ארכיון הבלוג

על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?

הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

eyes-closed

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

seminarian-021

לא בסכנה- כמרים קתולים. למצולמים אין קשר לכתבה

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

Anders-Behring-Bre_2313494b.jpg

המחבל אנדרס ברוויק בבית המשפט

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

Haji_Bakr

המתכנן של דאע"ש חאג'י באקר. בביתו נמצאו מסמכים רבים של הארגון, אך אף לא ספר קוראן אחד. הידיעה הזאת נוצלה, למרבה הצער, בידי אפולוגטים.

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

פרדוקס אדי הדלק: איך צומח הטרור הג'יהאדיסטי

האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

Automobile_exhaust_gas

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

שוטרים באתר הפיגוע, סאן ברנרדינו

שוטרים באתר הפיגוע, סאן ברנרדינו

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

רבים מהמחבלים מגיעים ממשפחות מהמעמד הבינוני, אבל לא כולם. אבו מוסעב אל-זרקאווי, למשל, התחיל את דרכו כבריון רחוב קטן.

רבים מהמחבלים מגיעים ממשפחות מהמעמד הבינוני, אבל לא כולם. אבו מוסעב אל-זרקאווי, למשל, התחיל את דרכו כבריון רחוב קטן.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

ht_tashfeen_malik_float_jc_151204_12x5_1600

המחבלת תשפין מאליק

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

מערכת הניטור נכשלה - אוניברסיטת בהאא א-דין זכריא במולטאן

מערכת הניטור נכשלה – אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא במולטאן

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

רדיפה מלמטה, דיכוי מלמעלה - עצומה לשחרורו של פרופ' ג'ונאייד חאפז

רדיפה מלמטה, דיכוי מלמעלה – עצומה לשחרורו של פרופ' ג'ונאייד חאפז

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.

למכור עגבניות באפגניסטן: הדרך הנסתרת לגלות את האמת

מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

Tomato-genome-sequenced

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

הנהגים יודעים ראשונים - אוטובוס בלה-פאז, בוליביה

הנהגים יודעים ראשונים – אוטובוס בלה-פאז, בוליביה

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

שיטה מפוקפקת - טבלה של ספירת ראשים באפגניסטן

שיטה מפוקפקת – טבלה של ספירת ראשים באפגניסטן

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

מפקפק בשיטות הרגילות - מומחה הקונטר-התקוממות דייויד קילקאלן

מפקפק בשיטות הרגילות – מומחה הקונטר-התקוממות דייויד קילקאלן

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

הסיכון מגולם במחיר - שוק ירקות בקאבול

הסיכון מגולם במחיר – שוק ירקות בקאבול

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

EE_004

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.

קונטר התקוממות במבחן: מה קרה בעיראק ואפגניסטאן?

בשני הפוסטים הקודמים כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. היום נשאל כיצד היא עבדה בפועל בעיראק ובאפגינסטן, ומה מאזן הצלחותיה וכשלונותיה. איך אפשר בכלל לבחון הצלחה או כישלון של תורה צבאית? זהירות מהכשלים האורבים בדרך. ינשוף צבאי-אסטרטגי במאמר שלישי ואחרון בסדרה.

news-graphics-2007-_654564a

בשני הפוסטים הקודמים בסדרה כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. הרחבנו על מקורותיה התיאורטיים והצבאיים על רקע התפרקות הקולוניאליזם האירופי בעולם השלישי, על עקרונותיה והסיבות שבגינן החליטו האמריקאים ליישמה בעיראק. בפוסט הקודם דנו גם באמה סקיי, פעילת השמאל שהפכה ליועצת הצבאית של גנרל ריי אודיארנו, וסייעה לעצב מדיניות צבאית חדשה ברוח תורת הקונטר-התקוממות.

עבור מי מכם שלא קראו את הפוסטים הקודמים, נכתוב בקיצור כי קונטר-התקוממות היא גישה הוליסטית שמתיימרת לחסל מרד או טרור תוך שיתוף פעולה עם גורמים מקומיים וטיפול בסיבות שבגינן פרצה ההתקוממות מלכתחילה. הדוקטרינה מכילה חמישה שלבים עיקריים, אותם קיצרנו בעברית לראשי התיבות הטאב"ם: המשגה (היכרות מעמיקה עם השטח ומיפויו באמצעות עבודה מודיעינית), טיהור (חיסול נוכחותם הגלויה של הטרוריסטים באמצעות מבצעים צבאיים אגרסיביים), אחיזה (הזרמה של כוחות צבאיים משמעותיים כדי להחזיק בכל נקודה בשטח, באמצעות שרשרת של מוצבים קטנים בלב השכונות והאזור האורבני הצפוף, כדי לספק הגנה לאוכלוסיה ולעודד אותה לתת לצבא מודיעין על הטרוריסטים. מודיעין נוסף יוביל לפגיעה נוספת בארגוני המורדים, לשיתוף פעולה מוגבר מצד האוכלוסיה וחוזר חלילה). בנייה (שלב השיקום של החברה האזרחית המקומית, תוך טיפול בגורמי התסכול שגרמו למרד מלכתחילה), ומסירה (העברת השטח לממשלה המקומית לאחר שארגוני המורדים הוחלשו די הצורך).

אמה סקיי. מקור: Telegraph

אמה סקיי. מקור: Telegraph

מהרגע הראשון, הוגי הגל החדש של תורת הקונטר-התקוממות, כגון הקולונלים מקמאסטר ומקפארלנד והממונים עליהם, גנרל דייויד פטריאוס וגנרל ריי אודיארנו, היו צריכים להתמודד עם ביקורת קטלנית, בחלקה סנסציונית אך בחלקה רצינית ומבוססת. אנשי מודיעין מקצועיים, למשל, התנגדו לפרק המודיעיני בתורת הקונטר-התקוממות, שהמליץ לכל חייל לאסוף מודיעין מתוך מגע עם האוכלוסיה. איסוף מודיעין, הם טענו, הוא תחום מורכב שמצריך ידע והכשרה, והפקדתו בידי אלו שלא הוסמכו לכך בעייתי מבחינה צבאית, מקצועית ומשפטית. ראלף פיטרס, סופר פופולרי עם רקע צבאי שצבר את פרסמו באמצעות כתיבת רומנים על קצינים קשוחים ומחוספסים, הוקיע את הדוקטרינה כ"מלחמת הפוליטיקלי-קורקט", גישה רכרוכית ומתייפייפת שמתעלמת מאמיתת היסוד כי מלחמה מנצחים באמצעות יריות ופיצוצים, לא שכנוע בנופת צופים. ג'ו ביידן, לימים סגן הנשיא של אובמה ומאמין גדול בתורה הישנה של מלחמה ממוקדת בטרור (להבדיל מהמאמץ הכספי והפוליטי שדרוש לקונטר-התקוממות מקיפה), היה תמיד ספקן בנוגע לדוקטרינה החדשה. ולבסוף, ליברלים ואנשי שמאל התנגדו בחריפות שאין כמותה לתגבור הכוחות לעיראק, עמוד תווך בכל מאמץ של קונטר-התקוממות. מבחינתם, היה מדובר בניסיון לסבך את ארצות הברית בבוץ העיראקי בלי סיכוי ותוחלת כלשהי.

"מלחמת פוליטיקלי-קורקט": ראלף פיטרס

לפני שנבחן את תוצאות הקונטר-התקוממות בעיראק ובאפגניסטן חובה לומר מילים מספר על הקריטריונים להצלחה או כישלון של דוקטרינות צבאיות, מבצעים וכל פעילות בטחונית אחרת. אסטרטגיה מוגדרת בדרך כלל כאמצעי להגיע למטרה שהצבנו מראש, תוך כדי התגברות על גורמי סיכון צפויים ובלתי צפויים. עם זאת, הנטייה לבחון גישה צבאית ב"מבחן התוצאה" הסופי, היינו – האם ניצחנו או לא ניצחנו, היא טעות נפוצה אך קטלנית, וזאת ממספר סיבות. ראשית כל, אפילו אם מתייחסים אך ורק להיבט הצבאי, ניצחון או הפסד במלחמה כמעט לעולם אינו תלוי בתורה צבאית אחת, אלא הוא הלחמה של גורמים רבים ושונים. אם, למשל, אימצנו תורה צבאית מצויינת בתחום האספקה והלוגיסטיקה, נזכה ביתרון חשוב בתחום המפתח הזה. אף על פי כן, יתכן שבכל זאת נפסיד במלחמה משום שהטכנולוגיה הצבאית שלנו אינה מפותחת די הצורך, האויב חזק מדי, המפקדים הבכירים מנהלים את המבצעים בחוסר כישרון או אינספור סיבות אחרות. ובדיוק ההיפך: אם אימצנו דוקטרינת אספקה גרועה ומזיקה, עדיין יכול להיות שננצח במלחמה חרף בעיות במערכת הלוגיסטיקה, משום שיש לנו גורמי חוזק משמעותיים אחרים. שיפוט תורות צבאיות לפי מבחן התוצאה הסופית מוביל לפיכך לכשל כפול: הוא עשוי לגרום לנו לאמץ תורה גרועה או לדחות תורה טובה, רק משום שניצחנו או הפסדנו מסיבות אחרות לגמרי. תורה צבאית יש לשפוט על פי ההישגים בתחום הצבאי שהיא עוסקת בו, הא ותו לא.

לא לבחון רק לפי התוצאה הסופית - דיאגרמה של מבצע קונטר-התקוממות

לא לבחון רק לפי התוצאה הסופית – דיאגרמה של מבצע קונטר-התקוממות

כמו כן, כפי שכבר קבע ההוגה הצבאי הגדול קארל פון קלאוזביץ, המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, לכל מלחמה יש היבטים פוליטיים ולא רק צבאיים, ואין ניצחון ללא פיתרון פוליטי בר קיימא. אלא אם מדובר בחיסול מוחלט של האויב, דבר נדיר מאד בתקופה שלאחר מלחמות העולם, המפקד הצבאי אמור להשיג ניצחונות שיתנו לדרג המדיני מרווח, קרדיט ומינוף בכדי להשיג פיתרון במו"מ. תורה צבאית יש לשפוט לפי גודל המרווח שהעניקה לדרג המדיני – לא לפי האופן שבו ניצל הדרג המדיני את המרווח הזה.

לפי הקריטריונים הללו, תורת הקונטר-התקוממות בעיראק הובילה להצלחה צבאית מרשימה. כפי שחזה גנרל דייויד פטריאוס, צבא ארצות הברית היה צריך לשלם מחיר כבד באבדות, מפני ששלב האחיזה חייב את הכוחות לשהות בשטח עוין יום ולילה באופן קבוע. עם זאת, מאז שנת 2007 ועד 2011, האבדות האזרחיות בעיראק פחתו באופן משמעותי. שבטים סוניים, שמאסו בעריצות של אל קאעדה, הצליחו לגרש את הטרוריסטים משטחם בעזרת תמיכה משמעותית של כוחות ארצות הברית. אלו, בתורם, נעזרו ב"המשגה" כדי להכיר את הבוסים המקומיים ולהבין "מי נגד מי" בשטח. מודיעין איכותי זרם לאנליסטים של צבא ארצות הברית, דבר שאפשר לכוחות הקומנדו של גנרל סטנלי מק'קריסטאל לחסל יותר ויותר ממפקדיה הבכירים של אל קאעדה. בשנת 2010, "המדינה האסלאמית של עיראק" (היורשת של אל קאעדה) כמעט ומוגרה לחלוטין.

לא שמר על האיזון - גנרל סטנלי מק'קריסטאל

חיסל את מפקדיה הבכירים של אל קאעדה – גנרל סטנלי מק'קריסטאל

ההישגים הללו, למרבה הצער, בוזבזו בשל כשלונותיו של הדרג הפוליטי, העיראקי והאמריקאי כאחד. ב-2010 נערכו בעיראק בחירות לפרלמנט. ברוב הקולות זכה איאד עלוואי, פוליטיקאי שיעי מתון שהעלה על נס את האחדות הלאומית, פיוס ולאומיות עיראקית רב עדתית. ובכל זאת, סגן הנשיא ג'ו ביידן התערב אישית ותמך ביריבו של עלוואי, רה"מ נורי אל-מאליכי כי "אנחנו מכירים אותו טוב יותר", וזאת בניגוד לעצתם המפורשת של אנשי המקצוע. באמצעות מדיניות הרסנית, התאבדותית כמעט, בזבז מאליכי את כל הישגי הקונטר-התקוממות, ובראשם שיתוף הפעולה הסוני-שיעי נגד אל קאעדה. ראשי "ועדות ההתעוררות הסוניות", שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם בלחימה בטרור יד ביד עם אנשיו של גנרל פטראוס, נאסרו או נדחקו הצידה. אלו שלא "טוהרו" בידי הממשלה השיעית, נרצחו לעיתים בידי מחבלי אל קאעדה, ואחרים חשו שהם נמצאים בין הפטיש לסדן. מאליכי שב להפלות את הסונים באופן גלוי, ביצע טיהור נרחב של פקידים סונים (בעצתה של איראן) והחזיר את המדינה למלחמת אזרחים כללית. בינתיים, מלחמת האזרחים הסורית – ברבור שחור שאיש לא צפה – התגלתה כסם חיים לאל קאעדה ויורשיו (כגון דאע"ש), שניצלו את הכאוס הסורי כשטח התארגנות ומקפצה חזרה לעיראק. בהיעדר ועדות התעוררות סוניות וחיילים אמריקאיים (הנשיא אובמה פינה את מירב הכוחות ב-2011), לא היה מי שיעצור בעדם. ואם לא די בכך, מאליכי פיטר מהצבא את הקצינים המוכשרים שאימנו אנשיו של פטראוס, ומינה שרתים חנפים מאנשי שלומו. הקונטר-התקוממות הצליחה כתורה צבאית – אולם הפוליטיקאים בוושינגטון ובגדאד בזבזו את הישגיה עד כלות.

בזבז את ההישג: נורי אל-מאליכי

בזבז את ההישג: נורי אל-מאליכי

אולם למרבה הצער, תורת הקונטר-התקוממות דווקא נכשלה מבחינה צבאית כאשר נוסתה בזירה שונה לחלוטין – באפגניסטן. במידה חלקית מדובר בביצוע כושל. גנרל סטנלי מק'קריסטאל, המפקד הצבאי הראשון שניסה לייבא את התורה ממסופוטמיה לדרום אסיה, לא הצליח לאזן בין "כוח רך" ל"כוח צבאי קשה". היות וחשש מפגיעה באזרחים, הכתיב מדיניות צבאית זהירה והססנית שמנעה מהכוחות בשטח להילחם בטליבאן בעוצמה ובגמישות הראויות. האיבה, החשדנות וחוסר שיתוף הפעולה בין הפיקוד הצבאי לשגרירות העצים את הבלבול וחוסר היעילות, בעוד שקונטר-התקוממות יעילה מצריכה מכונה משומנת ושיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים.

היבט נוסף הוא הבנה לקויה של המציאות. מי שלא מבין באיזו מלחמה הוא נמצא, שום תורה צבאית לא תעזור לו. כפי שכתב האסטרטג והקצין הבריטי אמיל סימפסון, ששירת בעצמו באפגינסטן (וזכיתי ללמוד ממנו כאן בהרווארד – עוד על משנתו כאן), ה"נרטיב האסטרטגי" של האמריקאים והבריטים היה שגוי. מפקדי כוחות הקואליציה הניחו בטעות שהם עומדים מול צבא מורדים מאוחד שנקרא "טליבאן". בפועל, היו בשטח הרבה מאד קבוצות שונות, עשרות שחקנים מהממשלה והמורדים עם אינטרסים שונים ומנוגדים – שבטיים ואישיים לרוב. ההתעקשות האמריקאית והבריטית לחלק אותם ל"טובים" ו"רעים" דחקה גורמי אופוזיציה רבים לזרועות הטליבאן, והעמידה את המתכננים מול הפתעה גמורה כאשר גורמים "ממשלתיים" שיתפו פעולה לפרקים עם "מורדים" כאשר הדבר התאים להם.

נרטיב אסטרטגי שגוי - אמיל סימפסון

נרטיב אסטרטגי שגוי – אמיל סימפסון

ולבסוף – ההתעקשות האמריקאית לנהל באפגניסטן מלחמה בסמים ולהשמיד את שדות הפרג הפכה את המלחמה למסובכת בהרבה. סחר בסמים הוא מקור פרנסה חשוב לשבטים אפגניים רבים, וכשמנהלים קונטר-התקוממות צריך לשתף פעולה עם גורמי כוח מקומיים. קטיעת אחד ממקורות הרווח העיקריים שלהם היא לא הדרך הכי טובה לעשות זאת. כשמנהלים מלחמה מסובכת – וקונטר התקוממות היא מלחמה מסובכת להפליא – צריך להסתפק במינימום המטרות ההכרחיות ביותר ולא לנסות ולהשיג מטרות אחרות, משום שכל יעד נוסף לבד מדיכוי ההתקוממות מסבך את המצב עשרות מונים.

סיבוך מיותר - חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

סיבוך מיותר – חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

אולם נראה שגם מבחינה דוקטרינרית, תורת הקונטר-התקוממות לא התאימה לאפגניסטן. דוקטרינה שנוצרה באזורים העירוניים הצפופים של עיראק התקשתה להסתגל לאזורי כפר פתוחים. בשלב האחיזה, למשל, חיילים אמורים לשהות בשכונות ולפתח יחסים הדוקים עם המקומיים. אם הם נמצאים בסכנה, אפשר לתגבר אותם בקלות יחסית באמצעות כוחות אחרים המוצבים בעיר. אולם האם ניתן לעשות אותו הדבר באזור כפרי דליל יחסית, עם מפה שבטית מסובכת ומורכבת ומתחמים חמולתיים המוקפים בחומות? בפועל, הדבר היה קשה עד בלתי אפשרי. מפת האינטרסים הסבוכה של הממשלה, האופוזיציה וגורמים בינלאומיים שונים (במיוחד פקיסטן) התגלתה כבלתי ניתנת ל"המשגה". כפי שכתב חוקר הקונטר-התקוממות פרד קפלן, התמריצים שניתנו לגורמים מקומיים החטיאו את מטרתם, השחיתות אכלה כל חלקה טובה, מנופי הלחץ על הממשלה האפגנית לא עבדו, ובסופו של דבר אסטרטגית הקונטר-התקוממות נכשלה.

בניגוד לדבריהם של מבקרים אחדים, אין להסיק מכך כי תורת הקונטר-התקוממות הגיעה לסוף דרכה. המשמעות היא שקונטר-התקוממות, כמו כל תיאוריה צבאית אחרת, אינה אורתודוקסיה או "מתכון קסמים" שיכול לפתור כל בעיה שהיא. היא בסך הכל כלי נוסף בארגז הכלים הצבאי, שיכול לפעול ולהצליח במצבים מסויימים מאד, וגם זאת בהינתן שיקול דעת מעמיק, ביצוע מעולה, נסיבות חיצוניות וגם הרבה מאד מזל.

Counterinsurgency: איך עובדת התורה החדשה למלחמה בטרור

בפוסט הקודם דיברנו כאן בינשוף על תורת הקונטר-התקוממות (counterinsurgency), האסטרטגיה המרכזית של האמריקאים בעיראק משנת 2007 ועד הנסיגה בשנת 2011. יותר מכל זוהתה התורה עם "נחשול הכוחות" המפורסם, הניצחון המסחרר על אל-קאעדה במחוז אנבאר, וגם עם אדריכליה הראשיים, הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו. אולם מהם עקרונות התורה, וכיצד היא עובדת בפועל? מה פירושו של הצירוף "המשג, טהר, אחוז, בנה, העבר", וכיצד ניתן להשתמש בו במציאות מסובכת של מלחמת אזרחים? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דוקטרינה מרתקת ובעייתית, חיילים כעובדות סוציאליות ופעילת שלום בריטית אחת.

news-graphics-2007-_654564a

מקור: Telegraph

ב-2003, זמן קצר לאחר כיבוש עיראק בידי האמריקאים ובעלי בריתם, נחתה פעילת שלום בשם אמה סקיי בנמל התעופה בבצרה. סקיי, מומחית למזרח התיכון מאוניברסיטת אוקספורד ודוברת ערבית (ועברית) שוטפות, הגיעה לשם, באופן רשמי, כמתאמת אזרחית מטעם משרד החוץ הבריטי, אבל המטרה שלה היתה אידיאליסטית בהרבה. היא רצתה להתנצל בפני העם העיראקי על ה"פלישה הלא חוקית" של כוחות הקואליציה, כדי להראות לאוכלוסיה הכבושה ש"יש גם מערביים אחרים". עם נחיתתה, גילתה סקיי שאיש לא ממתין לה בשדה התעופה. היא התגלגלה לפה ולשם, בין בסיסים צבאיים בריטיים ואמריקאיים ברחבי עיראק. בלילה הראשון שלה בקירקוק מורדים פוצצו לה את הבית. בתגובה, הלכה סקיי למפקד האמריקאי המקומי, הקריאה לו את הסעיפים הרלוונטיים באמנת ז'נבה והבהירה שאם יבצע פשעי מלחמה כדי לתפוס את אלו שהרסו לה את הבית, תגיש עליו תלונה באופן אישי. עוז הרוח של סקיי הרשים את מפקד הגדוד, שהחליט להפוך אותה ליועצת אישית.

במידה רבה, דווקא הרדיקליות של סקיי שיחקה לטובתה. כוכבים על הכתף לא הרשימו אותה, ולכן לא היססה להטיח את האמת בפנים למפקדים בכירים. במהרה גילו מפקד הגדוד בקירקוק והממונים עליו כי סקיי מכירה את מפת הסיעות השונות בעיראק ודרכי הניווט ביניהן יותר מכל המפקדים באזור (וזה לא היה קשה, כי רובם לא ידעו דבר וחצי דבר). כשאחד הקצינים הבכירים דיבר על "המורדים", סקיי קטעה אותו מיד בבוטות. אין גוף מאוחד של "מורדים", היא אמרה. יש את ג'ונד-אללה, ויש את ג'ייש-מוחמד, ויש את אנסאר אל-סונה, ועוד סיעות רבות מאד, וכל אחת מהן הצטרפה למלחמה נגד הקואליציה מסיבות שונות. רק היכרות אינטימית עם הקבוצות, טענה, תאפשר התמודדות אמיתית עמן. ב-2007 הפכה סקיי ליועצת הצמודה של גנרל ריי אודיארנו, מספר שתיים בפיקוד האמריקאי בעיראק והאיש שמונה על המלחמה באל קאעדה בשנים הגרועות ביותר במלחמת האזרחים.

אמה סקיי. מקור: Telegraph

אמה סקיי. מקור: Telegraph

אודיארנו "קנה" את סקיי כאשר נמנע מלהתווכח עם התוכחות שלה כנגד המלחמה, ושאל אותה "מה אפשר לעשות כדי להציל משהו". השילוב ביניהם היה מוזר: פעילת השלום נמוכת הקומה והגנרל המסוקס, הקירח וגדול הממדים. אבל הם היו צמד מקורי ונמרץ. בחסותו של גנרל דייויד פטריאוס, המפקד העליון בעיראק, ניהלו השניים את "נחשול הכוחות" בעיראק והתוו אסטרטגיה של קונטר-התקוממות (counterinsurgency), גישה מהפכנית למלחמה בטרור שבמקורותיה עסקנו בפוסט הקודם. באותה תקופה נכתב גם המדריך הצבאי למרידות ומלחמה במרידות, שהפך לתנ"ך של חסידי הקונטר-התקוממות. המדריך נכתב בניצוחם של פטריאוס ואודיארנו ע"י צוות של קצינים. אודיארנו עצמו (כיום רמטכ"ל צבא ארה"ב) חתם על המסמך באופן רשמי. בפוסט הנוכחי, נעסוק בעקרונות תורת הקונטר-התקוממות. בשבוע הבא, נדבר על ביצועיה בפועל בעיראק ובאפגניסטן, ובביקורת שנמתחה עליה לאחר מכן.

צמד מוזר ונמרץ: אמה סקיי וגנרל ריי אודיארנו. מקור: The Guardian

צמד מוזר ונמרץ: אמה סקיי וגנרל ריי אודיארנו. מקור: The Guardian

כפי שכתבנו בשבוע שעבר, לקונטר-התקוממות יש חמישה שלבים: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או בעברית, הטאב"ם. השלבים, יש לציין, אינם מנותקים זה מזה. המדריך מדגיש במפורש כי המפקד הצבאי חייב לשמור את האצבע על הדופק, ולבדוק האם לא ניתן לבצע כבר כעת צעדים שהתיאוריה משייכת לשלב מתקדם יותר. כמו כן, גם בשלבים מתקדמים, ייתכן ויהיה צורך לחזור אחורה, או להריץ מבצעים ששייכים לשלבים קודמים. כמו כן, בכל השלבים חובה על המפקד לבחון את הנחות היסוד שלו, ולשנות מדיניות לפי המצב בשטח: כוחם של המורדים, מדיניותה של הממשלה המארחת, יחסי הכוחות, שיקולי תקציב, הלכי הרוחות באוכלוסיה וכמובן, המטרות האסטרטגיות של ממשלת ארצות הברית.

חתום על המדריך: גנרל ריי אודיארנו

חתום על המדריך: גנרל ריי אודיארנו

שלב ראשון – המשגה (shape): המונח shape מתורגם בדרך כלל לעברית כ"עיצוב", אבל במשמעות של קונטר-התקוממות, יותר מתאים לתרגם אותו כ"המשגה". בשלב ההמשגה, המפקד הצבאי אוסף מודיעין מדויק ומפורט ככל האפשר על תא השטח הרלוונטי. כיצד בנויה האוכלוסיה באזור? מי הן האליטות? מה היחס בין האליטות למורדים? במיוחד קריטי להבין האם יש נקודות חיכוך או מריבות בין המורדים לגורמי כוח מקומיים שאפשר לנצל. באותה מידה, המפקד הצבאי חייב לדעת מה הם הצרכים של האוכלוסיה. אם מקומיים רבים מתנגדים לממשלה ונוטים לצד המורדים, יש להבין במדויק את הסיבות כדי לדעת לטפל בהן מאוחר יותר.

מבחינה אופרטיבית, המפקד הצבאי צריך למפות את ארגוני המורדים תוך כדי שימוש בכלים המתקדמים של תורת חקר הרשתות החברתיות. עליו למשל להבין שהאנשים הבכירים בארגון אינם בהכרח אלו ששולטים בו. לפעמים, "ברוקרים" או "קשרים" שמעבירים מידע בין חלקים שונים של הרשת חשובים הרבה יותר, ויש למקד בהם את מאמצי הסיכול. לעיתים קרובות, אנשים שנמצאים כביכול בשולי הרשת ראויים לתשומת לב מיוחדת, כי יתכן והם מקשרים את ארגון המורדים העיקרי עם רשתות אחרות שקיומן עדיין לא ידוע. (בהערת אגב, אני ממליץ לכל מי שמתעניין בתורת הרשתות לעיין במדריך. מעולם לא ראיתי הסבר כה ממצה ושווה לכל נפש של תורה מתמטית מורכבת כל כך). בו בזמן אין להזניח מודיעין טקטי: שכונות וערים, מפות מעודכנות, תוואי השטח, נוכחות של ארגונים בינלאומיים ופעילים למיניהם, וכל מידע אחר שיוכל להשפיע על המלחמה.

MITREJIEDDO

מעניין לציין כי דווקא שלב איסוף המודיעין היה נתון לביקורת חריפה ביותר מצד חלק ממתנגדי התורה. בשל החשיבות הקריטית של המודיעין בשלב ההמשגה, ולמעשה בכל יתר השלבים של התוכנית, הגנרלים פטריאוס ואודיארנו גרסו כי אין להותיר את איסוף המודיעין אך ורק לזרועות המודיעין המקצועיות. לעיתים קרובות, ארגוני המודיעין המקצועיים לא מגיעים לכל מקום, מגלים איטיות באיסוף וניתוח ולא קשובים מספיק למצב בשטח. בנוסף למקצוענים, כל חייל חייב לאסוף מודיעין באופן יומיומי על ידי יצירת קשרים עם האוכלוסיה, כמובן בפיקוח הדוק של מפקדיו ושל גורמי מקצוע. אגף המודיעין בצבא האמריקאי, כמו כל מונופול, התנגד נחרצות לאיסוף מודיעין בידי "חובבנים", בנימוקים מקצועיים ומשפטיים כאחד. אם אנשים שאינם מוסמכים יאספו מודיעין, טענה מפקדת האגף, הצבא יהיה חשוף לבעיות משפטיות. בסופו של דבר, לאחר שמאמצי השכנוע נכשלו, השתמש גנרל פטריאוס בסמכותו כדי להכריח את מפקדת אגף המודיעין לחתום על התוכנית.

הכריח את המפקדת לחתום: גנרל דייויד פטראוס

הכריח את המפקדת לחתום: גנרל דייויד פטריאוס

שלב שני – טיהור (clear): לאחר ש"המשגנו" את השטח, הגיע הרגע לעבור לשלב הטיהור. בשלב זה, מטרתו של המפקד הצבאי היא לחסל כל נוכחות גלויה, להבדיל מסמויה, של המורדים באזור הרלוונטי. ההבחנה הזאת חשובה ביותר, משום שכרגע אין ברשותנו אמצעים לעקור את הנוכחות הסמויה של המורדים בקרב האוכלוסיה, בין היתר משום שחלקים נרחבים ממנה מתנגדים לממשלה ותומכים במרד. המטרה היא לחסל את הצבא הגלוי של המורדים, ולהבהיר לאוכלוסיה שהמתקוממים אינם שולטים בה ללא עוררין.

שלב שלישי – אחיזה (hold): זהו שלב בעייתי ושנוי במחלוקת. לאחר שטיהרנו את השטח מנוכחותם הגלויה של הטרוריסטים, המטרה שלנו היא לעקור בהדרגה גם את הנוכחות הסמויה שלהם. מדובר במשימה קשה וסבוכה ביותר, משום שגם מקומיים שרוצים לשתף פעולה עם כוחותינו חוששים מפגיעתם הרעה של המורדים. בפוסט הקודם ציטטתי אישה עיראקית שהסבירה לחייל קומנדו אמריקאי שאם תשתף איתו פעולה, אנשי אל קאעדה יגיעו בלילה, יאנסו אותה ויהרגו את ילדיה. במצב כזה, אף אחד לא ישתף פעולה עם כוחות הקונטר-התקוממות.

6th_Marine_Rgt._on_patrol_in_Marja_2010-02-22_crop

כדי לפתור את הבעיה הזאת, אסור לכוחות הצבא להתנהג כפי שחיילים מתנהגים בדרך כלל, היינו – להסתגר בבסיסי צבא מוגנים ולצאת לפטרולים חמושים ומוגנים היטב בשעות היום. טקטיקה כזאת, שמניחה כי כוחות הצבא הם מלכי היום ואילו הטרוריסטים הם מלכי הלילה, תהפוך את השליטה בשטח לנומינלית בלבד, ותמנע שיתוף פעולה אמיתי מצד האוכלוסיה. ראשית כל, אסור להכיר ב-no go zones. בדיוק כמו החיילים של גנרל ווקר במערכה על מלאייה, כוחות הקונטר-התקוממות חייבים להתפרס בכל השכונות, גם העוינות ביותר, ולחיות עם התושבים. באמצעות המודיעין שנאסף בשלבים הקודמים, יהיה אפשר להבין אלו מהכוחות המקומיים מתנגדים למורדים כדי לקנות אותם בכסף, ואם יש צורך גם בנשק. הנוכחות המתמידה של הצבא, ביום ובלילה, תבהיר להם שאל להם לפחד מפגיעתם הרעה של חוליות עונשין טרוריסטיות.

היחסים הקרובים עם האוכלוסיה והאליטות המקומיות אמורות לספק לכוחות מודיעין טקטי באיכות גבוהה על המורדים. הכוחות בשטח יעבירו את המודיעין לקומנדו, שיפגע שוב ושוב בנוכחות הסמויה של המורדים כדי להחליש אותם ולחתור תחת מנופי הלחץ שלהם על האוכלוסיה. כתוצאה מכך, מקומיים יעבירו לצבא מודיעין נוסף, שיפגע במורדים עוד יותר, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, באמצעות תהליך של היזון חוזר, הנוכחות הצבאית הסמויה של המורדים בשטח אמורה להיחלש במידה רבה, אם כי סביר להניח שלא תיעלם לגמרי. אם אפשר, יש לגייס כוחות שיטור מקומיים מתוך האוכלוסיה. הבעיה העיקרית בשלב האחיזה היא שהוא מחייב קורבנות רבים מקרב כוחות הקונטר-התקוממות, במיוחד בימים הראשונים, כי הדוקטרינה מחייבת להגן על האוכלוסיה על ידי נוכחות צבאית רזה יחסית במקומות רבים בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר החשבון אכזרי ופשוט: מקריבים יותר חיילים כדי להציל יותר אזרחים.

כוחות שיטור מקומיים הם חלק בלתי נפרד מאסטרטגית הקונטר-התקוממות. כאן בתמונה, מיליציות סוניות מועדות ההתעוררות, שנלחמו ביחד עם האמריקאים נגד אל-קאעדה בזמן נחשול הכוחות.

כוחות שיטור מקומיים הם חלק בלתי נפרד מאסטרטגית הקונטר-התקוממות. כאן בתמונה, מיליציות סוניות מועדות ההתעוררות, שנלחמו ביחד עם האמריקאים נגד אל-קאעדה בזמן נחשול הכוחות.

שלב רביעי – בנייה (build) – זהו השלב המסובך ביותר, שמהווה לדעת המבקרים את נקודת התורפה העיקרית של תורת הקונטר-התקוממות כולה. כפי שכתוב במדריך, "לפעמים, כלי הנשק הטובים ביותר הם אלו שאינם יורים" ("מלחמת פוליטיקלי-קורקט" – צנף אחד המבקרים הראשיים בבוז בתגובה למשפט הנ"ל). לאחר שנחלשה אחיזתם הצבאית של המורדים, הצבא צריך להתחיל לשקם את האזור בסיוע של מומחים אזרחיים: לבנות מחדש תשתיות שנהרסו, לשקם את החברה האזרחית, ליישב מחדש פליטים ועקורים וכיוצא בזה. המטרה היא לטפל באותם הגורמים שהובילו את האוכלוסיה לתמוך במתקוממים מלכתחילה. הבעיה, כמובן, היא שחיילים לא הוכשרו בדרך כלל למשימות מהסוג הזה. זוכרים את תגובתו של הקפטן מהתרגיל שתיארנו בפוסט הקודם? חיילים מאומנים לפגוע באויב, לא לשרת כעובדות סוציאליות. טקטיקה של קונטר-התקוממות דורשת הכשרה נרחבת, שחלקה מנוגדת לאינסטינקטים החיילים הבסיסיים ביותר, שיתוף הדוק עם גורמים אזרחיים (חלקם בעייתיים) והרבה מאד כסף.

Enduring Freedom

שלב חמישי – מסירה (transfer): הבעיה המרכזית של קונטר-התקוממות מודרנית היא ממשק שיתוף הפעולה עם הממשלה המארחת. לתיאורטיקנים הקלאסיים של קונטר-התקוממות, רובם ככולם נציגים של מעצמות קולוניאליות, לא היתה בעיה של שיתוף פעולה עם הממשלה המקומית. אחרי הכל, הם היו הממשלה. קונטר-התקוממות מודרנית, לעומת זאת, אמורה להכין את השטח כדי לתת אותו בסופו של דבר לממשלה שאינה ממשלת ארה"ב. פטריאוס בעיראק עשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בבעיות של מחוז אנבאר, להעניק כוח לסונים ולהמריד אותם נגד אל קאעדה. בכך, הוא העניק אשראי לממשלה השיעית בבגדאד – אשראי ומרווח נשימה לטפל בבעיה ארוכת הטווח של השנאה העדתית שהובילה להתקוממות. מה קרה בפועל, כיצד עבד שלב המסירה ומה היו ההישגים והכשלונות בעיראק וגם באפגניסטן – על כך נדון בשבוע הבא. הישארו עימנו.

קלע דוד: Counterinsurgency והתורה החדשה למלחמה בטרור

נחשול הכוחות לעיראק (The Surge), המבצע הצבאי האינטנסיבי נגד אל קאעדה בפיקודם של הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו בשנת 2007, היה אחד המבצעים הצבאיים המורכבים והמרתקים ביותר בזירת המלחמה של המאה ה-21. הנחשול, שהצליח להטביע את אל קאעדה זמנית כנגד כל הסיכויים, התבסס על תורה צבאית ישנה-חדשה, שקיבלה לבוש מודרני בניצוחם של הוגים צבאיים נועזים ומקוריים. ובכל זאת, תורת הקונטר-התקוממות (Counterinsurgency) כמעט לא ידועה בישראל, ואפילו תרגום רשמי בעברית למונח עדיין אין. כיצד נלחמים בטרור לפי תורת הקונטר-התקוממות? הינשוף במאמר ראשון בסדרה.

 Enduring Freedom

בשנת 1991, צפה הרמטכ"ל האמריקאי דאז, גנרל גורדון סאליבן, בתרגיל מעניין של לוחמה בטרור. יחידת רגלים מוטסת הובאה למתקן אימונים מיוחד, ששחזר כפר בגודל טבעי במדינת מזרח תיכונית כלשהי. את תפקיד "תושבי הכפר" ומנהיגיו מילאו גולים עיראקים. הסרן, מפקד היחידה, התבקש לאתר טרוריסט שהתנקש זמן קצר קודם לכן באחד מחייליו. הוא החליט לבצע את המשימה באמצעות פשיטה בטרם שחר. החיילים שלו התפרצו לבתי הכפר עם נשק דרוך, בעטו בדלתות, גררו את התושבים באזיקים וחקרו אותם בנוקשות מול נשותיהם וילדיהם. את המידע, תודה ששאלתם, הם לא השיגו. לאחר מכן, כשניתחו מפקדי התרגיל את האירוע, אמר הסרן שלא היתה לו שום ברירה אחרת. השחקן העיראקי שגילם את ראש הכפר שאל אם מותר לו לומר דבר מה. "במקום לעשות מה שעשית," הוא אמר, "היית צריך להגיע ולדבר איתי לילה קודם. הייתי ממליץ לך להיכנס לכפר בשעת בוקר מאוחרת יותר, כשהילדים נמצאים בבית הספר. הייתי גם מבקש מהתושבים לצאת מהבתים לכמה דקות כדי שתוכלו לחפש נשק. אבל להתנהג אליהם בגסות כזאת, ועוד מול המשפחות שלהם, יגרום להם לגלות סימפטיה למורדים, ואפילו להצטרף אליהם." "לעזאזל עם זה!" אמר הסרן בתגובה ודפק בשולחן, "העבודה שלי היא לא לדאוג לקטע הזה של העם! העבודה שלי היא להרוג את האויב!"

6th_Marine_Rgt._on_patrol_in_Marja_2010-02-22_crop

הסצינה הזאת, שמתוארת בספרו של פרד קפלן על גישתו החדשה של צבא ארצות הברית לדיכוי מרידות, היא פתיח לדיון מרתק על תורה צבאית ישנה-חדשה שהופכת לדומיננטית יותר ויותר בימינו אלו. היא השפיעה באופן דרמטי על המלחמה בעיראק, נוסתה בהיקף נרחב באפגניסטן, ולאחרונה הפכה לסוג של דוקטרינה רשמית כמעט בצבא ארצות הברית. אי אפשר להבין את המלחמה בימינו בלי להכיר את התורה הזאת לעומק, ולהפנים את יתרונותיה וחסרונותיה. הכירו את דוקטרינת ה-Counterinsurgency, בקיצור אנגלי COIN, או בעברית – תורת הקונטר-התקוממות.

תרשים COIN קלאסי מספרו של דייויד קילקאלן

תרשים COIN קלאסי מספרו של דייויד קילקאלן

תורת הקונטר-התקוממות הקלאסית החלה דווקא כתנועה של קצינים צעירים והוגים צבאיים מהמעצמות הקולוניאליות השוקעות, צרפת ובריטניה. אחד החלוצים הראשונים של התורה היה דוד גאלולה, קצין צרפתי שנלחם כנגד גרילת ה-FLN (חזית השחרור הלאומית) במלחמת אלג'יר. גאלולה ניסה להבין מדוע הצרפתים, שהפעילו מידה אדירה של כוח נגד לוחמי מיליציה וטרוריסטים חלשים ביחס, ניצחו קרבות אבל הפסידו במלחמה. אליבא דגאלולה, צרפת נכשלה משום שפעילות הדיכוי שלה כנגד ה-FLN הובילה לאובדן התמיכה של האוכלוסיה, וקשה מאד לשלוט בשטח לאורך זמן כשרוב הנשלטים מתנגדים לכך באופן פעיל. יתר על כן, גאלולה הבין כי חרף העוצמה הצבאית האדירה של השליטים,  למורדים יש יתרון אדיר עליהם במובן אחד מכריע. "הממשלה," טען גאלולה, "צריכה לשמור על סדר בכל מקום." ואילו המורד יקצור הישגים באם "יזרע כאוס במקום כלשהו." בניגוד לממשלה, המורד לא נאנק תחת האחריות של ניהול שטח ודאגה לאוכלוסיה. בשלב הראשוני של מרידות, לפחות, הוא יכול להשקיע את כל משאביו ומאמציו במרד עצמו. שנית, כפי שנאמר לעיל, הממשלה אמורה לשמור על סדר בכל מקום כדי להבטיח את הלגיטימיות שלה. לכן, היא צריכה להשקיע משאבים אדירים בבט"ש, כי הרי אינה יודעת היכן יכו המורדים והטרוריסטים בפעם הבאה. לעומת זאת, המורדים יכולים למקד את משאביהם המוגבלים בנקודת חולשה ספציפיות של הממשלה. אם יכו שוב ושוב ויצליחו לשרוד ולהתעצם, הם עשויים להתיש את הממשלה הקולוניאלית, לפגוע בלגיטימיות שלה ולהביא אותה לנקודת שבירה. לפיכך, טען גאלולה כי קונטר-התקוממות אמורה לבודד את המורדים מהאוכלוסיה, על ידי שילוב של דיכוי צבאי חכם וממוקד, ושכנוע האוכלוסיה ששיתוף פעולה עם הממשלה הוא אינטרס שלה עצמה.

דוד גאלולה - מאבות תורת הקונטר-התקוממות

דוד גאלולה – מאבות תורת הקונטר-התקוממות

דוגמא נוספת ומוצלחת של קונטר-התקוממות הופעלה על ידי מפקדים בריטים בלחימה כנגד הקומוניסטים במלאייה. גנרל סר וולטר ווקר, שנאלץ להתמודד בג'ונגלים עם גרילה בתמיכה אינדונזית, הצליח לעשות את מה שהאמריקאים נכשלו בו בוייטנאם: לבודד את הגרילה מהאוכלוסיה השבטית של הג'ונגל, להתיש אותה ולהחליש אותה, עד שהשתנו התנאים הפוליטיים באינדונזיה עצמה ובריטניה השיגה את מטרותיה באזור (לשמר את קיום המדינה המלזית ולהרחיק ממנה את הקומוניסטים). כדי להשיג את תמיכתה של האוכלוסיה, או, באמרת שפר של מפקד בריטי אחר, סר ג'רלד טמפלר  winning hearts and minds, תבע ווקר מחייליו "לשרוץ" בג'ונגלים שבועות וחודשים. החיילים הבריטים אומנו להילחם בלילה בסבך הג'ונגל, לישון במשך זמן ממושך בתנאי שטח, לחיות בכפרים השבטיים ולזכות באמונם של המקומיים. ווקר הבין שאם הבריטים יגיעו רק לביקורים מזדמנים, אנשי הגרילה ישחטו את אנשי השבטים שישתפו איתם פעולה בלילות. עליהם להגן על אנשי השבטים ולתגמל אותם, וכך להשיג שיתוף פעולה ומודיעין כנגד הגרילה. כדי למנוע הרוגים בקרב אנשי השבטים, הורה ווקר לאנשיו שלא לסמוך על סיוע אווירי וארטילריה ולהילחם בשיטות קומנדו בשטח – חוליה בריטית כנגד חוליה של האויב.

להמעיט בארטילריה ובסיוע אווירי: גנרל סר ג'ורג' ווקר

להמעיט בארטילריה ובסיוע אווירי: גנרל סר ג'ורג' ווקר

בצבא האמריקאי, הוביל הכישלון בוייטנאם לזלזול בתורת הקונטר-התקוממות. רק מעטים הבינו שגנרל ווסטמורלנד, מפקד הכוחות במלחמה הכושלת ההיא, ניהל את מאמציו בצורה שסתרה את כל עקרונות התורה. רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עקב המלחמות הקטנות נגד טרוריסטים ומורדים שארה"ב החלה להיות מעורבת בהם במקומות שונים בגלובוס, החלו הוגים צבאיים כדייויד קילקאלן וג'ון נייג'ל להחיות את התורה ולהתאים אותה למיליניום החדש.

תורת הקונטר-התקוממות, כפי שהופעלה במלחמת עיראק, החלה כניסוי צבאי-פוליטי של שני קולונלים אמריקאיים, הרברט ריימונד מקמאסטר בתל-עפר וגנרל שון מקפארלנד במחוז אנבאר. בחושיהם הפוליטיים המחודדים, הבינו המפקדים הללו את מה שהממונים עליהם סירבו לשמוע ולראות. המלחמה בעיראק אינה מרידה פשוטה של ארגון טרור כנגד ממשלה, אלא מלחמה אתנית-עדתית. לפיכך מאמציהם של קובעי המדיניות המוקדמים, השגריר פול ברמר וגנרל ג'ורג' קייסי, לחזק את הממשלה והצבא המרכזיים לא יוכלו לפתור את הבעיה. הממשלה השיעית אינה גורם אובייקטיבי אלא שותפה פעילה במלחמת האזרחים האתנית והדתית. ככל שיחזקו אותה יותר, כך הסונים יילחצו לקיר ויאלצו לשתף פעולה עם הטרור של אל קאעדה, בין אם ירצו בכך ובין אם לא. כך, נלכדו האמריקאים במעגל מכושף שלא ידעו כיצד לצאת ממנו. אל קאעדה טבחה באזרחים שיעים ופוצצה מסגדים שיעיים, חוליות מוות שיעיות (שנתמכו בידי המשטרה ומשרד הפנים) רצחו אזרחים סונים בכבישים ובדרכים, והמבצעים של צבא ארה"ב לא הצליחו להושיע, או שהסלימו את המרידה כמו שמן שנשפך על אש.

חש בהזדמנות - קולונל ה.ר.מקמסאטר, מפקד הכוחות האמריקאיים בתל עפר

חש בהזדמנות – קולונל ה.ר.מקמסאטר, מפקד הכוחות האמריקאיים בתל עפר

אולם מקמאסטר ומקפארלנד חשו, כל אחד בגיזרה שלו, שההתפתחויות האובייקטיביות יוצרות הזדמנויות שיש לנצל. הטיהור האתני ההדדי הפך חלק גדול מהאזורים הסונים להומוגניים יחסית. האוכלוסיה הסונית בערים כמו רמאדי, בירת מחוז אנבאר, סבלה פחות מהרצחנות השיעית, ויותר ויותר מהעריצות של אל קאעדה. מפקדי אל קאעדה בעיראק (AQI), בראשותו של אבו מוסעב אל זרקאווי הכריזמטי והאכזרי, רדו בתושבים הסונים, מגמה שהמשיכה גם לאחר סיכולו הממוקד של זראקווי ב-2006. יורשו של זראקווי, אבו עומר אל בגדאדי ((יש להבדיל בינו לבין אבו באכר אל-בגדאדי, המנהיג הנוכחי של דאע"ש), הקים את "המדינה האסלאמית בעיראק"  וכפה חוקי שריעה חסרי תקדים בחומרתם על האוכלוסיה הסונית. על התושבים נאסר לאכול גלידה "כי היא לא היתה קיימת בימי הנביא", ורוכלים בשוק גילו שאסור להם להניח עגבניות ומלפפונים זה ליד זה כדי להימנע מקונוטציות מיניות. גרוע מכל: לוחמי אל קאעדה כפו על השבטים הסוניים והמשפחות המכובדות להשיא את בנותיהם למתנדבים ולוחמים זרים, צעד שנתפס כהשפלה ועריצות שאין כדוגמתה. כפי שאמר לוחם גרילה סוני שבוי לקצין מודיעין אמריקאי באותה תקופה, "אנחנו לא אוהבים אתכם. אתם כוח כובש, ואתם לא רצויים כאן. אבל לאחר זמן רב גילינו שאתם לא מהווים סכנה אמיתית לדרך החיים שלנו. אל קאעדה כן."

אסר לאכול גלידה - אבו עומר אל-בגדאדי

אסר לאכול גלידה – אבו עומר אל-בגדאדי

מקמאמסטר ומקפארלנד, קציני שטח קרביים שלא הכירו את תורת הקונטר-התקוממות על בוריה, זיהו הזדמנות והחלו ליישם בשטח משהו דומה מאד. הם חשו בזעם הסוני נגד אל קאעדה, ושלחו סוכנים דוברי ערבית לדבר עם ראשי שבטים ומשפחות מכובדות, ולהציע להם נשק וסכומי כסף נכבדים אם יסכימו להתקומם נגד אל קאעדה. בתוך כך, פתרו את אחת הבעיות הקשות ביותר של כוח כובש: החשש של משתפי פעולה מנקמת המורדים. קצין קומנדו אמריקאי ששירת בעיראק באותה תקופה (כיום בחופשת לימודים בהרווארד), סיפר לי שאישה עיראקית הודתה בפניו שהיא מתעבת את אל קאעדה, והיתה רוצה לתת מודיעין לכוחות האמריקאיים, "אבל אם אדבר איתך עכשיו, הם יגיעו בלילה, יאנסו אותי וישחטו את הילדים שלי מול עיני." כדי להתמודד עם הבעיה, הוציאו מקמאסטר ומקפארלנד את החיילים מהבסיסים המוגנים והמגודרים לשטח, לעמדות שמירה בלב השכונות הסוניות העוינות ביותר. כל שכונה שטוהרה באופן שטחי מנוכחות גלויה של אל קאעדה, זכתה לנוכחות מסיבית של חיילים אמריקאיים שגרו עם התושבים. לאחר זמן, אותה אישה היתה יכולה לדעת שאף אחד לא יגיע אליה בלילה – כי צבא ארה"ב נמצא שם כדי להגן עליה. כתוצאה, ההתקוממות הסונית נגד אל קאעדה הלכה והתגברה, מודיעין זרם לצבא האמריקאי, היכולות הצבאיות שלו התחזקו והמכות נגד אל קאעדה הפכו לממוקדות, יעילות וכואבות יותר ויותר.

גנרל סטנלי מק'קריסטאל היה, בתקופת הנחשול ולפניה, מפקד הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. כוחותיו היו אחראיים לסיכולים ממוקדים, בין היתר של רבי מחבלים כמו זרקאווי. במבצעים המיוחדים שלו, השתמש רבות במודיעין שנאסף לפי תורת הקונטר-התקוממות

גנרל סטנלי מק'קריסטאל היה, בתקופת הנחשול ולפניה, מפקד הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. כוחותיו היו אחראיים לסיכולים ממוקדים, בין היתר של רבי מחבלים כמו זרקאווי. במבצעים המיוחדים שלו, השתמש רבות במודיעין שנאסף לפי תורת הקונטר-התקוממות

הניסויים המקומיים הללו, שנחלו הצלחה בתל עפר ורמאדי, התפתחו למדיניות כוללת תחת שרביטם של גנרל דייויד פטריאוס, מפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק החל מפברואר 2007, ויד ימינו, גנרל ריימונד ("ריי) אודיארנו. פטראוס, קצין מעוטר ומנוסה עם דוקטורט מפרינסטון, היה שילוב נדיר בין גנרל ואינטלקטואל. בעזרתו של צוות קציני מטה ושטח, גיבש פטריאוס את המדיניות של מקמסאסטר ומקפארלנד, זיקק לתוכה את התובנות התיאורטיות של גאלולה, קילקאלן, נייג'ל והוגי קונטר-התקוממות אחרים, ויצר את מדריך השטח לקונטר-התקוממות, התנ"ך של תומכי התורה ואוהדיה עד ימינו. המדריך, שיצא כספר (Insurgencies and Countering Insurgencies) מנתח את סוגי ההתקוממויות השונים, הטקטיקות של מורדים וטרוריסטים, כיצד בנויות רשתות חברתיות של מורדים והיכן נקודות התורפה שלהן, היחס בין מורדים לאוכלוסיה והאופציות העומדות בפני צבא שמסייע לממשלה מקומית בעייתית. כדי להילחם במורדים, התווו פטריאוס, אודיארנו וצוותם אסטרטגיה מפורטת שמסתמכת במילות הקוד הבאות:

Shape, Clear, Hold, Build, Transfer

בעברית: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או הטאב"ם.

גנרל דייויד פטראוס - מפקד כוחות ארצות הברית בעיראק בזמן הנחשול של 2007, ומההוגים החשובים ביותר של תורת הקונטר-התקוממות

גנרל דייויד פטראוס – מפקד כוחות ארצות הברית בעיראק בזמן הנחשול של 2007, ומההוגים החשובים ביותר של תורת הקונטר-התקוממות

כיצד עובדת אסטרטגית הטאב"ם, מה מידת ההצלחה שלה בעיראק, אם בכלל, ומדוע נכשלה כאשר נוסתה במקומות אחרים, בראש ובראשונה אפגניסטן? מי היתה פעילת השמאל הרדיקלי, שהפכה ליועצת האסטרטגית הבכירה של גנרל אודיארנו ואחת מאדריכליות הקונטר-התקוממות בעיראק? על כך נדבר בינשוף בשבוע הבא. הישארו עמנו.

 

 

 

משמר הלילה: הטוב, הרע והמלחמה הקרה

הזאב הגיח מהאפלה. הוא ישב מולי והחל ללקק את הכפה שלו. לא יכולתי לראות את הפצע – ככל הנראה נכווה מקנה מכונת הירייה כאשר הפיל את החצובה לקרקע. "אם לחצובות ממאדים היו פרעושים, הן היו נראות כך," אמרתי לו, "את 'מלחמת העולמות' קראת?" לרגע הוא לא השיב לי. לא כל אנשי הזאב מסוגלים לדבר כשהם בצורת חיה. אך הזאב נעץ בי מבט לא נעים ונהם:

"רק ראיתי את הסרט"

סרגיי לוקיאננקו, המשמר האחרון

 ashton-lane-west-end-glasgow-scotland-setts-cobblestones-night-lonely-simple-eerie-mysterious-street-photography-city-urban-bw-black-white-bw-monochrome-nikon-d700-cartwright

לפני שלוש שנים בערך, ביליתי קיץ לוהט ודי מרתק במוסקבה כדי לשפר את הרוסית שלי ולחפש אחרי מסמכים מסויימים שקשורים לפרשיות התנקשות ומרי בצבאות גרמניה ויפן. בין ביקורים בארכיונים מאובקים, תחנונים בפני פקידים עצבניים וסיורים בין כנסיות מוזהבות, תיאטראות, יערות ואגמים, הספקתי גם לקרוא לא מעט. הרכבת התחתית במוסקבה היא מצויינת ונוחה מאד, ואורך הנסיעה בין הדירה ששכרתי באזור VDNH (בדיוק מול הפסל המפורסם של הפועל והאיכרה) למרכז העיר איפשר לי לסיים לא מעט ספרים. בין היתר קראתי את "שדים" של דוסטוייבסקי, ספר שראוי לקרוא במנות קטנות ומדודות, כמה מיצירותיו המפורסמות של פושקין, וגם סדרת ספרים מודרנית יותר, משמר הלילה מאת סרגיי לוקיאננקו, שזיכתה אותי באחד מהתקפי המקריות המבהילים ביותר שחוויתי אי פעם.

Night_Watch_book_cover

            זה היה באחר צהריים אחד, ברכבת התחתית במרכז מוסקבה. לוקיאננקו כבר הרגיל אותי להתייחס לסיפור באופן אישי, בין היתר בזכות סצינה מבעיתה שהתרחשה ברחוב שנהגתי לעבור בו מדי יום ביומו אחרי חצות. באותו בוקר ברכבת, קראתי סצינה מותחת במיוחד בספר, שדילגה בין מוקדי עלילה שונים בדרך לקליימקס. אני יושב ברכבת וקורא משפט מהספר: "ואז, הם שמעו את הרמקול אומר: 'היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." בדיוק כשקראתי את המשפט הזה, הרמקול בקרון הרכבת האמיתי שבו נסעתי הכריז את אותו המשפט בדיוק: "היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." זה היה אחד הרגעים המבהילים האלה שדמיון ומציאות מתערבבים אחד עם השני, בדיוק כמו באותו סיפור דרום אמריקאי המתאר איש הקורא בכורסה על רוצח שמתקרב לעברו בעולם האמיתי. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה שמשמר הלילה איתגר אותי כל כך. הנקודה המעניינת ביותר בספר היתה האופן האירוני, המאתגר והמתעתע שבו הוא הגדיר מושגים בסיסיים מאד כמו "טוב" ו"רוע" – וההגדרה הזאת קשורה לנקודת מבט רוסית מאד, שנטועה בהיסטוריה המודרנית של המדינה יוצאת הדופן הזאת.

משחק עם הטוב והרוע - סרגי לוקייננקו

משחק עם הטוב והרוע – סרגי לוקיאננקו

לאלו מבינינו שאינם דוברי רוסית שפת אם לא יוצא בדרך כלל לקרוא ספרות עכשווית שמגיעה מרוסיה, ובוודאי שלא ספרות פנטזיה. לכן, אני חושב שרוב הקוראים יופתעו ממשמר הלילה, לפחות במובן מסויים. כשאנחנו חושבים על מיתוסים, אגדות ופנטזיה, המושגים הראשונים שעולים בתודעה הם "טוב" ו"רוע" – ניגודים שקשורים באופן אינטימי והדוק לפרדיגמת המלחמה של הסופר; כלומר, הנחות היסוד הבסיסיות מאחורי הגדרת מושגים כמו "אויב", "בעל ברית", "תבוסה וניצחון". לכל תקופה ולכל תרבות יש פרדיגמת מלחמת משלה (לעיתים יותר מאחת), וכמו פרדיגמות באופן כללי, קשה לעיתים להבחין בה משום שהיא לרוב אינה גלויה. שר הטבעות של טולקין, למשל, אולי ספר הפנטזיה המשפיע ביותר במערב, כתוב כולו בהשפעת הפרדיגמה של ה"מלחמה הטוטלית", אחד הרעיונות החשובים ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית. הקרב בין המערב לחילותיו של סאורון בשר הטבעות, בין הטוב לבין הרוע, הוא מלחמה טוטלית, מוחלטת בין שני צדדים שלא יכולים לחיות בשלום ביניהם. או שהמערב יושמד, או שסאורון ייכחד – השניים אינם יכולים לחיות אחד עם השני בשום סוג של פשרה. המלחמה ביניהם גם אינה תחומה מבחינה גיאוגרפית, והיא נמשכת עד לתבוסתו המוחלטת של אחד הצדדים. מן הסתם, בתנאים כאלה של משחק סכום אפס, האויב נתפס כהתגלמות הרוע, והצד שלנו כהתגלמות הטוב. אנחנו אינדיבידואלים והם "המון חסר פנים", כנחילי האורקים התוקפים את ניקרת הלם. שר הטבעות, כמו כל יצירות המופת, מתעלה כמובן מעל הדיכוטומיה הזאת ומציג דמויות מורכבות ומעניינות, אבל בסופו של דבר, מלחמה טוטלית היא עדיין הרעיון העומד בבסיסו.

המון חסר פנים - התקפת האורקים בניקרת הלם

המון חסר פנים – התקפת האורקים בניקרת הלם

מבחינה היסטורית, מקורו של רעיון "המלחמה הטוטלית" במהפכה הצרפתית, והוא התפתח במלחמת האזרחים האמריקאית. לשיא אימתו הוא הגיע בשתי מלחמות העולם, שטולקין חווה באופן אישי. (למרות שמקורו של הרעיון כאמור בסוף המאה השמונה עשרה, הביטוי "מלחמה טוטלית" מגיע מכתביו של גנרל אריך לודנדורף, מחשובי המצביאים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה). בתקופה ששר הטבעות נכתב בה, הפרדיגמה הזאת היתה אכן בשיאה – ונראתה מובנת וטבעית לקהל הקוראים. אולם בשנים שלאחר מותו של טולקין, פיגרה ספרות הפנטזיה אחרי התפתחותה של המציאות. בעוד העולם השתנה באופן דרמטי בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, השפעתו החזקה של טולקין על קוראיו (וחקייניו) נטעה את המלחמה הטוטלית בין ה"טוב" ל"רוע" עמוק בתודעה, הן בז'אנר הפנטזיה והן מעבר לו.

כל כך חזק היה הרעיון הזה, עד שאפילו ספרי פנטזיה שהתחילו לחרוג מהפרדיגמה הטוליקנאית לא נטשו אותו לחלוטין. קחו את הארי פוטר – לדוגמא – ספר שנטוע כולו במציאות המודרנית של מלחמה בטרור. כי מי הם הם לורד וולדמורט ואוכלי המוות שלו, אחרי הכל, אם לא ארגון טרור רצחני וחמקני שמכה, נעלם ומטיל אימה? אבל גם אצל ג'יי קיי רולינג, הבינאריות המוחלטת בין טוב לרוע נותרת על כנה. ובאופן מעניין, בספרים האחרונים לפחות, העלילה נמשכת כמו מגנט לפרדיגמה הטולקינאית הישנה. בספר החמישי של הסדרה וולדמורט ואנשיו כבר מנהיגים מדינה, והסדרה מסתיימת בקרב אפי בין הטוב לרוע, שתוצאותיו חותכות, ברורות ומוחלטות. סופרים מעולים אחרים בני זמננו כמו ג'ורג' מרטין, מחבר שיר של אש ושל קרח (מומלץ לראות גם את העיבוד הקולנועי המצויין של HBO, משחקי הכס), פנו לכיוון אחר לחלוטין והחלו לכתוב פנטזיה ריאליסטית, דומה יותר לספרות המודרנית הכללית: עולם מורכב, מסובך ואכזרי שיש בו אמנם אנשים הגונים יותר ופחות, אבל לא "טוב" ו"רוע" במובן המקובל. כלומר, הם נטשו את הפרדיגמה הטולקינאית לחלוטין.

פרדיגמה של מלחמה בטרור - התקפת אוכלי מוות בעיבוד הקולנועי של הארי פוטר

פרדיגמה של מלחמה בטרור – התקפת אוכלי מוות בעיבוד הקולנועי של הארי פוטר

כאן נכנס משמר הלילה לתמונה, ונותן למפה סיבוך מעניין, מקורי ואפילו ביזארי. זה ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, שהתשתית הרעיונית שלו מבוססת באופן עמוק לא על מלחמת העולם השנייה או המאבק בטרור, אלא על המלחמה הקרה – העימות הבין גושי בין המערב בהנהגת ארה"ב לברית המועצות. במלחמה הקרה, אחרי הכל, כל צד ראה את עצמו כ"טוב" ואת הצד השני כ"רע", במובן הרגשי המלא של המונח, אולם אחרי העשור הראשון היה ברור לצדדים שלא יוכלו להשמיד זה את זה. בהדרגה, האמריקאים והסובייטים למדו לחיות בדו קיום מתוח, לחתור אחד כנגד השני, לנהל מאבקים אלימים יותר ופחות בארצות רחוקות מבלי לשבור את הכלים. כתוצאה, האמריקאים אימצו אסטרטגיה פרגמטית שזכתה לשם "דוקטרינת הבלימה": הגבלת ההתפשטות הסובייטית מבלי להיכנס לקרב מול ברית המועצות עצמה. חשש ההשמדה היה פשוט גדול מדי. לוקיאננקו, בכישרון של רב אומן, משחק עם תמונת העולם הזאת על כל התסכול האפל והקונספרטיביות הצינית שלה.

פרגמטי, קר ומפוכח: הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, הוגה "תורת הבלימה"

פרגמטי, קר ומפוכח: הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, הוגה "תורת הבלימה"

עלילת משמר הלילה מתרחשת במוסקבה המודרנית, ולכאורה מציגה תמונה שגרתית של מאבק הטוב ברע. מאחורי המציאות המוסקבאית האפרורית, שחיתות הפוליטיקאים וחגיגות האוליגרכים, פועלים שני ארגונים עתיקים ועל טבעיים: משמר הלילה, שמייצג את כוחות האור, ומשמר היום, שמייצג את כוחות האופל. שניהם בנויים כארגוני ביון שבין עובדיהם ניתן למנות סוכנים חשאיים, חוליות לוחמים ומתנקשים, דסקאים, אנליסטים, מזכירות ועובדי ניקיון. תפקידם של שומרי הלילה – קוסמים, משני צורה, מרפאים ואחרים – הוא להגן על בני האדם בלילה מפגיעתם הרעה של יצורים שונים ומשונים. תפקידו של משמר היום הוא הפוך בדיוק – סוכניו מפטרלים ברחובות מוסקבה בשעות האור, ניזונים ומטפחים חרדה, מצוקה ופחד, ותוך כדי כך מונעים מיריביהם לסייע לבני אדם באמצעים קסומים. דא עקא, שבין שני הכוחות הללו יש הסכם שלום. בעקבות מלחמה איומה שאיימה לחסל את שני הצדדים, התחייבו המנהיגים לכללי משחק שאין להפרם, והם נאכפים על ידי גוף נייטרלי ואימתני שידוע כ"אינקוויזיציה". ההסכם הוא מסובך מאד, אבל מטרתו העיקרית היא לשמר את האיזון בין הכוחות. אסור לסוכנים של שני הצדדים להילחם זה בזה אלא במקרים חריגים, אסור להם להפעיל קסמים כדי לסייע או לפגוע בבני אדם אלא לפי הפרוצדורה המוכתבת בהסכם, ולכל אחד מהם מותרת מכסה מסויימת של פעולות חריגות. לערפדים ולאנשי זאב, למשל, יצורים המסונפים למשמר היום, מותר לתקוף ולהרוג בני אדם לעיתים נדירות בלבד, לפי מכסה שנתית קבועה. אם הם חורגים מהמכסה, לסוכני משמר הלילה מותר לצוד אותם ולחסלם. כמו כן, למשמר היום מותר, מדי פעם בפעם, לחטוף ילד ולהקריב אותו ב"שבת מכשפות". מנגד, משמר הלילה רשאי לעזור לבני אדם ואף להצילם – במידה. כל "אחר" זר שמגיע לבקר במוסקבה חייב להירשם בסוכנות המקומית של המשמר הנגדי. בסכסוכים קשים במיוחד בוררת האינקוויזיציה. אסור להתנגד לה, ולטריבונלים שלה סמכות מוחלטת להעניש (כולל בעונש מוות) כל סוכן משני הארגונים.

יש הסכם שלום - תמונה מהסרט "משמר הלילה"

יש הסכם שלום – תמונה מהסרט "משמר הלילה"

במהלך עלילתם המורכבת של ספרי לוקיאננקו, לובש המאבק המורכב בין משמר היום למשמר הלילה אופי של עימות בין גושי. הבוסים רבי העוצמה והערמומיים של של הארגונים, בוריס איגנטייביץ' ממשמר הלילה וזבולון (Zebulon) ממשמר היום, נאבקים אחד בשני בכל זירה שבה הם מסוגלים לעשות זאת. אני כמובן לא הולך לספיילר לכם את העלילה – וממליץ לכם בחום לקרוא את הספרים בעצמכם. מה שכן ראוי לציין, כבר בשלב הזה, הן ההשלכות הנפשיות והאידיאולוגיות של המאבק הזה. כאשר יש שני צדדים שנאבקים זה בזה אך למעשה לא יכולים לנצח, מה למעשה ההבדל ביניהם, אפילו אם אחד מהם מגדיר את עצמו כ"טוב" והשני כ"רע"? במהלך העלילה, התשובה לשאלה הזאת הולכת ומסתבכת. מסתבר, למשל, כי סוכני משמר הלילה, ה"טובים" כביכול, שואבים כוחות וניזונים מרגשות חיוביים של בני אדם, ומרוקנים תוך כדי כך את הרגשות הללו. אם כן, במה הם שונים מאנשי משמר היום, "הרעים", שניזונים ממצוקה רגשית ומגבירים אותה? בוריס איגנטייביץ', המפקד של משמר הלילה המוסקבאי, לא בוחל אף הוא בתכסיסים מלוכלכים שפוגעים, כשאין מנוס, אפילו בחפים מפשע. למען מטרות טובות (תמיד למען מטרות טובות) הוא וקציניו מטעים, מרמים ומתמרנים גם את אנשיהם שלהם. גרוע מכך, באחת הסצינות העוצמתיות ביותר בספר, מפקד משמר היום – הרע האולטימטיבי כביכול – מטיח בגיבור, סוכן משמר הלילה אנטון גורודצקי, כי תרומתם של "הטובים" לבני האדם שנויה במחלוקת קשה. הוא מזכיר לו, למשל, כי בשנות העשרים והשלושים, נפלו רוב סוכני משמר הלילה ברוסיה בקסמיו של המשטר הבולשביקי, בו ראו הזדמנות חד פעמית "לתקן את העולם". "אכן," אומר זבולון, "אנחנו במשמר היום מקריבים מדי פעם ילד בשבת מכשפות, אבל מעולם לא הרגנו מספר רב כל כך של חפים מפשע כמו בפרוייקטים שלכם לתיקון העולם." סוכנת משמר היום אליסה, הגיבורה של הספר השני, היא תככנית מפונקת ואנוכית, אבל אנושית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מיריביה ה"טובים". ובכל זאת – למרות המורכבות הזאת – שני הצדדים עדיין שומרים בקנאות על הזהות ה"מוארת" וה"אפלה" שלהם, משימת הריפוי מול משימת הפגיעה והנזק, בעוד הקשר בין התוויות למציאות קיים אך תמיד מוטל בסימן שאלה.

nochnoi-dozor

תמונה מהסרט "משמר הלילה". בוריס איגנטייביץ' (גסר), מפקד משמרת הלילה, מלפנים. זבולון, מפקד משמר היום, עם הגב למצלמה.

נקודה מעניינת נוספת, שקשורה אף היא לפרדיגמה של המלחמה הקרה, היא תחושת חוסר התוחלת של המאבק כולו. טוב ורע, אחרי הכל, קשורים באופן אדוק לממד הזמן. מאחורי המאבק בין הקטבים הללו טמונה הנחה שאחד מהם מגיע תמיד על חשבון השני, וניצחון – גם אם יתמהמה – בוא יבוא. אבל האם אפשר לדבר באמת על "טוב" ועל "רוע" כשהמאבק למעשה לא מתקדם לשום מקום? שני הצדדים מדברים בשם אידיאלים – משמר הלילה שואף לטוב המוחלט, ומשמר היום שואף לעולם כוחני הנשלט בידי "הראויים לכך". אולם מכיוון שהם לעולם לא יכולים לנצח זה את זה, ואולי אפילו לא מנסים ברצינות לעשות זאת, המאבק כולו נראה כאשלייה צינית. אולי הסי-איי-איי וה-KGB, משמר הלילה ומשמר היום, שייכים למעשה לאותו כוח, ופשוט משתפים פעולה אחד עם השני? האווירה הקונספירטיבית והאפלולית שעוטפת את הסדרה משתקפת בעוצמה בדיאלוג הציני בין אנטון גורודצקי למפקדו בורס איגנטייביץ' (או בשמו האמיתי, גסר):

'מה אתה עושה במשמרת הלילה, בוס? שאלתי. האם לא התעייפת כבר, אחרי אלפי שנים?' 'הבה נאמר שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין נהנה מקרבות ומהרפתקאות', ענה גסר. הנדתי בראשי לשלילה. 'בוריס איגנטייביץ', אני לא מאמין לך. ראיתי אותך כבר עם תחושה שונה מאד: יותר מדי עייף, יותר מדי מפוכח מאשליות.' 'אז הבה נניח שאני באמת רוצה לחסל את זבולון', אמר גסר ברוגע. חשבתי לשנייה. "לא, גם זו תשובה לא נכונה. במשך מאות שנים, אחד מכם היה כבר מחסל את השני. זבולון אמר שמלחמה של קוסמים דומה לסיוף, אבל אתם לא נלחמים בחרבות אלא בלהבים קהים. אתם טוענים שפגעתם, אבל למעשה אתם לא פוצעים את היריב שלכם… גסר! משמר היום ומשמר הלילה הם שני חצאים של אותו השלם… החיילים הפשוטים צדים זה את זה, המנהיגים רוקמים תככים מתוך שיעמום כדי לשמר את התדמית. אבל בסופו של דבר- אתם הנהגה משותפת.

a-sposato-zebulon

ומי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לקרוא את הספרים. לצערי, הם זמינים כרגע באנגלית וברוסית בלבד:

The Night Watch

The Day Watch

The Twilight Watch

The Last Watch

The New Watch

שוק הדם, או: למה שבוי ישראלי אחד שווה אלף פלסטינים?

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: