אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."

 

 

בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.

אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.

אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.

בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.

אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.

ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.

לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.

גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.

ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.

הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?

המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.

מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.

אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"

"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.

"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?

פארקו ענה בחיוב.

"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.

לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.

אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.

אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.

עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.

לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.

דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה?  ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.

לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.

דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.

ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.

הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.

בשיחה עם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, המשיל הנשיא אובמה את הקרבות במדינה המרכז אסייאתית לפוליטיקה הפנימית בשיקגו. "חייתי הרבה זמן בעיר הזאת," אמר הנשיא לגנרל, "ואני עדיין לא מבין מה הולך שם."  בתגובה, אמר גנרל מק'קריסטל ש"אם היה מדובר בשיקגו, היינו צריכים הרבה יותר חיילים." בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, טוען האסטרטג אמיל סימפסון שהנשיא והגנרל עלו על תובנה קריטית, רק כדי להתנער ממנה בבדיחות הדעת. מה הקשר בין מלחמות במאה ה-21 לקמפיין פוליטי, ומדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? הינשוף על התורה האסטרטגית החדשה של אמיל סימפסון, קצין בריטי, שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הצבא ואת המלחמה. מאמר שני בסדרה.

בספרו, "מלחמה מלמטה למעלה", שסקרנו כאן בינשוף בשבוע שעבר, מספר האסטרטג אמיל סימפסון אנקדוטה ממלחמת אפגניסטן. במהלך המלחמה, נפגש מפקד הכוחות המערביים במדינה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, עם הנשיא ברק אובמה, והציג בפניו מפה מבצעית של קנדהאר רבתי. קנדהאר, עיר בדרום אפגניסטן, ידועה כבירה של הטליבאן ומרכז הכובד שלהם, והקואליציה הבינלאומית ניהלה שם קרבות קשים ועקובים מדם. המפה הציגה את השבטים, הסיעות, הכפרים החמושים, ההתארגנויות השכונתיות וכנופיות הפשע בקנדהאר וסביבותיה ואת הקשרים ביניהם. מי שמכיר את אפגניסטן לא יופתע לשמוע שהמפה היתה סבוכה להפליא, כמעט לא מובנת. הנייר שהוגש לאובמה היה מלא בחיצים בכל צבעי הקשת, שהסתבכו והתערבלו זה בזה בתרשים זרימה מורכב שגם הצופה המנוסה והערני ביותר יתקשה לפענח. הנשיא אובמה הסתכל במפה ואמר לגנרל מק'קריסטל: "זה מזכיר לי את הפוליטיקה הפנימית בשיקגו. נקודות הקישור במפה מייצגות אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וכנופיות פשע בשכונות השונות, והקווים – את קשרי הפטרונות, הבריתות והיריבות ביניהן." "חייתי הרבה זמן בשיקגו," אובמה הוסיף, "ואני עדיין לא מבין מה בדיוק הולך שם."  "אם זו באמת היתה שיקגו," ענה מק'קריסטל בבדיחות הדעת, "היינו זקוקים להרבה יותר חיילים."

לדעתו של סימפסון, אובמה "עלה כאן על משהו" – אבל התובנה שלו היתה כל כך לא שגרתית, עד שגם הוא וגם הגנרל שלו פטרו את כל העניין כבדיחה. מלחמה רב-קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לקמפיין פוליטי פנימי מאשר למלחמה קונבציונלית קלאסית. במלחמה, אנחנו רוצים להביס את כל מי שמוגדר כאויב. אבל בעולם שיש בו סיעות רבות, עולם של "מלחמה פסיפסית" (mosaic war), הניסיון "להביס" יכול להתגלות כהרסני. הוא עלול לדחוף סיעות נוספות לצד השני, למשל איכרים שבתיהם נהרסים בהפצצות, או אפגנים שמתנגדים לנוכחות צבאית זרה בכפר שלהם, אבל לא בהכרח לנוכחות של ממשלת קאבול (בתורת הקונטר התקוממות מכנים אנשים כאלה accidental guerillas). לעומת זאת, בקמפיין פוליטי, המטרה שלנו אינה "להביס" את הציבור שתומך במפלגה היריבה, אלא למשוך אותו לצידנו. כל פעולה שאנחנו מבצעים בקמפיין, בין אם מדובר בפגישות חשאיות, תשדירי אינטרנט, נאומים או מסיבות עיתונאים, נועדו למשוך כמה שיותר סיעות ויחידים (בעיקר אנשי מפתח משפיעים) מהמחנה היריב אלינו. בקמפיין, כל פעולה ופעולה נשפטת לפי האימפקט שלה בשכנוע קהל היעד האסטרטגי שלנו, ציבור הבוחרים. באותה מידה, טוען סימפסון, כל פעולה טקטית בשטח, צבאית או אחרת, חייבת לשרת את המטרה של "קניית קולות" של סיעות ויחידים שתומכים כרגע בטליבאן  (כל עוד אינם שייכים לגרעין הקשה שלו) או עומדים מן הצד.

התנהלות שכזאת במערכה רב-קוטבית מחייבת אסטרטגיה עקבית, הן ברמת ההנהגה והן ברמת השטח. ברמת ההנהגה, סימפסון מציין כי לעיתים קרובות האסטרטגיה הבריטית סתרה את עצמה. מצד אחד, הבריטים תמיד טענו שהמטרה העיקרית שלהם היא לרכוש את תמיכתו של העם האפגני על ידי שיפור ברמת חייו. מצד שני, הם הדגישו גם את האינטרס הלאומי הבריטי – ולעיתים קרובות יש סתירה בין השניים. למשל, האינטרס הלאומי הבריטי, כפי שנתפס בידי ההנהגה בוייטהול, הוא לחסל את סחר האופיום באפגניסטן. מנקודת מבט של מערכה צבאית קוטבית של "אנחנו" ו"הם" (בדיוק הגישה שסימפסון יוצא נגדה, והרחבנו על כך בשבוע שעבר) – מדובר גם במטרה צבאית הגיונית. סחר הסמים הרי הוא אחד ממקורות המימון העיקריים של הטליבאן. דא עקא, שהוא מקור מימון חשוב לסיעות רבות אחרות באפגניסטן, לשבטים לא מעטים ולחלק משמעותי מהאוכלוסיה הכפרית בכללה. כלומר – המלחמה באופיום, מטרה שנועדה לרצות קהלים בבית, פוגעת ביכולת של הבריטים לפנות לקהל האסטרטגי האמיתי שלהם באפגניסטן. אמיל סימפסון לא ממליץ על מדיניות ספציפית במלחמה באופיום. הנושא רגיש מאד, וכשהעליתי אותו בעצמי בסמינר, נתקלתי בהתנגדות חד משמעית של כל אנשי הצבא שהיו בחדר – כולם חונכו לראות באופיום רוע מזוקק שיש לחסלו ויהי מה. אבל סימפסון ממליץ, לכל הפחות, להכיר בסתירה האסטרטגית שקיימת. לגיטימי להסיק שהמלחמה באופיום כל כך חשובה, עד שיש לפגוע בדיאלוג עם הקהל האסטרטגי שלנו באפגניסטן על מנת לנהל אותה בהצלחה. אבל אם אנחנו לא מבינים שיש כאן סתירה מהותית, ושניצב בפנינו מכשול כבד, הרי אנחנו מתנהלים כסומים בארובה.

התיאום האסטרטגי שסימפסון מדבר עליו חייב להתרחש לא רק ברמת ההנהגה אלא גם ברמת השטח, וכאן אנחנו נוגעים בבעיה כאובה שידועה בחוגים צבאיים כבעית "הטוראי האסטרטגי". חשבו, למשל, על השערוריה של כלא אבו גרייב בעיראק. שורה של חיילים פשוטים אמריקאים, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, החליטו להתעלל באסירים עיראקים בשלל עינויים מיניים, ויצרו גל הדף עצום שפגע עמוקות במעמד של ארצות הברית בקרב הסיעות השונות בעיראק, וגם ברחבי העולם. פרשת אבו גרייב, באופן ספציפי, השליכה קבוצות סוניות שעד אותו הרגע ישבו על הגדר לזרועות ההתקוממות. כתוצאה של הגלובליזציה ומהפכת המידע הבינלאומית, פשע מקומי של טוראים התגלה כבעל השלכות אסטרטגיות מקיפות והרסניות. פרשות כמו אבו גרייב, כביכול, אפשר למנוע או לפחות לצמצם באמצעות הידוק המשמעת – אבל בעית הטוראי האסטרטגי אינה מסתכמת בפשעים שאפשר לסכל באמצעות אכיפת החוק הצבאי. במלחמה רב קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן, שבה כל סיעה יכולה ללבוש כובע של "טליבאן" או "ממשלה" בכל רגע נתון ובהתאם להקשר, ולהפוך לאויבת או בעלת ברית של הקואליציה הבינלאומית, ישנה חשיבות עצומה לפעולות טקטיות מבודדות של קצינים זוטרים ואפילו חיילים פשוטים בשטח. כאשר קצין מחליט לבקש סיוע אווירי להפציץ כפר, למשל, הוא עושה זאת כי יורים עליו משם. אבל אולי בכפר גר נכבד מקומי שמשמש לשון מאזניים בסיעה חמושה ומשפיעה, שמתלבטת אם לתמוך בממשלה או במורדים? באותה מידה, רשות צבאית או אזרחית שמחליטה לבצע פרוייקט סיוע, תחזק באופן בלתי נמנע סיעה אחת על חשבון אחרת. לכל הפעולות הללו יש משמעות אסטרטגית שקצינים זוטרים אינם מודעים לה. למעשה, הקצינים הללו מאומנים לחשוב שתפקידם הוא לבצע פעולות צבאיות ולא להתערב בפוליטיקה. כלומר, אם נשתמש במילותיו של סימפסון, "הם לוחצים על הכפתורים הפוליטיים באפלה, בלי לדעת מה הכפתורים הללו עושים".

כדי לפתור את הבעיה הזאת, מציע סימפסון הליך מורכב שנקרא "דיאלוג אסטרטגי", ותפקידו לאמן את החיילים והקצינים להבין את ההשלכות הפוליטיות של המבצעים. הדיאלוג האסטרטגי בין רמות הפיקוד השונות, הצבאיות והאזרחיות, אמור לשלב כל פעולה בשטח באסטרטגיה פוליטית. בפועל, הוא גורר איתו שינוי רדיקלי ביחסים בין הצבא לדרג המדיני שעלול, לטווח ארוך, להציב אתגרים קשים למשטר הדמוקרטי במדינות המערב. איך אמור להתנהל הדיאלוג האסטרטגי בפועל? סימפסון הולך רחוק, ומציע לשנות באופן רדיקלי את עצם התפיסה המקובלת של יחסי הצבא והדרג המדיני. בציבור וגם בקרב רבים ממקבלי ההחלטות נהוג לראות את הצבא והדרג המדיני כ"שני עולמות" שקיימת ביניהם כפיפות היררכית. הדרג המדיני קובע אסטרטגיה, כלומר – את מטרות המלחמה, ואילו הצבא הוא ארגון טכני שנועד להגשים את המטרות הללו באמצעים אלימים. הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הוא חד סתרי. התפיסה הזאת נובעת מפרשנות (שגויה, לדעתו של סימפסון) של המכתם הקלאוזביציאני הנודע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפרשנות הזאת הופצה ברבים בשנות החמישים על ידי מדען המדינה סמיואל הנטינגטון (שחיבר לימים את הספר התנגשות הציביליזציות). דא עקא, שהפרשנות של הנטינגטון שגויה, מוטעית ומטעה. קלאוזביץ עצמו הכיר בכך שהצבא חייב להשתתף בקביעת המדיניות ולא רק לקבל פקודות מהדרג המדיני, והדבר נכון כפליים במציאות של מלחמה רב-קוטבית, "פסיפסית". כאשר לכל פעולה של חייל, אפילו ברמה הטקטית, יש משמעות פוליטית – לעיתים קרובות גדולה עשרות מונים בשל מהפכת המידע – הצבא חייב להיות מעורב באופן עמוק גם בתהליך קביעת המטרות הפוליטיות.

אסטרטגיה, כותב סימפסון, היא הצומת שבין ה"רצון" ל"מציאות". בניגוד לקביעתו של הנטינגטון, תפקידו של הצבא אינו רק לקבוע את הכלים להגשמת מטרות הדרג המדיני במציאות. הערכת המציאות שלו חייבת לעלות למעלה לדרג המדיני, ולשנות את המטרות האסטרטגיות עצמן בהתאם למצב הצבאי בשטח. כלומר, הדיאלוג האסטרטגי הוא תהליך דיאלקטי בין ה"רצון" ל"מציאות", בין הצבא לדרג המדיני. כל אחד מהם משפיע על השני, ומושפע ממנו. במלחמה קונבנציונלית, דו-קוטבית, הדיאלוג האסטרטגי הזה מתקיים בין המדינאים לבין קבוצה קטנה של גנרלים, משום שרק להחלטות שמתקבלות ברמת הצבא כולו יש השלכות פוליטיות. לעומת זאת, במאבק רב-קוטבי פסיפסי, גם להחלטות של קצינים זוטרים יש השלכות כאלה. לפיכך, הדיאלוג האסטרטגי חייב לכלול גם את הרמות הנמוכות של הצבא, וזה אתגר קשה מנשוא לדמוקרטיות ליברליות ולמערכות צבאיות מערביות באשר הן. בפרקים האחרונים של ספרו בונה סימפסון מודל מפורט של הדרכים לבנות דיאלוג רב-שכבתי כזה. כאן ראוי לסייג ולציין, שסימפסון לא מטיל בשום פנים ואופן ספק כלשהו בכך שהמילה האחרונה חייבת להיות שייכת לדרג המדיני. יתר על כן, הוא סבור שאפילו עמדותיו של הנטינגטון, אותו הוא מבקר בחריפות, היו הגיוניות בראשית המלחמה הקרה. באותה התקופה, גנרלים כמו דאגלס מקארתור התנהגו באופן עצמאי, והתקרבו באופן מסוכן למשחק חסר אחריות בפצצות אטום. לפיכך, באותם הימים, התנהגות עצמאית מדי של הדרג הצבאי היתה עלולה להביא להשלכות אפוקליפטיות. כיום, סימפסון סבור שאנחנו כבר לא עומדים בפני סכנה כזאת. הדרג הצבאי, לפיכך, לא צריך לקבוע מדיניות, אבל משום שכל מהלך צבאי הוא בסופו של דבר מהלך פוליטי, התובנות שלו הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות. במילים אחרות, הצבא אינו שותף שווה בקביעת מדיניות פוליטית, אבל הוא חייב להיות שותף. קצינים זוטרים (ואפילו בכירים) לא אמורים לשבת דרך קבע בישיבות ממשלה, אבל התובנות שלהם אמורות למלא חלק מהותי בדיונים הללו. ובכל זאת, אנחנו נתקלים בבעיה. היה והצבא יתחיל להיות מעורב בפוליטיקה, אפילו באופן הדרגתי, האם אין כאן מדרון חלקלק? האם לא יתכן שבטווח הארוך נעמוד בפני סכנה הולכת וגוברת של השתלטות צבאית על המדינה? סימפסון מודע לסכנה, והוא סבור כי אפשר להתגבר עליה על ידי הפרדה, קשה ככל שתהיה, בין שני המובנים המקובלים של פוליטיקה. הצבא צריך להתערב בפוליטיקה במובן של קביעת מטרות המלחמה, אולם אסור לו להתערב בפוליטיקה במובן של ויכוחים מפלגתיים. זו לא הבחנה פשוטה וברורה, וסימפסון עצמו הוא הראשון להודות בכך. השאלה המתבקשת היא, האם הקונפליקטים הסבוכים של המאה ה-21, מלחמות כגון המערכות בעיראק ובאפגניסטן שלכל החלטה טקטית בהן יש משמעות פוליטית – לא הופכים את הצבא לפוליטי בהכרח? והאם הדמוקרטיה הליברלית-מערבית תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית כאשר הצבא יתערב בפוליטיקה דרך קבע? את השאלה הזאת אני רוצה לפתוח לדיון.

אמיל סימפסון, קצין בריטי לשעבר שנלחם כנגד הטליבאן באפגניסטן, הוא אחד מההוגים האסטרטגיים המעניינים ביותר של תקופתנו. כתוצאה מהניסיון הצבאי והאקדמי שלו, סימפסון מותח ביקורת מוחצת על הצבא שבו שירת, ועל האופנים שבו שרים וגנרלים משלים את עצמם, מתאימים את המציאות לתיאוריות שעבר זמנן ומובילים את מדינותיהם בדרך עוועים. תוך כדי כך, טוען סימפסון כי האסטרטגיה הקלאסית, שבה עושים שימוש רוב הצבאות הליברליים, אינה מתאימה למלחמות של המאה ה-21. מהם עיקרון הקוטביות ועיקרון ההכרעה, ומדוע הם אשליות מסוכנות בתנאים של ימינו? מה אפשר ללמוד ממלחמת אפגניסטאן וממלחמת לבנון השנייה? ינשוף צבאי אסטרטגי על מלחמה מלמטה למעלה.

אחד היתרונות של לימודים באוניברסיטת הרווארד הוא הפגישות התכופות עם אנשים מרתקים, בין אם בקרב הסטודנטים ובין אם בקרב צוות ההוראה. אחד מהבולטים שבהם הוא אמיל סימפסון, עמית מחקר מקינגס קולג' לונדון, קצין קרבי לשעבר בצבא הבריטי, כתב במגזין Foreign Policy ואחד מההוגים האסטרטגים המקוריים ביותר בתקופתנו. סימפסון, שהשתתף כעמית הוראה בסמינר על "אסטרטגיה ומשבר" של ההיסטוריון ניל פרגוסון, התגלה כאוצר בלתי נדלה של ידע ותובנות עבור הכיתה. כמפקד פלוגה לשעבר ביחידות הגורקה, צבא השכירים המפורסם מנפאל שעדיין משרת תחת הדגל של הוד מלכותה, הוא חווה את טבילת האש שלו במלחמה מול הטליבאן ובעלי בריתם במחוז הלמאנד, אפגניסטן. לאחר שש שנים של שירות עזב לאקדמיה, ובניגוד לחוקרים רבים אחרים לא הסתפק בכתיבת מאמרים וספרים על נושאים אזוטריים. ספרו, War from the Ground Up, שמנסה להתוות אסטרטגיה חדשה למאה ה-21, זכה לביקורות מהללות, והוא ככל הנראה בדרך להפוך לאחת מהקלאסיקות הצבאיות החשובות ביותר של תקופתנו.

במידה רבה, אמיל סימפסון והוגים אסטרטגיים חדשים מסוגו עושים לאסטרטגיה המקובלת את מה שאיינשטיין ויתר אבות הפיזיקה המודרנית עשו לפיזיקה הניוטונית. תורת היחסות של איינשטיין לא יתרה את ממצאיו של ניוטון, כפי שיעידו כל המדענים ובעלי המקצוע שעושים שימוש בעקרונות הפיזיקה הקלאסית על בסיס יומיומי. אולם איינשטיין ומדענים מודרניים אחרים הראו כי תורת ניוטון נכונה בקירוב רק בתנאים מסויימים, כאשר אנחנו עובדים במהירויות נורמליות. אם נעבוד במהירויות גבוהות מאד, אזי הסטייה בין התורה למציאות תהפוך להיות משמעותית, והיא עשויה להוביל אותנו לשגיאות קשות. לדעתו של סימפסון, עקרונות המלחמה הקלאסית מבית מדרשו של קארל פון קלאוזביץ (שנחשבים עדיין חומר לימוד סטנדרטי ברוב הצבאות המערביים) היו נכונים בקירוב בעולם שחלף, והם עדיין נכונים בקירוב בתנאים מסויימים של מלחמה. אולם בחלק גדול מהמלחמות של המאה ה-21, הסטייה בין המציאות לתורת קלאוזביץ פשוט גדולה מדי. יתר על כן, הניסיון של הצבא הבריטי, שבו שירת סימפסון, ובעלי בריתו האמריקאים, לכפות את המציאות לתוך תבנית קלאוזביציאנית הסתיים בהבנה לקויה של התנאים באפגניסטן ובתוצאות הרות אסון. במילים אחרות, כדי להתמודד עם המלחמות הבלתי סימטריות של המאה ה-21 דרושה לנו תורה אסטרטגית חדשה.

סימפסון טוען כי אסונות צבאיים רבים נגרמו בשל שימוש מוטעה בשני עקרונות מהתורה הצבאית הקלאסית – טעות שחוזרת שוב ושוב חרף הניסיון המר של הצבא האמריקאי, הצבא הבריטי ובעלי בריתם. הראשון שבהם הוא "קוטביות" (polarity) והשני הוא עיקרון ההכרעה. עיקרון הקוטביות מניח שבמלחמה יש שני צדדים, כאשר כל אחד מהם מונוליטי פחות או יותר. בתקופה של קלאוזביץ, הצדדים היו בדרך כלל מדינות. לכל מדינה היה צבא, שעסק במלחמה, ודרג פוליטי שהכריע הכרעות. במהלך המלחמה, כל נכס של הצד השני (בוודאי צבאי, ולפעמים גם אזרחי) נחשב מטרה לגיטימית להפעלת כוח. במלחמה קוטבית, אסטרטג יכול לתהות האם עליו לתקוף קודם את דיביזיה 12 או דיביזיה 13 של צבא האויב, אבל הוא לעולם לא תוהה האם אחת מהדיביזיות הללו שייכת לאויב יותר מהאחרות, או האם היא שייכת לאויב בכלל. הצד השני נתפס לרוב כמהות אחת ומאוחדת.

עיקרון ההכרעה נוסח על ידי קלאוזביץ במונחים משפטיים. מלחמה הוא אומר, היא מעין בית משפט שנועד לקבל הכרעות מדיניות. אם לא הצלחנו להגיע להסכמה עם היריב באמצעים דיפלומטיים, אנחנו מוסרים את הסכסוך להכרעה בשדה הקרב. המטרה של הפעולות הצבאיות שלנו היא לאלץ את האויב להתנהג כפי שאנחנו רוצים, או במילים אחרות – לכפות עליו את רצוננו. המטפורה של "בית משפט" חשובה כאן. היא מבליעה בתוכה הנחה, שגם אנחנו וגם האויב פועלים בתוך סט אחיד של כללים וחוקים. קלאוזביץ לא הניח את קיומו של "אל מלחמה", מעין שופט המכריע בין הצדדים, אבל הוא כן הניח ששניהם מבינים את המציאות באופן דומה. כאשר מלך פרוסיה, למשל, הובס צבאית על ידי נפוליאון בקרב ינה, הוא הבין שפרוסיה הפסידה במלחמה, בדיוק כפי שנפוליאון הבין שצרפת ניצחה. שני השליטים מדדו ניצחון והפסד לפי אותו סרגל.

שני העקרונות הללו, טוען סימפסון, היו נכונים בקירוב בשעתם. אולם במלחמות של המאה ה-21 הם לעיתים קרובות שגויים, וניסיון להבין את המציאות באמצעותם עלול להוביל לטעויות אסטרטגיות הרות אסון. קחו, למשל, את עיקרון ההכרעה. ישנן שלוש דרכים להכריע מלחמה: 1. להשמיד את היריב צבאית, כפי שמוגרה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, או הנמרים הטמיליים בסרי-לנקה. 2. להחליש את היריב עד כדי כך שיחדל להוות בעיה, כמו למשל הניצחון הבריטי על הגרילה הקומוניסטית במלאייה. לוחמי גרילה קומוניסטיים הוסיפו לפעול שנים לאחר הניצחון הבריטי, אולם חולשתם היתה כה גדולה, עד שהם חדלו להוות הפרעה שיש להתחשב בה. 3. לכפות על היריב את רצונך, למרות שלא הושמד בפועל. הסיטואציה השלישית, טוען סימפסון, היא למעשה הנפוצה יותר בתקופתנו. במאה ה-21 נדיר שצדדים לוחמים מושמדים או נחלשים עד כדי איבוד משמעות.

אולם כאן, אנחנו נתקלים בבעיה. הניסיון לכפות על היריב להודות בתבוסתו מניח שהוא ואתה מסכימים על משמעותם של "ניצחון", "תבוסה", וההליך שמוביל לתוצאות הללו. הדברים פשוטים כאשר שני הצדדים חולקים "נרטיב אסטרטגי", היינו – תובנה משותפת בנושא הזה. מלך פרוסיה ונפוליאון, למשל, הסכימו שכאשר מדינה מובסת מספר רב מדי של פעמים בהתנגשויות צבאיות (קרבות), המדינה הזאת הפסידה במלחמה ועליה להיכנע. פרוסיה הרשמית הובסה, מבחינה זו, משום שהיא הודתה בתבוסתה. הנרטיב האסטרטגי, אם כן, הוא מעין שער חליפין, שמאפשר לתרגם הישגים בשדה הקרב למטרות פוליטיות. אבל מה קורה כאשר הצדדים אינם חולקים נרטיב אסטרטגי אחד? במקרה כזה, המערכה אינה דומה לבית משפט אלא דווקא לקרב רחוב – התנגשות שאין לה כללים ברורים, ואין שופט שיחליט מי ניצח ומי הפסיד. אחד הצדדים "מפסיד" כאשר הוא נופל המום לרצפה, או כאשר הוא מודה בתבוסתו. כאשר הצד המובס עדיין מחזיק מעמד ומסרב להודות בתבוסה, הרי שהמלחמה נמשכת, והצד ה"מנצח", בתסכולו כי רב, אינו מסוגל לתרגם את הישגיו הצבאיים לדיבידנד פוליטי.

הנה דוגמא. בשלהי מלחמת וייטנאם, קולונל אמריקאי אמר למקבילו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות." "זה נכון," אמר לו בן שיחו, "אבל גם לא רלוונטי." ואכן, שנה לאחר מכן, כבשו הצפון-וייטנאמים את סייגון. השיחה בין שני הקולונלים מדגימה את אחת מהתובנות החשובות ביותר של סימפסון: קשה להגיע להכרעה במלחמה כאשר הצדדים אינם מסכימים על הנרטיב האסטרטגי. מבחינת הצד הצפון וייטנאמי, להצלחות האמריקאיות בשדה הקרב לא היתה שום חשיבות, והן לא היוו "ניצחון", כל עוד צפון וייטנאם היתה יכולה להמשיך להתיש את ארצות הברית באמצעות לוחמת גרילה ולשחוק את רצונה להמשיך ולהשקיע משאבים במערכה. התסכול האמריקאי הגובר במלחמה ההיא נבע, בין היתר, מאי ההבנה הבסיסית הזאת. האמריקאים, למשל, ניסו "לספור ראשים", היינו – למדוד כמה לוחמי וייטקונג הרגו, והניחו כי כאשר יגיעו למספר מסויים, ינצחו במלחמה. הכישלון שלהם נבע בעיקר מכך שהקומוניסטים לא הסכימו לנרטיב האסטרטגי הזה. מבחינתם, מספר הקורבנות הצבאיים לא שינה דבר. הבעיה הזאת נכונה כפליים במערכות נגד טרור וגרילה שמדינות רבות מנהלות בימינו. עוד בשנות החמישים קבע הקצין הצרפתי דוד גאלולה, מאבות תורת הקונטר-התקוממות (ראו מאמר קודם בינשוף), כי "השלטון מצליח רק כאשר הוא שומר על סדר בכל מקום. המתקוממים, לעומת זאת, מצליחים כאשר הם מפרים את הסדר במקום כלשהו." מבחינת ישראל, היא מנצחת בעזה כאשר היא כותשת את החמאס. החמאס, לעומת זאת, סבור כי הוא מנצח בעצם יכולתו לשרוד מול צבא עדיף, ובכך שהוא יכול להמשיך לירות טילים על יישובי הדרום בכל עת. חוסר ההסכמה על הנרטיב האסטרטגי בין הצדדים מסביר מדוע כמעט בכל מבצע בעזה, שני הצדדים טוענים שניצחו, בדרך לסיבוב ההסלמה הבא.

הבעיה הזאת החמירה מאד בעידן הגלובליזציה. כיום, יותר מאי פעם, ניצחון או תבוסה במלחמה אינם תלויים אך ורק בצדדים הניצים, אלא בהרבה מאד גורמים שלא שותפים ישירות לסכסוך: המעצמות, האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים, ובעיקר – צופי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. אין שום חשיבות לכך שאי מי "ניצח" בשדה הקרב, כל עוד הקהלים המגוונים הללו לא מכירים בניצחון שלו. בהקשר הזה, סימפסון מדבר בהרחבה על מלחמת לבנון השנייה (2006). האסטרטגיה הישראלית במלחמה, אותה התווה בראש ובראשונה הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, התבססה על ניסיון ללחוץ את ממשלת לבנון והציבור הלבנוני באמצעות כתישה אווירית. כאשר חיזבאללה ייכתש די הצורך, ביחד עם תשתיות אזרחיות של המדינה הלבנונית כולה, האזרחים הלבנונים ומנהיגיהם הפוליטיים יכירו בכך ש"הסרטן הזה", אם נצטט את דן חלוץ, מביא עליהם אסון, וינקטו צעדים בכדי לרסנו. אהוד אולמרט הוסיף לכך עוד מטרת מלחמה : לשחרר את החיילים שנחטפו.

אלא שישראל שגתה, טוען סימפסון, בכך שהציבה לעצמה מטרות שדורשות בפועל הסכמה של הצד השני. במילים אחרות, היא הניחה בטעות שחיזבאללה והציבור הלבנוני חולקים איתה נרטיב אסטרטגי. אם חיזבאללה יובס בשדה הקרב, הרי שיכיר בתבוסתו וישחרר את החיילים שנחטפו. ואם לבנון תסבול מספיק, הרי תבין שהסבל הזה הגיע אליה באשמתו של חיזבאללה ותנקוט נגדו בצעדים. במקרה של חיזבאללה, הטעות היתה מוחצת ומוחלטת, משום שהנרטיב האסטרטגי של הארגון שונה כל כך מזה של ישראל. מבחינת חיזבאללה, הישרדות והדיפת ישראל מאדמת לבנון מוגדרים כניצחון. לפיכך, אפילו אם כוחותיו מפסידים בשדה הקרב, אין מדובר בתבוסה שמחייבת אותו לוותר על עקרונותיו ולשחרר את החטופים (או להחזיר את גופותיהם, כפי שהסתבר בדיעבד) ללא תמורה. מבחינת הציבור הלבנוני, וכאן לא מדובר בדעתו של סימפסון אלא בדעתי, ישראל לא טעתה לחלוטין. הנזק שנגרם לתשתיות האזרחיות הלבנונית עורר זעם נגד חיזבאללה, ואילץ אפילו את חסן נסראללה לומר כי לא היה חוטף את החיילים אם היה יודע שישראל תגיב בחומרה כה רבה. מאידך, הציבור הלבנוני ברובו המוחלט סבר כי חיזבאללה ניצח במערכה, אחד מהגורמים שהביאו להתחזקות מעמד הארגון בפוליטיקה הלבנונית. התוצאה המעורבת של מלחמת לבנון השנייה – שקט ארוך זמן בצפון בבד בבד עם התחזקות מעמד חיזבאללה – היא סימפטום מובהק לשני צדדים ניצים שמחזיקים בנרטיבים אסטרטגיים שונים, אם כי לא הפוכים לחלוטין. בכל מקרה, מסקנתו של סימפסון מכל המקרים שהוא מנתח היא כי בתכנון אסטרטגי של מערכה, אסור להניח כי הצד השני חולק את הנרטיב האסטרטגי שלנו. יש להבין את הנרטיב האסטרטגי שלו – ולתכנן את הצעדים שלנו בהתאם.

עיקרון הקוטביות, המניח כי מלחמה מתנהלת בין שני צדדים ניצים שכל אחד מהם שומר על אחדות בסיסית, בעייתי לא פחות במלחמות של המאה ה-21. כדוגמא לחוסר הרלוונטיות של העיקרון הזה, מנתח סימפסון את המערכה שהוא מכיר הכי טוב – הקרבות במחוז הלמאנד בדרום אפגניסטן (החל מ-2005) שבהם השתתף כקצין בריטי צעיר. המפקדים הבריטיים, הן בדרגים הגבוהים ובדרך כלל גם בדרגים הנמוכים, הניחו שקיימים שני צדדים במלחמה: הממשלה האפגנית והטליבאן. תפקידו של הצבא הבריטי, כפי שהבינו אותו, היה לסייע לראשונים ולהילחם באחרונים. המפקדים הבריטים, כמובן, לא היו טפשים, וידעו כי בשטח יש סיעות רבות ושונות שנאמנותן אינה מובטחת: שבטים, חמולות חמושות, ארגוני פשע, סוחרי סמים, כפרים מאורגנים, מפלגות פוליטיות, אילי מלחמה ויתר קבוצות מקומיות. אולם בכל זאת, ההנחה היתה שכל סיעה יכולה לבחור בין שני צדדים: הממשלה או הטליבאן, או לשמור על נייטרליות. הבחירה של כל סיעה הופכת אותה, בעיני הבריטים, לבעל ברית, אויב או משקיף מן הצד. אבל כל זה לא משנה את ההנחה כי במערכה הזאת, באופן בסיסי, יש שני צדדים: ממשלה וטליבאן. ההנחה הזאת, טוען סימפסון, היתה טעות מרה, שניסתה לכפות על המציאות האפגנית עקרונות חיצוניים זרים לה. לפיכך, הבריטים לא רק נכשלו בדיכוי המרד בהלמאנד, אלא יצרו אותו במידה רבה.

הצרות במחוז התחילו בשנת 2005, כאשר הבריטים לחצו על הממשלה האפגנית לפטר את המושל המקומי, שר מוחמד אחונזאדה (Sher Mohammed Akhundzada) , בשל שחיתותו ומעורבותו בסחר סמים. ברגע שאחונזאדה פוטר, ה"טליבאן" הופיעו פתאום במחוז בכוח רב, והתחילו לכבוש שטחים – דבר שהוביל לכניסתו של הצבא הבריטי. אולם רוב האנשים שקוטלגו כ"טליבאן" היו, למעשה, אנשיו של אחונזאדה שניסו לפגוע בשלטון החדש. כעת, שהקופה הממשלתית ננעלה מפניהם, הם קיבלו כספים מגורמי טליבאן. הבריטים טעו כאשר הסיקו כי אחונזאדה "החליף צד". למעשה, כפי שכותב סימפסון, הוא "היה ונשאר תמיד בצד של עצמו". כאשר עבר כביכול לטליבאן, הוא לא התקיף את כל גורמי הממשלה, אלא רק את יריביו במחוז, בהם נלחם מימים ימימה. למעשה, בכל מהלך המרד נותר אחונזאדה מקורב לנשיא אפגניסטן, חמיד קרזאי. מבחינתו, לא היתה סתירה בין המלחמה שניהל כנגד יריביו במחוז לקשר אישי הדוק עם ראש המדינה.

למרד בהלמאנד חברו גם גורמים אחרים, במיוחד מהגרים עניים שקיבלו אדמות מהטליבאן ונושלו על ידי הרשויות בקאבול. אפילו הגרעין הקשה של הטליבאן הורכב מסיעות רבות ושונות, שלא תמיד פעלו בתיאום. גם הממשלה לא היתה צד מאוחד. גורמי ממשלה רבים שיתפו פעולה עם גורמי טליבאן, ו/או נאבקו ביריבים מקומיים. כמובן, כל מהלך צבאי נגד יריב משבט מתחרה קוטלג לאוזני המערב כ"מבצע נגד הטליבאן", בדיוק כפי שכל פשיטה על מחסני אופיום של יריב שווק כ"מבצע למלחמה בסמים". ההתעקשות של הבריטים להגדיר את כל מי שירה עליהם, או על כוחות הממשלה, כ"טליבאן" היה הרה אסון, משום שהוא איחד כוחות ששום דבר אחר לא קשר אותם זה לזה. בסופו של דבר, המנהיג המקומי הגולה של הטליבאן, מולה נעים, אכן נכנס לאזור והצליח לגייס תמיכה ניכרת. לומר, ההתערבות של הצבא הבריטי לא נבעה מכניסת ה"טליבאן" להלמאנד, אלא יצרה אותה. המקרה של הלמאנד הוא רק דוגמא אחת, מדי רבים, להשפעותיה הרות האסון של אשליית הקוטביות.

סימפסון טוען, דרך אגב, שגם מתנדבי הג'יהאד הבינלאומיים היו קורבנות לאשליית הקוטביות לא פחות מאויביהם הבריטים. המתנדבים הללו, בדרך כלל נערים מפקיסטן, הגיעו לאפגניסטן משום שסברו כי מדובר במלחמה של האסלאם נגד המערב ומשתפי הפעולה שלו מממשלת אפגניסטן – היינו, מלחמה קוטבית. בפועל, מצאו המתנדבים הללו את עצמם במאבק סבוך בין עשרות סיעות, בארץ שלא הכירו ובמהלכיה הפנימיים לא הבינו דבר. אילי מלחמה ציניים ומפקדי טליבאן ניצלו את המתנדבים הבינלאומיים כבשר תותחים של מחבלים מתאבדים, ולעיתים קרובות שלחו אותם להתאבד במאבקים אפגניים פנימיים, בתירוץ שמדובר במלחמה נגד משתף פעולה מערבי. ידועים אפילו מקרים של אילי מלחמה שמכרו אחד לשני מחבלים מתאבדים תמורת כסף ושאר טובין. הדבקות הבעייתית בעיקרון הקוטביות, כמסתבר, פוגעת בשני הצדדים כאחד.

ומה ניתן לעשות בעניין? כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה מעודכנת, של המאה ה-21, שתיקח בחשבון את חוסר הרלוונטיות הגובר של עיקרון ההכרעה ועיקרון הקוטביות? בכך דן אמיל סימפסון בחלק השני של ספרו, שעליו נדבר באחד הינשופים הבאים.