מבעד לערפל התודעתי שבו היא שרוייה, קייב היא עיר מרתקת ומפתיעה מאין כמוה: עבר אפל ושטוף בדם, הווה סוער ומלא תקווה, אומנות רחוב, חיים סוערים וקתדרלות מפוארות עם כיפות בצל. כל אבן מהדהדת זיכרונות של תרבות יהודית, פולנית, רוסית ואוקראינית, פסלים משונים מסרטים סובייטים מקשטים את הרחובות, כל פינה שוקקת חיים ותרבות, והאוכל המקומי מפתיע באיכותו. רשמים מטיול הבוטיק הנהדר של שלום וקטיה, ושבע המלצות חמות.

ברחוב ראשי בלב קייב, בירת אוקראינה, עומד פסל מוזר של קיפוד – עדות לאחת היצירות התרבותיות ההזויות ביותר שהופקו בברית המועצות לשעבר. סרט האנימציה הקצר "קיפוד בערפל", שנוצר ב-1975 על ידי הבמאי יורי נורשטיין, מספר על קיפוד ודובון שנהגו לספור ולסדר כוכבים. כדי לחמם את עצמם בלילות הקרים, וכנהוג בקרב פועלי כפיים בברית המועצות, הקיפוד נהג להביא קנקני תה לוהט עם ריבה. יום אחד, בדרכו למקום העבודה, תעה בערפל סמיך, ושם עבר סדרה של חוויות הזויות כמו נפילה לעומקו של נהר ומפגש עם סדרה של יצורים. הסרט, שהאסתטיקה שלו פסיכודלית באופן מלבב, מותיר רושם מוזר למדי. ניכר שהבמאי וצוותו, המוכשרים ללא ספק, עישנו עשבים כלשהם בזמן הכתיבה. עולם היער והחיות נחשף בהדרגה לעיני הצופים מתוך האפלה, השמיים זרועי הכוכבים והערפל הסמיך. תושבי קייב, שהעידן הסובייטי לא חביב עליהם במיוחד (בלשון המעטה), בחרו בכל זאת ליצור מזכרת לסרט האהוב, והציבו את פסל הקיפוד במקום מרכזי בעירם.

כמו הקיפוד הסטלן מהסרט, קייב עצמה מגיחה לתודעה העולמית מדי פעם מתוך ערפל האלמוניות. רוב הצופים מכירים אותה מתוך שידורים סנסציוניים בתקופת מהפכות ומהומות. בזיכרון היהודי, היא מעלה זכרונות של אנטישמיות, פוגרומים, שואה והטבח בבאבי יאר. לאחרים, שמכירים אותה יותר, היא מהדהדת גם זכרונות טובים יותר, של חיים יהודיים סוערים ועשירים, נפרדים ובו בזמן מעורבים עד לבלי היכר עם האוכלוסיה האוקראינית, הפולנית והרוסית במקום.

אולי יש כאלו שיודעים שדווקא אוקראינה, שידועה לשמצה בעברה האנטישמי, היא המדינה הראשונה במרחב שמינתה ראש ממשלה יהודי. או על המאמצים הכבירים שממשלתה עושה לשפר את זכויות האדם ולבער את השחיתות. לאחר המהפכה, פיזרה הממשלה החדשה את משטרת המהומות האכזרית והידועה לשמצה (רוב אנשיה ערקו לרוסים וסייעו בכיבוש חצי האי קרים), והחליפה גם את המשטרה הרגילה בכוח של צעירים משכילים שאומנו בידי מדריכים אירופיים. מבחינה זו, גם השחיתות הסובייטית שכל כך אפיינה את המדינה הזאת, נסוגה באופן משמעותי, ברמת חיי היומיום אם לא ברמת הפוליטיקה הגבוהה. באופן כללי, ניכר שהעוינות לרוסיה והניסיון להתקרב לאירופה מסמנים שיפור ניכר, יומיומי ומתמיד ברמת זכויות האדם – לרבות העלאה על נס של הדמוקרטיה, זכויות למיעוטים דתיים, חופש הדיבור וזכויות להט"ב. נוסעים ומטיילים, אם רק ירחיקו מבעד לערפל התודעתי שעוטף את קייב, יגלו את אחד מהיעדים המרתקים והמהנים ביותר באזור הזה של העולם.

חירות – זו הדת שלנו. כיתוב בכיכר מיידאן, מרכז קייב

 בשבוע שעבר, היתה לי זכות גדולה להצטרף לשלום בוגוסלבסקי, בעל הבלוג המומלץ תניח את המספריים ומדריך מוערך, במיזם הטיולים המיוחד שלו באוקראינה. שלום ובת זוגו, קטיה, מדריכים טיולי בוטיק במרחב האוקראיני. אלו נועדו לאנשים שמחפשים סגנון, תרבות, פאן ועומק אינטלקטואלי, מעבר לרשימה הרגילה של "אתרי חובה". הטיול הוא למעשה סדרה של פעילויות תרבותיות וקולינריות (אופרה, בית מרחץ מסורתי, מסעדות איכותיות ומיוחדות), וסיורים ממוקדים בנושאים כמו היסטוריה אוקראינית, היסטוריה יהודית, אומנות רחוב, המהפכה באוקראינה ומונומנטים סובייטיים – שכל אחד יכול לקחת או לא לקחת כרצונו. חלק מהסיורים הובלו בידי מדריכים אוקראינים מקומיים, שחלקם סיפרו לנו על אירועים דרמטיים שבהם השתתפו בעצמם.

בעזרת שלום וקטיה, יתר המדריכים וגם השיטוטים העצמאיים שלי ברחבי העיר, זכיתי להעיף מבט ממושך באחת הערים המרתקות יותר והמתויירות פחות במרחב המזרח אירופאי. קייב היא קודם כל עיר יפה: מלאה בארמונות משוחזרים, בתים הדורים בסגנון בארוקי, ורחובות רחבים מוצלים בשדרות של עצים ירוקים. היא גם פארק הנוף ההררי, המשקיף על פסלי הקדושים נושאי הצלבים, כיפות הבצל הזהובות והנוף המרהיב של נהר הדנייפר הכחול, וקתדרלות מפוארות שחלקן נראות כמו ממתקים צבעוניים. חשוב מכך, היא גם עיר מלאת חיים. ברחוב הראשי, חרישאטק, בכיכר העצמאות (מיידאן – שנודעה לקהל העולמי בעיקר לאחר המהפכה האחרונה) מבקרים יכולים לחזות בפרץ בלתי נדלה של יצירתיות. הקירות מלאים באומנות רחוב ססגונית, הרחובות מקושטים בפסלים מסרטים סובייטיים (לרבות אותו קיפוד סטלן שהזכרנו בתחילת הפוסט), ואולמות התיאטראות עמוסים בהצגות, אופרות, בלט, סרטים ומופעים.

זכרונות לעבר: פסל מקומדיה רומנטית סובייטית

אז מה כדאי לעשות בקייב? הנה כמה המלצות, באדיבות הינשוף:

1.  סיורי אומנות רחוב: קחו לעצמכם מדריך מקומי שמכיר את הסצינה. הסתובבו בפארק הנוף, השקיפו על נהר הדנייפר, ובחנו את הפסלים והציורים המוזרים והמגניבים בגני השעשועים, צדי הדרכים וקירות הבתים.

2. רוחניות ופאר דתי: כל מי שמבקר בקייב, אסור שיפספס את Percheskaya Lavra, מנזר המערות עוצר הנשימה. המתחם הזה כולל כמה קתדרלות מפוארות עם כיפות זהב, שחלליהן האפלוליים אפופים בענני קטורת ושירת מקהלות הרמונית. במתחם יש מוזיאונים של תכשיטי זהב סקיתיים, מיניאטוריות יפיפיות ואומנות עממית אוקראינית. מי שלא סובל מקלסטרופוביה, יכול לרדת לעומק האדמה, למערות המסתוריות, ולהסתובב עם נר דולק בין מומיות של נזירים חנוטים וצלמי קדושים. הלאברה אינה האתר הדתי המעניין היחיד בקייב. מנזר אנדריי נראה כמו ממתק, מנזר מיכאל הוא מקום מצויין לשמוע מיסות ומוזיקה דתית, ומנזר סופייה (שנועד לחקות את הכנסייה המפורסמת באיסטנבול) הוא מוזיאון מצויין לאומנות ביזנטית.

מנזר אנדריי הקדוש

הלאברה – מנזר המערות, מבפנים

3. אנדרטאות: בספרו, "ארצות הדמים", תיאר ההיסטוריון תימוטי סניידר כיצד אוקראינה, שהיתה קו שבר מבעבע בין עמים וקבוצות אתניות שונות, הפכה למוקד לזוועות הגרועות ביותר במאה העשרים. הארץ, שאוכלוסייתה היתה מורכבת מאוקראינים, רוסים, יהודים, פולנים, גרמנים וקבוצות אתניות קטנות יותר, בקושי התאוששה מאימי מלחמת האזרחים הרוסית ומלחמת העולם הראשונה, וכבר נמחצה באגרוף הברזל של הסטליניזם. בשנות השלושים, ביצע סטלין מסע של הרעבה מכוונת, שנועד להשמיד, פשוטו כמשמעו, את ציבור האיכרים האוקראיני. בהרעבה הגדולה, שידועה באוקראינית כ-HOLODOMOR, נספו בין 3 ל-7 מיליון איש – כפריים שגוועו ברעב, לאחר שניזונו מעשבים ושורשים ואף אכלו את ילדיהם, מטרים ספורים ממחסני חיטה ממשלתיים עמוסים בכל טוב ונעולים במנעול ובריח. לאחר מכן הגיעה מלחמת העולם השנייה. לאומנים אוקראינים אחדים שיתפו פעולה עם הנאצים (חלקם, למרבה הזוועה, גם בפוגרומים מזוויעים ורצח יהודים), אבל רובם גילו מהר מאד שהכובש החדש אכזרי בדיוק כמו הישן. בפועל, היטלר תכנן להרעיב למוות את האוקראינים בדיוק כמו סטלין. במהלך המלחמה, אוקראינים רבים מספור שירתו בצבא האדום או בחוליות פרטיזנים שנאבקו בכובש הגרמני, וחלקם – לרבות אנשי כנסייה בכירים – גם סייעו להציל יהודים מהנאצים.

פרטיזנים אוקראינים באנדרטת מלחמת העולם השנייה

הטרגדיות של יהודים, רוסים ואוקראינים – הראשונים קורבנות, האחרונים קורבנות ופושעים בעת ובעונה אחת – שלובה ושזורה בנוף האנדרטאות של קייב. התייר בעיר יכול לראות את האנדרטה הסובייטית הגרנדיוזית של מלחמת העולם השנייה – פסל "אמא מולדת" ותגליפים הירואיים המזכירים את המוטיב הציוני של "שואה ותקומה", את האנדרטה קורעת הלב לטבח היהודים בבאבי יאר, ואת פסל הילדה הגוועת ברעב שנועד להנציח את ההולודומור. תמונת האנדרטאות בכללה מייצגת בעיקר נראטיב של מלכוד: עם שבעיני עצמו היה לכוד בין כובשים שמעולם לא החליט מי מהם אכזרי ורצחני יותר, שמחה וגאווה על תרומתם לניצחון העולם החופשי על הנאצים, לצד אבל על נצחון הסטליניזם שהגיע בזכותו.

4. כיכר מיידאן: העבר האפל וההווה הסוער מתערבבים זה בזה בכיכר העצמאות, הידועה במערב פשוט כ"מיידאן" (כיכר). בכיכר הזאת, לפני שנים ספורות בלבד, התקוממה האוכלוסייה האוקראינית כנגד השלטון המושחת, הפרו-רוסי של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. לאחר חודשים של עימותים עם משטרת המהומות, החליט מישהו בממשלה להציב צלפים בקומות העליונות של המלון הסמוך, ולירות למוות במפגינים אקראיים. הרחוב שליד הכיכר מלא באנדרטאות להרוגי המהפכה, שלא כולם הגיעו מאוקראינה. חלקם היו אזרחי רוסיה, גיאורגיה או מדינות פוסט-סובייטיות אחרות. מעל הכיכר ישנו שלט ענק, "החירות היא הדת שלנו", עם תמונה של שלשלת מתנפצת. כיום "מיידאן" היא מרכז עירוני שוקק חיים, מלא בבניינים מוארים, דוכנים ומזרקות שוצפות וצבעוניות. זוגות צעירים מסתובבים בה שלובי ידיים, וזמרים שרים בלדות אהובות באוקראינית ורוסית. המראה שלה בערב הוא בלתי נשכח.

מזרקה בכיכר מיידאן

5. פארק רוס הקייבית: איש עסקים אוקראיני חובב היסטוריה ניצל את עושרו הרב והחליט לשחזר את ממלכת קייב בימי הביניים (רוס הקייבית), בדיוק כפי שהיתה במאה העשירית. התוצאה היא גן עדן לחובבי ההיסטוריה, התחפושות התקופתיות וגיקים באופן כללי. פארק רוס הקייבית, ששוכן בלב היער כארבעים דקות מקייב, הוא שחזור מדויק של עיר ימי ביניימית מבוצרת עם חומות מעץ, כנסיות, זירות אבירים ופונדקים שבהם אפשר לשתות יין דבש מתובל. עובדי המקום מסתובבים בתלבושות היסטוריות שנתפרו כולם ביד, ובמקום מתקיימות תצוגות פרשים וסוסים, תחרויות רמחים, סיוף, קשתות ומלאכות מסורתיות שונות.

6. קולינריה: בגלל פערי המטבע בין השקל למטבע האוקראיני (הגריבנה), קייב היא גן עדן לתיירים חובבי אוכל ומשקה.  אפילו מסעדת שף מפורסמת עם שם בינלאומי, תעלה כ-125 שקלים לארוחה מלאה כולל אלכוהול, ומסעדות מצויינות פשוטות יותר – כעשרים עד ארבעים שקלים לאדם. כיאה למטבח שספג לתוכו השפעות רוסיות, טורקיות, טטאריות, פולניות, וגרמניות, הבישול הקייבי מספק אינספור הפתעות לפודיז המבקרים בעיר. ורניקי, כיסונים ממולאים בפטריות ובשר ציד, "דג מלוח במעיל פרווה", עוגות קייב ססגוניות, תבשילי בשר, גבינות ארטיזניות, נקניקים מיוחדים, בירות בוטיק ספוגות בדבש, וכמובן – וודקה משובחת בטעמי פירות.

7. באנייה: אי אפשר לסיים את הטור הזה, בלי לומר כמה מילים על חווית המרחץ הרוסי-אוקראיני המסורתי, הידוע בשם באנייה. בטיול, הלכנו ביחד לצריף באזור נידח של נהר הדנייפר, ממש על גדת הנהר. קבוצת חברים שוכרת ביחד את המקום. על השולחן בסלון מעמיסים מתאבנים ומטעמים (זאקוסקי), לצד בקבוקי בירה, וודקה ויין. מומלץ לטעום קצת מהתקרובת, לשתות כוסית או שתיים, ואז ללכת לסאונה הלוהטת. בתוך הסאונה, נהוג להצליף בעצמך בענפים ריחניים, המספיגים בושם טבעי לתוך העור. משם – קופצים לטבול במימי הנהר הקרים, חוזרים לוודקה ולאוכל, אז לסאונה, וחוזר חלילה…

ומי שרוצה לטעום עוד (תרתי משמע) מהמדינה המדהימה הזאת, כדאי שייכנס לדף הטיולים של שלום וקטיה באוקראינה. הקבוצות הבאות ייצאו לאודסה ולבוב, ערים עם אופי וקסם שונה לחלוטין, ששזורות אף הן ללא הפרד בהיסטוריה שלנו – לא רק של העם היהודי, אלא גם של הציונות ומדינת ישראל.

האם יכול ראש מדינה לקבל הזדמנות שנייה לנהל את אותה המלחמה, הפעם בראש מדינה אחרת? האם היכרות אישית עם דונאלד טראמפ יכולה לשנות את כיוון ההיסטוריה? האם אפשר להחליף אליטה מושחתת בצעירים אידיאליסטים? ואיך החדשות המקומיות של אודסה היום עשויות להפוך לכותרת של הניו-יורק טיימס מחר? הינשוף בטור אורח של שלום בוגוסלבסקי, מייסד המיזם טיולים אורבניים בקייב.

לאחרונה, התפטר מושל מחוז אודסה שבאוקראינה מתפקידו בהפגנתיות. הוא יצא פומבית נגד נשיא המדינה, שאי אז חלק אתו את ספסל הלימודים באוניברסיטה בקייב ולפני כשנתיים נתן לו מקלט, אזרחות אוקראינית ואת אחד המינויים הנחשקים במדינה. המושל האשים את הנשיא בשחיתות, בכך שהוא לא מניח לו לעשות רפורמות ולנקות את עיר הנמל האגדית משחיתות ופשע, וגם מפוליטיקאים ואוליגארכים אחרים לא חסך את שבטו. שמו של המושל הוא מיכאל סאקאשווילי, והוא כבר עשה זאת בעבר בארצו. שם, מלחמתו בשחיתות הביאה אותו לכיסא הנשיא בגיל 37. הוא קצר שורה של הצלחות מרשימות אך גם פלישה רוסית והאשמות על התנהלות לא דמוקרטית. לבסוף העמיד פוטין תנאי: רוצים שהטנקים שלנו ייצאו מגיאורגיה? תדאגו שסאקאשווילי לא יהיה נשיא יותר. וכך מצא את עצמו המטאור הגיאורגי מתחיל קריירה פוליטית חדשה במדינה השכנה.

יש באוקראינה אליטה פוליטית, אומר סאקאשווילי. מאז העצמאות (1991) אנחנו רואים שוב ושוב את אותם הפרצופים הפוסט-סוביטיים. ועד שלא יחליפו את כל האליטה הזאת באנשים צעירים ואידיאליסטים שטרם הושחתו, אוקראינה לא תחלים. כבר היו לנו שני מאידאנים, ואנחנו בדרך לשלישי שיהיה הרה אסון. כי אמון הציבור בשלטון נשחק עד עפר ובצל המלחמה עם רוסיה, מסתובבים במדינה הרבה חיילים חמושים וזועמים. זה דורש מעט רקע.

המאידאן היא "מאידאן ניזאלז'נסטי". "כיכר העצמאות" בלב הבירה קייב. זוהי גם מילה שמטילה אם לא אימה, אז לפחות מעט זהירות בלבו של כל פוליטיקאי. פעמיים, יצאו חלקים גדולים מהציבור האוקראיני לכיכר הזאת והפילו את השלטון בשם ערכים לאומיים-ליברליים. לאומיים – משום שהמכנה המשותף הרחב של המפגינים היה תמיכה בעצמאות אוקראינה, להבדיל מהיותה מדינת חסות של רוסיה. וליברליים – משום שהם רוצים מדינה שמתנהלת כדמוקרטיה ליברלית, פוליטית וכלכלית. להבדיל מהמודל הפוטיניסטי של דיקטטורה למחצה וכלכלה שנשלטת ע"י קבוצת אוליגרכים שמקורבת לשלטון.

הפעם הראשונה הייתה "המהפכה הכתומה" ב-2004. הפוליטיקאי הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' נבחר לנשיא בבחירות שכנראה זויפו. הציבור יצא למאידאן, בית המשפט העליון קבע שהבחירות אכן זויפו ובבחירות החדשות, הפעם בפיקוח בינ"ל צמוד, נבחר יריבו ויקטור יושצ'ינקו.

ב-2010 ינוקוביץ' חזר לכיסא הנשיאות והפעם, התחיל לשאת ולתת עם האיחוד האירופי על הסכמים שיהוו את הצעדים הראשונים להצטרפות אוקראינה לאיחוד. אבל בלחצו של פוטין, נסוג מהחתימה ברגע האחרון. באותו זמן היו בכיכר כמה מאות סטודנטים שהגיעו כדי לחגוג את החתימה. החגיגה הפכה למחאה שפוזרה באלימות קשה ע"י "ברקוט". משטרת המהומות האימתנית במודל הסובייטי, שמאז פורקה באוקראינה אך עושה חיל ברוסיה. אירוע זה הוציא המונים לרחובות, ועל רקע הסלמת האלימות מצד "ברקוט" כיכר העצמאות נהפכה למבצר והמפגינים הדפו את התקפות המשטרה באבנים ובקבוקי תבערה. לבסוף, מעל 100 מפגינים נרצחו בירי צלפים ביום אחד, כמתנת פרידה מצד ינוקוביץ' שעלה על מסוק וברח לרוסיה. הסרט התיעודי Winter on Fire מתאר את אותם אירועים דרמטיים מנקודת המבט של המפגינים, וניתן לצפות בו כאן.

ינוקוביץ ברח מפני שהפרלמנט הדיח אותו והכריז על בחירות חדשות לנשיאות, שבהן נבחר איל ההון פטרו פורושנקו. לאחר מכן רוסיה כבשה וסיפחה את קרים ומיליציות בתמיכתה השתלטו על המחוזות לוהאנסק ודונייצק, בהם מתנהלת מלחמת חפירות שגבתה חיי 10,000 אוקראינים והביאה לגל של כמיליון וחצי פליטים.

האם השתנה משהו אחרי המהפכה? הייתי אומר שכן. במדדים של תשתיות ציבוריות, מלחמה בשחיתות, דמוקרטיה ושקיפות, זכויות אדם ואזרח ובעיקר – באווירה הציבורית שנעשתה לחיובית בהרבה. ומי שיבקר באוקראינה היום ירגיש זאת גם אם הוא לא הכיר את המצב כפי שהיה לפני כן.

מצד שני, אני משקיף מן הצד. תייר שיכול לבזבז על בילויים ומזכרות משכורת חודשית מקומית. כך שלי קל יותר לראות את חצי הכוס המלאה. האנשים ברחוב יגידו, לעיתים קרובות, ששום דבר לא השתנה. את המשבר הכלכלי והצניחה בשער המטבע היה עוד אפשר לספוג, כי הייתה מהפכה ויש מלחמה. אבל התחושה שהפוליטיקאים שאחרי המהפכה לא מתנהלים באופן שונה מהותית מקודמיהם מעלה את השאלות בשביל מה היה צריך את המאידאן הזה, ושמא נחוץ מאידאן שלישי?

בשנה האחרונה רצה באוקראינה סדרת פריים טיים בשם "משרת העם" בכיכובם של קבוצת הקומיקאים "רובע 95" שמשקפת כנראה קונצנזוס רחב למדי, לפחות בדור הצעיר. גיבורה הוא מורה צעיר ואידיאליסט להיסטוריה בתיכון בקייב שיום אחד מתפרץ בנאום מלא גידופים על הפוליטיקה והפוליטיקאים. כולם גנבים ומושחתים, הוא אומר, ואנחנו בוחרים שוב ושוב את "הרע במיעוטו" כדי לקבל שוב את אותו הדבר.

תלמיד מצלם אותו בהיחבא ומעלה את הסרטון ליו-טיוב. הסרטון עף ברשת, התלמידים מגישים בשמו של מורם מועמדות לנשיאות ולהפתעת כולם, ובראשם המורה עצמו, הוא נבחר לנשיא. הוא ממנה את אשתו לשעבר וחברי ילדותו לשרים ובכירים אחרים, ובעזרת רוחותיהם של גיבורים היסטוריים שרודפות אותו בחלומותיו ומחלקות לו עצות, יוצא למערכה נגד הממסד הישן ואילוצי המציאות לביעור השחיתות וכינון מדינה מתוקנת.

במקרה או שלא, הסיפור תואם לא רק פנטזיה ציבורית נפוצה אלא גם את הדברים שאומר מיכאל סאקאשווילי. ומה שיותר מעניין, עומד בקנה אחד עם לא מעט ממעשיו בעבר.

סאקאשווילי הוא בן טיפוחים של המערב. אחרי לימודי משפט בינ"ל בקייב, הצעיר הגיאורגי סיים תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה, ארה"ב, על מלגה של מחלקת המדינה ולאחר מכן השתלם במכון הבינ"ל לזכויות אדם בשטרסבורג. בעודו עובד במשרד עורכי דין יוקרתי בניו-יורק נקרא לדגל ע"י נשיא גיאורגיה, אדוארד שוורנאדזה, נבחר לחבר פרלמנט ולאחר מכן לראש וועדה ולשר המשפטים.

בתפקידיו אלו הוביל רפורמות מרחיקות לכת בתחום אכיפת החוק. הידועה מביניהן היא משטרה חדשה לגמרי. שם, אפשר להגיד, רואים לראשונה את תפיסתו שממסד פוסט-סבייטי רקוב מהשורש לא משנים מבפנים אלא מחליפים. את המודל המשטרתי שלו הוא ייבא גם לאוקראינה ומדובר כנראה בהצלחה הגדולה ביותר של הממשל החדש. זוהי משטרת סיור שאליה מגוייסים צעירים משכילים שזוכים לאימון מודרני ומשכורות טובות, מדים ותחנות משטרה חדשות, הכשרה בזכויות אדם ואזרח ושירות לציבור ואפס סובלנות לנטילת שוחד ולגזענות.

אך בדומה למה שעשה באוקראינה לאחרונה, התפטר סאקאשווילי מהממשלה תוך שהוא מאשים את עמיתיו, כולל שוורנאדזה, שהכניס אותו לפוליטיקה, בשחיתות ובטרפוד רפורמות נחוצות. בראש מפלגה משלו, עם אג'נדה של לאומיות, סובלנות כלפי מיעוטים, כלכלת שוק ודמוקרטיה ליברלית, הובס ע"י שוורנאדזה בבחירות שגם בהן, כמו באוקראינה, היו אי סדרים. כמו האוקראינים, גם הגיאורגים יצאו לרחובות והביאו להפלת הממשלה במה שכונה "מהפכת הוורדים". בבחירות הבאות, סאקאשווילי נבחר ברוב דמיוני של 96% ונעשה לנשיא הצעיר באירופה. בגיל 37.

כאמור, סאקאשווילי הוביל רפורמות רבות, קצר שורה של הצלחות וזכה לשבחים מפעילי זכויות אדם וממנהיגים בכל העולם, מימין ומשמאל. אך ניסיונו לצרף את גיאורגיה לאיחוד האירופי ונאט"ו, תוך ביסוס השליטה על מחוזות תחת השפעה רוסית וכל זאת מבלי להביא את היחסים עם רוסיה לכדי משבר, לא צלחו. על רקע האשמות בשחיתות ובנטיות דיקטטוריות והפגנות שדוכאו באלימות, רוסיה הפציצה את גיאורגיה ופלשה אליה כשהיא מציבה תנאי: תיפטרו מסאקאשווילי ואנחנו נעזוב.

שתי מדינות בנסיבות דומות, היסטוריה קרובה מקבילה ופוליטיקאי אחד שעבר מאחת לשנייה כדי לקדם שם את אותה אג'נדה פופולרית. היום סאקאשווילי מבוגר ומנוסה יותר אך לא איבד את הפה הגדול שלו. נשיא אוקראינה הוא לא יכול להיות, שכן אין לו וותק מספיק כאזרח המדינה. אבל הוא יכול להתמנות לראש ממשלה. דבר שלטענתו כבר הוצע לו, לפחות ברמז, ע"י הנשיא פורושנקו. אך לדבריו, אין טעם להחליף ראש ממשלה (כרגע מכהן בתפקיד הפוליטיקאי היהודי ולדימיר גרויסמן) כמו שאין טעם להכניס למערכת צעירים אידיאליסטים ופרו-מערביים בוגרי מהפיכת המאידאן. לא מעטים מהם כבר מכהנים כחברי פרלמנט, עוזרי שרים, יועצים ותפקידים בכירים אחרים, ממלאים ארגוני חברה אזרחית שמקדמים רפורמות וקוצרים הישגים שונים.

סאקאשווילי טוען שזה לא מספיק. "אם תכניסו מלפפונים טריים לצנצנת מלפפונים חמוצים, כל מה שיקרה הוא שגם הם יחמיצו". אותם צעירים לא צריכים להצטרף למערכת הקיימת – הם צריכים להחליף אותה. אם זה לא יקרה, טוען שאקאשווילי, אוקראינה צפויה להיכנס לסיבוב מהפכני נוסף שיכול הפעם להיות אלים יותר, ועל רקע הכאוס להיבלע שוב על ידי רוסיה.

אך אם הדבר ייעשה, הוא טוען, אוקראינה תהפוך לסיפור הצלחה כלל אירופאי. זהו, לדבריו, גם המפתח להתמודדות מול רוסיה. "אני מכיר את טראמפ אישית", אומר סאקאשווילי (בזמנו, גם טראמפ היה מהמתלהבים מהפוליטיקאי הצעיר והמבטיח), "הוא אוהב סיפורי הצלחה. אם נהיה כזה, הוא יתמוך בנו".

האם זה יספיק, בהינתן המילים החמות שטראמפ אמר על פוטין והתמיכה והסיוע שקיבל מהקרמלין? אין לדעת. כמו שאין לדעת האם סאקאשווילי יצליח, האם יביא לדמוקרטיזציה נוספת או שהנטיות הסמכותניות שהואשם בהן לא אחת ישתלטו עליו. האם הציבור יתמוך בו או שהוא נואש מפוליטיקאים עד כדי כך שלא ייקח אותו ברצינות. ואם המהלך לא יצליח, האם אותו ציבור ישקע באדישות, ייצא למאידאן נוסף, שלישי, או שמא את סגנונו הנחרץ והבוטה של סאקאשווילי כדאי לקחת עם קורט מלח והמצב, למעשה, לא גרוע עד כדי כך.

בינתיים, הוא מקים מפלגה חדשה ויוצא לדרך. אצלו, התנאי הוא שמי שכיהן יותר מקדנציה אחת בתפקיד כלשהו בשלטון (כלומר, מי שכבר היה בפוליטיקה לפני המאידאן), לא יכול להיות מועמד. במטהו בקייב שדומה למטה של חברת סטארט-אפ, סאקאשווילי מנצח על חבורה של צעירים שמתקתקים על מחשבי אפל ומתכננים את כיבוש המדינה, לראשונה, על ידי הדור שלהם. הראשון שנולד וגדל באוקראינה העצמאית ולא תחת המכבש הסובייטי. שרואה את האיחוד האירופי מצד אחד ואת רוסיה של פוטין מצד שני ואין לו ספק למי אוקראינה צריכה להידמות.

בכל מקרה, יהיה מעניין. ועם סאקאשווילי או בלעדיו, לא נותר אלא לאחל לאוקראינה בהצלחה.