המזרח התיכון הוא אזור למוד מלחמה. בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל. החוקר קנת פולאק, אנליסט לשעבר ב-CIA, יצא לבדוק מדוע.

Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948-1991 (Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 2002)

בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

קנת' פולאק, מומחה למזרח התיכון ואנליסט לשעבר ב-CIA, הרחיב את עבודת הדוקטורט שלו לספר מרתק, Arabs at War, שנועד לבחון את הסיבה לכך. כדי לבחון את שורשי הכישלון הצבאי הערבי, הוא בוחן במדוקדק את ההיסטוריה הצבאית של שש מדינות ערביות שונות – מצרים, עיראק, ירדן, סעודיה, לוב וסוריה – ממלחמת העצמאות הישראלית ב-1948 ועד למלחמת המפרץ ב-1991, עם אחרית דבר העוסקת במלחמת עיראק השנייה, בחמאס ובחיזבאללה. כמו מדעני מדינה רבים, פולאק מסתמך בעיקר על מקורות באנגלית, וזה אולי החיסרון העיקרי של הספר. אולם בהתחשב בכך שכל הארכיונים במדינות ערב סגורים (בוודאי כשמדובר בנושאים צבאיים רגישים), ובשפע האדיר של מקורות מתורגמים וראשוניים באנגלית, הרי שהדבר אינו פוגם במחקר באופן משמעותי.

קנת פולאק. קרדיט: Miller Center, CC-BY-SA 2.0

ראשית, פולאק מפריך כמה מהמיתוסים העקשניים הקשורים בצבאות הערביים ובתפקוד שלהם. כדי להבין מדוע רוב הצבאות הערביים קצרו כשלונות או הצלחות מתונות ובינוניות בתקופה ארוכה כל כך של חמישים שנה, יש לבדוק גם אלו גורמי כשל לא השפיעו עליהם, או לפחות השפיעו פחות. יותר מדי אנשי צבא אמריקאיים, ומערביים בכלל, נוטים להבין את המציאות הצבאית תוך התחשבות בשיקולים חומריים בלבד – נשק, טכנולוגיה, סדר כוחות. אלוהים, נהוג לומר, תומך בצד שיש לו דיביזיות רבות יותר. ובכל זאת, ההיסטוריה הצבאית של המזרח התיכון אינה מאששת את ההשערה הזאת. צבאות ערביים הפסידו באופן צורב כנגד ישראלים, צ'אדים, כורדים או איראנים, גם כשנהנו מיתרון מספרי אדיר, מטכנולוגיה עדיפה או מנשק משוכלל יותר.

משקיפים אחרים נהגו להאשים את הגנרלים הערבים בחוסר מקצועיות. זה היה נכון לפעמים. אחדים מהם, כמו פילדמרשל עבד אל חכים עאמר הידוע לשמצה, אדריכל הכישלון המצרי במלחמת ששת הימים, היו שרלטנים פוליטיים. אחרים, כמו מפקדי צבא מצרים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור, מפקדי הלגיון הירדני ב-1948, מפקד חטיבה משוריינת 40 של צבא ירדן ב-1967, ומפקד צבא עיראק בשלב האחרון של המלחמה על איראן, היו אנשי מקצוע מעולים, ולעיתים אף מבריקים. הבעיה היא שהמיומנות שלהם הועילה רק בשוליים, ולעיתים לא הועילה כלל. גם המערכת הלוגיסטית של כל צבאות ערב, מלבד הסורים, היתה מעולה. אפילו הצבא הלובי, כוח עלוב גם בסטנדרטים של המזרח התיכון, הצליח לתחזק באופן לא רע את חיל המשלוח שלו לצ'אד – באחת ההרפתקאות המוזרות וההרסניות יותר של מועמר קדאפי.

שרלטן פוליטי – פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בניגוד למיתוס המקובל, פחדנות בדרך כלל לא היתה בעיה ערבית. חיילים מצרים, עיראקים, סורים, ירדנים ואחרים גילו אומץ לב מרשים ביותר, ולעיתים אפילו מעורר הערצה. המצרים הגנו על אום קטף ואבו עגילה בגבורה ב-1956, ואותו דבר ניתן לומר גם על הירדנים בגבעת התחמושת ועל יחידות משמר הרפובליקה העיראקיות במהלך מלחמת המפרץ של 1991. לא לחינם שיבח מנחם בגין את החיילים המצרים בשעת ביקור סאדאת, ואמר שישראל "יודעת להעריך אומץ ליבו של יריב". ההערכות הפנימיות בצה"ל, להבדיל אולי מהשיח הציבורי, נטו גם הן להעריך לטובה את אומץ הלב והגיבוש היחידתי של חיילים מצבאות ערב השונים. אבל פיסטוק וקוץ בו: חיילים ערבים נטו לשמור על מורל יחידה ולהגן על עמדותיהם בחירוף נפש, כל עוד קיבלו פקודות התקפה ברורות, או התחפרו בעמדות הגנה סטטיות. ברגע שקיבלו פקודה מבוהלת לנסיגה כללית, כמו הצבא המצרי במלחמת ששת הימים, הם נטו להתפרק לרסיסים ולעיתים אף לברוח – ראשית הקצינים ולאחר מכן כל איש לנפשו.

הבעיה העיקרית של הצבאות הערביים, לפי פולאק, היא לא נשק, אומץ לב, לוגיסטיקה או אסטרטגיה, אלא טקטיקה גרועה, נוקשות וסירוב מתמשך לקחת אחריות ולגלות יוזמה אישית בדרגי השטח. הדבר בלט במיוחד במלחמות מול צה"ל, שהצטיין בדרך כלל בתמרונים מהירים, אלתור פרוע והתאמה מהירה של התוכניות למציאות. רק הלגיון הערבי ב-1948 גילה יוזמה מוצלחת בדרגי השטח, והמיומנות הזאת פחתה עם השנים. במלחמת ששת הימים, אפילו הצבא הירדני לא הצליח לרוב לתפקד כאשר כוחות צהל"ים איגפו אותו. החיילים הירדנים, מלבד חריגים (למשל חטיבת השריון 40) לא שינו מיקום, לא ערכו את הקו מחדש, לא ניצלו טעויות ישראלית או הזדמנויות לפרוץ קדימה או לסגת בבטחה. במקום זאת, הם נותרו בעמדות שהוקצו להם לפי פקודה, אפילו אם אוגפו או כותרו. הצבא המצרי הוא דוגמא גרועה בהרבה. הן ב-1948, הן -1956 והן ב-1967, החיילים המצרים התמחו בהגנה סטטית, וברגע שנדרשו לתמרן, לגלות יוזמה או להגיב לאיגוף וכיתור, פשוט לקו בשיתוק. אפילו הניצחון המצרי הגדול ביותר, צליחת התעלה ב-1973, לא חרג מהעיקרון הזה באופן מהותי. הפיקוד המצרי, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, הכין את מבצע הצליחה באופן מדוקדק, עד לפרט האחרון של היחידה הקטנה ביותר, וחזר עליו באינספור אימונים יומיים, עד שכל מפקד זוטר שבזוטרים ידע בעל פה בדיוק איזו משימה מוטלת עליו. המצרים, שנהנו מהפתעה אסטרטגית, מערכת לוגיסטית טובה וגנרלים מיומנים, הצליחו לערער את שיווי המשקל של ישראל. אולם כעבור מספר ימים, כשההפתעה פגה והיחידות המצריות סיימו לפעול כפי שנכתב בתסריט, הן לא הצליחו לאלתר מול התמרון הצהל"י המהיר של מצביאים כמו אריאל שרון ואברהם "ברן" אדן. התוצאה היתה תפקוד עלוב ברמת השטח, שהוביל למהפך במלחמה. אותו הגורם – חזרה ושינון מסיבי של תוכנית מבצע מוצלחת שהוכתבה מלמעלה – הוביל גם לניצחון העיראקי בשלב האחרון של המלחמה עם איראן, ולהצלחה הירדנית במאבק מול הגרילה של אש"ף בנובמבר 1970.

הצבאות הערביים, טוען פולאק, מעולם לא הפנימו את העקרונות הטקטיים שעמדו מאחורי תוכנית מבצע מוצלחת, אפילו כאשר שיננו אותה שנן היטב, ולכן לא הצליחו להתמודד עם "ערפל הקרב" ונסיבות שמשתנות במהירות. המלחמה, אמר קלאוזביץ, היא "ממלכת האי וודאות", והדבר נכון במיוחד למלחמה המודרנית. מאז מלחמת העולם הראשונה, כוח האש המסיבי שעומד לרשות צבאות אינו מאפשר התקפה מסיבית של "גלים אנושיים", שניתן לקצור בנקל במכונות ירייה, ארטילריה, אש שריון ואש מטוסים. צבא שרוצה לשרוד את כוח האש המסיבי של ההגנה, חייב להתקיף באמצעות יחידות מבוזרות שמשתמשות במחסה ובמסתור, אש רתק ו"לוחמה רב חילית", תיאום מדויק בין חיל רגלים, ארטילריה וחיל אוויר. לוחמה מהסוג הזה מחייבת יוזמה מתמדת בדרגי השטח, כי היחידות פועלות בנפרד, ולא תמיד יש להן זמן לבקש הוראות כשהמצב משתנה במהירות. אפילו מפקד דיביזיה שמחזיק באמצעי הקשר המודרניים ביותר, לא מכיר את המצב בשטח כמו מפקדי המחלקות והפלוגות שלו. חיילים ערבים, בכל הצבאות השונים ובכל מהלך התקופה, נטו להימנע מיוזמה, ובמקום זאת חיכו לפקודות שלא תמיד הגיעו. כך הם כותרו, אוגפו, החמיצו הזדמנויות פז או פשוט חוסלו שלא לצורך. ברוב הצבאות, להוציא הלגיון הירדני, החיילים גילו גם מיומנות נמוכה בירי, הסתוות ומשימות צבאיות בסיסיות אחרות. בזמן הפלישה האמריקאית ב-2003, רוב יחידות הצבא העיראקי לא ידעו איך להסוות טנקים או אפילו איך לאפס כוונות. הבעיות הטקטיות הללו הוחמרו בשל כשלים אחרים בצבאות הערביים, למשל תחזוקה גרועה של כלי הנשק או מיומנות טכנית לקויה. אפילו הנשק המשוכלל ביותר יכול להוות נטל ולא נכס אם לא מתחזקים אותו כראוי, או משתמשים בו בניגוד להוראות היצרן.

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

מכאן, מגיע פולאק לאחד ממסקנותיו החשובות ביותר: כשאין מיומנות טקטית לצבא, אפילו האסטרטגיה המוצלחת ביותר או הגנרל המוכשר ביותר לא יעזרו, כי הגייסות לא ידעו איך ליישם את האסטרטגיה בפועל. אם היתה לנו, למשל, מכונת זמן, והיינו רוצים לעזור לצבא העיראקי במלחמת המפרץ, או לצבא המצרי במלחמת ששת הימים, לא היה טעם להביא להם את גודריאן, מנשטיין, פאטון, מונטגומרי או גנרל מבריק אחר. אלו היו, במקרה הטוב ביותר, משפרים את תפקוד הצבא באופן מתון ואפילו שולי, מה גם שהיו גנרלים מבריקים בצבאות הערביים. 500 מפקדי מחלקות ופלוגות מהוורמאכט, מהצבא הבריטי או מהצבא האמריקאי היו עוזרים הרבה יותר. בדיוק מהסיבה הזאת, הצבאות הערביים לא הצליחו להשתפר גם כאשר שלחו את מיטב קציניהם לאקדמיות הצבאיות במערב.

ישנו, כמובן, גם החשש מהפיכה צבאית – נושא שפולאק דן בו והחוקרת קייתלין טלמדג' פיתחה בפירוט רב. בפוסט הקודם, שדן בהפיכה הצבאית בטורקיה, כתבנו ש"ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף.  מנהיגים רדופים שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו בגרמניה הנאצית ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן."

לבסוף, הצבאות הערביים סבלו מבעיה כרונית של מודיעין כושל, ומחסומים בזרימת מידע בתוך הצבא עצמו. בכל הצבאות, אפילו הלגיון הירדני שהיה המוצלח ביותר מבחינה זו, קצינים זוטרים נטו לשקר למפקדיהם ולייפות את המתרחש בשטח, כדי לא לבזות את עצמם. הפיקוד המצרי בששת הימים, בראשותו של פילדמרשל עאמר, היה מנותק לחלוטין מהחזית. בסופו של דבר, כשהגיעו אליו הבשורות המרות בבת אחת, ציווה עאמר על נסיגה בהולה שהובילה להתפרקות הצבא כולו. אפילו הצבא הירדני, שניסה במשך עשרות שנים לחנך את חייליו לדווח אמת, גילה רק הצלחה מוגבלת מבחינה זו. הכישלון הזה, טוען פולאק, קשור לנימים עמוקים מאד בתרבות הערבית: הפחד מבושה, נוקשות היררכית והיעדר חירות אישית. האקדמיה, במיוחד לאור הפוליטיקלי-קורקט ששורר במחלקות למזרח התיכון, סולדת מאד מהכללות מהסוג הזה. אבל נראה שפולאק, שחקר שישה צבאות ערביים שונים למשך תקופה של חמישים שנה, מעלה די ראיות כדי שלהכללה יהיה לפחות בסיס כלשהו.

אבל כאן, יש קוץ שנעוץ בתזה של פולאק. ארגון חיזבאללה. כפי שהוא מודה בעצמו, לא סובל מאף אחד מהפגמים שהוא מייחס לצבאות הערביים הסדירים. לוחמי חיזבאללה מצטיינים ביוזמה טקטית, המודיעין שלהם מעולה, כלי הנשק שלהם מתוחזקים היטב והמיומנות שלהם גבוהה ביותר. כשהוא כותב על הלגיון הירדני, מתרץ פולאק את מצויינותו ב-1948 כתוצאה של השפעה בריטית, דבר שלא תקף כמובן לחיזבאללה. אמנם חיזבאללה מושפע מאד מהאיראנים, אבל גם התפקוד האיראני במלחמה עם עיראק היה גרוע ביותר. חרף מספר נסיונות שטחיים, פולאק לא מצליח להסביר את האנומליה של חיזבאללה, וזו אולי שאלה שיש להשאיר למחקרים הבאים.