ארכיון הבלוג

אתיאסט בגוש קטיף: בעיית המגאפון של הפעיל

אתיאסט בגוש קטיף, ספרו של מארק לוגובסקוי, הוא עדות אישית מרתקת על תולדות המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הספר כתוב נפלא, מרתק, משעשע וציני לפרקים, אך המחבר מגזים בפראות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המאבק, שנידון ככל הנראה לכישלון מראש. ינשוף ספרותי על ההתנתקות, גוש קטיף ותופעת "המגאפון של הפעיל".

מארק לוגוסבקוי – אתיאסט בגוש קטיף (הוצאת ספרי ניב)

לפני שנים הרבה, כשהייתי ילד צעיר ונלהב בנוער מרצ, כבר הבחנתי בתופעה שכיניתי לימים "המגאפון של הפעיל". באותה תקופה, נהגנו לדבר הרבה מאד בקבוצה לא רק על אידיאלים, אלא על יוזמות חברתיות שונות של המפלגה (ובמיוחד של הנוער) בשכונות ועיירות פיתוח למיניהן. הדרכנו בהתנדבות בקייטנות, קידמנו מודעות לחוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן, ובאופן כללי התלהבנו מאד מכל יוזמת חקיקה חברתית שיזם מי מהחכ"ים דאז. לא היינו תמימים מספיק כדי לחשוב שתושבי עיירות הפיתוח יתחילו להצביע לנו בהמוניהם (אם כי קיווינו להשיג כמה קולות, אולי חצי מנדט). ידענו שרובם הגדול ימנים. שיערנו שעבורם החקיקה החברתית של מרצ חשובה הרבה פחות מדברים אחרים, למשל הנושא המדיני-בטחוני. אבל האשליה האמיתית שלי, לפחות, בראשית אותה תקופה, היתה לחשוב שלמישהו בכלל אכפת. גיליתי שרוב רובו של קהל היעד לא רק שמבטל את הטוב שמרצ מרעיפה עליו כביכול, אלא פשוט לא מודע ולא מתעניין. כשאתה פעיל במרצ בשנות התשעים, נדמה לך שכל חוק שמעבירה ח"כ נעמי חזן או ח"כ ענת מאור הוא בעל חשיבות עצומה. לוקח זמן להבין שגם אם חוק עבר, ואפילו אם משרד האוצר לא הקפיא אותו בחוק ההסדרים, ואף קרה נס והוא נאכף, השפעתו בדרך כלל שולית ובמקרה הטוב מצטברת (ועל נזקי לוואי בלתי מכוונים אני בכלל לא מדבר). וגם אם החוק השפיע, הציבור הרלוונטי בדרך כלל לא מודע לכך. במקביל, אתה נוטה לחשוב שכל מיני שורות במצע של מרצ משפיעות על בוחרים, שלמריבות פנימיות במפלגה יש אימפקט עצום, ובכלל מפריז בכוחה של התנועה הרבה מעבר לריאלי. הסיבה היא שמי שנמצא בתוך תנועה פוליטית מסויימת, בין אם תנועה חוץ פרלמנטרית, מפלגה או אפילו זרם דתי, ועוסק בענייניה נון-סטופ, נוטה לחוות את האירועים הפנימיים בעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר האופן שבו הם נחווים על ידי אנשים שנמצאים מחוץ למערכת, כלומר הציבור הכללי. מה שנשמע לאינסיידרים כמגאפון מחריש אזניים, הולכי הרגל בחוץ שומעים לכל היותר כזמזום רקע, אם בכלל.

נזכרתי שוב בעיקרון "המגאפון של הפעיל" כאשר קראתי את אתיאסט בגוש קטיף, ספרו האוטוביוגרפי המצויין של מארק לוגובסקוי. לוגובסקוי, פעיל נלהב נגד ההתנתקות ברצועת עזה, בלט מבין שותפיו למאבק בחילוניותו המופגנת. הוא גדל כחילוני-אתיאסט בקריית ארבע, ראשו הגלוי מתייחד בים של כיפות ושביסים הן בעיר הולדתו (שאת תולדותיו של המיעוט החילוני המופלה בה הוא מוכן לספר לכל דכפין) והן בקרב הציבור שנאבק נגד ההתנתקות. דווקא ככזה, יש ללוגובסקוי הרבה מאד דברים מעניינים לספר. נקודת המבט שלו כאאוטסיידר חריג לא רק בעמדותיו הפוליטיות לעומת הציבור הכללי של 2005, אלא גם כחבר במיעוט חילוני בתוך תנועת מחאה דתית, מספקת אינספור אנקדוטות ציניות, מעניינות ולפעמים גם משעשעות ממש.

מחבר הספר, מארק לוגובסקוי

תוכנית ההתנתקות היתה, לטוב ולרע, אחד האירועים המונומנטליים בהיסטוריה הישראלית של המאה ה-21. היא ניתקה את ישראל מהביוב של רצועת עזה, אך גם העלתה לשלטון את ממשלת חמאס והובילה לגיהנום הסבבים שלא יצאנו ממנו עד היום. היא הוכיחה שרוב מוחלט של החיילים והקצינים הדתיים, בניגוד ללעז, מצייתים לפקודות ולא לרבנים, אבל יצרה שבר והולידה קו מתבדל ואנטי ממסדי באופן עמוק בציבור הדתי-לאומי. היא פיצלה את הליכוד והולידה במידה רבה את המרכז הישראלי, אך גם שמה קץ לחלומות ההתנתקות החד צדדית שהיו המצע העיקרי של אותו מחנה פוליטי וטמנה את הזרעים של חזרת הליכוד לעמדת כוח. ההתנתקות גם הולידה גל מחאה ימני שהזכיר בעוצמתו את גל המחאה נגד הסכם אוסלו, אבל בניגוד לקמפיין נגד רבין, האש כוונה הפעם נגד אריאל שרון, אחד מאליליו של הימין הישראלי. על הרקע הזה, הקמפיין נגד ההתנתקות בולט בכשלונו המוחלט. ההתבטאויות של הרב אליהו ודומיו של "היה לא תהיה" התגלו כחלולות, התוכנית לפרוץ לגוש קטיף ברוב עם התמוססה לה, וההפגנות ההמוניות לא הותירו אחריהן הד אמיתי. לוגובסקוי הוא לפיכך עד לכישלון. ספרו הוא מקור ראשוני יקר המציאות לכישלון הזה, עדות כנה, חסרת רחמים לפרקים, שמאפשרת להסיק ממנה מסקנות.

הספר בכללו כתוב היטב, וחלקים גדולים ממנו מרתקים ממש, בעיקר כשלוגובסקוי מספר על חוויותיו האישיות ולא שוטח את הנימוקים השגרתיים נגד ההתנתקות שנשמעו אז ומאז פעמים רבות. הוא במיטבו כאשר הוא מתאר בציניות מושחזת את ההיבריס של חלק מאנשי המחאה היותר הזויים (למשל צרחן נפוח מחשיבות עצמית שמכונה בספר "לירון מאוניברסיטת תל אביב", אותו זכיתי להכיר אישית בקמפוס ואף לתאר בטור מיוחד בינשוף), ודיאלוגים שנראה שנלקחו מספר הומוריסטי של אפרים קישון. באחת הסצינות מתאר לוגובסקוי את יקיר הבלוג הזה, משה פייגלין, הדור בבגדי השבת שלו, מלהג ביחד עם פעיל נלהב אחר על הנצחון המזהיר הצפוי להם, כאשר ברור לכל בר דעת ששניהם נמצאים על סף התהום. הוא מתאר את נופי גוש קטיף ורצועת עזה, ריצות מיוזעות בין גדרות היישובים, טרמפים צפופים עם נערים דתיים נלהבים, ואת הניסיון של כל אלו למצוא את הגביע הקדוש – מכוניות של חברי כנסת שרשאיות להיכנס לגוש ללא חיפוש.

לוגובסקוי מדגיש שוב ושוב את אזלת היד של מנהיגי המאבק נגד ההתנתקות. לדעתו, התנגדות לא אלימה ופסיבית, כלומר כניסה לא חוקית לגוש קטיף וחוסר שיתוף פעולה עם החיילים, היתה מקשה כל כך על ההתנתקות עד שהיתה – אולי – מסכלת אותה. במקום זאת, מנהיגי המאבק לא הבינו את גודל השעה, מנעו את הפריצה לרצועה מכפר מיימון ו"מסמסו" את המאבק שלהם עצמם. זאת מול ראש ממשלה דורסני, חסר מעצורים ונחוש, שבליווי מקהלת העידוד של התקשורת, גורמי הביטחון ומערכת המשפט השתמש בשיטות לא דמוקרטית (לשיטתו של לוגובסקוי) כדי למחוץ כל התנגדות לתוכניותיו.

יש לציין כי הביקורת שלוגובסקוי מותח על מובילי המאבק משתקפת באופן מעניין לא פחות בסרט תיעודי אנונימי שראיתי פעם ברשת. הדוקו המדהים הזה, שכנראה נערך בידי גורמי ימין כאלה או אחרים, אינו מכיל הערות או פרשנות אלא רק קטעי ארכיון. הוא מראה, באופן מעורר השתאות, כיצד מנהיגי התהלוכה מכפר מיימון עיכבו אותה בכוונת מכוון; איך רבנים הרביצו "דברי תורה" כדי למסמס את הזמן ופוליטיקאים הובילו את המוחים במעגלים כדי להתיש אותם – אירועים שעל חלק מהם גם מעיד לוגובסקוי. הסרט מראה גם כיצד חלק ממנהיגי מועצת יש"ע תיאמו למעשה את שעת הגירוש עם כוחות צה"ל, ואפילו איך אחד מהם מבקש מהתקשורת "לצלם שגוררים אותו". לאור עדויות כאלו, אין פלא שבעיני לוגובסקוי ורבים מחבריו המאבק היה מכור מלכתחילה.

עם זאת, לשיטתי, לוגובסקוי חוטא בכשל "המגאפון של הפעיל" כאשר הוא מניח שהיה סיכוי כלשהו למאבק מלכתחילה. דווקא בגלל נקודת המבט הפנימית שלו, הוא נוטה לתאר את האירועים השונים של המאבק כחשובים הרבה יותר ממה שהיו באמת. לרוב הציבור הישראלי, שתמך בהתנתקות ובטח באריאל שרון, ממש לא היה אכפת איך בדיוק היו גוררים את המוחים נגד ההתנתקות, ואם היו בולמים אותם לפני או בתוך רצועת עזה, והפרת פקודות המונית היתה יכולה לגרור אחריה בקלות תגובת נגד חזקה לא פחות. נכון שמובילי המאבק היו, בסופו של דבר, אנשי ממסד שלא רצו "לזעזע יותר מדי את הסירה", אבל גם אם היו מזעזעים אותה, האם זה היה משנה משהו באמת? האם רוב הציבור, שתמך בהתנתקות, היה פתאום מתנגד לה בגלל הפגנות של מסירות נפש והתנגדות לא אלימה? לוגובסקוי בוודאי יטען שכן. לי, אישית קשה מאד להאמין, בעיקר לאור התקדימים ההיסטוריים. המחאה נגד הסכם השילומים, למשל, נכשלה למרות תמיכה הרבה יותר גדולה בציבור והתנגדות לא אלימה בהיקף עצום, וכך גם המחאה נגד פינוי סיני והסכם השלום עם מצרים. כשמנהיג מציע צעד פופולרי, קשה להאמין שייעצר בידי מחאה, במיוחד אם כוחות הביטחון והלגיטימציה של החוק הרשמי לצדו.

לסיכום, אתיאיסט בגוש קטיף הוא ספר מומלץ מאד: דו"ח מרתק ואישי מאד על תקופה דרמטית שאת השלכותיה אנחנו חווים עד היום. רוצו לקרוא.

לכבוש את הרווארד- קומדיה שהפכה לפארסה

לאחרונה, כך נראה, התעוררו סטודנטים מסויימים בהרווארד משינה עמוקה- והחליטו שמתחשק להם לחיות את שנות השישים מחדש. התוצאה- תנועת "לכבוש את הרווארד". התנועה רואה את עצמה כחלק מגל המחאות הנוכחי בארצות הברית כנגד העולם הפיננסי (לכבוש את וול סטריט). מה המטרות שלה? שאלה טובה. לפני מספר ימים הצטרפתי לתהלוכה של המוחים ואף השתתפתי באסיפה הכללית שלהם, מתוך ניסיון לגלות את התשובה לשאלה הזאת.

התחלתי בשיחה עם אחד ממארגני המחאה, בחור שחלק מתפקידו להסביר לעוברים ושבים מה היא מטרתה. ראשית, שאלתי את אותו סטודנט מדוע הוא וחבריו מוחים נגד הרווארד. הרי היא מוסד פרטי, ולא אחראית למדיניות הממשלה. "ההשקעות של הרווארד לא מוסריות!" ענה לי הבחור. "הרווארד צריכה להשקיע לא כדי להרוויח כסף" (איך משקיעים שלא כדי להרוויח כסף- הוא לא לימד אותי). כשביקשתי פירוט, הוא ענה ש"הרווארד משקיעה בחברות לא מוסריות". אילו חברות בדיוק, ולמה הן אינן מוסריות? התשובה היתה משהו כמו "אה… אה…."

כשהצטרפתי לצעדה, דברים התחילו להתחמם. "Harvard, Harvard you can hide, we can see your greedy side!", נשמעה הצעקה מגרונות ניחרים. אחדים מהצועדים העלו מצוקות אחרות, אמיתיות- כמו למשל ההסכם הקיבוצי המקרטע עם עובדי הניקיון. ואכן, מוחה אחר, דוקטורנט למזרח אסיה, טען באוזני כי הרווארד הסכימה להעלות את שכרם של עובדי ניקיון בשל המחאה. לי דווקא נראה שהעובדה שעובדי הניקיון איימו לערוך שביתה כללית בקמפוס דווקא עזרה יותר, אבל מילא.

האספה הכללית היתה אמורה להתנהל, לפי המסורת של שנות השישים, בהתאם לכללי "הדמוקרטיה הישירה". קבוצה של מאה מפגינים, בערך, ניהלה דיונים ארוכים, כאשר הקהל חוזר על כל משפט של הדוברים (לפצות על העדר מיקרופון). נואמים מ"לכבוש את בוסטון" הגיעו כדי לגזור קופון. אחדים מהם, כמו נציגי ארגון המנקים, אמרו דברים נכונים על ניצול עובדים באוניברסיטה (בספרדית, ועם תרגום), אחרים הרעישו עולמות בסיסמאות חלולות שאין מאחוריהן דבר. הגדיל לעשות בחור בשם טים מקארתי, שתבע במשתמע לפטר פרופסורים ממסדיים מהאוניברסיטה. כנראה ששם המשפחה שלו לא ממש מקרי…. המקארתיזם עובר בשרשרת הדורות. רק דובר אחד, שקול וחכם מהאחרים, הציע להפוך את המחאות לבמה לדיון מעמיק בבעיות הכלכלה והחברה. אבל הוא, משום מה, התקבל בקרירות וקיבל מחיאות כפיים קלושות בלבד.

אחדים מהנואמים הנלהבים יותר הציעו לנקוט ב"אי ציות אזרחי" ולהתחיל לכבוש בניינים בהרווארד. ככל הנראה, ריחות האקטיביזם של שנות השישים עלו באפו. אתם יודעים, עשרות אלפי סטודנטים זועמים שכובשים את בנייני האוניברסיטה למשך שבועות וחודשים. ואכן, היו אלפי סטודנטים בסביבה – אבל הם באו לאכול חינם בפסטיבל של אגודת הסטודנטים, לא למחאה. לשם הגיעו בקושי מאה איש.

לא שזה ייאש את האקטיביסטים שלנו. כדי למנוע כניסה בלתי מבוקרת של מפגינים מבחוץ, החליטה הנהלת האוניברסיטה להגביל את הכניסה לנושאי תעודות סטודנט בלבד. מאה המופלאים החליטו לנסות ולפרוץ את השער, ואז התפזרו. אין פלא: אחד מהם ביקש מהאספה הכללית לדחות את אי הציות האזרחי למחרתיים, כי מחר יש לו בוחן בספרדית.

בסופו של דבר, שניים עשר סטודנטים בקירוב הקימו אוהלים (יוקרתיים ואופנתיים) בחצר הקמפוס. לא שהם ישנים בהם. מוחה אחד אמר לי ש"קר מדי כדי לישון שם". אחרים התלוננו על העובדה שהנהלת האוניברסיטה מפריעה להם להתעצם. זה, אכן, פטנט מהפכני חדש: המוחים דורשים מהגוף שכנגדו הם פועלים לסייע להם במחאה.

בינתיים, הקמפינג הזה גורם לקמפוס כולו לסבול. הנהלת האוניברסיטה סגרה את רוב השערים, קשה מאד להכניס אורחים (צריך לבקש אישור בטחוני- בהליך שדומה לקבלת אישור כניסה לאזור הירוק בבגדאד), וכדי להגיע לכיתות צריך לבצע לעיתים מעקפים ארוכים. אתמול השיגה האוניברסיטה הסכם שכר הוגן עם המנקים, כך שהתירוץ האחרון של המחאה נמוג. "זה בכלל לא קשור", אמר לי בחור נחמד עם מבטא וולשי באחד האוהלים, "אנחנו נישאר כאן עד שיתוקן אי השוויון בעולם כולו". אכן, כפי שנאמר, במהרה בימינו אמן. מפגינה אחרת, הזויה אפילו יותר, אמרה ש"למי אכפת מקומץ סטודנטים עשירים".

רוב הסטודנטים, כפי שאפשר לשער, כועסים מאד על יושבי האוהלים, שלא מייצגים אותם כלל. עצומה של "לשחרר את הרווארד" מתחילה לצבור תאוצה – בניסיון להזיז את האוהלים אל מחוץ לתחומי הקמפוס ולפתוח מחדש את השערים. אבל הבעיה היא לא באי הנוחות של כולנו. מחאות לעיתים דורשות מהציבור הרחב מידה מסוייימת של אי נוחות, ואפילו של סבל. אבל התביעה מציבור הסטודנטים הרחב לסבול הפרעה משמעותית לאורח חייו הופכת למגוחכת, כאשר ה"מהפכנים" עצמם מפונקים כל כך: רובם ככולם לא טרחו אפילו להקים אוהלים. גם אלו שעשו זאת (שוב, בערך 12 איש) לא טורחים לישון באוהלים שלהם כי "קר". וכמובן, שאסור להפסיד את הבוחן בספרדית. גם הציפייה מההנהלה לסייע להם למחות כנגדה מראה על הלך רוח של פינוק שאותם מפגינים שרויים בו. לעיתים נראה, משיחות רבות שניהלתי איתם, כי החבר'ה אינם מעוניינים באמת בהשגת מטרות כלשהן. הם אוהבים את ה"ביחד", רוצים להחיות את האקשן של שנות השישים ובכלל לעשות קצת בלגן.

הדבר הפתטי הוא- שאפילו את זה הם לא מצליחים באמת לעשות.

%d בלוגרים אהבו את זה: