ארכיון הבלוג

בעל בריתם היחיד: המשבר הכפול של כורדיסטאן

"בעל בריתם היחיד הוא ההר", אומר הפתגם הכורדי, ומשקף את המלנכוליה השזורה בסיפורה של האומה הקרועה בין מדינות לאום אכזריות. בשנים האחרונות, הכורדים נסקו מעלה מעלה וצברו לעצמם תדמית של עוף חול מזרח תיכוני. משקיפים רבים עצרו את נשימתם לאור הנצחונות של המיליציות הכורדיות בסוריה ועיראק על צבאות דאע"ש, בעוד האוטונומיה הכורדית בעיראק נחשבת לחבל הארץ המתפקד היחיד בארץ הקרועה והמדממת. אולם מאחורי התדמית הרומנטית, ישנם לא מעט צללים, וכורדיסטן העיראקית מתמודדת עם שורת משברים לא פשוטים שמאיימים על עצם קיומה. בינתיים, מצליחים הכורדים לשמור על מראית עין של חיים נורמליים. השאלה היא עד מתי. 

download (3)

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

 

בשבועות האחרונים, משקיפים רבים בעולם עצרו את נשימתם על רקע הניצחון הכורדי המזהיר בחבל סינג'אר. כוחות פשמרגה, הצבא של האוטונומיה הכורדית העצמאית בעיראק, בסיוע אווירי אמריקאי ושיתוף פעולה עם יחידות PKK ומיליציות יאזידיות, הצליחו לכבוש את החבל ההררי, ולהנחיל לחליפות דאע"ש את אחת התבוסות הקשות בתולדותיה. כיבוש סינג'אר לא רק גרע משטחיה של המדינה האסלאמית, אלא גם ניתק את הכביש הראשי המוביל בין שתי הבירות שלה, מוסול בעיראק וא-רקה בסוריה.

הניצחון הכורדי על דאע"ש, לאחר חודשים ארוכים של דשדוש במקום, העלה לתודעה הבינלאומית פעם נוספת את הבעיה הכורדית. הכורדים, קבוצה אתנית שמונה 30-32 מיליון נפש, דוברים קבוצה של דיאלקטים ממשפחת השפות האיראניות (העיקריים שבהם: קורמאנג'י, סוראני וזאזא) ומחזיקים במסורת עשירה של תרבות משותפת, תודעה אתנית חזקה וגם, בתוקף הנסיבות, היסטוריה טרגית של מרי והתנגדות. במאה ה-20, התחלקו הכורדים, מוסלמים סונים ברובם, בין ארבע מדינות לאום: טורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. כל אחת מהמדינות הללו, בדרכה שלה, ניסתה לכפות אחידות בתחומה ולדכא את השפה, התרבות והלאומיות הכורדית. כל אחת מהן, להוציא עיראק בדמדומי משטר סדאם, היתה חזקה מספיק בזירה האזורית והבינלאומית כדי לחסום כל תמיכה חיצונית משמעותית בבדלנות או אוטונומיה כורדית בשטחה.

מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן

מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן

לפיכך, עד שנות התשעים הכורדים לא הצליחו לחצוב אי משמעותי של שלטון עצמי בהר הגרניט של מדינות הלאום החזקות שסביבם, אף כי ניסו לעשות זאת מספר פעמים. במחצית הראשונה של שנות הארבעים, למשל, ניצלו הכורדים באיראן את הכאוס ששרר במדינה במהלך מלחמת העולם השנייה, והקימו (בחסות סובייטית) רפובליקה קצרת ימים בעיר מהאבאד. אלא שאחרי הנסיגה הסובייטית מאיראן לא היה מי שיתמוך במדינה הצעירה, והיא קרסה כעבור זמן קצר. באזור הכורדי של סוריה (המכונה על ידי תושביו רוג'אבה), היו נתונים הכורדים עד לשנים האחרונות בצבת העריצה של משטר הבעת'. גם בטורקיה, עשורים של לוחמת מחתרת וטרור של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) לא הצליחו לשנות או לרכך באופן משמעותי את מדיניות הדיכוי התרבותי והלשוני של אנקרה, עד ההפשרה החלקית מאד שחלה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. בעיראק, נאבקה המחתרת הכורדית, בהנהגתו הכריזמטית של מולא מוסטפא ברזאני, בשרשרת משטרים רודניים. אנשיו של ברזאני הצליחו לזנב, להציק ולפגוע בצבא העיראקי הכבד והמסורבל בלוחמת פגע וברח, אבל הם לא היו מסוגלים לכבוש שטחים לאורך זמן. מולא מוסטפא קיבל סיוע משמעותי מישראל (ובתמורה סייע להבריח יהודים בשביליה ההרריים של כורדיסטאן), וגם מאיראן, אולם זה פסק עקב הסכם איראני-עיראקי ב-1975. בכל המקרים הללו, הכורדים לא היו שחקנים חזקים די הצורך כדי לנצח ברמה האסטרטגית. כדי שהמבוי הסתום ישבר, שני גורמים מבניים היו חייבים להשתנות: היחס הבינלאומי לכורדים, ועוצמתן הדכאנית של מדינות הלאום שסביבם.

מנסים לסלול את הדרך לעצמאות, בינתיים ללא הצלחה; לוחמי פשמרגה וYPG בקובאני. צילום: Kurdishstruggle CC BY 2.0

האבן הראשונה נפלה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. הטבח המחריד בחלבג'ה בסוף שנות השמונים, במסגרתו השמיד סדאם חוסיין אלפי כורדים בגז עצבים, כמו גם מעשי טבח שהתרחשו מיד לאחר המלחמה, הניעו את הקהילה הבינלאומית להכריז על אזור אסור לטיסה בחבל הכורדי של צפון עיראק. המטריה האמריקאית סייעה למחתרת הכורדית בעיראק (נקראת גם פשמרגה, מילולית: אלו שנמצאים לפני המוות), לחצוב לעצמה בפעם הראשונה אזור אוטונומי של ממש. נסיונות מהוססים ראשונים לבנות מדינה בדרך טבעו בדם ואש, כאשר ה-KDP (המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן( בהנהגת מסעוד ברזאני, בנו של מולא מוסטפא, התנגשה עם פלג יריב, ה-PUK (האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן) בהנהגת ג'לאל טלבאני. שתי המפלגות טבעו במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה לאורך רוב שנות התשעים. סדאם חוסיין נכנס לקלחת במיומנות, תמרן את הפלגים זה נגד זה וליבה את המלחמה בציניות האופיינית לו.

מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)

מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)

אולם בראשית שנות האלפיים דעכה המלחמה, ושני הפלגים התחילו לשתף ביניהם פעולה מחדש. הפלישה האמריקאית ב-2003 נתנה לחבל הזדמנות נוספת – והפעם הכורדים לקחו אותה בשתי ידיים. הפלגים הקימו ביחד אזור אוטונומי עצמאי, שבירתו ארביל, וחילקו ביניהם את השלטון בחבל. במסגרת ההסכמים ביניהם, מנהיג ה-PUK טלבאני אייש את תפקיד נשיא עיראק – שהוקצה לכורדים – ואילו מסעוד ברזאני הפך לנשיא החבל האוטונומי. אולם דעיכתו של טלבאני עקב שבץ שלקה בו בדצמבר 2012, הותיר את מסעוד ברזאני כמנהיג הלאומי היחידי בזירה.

כיום מושלים הכורדים, בראשותו של הנשיא מסעוד ברזאני, באזור אוטונומי בצפון עיראק, הכולל את מחוזות ארביל, סולימאניה ודוהוק. קריסת מדינת הלאום העיראקית שיחקה לטובתם. לפתע, לא רק שלא היה צבא כבד שיתמודד מולם, אלא גם התדמית שלהם השתפרה פלאים. על רקע הבוץ המדמם והקטל הבלתי פוסק בעיראק, נחשבת כורדיסטן כאי של יציבות וליברליזם. האזור הכורדי בטוח יחסית, אפילו לתיירים, וכתבות מגזין עם תמונות של הרים ירוקים, מבצרים עתיקים, ערים מודרניות, חיי לילה תוססים ותנופת בנייה מיצבו את כורדיסטאן במערב כישות נבדלת משאר עיראק. ראש ממשלת כורדיסטן, נצ'ירבאן ברזאני, הדגיש את הדברים בראיון לעיתון בריטי. "כאן," הוא אמר, "זה לא בצרה", רמז עבה לעימותים בין שיעים לכוחות בריטיים בדרום עיראק, "אנחנו חברים שלכם." ההסברה הכורדית למערב הדגישה גם, באופן מוגזם משהו, את הליברליזם של הרוב המוסלמי בכורדיסטן ואת מעמד האישה הגבוה בחבל. כאשר הכורדים ספגו מספר תבוסות כואבות בראשית המלחמה עם דאע"ש, שחרר הצבא הכורדי למערב תמונות של לוחמות פשמרגה שנשבעו לנקום ברוצחי המדינה האסלאמית בשם בנות עמן והמין הנשי כולו. "התמונות של לוחמות הפשמרגה עם הצמות ובגדי ההסוואה, שאוחזות בנשק נגד דאע"ש, סייעו לשפר את התדמית הכורדית במערב יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות," כתבה קאלה סאלח, מומחית לפוליטיקה כורדית, ל-CNN. "עם אמהות ממרכז ארצות הברית שמפיצות בטוויטר תמונות של לוחמות כורדיות, הרבה יותר קשה לממשלות מערביות להסביר לבוחריהן את המדיניות הפושרת שלהם בעניין [הסיוע] לכורדיסטאן."

נכס הסברתי: לוחמות פשמרגה כורדיות

נכס הסברתי: לוחמות פשמרגה כורדיות

קריסת מדינות הלאום ושינוי היחס הבינלאומי סייעו, באופן מפתיע ובלתי צפוי, גם למיעוט הכורדי הנשכח בסוריה. ההידרדרות של המשטר הבעתיסטי של בשאר אל-אסד למלחמת אזרחים כוללת ב-2011, מוטטה את אשליית האחדות הלאומית הסורית, וסייעה לכורדים הסורים לחצוב אזור אוטונומי משל עצמם, בהנהגת יחידות ההגנה העממית (YPG), פלג כורדי שמאלי שקשור באופן הדוק ל-PKK בטורקיה. בניגוד למשטר השמרני והפרו-מערבי של ברזאני בארביל, שהצליח ליצור יחסים ידידותיים לא רק עם ארצות הברית, אלא גם עם ממשלתו החשדנית של ארדואן באנקרה, הכורדים בסוריה נחשבו בעיני טורקיה כטרוריסטים ואויבים מרים. גם במערב הם זכו בהתחלה לכתף קרה, בשל לחץ טורקי ומשום שה-PKK נמצא ברשימת ארגוני הטרור של מחלקת המדינה. בהקשר זה, שובר השוויון היה דווקא ארגון דאע"ש, שעלה במפתיע על הבמה בשנתיים האחרונות, עם כיבוש מוסול וא-רקה. הכורדים הסורים, שעליית דאע"ש איימה על עצם קיומם, נלחמו במדינה האסלאמית בקרבות בלימה הירואיים (הידועים ביותר הם בקרבת העיר קובאני), וזכו, בצדק רב, בהערצה של משקיפים רבים במערב. כמו בעיראק, התמונות של הנשים הלוחמות הכורדיות בקו האש היו קלף מנצח בתקשורת המערבית. יאמר גם שבסוריה, התמונות שיקפו מציאות משמעותית הרבה יותר מזו שבעיראק. אופיו השמאלי, הליברלי והחילוני של ה-YPG מאפשר יחס שוויוני בהרבה לנשים מאשר בחברה השמרנית יותר של כורדיסטאן העיראקית. כל התהליכים הללו הכתיבו שינוי, זהיר ומהוסס יחסית, בעמדה המערבית כלפי ה-YPG, וכעת מקבלים גם הכורדים הסורים סיוע מערבי במלחמתם כנגד דאע"ש.

זכו להערצה של רבים: לוחמי ולוחמות YPG במערכה על קובאני

המבצע האחרון בסינג'אר, פסגת השגיהם הצבאיים של הכורדים במאבק כנגד המדינה האסלאמית, היה במידה רבה פרוייקט משותף של הכורדים העיראקים והסורים, בסיועם של לוחמי PKK ומיליציות יאזידיות. הכורדים העיראקים, לפחות, קרובים לעצמאות יותר מאשר היו אי פעם בעבר. יש להם מדינה מתפקדת בפועל, צבא, פרלמנט וממשלה, חברה מגובשת וגבולות מוגדרים. אם אכן תהפוך ה"המדינה בדרך" של כורדיסטן למדינה של ממש, יתכן שהדבר יהווה תקדים גם לכורדים בסוריה. דא עקא, שמדינה כזאת אינה יכולה לקום ללא הסכמתן של טורקיה וארצות הברית, שלא נראית באופק. הממשלים האמריקאיים השונים, ובהקשר זה אין כל הבדל בין בוש לבין אובמה, לא מוכנים לסור מעיקרון האחדות העיראקית. טורקיה רואה בעצמאות כורדית, אפילו של משטר ארביל שנמצא עמה ביחסים ידידותיים, איום אסטרטגי ותקדים קטלני לכורדים בשטחה. מעל הכל, בחודשים האחרונים כורדיסטאן העיראקית נתונה במשבר חריף, כלכלי ופוליטי כאחד – שמאיים על עצם קיומו האוטונומי של החבל.

המשבר הכלכלי נעוץ בראש ובראשונה ביחסים המורכבים בין כורדיסטאן האוטונומית לממשלה המרכזית בבגדאד. המצב הבינלאומי מאלץ את הכורדים לשמור עם עיראק על יחסים של "לא לבלוע ולא להקיא". בפועל הם מתנהלים באופן עצמאי מעיראק, ויש להם מוסדות, חוקים וביקורת גבולות משלהם, אבל הם גם לא יכולים להתנתק לחלוטין, ותלויים בממשלה המרכזית של עיראק במספר תחומים משמעותיים, לרבות ייצוא סחורות. היחסים המתוחים בין ארביל ובגדאד עומדים בבסיס משבר המשכורות הקשה שמאיים על עצם קיומה של כורדיסטן. מחלוקת ארוכת שנים בין ארביל לבגדאד על חלוקת תקציבים וייצוא הנפט, הוביל לאמברגו נפט בפועל על כורדיסטן. במקביל, ירידת מחירי הנפט עקב התפתחויות כלכליות בינלאומיות נגסה גם בהכנסות מהנפט שהממשלה בכל זאת מצליחה לייצא בדרכים לא דרכים. הוצאות הביטחון הכבדות במלחמה עם דאע"ש לא מקלות על הממשלה הכורדית, והחוב שלה, לפי הערכות שונות, הגיע ל-17 מיליארד דולר באפריל 2015, וככל הנראה גדל מאז. המשבר הוביל להקפאה של תשלום המשכורות לעובדי המדינה וחיילי הפשמרגה. באוקטובר השנה, יצאו עובדי המדינה להפגנות ענק אלימות שאף הסתיימו באבדות בנפש. הפגנות מהסוג הזה, במהלך מלחמה שנתפסת על ידי רוב הכורדים כמלחמת קיום, מעידות כאלף עדים על עומק הייאוש של מגזרים שלמים ומשמעותיים בחברה.

images

המשבר הכלכלי משתלב במשבר פוליטי-חוקתי חריף ובעייתי לא פחות. הנשיא הותיק מסעוד ברזאני עבר כבר מזמן את המכסה המותרת של שתי קדנציות. מפלגות האופוזיציה, ה-PUK הותיקה, שתי מפלגות אסלאמיסטיות ותנועה ליברלית צעירה בשם גוראן (התנועה לשינוי), הצהירו שמבחינתם ברזאני לא יכול להישאר עוד בשלטון. המשבר הפוליטי מועצם עקב חוסר היכולת לארגן בחירות בשל המשבר הכלכלי, המלחמה מול דאע"ש ואי הסכמות על הליך הבחירות וטיב המשטר העתידי. ראש הממשלה, אחיינו של הנשיא נצ'ירבאן ברזאני, טען שבשל המשבר הפוליטי "האח מסעוד חייב להישאר בשלטון", אבל חלקים גדולים מהאוכלוסיה מסרבים לקבל את הטיעון הזה. במקביל למחאות נגד הקפאת המשכורות, פרצו בחבל הכורדי הפגנות המוניות כנגד המשך שלטונו של ברזאני, שחלקן הסתיימו בהרוגים. אחד ממנהיגי תנועת גוראן פוטר מתפקידו כשר בממשלה, ועל אחר – יושב ראש הפרלמנט יוסף מוחמד – נאסרה הכניסה לארביל. זאת בעוד כוחות הביטחון מגבילים אקטיביסטים ועיתונאים, וחלקים גדולים מהתקשורת נשלטים בידי הנשיא ברזאני ומקורביו.

תמונת המנהיגות בכורדיסטן, לפיכך, עגומה למדי, ומזכירה במידת מה את הדפוסים שראינו ברשות הפלסטינית בשנותיה הראשונות. כמו יאסר ערפאת, מסעוד ברזאני הוא מנהיג מזדקן, עוטה מדים שחי על אדי תהילת העבר הרומנטית שלו כלוחם מחתרת. לא לחינם הוא מציג את עצמו בראיונות כמי שמטייל בהרי כורדיסטאן לאור הכוכבים, לבוש במדי הפשמרגה הדהויים ובכיסוי הראש המסורתי, ומדבר עם בני עמו כאילו היה אחד מהם. גם כאן, כמו במקרה של ערפאת, מכסה תהילת העבר הרומנטית על מציאות חיננית פחות של נפוטיזם, שחיתות ובעיות אינספור בניהול הפנימי של המדינה – שחלקים משמעותיים בחברה ובאליטה הפוליטית הכורדית לא מוכנים להשלים עמן. עיתונאים כורדיים שדיברתי איתם בחודשים האחרונים, סיפרו לי בזעם כיצד מקורבים של ברזאני, אנשים ללא ניסיון צבאי, מקבלים דרגות צבאיות ומשכורות עתק, בעוד חיילי פשמרגה מן השורה לא מקבלים שכר במשך חודשים, וסובלים מבעיות באספקה של מזון וציוד. גם השליטה של הממשלה באמצעי התקשורת, ורדיפות של גורמי אופוזיציה, מכרסמים בתדמית הדמוקרטית של כורדיסטן.

מנהיג שנוי במחלוקת: נשיא האוטונומיה הכורדית מסעוד ברזאני

מנהיג שנוי במחלוקת: נשיא האוטונומיה הכורדית מסעוד ברזאני

יהיה מוגזם, כמובן, להפוך את ברזאני לדחליל האשם בכל הבעיות הללו. ראשית כל, המצב הבינלאומי לא משחק לטובתו. נשיא טורקיה ארדואן, משיקוליו שלו, פוצץ את תהליך השלום עם ה-PKK ופתח במלחמה מחודשת נגד המחתרת הכורדית, שכוללת אף הפצצות של מעוזי גרילה בהרי כורדיסטאן העיראקית. עצם ההפצצות הללו, ובמיוחד מותם של כפריים כורדים, מתסיס את האוכלוסיה בכורדיסטאן העיראקית, ומעורר ביקורת הולכת וגוברת נגד מדיניותו הפייסנית של ברזאני. ומצד שני, הנשיא עשוי להזדקק לרצונו הטוב של ארדואן בכל מהלך עתידי לייצוא נפט עצמאי או אוטונומיה מוגברת, שלא לדבר על עצמאות מלאה. במקביל, הוצאות הביטחון הכבדות ומשבר המשכורות, שקשורים למלחמה בדאע"ש ולבעיות סבוכות עם הממשלה העיראקית, אינם תלויים בזהות האדם העומד בראש הממשל הכורדי. קשה לראות כיצד מנהיג אחר, אפילו אם יהיה צעיר, משכיל ולא מושחת, יוכל להתנהל טוב יותר בתנאים חיצוניים כל כך קשים.

שנית, גם הקובלנות החוקתיות נגד ברזאני אינם מדוייקות לחלוטין. אלו שטוענים הוא מפר את החוקה, למשל, נוטים לשכוח כי אין חוקה כזאת. טיוטת החוקה עדיין לא אושרה בידי הפרלמנט, וטרם הוקם בית משפט עליון שיוכל לפרש אותה. האופוזיציה, שמחזיקה ב-51% מהמושבים, לא מצליחה להתאחד, ואפילו בחירות טרם נקבעו, משום שהצדדים לא מצליחים להסכים על התנאים. הבעיה היא לא רק בעקשותם ואטימותם של חלק מהשחקנים הפוליטיים – אלא בהיעדר כללי משחק מוסכמים, בעיות שנובעות מההיסטוריה הכורדית והמבנה החברתי המפוצל שהיא מכתיבה.

בהעדר סיוע כלכלי מערבי מסיבי, פתרון המשבר עדיין לא נראה באופק. כורדיסטן העיראקית, שהוכרזה בעבר כמודל לעיראק כולה, החלק היציב היחיד במדינה, עדיין מצליחה לשמור על מראית עין של חיים נורמליים חרף בעיותיה הקשות. השאלה הגדולה היא עד מתי.

פוטין בכל הפינות: מה הסיכויים של רוסיה במזרח התיכון?

השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

9757467834_4693999528

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

לא הפסידו במלחמה - חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

לא הפסידו במלחמה – חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

 

 

תזרום, נשמה, תזרום: האסטרטגיה של הטרור

מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

Angry-client

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

00-syrian-islamist-insurgent-terrorists

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.

לילה וערפל: מבט נדיר לאסטרטגיה של דאע"ש

ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

 

מקור: Newsweek

מקור: Newsweek

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

הצבא כבר נעלם - נורי אל-מליכי

הצבא כבר נעלם – נורי אל-מליכי

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

מקור: BBC

מפת המערכה בסינג'אר. מקור: BBC

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

התמחה במכוניות תופת - אבו מוסעב אל-זרקאווי

התמחה במכוניות תופת – אבו מוסעב אל-זרקאווי

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

מפת המערכה בצפון עיראק. שטחי השליטה של דאע"ש מסומנים באדום. מקור: Independent

מפת המערכה בצפון עיראק. שטחי השליטה של דאע"ש מסומנים באדום. החבל הכורדי בצהוב, ומדרום לו העיר ג'לולה (ליד הגבול האיראני). מקור: Independent

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

חיילי פשמרגה בקו החזית. מקור: npr.org

חיילי פשמרגה בקו החזית. מקור: npr.org

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.

הרשת הסודית של דאע"ש

מה עומד מאחורי הצלחתה המפתיעה של המדינה האסלאמית? מעבר לאימה שדאע"ש מטילה על כל אויביה, והיכולת המדהימה שלה לגייס מתנדבים רבים מרחבי העולם כולו, ישנו סוד נוסף שמסייע למדינה האסלאמית לשמר את כוחה ועוצמתה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

140702-omar-al-shishani-chechen-isis-745a_0b37373d6d66393a5f1f3248c13ee769

 

על האסטרטגיה של המדינה האסלאמית תוכלו לקרוא גם במאמר המצליח ביותר בתולדותיו של הינשוף:

כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש

 

אם העיראקים היו זורקים עלינו אורז לברכה, כמו שתכננו

היה לנו במה להאכיל אותם

עכשיו זו לא בעיה שלנו

העיתון הסאטירי דבר אחר מסביר את המדיניות האמריקאית בעיראק

 

מילים רבות נשפכו על הכישלון האמריקאי בעיראק, שהוליד בסופו של דבר את ארגון דאע"ש. מבקרים משמאל הצביעו, בצדק, על האחריות של ממשל בוש לפלישה עצמה, אבן הדומינו הראשונה שהובילה להתמוטטות בעיראק. מנגד, מגניו של הממשל האמריקאי לדורותיו נוטים לטעון, גם כן בצדק, כי לא הגיוני להאשים את ארה"ב לבדה במהלך אירועים עיראקי מורכב, רצף כשלונות ותאונות שגורמים עיראקיים, איראניים ואחרים אחראיים לו לא פחות מגורמים אמריקאיים. המבצעים הצבאיים המבריקים של גנרל דייויד פטריאוס, למשל, כמעט וחיסלו את אל קאעדה בעיראק ב-2007. היו אלו כשלונותיהם של פוליטיקאיים עיראקיים, ובמיוחד הממשל השיעי העריץ והכושל של נורי אל מאליקי, שהחיו אותה מחדש.

עריץ וכושל - ראש ממשלת עיראק לשעבר, נורי אל-מליקי

עריץ וכושל – ראש ממשלת עיראק לשעבר, נורי אל-מליקי

ובכל זאת, מעטים יכחישו שהחלטה ספיפצית מסויימת של שלטון הכיבוש האמריקאי הובילה ישירות למרד העיראקי, על כל תוצאותיו הרות האסון: ההחלטה של המושל הראשון, פול ברמר, לפרק את הצבא העיראקי. ברמר חשב, בטעות, שעיראק דומה ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה: אם רק יפרקו הכובשים את האליטה של המשטר הקודם והכוחות המזויינים שלו, ישרור שלום ותקום דמוקרטיה. בפועל שיגרו הצווים של ברמר מאות אלפי מובטלים זועמים וחמושים לרחובות, חלקם הגדול ממוצא סוני. אותם אנשים, שחששו כי הממשלה השיעית החדשה זוממת לפגוע בהם, לא היו זקוקים לשכנוע אינטנסיבי כדי להצטרף לשורות ארגוני המרד הסוניים השונים. ואכן, אי אפשר להבין את חוסר היציבות הכרונית בעיראק ללא ההחלטה האווילית ההיא והשלכותיה.

החלטה אווילית - פול ברמר

החלטה אווילית – פול ברמר

בכך, כמובן, אין כל חידוש. מבקרים, כותבים והיסטוריונים רבים ניתחו את הטעות האמריקאית הקריטית ב-2003, ביקורת שהדהדה גם כאן בינשוף. אולם כדי להבין את הכישלון האמריקאי, חשוב לקחת בחשבון פרט הרה גורל, שנסתר מעיניהם של ברמר ויתר מקבלי ההחלטות באותו הזמן. העובדה שהפיסה ההיא חסרה בפאזל שלהם, תרמה לעיוורון ולקבלת ההחלטות הלקויה באותם חודשי קיץ לוהטים. המדובר בסדרת החלטות סודיות שקיבל סדאם חוסיין בשנים שלפני הפלישה עצמה. הכישלון לדווח למקבלי ההחלטות על ההתפתחויות הללו, חלקן נסתרות וחלקן גלויות יחסית, היה אחד המחדלים הגדולים ביותר של המודיעין האמריקאי לפני הפלישה, לא פחות מאשר המידע המוטעה על כלי נשק להשמדה המונית.

לפי ראיות שטפטפו, בהדרגה, לאחר הפלישה לעיראק, סדאם חוסיין חשש מהפיכה שתגרום לו לאבד את השלטון, אולי בחסות אמריקאית או איראנית. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת, הוא הכין רשת של בתי מבטחים ותאים מחתרתיים של מפלגת הבעת' בכל רחבי המדינה. בתי המבטחים הללו צוידו בכסף, נשק, אספקה ואמצעים של לוחמת גרילה. הם קושרו זה לזה בערוצי מידע חשאיים. במילים אחרות, סדאם הכין מראש את התשתית שתשמש דורות של מורדים סונים-איסלאמיסטיים אחרי 2003. מדובר, יש לציין, בקו מדיניות חריג מאד לרודן מזרח תיכוני. שליטים מעטים, בכלל, נוטים לחשוב על האפשרות של הדחה, ולתכנן שנים של מאבק במחתרת בכדי לחזור לשלטון.

תכנן ליום סגריר - סדאם חוסיין

תכנן ליום סגריר – סדאם חוסיין

אופיה המיוחד של הרשת הזאת הוכתב על ידי האדם שעמד בראש הפרוייקט: סגן הנשיא, עזאת אבראהים א-דורי. דורי, אחד מבכירי הקצבים והרוצחים בשירותו של סדאם חוסיין, היה גם חבר בכיר במסדר הסופי נקשבאנדי, שכוחו היה חזק במיוחד בצפון עיראק. באופן טבעי, השתמש דורי ברשת מקורביו מבין אנשי המסדר – שרבים מהם היו חברי מפלגת הבעת' – כדי לטוות את הרשת המחתרתית ליום סגריר. האופי הדתי של הרשת לא היה מקרי. החל מראשית שנות התשעים, סדאם חוסיין עצמו, חרף המוניטין המוטעה שלו כ"שליט חילוני", הקנה למשטר העיראקי אופי דתי יותר ויותר. הכיתוב "אללה אכבר" התווסף לדגל הלאומי, במלחמת המפרץ השתמש סדאם ברטוריקה של ג'יהאד נגד הצלבנים, והמשטר ניסה להגביר את שליטתו במערך אנשי הדת. בפרט, כל מי שלמד באוניברסיטה האסלאמית בבגדאד, הערוץ המרכזי לקריירה בממסד הדתי הסוני, היה חייב אישור מראש של מפלגת הבעת', ורבים מהסטודנטים היו אכן אנשי בעת'. העיתונאים מייקל וייס וחסן וחסן, שכתבו את הספר המוסמך והמפורט ביותר על תולדותיה של דאע"ש, עקבו מקרוב אחרי תולדות הסטודנט המפורסם ביותר באוניברסיטה האסלאמית, שאף קיבל ממנה דוקטורט: אחד אבראהים באדרי אל-סמארי, שידוע כיום כ"אבו באכר אל בגדאדי". מדובר, כמובן, במנהיג דאע"ש וב"ח'ליף" של המדינה האסלאמית. וייס וחסן טוענים באופן משכנע כי אבו באכר אל בגדאדי היה, בראשית דרכו, חבר במפלגת הבעת', ואף סוכן ומלשין שלה. בשנות התשעים, אף אחד לא היה יכול להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה האסלאמית ללא "מוניטין" שכזה.

עמד בראש הרשת החשאית - סגנו של סדאם, עזאת אבראהים א-דורי

עמד בראש הרשת החשאית – סגנו של סדאם, עזאת אבראהים א-דורי

כשפרץ המרד הסוני כנגד האמריקאים והממשלה השיעית בבגדאד, קצינים לשעבר בצבא העיראקי (שפוטרו כאמור בידי פול ברמר) ובכירים במפלגת הבית הצליחו לגייס את הרשת הרדומה של סדאם חוסיין. עיזאת אבראהים א-דורי, שלא נתפס מעולם בידי הצבא האמריקאי, פיקח על הרשת הזאת במחשכים. בינתיים, אל קאעדה בעיראק פשטה ולבשה צורות. מנהיגה האכזר, אבו מוסעב אל זרקאווי, מת בהפצצת אוויר אמריקאית ב-2006, ואת מקומו ירשו אבו עומאר אל בגדאדי ואבו איוב אל מסרי. ב-2010 נהרגו גם השניים הללו בסיכול ממוקד, ואת מקומם ירש אבו באכר אל בגדאדי שהקים את דאע"ש, המדינה האסלאמית בעיראק ובלוונט, המנהיג הג'יהאדיסט הראשון שהעז להכריז על עצמו כח'ליף המוסלמים כולם.

הבוגר המפורסם ביותר של האוניברסיטה האסלאמית: אבו באכר אל-בגדאדי

הבוגר המפורסם ביותר של האוניברסיטה האסלאמית: אבו באכר אל-בגדאדי

רבים חושבים כי אל בגדאדי, שהצליח לכבוש שטחים נרחבים בצפון סוריה ובמרכז עיראק, חב את הצלחתו לקצינים בכירים בצבא סדאם לשעבר שהצטרפו לשורות דאע"ש. פרשנים צבאיים אחדים גילו ספקנות כלפי הטענה הזאת. קנת פולאק, פרשן בכיר במכון ברוקינגס, כתב שהצבא העיראקי היה בינוני לכל היותר, והמוניטין שלו בלוחמה זעירה ומבצעים מיוחדים, נקודת העוצמה העיקרית של דאע"ש, היה עלוב "לפני סדאם, במהלך שלטונו של סדאם ומאז סדאם".  לדעתו של פולאק, המבצעים הצבאיים של דאע"ש מונהגים בידי ג'יהאדיסטים שצברו את נסיונם בשדות הקרב של סוריה ועיראק. אולם הוא מתעלם, ככל הנראה, מחשיבותה העיקרית של הברית בין דאע"ש למפלגת הבעת'. באמצעות שיתוף הפעולה עם המסדר הסופי נקשבאנדי וסגן הנשיא לשעבר עזאת אבראהים א-דורי, המדינה האסלאמית הצליחה לגייס לטובתה את רשת המודיעין, הסוכנים והמשאבים שהכין בזמנו סדאם חוסיין. הדבר ניכר גם במבנה הפוליטי והצבאי של דאע"ש. לדעתו של החוקר הלבנוני יזיד סאייג, מבכירי המומחים בתחום, המדינה האסלאמית היא שיבוט של משטר סדאם לא רק מבחינת האכזריות, אלא גם מבחינה האופן שבו עובדים הצבא והשלטון המרכזי. אפילו הקשר בין דאע"ש לבין סניפיה בחו"ל, לדעתו, נוצק על בסיס הרשתות המהפכניות שסדאם הפעיל בזמנו בארצות ערביות אחרות.

ההצלחה של דאע"ש, במילים אחרות, קשורה לא רק לאכזריות, אלא, במקרים מסויימים, ליכולת מפתיעה לכרות בריתות כאשר הדבר מתחייב. מדיניותה האווילית של ממשלת בגדאד, שניהלה את עיראק כמדינה שיעית ותקעה (בעידוד איראני נלהב) סכין בגבן של המיליציות הסוניות שנלחמו באל קאעדה ב-2007, יצרה תחושה שמדובר במלחמה סונית-שיעית. עובדה זו, בנוסף לשיתוף הפעולה בין שרידי מפלגת הבעת' ודאע"ש, גרמו לחלק מהשבטים הסוניים המהססים לתמוך במדינה האסלאמית. הברית הזאת, ככל הנראה, היא אחד מעמודי התווך של עוצמת דאע"ש בעיראק, סוריה ומעבר להן. בסופו של יום, קשה להאמין שיהיה ניתן למגר את המדינה האסלאמית לחלוטין בלי לפרק אותה.

המלצת קריאה לכל המתעניינים בדאע"ש: 

Hasan Hasan, Michael Weiss, Isis: Inside the Army of Terror (New York: Regan Arts, 2015)

%d בלוגרים אהבו את זה: