לפעמים, קומדיות הן שחורות יותר משנראה לעין, והמציאות הקודרת במצרים שלפני ואחרי האביב הערבי משתקפת, בין היתר, גם בסרטי הקולנוע. הפעם, נדבר על מדגם זעיר ולא מייצג, אך משעשע למדי. ינשוף ספרותי על הקשר בין טרור לקבבים עסיסיים ולוהטים, פרעונים כרסתנים ופירמידות נעלמות.

עבור רבים בעולם הערבי, הטרור והקבב, סרטו של הקומיקאי עאדל אמאם מ-1992, מחזיק במעמד דומה לחגיגה בסנוקר או גבעת חלפון אינה עונה בישראל.  וכמו שאצלנו ביטויים כמו "יא ווראדי, איזה קציצות" או "רגע לפני שגולש, מורידים מהאש" הפכו לנכס צאן ברזל, כך גם יודעים מצרים רבים לצטט בעל פה משפטי מחץ ואפילו קטעים שלמים מהטרור והקבב (אל-אירהאב ואל-קבאב, בערבית הכותרת מתחרזת). בסרט, מגלם עאדל אימאם את דמותו של אחמד, אזרח מצרי מן השורה, עני, קשה ויום וצייתן, שמבקר במשרד הפנים על מנת להעביר את ילדיו לבית ספר קרוב יותר. ברגע שהוא נכנס למתחם האימתני הידוע כ"מוגאמה", הוא עובר סיוט קפקאי בירוקרטי בלתי נגמר. המונים מזוגגי עיניים נעים הלוך ושוב במסדרנות ובגרמי המדרגות המפותלים, מחפשים משרדים, פקידים וטפסים שלעולם לא נמצאים במקום בו הם אמורים להיות. המשרד הרלוונטי לרישום ילדים לבתי ספר מאכלס פקיד אסלאמיסטי צבוע, שמתפלל בלי הרף כדי לא לתת שירות, פקידה שמקשקשת בטלפון בלי הפסקה ומקלפת אפונים, ופקיד שלישי שכל הזמן נמצא בשירותים. הגיבור המתוסכל תופס בסופו של דבר נשק ולוקח את פקידי המשרד כבני ערובה. בעוד האזרחים נמלטים מבניין המוגאמה, שר הפנים מגיע לאזור עם יחידות מחץ מיוחדות. בגלל אי הבנה קומית, הוא מסיק שחולייה חמושה ומסוכנת של טרוריסטים אסלאמיסטים השתלטה על הבניין ומתחיל לשאת ולתת עמם. אחמד, שמבין פתאום את הכוח שנפל בידיו, מעלה דרישות לשלטונות, והראשונה שבהן: לקבל עבורו ועבור חבורת עלובי החיים שהתקצבה מסביבו טסים מהבילים של קבב עסיסי. מדובר בדרישה אירונית, כי רוב העניים במצרים כמעט ולא יכולים להרשות לעצמם לאכול בשר. בסופו של דבר, רגע לפני שהמשטרה פורצת לבניין, נמלטים אחמד וכנופייתו דרך הדלת הראשית. מכיוון ששר הפנים חושב שהם בני ערובה (הרי הטרוריסטים אמורים להיות אסלאמיסטים) הם מצליחים להיעלם ולהימלט מכל פגע.

חרף הסוף הטוב, הטרור והקבב הוא בסופו של דבר קומדיה מייאשת. הממסד הוא אטום וטיפש. האזרח החלש אמנם יכול לתחבל אותו ולצאת מהמפגש בשלום, אבל זה מקסימום ההישגים האפשרי. המרד המזויין נגד המשטר הוא זמני מטבעו, ומתבסס אך ורק על הטעייה. כמו האזרח המצרי הפשוט, הגיבור מצליח לשרוד בסוף היום, אבל לא להוביל למהפכה, לשנות את המערכת או אפילו לשפר אותה ברמה מקומית ומוגבלת. הילדים שלו, תודה ששאלתם, עדיין לא הצליחו לעבור בית ספר.

הייאוש בסרט החדש יותר, מלחמת העולם השלישית, הוא כפול ומכופל. אם גיבורי הטרור והקבב לא הצליחו אפילו לדמיין מהפכה, הרי שבמלחמת העולם השלישית האביב הערבי כבר התרחש ולא הוביל לשום שינוי, מלבד רטוריקה נלעגת ומנופחת. חמיס, גיבור הסרט (אחמד פהמי) הוא צעיר מצרי חסר פרוטה, שמסתבך ביחד עם אביו בעסקה כושלת של מכירת אסלות לאחד מבאי השוק. הוא מבריז משיעורים באוניברסיטה כדי לשחק כדורגל בתקווה להיות כוכב בנבחרת מצרים, אבל לא מצליח לתפקד אפילו במשחק שכונתי. כשהוא כן בועט, הכדור עף רחוק מדי, וחודר לחלון של בניין מפואר שעומד בסמוך. חמיס פורץ לבניין כדי לקחת את הכדור, ומוצא את עצמו במוזיאון שעווה מסתורי, עם דמויות מפורסמות מההיסטוריה של מצרים, המזרח התיכון, אסיה והעולם המערבי. בעודו מצטלם סלפי עם הפסלים, מכה האורלוגין חמש – ודמויות השעווה קמות לחיים ומתנפלות על האורח הלא קרוא.

הציניות בנוגע לעבר ולהווה המצרי ניכרת מיד כאשר חמיס עומד על טיבם של שוכני המוזיאון. תות אנך-אמון, "מלך המוזיאון" ונציגו המובהק של העבר הפרעוני המפואר, הוא רודן שמן ומפונק, שמשחק בצעצועים ומוציא פקודות הוצאה להורג במסגרת תפקידו "כמפקד העליון של הכוחות המזויינים". החיילים המצרים הגיבורים, צולחי התעלה, הם כלי שרת צייתנים בידי כל עריץ מזדמן. מוחמד עלי, מלכה המפורסם של מצרים במאה ה-19 ואבי המודרניזציה המצרית, מתפקד בעיקר כאתחתנא קומית. סלאח א-דין, משחרר ירושלים וסמל חשוב בלאומיות הערבית המודרנית, אמנם מרשים וכריזמטי, אבל נמס לשעווה מבעבעת מיד כשהשמש עולה. הספינקס האדיר, שומר קברי הפרעונים, הוא שוטר מושחת שמבקש שוחד של סיגריות מפושעים נמלטים. אלאדין, גיבור אגדות אלף לילה ולילה, הוא נוכל קטן, והג'יני מהמנורה הוא שמן מפונק וחסר תועלת. אום כולתום, הזמרת האגדית, מבדרת בשיריה את שוכני המוזיאון המחניק, שאין ממנו יציאה, אך לעולם לא אומרת מילה של טעם. אפילו התרבות האמריקאית, שמוצגת בדמותו של מיקי מאוס כרצף אינסופי של מסיבות הדוניסטיות, אינה מהווה אלטרנטיבה אמיתית. חמיס וחבריו נעים בין העליבות האמיתית של סימטאות העוני של קהיר, לבין עולם החלומות הפתטי של השעווה, מבוך שאין ממנו יציאה.

האלטרנטיבה היחידה לעולם השעווה המגוחך היא מגלומניה מרושעת. הואיידה, מנהלת המוזיאון לשעבר, משתמשת בספר כשפים עתיק כדי להחיות את הפסלים המרושעים יותר שנמצאים בו, רובם אויבים ידועים של העולם הערבי והאסלאם. למרבה ההפתעה, מקומה של ישראל דווקא נפקד – במוזיאון אין פסלים של מנחם בגין, דוד בן גוריון, גולדה מאיר או משה דיין. בעלי הברית של הואיידה הם אויבים ישנים יותר: הולאגו-חאן, השליט המונגולי הנורא שכבש את בגדאד וטבח את תושביה במאה ה-13, ריצ'רד לב הארי, גדול מנהיגי הצלבנים, נפוליאון בונפארט, השליט המערבי הראשון שכבש את מצרים, ואבו להב, אויבו המר של הנביא מוחמד. מעל כולם ניצב דווקא היטלר, שמתכנן להשתמש בהואיידה ובספר כדי לפתוח במלחמת עולם שלישית. בינתיים, הוא מסתפק בנסיונות מגושמים להשתלט על מצרים באמצעות "סחטנות תיירותית": העלמה הדרגתית של הפירמידות, האריות של גשרי הנילוס ואוצרות תרבות אחרים. הממסד המצרי אינו מצליח להבין שהוא ניצב מול איום של פסלי שעווה. גנרל מגוחך במשקפי שמש מנסה להרגיע את התיירים ולבקש מהם "לסמוך על כוחות הביטחון", בעוד מנחי טלוויזיה מלהגים על ה"קונספירציה הבינלאומית נגד מצרים" ואף שואלים "מה ישראל מרוויחה מכל הסיפור". חמיס, כישלון מוחלט בעצמו, נאלץ לבחור בין המגוחך לבין המרושע, בעוד התקווה לעתיד טוב יותר הולכת ונעלמת.

העבר כהשתקפות פתטית: דמויותיהם של מוחמד עלי ואום כולתום בסרט "מלחמת העולם השלישית"

חשובה במיוחד היא ההצגה הצינית של האביב הערבי בכל מהלך העלילה. הבמאי שם בפי הדמויות המגוחכות ביותר איזכורים הירואיים למהפכה, כולל נכונותם "למות כשהידים למען חירות המולדת", אבל שום דבר לא משתנה בפועל, ושום דבר לא נעשה. דרך הדמויות במוזיאון, אחמד אל-גנדי מפרק ביסודיות את כל מרכיבי החלום המצרי לדורותיו: התפארת הפרעונית, העוצמה הנצאריסטית, תהילתו של הצבא, צביעותם של אנשי הדת, התקווה שבהתמערבות ובמהפכה ליברלית, אפילו עולם הפלאים שמיוצג על ידי אלאדין והג'יני, כולם חלומות שווא מגוחכים ומתעתעים. מעניין כמה מהצופים בסרט בבתי הקולנוע ובבתים הפרטיים ברחבי מצרים ראו בסרטו של אל-גנדי, למרבה הייאוש, את עולמם שלהם.