האם אפשרית גישה אחרת במלחמתה של ישראל מול הרפובליקה האסלאמית? בזמנים של מבוכה וחרדה קיומית, יועיל לנו להיעזר ברעיונותיו של סיר באזיל לידל-הארט, ובתיאוריה האסטרטגית המקורית שלו: "הגישה העקיפה". מאמר זה פורסם בויי-נט לפני כשבוע, וזכה לתגובות מגוונות, ביניהן נאצות של אינספור טוקבקיסטים. אולם ממש לפני מספר ימים, התבטא מנהיגה של איראן, האייתוללה עלי חמנאי, באופן המאושש את הכתוב בו.

מאמר זה פורסם לאחרונה בויי-נט. ניתן לקרוא אותו גם באתר במחשבה שנייה

שוב, תופי המלחמה מכים באזורינו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד – רק כמה מאות הרוגים בעורף.

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בנושא נחיצותה ומחירה של המלחמה הקרבה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך – דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוי האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

אולם בכל זאת, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. בעית הגרעין האיראני היא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מירוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, שומא על מתנגדי המלחמה להציע פתרונות אחרים.

המשך הרשומה ←