האם חולה שאבחנו אצלו בעיה רפואית קשה יחפש תרופה למחלה, או שמא ידרוש מהרופא לגנות אותה במילים חריפות? ינשוף פוליטי-מדיני על האובססיה הישראלית לגינויים, כינויים ושמות, ההתנפלות על זוהיר בהלול והקשר הבלתי נמנע לתנועת BDS.

אחת התובנות היפות ביותר שיש בהגות הבודהיסטית היפנית, היא אזהרה מפני דבקות יתר בשמות וכינויים. דווקא בתרבות מסורתית ונוקשה, שקידשה מאז ומתמיד את המילים והשמות; במדינה שבה היררכיית הדרגות, בין אם של האצולה המסורתית, המעמד הסמוראי או הכמורה הבודהיסטית, הכילה מאות רבות של כינויים שונים שלכל אחד מקום משלו בהיררכיה – היו כאלו שהזהירו שהיצמדות יתר לשמות עלולה להוביל לרעות חולות. בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי, נציין בקיצור נמרץ שהשם עלול להטעות את הקורא, להסיח את דעתו, ולגרום לו להתעסק בתווית, בסימן, במקום בדבר כפי שהוא לעצמו, בעטיפה במקום התוכן. בכתיבה עיתונאית, הדבר בולט במיוחד אצל אלו שמדביקים ליריביהם שפע של כינויי גנאי, ומקפידים להוסיף אותם תמיד לשמותיהם. הדוגמאות אינסופיות. בלוגר שמאלני רדיקלי אחד לא מסוגל לומר צה"ל, אז הוא כותב "הבהמה הירוקה". באתרים ימניים מסויימים, אי אפשר להזכיר את השמאל בלי הצירוף "הבוגדני". ויש המשנים את השם של הקרן החדשה לישראל באופן שימחיש את כוונותיה הזדוניות לכאורה. אחרים לא כותבים את שמו המפורש של ראש הממשלה, אלא "ביביהו" או "נהנתניהו", מקפידים לומר "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "פלסטינאצים" במקום פלסטינים וכיוצא בזה. אלוף העולם במתן שמות גנאי הוא ככל הנראה עו"ד יורם שפטל הידוע לטוב, שלא יכול להזכיר שם או מושג שקשור לשמאל בלי להוסיף אליו שורה ארוכה של קללות. ומי שנהנה מבידור מהסוג הזה, מוזמן לשמוע את תוכנית הרדיו שלו.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסכנה הכרוכה בשימוש יתר בשמות גנאי חורגת בהרבה מבעיות של נימוס או תרבות דיון. ככל שהכינוי מכיל בתוכו מטען כבד יותר של זעם ועלבון, הרי שהקורא מתרגל ליחס למציאות את התוויות המלאכותיות המודבקות לה. מי שמתרגל לקרוא "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "נהנתניהו" במקום נתניהו, או "ארגון המרצחים" במקום אש"ף, רואה באופן הולך וגובר את המציאות המורכבת דרך מסננת צרה, המצמצמת אותה להיבט אחד ויחיד – נהנתנות, אלימות, רצחנות – ומונעת ממנו לראות מורכבות או צדדים נוספים. בהדרגה, הדבר האמיתי נשכח והשם הופך לחזות הכל. מי שמכיר למשל אתרי BDS, או שיצא לו להתווכח עם נציגים דוגמטיים יותר של התנועה הזאת, יודע עד כמה הם שבויים בעולם של שמות וכינויים שמתווכים בינם לבין המציאות ומונעים מהם להסתכל עליה באופן ישיר. – למשל Apartheid Israel במקום "ישראל", "צבא הכיבוש הישראלי" במקום צה"ל, "חומת האפרטהייד" במקום גדר ההפרדה, "החברה האזרחית הפלסטינית" בכל פעם שמדברים על NGO וכו'. הפעילים האדוקים יותר מתמכרים לכינויים הללו עד כדי סירוב לקרוא כל מקור מידע שלא משתמש בשפה הפנימית. כפועל יוצא, הם מפתחים מנטליות של כת דתית סגורה.

BDS – מנטליות של כת דתית סגורה

במקרים מסויימים, גם לשיח המיינסטרים בישראל יש מנטליות דומה – נטייה שהחמירה לאחרונה לאור גל האלימות שפרץ במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מחד, קידוש וקיבוע של כינויים ומילים, חיוביים ושליליים כאחד, שכל מי שרוצה להיחשב כ"נורמטיבי" חייב לאמץ בלי היסוס. ומאידך, תאווה בלתי נשלטת ל"גינוי" של השמות השליליים, ושל כל מי שמסרב ללכת בתלם. שתי הנטיות הללו הרסניות, מפני שהן הסחת דעת נוחה מדיון בבעיות עצמן, התמקדות בתווית ולא במהות. דוגמא ראשונה היא האובססיה של תנועת אם תרצו ודומותיה עם המילה "ציוני". כפי שכתבנו פעם בינשוף, אנשים שפעם נחשבו כציונים מואשמים פתאום בפוסט או באנטי ציונות. אם פעם אפילו מרצ נחשבה כציונית, היום גם הציונות של מפלגת העבודה, ואפילו של אנשי ליכוד מסויימים (רובי ריבלין למשל) מוטלת בספק. התגובה האינסטינקטיבית מצד קורבן ההאשמה, היא לטעון שהוא דווקא כן ציוני. הנבחרת של מפלגת העבודה הוציאה אפילו פעם סרטון מיוחד של "מה זה ציונות בעיני" כדי לענות להאשמות הללו. ובלהט הויכוח על מהות התווית "ציוני", כולם שוכחים לדבר על הבעיות החמורות של המדינה, בטחוניות, דמוגרפיות וכלכליות.

מפשפשים בציונות – כרזת תעמולה של "אם תרצו"

דוגמא נוספת, וכאן אני מגיע לעיקר, הוא ההתנפלות המכוערת על ח"כ זוהיר בהלול, מפני שהתעקש לקרוא לפלסטיני שדקר חייל בחברון "מפגע" ו"רוצח שראוי לעונש החמור ביותר" במקום המילה המקובלת "מחבל". בהלול, יש להדגיש, הוא אחד מחברי הכנסת הערבים המתונים ביותר שהיו מעולם. לא מזמן, נפגש עם משלחת של חוקרים מהרווארד ובכירים פוליטיים מהעולם שהגיעה לכנסת, ותפקד בפועל כמסביר של ממשלת ישראל ומשרד החוץ. ובכל זאת, לא רק ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים הצטרפו בשקיקה ללינץ', אלא גם חבריו של בהלול במפלגת העבודה, שהתחרו ביניהם במהלומות ובסנוקרות לח"כ הסורר. אינני מבקר אותם בשום פנים ואופן מפני שהלמו בחבר. אם פוליטיקאי במפלגה מתבטא באופן מביש, ראוי לבקר אותו באופן החריף ביותר מתוך הבית פנימה, ומקרה סמוטריץ' בבית היהודי יוכיח. הבעיה כאן שונה. שימו לב להתבטאות של בהלול. הוא לא תמך באותו פלסטיני ולא הצדיק אותו, אחרת לא היה קורא לו "רוצח" ומבהיר שמגיע לו עונש חמור. הוא פשוט ניסה ליצור הבדל מושגי כלשהו בין רצח אזרחים לפגיעה בחיילים, ביטוי ציורי ל"עיקרון ההבחנה" שקיים בכל דיני הלחימה והדיון הבינלאומי על לוחמת גרילה. אפילו האמריקאים בעיראק, למשל, הסכימו לשתף פעולה ולכרות בריתות עם לוחמי גרילה שהרגו חיילים שלהם בעבר, אבל לא עם אלו שהיו מעורבים ברצח אזרחים.
כדי לאמוד את הטירוף, הביטו בכל הפרשה מבחוץ: המערכת הפוליטית כולה סוערת, זועמת וקוצפת, כי ח"כ לא השתמש במילה הנכונה, והחליף "מחבל" במילים "רוצח" ו"מפגע". כל נסיונותיו של בהלול לפתוח דיון מהותי, לנתח באופן רציני את מציאות הכיבוש ולבדוק אופציות לשינוי המצב (לשיטתו, לטובתה של ישראל) – נתקלו במסך אש של חמת זעם צדקנית. לא רק שמדובר בתופעה הרגילה של הידבקות לשמות ותוויות במקום דיון במהות, אלא גם שמפלגת העבודה איבדה, אולי לשנים רבות, את היכולת לקרב ערבים למיינסטרים הציוני. אי אפשר לכרות בריתות עם אנשים מהעם השני, כשמנסים להכריח אותם לא רק לקבל מצע משותף, אלא גם להשתמש באותם ביטויים ומילים טעונות שהמיינסטרים מכתיב. מישהו צריך להסביר לחברים במפלגת העבודה, שבעל ברית אינו כלב מאולף.

ואיך אפשר לסיים, בלי לדון בעוד נגזרת של טירוף השמות והכינויים – אובססיית הגינויים הישראלית. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מתחילה המערכת שלנו לסעור ולחפש גינויים בכל פינה. כתבים מסתובבים בכל הפינות, ומחפשים ראשית כל את החשודים הרגילים. כשמדובר בפעולה אלימה של מתנחלים או פיגוע טרור יהודי (כלומר, אלו מהם שתופסים את תשומת הלב של התקשורת) – כתבים יחפשו כל רב, ראש ישיבה וחבר כנסת בבית היהודי כדי לצוד גינוי. במקרה של פיגוע פלסטיני, הם יתורו אחרי חברי כנסת ערבים וסתם ערבים ברחוב, אבו מאזן, שמאלנים חשודים למיניהם, ואפילו שרי חוץ אירופיים. מן הסתם, גינוי גרידא לא מספיק. צריך לגנות בהתלהבות, בכוונה קבלית מלאה ושלמה. המהדרין אף בודקים בציציותיו של הגינוי, שוקלים כל מילה בזהירות ורק לבסוף מחליטים אם הגינוי כשר, או שמא מהשפה ולחוץ בלבד. אם בקשת הגינויים היתה כבדרך אגב, בשולי הדברים, אז מילא. ראוי לאדם הגון לגנות מעשים מרושעים ולהשתתף בצער הזולת. הבעיה היא האובססיה, שכרגיל מסיחה את הדעת מהבעיה לביטויים החיצוניים שלה, כי מעשה הרשע או הטרגדיה האנושית שתובעים גינוי כמעט תמיד מצביעים על בעיות עמוקות יותר שדורשות פתרון. תחשבו על חולה שרופא מאבחן אצלו מחלה קשה, ובמקום לשאול ולהתעניין בתרופות, טיפולים ושינויים הכרחיים באורח החיים, הוא דורש בקול גדול מהרופאים, האחיות וכל צוות בית החולים "לגנות את המחלה". הגיע הזמן שנפסיק לגנות את הבעיות שלנו, להצמיד להן כינויים ואז להתווכח על הכינויים האלה. במקום זאת, עדיף לחשוב כיצד פותרים אותן.