ארכיון הבלוג
האם לטיוואן יש סיכוי להתמודד עם פלישה סינית?
מלחמה בין ארצות הברית לסין על גורלה של טייוואן יכולה להפוך לאסון בינלאומי בלתי נתפס. ובכל זאת, מה הסיכוי של טייוואן להגן על עצמה ולעכב את הענק הסיני עד שארצות הברית תתערב? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.
אסונות מתרחשים לפעמים באופן בלתי צפוי.
מי מכם שהיה חי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה אולי היה קורא בעיתונים על מתח בין המעצמות, אבל במציאות היה רואה תיירים מסתובבים בכל אירופה, יחסי מסחר תוססים ורכבות חוצות מדי יום את הגבולות של גרמניה וצרפת. כשהוכרזה המלחמה, היו לא מעט תיירים ש"נתקעו" בצד הלא נכון של הגבול ושוחררו לארצם רק כעבור זמן. לפני מספר שנים, הודו וסין התכתשו בגבול טיבט ועמדו בסכנה ממשית של מלחמה. באותו הזמן, העיתונות ההודית היתה עסוקה בעיקר בדיווחים על בוליווד, קריקט ורכילות פוליטית. בתקופת ה"שלום הארוך" הבינלאומי שאנחנו נמצאים בו, מלחמות הפכו למשברים לוקאליים, שמורגשים אך בקושי באזורים אחרים בעולם. המציאות החיובית הזאת אפשרה לחוקרים כמו סטיבן פינקר, מחבר רב המכר The Better Angels of our Nature לקבוע שמספר ההרוגים במלחמות, באופן ממוצע, הולך ויורד, והעולם מתקדם לכיוון של שלום. הסיבה לכך, כמובן, היא שמאז מלחמת העולם השנייה לא היתה מלחמה בקנה מידה מלא בין מעצמות. אפילו אם נשים לרגע בצד את אפשרות השימוש בפצצות גרעין, התנגשות מהסוג הזה עלולה לגרום למיליוני הרוגים בכלי נשק מתקדמים שטרם הופעלו בקנה מידה גדול. די לומר שאיש אינו יודע כיצד תיראה לוחמה אורבנית במגה-ערים של מיליוני תושבים כדוגמא בייג'ינג, טוקיו או אפילו טאיפיי, פשוט כי מאז קרבות ברלין ומנילה במלחמת העולם השנייה אין כל דוגמאות היסטוריות למערכה עירונית בסדר גודל כזה. כל הדוגמאות שיש לנו הן מערים של מאות אלפים כמו גרוזני ופאלוג'ה, או עשרות אלפים כמו ג'נין.
איש אינו יודע מה צופן לנו העתיד, אבל בזמן האחרון, שמי המזרח הרחוק נצבעים באדום. ייתכן שהמשבר המתרקם בין ארצות הברית לסין במיצרי טייוואן יחלוף ללא ירייה, אולם כבר עתה ניתן לראות שהכוכבים מסתדרים באופן מעורר דאגה. החוק האמריקאי שידוע כ-TRA (Taiwan Relations Act) מחייב את הבית הלבן לספק לטייוואן עזרה צבאית ונשק הגנתי שיוכלו לשמור על האי מפלישה סינית, אך אינו מגיע עד לכדי ברית הגנה של ממש. בייג'ינג, שרואה את השבת טייוואן למולדת הסינית כאחת ממטרותיה האסטרטגיות החשובות ביותר, היתה מוכנה עד כה לדחות את "פתרון הבעיה" לעתיד לא ידוע, כל עוד טייוואן לא תכריז על עצמאות באופן רשמי. האמריקאים שומרים על מחוייבותם לטייוואן עמומה ונמנעים מלתת לטאיפיי צ'ק פתוח בכדי לא להמריץ את הטייוואנים להיכנס להרפתקאות מיותרות.
אולם לאחרונה, המשולש הרעוע הזה הולך ומתערער באופן מפחיד. המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית, שנמצאת בשלטון בטייוואן מאז 2016, אינה מסתירה את שאיפות העצמאות שלה. סין חודרת באגרסיביות לשטח האווירי של טייוואן, בעיקר מאוגוסט האחרון, ומנהיגיה אינם מסתירים את כוונתם "לפתור את הבעיה" לא בעתיד הרחוק אלא בקרוב ממש. הנשיא ביידן ומזכיר המדינה שלו, אנתוני בלינקן, החליפו את העמימות במחוייבות ברורה יותר, אם כי לא ברורה לחלוטין, להגנת טייוואן. אמנם אף צד אינו מעוניין במלחמה כוללת, אבל כל טעות של צלע אחת במשולש בפרשנות כוונתן של האחרות עלולה להוביל להסלמה בלתי נשלטת.
כיצד יראה תרחיש של מלחמה טייוואנית-סינית? החוקר איאן איסטן (Ian Easton) מנסה לשרטט תמונה מפורטת, בהסתמך על מסמכים צבאיים סינים וטייוואנים (סיכום קצר של ממצאיו אפשר למצוא במאמר שפרסם האנליסט טאנר גריר). לפי מסמכים מודלפים שאיסטן מצטט, סין תטיל ראשית כל מצור ימי ואווירי על טייוואן, ותנסה לרסק את רצונה להתנגד באמצעות מבצע לוחמה פסיכולוגית שיחדיר את המסר ש"הכל כבר אבוד" וש"אין טעם להתנגד". לאחר מכן, בשלב הראשון של המלחמה, צבא השחרור העממי של סין ינסה להמם את טייוואן בהתקפות טילים, הפצצות ימיות ואוויריות עם חימוש חודר בונקרים, לוחמה אלקטרונית וסייבר, וכן פשיטות קומנדו, שימחקו את מתקני הקשר, התשתית, הפיקוד והשליטה של הצבא הטייוואני, וגם את משרדי הממשלה שלה. המטרה היא להשמיד את חיל האוויר הטייוואני על הקרקע, במידת האפשר, ובסופו של דבר להשיג עליונות אווירית. בינתיים, צבא הסוכנים הסינים בטייוואן יסמן מטרות בלייזר עבור המפציצים, יארגן התקוממויות, ויפתח בקמפיין של התנקשויות כנגד הנשיאה טסאי, ממשלתה ושדירת הפיקוד שלה. יחידות קומנדו מוטסות יתפסו שדות תעופה. בשלב השני, הצי הסיני ינחית כוחות רגלים ושריון, בסיוע צי הסוחר האזרחי, ראשית באיים הקדמיים קינמן ומאצו, ואז בטייוואן עצמה כדי לטאטא במהירות את יחידות הצבא המבודדות והלומות הקרב. השלב השלישי הוא הקמפיין בפנים הארץ. צבא הפלישה יתקדם ראשית לטאיפיי כדי לרסק את מרכז הכובד הטייוואני ומשם ימשיך לערים הגדולות האחרות. האסטרטגים הסינים משקיעים מאמץ רב בתכנון הקצב המדויק של התקדמות כוחות הפלישה, כמו גם מערך הלוגיסטיקה הנלווה אליה, כדי שהדרכים המופצצות לא תחסמנה בפקקי תנועה.
בכדי להתמודד עם האתגרים של לוחמה אורבנית, הסינים מתכוונים לחקות את המערכה האמריקאית בעיראק בשנת 2003. היחידות יהיו רזות ומהירות, ויסתייעו במהלכי איגוף זריזים של טנקים, עם חיפוי אווירי של הליקופטרים והפצצות ריכוך ארטילריות. חיילי קומנדו מוטסים ינחתו בשכונות מגורים וינסו לתפוס מגדלים גבוהים בכדי לספק אש מסייעת לצבא הפלישה. אחריהם יגיעו הרגלים והטנקים שיתמקדו בשדירות ובכבישים הראשיים של העיר בכדי לנתק את השכונות השונות זו מזו. המתכננים מצפים לקרבות עזים מחדר לחדר במפקדות הצבא ובנייני הממשלה העיקריים. לאחר מכן, יגיע שלב טיהור קיני ההתנגדות במרכזי קניות, שכונות מגורים צפופות, חניונים תת קרקעיים ומנהרות הרכבת התחתית. ההנחה היא שאלו ייכבשו בשילוב של לוחמה פסיכולוגית ולחימה בפועל מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה. רק לאחר שייפלו הערים הגדולות, הכוחות הסיניים יפנו לאזורי הכפר ויטהרו את מעוזי ההתנגדות בג'ונגלים וברכסי ההרים.
החוקרים איאן איסטן ומייקל באקלי אופטימיים בנוגע ליכולותיה של טייוואן להגן על עצמה. זו זקוקה ראשית כל להתרעה מוקדמת, הן בכדי לגייס מילואים והן בכדי להכריז על מצב חירום ולפתוח במבצעי מעצר המוניים של בוגדים, סוכנים וגורמים פרו סינים בכל רחבי האי, בלי בג"ץ ובלי בצלם. מידע, ככל הנראה, לא יחסר. לטייוואן יש מערך איסוף יומינטי וסיגינטי מרשים בסין עצמה, והיא גם נהנית מתמיכה מודיעינית אמריקאית ויפנית, כולל שירותי לוויין. סין תתקשה להסתיר התארגנות לפלישה, דבר שיאפשר למודיעין הטייוואני, לפי הערכתו, לקבל מידע "דו משמעי" לפחות 60 יום לפני הפלישה, ומידע "חד משמעי" לפחות 30 יום לפניה. פלישה סינית לטייוואן מצריכה הכנות אדירות, כולל ריכוז צי מספיק באזורים הרלוונטיים, אגירת סחורות כמו דלק, אורז ופחם (דבר שעשוי להעלות את מחירן בשווקי העולם), אימון חיילים, תיאום בין גורמים רבים וכיוצא בזה. לכל אלו יש חתימה מודיעינית גבוהה מאד. לבסוף, ישנו מרחק של שמונים מיילים בין סין לטייוואן בנקודה הצרה ביותר, דבר שיקשה על ארמדת הפלישה להסתיר את עצמה, וישנם רק שני חלונות זמן, אפריל ואוקטובר, שבהם מזג האוויר, זרמי הים, הגלים, הגשמים וסופות הטייפון מאפשרים פלישה. ובכל זאת – ניסיון העבר הראה לנו שקונספציות, טעויות פרשנות והונאה מצד האויב עלולים להוביל לכשלי מודיעין גם במצבים כאלה. קשה להאמין שהסינים יוכלו להסתיר מהטייוואנים את עצם קיום הפלישה, אבל יתכן שיטעו אותם בנוגע למועד או למיקום המדויק.
זאת ועוד: גם המתכננים הצבאיים הסיניים אינם מצפים שההפצצות יכריעו את טייוואן לבדן. ניסיון העבר מראה שלמכה אווירית קשה מאד למחוק צבאות או לאיין את יכולתם להילחם, אפילו כשיש פער טכנולוגי כביר כמו במלחמותיה של ארצות הברית בעיראק ואפגניסטן. לטאיפיי יש מערכות מתוחכמות של טילים נגד טילים, וכן מקלטים ובונקרים, שיוכלו לרכך את המכה המקדימה הסינית. הטייוואנים יפזרו כמובן את כוחותיהם, את המפעלים ואת מחסני התחמושת שלהם בשלל אתרים מוגנים, ישתמשו באמצעי הסוואה, ויפנו את ההנהגה למעוזים מוכנים מראש בעומק ההר ובמקומות מסתור אחרים.
מבצעי החפה, פלישה ימית לחוף מבוצר, הם מן המסובכים, הקשים והמסוכנים ביותר בארסנל הצבאי. כפי שכותב באקלי, מבצע החפה מוצלח דורש שלושה תנאים: עליונות אווירית, מקום שבו התוקף יוכל להנחית כוחות רבים יותר ממה שהמגן מסוגל להעמיד מולו, ויכולת להזרים תגבורות מהר יותר מאשר האויב. כל אלו קשים מאד להשגה. ראשית כל, לא ברור אם הסינים יוכלו להשיג עליונות אווירית. שנית, הטייוואנים ינסו להשמיד את הצי הסיני בטרם יספיק להנחית את חייליו על החוף, בין היתר באמצעות טילי חוף-ים מונחים ארוכי טווח (60 עד 250 מייל) מדגם "רוח אמיצה" (Hsiung Feng). הספינות שיגיעו יצטרכו לעמוד מול אש ארטילרית כבדה והתקפות ממוקדות ממסוקים וממשגרי רקטות מולטי-קניים. בחיפוי כל אלו, יחכו לסינים טנקים, נגמש"ים ויחידות חיל רגלים שינסו לקטול את הפולשים הנוחתים. הסינים יכולים להנחית רק 26,000 חיילים ו-640 כלי רכב משוריינים ביום הראשון, וכ-18,000 חיילים בכל אחד מהימים הבאים, בעוד הטייוואנים יהיו מסוגלים להזרים כוחות הרבה יותר גדולים לחופי הנחיתה. בתנאים כאלו, קשה לראות כיצד הסינים יצליחו לזכות בעליונות מספרית מקומית, אפילו באופן זמני.
גם אם כל אלו ייכשלו, הסינים זקוקים למרחב חולי שטוח, במרחק הפלגה קצר יחסית מסין, וקרוב לדרכים ראשיות, תשתיות נמל ושדות תעופה, שיהיה ניתן להנחית בו כוחות משוריינים גדולים ולעשות בו שימוש כראש גשר לוגיסטי לפלישה לפנים הארץ. רוב החופים של טייוואן אינם מתאימים למטרה זו, מפני שהם הרריים, מוקפים במצוקים, בנויים בצפיפות או מלאים בביצות, בריכות או נחלים שעולים על גדותיהם כשיורד גשם. אנליסטים זיהו רק 14 חופים אפשריים, והצבא המקומי יכול להפוך כל אחד מהם לגיהנום עבור הסינים, ממלכודות ימיות ועד מכשולים נגד טנקים, משוכות צמחים קוצניים, תעלות, קיני מכונות יריה וצלפים, שיני דרקון, גדירות תיל, ושפע של מוקשים מתוחכמים ומוסווים, וזאת עוד לפני שהגענו למלחמה מסוייטת מרחוב לרחוב בערים הגדולות. הצבא הטייוואני מתכנן, למשל, לחבר בניינים וגורדי שחקים בתיילים שישבשו את תנועתם של מסוקים. לצד ההגנות הסטטיות, צוותי קומנדו ויחידות תגובה מהירה ראשית כל יוודאו היכן הסינים נחתו ומה כיוון ההתקדמות שלהם, ואז ישבשו את הקמת ראשי הגשר הלוגיסטיים, ויאפשרו לעיקר הצבא להתארגן להתקפות נגד, בעוד בסיסי טילים מוסתרים ישגרו אש תופת למטרות איכות בעומק סין. וגם לביון הטייוואני, כמובן, יש סוכנים שיכולים להפתיע עם מבצעי חבלה והתנקשות בים וביבשה.
הגורמים הטייוואניים שאיסטן מצטט חלוקים בדעתם, האם האי יוכל להתמודד לבד ללא עזרה אמריקאית. ישנם אופטימיסטים שמאמינים שכן, אבל רוב גורמי הביטחון סבורים שלא יוכלו להסתדר לפחות בלי תמיכה אווירית וימית של בעלי בריתם האמריקאים והיפנים. פסימיסטים סבורים כי יוכלו להגן על עצמם במשך כשבועיים עד חודש ללא התערבות זרה. בסופו של דבר, כוחה העדיף של סין, הן במספרי גייסות, הן במשאבים והן בשטח, יכריע את הכף. אבל למזלה של טייוואן, גורלה אינו רק עניין של נאמנות ויוקרה בינלאומית מבחינת האמריקאים. היא חולשת על חלק גדול כל כך משוק השבבים הבינלאומי, עד שיהיה קשה להפקיר אותה לגורלה ולתת למשאב הקריטי הזה ליפול בידי הסינים. כמו כן, מיצרי טייוואן הם נתיב ימי אסטרטגי, ששליטה בו תאפשר לסין להטיל אמברגו שיוכל להוריד גם את יפן על ברכיה. מצד שני, בייג'ינג מקווה לכבוש את טייוואן כל כך מהר עד שכיבושה יהיה עובדה מוגמרת, וכמו שפרשת אפגניסטן הוכיחה, אף אחד לא אוהב להילחם עבור עמים שלא נלחמים חזק וקשה עבור עצמם.
בהקשר הזה, לצד שנאה לסין ורצון לעצמאות, יש בטייוואן גם סימנים מדאיגים של תבוסתנות, פסימיות וחוסר רצון להילחם, כמו גם בעיות אחרות. אחד מהאנליסטים מודאג, למשל, מאסטרטגיית הרכש של טייוואן, שמתמקדת בצעצועים אמריקאיים יקרים כדוגמת טילים התקפיים, צוללות ומפציצים ארוכי טווח יותר מאשר בכמויות גדולות של ציוד זול אך קטלני כמו סירות מהירות ומטולי נ"ט שנחוץ ללוחמה א-סימטרית מול הפולשים הסיניים. לסיכום, לטייוואן לא יהיה קל להתמודד עם פלישה סינית, אפילו באופן זמני עד שארצות הברית תגיע לסייע, וכל מלחמה כזאת תהיה כרוכה בהרס בלתי נתפס ומספר קורבנות דמיוני. אבל לפי הנתונים שיש בידינו היום, המצב רחוק מלהיות אבוד.
יפן מחליפה מנהיג: להיכן הולכת ארץ השמש העולה? טור אורח
לפני כשבועיים, פרש מתפקידו אָבֶּה שינזוֹ, ראש ממשלת יפן הותיק שמשל בה יותר משמונה שנים. כיצד תיראה ארץ השמש העולה לאחר לכתו של אחד ממנהיגיה החזקים ביותר? פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה לפוליטיקה ומדיניות חוץ יפנית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסכם את כהונתו של אָבֶּה, את הצלחותיו וכשלונותיו, ומשרטט את דמות יורשו. לבסוף, האם יתכן שיפן תשנה סוף סוף את חוקתה הפציפיסטית?
לפני כשבועיים ראש הממשלה היפני, אָבֶּה שינזוֹ, הודיע על התפטרותו. "נוכח מצב בריאותי, הטיפול הרפואי שאני מקבל והקשיים הנובעים מכך, אני לא יכול להרשות מצב שבו אשגה בנושאים מדיניים חשובים ולא אצליח בעבודתי" הודיע אבה במסיבת עיתונאים. שמועות על בריאותו הרופפת של אבה נשמעו בשבועות האחרונים לאחר שהוא מיעט להיראות בציבור אך התפטרותו הכתה גלים ומיד החלו לעלות ניחושים לגבי זהות יורשיו. בעיתונות היפנית התקבלה החלטתו של אבה בהבנה והוא הוצג כראש הממשלה שהחליט לשים את האינטרסים של המדינה לפני אלו של עצמו.
אבה, כיהן כראש ממשלה במשך יותר משמונה שנים וחצי, משך הזמן הארוך ביותר שאי פעם כיהן ראש ממשלה ביפן. הוא בן לשושלת פוליטית ידועה – סבו ודודו מדרגה שנייה כיהנו כראשי ממשלה בשנות החמישים והששים ואילו אביו שכיהן כשר החוץ מת מהתקף לב לפני שהספיק לעשות כן. במהלך כהונתו אבה עמד מול טלטלות מדיניות וכלכליות רבות וספג התקפות רבות מקרב אנשי האופוזיציה בפרלמנט, כולל על תפקודו במהלך הקורונה. אך מה שהכניע אותו לבסוף הוא מחלה כרונית (דלקת כיבית של המעי הגס) ממנה הוא סובל מאז גיל צעיר. אבה הודיע שימשיך לכהן כחבר בבית התחתון של יפן.
התפטרותו של אבה מגיעה בעיתוי בעייתי מבחינתה של יפן. למרות שבאופן יחסי התמודדותה של יפן מול התפשטות נגיף הקורונה נחשבת למוצלחת (אחד עשר אלף חולים ופחות מאלף שלוש מאות מתים לאוכלוסייה של 126 מיליון), וזאת ללא סגר או אמצעי כפייה אחרים, משבר הקורונה ללא ספק תקע גלגלים במאמציה של יפן לצאת מהמיתון הארוך. על פי תחזיות של קרן המטבע הבינלאומי, הכלכלה היפנית צפויה להצטמצם בכמעט ששה אחוזים. האולימפיאדה שאמורה הייתה להתקיים בטוקיו בקיץ, נדחתה לשנה הבאה אך עדיין לא ברור אם היא בכלל תתקיים ומה יהיה גורל מיליארדי הדולרים (קרוב ל 13 מיליארד דולרים) שיפן כבר השקיעה בכך.
המדיניות הכלכלית של אבה, הידועה בשם אבהנומיקס (Abenomics), גם היא תקועה. בעוד שה"חץ" הראשון במדיניות, בדמות של מדיניות מוניטרית מקילה והזרמת הון זול למשק, הוכתר כהצלחה והפיח חיים בכלכלה היפנית, החיצים האחרים תקועים. אבה לא הצליח לכונן רפורמות בחברות ציבוריות בזבזניות ולהפוך את הבירוקרטיה לידידותית יותר לעסקים. מבחינה זו, הוא כשל במאמציו להפוך את הכלכלה היפנית לתחרותית יותר בעוד הכלכלות של סין וקוריאה נושפות בעורפה של יפן.
מדיניות נוספת של אבה לעודד השתתפות של נשים במעגל העבודה, שזכתה לשם הקליט Womanomics, גם היא תקועה. בכל הקשור לתעסוקת נשים יפן משתרכת מאחור יחסית לדמוקרטיות אחרות, בוודאי אלו בצפון אירופה. ישנן מעט מדי נשים בצמרת החברות העסקיות והציבוריות הגדולות. מנשים רבות עדיין מצופה לפרוש ממקום העבודה כבר לאחר החתונה או לאחר לידת הילד הראשון ולהקדיש את עצמן למשפחה. השינוי הנדרש הוא לא רק חברתי-נורמטיבי, זאת אין לי ספק שיפן יכולה לעשות. מה שנדרש היא השקעה עצומה בתשתיות שיאפשרו לנשים לצאת לעבוד, בראש ובראשונה נגישות רחבה יותר למעונות וגני ילדים, והתאמה של תרבות העבודה היפנית התובענית.
כך שמבחינה כלכלית, אבה לא עמד בציפיות שתלו בו והבטחותיו לרפורמות כלכליות רחבות ולחידוש הצמיחה הכלכלית לרמה שנתית של 2 אחוזים לא התגשמו. זאת למרות שלאורך רוב כהונתו עמד לרשותו רוב קואליציוני יציב בשני בתי הפרלמנט כולל שותפות איתנה עם מפלגת קומייטו (Komeitō), יכולת למנות את אנשיו לתפקידי מפתח כולל נגיד הבנק של יפן, אופוזיציה חלשה ומפולגת, ותמיכה ציבורית רחבה.
למרות מאמציו, אבה גם לא הצליח לשנות את החוקה היפנית. החוקה היפנית היא כנראה החוקה הליברלית ביותר בעולם וכוללת בין היתר את סעיף 9 המפורסם, האוסר על יפן לצאת למלחמה ומטיל על התעצמותה הצבאית סייגים רבים. אבה ראה בשינוי סעיף 9 הכרח בטחוני שיאפשר ליפן להתמודד טוב יותר עם איומים עתידיים, אולם התנגדות ציבורית רחבה, כולל מקרב מצביעי מפלגתו, מפלגת ה- LDP, מנעה זאת. החוקה היפנית, שהוכתבה על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי עוד ב- 1947 אך לימים התקבלה באהדה ביפן, נותרה ללא שינוי. יחד עם זאת, עקב בצד אגודל, אבה הצליח להעביר מספר תקנות שמאפשרות לכוחות ההגנה היפנים לקחת חלק פעיל יותר במאמצי ביטחון קולקטיביים לצד ארה"ב ולפעול מעבר לים — אך תחת סייגים רבים ומבלי לשנות את החוקה.
למרות האמור לעיל, לאבה היו מספר הצלחות, בראשן שמירה על יציבות ועל מדיניות חוץ מאוזנת. אבה ידע לקבל החלטות נכונות, גם אם אלה היו לא פופולאריות. הדוגמא הטובה ביותר היא העלאת מס הרכישה פעמיים במהלך כהונתו לשם מימון הגירעון במערכת הבריאות והרווחה של יפן. העלאת מס הוא מהלך כלכלי שפוליטיקאים לא ששים לעשותו אך בהקשר זה, אחד היתרונות של מפלגת ה LDP הוא שיש לה תדמית ציבורית של מפלגה שיודעת למשול ולקבל החלטות שקולות ונכונות למען המדינה – גם החלטות קשות אם צריך. אבה חיזק מסורת זאת.
מבחינת מדיניות חוץ, בכהונתו השנייה נראה שאבה עשה מספר מהלכים מוצלחים. בניגוד לכהונתו הראשונה, הוא נמנע מלבקר במקדש יסוקוני השנוי במחלוקת או להיתפס בהתבטאויות מעוררות מחלוקת לגבי העבר המלחמתי של יפן. מקדש יסוקוני מנציח את חללי מערכות יפן ועד היום ביקור של פוליטיקאים יפנים בכירים בו נחשב לסדין אדום עבור הסינים והקוריאנים. אבה גם נזהר שלא לגרור את יפן לסכסוכים טריטוריאליים והיסטוריים מיותרים עם סין וקוריאה ובכהונתו השנייה דאג להשמיע הצהרות מפויסות לגבי עתיד היחסים עם אסיה ולהיפגש עם ראשי המדינות השכנות.
כמו סבו ודודו, שגם היו ראשי ממשלה בשנות החמישים והשישים, הוא חיזק את הקשרים עם ארצות הברית ודאג לשמור על קשר אישי עם הנשיא טראמפ. מפלגת ה- LDP היא באופן כללי פרו-אמריקאית אך נראה שלפחות בנושא אחד אבה הצליח יותר מקודמיו: בביקורו הראשון בארה"ב מיד לאחר היבחרו של טראמפ הוא הוציא מטראמפ הצהרה שאיי סנקקו שייכים ליפן וכלולים בברית ההגנה בין המדינות (איי סנקקו נמצאים בשליטה יפנית אך גם סין טוענת לריבונות עליהם).
לאחר צחצוח חרבות קצר במפלגת השלטון, נבחר סוּגָה יושיהידֶה (Suga Yoshihide) להחליף את אבה כראש ממשלה. סוּגָה, שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה (Naikaku-kanbō-chōkan) , התפקיד הפוליטי השני בחשיבותו ביפן אחרי ראש הממשלה, זכה לתמיכת הסיעה הגדולה ביותר במפלגת ה LDP וגבר בפער ניכר על שני מתמודדים בכירים אחרים. בניגוד לאבה ולפוליטיקאים יפנים רבים אחרים, סוגה אינו מגיע משושלת פוליטית וגם לא למד באחת מארבעת אוניברסיטאות היוקרה של יפן (טוקיו, קיוטו, ווסדה וקיאו). הוא למד באוניברסיטת הוסאיי הצנועה יותר ובמקביל עבד כדי לממן את לימודיו. סוגה הוא בנו של חוואי תותים מעיירה קטנה במחוז אקיטה בצפון יפן, בעל חגורה שחורה דאן 2 בקראטה, אשר פילס את דרכו לצמרת בעבודה קשה, כולל כפועל במפעל.
יחד עם זאת, סוּגָה הוא פוליטיקאי מיומן. הוא מכיר היטב את נבכי השלטון ביפן, נחשב לאמן בהתוויית הסכמה מאחורי הקלעים (nemawashi), ובנגטה-צ'ו, מרכז העצבים הפוליטי של טוקיו, יש לו שם של פוליטיקאי נחוש ואפקטיבי. למרות חזותו האפרורית, אנשים שפגשו אותו (כולל שניים ששוחחתי אתם לאחרונה) טוענים שמדובר באדם מסביר פנים ונעים הליכות.
בפני סוגה עומדים אתגרים עצומים. הוא יצטרך להתמודד עם התפשטות הגל השני של נגיף הקורונה ולדאוג שהמיליארדים שהושקעו בהכנות לאולימפיאדה לא ירדו לטמיון. אתגר חשוב נוסף הוא להוציא את יפן מהמיתון הכלכלי הארוך ולהגדיל את יכולת התחרות של חברות יפניות בשווקי בעולם. בצד המדיני, סוגה צפוי להמשיך לשמור על קשר קרוב עם ארה"ב אך אולי גם להמשיך לנסות להגדיל את מעורבותה של יפן בארגונים בינלאומיים, כפי שראוי למעצמה כלכלית בגודלה. סוגה הודה שהוא אינו מבין הרבה במדיניות חוץ אך אמר שיתייעץ עם משרד החוץ ועם אבה עצמו (חשבו על מנהיג בישראל או ארה"ב שמודה בכך!). עדיין לא ברור אם פניו של סוגה להמשיך במאמצי קודמו לשנות את החוקה היפנית. אבה, שועל פוליטי מנוסה, לא הצליח לשנות את החוקה היפנית וסביר להניח שללא אירוע חיצוני דרמטי, כמו טילים שישוגרו מצפון קוריאה או לחץ אמריקאי חזק, לא נראה שפני יפן לשינוי חוקתי.
המלצת קריאה למתעניינים בפוליטיקה יפנית: אהוד הררי, יפן: דמוקרטיה מתבגרת. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012
מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה
פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.
בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.
המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.
באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.
גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.
בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."
תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.
ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.
חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.
ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.
לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.
הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.
מי מפחד מהאימפריה היפנית? הזמנה לכנס המיליטריזם הגדול
רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.
האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.
בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.
הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.
ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני. כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.
האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.
התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)
שלום דמוקרטי, ריאליזם אופנסיבי: שיח החרשים בין סין לבין ארצות הברית
מאמר זה התפרסם קודם באתר קומפרס
קוונטין סקינר, מגדולי ההיסטוריונים של הרעיונות במאה העשרים, הזהיר פעם כי משמעותן של מילים מוכרות כ"זכויות", "חירות", "ידע" וכיוצא בזה, עלולה להשתנות באופן קיצוני בין תקופות ותרבויות ואפילו בין יחידים שונים. לא רק "פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה". אי הבנות לשוניות ומושגיות מסוג זה נפוצות גם ביחסים הבינלאומיים, ובפרט בדיאלוג האסטרטגי המורכב בין סין לארצות הברית. במאמר קודם, כתבתי על ההבדל המהותי שבו נתפסת המילה "מעצמה" במערב ובסין, ועל האופן שבו משפיעים ההבדלים הללו על מדיניות החוץ הסינית. ברשימה זו אדון במספר מושגי יסוד השגורים בפי קובעי מדיניות בסין ואמריקה כאחד, אולם משמעותם שונה לחלוטין בכל אחת מן המדינות.
הסדר הבינלאומי
הממשלים האמריקאיים השונים, דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד, נוטים לחלק את העולם ל"בעלות ברית" ול"יריבות". לחלוקה הפרקטית הזאת נלווית לעיתים קרובות חלוקה אידיאולוגית–בין מדיניות דמוקרטיות, למדינות שאינן כאלו, מתוך הנחה שדמוקרטיות נוטות לשמור על השלום והסדר הבינלאומי יותר מדיקטטורות (תיאורית "השלום הדמוקרטי"). חרף העובדה שבין בעלות בריתה של ארצות הברית ישנן מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כמו למשל ערב הסעודית, אין לזלזל בחשיבות תיאורית "השלום הדמוקרטי" בשיח האמריקאי. שלטון עריצות, למשל, עשוי לשמש כעילה לפלישה למדינת אויב. התפיסה האמריקאית של הסדר הבינלאומי מושתתת על שני אדנים עיקריים: לגיטימציה להתערבות אידיאולוגית בענייניהן של מדינות סוררות, והגנה על האינטרסים של בעלות ברית.
התפיסה הסינית הבסיסית של הסדר הבינלאומי, כותבים החוקרים אנדרו נתן ואנדרו סקובל, היא שונה לגמרי. היא מבוססת על דוקטרינה הנקראת "ריאליזם אופנסיבי". דוקטרינה זו, השואבת במידה רבה מהמרקסיזם הקלאסי, גורסת יחס חשדני מאד ל"מעצמות" המערביות באשר הן, מתוך הנחת יסוד שמטרתן היתה ונשארה לנצל מדינות חלשות מהן. זוהי תפיסה שמרנית במהותה השואפת לשמר את הסטטוס קוו. בעיני הסינים, "סדר בינלאומי" מושתת על מסחר חופשי בין מדינות ריבוניות, תוך הקפדה על חוסר התערבות בענייניהן הפנימיים, במיוחד ברמה הפוליטית-אידיאולוגית (יש לציין כי סין אינה בוחלת בהתערבות כלכלית, אפילו גסה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, במסגרת המסחר החופשי כביכול). על פי תפיסה זו, ארצות הברית נתפסת כגורם חתרני המעודד אי יציבות. הבחישה הפוליטית האינסופית שלה במזרח אסיה, אזור האינטרסים הטבעי של סין, בריתות ההגנה שלה עם מדינות כוייטנאם ויפן הנוגסות בשטחים השייכים לסין ופוגעות בריבונותה, תמיכתה בטייוואן ובעיקר- נטייתה להשתמש בכוח צבאי מנימוקים אידיאולוגיים, מפרים את הסדר הבינלאומי כפי שסין מבינה אותו.
מלחמות החומוס והעשבים: תעתועי רפואה ומזון מסין עד לבנון
למי שייכת הרפואה הסינית, ואיפה נמצא החומוס האמיתי? מלחמות רפואה ומזון – מסין עד ישראל ולבנון – פותחות אשנב מרתק לתעתועי התרבות והלאומיות המודרנית….
הינשוּף 