה האנטי-נאצית של תנועת ההתנגדות הגרמנית. בעשורים הבאים, היה אחד ממנהיגי OTRACO, רשת סחר הנשק הניאו-נאצית במזרח התיכון, ונודע לשמצה גם כמכחיש שואה, אנטישמי ארסי ואויב בנפש של מדינת ישראל. הכמיהה לראות בהשמדת ישראל והעבר המשותף קירבו בין ברונר לרמר – האדם האחרון שהפושע הזקן בטח בו. זו היתה טעות, כפי שמראים לנו המסמכים החדשים. למעשה, שימש רמר כמודיע של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, ומסר לו באותם ימים מידע שוטף על ברונר. אמנם הוא לא רצה לומר את השם המלא, והשתמש רק בשם הפרטי "גיאורג", אולם הגרמנים חיברו אחד לאחד, ואף עידכנו את עמיתיהם הישראלים שכבר ידעו על כך היטב. למזלו של ברונר, המוסד פרש זה מכבר מציד נאצים, והשב"כ הגרמני התעניין בעיקר בקשריו של ברונר עם קבוצות ימין קיצוני באירופה.

עם זאת, התקשורת הבינלאומית גילתה בברונר עניין הולך וגובר. לסרג' וביאטה קלרספלד, ציידי הנאצים היהודים-צרפתים, היה חשבון לסגור עמו: הוא כנראה היה אחראי ישירות לרצח אביו של סרג'. סרז' וביאטה נסעו שוב ושוב לסוריה כדי להפגין מול מקום מגוריו של ברונר ולמשוך את תשומת הלב של העולם. אף כי גורשו פעם אחרי פעם, הם העלו את שמו של ברונר לכותרות העיתונים. רוברט פיסק, כתב ה"אינדיפנדט" הבריטי, ביקר ברחוב ג'ורג' חדאד, שהפך להיות מרופט יותר מבעבר, דהוי משהו, בדיוק כמו ברונר עצמו. "בלוק הדירות הגס היה צבוע בצהוב," כתב פיסק, "ונחסם בשער גבוה וכפול של ברזל מחושל עם רשימת שמות משפחה." שמו של ברונר כמובן, לא היה ברשימה. "בכל יום, עמד ליד השער ברנש צעיר וגבה-קומה עם מעיל עור שחור רכוס, ובחגורתו אקדח. בצד השני של הרחוב עמדו עוד שני אנשי ביטחון, אחד מהם עם תת מקלע על כתפו הימנית." ברונר הודיע לפיסק, דרך שכן, שאינו מוכן להתראיין. לדבריו, הממשלה הסורית אסרה עליו לעשות זאת.

זה היה הסימן הראשון לכך שדמשק החלה להתבייש ב"בן החסות" שלה, אף כי חאפז אל-אסד ושר החוץ שלו, פארוק א-שרע, הוסיפו להכחיש כי ברונר נמצא בדמשק בכל פעם שאורח זר ביקש להסגירו. בהזדמנות אחת כששר החוץ הגרמני קלאוס קינקל שאל על ברונר, פצח אסד בנאום על חטאיה של גרמניה כלפי סוריה, שעלו לדבריו אפילו על פשעיה נגד היהודים. פקיד סורי אחר אמר לשגריר הגרמני כי גם ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר היה טרוריסט. מדוע גרמניה לא מבקשת את הסגרתו?

אולם המהומות שעורר הזוג קלרספלד ותשומת הלב התקשורתית הביכו את הממשלה הסורית. לפיכך ביקשו מברונר בכל לשון של בקשה לשמור על פרופיל נמוך, ובעיקר לסכור את פיו ולא לדבר עם התקשורת. אולם זה לא התאפק. בשנת 1985 ביקר אותו כתב של הצהובון המערב-גרמני בונטה, והצליח לשכנע אותו להתראיין ארוכות. ברונר, ככל הנראה, היה בודד יחסית והתגעגע לחברה של גרמנים. העיתונאי דיווח שברונר היה חורבה אנושית, קירח וחולני, עם חור במקום שהיתה בו פעם עינו השמאלית. לאחר ההתנקשות של המוסד קיבל עין פלסטיק אך התעצל לענוד אותה. במהלך השיחה, פיתה הכתב את ברונר לצאת עמו לחוף הים בטרטוס, שם הצליח לצלם אותו בסתר. ברונר אמר לכתב ש"אני מוכן להסגיר עצמי לבית דין בינלאומי, אך ישראל לעולם לא תקבל אותי. לא אהיה אייכמן שני." על השואה לא הסכים להתחרט. "לא היה לי שום קשר למה שקרה ב[מחנות ההשמדה] במזרח", אמר. "תפקידי היה לגרש יהודים מהארצות השונות. אני לא מתחרט. ממשלת גרמניה חייבת לי פנסיה." הרשויות הסוריות מאד לא אהבו את הראיון של ברונר ל"בונטה", ועוד פחות את הראיונות שנתן לאחר מכן. לכתב אמריקאי, למשל, אמר בטלפון שהוא לא מתחרט על השמדת היהודים כי אלו היו "בני השטן וזבל אנושי." בשיחה עם מכחיש שואה אוסטרי, שביקר אותו בדמשק, הכחיש שבכלל היו תאי גזים.

מאותה נקודה, הרשויות הסוריות התחילו להגביל את ברונר ולאסור עליו לצאת מביתו ללא שומרים. למעשה, אפשרו לו ללכת אך ורק למכולת השכונתית, למכבסה או לפארק, אך לא יותר מכך. צוות טלוויזיה של ABC שניסה לצלם ברחוב גורש בידי שוטרים חמושים, והתחנה הוזהרה שלא תורשה לפעול בסוריה אם תחזור על הניסיון. במקביל, תפסו המאבטחים הסורים כתב בריטי שניסה לצלם בסתר והכו אותו עד זוב דם. ברונר ניצל את אותן שנים כדי לחבר צוואה פוליטית, אותה הכתיב לצעיר ערבי ממכריו. במסמך, שנתגלה בידי החוקר הגרמני כריסטיאן שפרינגר, כתב כי דווקא רצה להציל יהודים על ידי גירושם מחוץ לגבולות הרייך אך "הציונים, בראשותו של חיים ויצמן, מנעו ממנו." הפושע הנמלט הלך ואיבד את הקשר עם המציאות.

ב-1988, כשמוחמד הנאדה התחיל לשמור על הדירה של ברונר, נעלמו כבר הארנבים מהגג. באותו הזמן, השוטרים הסורים לא הרשו לברונר אפילו ללכת לפארק סיבקי, והתירו לו רק ביקורים חטופים במכולת השכונתית. שכונת אבו רומאנה היתה מלאה בתושבים זרים, ומסיבה זו, הרכיב הפושע משקפי שמש כהים בכדי לא למשוך תשומת לב. לפעמים, ניסה לברוח מהשומרים רק כדי להרגיז אותם. שלא במפתיע, עדיין התעניין בנעשה בעולם, בעיקר במה שהיה קשור לישראל וליהודים. הנאדה נזכר שנותרה לו עדיין פריבילגיה מיוחדת אחת: מקלט רדיו שבאמצעותו קיבל דוחות רשמיים זמן קצר לפני ששוחררו לתקשורת. למשל, ב-11 באוקטובר 1989, היה אחד הראשונים ששמעו על עריקתו המפורסמת של הטייס הסורי בסאם עאדל לישראל. "בואו מהר," קרא לשומרים שלו, "טייס סורי ערק לישראל. חאפז [אל-אסד] חייב להשמיד את כל המשפחה שלו. הוא חייב לחסל את כל הכפר שלו." הנאדה חשב ש"אבו חוסיין" איבד את שפיותו.

הוא היה בודד כמעט לחלוטין. האדם היחיד שהורשה לבקר אותו היה סורי בשם נביל, בנו של נהגו האישי לשעבר, שהגיע מלווה במשפחתו והביא לו אוכל ובגדים. אבל בהדרגה, ביקוריו של נביל הלכו והפכו לנדירים יותר ויותר. בהתחלה לא הורשה להביא את ילדיו, ולאחר מכן חדל מלהגיע בעצמו. ברונר הפיג את השעמום בשיחות נפש חד צדדיות עם השומרים. הוא סיפר להם על אשתו אנה, "אהבת חייו", ואף הכביר מילים על סדאם חוסיין, שאותו העריץ. רק המנהיג העיראקי, הטעים, נותר עדיין מחוייב להשמדת ישראל. בלי להתחשב בסכנה, החל למתוח ביקורת גם על אסד מפני ש"לא גירש את כל היהודים מסוריה." באותו היום, המתיק סוד להנאדה וסיפר לו כי "אני אישית חיסלתי 25,000 יהודים בצרפת". השומר הסורי נגעל, ולימים, במיוחד לאחר שהפך למתנגד משטר, התבייש בחלקו בהגנה על הפושע. בהדרגה, מאסו השומרים במונולוגים של ברונר והחלו להתרחק ממנו. מדי פעם איים עליהם בסכין, רק כדי למשוך תשומת לב, אבל הם התגברו עליו במהירות.

גם עבור הרשויות, ברונר הפך למטרד. פעם אחת, כשהשומרים הודיעו לו שלא יורשה לצאת מהבית, אפילו למכולת, התחיל לחרף ולגדף את הנשיא אסד ואת ראש יחידה 300, בהג'ת סלימאן. "חאפז החזיר! בהג'ת הכלב!" צעק, ונגרר לכלא למספר ימים. לזמן קצר, הרשויות הביאו אותו למעצר בית במלון קטן בכפר ההררי סלונפה, בכדי להרחיקו מדמשק, אולם החזירו אותו במהירות לבירה. למען האמת, הם לא ידעו מה לעשות איתו.

הקש האחרון נשבר בשנת 1996. בשנה זו, ביקר נשיא צרפת ז'אק שיראק בדמשק, וכנהוג ביקש את הסגרתו של ברונר. הסורים, לפי הנוהל, אמרו לו שהם לא יודעים על קיומו של אדם כזה, אולם אסד ניצל את ההזדמנות בכדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. הוא ציווה לפנות את ברונר סופית מדירתו ברחוב ג'ורג' חדאד ולזרוק אותו לתא במרתפי המוחאבארת. "הדלת נסגרה," העיד אחד השומרים, "ולעולם לא נפתחה שנית." ברונר בילה את שנותיו האחרונות באומללות ובתנאי רעב וזוהמה. הוא ניזון ממנות קרב, ובכדי להשפילו, אולץ לבחור מדי יום בין ביצה לתפוח אדמה. שומריו של ברונר סיפרו לעיתונאי צרפתי, שאיתר אותם לימים במחנות פליטים בירדן, כי ברונר נהג לחרף אותם, לצעוק, לבכות ולקלל, אך לפעמים נזכר "לתת להם עצות כיצד לשמור על בריאותם."

ברונר לא היה האדם המתאים ביותר לדבר על בריאות. באותם ימים לקה במחלת עור, ובהרות כיסו את כל גופו. בשנת 2001 מת סוף סוף. השומרים רחצו את גופתו וסחבו אותה לקבר לא מסומן בבית הקברות אל-עפיף בדמשק. "אפילו לחיות לא מתייחסים כך," נזכר אחד השומרים. חפציו ומסמכיו האישיים של ברונר, לרבות צוואתו, שמורים עד היום בארכיון ארמון הנשיאות בדמשק. חודשים ספורים קודם לכן מת גם הנשיא אסד, המארח של ברונר, הסוהר והמענה שלו. בסופו של דבר, סיים הפושע הנמלט את חייו בתנאים גרועים בהרבה מאשר בכל בית כלא מערבי. ובכל זאת, גורלו היה טוב בהרבה מזה של מאות אלפי קורבנותיו.

סוף

---

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

פרק שישי: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

---

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הסדרה (וידאו) או לאתר הפודקאסט (אודיו).

לא משנה כמה ניסו, איש לא הצליח לנגב את הדם מדירת המסתור בדמשק. הכתם נטבע בקרשי העץ, לצד קרעי נייר ושרידיו המפוחמים של מתקן מוארך. במקום כתב העת הטבעוני "בית המרקחת של האל", קיבל הפושע הנאצי אלויס ברונר חבילת הפתעה שנייה מהמוסד. "האיש של היטלר בדמשק" על הניסיון השני לחסל את עוזרו של אייכמן. הפעם נפגוש סוכן בוסני-מוסלמי שרצה לסגור חשבונות ישנים, ארנבים שלא חטאו בדבר, ואפילו את הפנטזיות של ברונר על גולדה מאיר. בנוסף, נגלה כמה זמן לוקח למרגלים ישראלים להעביר מכתב ממשרד למשרד. טעימה נוספת מהספר שאני כותב בימים אלו.

בראשית שנות השבעים, חי הפושע הנאצי אלויס ברונר בשלווה ברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, אך למעשה התענה בשיעמום של שגרה. עבודתו כמדריך בשירות החשאי הסורי הלכה ופחתה, עד שפסקה לחלוטין. הוא לא אהב את חיי הפנסיה השקטים. ידוע לנו על הלך הרוח של ברונר בתקופה זו בעיקר ממכתביו לארתור מייכאנטיש, מנהיג תנועת נוער ניאו-נאצית אוסטרית. מישהו, אולי מייכאנטיש עצמו, הדליף את המכתבים לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שתייק אותם בקפדנות. ברונר התלונן, בין היתר, שהכנופייה הישנה שלו מתחילה להתפורר. הוא אמנם פוגש מדי פעם חלק מאלו שהיו שותפיו במזימה לחטיפת נחום גולדמן, אולם אחרים הולכים ונעלמים. אחד חזר לגרמניה "כי נשרף בסוריה", שני מסרב לראות אותו מאז שאיבד את עינו בהתנקשות ב-1961, ושלישי – בוסני מוסלמי בשם דרוויש – מתגורר בפנסיון והפך לחירש כמעט לחלוטין. בחליפת המכתבים עם מייכאנטיש, ביטא ברונר חשש כי חלק ממכריו הנאו-נאצים עובדים למעשה עבור המוסד. "לאלו זמנים הגענו", תהה, "שאפילו נאציונל-סוציאליסטים משרתים את היהודים."

איחוד בין אוסטריה לגרמניה, חלום נאצי ישן נושן, כבר לא נראה לו מעשי או רצוי. בגרמניה המערבית הרי שולט "היהודי למחצה ברנדט", ובאוסטריה מושל "היהודון קרייסקי". עדיף כבר לשמור על הגבול, כדי לא ליצור אימפרית רשע מאוחדת. בדאבון לב קרא בעיתונות על ביקורה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהגיעה לכנס האינטרציונל הסוציאליסטי בוינה ביוני 1972. "שמעתי", כתב בציניות, או ברגע מטורלל במיוחד, "כי כל האוסטרים במסלול ביקורה מחוייבים לענוד את הטלאי הצהוב, ושעברית תהפוך להיות השפה הרשמית של המדינה." חוץ מזה, ברונר התלונן ללא הפסק על בדידותו, ואף הציע למייכאנטיש לשלוח את חניכיו להתארח אצלו בדמשק. "אני לא מבין למה בכלל להמשיך לחיות," כתב, "והרי אני לא הופך לצעיר יותר."

באותה תקופה, ברונר אמנם חשש מהמוסד, אך לא היתה לו סיבה אמיתית לכך. מאז החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד צבי זמיר להפסיק את ציד הנאצים ב-1968, אספו אנשי עמל מסמכים על ברונר בעיקר לשם התיוק. אפיזודה בירוקרטית מוזרה מראה, עד כמה המוסד איבד עניין בברונר באותם ימים. ב-27 במאי 1969, קיבל מטה "צומת" (מחלקת המוסד האחראית על הפעלת סוכנים) באירופה, ידיעה כי ברונר אמור לטוס למחרת היום מדמשק לרומא בטיסת אייר פרנס 134, כדי למלא שליחות כלשהי מטעם המודיעין הסורי. הידיעה, שהיתה ככל הנראה כוזבת, הגיעה למפקדת צומת בתל אביב במכתב, ולא במברק, ולכן התקבלה שלושה ימים מאוחר מדי. משם, עשתה את דרכה ל"עמל", המחלקה האחראית על ציד נאצים, בדרכים שמזכירות פיליטון של אפרים קישון. המכתב הגיע לעמל רק ב-7 ביולי, למרות שמשרדה שכן במרחק מטרים ספורים מזה של צומת. אין ספק: בזבוז של חודש בהעברת ידיעה למרחק של חמישים מטרים, הוא בהחלט הישג מרשים של המודיעין הישראלי לדורותיו.

המצב השתנה רק לאחר המהפך ב-1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשותו של מנחם בגין. בגין נמלט מפולין זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, אך מפני שהנאצים רצחו את כל משפחתו, תמיד ראה בעצמו ניצול שואה. בשנות החמישים הנהיג הפגנות המונים ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הסכם השילומים והפיוס עם גרמניה. כראש ממשלה התמתן מעט, והיחסים בין ירושלים ובון נמשכו כרגיל, חרף מהלומות מילוליות מזדמנות בינו לבין הקנצלר הלמוט שמידט. עם זאת, השואה היתה תמיד נוכחת במחשבתו ובמדיניותו של בגין, בין אם בנטייתו להוקיע מנהיגים ערבים כנאצים, ובין אם בנכונותו לקבל לישראל פליטי חרב ממלחמת וייטנאם. לא רבים יודעים, שגם ציד נאצים היה חלק מהתמונה הגדולה הזאת. כבר בפגישה הראשונה של בגין עם ראש המוסד, יצחק (חקה) חופי, דרש ראש הממשלה מהשירות החשאי שלו לשוב ולרדוף אחרי פושעי מלחמה נמלטים. חופי, בדיוק כמו קודמיו, לא היה מעוניין להשקיע משאבים יקרים במלחמות העבר, ואף הבהיר לבגין ששולחנו עמוס בבעיות דוחקות יותר, כמו המלחמה החשאית באש"ף ומבצעי איסוף מודיעין במדינות ערב. ראש הממשלה לא ויתר, ובסופו של דבר הגיעו השניים לפשרה: המוסד יחדש את מבצעי הציד, אך יגביל אותם למספר מצומצם של פושעים נתעבים במיוחד. ב-23 בספטמבר, 1977, החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון "להביא את הפושעים למשפט בישראל, ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם."

בכדי למלא את הפקודה החדשה, זימן חופי את אנשי המטה של "עמל" מארץ השממה הבירוקרטית בה נמקו במשך שנים ארוכות, וביקש מהם לעדכן את הרשימות הישנות. המומחים לציד נאצים מחקו את השמות של אלו שכבר מתו, והוסיפו מספר מועמדים חדשים. בהסכמתו של חופי, החליטו להתנקש בכולם תחת המסווה של "ארגון פרטיזנים יהודי". רק את יוזף מנגלה, הדג השמן מכולם, הוסכם להביא לישראל בכדי שיעמוד למשפט. ברונר, יעד חיסול עוד משנת 1961, תפס כמובן מקום של כבוד ברשימה.

חוקרי מחלקת עמל העלו מהארכיון את תיקו המאובק של ברונר, ובחנו את מכלול הראיות אודותיו. במהרה גילו כי הוא גר באותו הבניין ברחוב ג'ורג' חדאד, אם כי (כמו עיתונאים והיסטוריונים רבים מאוחר יותר) התבלבלו בין מספר הבית (22) לבין מספר הדירה (7). נקודת התורפה הראשונה שגילו היתה קשורה דווקא למבצע החטיפה הכושל של נחום גולדמן מ-1960. אחד מחברי הכנופייה של ברונר דאז, בוסני נאצי בשם דרוויש, שמר על קשרים עם כמה מבני ארצו, ביניהם מוסלמי אחר שידוע לנו כ"נוקשה". בניגוד לדרוויש, שנלחם עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה ואף הצטרף למיליציות הפלסטיניות במלחמת 1948, נוקשה היה דווקא סוציאליסט, אנטי-נאצי ופרו יהודי. במהלך הכיבוש הגרמני נלחם ביחד עם הפרטיזנים של טיטו והגיע לדרגת קולונל, אולם לאחר 1945 הסתכסך עם הרשויות הקומוניסטיות וברח לשוויץ. כעבור עשורים חידש נוקשה את הקשר עם דרוויש, ידיד נעוריו, ואף ביקר אותו מספר פעמים בדמשק. שם, נדהם לראות את הרוצח הנאצי אלויס ברונר. בעיניו, ייצג ברונר את הכובשים הגרמנים ביוגוסלביה ומשתפי הפעולה הקרואטיים שלהם, שרצחו רבים מחבריו ובני משפחתו. בדרך כלשהי, יצר קשר עם המוסד וגויס כמקור ראשון במעלה למבצע החיסול.

לאחר הדרכה קצרה של המוסד, יצא נוקשה לדמשק כבר בנובמבר 1978 בכדי לאסוף מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר ואף הצליח להתיידד עמו. במהלך אחד מביקוריו בדירתו של האוסטרי שתום העין, הבחין בפריט מידע שיתגלה כקריטי בהמשך. מסתבר שלאחר פציעתו, החליט ברונר לסגל לעצמו אורח חיים בריא והפך לצמחוני נלהב, מה שהיינו מכנים היום דיאטת Raw food. הוא התעקש לאכול בעיקר ירקות לא מבושלים, ואף האמין כי דיאטה כזאת היא הסוד לבריאות טובה. את ההדרכות לבישול הצמחוני, אפילו פירותני שאימץ לעצמו, קיבל מ"אגודת ידידי צמחי המרפא" באוסטריה. ברונר, סיפר נוקשה למפעיליו, היה קורא מושבע של כתב העת של האגודה, "בית המרקחת של האל". הוא המשיך לגדל ארנבים על הגג, ואף אסף עבורם עשב טרי בטיוליו היומיים בפארק סיבקי הסמוך לביתו. יתר על כן, הוסיף ברונר לדבוק באחד מעיסוקיו הישנים. כדי להשלים את הפנסיה הדחוקה שקיבל מהשירות החשאי הסורי, נהג להכין כרוב כבוש עבור הסופרמרקט השכונתי. הוא גם העסיק סטודנט מחלב, שניקה את הארנביה ולפעמים לן בדירתו.

כדי לאסוף מל"מ נוסף, ביקר בדמשק גם ו', לוחם מיחידת מצדה של המוסד, שנסע ברכב מספר פעמים ברחוב ג'ורג' חדאד. במסמכי המוסד, יש לנו תיאור מדויק ומפורט של הדירה, הבית והרחוב, ועדויות לכך שהמבצעים שקלו לחסל את ברונר בארנבייה שעל הגג, ליד הבית או בדירה. אברהם בן פורת, הממונה על תכנון המבצע, שקל את כל האופציות, אך משנאמר לו שאין לסכן לוחמי מוסד במשימה, בחר בדרך הקלה ביותר: חבילת נפץ שתישלח בדואר. לאחר ההתנקשות, תכנן המוסד לפרסם מודעה בשם ארגון יהודי אלמוני, "אלו שלא ישכחו לעולם", שייקח על עצמו את האחריות להתנקשות. ב-22 במאי 1980 אושרה התוכנית בידי ראש המוסד, יצחק חופי, המשנה נחום אדמוני ושבתאי שביט, ראש יחידת מצדה.

כעוגן מבצעי, השתמשו מתכנני המוסד בקשר בין ברונר ל"אגודת ידידי צמחי המרפא" בקרלשטיין, אוסטריה תחתית. לאחר מספר סיורים לאיסוף מל"מ ולימוד השטח, ביקרו המתנקשים בעיירה הציורית, ושלחו לברונר מכתב מזוייף. במכתב, עדכנה האגודה את המנוי פישר כי הגיליון הבא של "בית המרקחת של האל" יגיע אליו הפעם בפורמט שונה:  ספר עבה, במקום הקלסר הרגיל. ב-23 במאי, הגיעו המתנקשים בשנית לקרלשטיין, ושם התחילו הדברים להסתבך. לפי יוסי חן, מחבר המחקר הפנימי של המוסד, הם העמידו את המכונית שלהם בטווח ראייה מתיבת הדואר:

המקום היה שקט. ב' הוציא את הנצרה מהמטען וסגר את המעטפה. בשלב זה היתה המעטפה מוכנה לשיגור. בשל אורכה של המעטפה התעורר קושי במהלך הכנסתה לחריץ שבתיבת הדואר. נסיונות חוזרים ונשנים להכניסה לתיבה גרמו לקרע במעטפה, וכתוצאה מכך היה צורך למצוא פתרון מתאים לבעיית המעטפה הקרועה. ב' הביא עמו מראש מעטפה נוספת, עם כתובת הנמען, מבוילת ומוכנה למשלוח. בשעה שהחליף את המעטפה הקרועה במעטפה החדשה, בתוך הרכב השכור, ניטרל ב' את המטען. לאחר שהכל היה מוכן שוגרה המעטפה, כמתוכנן.

כעבור כחודש וחצי, ב-1 ביולי, קיבל ברונר את המכתב עם הגיליון. כשקרע את הנייר ושלף את התוכן החוצה, הפעיל את מנגנון הפצצה, וזה התרסק לרסיסים בידיו. למרבה האכזבה, הוא שרד, אך איבד כמה מאצבעותיו. החלטתם של המתנקשים לשלוח מכתב נפץ במקום חבילה, הגבילה את כמות חומר הנפץ והצילה – בפעם השנייה – את חייו של הפושע הנמלט. סברה אחרת גורסת כי חומר הנפץ לא פעל, אלא רק הנָפַּץ. דמו של ברונר נזל מאצבעותיו הקטועות לרצפה, ויצר שם כתם דם שלא נמחה. לאחר שישה שבועות, שוחרר מבית החולים בחזרה לדירתו. מאותו הרגע והלאה, חדל מלייצר כרוב כבוש.

לאחר כשלון ניסיון ההתנקשות השני, הפסיק המוסד להתעניין באלויס ברונר. אולם הפושע הנאצי התגלה, ולא בפעם הראשונה, כאויב הגדול ביותר של עצמו. את הכליה יביאו עליו, בסופו של דבר, לא אחרים מאשר ידידיו ופטרוניו הסורים.

לפרק האחרון: נעילה – סופו המפתיע של פושע נאצי

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הפודקאסט.

——————————————————

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים. אלויס ברונר, רוצח היהודים והפושע הנאצי הנמלט, חשש בוודאי כי זמנו קצוב. זמן קצר קודם לכן שרד ניסיון התנקשות של המוסד, וכעת, נעצרו פטרוניו הסורים בזה אחר זה. המשטר החדש תכנן לפרסם "ספר שחור" ולהוקיע את המומחים הנאצים "שנשכרו בכדי לענות את העם הסורי", והתביעה הכללית בגרמניה החליטה לדרוש את הסגרתו של ברונר. האם ישרוד הפושע הנמלט את הסופה?

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים – הפיכה צבאית ישנה וטובה, כמו בעבר. בסוף שנות הארבעים, התחלפו בסוריה מספר רודנים צבאיים, שכל אחד הפיל את השני בתורו כמו שעון שוויצרי. המשטר הדמוקרטי למחצה והבלתי יציב שהוקם בשנות החמישים לא הצליח להשתלט על המצב, ובשנת 1958 אוחדה סוריה עם מצרים ל"רפובליקה הערבית המאוחדת", תחת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר. כעת, בסתיו 1961, חזר שעון ההפיכות לתקתק. בישראל השכנה, הנציח שייקה אופיר את הפארסה בשירו הבלתי נשכח, "הופ הפכנו".

רבים מתושבי דמשק, ששמעו ברדיו את ההודעה של "הפיקוד הערבי המהפכני העליון" על התנתקות ממצרים, גירוש אנשיו של נאצר מסוריה ומעצרים של "אויבי העם", דווקא לא הצטערו כל כך במיוחד. האיחוד עם קהיר, שהתקבל ב-1958 בתרועות ובמחולות, החמיץ ואיבד פופולריות במהירות כמו יוגורט מצרי מסובסד ביום קיץ חם. אף כי הנשיא נאצר היה פופולרי בסוריה, תושביה סלדו מהזרם הבלתי פוסק של קצינים, שוטרים ובירוקרטים מצרים שבאו לנהל כל היבט והיבט בחייהם. כפי שכתב דיפלומט יפני שהוצב בדמשק באותה תקופה, "מצרים התייחסה לסוריה כאילו היתה קולוניה." מעבר לכך, הכלכלית הסורית נטתה להיות פתוחה יותר מזו המצרית, והמפגש בין שני המשקים לא הוביל לתוצאות חיוביות. נשיא מצרים ויועציו מיהרו להחיל בסוריה "חקיקה חברתית" שנועדה לשיטתם להטיב עם המוני העם, אולם בפועל קנתה את איבתם של סוחרים רבים שמצאו את עצמם לכודים בבירוקרטיה סוציאליסטית אטומה ומסורבלת.

גרוע מכך, בדמשק עצמה, ניצל אדם אפל במיוחד את המצב בכדי לצבור כוח בלתי מוגבל. בגיל שלושים ושלוש בלבד, הצליח קולונל עבד אל-חמיד סראג' להשתלט על ה"משרד השני", שירות המודיעין הצבאי שתפקד בפועל כמשטרה החשאית של המדינה. בסוף שנות החמישים, צבר סראג' פופולריות כקצין צעיר ומבריק, שדיכא שורה ארוכה של מזימות CIA מגושמות להמליך בדמשק את אנשי שלומה של ארצות הברית. איש המודיעין הפרו-סובייטי, כך לדברי היסטוריון סורי, "נודע כקצין צעיר, רב תחבולות וחסר מעצורים, שלא יבחל בדבר בכדי להשיג את מטרותיו." ב-1958, הגיח סראג' לקדמת המפה הפוליטית כאחד מראשי תומכיו של נשיא מצרים נאצר, ולכן גזר קופון משמעותי מהאיחוד בין סוריה ובין מצרים. כשר הפנים של הרפובליקה המאוחדת, מיהר לקחת את בני חסותו מהצבא ולהקים עמם משטרה חשאית חדשה, שהופרדה מהכוחות המזויינים ונקראה "מחלקת החקירות הכלליות" (GID, ערבית: מבאחת'). בנוסף, הקים סראג' את "המשרד המיוחד", בראשותם של בורהאן אדהאם וקפטן לחאם, אותו כוח חשאי שהטיל אימה על תושבי דמשק בשנות האיחוד. אויבי המשטר שנגררו לוילות ולבניינים הנטושים של המשרד המיוחד, יצאו משם, אם בכלל, כשברי כלים. אחד מהם, כפי שראינו, היה יועץ צבאי גרמני שאתרע מזלו להסתכסך עם אלויס ברונר הקר והמסוכן. עוזרו של אייכמן, שבנה לעצמו מוניטין בדמשק כ"אויב של היהודים", נעצר בתחילה על ידי המשרד המיוחד, אולם במהרה הפך לאחד מאנשיו. הנאצי, שאימן את השירות החשאי הסורי ב"שיטות הגסטפו", היה אחד מהמרוויחים הגדולים ביותר מהמשטר החדש.

אולם ברונר, שקשר את גורלו בכוכבו של קולונל סראג', לא הבין כי בסוריה אין לבטוח ביציבותו של שום משטר. בספטמבר, כפי שראינו, ניצל בקושי מהתנקשות של המוסד הישראלי, ואת הימים הבאים בילה במספר בתי חולים, נתון לשמירה הדוקה של אנשי המשרד המיוחד. אך באותו הזמן ממש, עברה הרפובליקה המאוחדת סדרה של מהפכים. נאצר הבין, במאוחר, שהיתה זו טעות למנות את עבד אל-חמיד סראג' כ"בוס" של סוריה. משטר הטרור של הקולונל החמיץ את טעמה של הרפובליקה בעיניהם של סורים רבים, והכוח שצבר החל לאיים על המרכז בקהיר. לכן, העביר נאצר את סראג' למצרים, בודד אותו במשרה סמלית וחסרת משמעות של "סגן הנשיא" וגרם לו לבסוף להתפטר מכל תפקידיו. עם זאת, ירידתו של סראג' מהמפה הפוליטית לא שיקמה את מעמדה של הרפובליקה המאוחדת בעיני תושבי סוריה. היא רק ניכרה את סיעת תומכיו משירותי הביטחון, בעוד האוכלוסיה הרחבה מוסיפה להיאנק תחת הבירוקרטיה הסוציאליסטית של קהיר. בצורת שפקדה את סוריה באותה העת רק החמירה את המצב.

ב-28 בספטמבר, יום אחרי נפילתו של סראג', פתחה קבוצה של קצינים ופוליטיקאים סורים בהפיכה צבאית. בשעות הבוקר המוקדמות, התעוררו תושבי דמשק לשאון טנקים וחיילים לבושי אפודים, שכבשו במהירות את מרכז העיר ומתקניה האסטרטגיים. הרדיו הכריז ש"הפיקוד הערבי המהפכני העליון" תפס את השלטון בכדי "לשמור על בטחונה, חירותה וכבודה של הארץ, ולמגר את העריצות והשחיתות." השליטים החדשים הכריזו על פילוג ממצרים והקמתה של רפובליקה עצמאית. הם שחררו אסירים פוליטיים וביטלו את מנגנון הדיכוי השנוא של סראג', במיוחד את מחלקת החקירות הכלליות והמשרד המיוחד. נאצר, טענו, הפך את סוריה ל"כלא ענקי" של משטרה חשאית. זו ריגלה אחרי האזרחים, הקימה אח כנגד אחיו וקרעה את המרקם של החברה הסורית. הממשלה החדשה גרשה את השוטרים, הקצינים והבירוקרטים המצרים מהמדינה, ובנוסף עצרה סורים שהיו מזוהים עם המשטר הישן. ראש וראשון להם היה סראג' עצמו.

ברונר, ששכב באותו הזמן בבית חולים, שמע את החדשות והבין בוודאי שגם הוא נמצא על הכוונת. ערוצי התעמולה של המשטר החדש האשימו את סראג' בהקמה של "מדינת משטרה חסרת רחמים, עם מרגלים ומענים שאומנו בידי מומחים נאצים." ממשלתו החדשה של הנשיא קוסבארי הבטיחה לפרסם את כל הפרטים ב"ספר שחור" שיראה אור בשבועות הקרובים ממש. מקורות רשמיים סורים סיפרו לעיתון הלבנוני L’Orient כי נאצר וסראג' העסיקו לפחות עשרים מומחי גסטפו בתחומי התעמולה, המודיעין, החקירות והריגול. רוב המענים הנאצים הללו נותרו אמנם במצרים, אך קהיר הפקידה שלושה מהם, לרבות ברונר, "עוזרו של אייכמן", על הפרובינציה הסורית שלה. אלו סייעו לסורים לבנות שירות חשאי יעיל יותר, והציגו שיטות עינויים מתוחכמות, מודרניות וחסרות תקדים למדינה "שנודעה בעבר בטוב הלב, הסובלנות והנדיבות של תושביה." התעמולה של המשטר החדש הגזימה קצת. היא הפכה את ברונר ורדמאכר, ועוד אדם או שניים בקהיר, ל"עשרים מומחי גסטפו", אולם משקיפים מנוסים לא הוטעו. כל מי שמכיר את התעמולה הסורית לדורותיה יודע שכל מספר שהיא מעלה, ראוי לחלק במכנה של 10 לפחות.

בעוד הממשלה הסורית החדשה מוקיעה את ברונר וחבריו, הבין התובע הגרמני פריץ באואר שהגיע הזמן לפעולה. צייד הנאצים הבלתי נלאה מפרנקפורט עקב בתשומת לב אחרי המצב הפוליטי בסוריה. האם אכן יעמוד ברונר לדין ביחד עם סראג' על פשעים כנגד העם הסורי? במיוחד התעניין באואר בשמועות על הספר השחור. פרסום ממשלתי רשמי שכזה יוכל לאשר באופן סופי שברונר נמצא בסוריה ולסייע לבקשות הסגרה עתידיות. באואר פנה מיד לקונסול הגרמני בדמשק, אולם זה לא היה אופטימי. הוא הזהיר את התובע שאף משטר סורי, אפילו לא משטר ליברלי יחסית ופרו מערבי כמו זה של קוסבארי, לא יעז להסגיר אדם שנתפס כאויב של ישראל.

הקונסול צדק, למרבה הצער, אך ברונר בכל זאת היה קרוב מאד לשלם בחייו או לפחות בחירותו. עדויות עקיפות מלמדות כי המשטר החדש שקל לכלוא אותו על פשעים נגד העם הסורי, ומי יודע אם היה יוצא מהצינוק. אולם שוב, שיחק לו המזל. הפושע הדווי, שהתהלך עם עין זכוכית מאז נסיון התנקשות של המוסד, נתלה בכנף המעיל של פטרונו, קפטן לחאם, מראשי המשרד המיוחד, שהצליח באופן מדהים להשתלב במערך הביטחון של המשטר החדש. לחאם הלשין על כמה משותפיו לשעבר, ושכנע את הבוסים החדשים כי ברונר יוכל לספק להם פרטים "על פשעיו של סראג'". בסופו של דבר, הספר השחור לא פורסם, וממשלתו של קוסבארי שחררה הן את סראג' והן את אנשיו במהירות יחסית. פרסום פומבי, כפי ששיערה הקונסוליה האמריקאית בדמשק, היה יכול לחשוף יותר מדי סודות ששליטיה החדשים של סוריה העדיפו לקבור. למשל, מי מהם שיתף פעולה בשקט עם המנגנון של סראג' לפני ההפיכה. ברונר, בסופו של דבר, ניצל פעמיים. הישרדותו של קפטן לחאם, שעלה לדרגת גנרל, סייעה לו להתברג בשנית במנגנון המודיעין הצבאי. במקביל, גניזתו של הספר השחור הגנה עליו מהסגרה לגרמניה. אם זה היה מתפרסם, אף משטר סורי עתידי לא היה יכול להתכחש לנוכחותו במדינה.

כמובן שהמשטר החדש, שהוקיע את קודמו על העסקה של מומחים נאצים, לא נרתע מניצול מומחיותו של ברונר. אמנם בתי העינויים של המשרד המיוחד נעלמו, וסוריה נהנתה מתקופת ליברלית קצרה, אבל ברונר הוסיף לפעול מתחת לפני השטח. הממשלה הפקידה בידיו "משרד ייבוא וייצוא" תמים למראה בחריקה, שכונת העסקים של דמשק. שם עבד ביחד עם המענה מהמשרד המיוחד, שסייע לו להתעלל במשכיר הדירה שלו לשעבר. חמוש בשם בדוי חדש, "ארמין חאזיס", נסע בכל בוקר לבסיס המודיעין בואדי בראדה, פרבר הררי בדרום מערב דמשק, בכדי לאמן קצינים סורים בטכניקות חקירה ובטחון פנים. לפי מקורות מודיעין ישראלים וגרמנים הוא אפילו כיהן כמנהל בית הספר, אם כי יש להטיל בכך ספק מסויים.

השפעתו של ברונר גברה בשנת 1963, כאשר המשטר הליברלי יחסית הופל בהפיכה צבאית שנייה. במיוחד שגשג תחת שלטונה של מפלגת הבעת', שחוללה הפיכה צבאית שלישית בשנת 1966. תלמידיו כללו דמויות שרכשו מוניטין אפל במיוחד בדפי ההיסטוריה הסורית: גנרל עלי חיידר, אבי הכוחות המיוחדים הסורים, עלי דובא, המפקד מטיל האימה של שירות המודיעין הצבאי, ומוסטפא טלאס, שר ההגנה העתידי של משטר אסד. ברונר לימד את חניכיו גרמנית, "עם המבטא הוינאי השרמנטי". העיתונות הלבנונית של אותם ימים הציגה אותו כגאון המרושע מאחורי מדינת הטרור הסורית בתקופת הרפובליקה המאוחדת, ולאחר מכן גם במשטר הבעת'. יש הסבורים גם שהמציא את אחד ממכשירי העינויים הסוריים המפורסמים ביותר, מתקן מתועב שידוע כ"כיסא הגרמני", ביחד עם גלגלי עינויים למיניהם. משטר הבעת' פינק אותו במשכורת גבוהה, הטבות ומכונית עם נהג צמוד. ביתו ברחוב ג'ורג' חדאד המה ממבקרים, וראשי המשטר נתנו לו מתנות ומזכרות, ביניהן גם מאפרה שהיתה שייכת למרגל הישראלי אלי כהן.

ישראל כמדומה שכחה אף היא מברונר. ב-1968 החליטו ראש הממשלה לוי אשכול ומפקדי זרועות המודיעין לצמצם את ציד הנאצים למספר קטן מאד של פושעים ידועים במיוחד, שברונר לא היה אחד מהם. האיש של היטלר בדמשק חי בשלווה כמומחה לחקירות ועינויים, עד לעלייתו של מנחם בגין לשלטון בישראל בשנת 1977. בעיני ראש הממשלה החדש היתה לשואה חשיבות עליונה, ולכן הורה לראש המוסד יצחק חופי להרכיב רשימה חדשה של נאצים נמלטים, ולתכנן כיצד "לעצור אותם, ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם." הפעם, תכנן המוסד מזימה חדשה, שבה נטלו חלק סוכן ביון בוסני וקבוצה מוזרה שנודעה כ"אגודת ידידי צמחי המרפא." ברונר עלה על הכוונת בפעם השנייה.

לפרק הבא: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר