ארכיון הבלוג

משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

נכנס לחמ"ל – מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן-טוב. קרדיט: גלובס

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

גם סין התחילה להסיר את הסגר לאחר חודשיים – רחובות ריקים בוו-חאן

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

תמיכה מסיבית מקיר אל קיר: גנרל ויליאם ווסטמורלנד, מפקד הצבא האמריקאי בוייטנאם, עם חיילים

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

הצקות מיותרות פוגעות באשראי הציבורי. בתמונה: המשטרה רודפת אחרי גולשי גלים בחוף תל אביב. קרדיט: Ynet

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

בחזרה לוייטנאם – טור אורח מאת גל פרל

הספר "חיילים היינו וצעירים" מתאר את אחד הקרבות המרתקים ביותר במלחמת וייטנאם ומדגיש את חשיבות הניידות והגמישות במלחמה כנגד כוחות גרילה. גל פרל במאמר אורח לינשוף.

"כדי לראות ולשמוע מה קורה, עליך להיות על הקרקע עם חייליך. כדי להחליט ולפעול נכון, עליך לספוג מידע ממקור ראשון." (תפיסתו של סא"ל "האל" מור את הפיקוד הקרבי, עמוד 60)

WEW WERE"חיילים היינו וצעירים" מאת הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006

מאז מלחמת וייטנאם לבשו רבים מן העימותים הצבאיים אופי של  לחימת צבא מודרני עתיר טכנולוגיה כנגד צבאות גרילה פזורים המנצלים את השטח והאוכלוסייה לטובתם ופועלים בשיטות לוחמה זעירה. כך לחמו האמריקנים באפגניסטן, הרוסים בצ'צ'ניה (ובאפגניסטן). גם צה"ל, מאז מלחמת של"ג, מצא עצמו נתון במלחמות שכאלו. נוכח העובדה כי כאלה יהיו, ככל הנראה גם פני עימותי העתיד יש מה ללמוד מן הניסיון האמריקני בווייטנאם, שכן ברמה הטקטית הצליחו כוחות צבא ארה"ב לנצח כמעט בכל מפגש.

הספר "חיילים היינו וצעירים" (הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006) מאת גנרל הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, מתאר מפגש שכזה, בין כוח אמריקני, קל ונייד שפועל בעומק, לבין כוחות עדיפים מצפון וייטנאם. הקרב שהתרחש בעמק יא-דראנג בנובמבר 1965 היה למעשה העימות הראשון בין צבא ארצות הברית לצבא צפון וייטנאם וללוחמים הלא-סדירים של הוייטקונג. בעוד שמור לחם בקרב כמג"ד היה שותפו לכתיבת הספר, גאלוויי, עיתונאי שסופח לגדוד בעת הקרב והפך לחברו. התוצאה מאירת עיניים ומלמדת בהקשר לחשיבות הניידות בשדה הקרב המודרני, בדגש על הלחימה בתוואי הררי, ועל חשיבות הקרב המשולב והסיוע האווירי.

270px-1st_Cavalry_Division_-_Shoulder_Sleeve_Insignia.svgתג אוגדת הפרשים המוטסת הראשונה, שכוחה בניידותה הגבוהה.

סא"ל "האל" מור, קצין לא שגרתי כפי שהוא מעיד על עצמו, שאף לפיקוד קרבי לאורך כל שירותו בצבא כלוחם ומפקד ביחידות צנחנים וחיל רגלים. בשנת 1964 מונה מור למפקד הגדוד ה-1 בריגמנט ה-7 שבאוגדת הפרשים המוטסת הראשונה שעיקר כוחה בשילוב שבין מסוקי סער לחיל רגלים קל ונייד בביצוע מבצעי איגוף אנכי. "ביום שני, 29 ביוני, בדיוק במועד שנקבע, קיבלתי פיקוד על הגדוד. הייתי בן 42 בוגר ווסט-פוינט מחזור 1945, לאחר 19 שנות שירות, כולל תקופת לחימה בת 14 חודש בקוריאה. בשיחת הפתיחה הקצרה שלי עם החיילים, אמרתי להם כי זהו גדוד טוב, אבל נעשה אותו טוב יותר. "אני אעשה את המיטב", אמרתי לחיילי, ו"אני מצפה מכל אחד מכם שיעשה את אותו הדבר"." (עמוד 38)

375px-Ia_Drang_Infantry_disembarking_from_Helicopter

מור אימן את גדודו, הכשיר אותו לקרב והוביל אותו לקרב במתחם "קרני רנטגן" (LZ X-Ray) בווייטנאם. הגדוד בפיקודו נשלח למשימת "חפש והשמד", שבה היה על החיילים לנחות ביעד עליו היתה התרעה כי מתקיימת בו נוכחות אויב, לאתרו ולהשמידו. ביעד, כך נתברר מאוחר יותר, התמקמה חטיבת חי"ר מצבא צפון וייטנאם בת כ-4,000 חיילים.

size0-army.mil-2007-03-23-151617המג"ד, האל מור, מדווח בקשר במהלך קרב יא-דראנג, 1965.

הגדוד ביצע נחיתת סער ביעד ומצא עצמו עד מהרה נתון בקרב קשה, כפי שהגדיר את המצב מפקד הגדוד האל מור, "היינו נעולים על טקטיקה של קרב פראי, של תנועה ואש, של קרב הישרדות שבו רק צד אחד מנצח. למפקד בקרב יש שלושה אמצעים כדי להשפיע על הלחימה: אש סיוע – הנוחתת כאן ועכשיו כמבול; נוכחות המפקד בשדה הקרב; השימוש בעתודות והפעלתן." (עמוד 134) ניצחונו של הגדוד בקרב, נוכח עדיפות הכוח הצפון וייטנאמי, הופכת את הקריאה בספר למרתקת.

Weweresoldiers_posterכרזת הסרט המבוסס על הספר, בכיכובו של מל גיבסון כ"האל" מור, 2002.

אפיזודה משעשעת שהתרחשה לאחר הקרב תפסה את תשומת לבי, כאשר המג"ד מור, מיוזע ומטונף כפי שרק מי שלחם מספר ימים עשוי להיות, ושניים מחבריו לנשק נכנסו למועדון הקצינים במטרה לשתות לחיי חבריהם ופקודיהם שנפלו. המוזג, בשל הופעתם הלא תקינה בלשון המעטה, סירב לשרת אותם. "אז, הניח מור את ה-M-16 שלו על הדלפק. קרנדל ומילס הלכו בעקבותיו, שלפו את אקדחי ה-38 שלהם, והניחו אותם לצידו, ואז מור אמר: 'יש לך בדיוק 30 שניות להניח את המשקאות שלנו על הבר, או שאני הולך לנקות את הבית'. המוזג התעשת, בחר בדרך הנכונה ומזג את המשקאות." (עמוד 227) או אז הגיע לסיומו הקרב על מתחם "קרני רנטגן".

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

הקורא הישראלי לא יכול  להימנע מן ההשוואה עם קרב החווה הסינית. בעוד שב-1965 גדוד חי"ר אמריקני מובחר שלחם בעומק הצליח להפוך את הקערה על פיה ולהביס כוחות אויב עדיפים, הרי שב-1973  הוטס גדוד הצנחנים 890 במסוקים במטרה לטהר את ציר טרטור מציידי טנקים ונקלע למתחם חטיבתי (אם לא למעלה מזה). אף שאין להטיל דופי בגבורת המפקדים והלוחמים, הרי שהצנחנים לא מימשו את השילוב ההכרחי כל כך של החי"ר עם חיל האוויר והסיוע הארטילרי, ונחלצו בעור שיניהם, מבלי לבצע את המשימה. הטענה, הנכונה חלקית, כי בלחימתו סייע הגדוד למאמץ ההטעיה ומנע מן הצבא המצרי לזהות את מאמץ הצליחה אין בה בכדי לנחם.

במהדורה העברית שבידי מופיעה הקדמה מאת מאת אל"מ ירון פינקלמן, שפיקד בשעתו על חטיבת הצנחנים בה אני משרת במילואים, לחיילי ומפקדי החטיבה. בהקדמה מציג פיקלמן את מורכבות הלחימה בעומק. "מחד, הצורך בשיתוף פעולה רב-זרועי, המסה הקרבית החסרה, העובדה כי האויב נמצא בכל היקף הכוח הפועל בעומק ובשלל טווחים, הקשיים בניוד לאחר הנחיתה וכן בקושי לפעול ברציפות ובהמשכיות לאורך זמן. ומאידך, המענה: כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד, יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה, לכידות היחידה, שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר ומעל לכל, המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם. פיקוד משימה המתבצע מלפנים." (עמוד 9)

תרגום הספר נהיר ובהיר. המחברים הוציאו מתחת ידם ספר שכתוב למופת ונקרא, אף שמדובר בספר עיון, בנשימה עצורה. הקרב היה לחלק מן המורשת של הכוחות המוטסים האמריקניים והספר אודותיו הפך לקריאת חובה בעבור קציני החי"ר של הצבא האמריקני. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, בדגש על חיל הרגלים, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית. יש מה ללמוד!

%d בלוגרים אהבו את זה: