לפעמים מדהים עד כמה הקשר בין הפרשנויות הפוליטיות למציאות בשטח קלוש. ראיות? ביסוס? הצחקתם את שלום ירושלמי. אז קחו מנת מעורב, שבו מול המחשב – ועל הדרך – גלו מי נשלח על ידי הקב"ה כדי להציל את עם ישראל.

גילוי נאות (1): בבחירות האלה אני תומך במפלגת העבודה, ולכן איני מתיימר להיות אובייקטיבי. אולם התופעה של פרשנויות מופרכות קיימת לצערי לכל רוחב המפה הפוליטית, ומלבד גיא רולניק וכמה אחרים, רוב הפרשנים מתמחים בהפרכת בלונים. אז אם יש לכם דוגמאות לפרשנויות מופרכות כנגד המפלגה החביבה עליכם – התגובות פתוחות בפניכם וגם אשמח לקבל מאמר אורח.

גילוי נאות (2): גם אם אתם לא ממש מכורים לפוליטיקה, אתם חייבים – ממש חייבים – להיכנס ל"נערה בהצבעה" של רחלי רוטנר, בלוג סאטירי על תשדירי התעמולה. אני קראתי אותו באייפון, ברכבת עמוסה בטוקיו, ונקרעתי מצחוק למבטיהם התמהים של שאר הנוסעים. קראו כאן על שאול מופז ומוישה אופניק, ומתי כדאי לברוח בצרחות מהמקלחת, וכאן –  על מכוערים וכוכבניות גיור, וגם – את מי שלח הקב"ה להושיע אותנו מכבלי עבדות. 

אזרחים מעורבים מבחינה פוליטית, המתעדכנים באופן קבוע בכל מאמר, סקר או התבטאות לקראת "יום הבוחר" שיתקיים בעוד שבוע וחצי, רגילים כבר לפרשנויות פוליטיות מכל סוג, זן ומין – מעטות מהן מעמיקות, רובן חסרות השראה, וחלקן הגדול מופרכות וחסרות בסיס. בניגוד לחוקרים, למשל, פרשנים פוליטיים אינם צריכים להוכיח את דבריהם, ויכולים להפריח לחלל האוויר בלונים חסרי כל ביסוס, ראיה או הוכחה.

לאחרונה, הגדיל לעשות הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי. בטורים נמרצים ותכופים, שבוע אחרי שבוע, הפריח לחלל האוויר פרשנויות בחירות שאיש לא יודע מאין הגיעו ועל מה הן מבוססות. במשך חודשיים כמעט, למשל, הוא טען, שוב ושוב, שיו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', השלימה עם תבוסתה ו"אינה מציגה אלטרנטיבה".  זו תופעה מדהימה, כתב ירושלמי, ש"חוקרים ואנשי מדע המדינה צריכים לעסוק בה". דא עקא, שעל חוקרים כאלה מוטלת חובת הוכחה, שירושלמי רואה עצמו פטור ממנה. מעקב אחרי כל הראיות שעמדו בפנינו באותה התקופה, ראה כי יחימוביץ' מעולם לא "השלימה" עם שום תבוסה – אלא להיפך, פעלה בשטח במרץ חסר תקדים כמעט כדי לשפר את סיכויי מפלגתה בבחירות. הדבר דומה לפרשנים אחרים שפמפמו במשך חודשים כי כל רצונה של יחימוביץ' הוא לזחול לקואליציה של נתניהו. אבל יחימוביץ' דווקא אמרה, שוב ושוב, שהסיכוי שתשב בממשלת נתניהו "אפסי" או "דמיוני". ובכל זאת, הפרשנים שלנו החליטו שבעברית "אפסי" או "דמיוני" פירושו "כן". האם היו להם ראיות נוגדות? ראיונות עם בכירים ממפלגת העבודה שהצביעו על תוכנית סודית להיכנס לממשלה? מסמך מרעיש שנפל בידיהם? לא ממש. עכשיו, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הכריזה בריש גלי שלא תשב עם נתניהו בשום מקרה, הפכו הפרשנים את הודעתה ל"סלטה" או ל"פליק פלאק". האמת היא, כפי שהודה אטילה שומפלבי, שכאשר יחימוביץ' אמרה "סיכוי אפסי" היא התכוונה לדבריה, ואף הבהירה אותם לכל בני שיחה במשך שבועות ארוכים. היו אלו רק הפרשנים הפוליטיים השונים שהפריחו מסר הפוך, שמקורו אך ורק בדמיונם הקודח. (דרך אגב, שומפלבי סתר את עצמו וחזר לנגן את הזמירות הישנות בדיוק יומיים אחר כך, אבל מי זוכר). יתכן, כמובן, שיחימוביץ' תפר את הבטחתה, תשקר לבוחריה ותחליט להתאבד פוליטית – אולם יש להביא ראיה כלשהי כדי לטעון, בביטחון עצמי גדול כל כך, שהיא מתכננת לעשות זאת מראש.

            בינתיים, ממשיך שלום ירושלמי לפרשן את הבחירות לדעת. לאחרונה, יצא בכותרת כי "פרס מעורב בניסיון האיחוד בשמאל". איך אנחנו יודעים? אה… לבני נפגשה עם פרס, ו"בכיר בליכוד" שיער, ללא כל מידע על תוכן הפגישה, שהיא עסקה בניסיון ליצור גוש חוסם לנתניהו. אלמנטרי ממש, ווטסון. אם "בכיר" אלמוני בליכוד ניחש, זה כנראה מצדיק כותרת ראשית בעיתון. לאותה ידיעה גם צורפה "שיחה" מדומיינת בין שלי יחימוביץ' לציפי לבני, שמציגה את שתיהן באור מגוחך. השיחה כמובן לא היתה ולא נבראה, וכל כולה פרי דמיונו של ירושלמי.

            לא היה שווה לעסוק בתופעה הזאת, אם היא היתה מוגבלת רק לשלום ירושלמי ולאחדים מעמיתיו. הבעיה היא, שהיא הפכה להיות כללית. רבים מהפרשנים הפוליטיים בעיתונות כבר לא רואים עצמם כמשקיפים שתפקידם לפענח את המציאות בעזרת ראיות מוצקות, אלא כאלו שתפקידם לקבוע את סדר היום הפוליטי. אלו אינם דברים בעלמא. גזר הדין של פרשנים יכול להשפיע מאד על זרימת הקולות, ויש לו גם נטייה מרגיזה "לחסל" באיבן מפלגות פוליטיות חדשות עם רעיונות מקוריים. קשה למשל לראות כיצד מפלגה חדשה שאינה דורכת בקונצנזוס, תוכל לשרוד את החיצים שמפנים אליה הפרשנים הפוליטיים. מספיק שנוצר בינם קונצנזוס ש"אין סיכוי" למפלגה מסויימת להצליח, כדי להפוך את התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, כך שנוצר אפקט מסוכן של "המנצח לוקח הכל": מפלגה מבוססת שזוכה לכבוד מהפרשנים, תזכה ליותר קולות להבא. ובעניין מפלגת העבודה, הפמפום הפרשני הבלתי פוסק על "זחילתה" כביכול של שלי יחימוביץ' לממשלת נתניהו הפך במהרה לעובדה מוגמרת בכותרות, יצר דה-מורליזציה בקרב פעילי מפלגת העבודה, תרם בסבירות גבוהה לירידה בסקרים והוביל את יחימוביץ' לשלול את האפשרות באופן מוחלט במסיבת העיתונאים האחרונה שלה. האם ההתפתחות הזאת חיובית או לא – זו שאלה התלויה בעמדתו הפוליטית של כל קורא וקורא. אולם אליבא דכולי עלמא, אין זה תפקידו של פרשן פוליטי להכות גלים באמצעות יצירת "עובדות" פרי הדמיון. כל עיתונאי הנוהג כך, מועל בתפקידו ובאמון שנותנים בו הקוראים.