ארכיון הבלוג

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז איך תהיו חוקרים מצטיינים?

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים, ולשם אנחנו מכוונים.

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

אתם לא תאנים, ואל תאמינו לאף אחד שיאמר לכם לחכות עד ש"תבשילו" בכדי לפרסם. מחקר, מטבעו, הוא תהליך של גילוי, גישוש, ניסוי וטעייה. צאו לדרך, קפצו למים ותתחילו לעשות טעויות. אל תתנו לדחיות להרתיע אתכם. רק כך תבנו ותשכללו את עצמיכם. זכרו: כמו בקרב, גם במחקר: רק המעז מנצח.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

אל תבזבזו את הפרסומים שלכם על קבצי מאמרים ערוכים, הנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. דוגמא ל-Edited Volume

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

במידת האפשר, השתדלו לפרסם את המאמרים שלכם בכתבי עת איכותיים ושיפוטיים. דוגמא מובהקת לאחד כזה: The American Historical Review, אך לפעמים קשה מאד לפרסם בכתבי עת אליטיסטיים כאלו בשלב הראשון. שלחו לכתבי עת מדרג שני, אך לא לכאלו שערכם האקדמי מוטל בספק.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. אחת מהן, שנשחטה בידי העיתונאית קרולינה לנדסמן, היא הפרה הקדושה שמתקראת "הדוקטורים". לדעתה, אלו שמחזיקים בתואר המכובד אינם אלא "ילדים שלא התבגרו". אז בתור אחת הפרות הקדושות האלו, אני מנצל את הטור הנ"ל כדי לענות ב" מוּ" רועם. ינשופי מגדל השן בשבח הילדותיות, ומדוע כדאי לפעמים להישאר בלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

?????????????????????????

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. המבצע התנהל כמו פשיטת קומנדו נועזת: כל עיתונאי ובעל טור החזיק סכין בין השיניים והתנפל על קורבן אחר. בני ציפר השתלח באתגר קרת, רוויטל מדר בשמעון פרס, ואחרים התמקדו בקבוצות (האקטיביסטים המזרחים) או אפילו ברעיונות (צדק חברתי). באחד הטורים המסקרנים יותר, קרולינה לנדסמן הסתערה על המלומדים שאיתרע מזלם להחזיק בתואר דוקטור. אנשי האקדמיה, היא האשימה, הם כמו ילדים שלא התבגרו. במקום ללמוד בבית הספר הגבוה שנקרא "אוניברסיטה" ואז לצאת לעולם הרחב, מי לעבודה במפעל, מי למשמרת בבנק ומי לגדל פלפלים בשדה, הם בחרו להישאר לנצח בילדות סימבולית בין כותלי מוסדות מגוננים ומפנקים. בטורה, שנראה לפעמים כמו ניסיון לדחוס כמה שיותר מטפורות למרחב כמה שיותר מצומצם, ממשיכה לנדסמן ומשווה את ה"דוקטורים" לאותם הילדים שמסרבים לעזוב את הלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

03.01.2009-luna_entrance2

האמת היא, שבתור אדם המחזיק בתואר "דוקטור" התקשיתי להבין מה קרולינה לנדסמן בדיוק רוצה ממני. כלומר, אני משער שהיא מדברת עלי, בתור מי שמתמחה בהיסטוריה, אחד ממדעי הרוח והחברה, ולא על אנשי האקדמיה שמפתחים טילים, נוסחאות מתמטיות או תרופות לסרטן, אם כי במאמר היא לא ציינה אותם לקולא. קרולינה לא סיפרה לי האם עלי לוותר על התואר המפונפן, ולהחליף אותו במשהו עממי יותר, נגיד "קומראד"? או שמא עדיף שאחליף מקצוע ואעבוד בבנק, במפעל או בשדה? אולי אני אמור להתנהל אחרת בתוך כותלי האוניברסיטה? זו שאלה חשובה, משום שהמאמר של לנדסמן מתכתב עם קשת שלמה של טענות כנגד האקדמיה והיושבים בה; טענות כדוגמת "מגדל השן", ה"ניתוק מהמציאות", "מדעי הדשא", "מדעי הכלום", "בזבוז כספי ציבור וכיוצא בזה". בחלק מהטענות הללו יש ממש. באקדמיה, כמו בכל מוסד אחר בישראל, יש בזבוזים, כפילויות חוסר יעילות ויתר ירקות עבשים שצריך לנקות מהמדפים, וקוראי הינשוף יודעים שביקרתי לא אחת בחריפות את השיח המתפתל, הרדיקליות הסינתטית והז'רגון המפותל שמשתמשים בו באזורים כאלה ואחרים.

אבל כל אלו, כפי שכתבתי כאן, אינם צריכים להעיב על החשיבות העצומה שיש למדעי הרוח, למחקר והוראה בתחומים כמו היסטוריה, ספרות ופילוסופיה. אם נקצר את הטיעון, המטרה בלימוד ההיסטוריה היא לא להכין ערימה של דוגמאות היסטוריות שיהיה אפשר "ללמוד מהן" כדי לדעת איך להתנהג בעתיד, אלא ללמד את אזרחי העתיד לנתח סיטואציות אנושיות, להעריך עדויות, להצליב מקורות, להטיל ספק, לחשוב ביקורתית ולקבל החלטות מושכלות. מי שהתאמן בתהליך המורכב הזה אינספור פעמים בהקשרים היסטורים, פילוסופיים, ספרותיים ואחרים, יוכל להשתמש במיומנויות שרכש במהלך חייו, בין אם מדובר בהחלטות אישיות ועסקיות, פוליטיות או מדיניות. אבל כאן, בתור אחת הפרות שקרולינה לנדסמן מנסה לשחוט, הייתי רוצה לענות ב" מוּ" רועם על האשמה אחרת שלה – ההאשמה של אנשי האקדמיה בילדותיות. מה משמעותו של הטיעון הזה, למעשה?

אחד ההבדלים בין ילדים למבוגרים, הוא שילדים נחשבים לתמימים יותר. מדוע הם תמימים? משום שהם מודעים לחוקים הרשמיים שמכתיבים בכוח את התנהגות המבוגרים, אבל לא מודעים עדיין לחוקים הבלתי כתובים שעומדים בבסיסה בפועל. כלומר, לילדים אין תמיד את אותו הקומון-סנס שיש לאדם מבוגר, שמסייע לו לדעת מה "הולך" ומה "לא הולך", מה סביר ומה לא סביר, איזו עברה תכניס אותו לכלא ואיזו תסתיים בנזיפה משוטר, ואלו פינות אפשר לעגל בלי לשלם מחיר כבד. הטענה הזאת כמובן כללית ושטחית, וילדים הרבה פעמים לומדים את החוקים הלא כתובים הרבה יותר מהר מאשר המבוגרים חושבים. אבל נניח לכך לרגע: היתרון של החשיבה האקדמית, לדעתי, הוא שלחוקר יש פנאי אמיתי ונפשי להתנער לרגע מהקומון-סנס ומהכללים המקובלים שלרוב האנשים העסוקים אין כוח וחשק להרהר אחריהם. בניגוד לילד, הוא מגיע לשאלות הללו עם ידע. אבל אם הוא חוקר טוב, הוא מאמץ את הפתיחות והסקרנות של הילד. כשהוא בוחן סוגיה, הוא בודק האם מה שמקובל לחשוב, ה"קומון סנס" וה"שכל הישר" הוא באמת כזה, או רק כיסוי לעצלנות, שבלוניות, קונספציות, דיעות קדומות ו/או מציאות שעבר זמנה ובטל קורבנה?

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

אפשר לתת אינספור דוגמאות: האם, למשל, תוספת תקציב למשרד ממשלתי אכן תשפר את השירות הניתן בו, כפי שמקובל לחשוב, או שדווקא לא? ואולי תוספת תקציב למשרד החינוך דווקא תדרדר את איכות החינוך? האם הציונות יישבה "עם ללא ארץ" ב"ארץ ללא עם", או שהמציאות, אפעס, היתה מורכבת יותר? האם מוסר הוא מותרות של "יפי נפש", או מרכיב חשוב בטובתו המדינית של עם, ומאלו סיבות? האם יותר טנקים ודיביזיות מלמדים בהכרח שהצבא חזק, או שמא עשויים להצביע על חולשה? למה מלחמות נוטות לפרוץ בקיץ ובאביב, ומשברים כלכליים – בסתיו? לרבות מהשאלות הללו יש תשובה ברורה של "קומון סנס", אבל היא לא תמיד התשובה הנכונה. כשמגיעים אליהן עם פתיחות של ילד, אבל עם ידע של מבוגר, ובעיקר – פנאי לחקור, עשויים להגיע לתשובות מפתיעות, שבתורן מצמיחות רעיונות יצירתיים שעשויים להשביח את השיח הציבורי, להפרות רעיונות אחרים ולסייע לחברה ביותר ממובן אחד.

מקורה של המילה האנגלית scholar  היא בביטוי היווני scholastes, היינו, אדם שיש לו פנאי לחשוב, לחקור וללמוד. החברה צריכה מספר מסויים של אנשים, כמה בדיוק, צריך להתווכח, שתפקידם הוא לחקור, לחשוב ולהפוך בסוגיות הקשות, גם באופנים שנוגדים את הקומון-סנס. הם לא צריכים להיות מנותקים מחיי היומיום, בכך המבקרים צודקים, ויש מקום למתוח ביקורת על שיח אקדמי מעגלי, מלאכותי ומתנשא שמרחיק את עצמו מהציבור בכוונה תחילה משיקולי סנוביזם. אבל הם צריכים לפעול בסביבה שתאפשר להם לחקור בחופש יחסי, ולחנך תלמידים למחשבה חופשית, ספקנית וביקורתית על שאלות יומיומיות יותר ופחות. רובנו, אם נשתמש במטפורה של קרולינה לנדסמן, עוברים כל הזמן בלונה פארק של החיים, עולים ויורדים, נופלים ומתרוממים בסחרחרת אירועי היומיום שלנו. עדיף שיהיו גם כאלו שישארו בלונה-פארק בלילה, כדי לנסות ולהבין איך הוא עובד.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: