ארכיון הבלוג

קולונל בלימפ מסתער: על פוליטיקאים, גנרלים ומרחץ טורקי

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר אנגלי למרחץ טורקי בלונדון, וחזה בשני קציני צבא משוחחים על סוגיה הרת גורל. המפגש הזה הוליד את אחת הדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. קולונל בלימפ, שמאז הפך לסמל לשמרנות צבאית עיקשת, חי וקיים גם בישראל – בפרט בקרב משקיפים המתעקשים להתרפק על העבר החמים והנוח ולהכחיש את טיבה המורכב והחמקמק של המלחמה בימינו. ינשוף אסטרטגי מביט מתוך אדי המרחץ הטורקי על ערבוב התחומים בין צבא לפוליטיקה, מלחמות פסיפסיות ומדינאים במדים.

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

מתוך הסרט, חייו ומותו של קולונל בלימפ

בראשית שנות השלושים, נכנס צייר קריקטורות בריטי למרחץ טורקי בלונדון, וראה שם שני קצינים מתמרמרים בצוותא על הרשויות הצבאיות. זו שערוריה שאין כדוגמתה, הם טענו, שהפיקוד הבכיר אינו מאפשר לקציני פרשים להיכנס לטנקים כשלמגפיהם מחוברים דורבנות רכיבה. הפגישה המקרית הזאת הולידה את קולונל בלימפ, אחת מהדמויות המצויירות המשעשעות ביותר בתולדות הקומיקס הבריטי. בלימפ, קצין קרתני, אדום צוואר, רגשני ובעיקר שמרן מושבע, משחרר הצהרות לאומה ממפקדתו במרחץ הטורקי, נוסח "אכן, אדוני! הממשלה מובילה את האומה לתהום, והאומה חייבת להתאחד מאחורי הממשלה!" או "בחייך, אדוני! חבר הלאומים חייב לשמור על השלום, אלא אם תפרוץ מלחמה". לימים, קולונל בלימפ הפך לסמל לקצינים מאובנים ושמרנים, שחיים על אדי תהילת עבר ומעכבים רפורמות צבאיות בשם עולם שהיה ואיננו. ההיסטוריון הצבאי אדוארד דריאה השתמש בכינוי הזה עבור הפילדמרשל היפני אואהרה יוסאקו, "סבא רעם" הידוע לשמצה שכבר כתבנו עליו כאן בינשוף. אואהארה, גיבור מלחמת רוסיה-יפן, דגר על תפקיד הרמטכ"ל שנים רבות בראשית המאה העשרים, והתנגד נחרצות לכל שינוי, קל ככל שיהיה, בצבא היפני. בבריטניה עצמה, מילא הדוכס מוולינגטון, המנצח הגדול בקרב ווטרלו, תפקיד דומה, כאשר ב"בלימפיות" אופיינית התעקש במשך עשורים שאין מה לשנות ולשפר בצבא הבריטי, שהרי הוא ניצח את נפוליאון.

"סבא רעם" - הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – הפילדמרשל היפני אואהארה יוסאקו

דוגמא קטנה ל"בלימפיות" שכזאת, נוכל לראות במאמר שהתפרסם לאחרונה באתר מידה, ובו מתח חוקר צבא בשם ויליאם אוון ביקורת על תפיסות צבאיות חדשות ומסוכנות, לדעתו, שהשתלטו על המטות הכלליים של צבאות מערביים. קצפו של אוון יוצא בראש ובראשונה על סוגיה אזוטרית יחסית – ההגדרה המדוייקת של הרמה האופרטיבית (מערכתית), כמתווכת בין הרמה הטקטית לבין הרמה האסטרטגית. מכיוון שהמאמר עצמו מבולבל ולא בהיר, ועניינו האמיתי הוא דיון בקוצי היוד של הגדרות, אין טעם לעסוק בו כשלעצמו.

אוון אינו מחובר יותר מדי לשדה הקרב הנוכחי, ורוב הדוגמאות שהוא מצטט מיושנות ומדיפות ניחוח קל של נפטלין. ובכל זאת, ה"בלימפיות" האמיתית של המאמר אינה שלו אלא דווקא של העורך שהוסיף את ההקדמה למהדורה העברית, ככל הנראה מתוך להיטות להפוך את המאמר הצבאי האזוטרי של אוון להצהרה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית,. דברי המבוא הללו אינם קשורים ישירות לתזה של אוון, וגם לא נובעים ממנה ישירות, אבל במידה רבה הם מעניינים הרבה יותר. העורך קוצף בראש ובראשונה על ערבוב התחומין. תורת המערכה הישראלית, שנובעת מהשפעתם המזיקה של הוגים צבאיים כשמעון נווה, "הופכת כל גנרל למדינאי במדים וכל רב"ט לאסטרטגי". אנשי צבא, במילים אחרות, מתערבים יותר מדי בפוליטיקה, במקום לבצע את תפקידם הראוי – לירות ולפוצץ כדי להשיג יתרונות טקטיים עבור הדרג המדיני. הביקורת הזאת מהדהדת את המרמור של אנשי צבא מסורתיים כראלף פטרס, שהתנגדו לתורת הקונטר-התקוממות ולשיטות הצבאיות החדשות שהאמריקאים הפעילו בעיראק ובאפגניסטן (והרחבנו על כך בינשוף כאן וכאן). פטרס, כמו העורך העברי, לא אהב את סיבוכי המדיניות הצבאיות, את הממשק בין הצבא לתקשורת ואת המשא ומתן המורכב שניהלו גנרלים אמריקאיים כדייויד פטריאוס עם מנהיגים אזרחיים וגורמים שבטיים בעיראק – מהלך שהוביל לניצחון היחיד כמעט על אל-קאעדה במהלך המלחמה. במקום זאת, הוא ערג לעולם הישן והטוב: יש הם, ויש אנחנו. יש טובים, ויש רעים. המדינאי קובע מי טוב ומי רע, ואנשי הצבא יורים ומפוצצים. פטראוס, למעשה, הוא דוגמא קלאסית לאותו "מדינאי במדים" שהוא מבקר בחריפות רבה כל כך.

מדינאי במדים? גנרל דייויד פטריאוס

מדינאי במדים? גנרל דייויד פטריאוס

הגישה של פטרס והעורך העברי (ובמידה מסויימת גם של אוון) נובעת, ברוחו של בלימפ, מערגה לעולם ישן ופשוט, נקי מסיבוכים. אבל האמת היא ששינויים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים הפכו את המלחמה לשונה ממה שהיתה בעבר. כיום, אין אפשרות להסתפק בטקטיקה צבאית פשוטה שתוביל לניצחון אסטרטגי. רוב המלחמות המשמעותיות היום אינן מתנהלות בין שני צבאות, כמו בעבר, אלא כמלחמת גרילה א-סימטריות, בין מדינות לערב רב של ארגונים חמושים. במקרים מסויימים, כמו בעיראק או באפגניסטן, המלחמה היא פסיפסית ומורכבת מתמרון בלתי פוסק בין אינספור גורמים כאלה: שבטים, משפחות, מיליציות, אנשי עסקים, וכמובן – גורמי תקשורת וארגונים בינלאומיים. במלחמה כזאת בדרך כלל אין הכרעה, אלא רק תמרון פוליטי שמשיג יתרון זמני.

להלן נביא דוגמא אופיינית מספרו של האסטרטג אמיל סימפסון, מלחמה מלמטה למעלה. חשבו למשל על קצין בריטי באפגניסטן שמבקש סיוע אווירי נגד עמדת טליבאן בכפר הררי. לכאורה, מדובר במהלך טקטי לחלוטין. אבל מה קורה, למשל, אם פגיעה באזרחי הכפר תנכר שבט חשוב שמהווה כרגע את לשון המאזניים האזורית בין הממשלה לטליבאן? ההחלטה של הקצין אם לפלוש רגלית לכפר, להימנע מפלישה או לבקש הפצצה אווירית, יכולה להוביל להשלכות פוליטיות משמעותיות. אפילו פעולה אזרחית, כמו בניית צינור מים, עשויה להטיב עם שבט אחד ולא עם שבט אחר, ולהכות גלים פוליטיים. כאשר קצינים זוטרים ובכירים אינם מבינים בפוליטיקה, נרתעים מפוליטיקה או חושבים שפוליטיקה אינה מתחום עיסוקם, הם עשויים "ללחוץ על כפתורים פוליטיים באפלה" ולפגוע מבלי דעת באסטרטגיה המלחמתית כולה. כאשר הפעילות הצבאיות והפוליטית מתערבבות זו בזו לבלי היכר, קצינים זוטרים אף עשויים להבין שאסטרטגיה פוליטית מסויימת לא עובדת, ואיסור להתעסק בפוליטיקה עלול למנוע מהם לדווח על כך לרמה הממונה. מסיבה זו, מציע סימפסון תהליך בלתי פוסק של משוב הדדי בין אנשי הצבא למדינאים, אם כי לנבחרי העם נתונה מן הסתם המילה האחרונה.

blimp

בתחום האסטרטגיה הצבאית, בדיוק כמו בפוליטיקה, מאד מפתה להיאחז בוודאויות של העבר, לצטט תיאורטיקנים מיושנים ולבוז לכל מי שמנסה להצביע על מורכבות, שנובעת ממצב חדש ומשתנה תדירות. מפתה – אבל מסוכן. מי שרוצה לנצח במלחמות, ראוי שיתבונן במציאות כהווייתה, ולא מתוך אדיו הסמיכים והחמימים של המרחץ הטורקי.

 

הגמד והטרול: צבא סוריה החופשי וההטרלה הרוסית בסוריה

בתוך הכאוס של מלחמת האזרחים הסורית, נראה צבא סוריה החופשי כגורם מרכזי ורב השפעה. האמריקאים מאמנים כוחות שלו ומזרימים אליו כסף, ולאחרונה גם הדוב הרוסי מחזר אחריו. יש רק בעיה אחת: אין באמת צבא כזה. ינשוף פוליטי-מדיני על נוכלים מתוחכמים, דיפלומטים רוסים והטרלה מסוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

 Russian-Troll

בחודשיים האחרונים, יצאו קובעי מדיניות רוסים בסדרה של הכרזות משונות שהרימו גבות לא מעטות בקרב משקיפים פוליטיים ודיפלומטיים. רוסיה של פוטין, שעל התערבותה במלחמת האזרחים הסורית כבר כתבנו, החליטה לדבר עם האופוזיציה החילונית לאסד, הידועה גם בשם "צבא סוריה החופשי" ולפתוח איתה במשא ומתן. סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדאנוב, שנחשב לארכיטקט העיקרי של מדיניות הקרמלין בסוריה, נפגש בפריז עם אדם בשם פאהד אל-מסרי, שהזדהה כדובר של צבא סוריה החופשי, ועוד שני מתווכים  – גנרל אמריקאי לשעבר ועיתונאי לבנוני. בעקבות הפגישה, הכריזה רוסיה שהיא מתכננת לשלב נציגים של האופוזיציה הסורית ה"מתונה" (היינו, זו שאינה שייכת לדאע"ש, ג'בהת א-נוסרה או קבוצות אסלאמיות קיצוניות אחרות) במהלכים פוליטיים הקשורים לעתידה של סוריה. לעין בלתי מזויינת, סדרת המהלכים הרוסיים הללו עשויה להיראות כתמרון מנצח. לא די שרוסיה נכנסה לואקום שארצות הברית הותירה אחריה במזרח התיכון, אלא שעכשיו היא גם "גונבת" את בעלי הברית האמריקאיים העיקריים בשטח – המורדים המתונים מצבא סוריה החופשי, ובאותו הזמן מתמודדת עם ההאשמות שהיא תומכת במשטרו העריץ של אסד ונלחמת באופוזיציה המתונה, במקום בדאע"ש.

אדריכל המדיניות הרוסית בסוריה: סגן שר החוץ מיכאיל בוגדאנוב

אדריכל המדיניות הרוסית בסוריה: סגן שר החוץ מיכאיל בוגדאנוב

אלא שבתסבוכת הסורית מסוכן מאד להתבונן בעין בלתי מזויינת. בפועל, המהלך הרוסי הוא אכן מתוחכם, אבל מסיבות אחרות לגמרי. ד"ר ארן לונד, חוקר סוריה מקרן קרנאגי, כתב לאחרונה רשימה מעמיקה, מטרידה ומשעשעת בו זמנית, ובו הראה כיצד המהלך הרוסי אינו קשור באמת לתמרונים דיפלומטיים או לשינוי המדיניות ברוסיה. למעשה, המטרה שלו שונה לגמרי: מדובר בהטרלה.

כדי להבין מה למעשה מנסים הרוסים לעשות כאן, מבאר לונד שתי סוגיות שונות. הראשונה, שכל מי שמתעניין במצב בשכנתנו הצפונית חייב להבין, הוא מה מסתתר מאחורי הכינוי "צבא סוריה החופשי". התשובה, כפי שתראו, מורכבת ומפתיעה למדי. השאלה השנייה היא מי הוא בדיוק פאהד אל מסרי, אותו דובר של הצבא החופשי שמשתף פעולה עם מהלכי התיווך הרוסיים. התשובה לשאלה הזאת מפתיעה עוד יותר.

ראשית כל יש לומר שהמלחמה בסוריה, בדומה למלחמה באפגניסטן שכבר כתבנו עליה רבות, היא מלחמה פסיפסית (mosaic war). במילים אחרות, לא מדובר במלחמה בין שני צדדים אלא בין עשרות רבות של קבוצות חמושות שמתאחדות ומתפלגות, משנות צורות ומחליפות שמות בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים, אתניים, דתיים, שבטיים, כלכליים ובעיקר אישיים. במלחמה הפסיפסית של אפגניסטן, השמות הגדולים כמו "ממשלה" ו"טליבאן", שעיתונאים שאינם מצויים בתסבוכת מרבים להשתמש בהם, הם בדרך כלל "מותג", מעין שם מטריה כללי שקבוצות מאמצות וזורקות בהתאם לצורך. איל מלחמה שהסתכסך עם איל מלחמה אחר יכול להחליט שמהיום הוא שייך ל"טליבאן", ומחרתיים לעבור לצד של הממשלה אם יראה בכך צורך, כל זאת בלי לשנות באמת את המדיניות המקומית שלו או לבקש רשות ממישהו. בסוריה, עוד יותר מאפגניסטן, קבוצות מקומיות מרבות להשתמש בשמות של "מותגים". צבא סוריה החופשי היא מקרה מובהק של "מותג" מסוג זה.

מותג, לא ארגון: חיילים באחת מקבוצות צבא סוריה החופשי

מותג, לא ארגון: חיילים באחת מקבוצות צבא סוריה החופשי

השם הרומנטי משהו "צבא סוריה החופשי" הופיע כבר בתחילת מלחמת האזרחים. בעוד אסד דיכא באלימות רצחנית את ההפגנות נגדו, החליטו מספר קצינים מהצבא הסורי לערוק לטורקיה ולהקים קבוצות אופוזיציה חמושות. אחד מהמפקדים הללו, קולונל אלמוני בשם ריאד אל-אסעד, פרסם סרטון יו טיוב שבו הוקיע את משטר אסד, והכריז על הקמתו של "צבא סוריה החופשי" ככוח העיקרי שיפיל את המשטר. אבל כפי שכותב לונד, אסעד מעולם לא היה יותר מ"מכשיר פקס" ששלח קומוניקטים לעיתונאים מערביים, ומעולם לא היתה לו שליטה, אפילו מזערית, על המתרחש בשטח בסוריה. אבל השם "צבא סוריה החופשי" תפס כמותג, וקבוצות חמושות שונות ומשונות החליטו להשתמש בו, בלי שום קשר לקולונל אסעד ולמפקדה הפיקטיבית שלו. ב-2012 הקימו הפטרונים הזרים של האופוזיציה הסורית מארה"ב והמפרץ מעין מפקדה מאוחדת בטורקיה, בראשותו של "רמטכ"ל", גנרל סלים אידריס. אולם גם למפקדה של גנרל אידריס לא היתה שליטה על המתרחש בשטח, והיא היוותה לכל היותר צינור להקצאת מימון מערבי ומפרצי לקבוצות חמושות שונות. ב-2014 היא קרסה לתוך עצמה ונעלמה לחלוטין. כיום יש נסיונות נוספים, של ארה"ב ושאר פטרוניה הזרים של האופוזיציה הסורית, להקים "מפקדות עליונות" של צבא סוריה החופשי, אולם בינתיים לא נראה שהם נוחלים הצלחה אמיתית.

המשותף היחיד לקבוצות שכונו "צבא סוריה החופשי" היתה שאף אחת מהן אינה כפופה לדאע"ש או לאל קאעדה, רובן לא נוטות לאיסלאמיזם קיצוני והן מקבלות סיוע, ישיר או עקיף, משני מרכזי אימון מערביים שנמצאים בטורקיה ובירדן, וידועים בקיצורים MOM ו-MOC. סוג שני של קבוצות שמשתמשות במותג "צבא סוריה החופשי" הן מיליציות ערביות שבטיות שכפופות ל"יחידות ההגנה העממית" (YPG), הצבא הכורדי של צפון סוריה. המיליציות הללו, רובן קטנות וחלשות, משרתות את הכורדים כארגוני פסאדה, שנועדו להוכיח של-YPG אין עוינות כלפי ערבים, ושיש בצפון חזית אתנית מאוחדת נגד דאע"ש.

Free_syrian_army_coat_of_arms.svg

בהעדר מטריה מאחדת אמיתית בין הקבוצות הללו, הכאוס חוגג. תיבות האימייל של עיתונאים מערביים, ערבים וטורקים מתמלאות מדי יום בקומוניקטים, מנשרים, הכרזות והצהרות של מיני "מפקדים", "גנרלים", "דוברים" ו"חברי ועדות עליונות" של צבא סוריה החופשי. רוב האנשים הללו הם גולים סורים. חלקם קשורים לקבוצה כזאת או אחרת, או לפחות מנתבים אליה מימון, או חברים בארגוני אופוזיציה אזרחיים, שאין להם הרבה השפעה על המצב בשטח. אחרים הם נוכלי אימייל ופייסבוק. פאהד אל-מסרי, השותף החדש של רוסיה, שייך לקבוצה האחרונה. מדובר למעשה בעיתונאי כושל שחי בצרפת כבר שנים רבות, והספיק לשרת אדונים רבים מספור, ביניהם רפעת אל-אסד, דודו האכזרי של בשאר שנמק מזה שנים בגלות. מסרי שלח מסרים לעיתונאים כדובר של שלל ארגונים, ביניהם "המטה המשותף" של צבא סוריה החופשי או "המרכז ללימודים אסטרטגיים, צבאיים ובטחוניים בסוריה", לרוב הצהרות לוחמניות נגד אסד וארגונים אחרים הפעילים במלחמת האזרחים. הביטחון העצמי והרטוריקה הלוהטת שלו קנו את אמונם של לא מעט עיתונאים, ביניהם נציגים של כלי תקשורת מרכזיים במערב, שלא טרחו לבדוק מי שולח להם הצהרות. כשהמטכ"ל של גנרל סלים אידריס (בתקופה שעוד היה קיים) ניסה להתנער מאל-מסרי, אותם עיתונאים פירשו את זה כ"קרע בהנהגת צבא סוריה החופשי", וכך חיזקו את מעמדו של מסרי אף יותר.

לא הצליח להתנער מאל-מסרי: גנרל סלים אידריס

לא הצליח להתנער מאל-מסרי: גנרל סלים אידריס

למעשה, לרוב האנשים שהרוסים משתפים איתם פעולה כרגע אין שום השפעה על קבוצות צבא סוריה החופשי בשטח. ביניהם יש נוכלים כמו אל-מסרי, דמויות שוליים צבעוניות מלבנון, קצינים אמריקאיים תמהוניים בדימוס וכמה גולים סורים קשישים שנמצאים ממילא בחסות רוסית. השותפים היחידים למהלך שבאמת נמצאים בשטח הן יחידות "צבא סוריה החופשי" הערביות שכפופות לכורדים בצפון סוריה, שותפים ותיקים של הקרמלין בין כה ובין כה. לכן, אין לפרש את המהלך הרוסי כניסיון דיפלומטי רציני לסיים את המלחמה בסוריה או לשנות את מאזן הכוחות שלה באופן מהותי. אולי הוא יתפתח למהלך כזה עקב אירועים לא צפויים שיגרמו לכוחות רציניים יותר "לקפוץ על העגלה", אולם כעת ספק אם מי מהצדדים באמת מקווה לכך.

אולם כפי שכותב לונד בצדק, נוכל לראות את המהלך הרוסי באור שונה לחלוטין אם נסתכל על התגובה הרפה, ובמקרים רבים גם חוסר התגובה של המערב. מדוע דוברים של ממשלות מערביות אינן חושפות את מסרי ככלי ריק, ואומרות את האמת – שרוסיה אינה משתפת באמת פעולה עם "צבא סוריה החופשי" אלא עם שום דבר? פשוט מאד, כותב לונד. במקרה כזה, אנשים יתחילו לשאול מה זה בדיוק אומר להיות "חבר בצבא סוריה החופשי", מה אופיו של ה"צבא" הזה וממה בדיוק הוא מורכב. אם מסרי הוא נוכל, והוא אכן נוכל, מה אפשר לומר על שלל הפוליטיקאים חסרי ההשפעה, הדוברים, הלוביסטים, הגנרלים הספונים בלובי של מלונות בדרום טורקיה ושלל הקבוצות המקומיות שמוגדרות כ"צבא סוריה החופשי" על סמך קריטריונים שרירותיים ותמוהים, וסמוכות על שולחנו של המערב? המהלך הרוסי, בסופו של דבר, הוא תרמית שחושפת תרמית. "אחדים," מסכם ארן לונד, "קוראים זה דיפלומטיה. אני קורא לזה הטרלה מסוגה עילית."

 

%d בלוגרים אהבו את זה: