ארכיון הבלוג

עם לבדד ישכון: ההתערבות האמריקאית ומלחמת העולם השנייה – טור אורח מאת אריאל קרלינסקי

חוגים בדלניים בארצות הברית טוענים כי ארצם אינה צריכה להתערב בסכסוכים שאינם נוגעים לה ברחבי העולם. דא עקא, שאלו הטוענים כך נתקלים במכשול קשה ומורכב: מלחמת העולם השנייה. האם הבדלנים יעזו לטעון כי אמריקה היתה צריכה להפקיר את אירופה לנאצים ואת היהודים לכבשנים של אושוויץ? לא פשוט. בתגובה לדילמה, העלה היסטוריון בדלני תרחיש מעניין. לדעתו, מלחמת העולם השנייה התרחשה רק משום שארה"ב בחשה בפוליטיקה האירופית רבע מאה קודם לכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה. האם התרחיש נכון, ומה ניתן ללמוד ממנו? אריאל קרלינסקי, סטודנט לכלכלה וסטטיסטיקה, חבר האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית ובעל הבלוג "קר לי ואני עושה סקי", מנתח ומסביר.

whatif

איך הצלחתם להגיע בזמן? כביש 1 פקוק לגמרי…

אה, פשוט לקחנו את 443, היה ממש פנוי.

ישנן דרכים רבות להגיע ממקום למקום, בין אם מדובר במיקומים גאוגרפיים או מיקומים על "ציר הזמן". אפשר גם להגיע למקום שונה לגמרי מזה שחשבת שתגיע אליו על ידי שינוי הדרך, גם אם השינוי קטן.

מכון קאטו הוא צוות חשיבה ליברטריאני מכובד יחסית. עמדה ליברטריאנית-­אמריקאית נפוצה היא מה שמכונה "Isolationism" ­ "התבודדות" או "התבדלות". ליברטריאנים קוראים לעמדה זו "אי-­התערבות". העמדה הזו הייתה כנראה העמדה הביטחונית הנפוצה ביותר בקרב אמריקאים במשך עשורים רבים עד למלחמת העולם הראשונה וגם לאחריה. עמדה זו גרסה כי הכוחות המזויינים של ארה"ב צריכים להגן על אדמת ארצות הברית ואזרחיה מפני איומים "בוודאות קרובה" ותו לא. כלומר, ההפך הגמור מדוקטרינת טרומן שגרסה מעורבות צבאית אמריקאית "בעד העמים החופשיים הנלחמים נגד הקומוניזם" או דוקטרינת "השריף העולמי" המיושמת נכון לעכשיו ומזוהה עם ממשל בוש הבן. בכל אימת שדבר נורא כלשהו קורה במקום כלשהו בעולם, השאלה הראשונה בפינו היא "האם ארה"ב תתערב?"

20131002_Cato

כאמור, דוקטרינת ההתבדלות איבדה חלק ניכר מן הפופולריות שלה ונעלמה למעשה מן הממסד הפוליטי והביטחוני בארה"ב בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. לא קשה להבין מדוע מלחה"ע השנייה היוותה קו פרשת מים שכזה. מלחמת העולם השנייה היא ה​מלחמה בה' הידיעה. זו גם מלחמה מאוד שונה משאר המלחמות שהיו עד היום ושהיו לאחריה. היו בה "רעים" ו"טובים" די ברורים, היא הסתיימה בהכרעה חד­משמעית ובלתי ניתנת לפרשנות, בעוד כוחות בעלות הברית נהנו מתמיכה ציבורית חסרת תקדים, גם בארצות הברית.

מלחמת העולם השנייה היא מכשול קשה עבור המתבדלים. במהלך כמעט כל דיון שמציג את העמדה המתבודדת, ישאל אותו בר-­פלוגתא: "ומה עם מלחמת העולם השנייה? האם גם שם ארה"ב הייתה צריכה להימנע מהתערבות? האם היה עליה לתת ליפנים לשעבד את כל המזרח הרחוק ולנאצים להשתלט על כל אירופה ולהשמיד עוד מיליונים על גבי מיליונים?" אכן, לא קל. אז מה עושים? משנים מסלול. במקום לטעון בעד התבדלות ​במלחמת העולם השנייה, טוענים כי מלחמה זו פרצה משום שאמריקה לא התבדלה די הצורך בעשורים שלפניה. מדובר למעשה בניסיון להדגים כי "פיקח​ הוא מי שנחלץ מצרה שחכם​ נמנע ממנה מלכתחילה".

במאמר מיוני 2014 בשם הטעות הגדולה של ווילסון מעלה ההיסטריון ג'ים פאוול, חבר מכון קאטו, בדיוק את הטיעון שהצגתי לעיל. כלומר אין הוא טוען בעד אי­-התערבות במלחה"ע השנייה, אך הוא טוען כי לו הייתה מיושמת אי-­התערבות קודם לכן (וספציפית במהלך מלחה"ע הראשונה) ­ המלחמה בין גרמניה הנאצית לבריטניה וצרפת כלל לא היתה פורצת ב-1939.

ההתערבות האמריקאית במלחמת העולם הראשונה כשורש הרע. ג'ים פאוול.

ההתערבות האמריקאית במלחמת העולם הראשונה כשורש הרע. ג'ים פאוול.

אנסה לתמצת ועם זאת לא להשמיט פרטים מהותיים מציר הזמן שמשרטט עבורנו ג'ים פאוול לגבי מלחמת העולם הראשונה. גרמניה פלשה לצרפת וארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסמבורג), ונעצרה בקו חזית שנמתח לאורך צרפת. במהלך "מלחמת החפירות" הזאת כמעט ולא היו כיבושים חדשים של שטחים משני הצדדים. לגרמנים היו פחות חיילים מאשר לבעלות הברית (אנגליה וצרפת) בחזית המערבית, אך היו להם יותר כלי נשק וגנרלים מוכשרים יותר. הצי הבריטי אכף מצור אפקטיבי שהקשה מאוד על הגרמנים לקבל אספקה, לא רק מזון אלא גם חומרי גלם חיוניים. גרמניה הגיבה ב-1915 בהכרזת "מלחמת צוללות בלתי מוגבלת" על הסחר הבריטי. המערכה הייתה למעשה במצב של קפאון מזה שלוש שנים, כאשר אף אחד מן הצדדים לא יכול לכפות על האחר תנאי כניעה. אחת מפלישות הקרקע האחרונות של הגרמנים במלחמה נעצרה באמצע האזור הכפרי בצרפת כאשר המפקדים הגרמנים לא יכלו למנוע מחייליהם הגוועים ברעב, שנדהמו משפע המזון, לחטוף מכל הבא ליד ולבלוס נקניקיות, גבינות ויין.

היה קשה לחיילים הגרמנים להתאפק בזמן האופנסיבה. האזור הכפרי בצרפת.

היה קשה לחיילים הגרמנים להתאפק בזמן האופנסיבה. האזור הכפרי בצרפת.

פאוול טוען כי אילו ארצות הברית לא הייתה מצטרפת למלחמה, סביר כי בסופו של דבר הצדדים היו מגיעים להסכם פשרה כזה או אחר במשא ומתן. לא בעלות הברית ולא מעצמות המרכז היו משיגות את כל המטרות שהציבו לעצמן. כל הצדדים היו מתלוננים. אך הקסטרופה של תנאי הסכם ורסאי הייתה נמנעת. ללא הסכם הכניעה המשפיל הזה, על תנאיו הדרקוניים, השלטון הגרמני לא היה מנסה לשלם את הפיצויים על ידי מדיניות אינפלציונית של פיחות המטבע, ובכך נמנע מהריאקציה הלאומנית שהביאה את התנועה הנאצית לשלטון. מלחמת העולם השנייה מן הסתם, לא היתה פורצת.

כאן, מעלה פאוול תרחיש "נוגד מציאות" (counterfactual scenario) נוסף. נניח לרגע כי ארה"ב הייתה נמנעת מלהתערב במלחמת העולם הראשונה, ובמקום הסכם פשרה הגרמנים אף היו מנצחים בחזית המערב. כמה רע היה יכול להיות? לפי תקדימים היסטוריים, כנראה שגרמניה הייתה דורשת לעצמה ומקבלת קצת שטחים צרפתיים וכן את בלגיה. אך גרמניה לא הייתה נהנת מהנצחון הזה לזמן רב. בריטניה הייתה נשארת עצמאית, מוגנת על ידי הצי שלה, והיא הייתה ממשיכה את המצור שלה על גרמניה שהיה מחריף בה את הרעב. ככל הנראה, גרמניה הייתה גם ממשיכה לשקוע בבוץ של החזית המזרחית מול רוסיה וכן נקלעת לניסיונות הפיכה לאומניים באוסטרו­-הונגריה. בעיות אלה היו כנראה סבוכות מדי עבור הצבא הגרמני, שמצבו היה בכי רע. בעייתית ככל שתוצאה זו עלולה היה להיות, היא עדיין עדיפה על מה שקרה בפועל: עלייתו של היטלר, מלחמת העולם השנייה והשואה.

האם ניצחון הקייזר היה מונע את עלייתו של היטלר? וילהלם השני

האם ניצחון הקייזר היה מונע את עלייתו של היטלר? וילהלם השני

לאחר תרגיל מחשבתי זה של ג'ים פאוול, שנועד למעשה להצדיק את מדיניות אי­-ההתערבות הליברטריאנית גם בקונטקסט של מלחמת העולם השנייה, נותר הקורא (או שמא זה רק אני) עם שתי תהיות עיקריות:

א. האם התרגיל המחשבתי הזה של "מה אם" הוא סביר?

ב. אם התרגיל הזה סביר, האם השתלשלות האירועים המתוארת סבירה?

לדידי, התשובה לשתי השאלות שלילית​. התרגיל המחשבתי של "מה אם" בעייתי באופן כללי, וזה של ג'ים פאוול בעייתי יותר מהרגיל, משום שהתרחיש החלופי שלו מוקדם בהרבה מהתוצאה אליה הוא חותר, ולאחר אותו שינוי הוא מעלה שפע של הנחות כדי לקלוע את החץ למטרה ששרטט מלכתחילה.

תרגיל "מה אם" סביר הוא כזה שבו התרחיש המקורי והתוצאה סמוכים מבחינה כרונולוגית, והקשר הסיבתי ביניהם ברור. למשל:

"אם במרץ 1939 היטלר היה נהרג בתאונת דרכים, גרמניה לא הייתה פולשת לפולין בספטמבר 1939".

התרחיש הזה סביר, משום שהתרחיש והתוצאה סמוכים מבחינה כרונולוגית, והסיבתיות ביניהם ברורה לכל. לעומת זאת, תרגיל "מה אם" בלתי סביר בעליל יהיה: "אם ג'ורג' וושינגטון לא היה מוותר על כהונה שלישית כנשיא ארה"ב, ארה"ב לא הייתה מגיעה לירח". זאת עקב הקשר הסיבתי הרופף העובר דרך עשרות ומאות גורמים "משניים" ומרחק השנים הרב והעצום. האם ניתן היה להגיע לאותה נקודה (ארה"ב מנחיתה אדם על הירח) גם כאשר וושינגטון היה מכהן שלוש פעמים כנשיא? בוודאי שכן.

החלטותיו לא היו מונעות את המסע לירח: ג'ורג' וושינגטון

החלטותיו לא היו מונעות את המסע לירח: ג'ורג' וושינגטון

עתה להיפותזה של ג'ים פאוול: לדידי ניתן להפריכה, או לפחות להטיל בה ספק משמעותי. הנקודה הקריטית בתרגיל החשיבה של פאוול היא כי בהיעדר הסכמי ורסאי ותשלומי הפיצויים הגדולים שנדרשו מגרמניה, לא היה מתרחש פיחות חד ואינפלציה גבוהה שהובילה בתורה לעלייתם של היטלר והמפלגה הנאציונל סוציאליסטית, כאשר מנקודה זו הדרך למלחמת העולם השנייה ולשואה סלולה.

אנסה להפריך את ההיפתוזה באמצעות דוגמא נגדית: זו של איטליה. באיטליה, כמו בגרמניה, תפסו גורמים פשיסטיים את השלטון, אף שהיא לא היתה חייבת בתשלומי פיצויים מוגזמים במסגרת הסכם ורסאי. איטליה הרי הייתה בצד המנצח במלחה"ע הראשונה. אולם המשבר הכלכלי של השפל הגדול הכה בעצמה רבה בכל מדינות אירופה ולא ריחם אף על המנצחים במלחמה. מכאן נדמה כי הקו הישיר שמותח פאוול בין הסכמי וורסאי ועליית הנאציזם הוא רעוע לכל הפחות. המפלגה הנאצית אכן הדגישה את "מחיקת חרפת ורסאי", אך שוב ­ השאלה היא לא מה עזר לנאצים להגיע לשלטון במציאות, אלא האם במציאות האלטרנטיבית בה גרמניה לא נאלצת לחתום על הסכמי ורסאי ­ האם אז הנאצים יכלו לעלות לשלטון גם כן? עליית הפאשיזם באיטליה מראה שזה בהחלט אפשרי.

עלייתו מראה שגם מדינות מנצחות עלולות להפוך לפשיסטיות - בניטו מוסולוני

עלייתו מראה שגם מדינות מנצחות עלולות להפוך לפשיסטיות – בניטו מוסולוני

באשר לשאלה השנייה ­ גם כאן התשובה לדידי שלילית.​ אם גרמניה היתה בסופו של דבר "נכנעת לאט"  עם הסכם משפיל פחות, עדיין היטלר היה יכול לעלות לשלטון. שהרי בתרחיש זה גרמניה עדיין מפסידה, ולא זאת בלבד, אלא שהתחושה של "סכין בגב האומה" היתה עשויה להיות חזקה אף יותר ­ שהרי צבאות המולדת ניצחו בצרפת! צבאות האויב נסוגים ובכל זאת המלחמה נגמרת במעין הסכם חצי כניעה? שערורייה! ושוב ­ השפל הגדול עדיין קורה. אז אולי הנאצים היו משתמשים בפרופגנדה קצת שונה עם קצת פחות הטיות של המילה "ורסאי"… אז מה?

אם אנסה לסכם, הרי שלא רק שמאמרו של פאוול לא שיכנע אותי בתרגיל המחשבתי שלו אלא אף גרם לי להטיל ספק רב, ספק רב מאוד אפילו, בעמדה אידיאולוגית בלתי מתפשרת של התבדלות. אין זה אומר שארה"ב צריכה להתערב בכל סכסוך שאינו נוגע ישירות לאזרחיה​, אך גם המתבדלים ביותר צריכים להכיר במקרים יוצאי דופן, כמו למשל מלחמת העולם השנייה. שום מציאות אלטרנטיבית בה ארה"ב הייתה מתבדלת גם קודם לא תשנה את העובדה הזאת.

 

המערכה על עזה – 1917: ביקורת ספר מאת גל פרל

לרוע מזלם של עזה ותושביה, הרצועה היתה שדה מערכה הרבה לפני המאה ה-21. במאמר זה סוקר גל פרל, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, את ספרו של ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל: 1917". אלו אתגרים עמדו בפני הבריטים שניסו לכבוש את עזה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומה הדמיון והשוני בינם לבין האתגרים שעמדו ועומדים בפני צה"ל במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על רצועת עזה בלהב הקרב, אז והיום.

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" מאת ג'ון ד.גריינג'ר, הוצאת מודן, 2012.

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" מאת ג'ון ד. גריינג'ר, הוצאת מודן, 2012.

 

"ארבע תמות מרכזיות של מעשה המלחמה שזורות כחוט השני לאורך הספר, והן מדגישות בעיות יסוד בניהול קרבות ומלחמות, בכל הזמנים: המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9)

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" הוא ספר שנכתב בידי ההיסטוריון הצבאי, ג'ון ד. גריינג'ר. הספר מתאר את המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית.
מח"ט הצנחנים דאז, אל"מ אמיר ברעם
מח"ט הצנחנים דאז, אל"מ אמיר ברעם

מיזם תרגום הספר הוא פרי יוזמת המעבדה התפיסתית באגף המבצעים של צה"ל, בשיתוף עם חטיבת הצנחנים ומפקדה, אל"מ אמיר ברעם (לימים תא"ל). "עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה ‭2‬' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה." (מתוך הכתבה "מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה" מאת עפר שלח, "מעריב", 16 בספטמבר 2012) למען הגילוי הנאות יש לציין שברעם היה המג"ד שלי בצנחנים, והערכתי אותו מאוד.

מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08
מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08.

המטרה שבהוצאת הספר לאור בעברית היא העמקת הידע הצבאי ההיסטורי, כמו גם הידע המבצעי והתפתחותו בקרב קצונת השדה הצעירה בצה"ל. אף שמלחמת העולם הראשונה השפיעה השפעה עמוקה על האופן שבו עוצבו הישויות הגיאו-פוליטיות במזרח התיכון למשך המאה העשרים כולה, ישויות המצויות כיום בחלקן בתהליך פרגמנטציה (סוריה, עיראק ולבנון רק לשם הדוגמה ומדינות נוספות עשויות לחוות תהליכים דומים), לא תורגמו ספרים רבים אודות מערכת 1917 במזרח התיכון, ולא פורסמו אף מחקרי מקור. המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, מאפשרים הבנה יותר טובה של האירועים ואף מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שאנו מכירים אותו כיום.

220px-General_Allenby
גנרל אדמונד אלנבי, קיבל את הפיקוד על חיל משלוח מוכה ומובס וקומם אותו מתבוסה לניצחון.

הספר נפתח בתיאור קרב עזה הראשון והכושל של חיל המשלוח הבריטי, בפיקוד גנרל מאריי. לאחר ההפסד הצורב מונה למפקד הצבא הגנרל אדמונד אלנבי, שלחם קודם בחזית צרפת: "ראוי לזכור, שאלנבי קיבל את הפיקוד על צבא מובס ומדוכדך, הסב אותו מקצועית ומוראלית, כדי לנצח ולהביס אויב אימתני ומנצח. נוספו לו כוחות מעבר לאלה שהיו בפיקודו של גנרל מאריי, אולם לא רבים כדי לעשות את השינוי ולהפוך לכוח הכרעה. בנוסף לשינוי המוראלי ולשיקום המבצעי, הייתה זו השיטה שלו כיצד להפעילם – התכנון נעשה באופן המייחד והמיוחד לו." (עמוד 259)

קרס פון קרסנשטיין (משמאל) והברון לאגר (מפקד הכוחות האוסטריים בחזית ארץ ישראל)
קרס פון קרסנשטיין (משמאל) והברון לאגר, מפקד הכוחות האוסטריים בחזית ארץ ישראל).

בראש המגינים על עזה עמד הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. הכוח שסר למרותו היה מיומן, ערוך היטב ומצויד כיאות על-מנת להגן עליה. בספרו עומד גריינג'ר על העובדה כי בסופו של חשבון גילה החייל העות'מאני כישורי שדאות, חיילות וקשיחות בסיסית שעלו על אלו שהפגין החייל הבריטי.

תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע המתעדת את מתקפת הפרשים הקלים האוסטרלים. אותנטיות הצילום שנויה במחלוקת.
תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע המתעדת את מתקפת הפרשים הקלים האוסטרלים. אותנטיות הצילום שנויה במחלוקת.

נוכח הכישלון הצורב קיים גנרל אלנבי תהליך שיקום וחזרה לכשירות בחיל המשלוח, החדיר רוח הלחימה במפקדים ובחיילים ובניגוד לקודמו, בחר בדרך של תחבולנות והעזה. במקום לתקוף את עזה, בחר להשקיע את המאמץ העיקרי דווקא בכיבוש באר-שבע ולפשוט על עזה כפעולת הסחה שנועדה להטעות את הצבא העותומאני. המהלך הפתיע את הכוחות העות'מניים ואלו מצידם נקטו בקרב נסיגה והשהייה, קרב שבו הפגינו שוב את יכולתם הקרבית הגבוהה.

נוסף על הספר ראוי להתעכב גם על ההקדמה המצוינת שכתב לספר מח"ט הצנחנים, אמיר ברעם, המנתחת את הלקחים ואת הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר, אשר נותרו רלוונטיים לימינו אנו:

חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי
חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי.

"הקרקע 'בוגדנית' והמתעתעת של חבל הבשור, המוכרת לנו מהתרגילים בצאלים, בשילוב מושכל של עמדות לחימה מאוישות במקלעי 'מקסים' גרמניים (MG08) שכיסו שטחי השמדה מטווחים מראש על-ידי תותחים מסוג 'הוצ'קיס' הנגררים על-ידי פרדות – נטרלו את יתרונו של התוקף הבריטי ועשו שמות בלוחמיו. הספר חוזר על הלקח הנצחי שעדיפות טכנולוגית בנשק, חיל נייד ויתרון מספרי של התוקף עלולים להפוך לחסרי משמעות בגלל תנאי הקרקע – הגורם היציב והקבוע ביותר בשדה הקרב. בעוד שכיווני השלוחות, כיווני הזרימה וקווי האגן לא השתנו במשך 95 השנים האחרונות… החליפה התכסית האורבאנית והצפופה של ימינו את 'הבוקאז' העזתי של 1917, של משוכות צבר (סברס) צפופות, ואשר כמו בנורמנדי, נוצל היטב על-ידי המגן. אין זה מקרה שכיווניה וזוויותיה של ההתקפה במבצע 'עופרת יצוקה' יהיו בדיוק אותם כיוונים שנבחרו על-ידי הבריטים במערכת עזה הראשונה והשנייה בשנת 1917, ואנחנו הרי עתידים להילחם שם שוב. הספר, אם כן, יעזור לקורא להכיר יותר טוב את הקרקע ולהבין את חשיבותה של הטקטיקה בגזרת לחימה מוכרת." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמודים 11-12)

מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר
מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר

הספר כאמור, יצא בשנת 2012. שנתיים לאחר מכן לחמו כוחות צה"ל, שוב, ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן". אמנם, התמרון הקרקעי במבצע האחרון לא דמה למערכה הקרקעית הקודמת ברצועת עזה, אולם מספר לקחים העולים ממנו כוחם יפה גם עתה. ובהם למשל, השימוש שעושה האויב בשטח (תכסית ותבליט כאחד). ניכר כי הניתוח של ברעם בהקשר למורכבות השטח הבנוי מדויק. דוגמה בולטת לכך מהווה הקרב בו לחמו כוחות מחטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, על מנת לסכל את חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין. לקח נוסף נוגע למוכנות הכוחות. על מנת להצליח במערכה נדרש הגנרל אלנבי לשקם ולאמן את חיל המשלוח שבפיקודו. מכאן שחובה לקיים כשירות גבוהה בצבא היבשה. הוא זה הנושא בעיקר הנטל בשעת הלחימה, מצוי בשיא החיכוך עם האויב ומביא להכרעה ולפגיעה קשה בו. לקח זה מקבל משנה תוקף נוכח קריאת הפרק בדו"ח המבקר אודות מצב הליקויים במוכנות מערך המילואים של צה"ל שפורסם לאחרונה.

הקריאה בספר מלמדת כי עזה היתה ונותרה סוגיה סבוכה, שכוחות צבא שונים לאורך ההיסטוריה נדרשו לחשיבה יצירתית על מנת להתמודד איתה בהצלחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: