השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

מה עומד מאחורי הצלחתה המפתיעה של המדינה האסלאמית? מעבר לאימה שדאע"ש מטילה על כל אויביה, והיכולת המדהימה שלה לגייס מתנדבים רבים מרחבי העולם כולו, ישנו סוד נוסף שמסייע למדינה האסלאמית לשמר את כוחה ועוצמתה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

על האסטרטגיה של המדינה האסלאמית תוכלו לקרוא גם במאמר המצליח ביותר בתולדותיו של הינשוף:

כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש

אם העיראקים היו זורקים עלינו אורז לברכה, כמו שתכננו

היה לנו במה להאכיל אותם

עכשיו זו לא בעיה שלנו

העיתון הסאטירי דבר אחר מסביר את המדיניות האמריקאית בעיראק

מילים רבות נשפכו על הכישלון האמריקאי בעיראק, שהוליד בסופו של דבר את ארגון דאע"ש. מבקרים משמאל הצביעו, בצדק, על האחריות של ממשל בוש לפלישה עצמה, אבן הדומינו הראשונה שהובילה להתמוטטות בעיראק. מנגד, מגניו של הממשל האמריקאי לדורותיו נוטים לטעון, גם כן בצדק, כי לא הגיוני להאשים את ארה"ב לבדה במהלך אירועים עיראקי מורכב, רצף כשלונות ותאונות שגורמים עיראקיים, איראניים ואחרים אחראיים לו לא פחות מגורמים אמריקאיים. המבצעים הצבאיים המבריקים של גנרל דייויד פטריאוס, למשל, כמעט וחיסלו את אל קאעדה בעיראק ב-2007. היו אלו כשלונותיהם של פוליטיקאיים עיראקיים, ובמיוחד הממשל השיעי העריץ והכושל של נורי אל מאליקי, שהחיו אותה מחדש.

ובכל זאת, מעטים יכחישו שהחלטה ספיפצית מסויימת של שלטון הכיבוש האמריקאי הובילה ישירות למרד העיראקי, על כל תוצאותיו הרות האסון: ההחלטה של המושל הראשון, פול ברמר, לפרק את הצבא העיראקי. ברמר חשב, בטעות, שעיראק דומה ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה: אם רק יפרקו הכובשים את האליטה של המשטר הקודם והכוחות המזויינים שלו, ישרור שלום ותקום דמוקרטיה. בפועל שיגרו הצווים של ברמר מאות אלפי מובטלים זועמים וחמושים לרחובות, חלקם הגדול ממוצא סוני. אותם אנשים, שחששו כי הממשלה השיעית החדשה זוממת לפגוע בהם, לא היו זקוקים לשכנוע אינטנסיבי כדי להצטרף לשורות ארגוני המרד הסוניים השונים. ואכן, אי אפשר להבין את חוסר היציבות הכרונית בעיראק ללא ההחלטה האווילית ההיא והשלכותיה.

בכך, כמובן, אין כל חידוש. מבקרים, כותבים והיסטוריונים רבים ניתחו את הטעות האמריקאית הקריטית ב-2003, ביקורת שהדהדה גם כאן בינשוף. אולם כדי להבין את הכישלון האמריקאי, חשוב לקחת בחשבון פרט הרה גורל, שנסתר מעיניהם של ברמר ויתר מקבלי ההחלטות באותו הזמן. העובדה שהפיסה ההיא חסרה בפאזל שלהם, תרמה לעיוורון ולקבלת ההחלטות הלקויה באותם חודשי קיץ לוהטים. המדובר בסדרת החלטות סודיות שקיבל סדאם חוסיין בשנים שלפני הפלישה עצמה. הכישלון לדווח למקבלי ההחלטות על ההתפתחויות הללו, חלקן נסתרות וחלקן גלויות יחסית, היה אחד המחדלים הגדולים ביותר של המודיעין האמריקאי לפני הפלישה, לא פחות מאשר המידע המוטעה על כלי נשק להשמדה המונית.

לפי ראיות שטפטפו, בהדרגה, לאחר הפלישה לעיראק, סדאם חוסיין חשש מהפיכה שתגרום לו לאבד את השלטון, אולי בחסות אמריקאית או איראנית. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת, הוא הכין רשת של בתי מבטחים ותאים מחתרתיים של מפלגת הבעת' בכל רחבי המדינה. בתי המבטחים הללו צוידו בכסף, נשק, אספקה ואמצעים של לוחמת גרילה. הם קושרו זה לזה בערוצי מידע חשאיים. במילים אחרות, סדאם הכין מראש את התשתית שתשמש דורות של מורדים סונים-איסלאמיסטיים אחרי 2003. מדובר, יש לציין, בקו מדיניות חריג מאד לרודן מזרח תיכוני. שליטים מעטים, בכלל, נוטים לחשוב על האפשרות של הדחה, ולתכנן שנים של מאבק במחתרת בכדי לחזור לשלטון.

אופיה המיוחד של הרשת הזאת הוכתב על ידי האדם שעמד בראש הפרוייקט: סגן הנשיא, עזאת אבראהים א-דורי. דורי, אחד מבכירי הקצבים והרוצחים בשירותו של סדאם חוסיין, היה גם חבר בכיר במסדר הסופי נקשבאנדי, שכוחו היה חזק במיוחד בצפון עיראק. באופן טבעי, השתמש דורי ברשת מקורביו מבין אנשי המסדר – שרבים מהם היו חברי מפלגת הבעת' – כדי לטוות את הרשת המחתרתית ליום סגריר. האופי הדתי של הרשת לא היה מקרי. החל מראשית שנות התשעים, סדאם חוסיין עצמו, חרף המוניטין המוטעה שלו כ"שליט חילוני", הקנה למשטר העיראקי אופי דתי יותר ויותר. הכיתוב "אללה אכבר" התווסף לדגל הלאומי, במלחמת המפרץ השתמש סדאם ברטוריקה של ג'יהאד נגד הצלבנים, והמשטר ניסה להגביר את שליטתו במערך אנשי הדת. בפרט, כל מי שלמד באוניברסיטה האסלאמית בבגדאד, הערוץ המרכזי לקריירה בממסד הדתי הסוני, היה חייב אישור מראש של מפלגת הבעת', ורבים מהסטודנטים היו אכן אנשי בעת'. העיתונאים מייקל וייס וחסן וחסן, שכתבו את הספר המוסמך והמפורט ביותר על תולדותיה של דאע"ש, עקבו מקרוב אחרי תולדות הסטודנט המפורסם ביותר באוניברסיטה האסלאמית, שאף קיבל ממנה דוקטורט: אחד אבראהים באדרי אל-סמארי, שידוע כיום כ"אבו באכר אל בגדאדי". מדובר, כמובן, במנהיג דאע"ש וב"ח'ליף" של המדינה האסלאמית. וייס וחסן טוענים באופן משכנע כי אבו באכר אל בגדאדי היה, בראשית דרכו, חבר במפלגת הבעת', ואף סוכן ומלשין שלה. בשנות התשעים, אף אחד לא היה יכול להתקבל לדוקטורט באוניברסיטה האסלאמית ללא "מוניטין" שכזה.

כשפרץ המרד הסוני כנגד האמריקאים והממשלה השיעית בבגדאד, קצינים לשעבר בצבא העיראקי (שפוטרו כאמור בידי פול ברמר) ובכירים במפלגת הבית הצליחו לגייס את הרשת הרדומה של סדאם חוסיין. עיזאת אבראהים א-דורי, שלא נתפס מעולם בידי הצבא האמריקאי, פיקח על הרשת הזאת במחשכים. בינתיים, אל קאעדה בעיראק פשטה ולבשה צורות. מנהיגה האכזר, אבו מוסעב אל זרקאווי, מת בהפצצת אוויר אמריקאית ב-2006, ואת מקומו ירשו אבו עומאר אל בגדאדי ואבו איוב אל מסרי. ב-2010 נהרגו גם השניים הללו בסיכול ממוקד, ואת מקומם ירש אבו באכר אל בגדאדי שהקים את דאע"ש, המדינה האסלאמית בעיראק ובלוונט, המנהיג הג'יהאדיסט הראשון שהעז להכריז על עצמו כח'ליף המוסלמים כולם.

רבים חושבים כי אל בגדאדי, שהצליח לכבוש שטחים נרחבים בצפון סוריה ובמרכז עיראק, חב את הצלחתו לקצינים בכירים בצבא סדאם לשעבר שהצטרפו לשורות דאע"ש. פרשנים צבאיים אחדים גילו ספקנות כלפי הטענה הזאת. קנת פולאק, פרשן בכיר במכון ברוקינגס, כתב שהצבא העיראקי היה בינוני לכל היותר, והמוניטין שלו בלוחמה זעירה ומבצעים מיוחדים, נקודת העוצמה העיקרית של דאע"ש, היה עלוב "לפני סדאם, במהלך שלטונו של סדאם ומאז סדאם".  לדעתו של פולאק, המבצעים הצבאיים של דאע"ש מונהגים בידי ג'יהאדיסטים שצברו את נסיונם בשדות הקרב של סוריה ועיראק. אולם הוא מתעלם, ככל הנראה, מחשיבותה העיקרית של הברית בין דאע"ש למפלגת הבעת'. באמצעות שיתוף הפעולה עם המסדר הסופי נקשבאנדי וסגן הנשיא לשעבר עזאת אבראהים א-דורי, המדינה האסלאמית הצליחה לגייס לטובתה את רשת המודיעין, הסוכנים והמשאבים שהכין בזמנו סדאם חוסיין. הדבר ניכר גם במבנה הפוליטי והצבאי של דאע"ש. לדעתו של החוקר הלבנוני יזיד סאייג, מבכירי המומחים בתחום, המדינה האסלאמית היא שיבוט של משטר סדאם לא רק מבחינת האכזריות, אלא גם מבחינה האופן שבו עובדים הצבא והשלטון המרכזי. אפילו הקשר בין דאע"ש לבין סניפיה בחו"ל, לדעתו, נוצק על בסיס הרשתות המהפכניות שסדאם הפעיל בזמנו בארצות ערביות אחרות.

ההצלחה של דאע"ש, במילים אחרות, קשורה לא רק לאכזריות, אלא, במקרים מסויימים, ליכולת מפתיעה לכרות בריתות כאשר הדבר מתחייב. מדיניותה האווילית של ממשלת בגדאד, שניהלה את עיראק כמדינה שיעית ותקעה (בעידוד איראני נלהב) סכין בגבן של המיליציות הסוניות שנלחמו באל קאעדה ב-2007, יצרה תחושה שמדובר במלחמה סונית-שיעית. עובדה זו, בנוסף לשיתוף הפעולה בין שרידי מפלגת הבעת' ודאע"ש, גרמו לחלק מהשבטים הסוניים המהססים לתמוך במדינה האסלאמית. הברית הזאת, ככל הנראה, היא אחד מעמודי התווך של עוצמת דאע"ש בעיראק, סוריה ומעבר להן. בסופו של יום, קשה להאמין שיהיה ניתן למגר את המדינה האסלאמית לחלוטין בלי לפרק אותה.

המלצת קריאה לכל המתעניינים בדאע"ש: 

Hasan Hasan, Michael Weiss, Isis: Inside the Army of Terror (New York: Regan Arts, 2015)