ארכיון הבלוג

יפן מחליפה מנהיג: להיכן הולכת ארץ השמש העולה? טור אורח

לפני כשבועיים, פרש מתפקידו אָבֶּה שינזוֹ, ראש ממשלת יפן הותיק שמשל בה יותר משמונה שנים. כיצד תיראה ארץ השמש העולה לאחר לכתו של אחד ממנהיגיה החזקים ביותר? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ יפנית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסכם את כהונתו של אָבֶּה, את הצלחותיו וכשלונותיו, ומשרטט את דמות יורשו. לבסוף, האם יתכן שיפן תשנה סוף סוף את חוקתה הפציפיסטית?

ראש ממשלת יפן היוצא, אבה שינזו. קרדיט: Ale_mi, depositphotos.com

לפני כשבועיים ראש הממשלה היפני, אָבֶּה שינזוֹ, הודיע על התפטרותו. "נוכח מצב בריאותי, הטיפול הרפואי שאני מקבל והקשיים הנובעים מכך, אני לא יכול להרשות מצב שבו אשגה בנושאים מדיניים חשובים ולא אצליח בעבודתי" הודיע אבה במסיבת עיתונאים. שמועות על בריאותו הרופפת של אבה נשמעו בשבועות האחרונים לאחר שהוא מיעט להיראות בציבור אך התפטרותו הכתה גלים ומיד החלו לעלות ניחושים לגבי זהות יורשיו. בעיתונות היפנית התקבלה החלטתו של אבה בהבנה והוא הוצג כראש הממשלה שהחליט לשים את האינטרסים של המדינה לפני אלו של עצמו.

אבה, כיהן כראש ממשלה במשך יותר משמונה שנים וחצי, משך הזמן הארוך ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. הוא בן לשושלת פוליטית ידועה – סבו ודודו מדרגה שנייה כיהנו כראשי ממשלה בשנות החמישים והששים ואילו אביו שכיהן כשר החוץ מת מהתקף לב לפני שהספיק לעשות כן. במהלך כהונתו אבה עמד מול טלטלות מדיניות וכלכליות רבות וספג התקפות רבות מקרב אנשי האופוזיציה בפרלמנט, כולל על תפקודו במהלך הקורונה. אך מה שהכניע אותו לבסוף הוא מחלה כרונית (דלקת כיבית של המעי הגס) ממנה הוא סובל מאז גיל צעיר. אבה הודיע שימשיך לכהן כחבר בבית התחתון של יפן.

התפטרותו של אבה מגיעה בעיתוי בעייתי מבחינתה של יפן. למרות שבאופן יחסי התמודדותה של יפן מול התפשטות נגיף הקורונה נחשבת למוצלחת (אחד עשר אלף חולים ופחות מאלף שלוש מאות מתים לאוכלוסייה של 126 מיליון), וזאת ללא סגר או אמצעי כפייה אחרים, משבר הקורונה ללא ספק תקע גלגלים במאמציה של יפן לצאת מהמיתון הארוך. על פי תחזיות של קרן המטבע הבינלאומי, הכלכלה היפנית צפויה להצטמצם בכמעט ששה אחוזים. האולימפיאדה שאמורה הייתה להתקיים בטוקיו בקיץ, נדחתה לשנה הבאה אך עדיין לא ברור אם היא בכלל תתקיים ומה יהיה גורל מיליארדי הדולרים (קרוב ל 13 מיליארד דולרים) שיפן כבר השקיעה בכך.

האם ההשקעה של יפן תרד לטמיון? פוסטר של אולימפיאדת טוקיו. credit: JBOY24, depositphotos.com

המדיניות הכלכלית של אבה, הידועה בשם אבהנומיקס (Abenomics), גם היא תקועה. בעוד שה"חץ" הראשון במדיניות, בדמות של מדיניות מוניטרית מקילה והזרמת הון זול למשק, הוכתר כהצלחה והפיח חיים בכלכלה היפנית, החיצים האחרים תקועים. אבה לא הצליח לכונן רפורמות בחברות ציבוריות בזבזניות ולהפוך את הבירוקרטיה לידידותית יותר לעסקים. מבחינה זו, הוא כשל במאמציו להפוך את הכלכלה היפנית לתחרותית יותר בעוד הכלכלות של סין וקוריאה נושפות בעורפה של יפן.

מדיניות נוספת של אבה לעודד השתתפות של נשים במעגל העבודה, שזכתה לשם הקליט Womanomics, גם היא תקועה. בכל הקשור לתעסוקת נשים יפן משתרכת מאחור יחסית לדמוקרטיות אחרות, בוודאי אלו בצפון אירופה. ישנן מעט מדי נשים בצמרת החברות העסקיות והציבוריות הגדולות. מנשים רבות עדיין מצופה לפרוש ממקום העבודה כבר לאחר החתונה או לאחר לידת הילד הראשון ולהקדיש את עצמן למשפחה. השינוי הנדרש הוא לא רק חברתי-נורמטיבי, זאת אין לי ספק שיפן יכולה לעשות. מה שנדרש היא השקעה עצומה בתשתיות שיאפשרו לנשים לצאת לעבוד, בראש ובראשונה נגישות רחבה יותר למעונות וגני ילדים, והתאמה של תרבות העבודה היפנית התובענית.

התוכנית לשילוב נשים במקומות העבודה תקועה. תמונת אילוסטרציה. קרדיט: Realinemedia, dpositphotos.com

כך שמבחינה כלכלית, אבה לא עמד בציפיות שתלו בו והבטחותיו לרפורמות כלכליות רחבות ולחידוש הצמיחה הכלכלית לרמה שנתית של 2 אחוזים לא התגשמו. זאת למרות שלאורך רוב כהונתו עמד לרשותו רוב קואליציוני יציב בשני בתי הפרלמנט כולל שותפות איתנה עם מפלגת קומייטו (Komeitō), יכולת למנות את אנשיו לתפקידי מפתח כולל נגיד הבנק של יפן, אופוזיציה חלשה ומפולגת, ותמיכה ציבורית רחבה.

למרות מאמציו, אבה גם לא הצליח לשנות את החוקה היפנית. החוקה היפנית היא כנראה החוקה הליברלית ביותר בעולם וכוללת בין היתר את סעיף 9 המפורסם, האוסר על יפן לצאת למלחמה ומטיל על התעצמותה הצבאית סייגים רבים. אבה ראה בשינוי סעיף 9 הכרח בטחוני שיאפשר ליפן להתמודד טוב יותר עם איומים עתידיים, אולם התנגדות ציבורית רחבה, כולל מקרב מצביעי מפלגתו, מפלגת ה- LDP, מנעה זאת. החוקה היפנית, שהוכתבה על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי עוד ב- 1947 אך לימים התקבלה באהדה ביפן, נותרה ללא שינוי. יחד עם זאת, עקב בצד אגודל, אבה הצליח להעביר מספר תקנות שמאפשרות לכוחות ההגנה היפנים לקחת חלק פעיל יותר במאמצי ביטחון קולקטיביים לצד ארה"ב ולפעול מעבר לים — אך תחת סייגים רבים ומבלי לשנות את החוקה.

למרות האמור לעיל, לאבה היו מספר הצלחות, בראשן שמירה על יציבות ועל מדיניות חוץ מאוזנת. אבה ידע לקבל החלטות נכונות, גם אם אלה היו לא פופולאריות. הדוגמא הטובה ביותר היא העלאת מס הרכישה פעמיים במהלך כהונתו לשם מימון הגירעון במערכת הבריאות והרווחה של יפן. העלאת מס הוא מהלך כלכלי שפוליטיקאים לא ששים לעשותו אך בהקשר זה, אחד היתרונות של מפלגת ה LDP הוא שיש לה תדמית ציבורית של מפלגה שיודעת למשול ולקבל החלטות שקולות ונכונות למען המדינה – גם החלטות קשות אם צריך. אבה חיזק מסורת זאת.

מבחינת מדיניות חוץ, בכהונתו השנייה נראה שאבה עשה מספר מהלכים מוצלחים. בניגוד לכהונתו הראשונה, הוא נמנע מלבקר במקדש יסוקוני השנוי במחלוקת או להיתפס בהתבטאויות מעוררות מחלוקת לגבי העבר המלחמתי של יפן. מקדש יסוקוני מנציח את חללי מערכות יפן ועד היום ביקור של פוליטיקאים יפנים בכירים בו נחשב לסדין אדום עבור הסינים והקוריאנים. אבה גם נזהר שלא לגרור את יפן לסכסוכים טריטוריאליים והיסטוריים מיותרים עם סין וקוריאה ובכהונתו השנייה דאג להשמיע הצהרות מפויסות לגבי עתיד היחסים עם אסיה ולהיפגש עם ראשי המדינות השכנות.

כמו סבו ודודו, שגם היו ראשי ממשלה בשנות החמישים והשישים, הוא חיזק את הקשרים עם ארצות הברית ודאג לשמור על קשר אישי עם הנשיא טראמפ. מפלגת ה- LDP היא באופן כללי פרו-אמריקאית אך נראה שלפחות בנושא אחד אבה הצליח יותר מקודמיו: בביקורו הראשון בארה"ב מיד לאחר היבחרו של טראמפ הוא הוציא מטראמפ הצהרה שאיי סנקקו שייכים ליפן וכלולים בברית ההגנה בין המדינות (איי סנקקו נמצאים בשליטה יפנית אך גם סין טוענת לריבונות עליהם).

אבה נמנע מלבקר בכהונתו השנייה – מקדש יסוקוני בטוקיו. קרדיט: Wiiii, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לאחר צחצוח חרבות קצר במפלגת השלטון, נבחר סוּגָה יושיהידֶה (Suga Yoshihide) להחליף את אבה כראש ממשלה. סוּגָה, שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה, זכה לתמיכת הסיעה הגדולה ביותר במפלגת ה LDP וגבר בפער ניכר על שני מתמודדים בכירים אחרים. בניגוד לאבה ולפוליטיקאים יפנים רבים אחרים, סוגה אינו מגיע משושלת פוליטית וגם לא למד באחת מארבעת אוניברסיטאות היוקרה של יפן (טוקיו, קיוטו, ווסדה וקיאו). הוא למד באוניברסיטת הוסאיי הצנועה יותר ובמקביל עבד כדי לממן את לימודיו. סוגה הוא בנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, בעל חגורה שחורה דאן 2 בקראטה, אשר פילס את דרכו לצמרת בעבודה קשה, כולל כפועל במפעל.

בנו של חוואי תותים וחגורה שחורה בקראטה – ראש ממשלת יפן החדש סוּגָה יושיהידֶה

יחד עם זאת, סוּגָה הוא פוליטיקאי מיומן. הוא מכיר היטב את נבכי השלטון ביפן, נחשב לאמן בהתוויית הסכמה מאחורי הקלעים (nemawashi), ובנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של טוקיו, יש לו שם של פוליטיקאי נחוש ואפקטיבי. למרות חזותו האפרורית, אנשים שפגשו אותו (כולל שניים ששוחחתי אתם לאחרונה) טוענים שמדובר באדם מסביר פנים ונעים הליכות.

בפני סוגה עומדים אתגרים עצומים. הוא יצטרך להתמודד עם התפשטות הגל השני של נגיף הקורונה ולדאוג שהמיליארדים שהושקעו בהכנות לאולימפיאדה לא ירדו לטמיון. אתגר חשוב נוסף הוא להוציא את יפן מהמיתון הכלכלי הארוך ולהגדיל את יכולת התחרות של חברות יפניות בשווקי בעולם. בצד המדיני, סוגה צפוי להמשיך לשמור על קשר קרוב עם ארה"ב אך אולי גם להמשיך לנסות להגדיל את מעורבותה של יפן בארגונים בינלאומיים, כפי שראוי למעצמה כלכלית בגודלה. סוגה הודה שהוא אינו מבין הרבה במדיניות חוץ אך אמר שיתייעץ עם משרד החוץ ועם אבה עצמו (חשבו על מנהיג בישראל או ארה"ב שמודה בכך!). עדיין לא ברור אם פניו של סוגה להמשיך במאמצי קודמו לשנות את החוקה היפנית. אבה, שועל פוליטי מנוסה, לא הצליח לשנות את החוקה היפנית וסביר להניח שללא אירוע חיצוני דרמטי, כמו טילים שישוגרו מצפון קוריאה או לחץ אמריקאי חזק, לא נראה שפני יפן לשינוי חוקתי.

פרופ' ניסים אוטמזגין מלמד על הפוליטיקה ומדיניות החוץ של יפן בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים.    nissim.otmazgin(at)mail.huji.ac.il

המלצת קריאה למתעניינים בפוליטיקה יפנית: אהוד הררי, יפן: דמוקרטיה מתבגרת. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012

מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה

פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.

Credit: Klanneke, depositphotos.com

המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר  נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.

Sengoku7
שרפו את קיוטו לאפר – אילוסטרציה של מלחמת אונין

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

Sengoku3
מלחמת הכל בכל – חלוקת השטח בין האדונים הפיאודליים הגדולים ביותר, נכון לשנת 1477. חוץ מאלו היו עוד עשרות רבות של אדונים קטנים וזעירים. קרדיט: "history of japan" on YouTube – https://youtu.be/Mh5LY4Mz15o

בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

טירת הימג'י: אחת מהטירות המפורסמות ביותר ביפן. קרדיט: Koi88, depositphotos.com

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.

מי מפחד מהאימפריה היפנית? הזמנה לכנס המיליטריזם הגדול

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)

Background2

שלום דמוקרטי, ריאליזם אופנסיבי: שיח החרשים בין סין לבין ארצות הברית

מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס

קוונטין סקינר, מגדולי ההיסטוריונים של הרעיונות במאה העשרים, הזהיר פעם כי משמעותן של מילים מוכרות כ"זכויות", "חירות", "ידע" וכיוצא בזה, עלולה להשתנות באופן קיצוני בין תקופות  ותרבויות ואפילו בין יחידים שונים. לא רק "פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה". אי הבנות לשוניות ומושגיות מסוג זה נפוצות גם ביחסים הבינלאומיים, ובפרט בדיאלוג האסטרטגי המורכב בין סין לארצות הברית. במאמר קודם, כתבתי על ההבדל המהותי שבו נתפסת המילה "מעצמה" במערב ובסין, ועל האופן שבו משפיעים ההבדלים הללו על מדיניות החוץ הסינית. ברשימה זו אדון במספר מושגי יסוד השגורים בפי קובעי מדיניות בסין ואמריקה כאחד, אולם משמעותם שונה לחלוטין בכל אחת מן המדינות.

הסדר הבינלאומי

הממשלים האמריקאיים השונים, דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד, נוטים לחלק את העולם ל"בעלות ברית" ול"יריבות". לחלוקה הפרקטית הזאת נלווית לעיתים קרובות חלוקה אידיאולוגית–בין מדיניות דמוקרטיות, למדינות שאינן כאלו, מתוך הנחה שדמוקרטיות נוטות לשמור על השלום והסדר הבינלאומי יותר מדיקטטורות (תיאורית "השלום הדמוקרטי"). חרף העובדה שבין בעלות בריתה של ארצות הברית ישנן מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כמו למשל ערב הסעודית, אין לזלזל בחשיבות תיאורית "השלום הדמוקרטי" בשיח האמריקאי. שלטון עריצות, למשל, עשוי לשמש כעילה לפלישה למדינת אויב. התפיסה האמריקאית של הסדר הבינלאומי מושתתת על שני אדנים עיקריים: לגיטימציה להתערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות סוררות, והגנה על האינטרסים של בעלות ברית.

התפיסה הסינית הבסיסית של הסדר הבינלאומי, כותבים החוקרים אנדרו נתן ואנדרו סקובל, היא שונה לגמרי. היא מבוססת על דוקטרינה הנקראת "ריאליזם אופנסיבי". דוקטרינה זו, השואבת במידה רבה מהמרקסיזם הקלאסי, גורסת יחס חשדני מאד ל"מעצמות" המערביות באשר הן, מתוך הנחת יסוד שמטרתן היתה ונשארה לנצל מדינות חלשות מהן. זוהי תפיסה שמרנית במהותה השואפת לשמר את הסטטוס קוו. בעיני הסינים, "סדר בינלאומי" מושתת על מסחר חופשי בין מדינות ריבוניות, תוך הקפדה על חוסר התערבות בענייניהן הפנימיים, במיוחד ברמה הפוליטית-אידיאולוגית (יש לציין כי סין אינה בוחלת בהתערבות כלכלית, אפילו גסה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במסגרת המסחר החופשי כביכול). על פי תפיסה זו, ארצות הברית נתפסת כגורם חתרני המעודד אי יציבות. הבחישה הפוליטית האינסופית שלה במזרח אסיה, אזור האינטרסים הטבעי של סין, בריתות ההגנה שלה עם מדינות כוייטנאם ויפן הנוגסות בשטחים השייכים לסין ופוגעות בריבונותה, תמיכתה בטייוואן ובעיקר- נטייתה להשתמש בכוח צבאי מנימוקים אידיאולוגיים, מפרים את הסדר הבינלאומי כפי שסין מבינה אותו.

המשך הרשומה

מלחמות החומוס והעשבים: תעתועי רפואה ומזון מסין עד לבנון

למי שייכת הרפואה הסינית, ואיפה נמצא החומוס האמיתי? מלחמות רפואה ומזון – מסין עד ישראל ולבנון – פותחות אשנב מרתק לתעתועי התרבות והלאומיות המודרנית….

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: