מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.

הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.

מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.

הזאב הגיח מהאפלה. הוא ישב מולי והחל ללקק את הכפה שלו. לא יכולתי לראות את הפצע – ככל הנראה נכווה מקנה מכונת הירייה כאשר הפיל את החצובה לקרקע. "אם לחצובות ממאדים היו פרעושים, הן היו נראות כך," אמרתי לו, "את 'מלחמת העולמות' קראת?" לרגע הוא לא השיב לי. לא כל אנשי הזאב מסוגלים לדבר כשהם בצורת חיה. אך הזאב נעץ בי מבט לא נעים ונהם:

"רק ראיתי את הסרט"

סרגיי לוקיאננקו, המשמר האחרון

 

לפני שלוש שנים בערך, ביליתי קיץ לוהט ודי מרתק במוסקבה כדי לשפר את הרוסית שלי ולחפש אחרי מסמכים מסויימים שקשורים לפרשיות התנקשות ומרי בצבאות גרמניה ויפן. בין ביקורים בארכיונים מאובקים, תחנונים בפני פקידים עצבניים וסיורים בין כנסיות מוזהבות, תיאטראות, יערות ואגמים, הספקתי גם לקרוא לא מעט. הרכבת התחתית במוסקבה היא מצויינת ונוחה מאד, ואורך הנסיעה בין הדירה ששכרתי באזור VDNH (בדיוק מול הפסל המפורסם של הפועל והאיכרה) למרכז העיר איפשר לי לסיים לא מעט ספרים. בין היתר קראתי את "שדים" של דוסטוייבסקי, ספר שראוי לקרוא במנות קטנות ומדודות, כמה מיצירותיו המפורסמות של פושקין, וגם סדרת ספרים מודרנית יותר, משמר הלילה מאת סרגיי לוקיאננקו, שזיכתה אותי באחד מהתקפי המקריות המבהילים ביותר שחוויתי אי פעם.

            זה היה באחר צהריים אחד, ברכבת התחתית במרכז מוסקבה. לוקיאננקו כבר הרגיל אותי להתייחס לסיפור באופן אישי, בין היתר בזכות סצינה מבעיתה שהתרחשה ברחוב שנהגתי לעבור בו מדי יום ביומו אחרי חצות. באותו בוקר ברכבת, קראתי סצינה מותחת במיוחד בספר, שדילגה בין מוקדי עלילה שונים בדרך לקליימקס. אני יושב ברכבת וקורא משפט מהספר: "ואז, הם שמעו את הרמקול אומר: 'היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." בדיוק כשקראתי את המשפט הזה, הרמקול בקרון הרכבת האמיתי שבו נסעתי הכריז את אותו המשפט בדיוק: "היזהרו ביציאה מהקרון, הרכבת עוצרת בעוד שניות ספורות. תחנה הבאה: בלרוסקאייה." זה היה אחד הרגעים המבהילים האלה שדמיון ומציאות מתערבבים אחד עם השני, בדיוק כמו באותו סיפור דרום אמריקאי המתאר איש הקורא בכורסה על רוצח שמתקרב לעברו בעולם האמיתי. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה שמשמר הלילה איתגר אותי כל כך. הנקודה המעניינת ביותר בספר היתה האופן האירוני, המאתגר והמתעתע שבו הוא הגדיר מושגים בסיסיים מאד כמו "טוב" ו"רוע" – וההגדרה הזאת קשורה לנקודת מבט רוסית מאד, שנטועה בהיסטוריה המודרנית של המדינה יוצאת הדופן הזאת.

לאלו מבינינו שאינם דוברי רוסית שפת אם לא יוצא בדרך כלל לקרוא ספרות עכשווית שמגיעה מרוסיה, ובוודאי שלא ספרות פנטזיה. לכן, אני חושב שרוב הקוראים יופתעו ממשמר הלילה, לפחות במובן מסויים. כשאנחנו חושבים על מיתוסים, אגדות ופנטזיה, המושגים הראשונים שעולים בתודעה הם "טוב" ו"רוע" – ניגודים שקשורים באופן אינטימי והדוק לפרדיגמת המלחמה של הסופר; כלומר, הנחות היסוד הבסיסיות מאחורי הגדרת מושגים כמו "אויב", "בעל ברית", "תבוסה וניצחון". לכל תקופה ולכל תרבות יש פרדיגמת מלחמת משלה (לעיתים יותר מאחת), וכמו פרדיגמות באופן כללי, קשה לעיתים להבחין בה משום שהיא לרוב אינה גלויה. שר הטבעות של טולקין, למשל, אולי ספר הפנטזיה המשפיע ביותר במערב, כתוב כולו בהשפעת הפרדיגמה של ה"מלחמה הטוטלית", אחד הרעיונות החשובים ביותר בהיסטוריה של אירופה המודרנית. הקרב בין המערב לחילותיו של סאורון בשר הטבעות, בין הטוב לבין הרוע, הוא מלחמה טוטלית, מוחלטת בין שני צדדים שלא יכולים לחיות בשלום ביניהם. או שהמערב יושמד, או שסאורון ייכחד – השניים אינם יכולים לחיות אחד עם השני בשום סוג של פשרה. המלחמה ביניהם גם אינה תחומה מבחינה גיאוגרפית, והיא נמשכת עד לתבוסתו המוחלטת של אחד הצדדים. מן הסתם, בתנאים כאלה של משחק סכום אפס, האויב נתפס כהתגלמות הרוע, והצד שלנו כהתגלמות הטוב. אנחנו אינדיבידואלים והם "המון חסר פנים", כנחילי האורקים התוקפים את ניקרת הלם. שר הטבעות, כמו כל יצירות המופת, מתעלה כמובן מעל הדיכוטומיה הזאת ומציג דמויות מורכבות ומעניינות, אבל בסופו של דבר, מלחמה טוטלית היא עדיין הרעיון העומד בבסיסו.

מבחינה היסטורית, מקורו של רעיון "המלחמה הטוטלית" במהפכה הצרפתית, והוא התפתח במלחמת האזרחים האמריקאית. לשיא אימתו הוא הגיע בשתי מלחמות העולם, שטולקין חווה באופן אישי. (למרות שמקורו של הרעיון כאמור בסוף המאה השמונה עשרה, הביטוי "מלחמה טוטלית" מגיע מכתביו של גנרל אריך לודנדורף, מחשובי המצביאים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה). בתקופה ששר הטבעות נכתב בה, הפרדיגמה הזאת היתה אכן בשיאה – ונראתה מובנת וטבעית לקהל הקוראים. אולם בשנים שלאחר מותו של טולקין, פיגרה ספרות הפנטזיה אחרי התפתחותה של המציאות. בעוד העולם השתנה באופן דרמטי בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, השפעתו החזקה של טולקין על קוראיו (וחקייניו) נטעה את המלחמה הטוטלית בין ה"טוב" ל"רוע" עמוק בתודעה, הן בז'אנר הפנטזיה והן מעבר לו.

כל כך חזק היה הרעיון הזה, עד שאפילו ספרי פנטזיה שהתחילו לחרוג מהפרדיגמה הטוליקנאית לא נטשו אותו לחלוטין. קחו את הארי פוטר – לדוגמא – ספר שנטוע כולו במציאות המודרנית של מלחמה בטרור. כי מי הם הם לורד וולדמורט ואוכלי המוות שלו, אחרי הכל, אם לא ארגון טרור רצחני וחמקני שמכה, נעלם ומטיל אימה? אבל גם אצל ג'יי קיי רולינג, הבינאריות המוחלטת בין טוב לרוע נותרת על כנה. ובאופן מעניין, בספרים האחרונים לפחות, העלילה נמשכת כמו מגנט לפרדיגמה הטולקינאית הישנה. בספר החמישי של הסדרה וולדמורט ואנשיו כבר מנהיגים מדינה, והסדרה מסתיימת בקרב אפי בין הטוב לרוע, שתוצאותיו חותכות, ברורות ומוחלטות. סופרים מעולים אחרים בני זמננו כמו ג'ורג' מרטין, מחבר שיר של אש ושל קרח (מומלץ לראות גם את העיבוד הקולנועי המצויין של HBO, משחקי הכס), פנו לכיוון אחר לחלוטין והחלו לכתוב פנטזיה ריאליסטית, דומה יותר לספרות המודרנית הכללית: עולם מורכב, מסובך ואכזרי שיש בו אמנם אנשים הגונים יותר ופחות, אבל לא "טוב" ו"רוע" במובן המקובל. כלומר, הם נטשו את הפרדיגמה הטולקינאית לחלוטין.

כאן נכנס משמר הלילה לתמונה, ונותן למפה סיבוך מעניין, מקורי ואפילו ביזארי. זה ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, שהתשתית הרעיונית שלו מבוססת באופן עמוק לא על מלחמת העולם השנייה או המאבק בטרור, אלא על המלחמה הקרה – העימות הבין גושי בין המערב בהנהגת ארה"ב לברית המועצות. במלחמה הקרה, אחרי הכל, כל צד ראה את עצמו כ"טוב" ואת הצד השני כ"רע", במובן הרגשי המלא של המונח, אולם אחרי העשור הראשון היה ברור לצדדים שלא יוכלו להשמיד זה את זה. בהדרגה, האמריקאים והסובייטים למדו לחיות בדו קיום מתוח, לחתור אחד כנגד השני, לנהל מאבקים אלימים יותר ופחות בארצות רחוקות מבלי לשבור את הכלים. כתוצאה, האמריקאים אימצו אסטרטגיה פרגמטית שזכתה לשם "דוקטרינת הבלימה": הגבלת ההתפשטות הסובייטית מבלי להיכנס לקרב מול ברית המועצות עצמה. חשש ההשמדה היה פשוט גדול מדי. לוקיאננקו, בכישרון של רב אומן, משחק עם תמונת העולם הזאת על כל התסכול האפל והקונספרטיביות הצינית שלה.

עלילת משמר הלילה מתרחשת במוסקבה המודרנית, ולכאורה מציגה תמונה שגרתית של מאבק הטוב ברע. מאחורי המציאות המוסקבאית האפרורית, שחיתות הפוליטיקאים וחגיגות האוליגרכים, פועלים שני ארגונים עתיקים ועל טבעיים: משמר הלילה, שמייצג את כוחות האור, ומשמר היום, שמייצג את כוחות האופל. שניהם בנויים כארגוני ביון שבין עובדיהם ניתן למנות סוכנים חשאיים, חוליות לוחמים ומתנקשים, דסקאים, אנליסטים, מזכירות ועובדי ניקיון. תפקידם של שומרי הלילה – קוסמים, משני צורה, מרפאים ואחרים – הוא להגן על בני האדם בלילה מפגיעתם הרעה של יצורים שונים ומשונים. תפקידו של משמר היום הוא הפוך בדיוק – סוכניו מפטרלים ברחובות מוסקבה בשעות האור, ניזונים ומטפחים חרדה, מצוקה ופחד, ותוך כדי כך מונעים מיריביהם לסייע לבני אדם באמצעים קסומים. דא עקא, שבין שני הכוחות הללו יש הסכם שלום. בעקבות מלחמה איומה שאיימה לחסל את שני הצדדים, התחייבו המנהיגים לכללי משחק שאין להפרם, והם נאכפים על ידי גוף נייטרלי ואימתני שידוע כ"אינקוויזיציה". ההסכם הוא מסובך מאד, אבל מטרתו העיקרית היא לשמר את האיזון בין הכוחות. אסור לסוכנים של שני הצדדים להילחם זה בזה אלא במקרים חריגים, אסור להם להפעיל קסמים כדי לסייע או לפגוע בבני אדם אלא לפי הפרוצדורה המוכתבת בהסכם, ולכל אחד מהם מותרת מכסה מסויימת של פעולות חריגות. לערפדים ולאנשי זאב, למשל, יצורים המסונפים למשמר היום, מותר לתקוף ולהרוג בני אדם לעיתים נדירות בלבד, לפי מכסה שנתית קבועה. אם הם חורגים מהמכסה, לסוכני משמר הלילה מותר לצוד אותם ולחסלם. כמו כן, למשמר היום מותר, מדי פעם בפעם, לחטוף ילד ולהקריב אותו ב"שבת מכשפות". מנגד, משמר הלילה רשאי לעזור לבני אדם ואף להצילם – במידה. כל "אחר" זר שמגיע לבקר במוסקבה חייב להירשם בסוכנות המקומית של המשמר הנגדי. בסכסוכים קשים במיוחד בוררת האינקוויזיציה. אסור להתנגד לה, ולטריבונלים שלה סמכות מוחלטת להעניש (כולל בעונש מוות) כל סוכן משני הארגונים.

במהלך עלילתם המורכבת של ספרי לוקיאננקו, לובש המאבק המורכב בין משמר היום למשמר הלילה אופי של עימות בין גושי. הבוסים רבי העוצמה והערמומיים של של הארגונים, בוריס איגנטייביץ' ממשמר הלילה וזבולון (Zebulon) ממשמר היום, נאבקים אחד בשני בכל זירה שבה הם מסוגלים לעשות זאת. אני כמובן לא הולך לספיילר לכם את העלילה – וממליץ לכם בחום לקרוא את הספרים בעצמכם. מה שכן ראוי לציין, כבר בשלב הזה, הן ההשלכות הנפשיות והאידיאולוגיות של המאבק הזה. כאשר יש שני צדדים שנאבקים זה בזה אך למעשה לא יכולים לנצח, מה למעשה ההבדל ביניהם, אפילו אם אחד מהם מגדיר את עצמו כ"טוב" והשני כ"רע"? במהלך העלילה, התשובה לשאלה הזאת הולכת ומסתבכת. מסתבר, למשל, כי סוכני משמר הלילה, ה"טובים" כביכול, שואבים כוחות וניזונים מרגשות חיוביים של בני אדם, ומרוקנים תוך כדי כך את הרגשות הללו. אם כן, במה הם שונים מאנשי משמר היום, "הרעים", שניזונים ממצוקה רגשית ומגבירים אותה? בוריס איגנטייביץ', המפקד של משמר הלילה המוסקבאי, לא בוחל אף הוא בתכסיסים מלוכלכים שפוגעים, כשאין מנוס, אפילו בחפים מפשע. למען מטרות טובות (תמיד למען מטרות טובות) הוא וקציניו מטעים, מרמים ומתמרנים גם את אנשיהם שלהם. גרוע מכך, באחת הסצינות העוצמתיות ביותר בספר, מפקד משמר היום – הרע האולטימטיבי כביכול – מטיח בגיבור, סוכן משמר הלילה אנטון גורודצקי, כי תרומתם של "הטובים" לבני האדם שנויה במחלוקת קשה. הוא מזכיר לו, למשל, כי בשנות העשרים והשלושים, נפלו רוב סוכני משמר הלילה ברוסיה בקסמיו של המשטר הבולשביקי, בו ראו הזדמנות חד פעמית "לתקן את העולם". "אכן," אומר זבולון, "אנחנו במשמר היום מקריבים מדי פעם ילד בשבת מכשפות, אבל מעולם לא הרגנו מספר רב כל כך של חפים מפשע כמו בפרוייקטים שלכם לתיקון העולם." סוכנת משמר היום אליסה, הגיבורה של הספר השני, היא תככנית מפונקת ואנוכית, אבל אנושית לא פחות, ואולי אפילו יותר, מיריביה ה"טובים". ובכל זאת – למרות המורכבות הזאת – שני הצדדים עדיין שומרים בקנאות על הזהות ה"מוארת" וה"אפלה" שלהם, משימת הריפוי מול משימת הפגיעה והנזק, בעוד הקשר בין התוויות למציאות קיים אך תמיד מוטל בסימן שאלה.

נקודה מעניינת נוספת, שקשורה אף היא לפרדיגמה של המלחמה הקרה, היא תחושת חוסר התוחלת של המאבק כולו. טוב ורע, אחרי הכל, קשורים באופן אדוק לממד הזמן. מאחורי המאבק בין הקטבים הללו טמונה הנחה שאחד מהם מגיע תמיד על חשבון השני, וניצחון – גם אם יתמהמה – בוא יבוא. אבל האם אפשר לדבר באמת על "טוב" ועל "רוע" כשהמאבק למעשה לא מתקדם לשום מקום? שני הצדדים מדברים בשם אידיאלים – משמר הלילה שואף לטוב המוחלט, ומשמר היום שואף לעולם כוחני הנשלט בידי "הראויים לכך". אולם מכיוון שהם לעולם לא יכולים לנצח זה את זה, ואולי אפילו לא מנסים ברצינות לעשות זאת, המאבק כולו נראה כאשלייה צינית. אולי הסי-איי-איי וה-KGB, משמר הלילה ומשמר היום, שייכים למעשה לאותו כוח, ופשוט משתפים פעולה אחד עם השני? האווירה הקונספירטיבית והאפלולית שעוטפת את הסדרה משתקפת בעוצמה בדיאלוג הציני בין אנטון גורודצקי למפקדו בורס איגנטייביץ' (או בשמו האמיתי, גסר):

'מה אתה עושה במשמרת הלילה, בוס? שאלתי. האם לא התעייפת כבר, אחרי אלפי שנים?' 'הבה נאמר שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין נהנה מקרבות ומהרפתקאות', ענה גסר. הנדתי בראשי לשלילה. 'בוריס איגנטייביץ', אני לא מאמין לך. ראיתי אותך כבר עם תחושה שונה מאד: יותר מדי עייף, יותר מדי מפוכח מאשליות.' 'אז הבה נניח שאני באמת רוצה לחסל את זבולון', אמר גסר ברוגע. חשבתי לשנייה. "לא, גם זו תשובה לא נכונה. במשך מאות שנים, אחד מכם היה כבר מחסל את השני. זבולון אמר שמלחמה של קוסמים דומה לסיוף, אבל אתם לא נלחמים בחרבות אלא בלהבים קהים. אתם טוענים שפגעתם, אבל למעשה אתם לא פוצעים את היריב שלכם… גסר! משמר היום ומשמר הלילה הם שני חצאים של אותו השלם… החיילים הפשוטים צדים זה את זה, המנהיגים רוקמים תככים מתוך שיעמום כדי לשמר את התדמית. אבל בסופו של דבר- אתם הנהגה משותפת.

ומי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לקרוא את הספרים. לצערי, הם זמינים כרגע באנגלית וברוסית בלבד:

The Night Watch

The Day Watch

The Twilight Watch

The Last Watch

The New Watch

עסקת שליט, ושחרור המחבלים רחב ההיקף שנלווה אליה, עוררו בציבוריות הישראלית רגשות עזים, שהתלווה אליהם מלל פטריוטי רגשני ונלהב. תומכי העסקה, רובם מהמרכז והשמאל המתון, הדגישו את חשיבותה של הסולידריות, ההומאנית והערבות ההדדית בישראל (במשתמע, ולעיתים שלא במשתמע, לעומת היעדרן בצד השני). מתנגדי העסקה מימין, לעומת זאת, ביכו את אובדן כוח העמידה הישראלי ואת "הכניעה לטרור". אחדים מהם ביטאו חשש, שאינו מופרך כלל וכלל, שעסקת שליט תגביר את המוטיבציה לביצוע חטיפות נוספות.

אולם משני צדי המפה הפוליטית, מבקרים נדהמו מול "שער החליפין" הבלתי סביר שייצגה העסקה הזאת, כמו קודמותיה. חייל ישראלי אחד תמורת יותר מאלף מחבלים פלסטינים? כיצד ייתכן הדבר? ב"מעריב", רתח בן דרור ימיני מזעם על המחיר ה"גבוה" וה"בלתי נסבל". גם בשמאל הרדיקלי, למרבה ההפתעה, הופיעה תהייה דומה. לאחרונה, כתבה דבורה אור ב"גרדיאן" הבריטי, במה אנטי-ישראלית ידועה, כי החלפת אלף שבויים פלסטינים מול חייל ישראלי אחד כמוה כדה-הומניזציה לפלסטינים, ו"אישוש הרעיון הציוני" לפיו ישראלי אחד, "בן לעם הנבחר", שווה יותר מאלף מ"שכניו האומללים".

כרגיל, כל הצדדים טובעים בביצה של מלל פטריוטי, צדקני ורגשני, ומסרבים להביט באמת הפשוטה, הצינית והמצמררת מאחורי סחר החליפין של העסקה האחרונה: חילופי שבויים הם עסקה המצייתת לחוקים בסיסיים של היצע וביקוש, בדיוק כמו כל עסקת סחר אחרת. מחירו של מוצר עולה כאשר ההיצע שלו נמוך, הביקוש לו גבוה, וקשה להשיגו. לעומת זאת מוצר זמין הנמצא בשפע, מחירו נוטה להיות זול יותר.

אם מקבלים את העיקרון הפשוט הזה, קל להבין מדוע הוחלף חייל ישראלי אחד, גלעד שליט, באלף אסירים פלסטינים, ומדוע שמו של גלעד ידוע בכל העולם בעוד שמם של האסירים הללו נותר, לרוב, אלמוני. אין לכך כל קשר לעובדה שגלעד הוא חייל לגיטימי, ואילו הם "טרוריסטים". העקרונות הכלכליים שמאחורי עסקאות חליפין אדישים לשיקולים מוסריים מסוג זה. העובדה המכרעת היא, שקשה מאד לחמאס לחטוף חייל ישראלי, בעוד שצה"ל והממשל הצבאי יכולים לעצור מחבלים או סתם פעילים פלסטינים במאותיהם ואלפיהם, בסיכון מועט יחסית. כמו כן, המחיר הכבד שישראל גובה עבור כל חטיפה, בדמות סגר הדוק יותר, מבצעים בעזה וכיוצא בזה, מעלה את מחיר החטוף הישראלי, הנדיר ויקר המציאות, אפילו יותר. מכאן הסוד האמיתי מאחורי עסקת שליט: גלעד "יקר" יותר, פשוט כי היה קשה יותר לחטוף אותו, וכי חטיפתו מסוכנת יותר, מאשר מעצר פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראלים.

ומה בכל הנוגע למחבלים "כבדים", דרג המחט"ים והמג"דים של החמאס בגדה או מנהיגים פוליטיים כמרואן ברגותי או אחמד סעדאת? מכיוון שסכנתם גדולה יותר, הביקוש למעצרם על ידי ישראל עולה והתמריץ להשאירם בכלא גבוה יותר (אין אני נכנס לויכוח, המעניין בפני עצמו, האם היה משתלם יותר דווקא לשחרר את ברגותי, והאם החמאס בכלל רצה לשחררו). מכאן, שמחירם גבוה יותר. ואכן, ראינו שישראל לא הסכימה לשחרר את רוב האסירים ה"כבדים" שברשותה, ואלו ששוחררו- גורשו. גם כאן הסכים החמאס לעסקה, בסופו של דבר, מתוך קבלת העיקרון הכלכלי שבבסיסה. מנהיגיו  העדיפו לשחרר מספר גבוה של אסירים "זולים", מאשר להתעקש, לשווא, על מספר נמוך של אסירים "יקרים".

ניתוח זה עלול להיראות ציני וחסר לב, אולם לעיתים יש להתבונן במציאות בקור רוח. אם עושים זאת, ניתן להסיק שורה של מסקנות שיאפשרו לישראל להתנהג באופן נבון יותר בפעם הבאה. ראשית כל, הקמפיין לשחרור שליט היה חרב פיפיות. מצד אחד, יש בסיס לטענה שבלעדיו, הממשלה לא היתה מתאמצת לבצע את העסקה מלכתחילה. אולם מצד שני, הקמפיין הרגשני, הרעשני והיעיל להפליא שראינו, העלה את ה"ביקוש" לגלעד שליט בצד הישראלי, ומכאן- לפי ההיגיון הכלכלי שתיארנו לעיל, גם את מחירו. ללא הקמפיין, ייתכן שהעסקה לא היתה מתבצעת בכלל (ביקוש נמוך מדי), ואם היתה מתבצעת, המחיר היה נמוך יותר, היינו- ישראל היתה נדרשת לשחרר מספר מועט יותר של מחבלים.

שנית, ניתוח קר של המציאות מעלה שבניגוד לדברי פובליציסטים מהימין, אין דרך לשנות באופן דרמטי את שער החליפין. גם הרעה בתנאי אסירי חמאס לא תושיע. צעד כזה, באופן פרדוקסלי, יוכיח שישראל מוכנה לשלם מחיר בינלאומי כבד יותר למען שחרור חייליה, ולפיכך יעלה את הביקוש ואיתו את המחיר. כל עוד קשה יותר לחטוף חיילים ישראלים מאשר לעצור מחבלים פלסטינים, מחירם של חיילים חטופים יהיה יקר יותר, ובהרבה. אולם אפילו בנסיבות קשות אלו, התנהלותה האווילית של ישראל מול חיזבאללה בעסקאות טננבאום ורגב-גולדווסר החמירה את מצבה אף יותר. חמאס וחיזבאללה, שראו שישראל מוכנה לשלם מחיר יקר אפילו תמורת גוויות וסוחר סמים, הניחו, בצדק, שתשלם מחיר יקר אף יותר תמורת חטוף חי. בעתיד, לדעתי, יש לקבוע עיקרון שלא מנהלים משא ומתן על שבוי כל עוד לא ברור במאת האחוזים שהוא חי, ולעולם, לעולם, לא משלמים באסירים חיים תמורת גופות. העסקה הזאת ההיא היתה כל כך אווילית, והשלכותיה על "שער החליפין" לשבויים בעתיד כל כך חמורות, שקשה לשער מה עבר בראשם של קברניטי המדינה כאשר החליטו לאשר אותה.

אולם בינתיים, שוק הדם ממשיך לפעול. שום מלל פטריוטי, טפיחה על השכם או זעם צדקני לא יעזרו, ולא ישנו את העקרונות הכלכליים הבסיסיים שעליהם הוא מושתת. אם ישראל אינה מעוניינת לשלם מחירים דומים לאלו ששילמה בעסקת שליט, עליה לסגור את השוק לחלוטין ולסרב "לעשות עסקים", היינו- להתעלם לחלוטין מחייליה שנחטפים. אולם לאור עקרונות הערבות ההדדית בישראל, והחשיבות שמייחסת החברה האזרחית לחייליה שנחטפו, קשה להאמין שהדבר אפשרי.