ארכיון הבלוג

הכה את הסוכן: האם ארגוני ביון הצליחו לשנות את ההיסטוריה?

קנוניות ומזימות, תוכניות אפלות וקשרים שנרקמים בחדרים אפופי עשן: ארגוני ביון תמיד הלהיבו את דמיונם של פרשנים, כותבים ועיתונאים מכל הסוגים. במזרח התיכון, למשל, יש לא מעטים שקוראים בשקיקה על הרפתקאותיו של סוכן מוסד בשם שמעון אילות, שמוצא את עצמו בימים אלו במרכז תשומת הלב העולמית. אבל אפילו אם נתעלם מקונספירציות חסרות ביסוס, עד כמה השפיעו מבצעים חשאיים אמיתיים על הפוליטיקה העולמית? מחקרים חדשים שופכים אור מעניין על שניים מהמפורסמים שבהם. ריי טאקייה, היסטוריון איראני-אמריקאי, טוען כי הקנוניה המפורסמת של ה-CIA להפיל את ראש ממשלתה הדמוקרטי של איראן, מוחמד מוסאדק, אינה אלא מיתוס מנופח וחסר ביסוס. ומאיר זמיר, חוקר ישראלי, מביא ראיות כי סוכנים בריטים בחשו בקלחת ועודדו את פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ב-1948. האם הם צודקים?

_59311445_modern_spies

אם נאמין לעיתונות האיראנית, במדבריות עיראק מסתובב יהודי כשר בשם שמעון אילות. בימים, מזוקן וחמור סבר, הוא מנהיג ביד רמה את ארגון הטרור דאע"ש, נושא דרשות במסגדים, פוקד לערוף ראשים ושולט כח'ליף על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק. בלילות הוא חומק לו ממחוזות הקנאות למקומות עליזים ומבלה עם בחורות קלות דעת. אותם עיתונאים איראנים, תודה ששאלתם, סבורים ששמעון הלזה הוא סוכן מוסד, ואף פרסמו תמונה של ח'ליף דאע"ש לצד תמונתו של אילות "האמיתי", מחובק עם בחורה במסיבה. מי יודע, אולי שמעון למד באותו המחזור עם אותו סוכן מוסד מסתורי, שלפי צהובונים מצריים מסויימים שולט בכרישים בחופי סיני ומשסה אותם בתיירים. מעצבי דעת קהל אחרים במזרח התיכון ומעבר לו האשימו את המוסד בדברים רבים ושונים: מזימה להפיל את מובארכ, מזימה להפיל את מורסי, מזימה להעלות את סיסי, מזימה לסכל את עלייתו של סיסי, לפגוע בשיעור הילודה המצרית ,להעביר מוסלמים על דתם, וכהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה. גם מחוץ לשכונה שלנו, רבים וטובים מאשימים את אחיו הגדולים של המוסד, ה-CIA וה-MI6, בשפע קנוניות, ביניהם הפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר.

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

מה שמסבך את התמונה, כמובן, הוא שארגוני ביון אכן רוקמים תוכניות אפלוליות, ומדי פעם בפעם באמת מדובר בתוכניות מרחיקות לכת. במלחמה הקרה, למשל, יזם ה-CIA שורה של הפיכות במדינות אפריקאיות, אסיאיתיות ודרום אמריקאיות, כדי לוודא שלא יעלו בהן משטרים שאוהדים את רוסיה הסובייטית. אחד המקרים המפורסמים ביותר, שהפכו בינתיים לנחלת הכלל, הוא ההפיכה נגד מוחמד מוסאדק, ראש ממשלתה הנבחר של איראן, בשנת 1953. סיפור הפלתו של מוסאדק נחשב בעיני רבים, באיראן ומחוצה לה, כמעשה בריונות קולוניאליסטי ומרושע שנועד למנוע חירות מהעם האיראני. הוא אמנם משמש ככלי תעמולה מרכזי בידי המשטר באיראן, אולם גם מומחים רבים שאינם מאוהדי משטר האייאתולות נוטים להסכים כי האשמה המרכזית בהפלתו של מוסאדק, והאסונות שקרו אחריה, אכן רובצת לפתחה של סוכנות הביון המרכזית. הנשיא אובאמה התנצל על כך בנאום קהיר המפורסם, והפרשה אפילו הוזכרה בסרט האמריקאי "ארגו". זהו, כמובן, אינו המקרה היחיד בו סוכנויות ביון הובילו מהלכים מפוקפקים ששינו או ניסו לשנות את ההיסטוריה. לאחרונה, חשף פרופ' מאיר זמיר, היסטוריון מאוניברסיטת בן גוריון, את מעורבותם העמוקה של קציני ביון בריטים בהחלטת ארצות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה ב-1948. שני המקרים מרתקים, אבל כפי שנראה, תוכם לא כברם. האם ה-CIA באמת הפיל את ראש ממשלת איראן ב-1953, ובכך גרם באופן עקיף למהפכה האסלאמית? וכמה גדול היה חלקם של קציני הביון הבריטים בפלישת צבאות ערב למדינת ישראל?

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוצאדק

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוסאדק

לאחרונה, הקדיש כתב העת היוקרתי Foreign Affairs מספר מאמרים למעורבותו של ה-CIA בהפיכות ברחבי העולם השלישי. לא כל המאמרים הללו פרו אמריקאיים, וחלקם מגוללים כתב אשמה חריף כנגד תככי ופשעי הביון האמריקאי במלחמה הקרה. המאמר על קונגו, למשל, טוען שחלקו של ה-CIA בהפלת הנשיא פטריס לומומבה היה מרכזי יותר מאשר נהוג לחשוב. אולם במאמר פרובוקטיבי במיוחד, טוען ההיסטוריון האמריקאי-איראני ריי טאקייה (Ray Takeyh), חוקר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, כי ה-CIA לא הפיל באמת את מוחמד מוסאדק, לא חולל הפיכה באיראן ולפיכך לא נושא באשמה לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. מחקרו של טאקייה, שתוצאותיו בוודאי יהיו שנויות במחלוקת, מאשים דורות של היסטוריונים בכך שבלעו את התעמולה של הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר – על כך שהתעלמו בבוטות מתפקידם של האיראנים עצמם במהפכי ההיסטוריה שלהם. מוחמד מוסאדק, כזכור, עלה לשלטון בראשית שנות החמישים בראשות קואליציה רחבה של כוחות פוליטיים, החזית הלאומית. בניגוד לטענותיהם של שמרנים אמריקאיים, הוא מעולם לא היה קומוניסט, אלא סוציאל-דמוקרט שתמך במלוכה חוקתית, וצבר כוח על רקע התסכול הנרחב ששרר במדינה לאחר מלחמה העולם השנייה. איראן של אחרי המלחמה, כותב טאקייה, היתה מדינה הרוסה, שמשאבי הנפט שלה זרמו בחלקם הגדול לבריטניה בחסות הסכם לא הוגן ומלוכה מושחתת. מוסאדק הבטיח להלאים את הנפט לטובת העם האיראני, ולפיכך צבר פופולריות עצומה ועלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס - פרופ' ריי טאקאי

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס – פרופ' ריי טאקייה

ההלאמה של משאבי הנפט, כצפוי, העלתה את חמתם של הבריטים עד כדי להשחית, ואלו דרשו מהאמריקאים לסייע בהפלת מוסאדק. הנשיא הארי טרומן דחה את הבקשה, אולם הבריטים מצאו אוזן קשבת אצל יורשו, אייזנהאואר, שחשש מהשתלטות קומוניסטית על איראן דרך משטרו של מוסאדק. עד עתה תואם מחקרו של טאקייה את הגירסה המקובלת, אולם מכאן והלאה מתפצלות הדרכים. ב-1952, הוא טוען, משטרו של מוסאדק הביא את איראן לסף התמוטטות. הבריטים הטילו מצור על איראן ומנעו את ייצוא הנפט שלה, ומוסאדק סירב לכל הצעות הפשרה האמריקאיות. האמריקאים החלו לחשוש, די בצדק, כי קריסה כלכלית תחת מוסאדק תפיל את המדינה כפרי בשל לכוח המאורגן העיקרי בסביבה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית (טודה).

אולם תסכולם הגובר של האמריקאים היה חשוב פחות מההתנגדות הגוברת למוסאדק בקרב האוכלוסייה האיראנית דווקא. עקשנותו של ראש הממשלה, סירובו להצעות פשרה וההידרדרות במצב הכלכלי שללו ממנו את תמיכת המעמד הבינוני, חלקים מהאליטות וכן סוחרי הבזאר, כוח כלכלי ופוליטי משמעותי. הקואליציה של מוסאדק החלה להתפורר, וכתגובה נקט ראש הממשלה במדיניות של "יד חזקה" ושלטונו הפך לסמכותני יותר ויותר. הדיקטטורה המתהווה שחקה את מעמדו של מוסאדק במעגל קסמים הרסני, וניכרה במיוחד את האינטליגנציה, האיגודים המקצועיים והקצונה הצבאית. אלו, שהחלו לחפש אלטרנטיבות, פנו לעבר האופוזיציה המלוכנית. לרוע המזל, גם הממסד הדתי,שתמך במוסאדק בתחילה, החל להשמיע קולות הולכים וגוברים של התנגדות. אנשי הדת אמנם תמכו בהלאמת הנפט ועמידה בפרץ נגד תכתיבי המעצמות הזרות, אבל גם התנגדו לנטיותיו המודרניסטיות של מוסאדק. לפיכך, מנהיגים דתיים כמו אייאתולה אבול קאסם כאשאני, שגיבו קודם לכן את ראש הממשלה, העבירו בחשאי את תמיכתם לשאה ולראש מתנגדיו של מוסאדק בכת הקצינים, הגנרל פזלולה זאהדי. משטר האייאתולות הנוכחי באיראן, כמובן, מתאמץ מאד להסתיר את האמת הלא נוחה הזאת.

פנה נגד מוצאדק: אייאתולה קשאני

פנה נגד מוסאדק: אייאתולה כאשאני

טאקייה מדגיש שתנועת המחאה שהפילה את מוסאדק הגיעה לשיא כבר בפברואר 1953, לפני שה-CIA החל לרקום את המזימה שלו להפלת השלטון. לאור עזיבה מתוכננת של השאה לצרכי טיפול רפואי, אייאתולה כאשאני הצטרף לקצינים ממורמרים ופוליטיקאים שטוהרו בידי מוסאדק לתנועה שנועדה כביכול לתמוך בכס הטווס. רחובות טהראן וערים רבות ברחבי המדינה התמלאו בהפגנות המונים, והקהל ניסה אפילו לבזוז את ביתו של מוסאדק. ההתנגדות לראש הממשלה גברה גם בתוך הפרלמנט. פוליטיקאים רבים, מתומכי מוסאדק לשעבר, נטשו אותו בשל נטיותיו הדיקטטוריות, כשלונו לסיים את משבר הנפט והתעקשותו להגביל את מעגל מקבלי ההחלטות לקבוצה קטנה של יועצים ומקורבים. בתגובה, השתמש מוסאדק בתרגיל משפטי מפוקפק ופיזר את הפרלמנט. במקביל, הוא החל גם לאיים על וושינגטון שיפנה לגוש המזרחי אם לא ינתן לו סיוע כספי מיד ולאלתר.

רק האירועים הללו, בשילוב עם הסכנה של קריסה פנימית בתוך איראן, שכנעו את הממשל להיענות להפצרותיהם של הבריטים ולתמוך בהפלת מוסאדק. במאי 1953, החלה סוכנות הביון המרכזית להניע את מבצע אייאקס: הפיכה צבאית שתפיל את ראש הממשלה ותעלה במקומו את ראש מתנגדיו, הגנרל זאהדי. ב-11 ביולי אישר אייזנהאואר את התוכנית. אנשי ה-CIA, ביחד עם עמיתיהם הבריטיים, שיחדו עיתונאים כדי לכתוב נגד מוסאדק, הפעילו סוכנים איראניים כדי לארגן הפגנות, עמדו בקשר עם זאהדי ואנשיו וקיוו שהשאה וחצר המלוכה ינצלו את המהומה כדי להיפרע ממוסאדק. אבל התוכנית נתקלה בקשיים מרגע לידתה: השאה ההססן לא שש לשתף פעולה, וגם כששוכנע לפטר את מוסאדק, המזימה התגלתה כמרושלת וחובבנית. שומרים נשלחו למעונו של מוסאדק עם צו פיטורים, אולם רה"מ, שהוזהר מראש, סירב לקבל את הצו ועצר את השליחים, תוך הפרה בוטה של החוקה האיראנית. מעתה, משל מוסאדק באופן לא חוקי, כשליט סמכותני לכל דבר. גם ההפגנות שמומנו בכסף זר, בניגוד להפגנות האיראניות האותנטיות בפברואר, היו בסופו של דבר עלובות למדי. מחלקת המדינה האמריקאית נאלצה להודות כי המבצע "נוסה וכשל", ואפילו הבריטים אמרו ש"אין טעם להמשיך". תת מזכיר המדינה האמריקאי, גנרל וולטר בדל-סמית, הציע לנשיא "להתחיל להתחנף למוסאדק" כדי להציל את מה שניתן. סגל הבית הלבן, ראשי ה-CIA והשגרירות בטהארן הסכימו.

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

אולם המצב באיראן היה כבר מעבר לנקודת הרתיחה. בלי מעורבות אמריקאית של ממש, זאהדי המשיך במאבק ויצר קשר עם יחידות צבא מורדות. המוני מפגינים שטפו את ערי איראן, והמפלגה הקומוניסטית ניצלה את המצב כדי לצאת לרחובות ולנתץ את סמלי המונרכיה. עיתון שנשלט על ידי שר החוץ פאטמי, בעל בריתו הרדיקלי של מוסאדק, קרא להוציא להורג את השאה, טעות מרה שניכרה איראנים פשוטים רבים שרחשו כבוד למלוכה. דווקא אז, האמריקאים היו סקפטיים. לוי הנדרסון, השגריר בטהראן, הבריק למחלקת המדינה ש"להפגנות יש חשיבות מעטה בלבד." זו, כמובן, היתה טעות. עתה, אנשי הדת יצאו נגד מוסאדק בגלוי, והאייאתולה קשאני קרא לתומכיו לצאת לרחובות. השגרירות האמריקאית דיווחה כי המפגינים "אינם אספסוף" ומונהגים בידי אזרחים "מכל שדירות העם, כולל פועלים, פקידים, בעלי חנויות וסטודנטים." ב-19 באוגוסט, הודה הרמטכ"ל בפני מוסאדק כי איבד שליטה על הצבא. הממשלה, שכבר כך עמדה על סף התמוטטות, נפלה באופן סופי כשיחידות צבא מלוכניות השתלטו על רדיו טהראן ומשרדי ממשלה חשובים בבירה. טאקייה, חשוב לומר, אינו מטיל ספק בכך שה-CIA רצה וניסה להפיל את מוסאדק, אולם סבור כי תרומתו היתה בסופו של דבר שולית. המחאה התחילה בלעדיו, המשיכה אחריו והיתה חלשה יחסית דווקא בשיא מעורבותו. מוסאדק היה קורבן לעקשנותו ושתלטנותו, ההתנגדות לשלטונו הגיעה בראש ובראשונה מהחברה האיראנית פנימה, וממשלתו היתה נופלת בכל מקרה בשל אובדן בסיס התמיכה הפוליטי שלה.

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוצאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוסאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

טאקייה, אם כן, נוטה להפחית בחשיבות השפעתם של ארגוני הביון הזרים על ההיסטוריה האיראנית. מאיר זמיר, כך נראה, הולך בדיוק בכיוון ההפוך. המחקר המרתק שלו, שדוגמית ממנו התפרסמה בעיתון הארץ, מראה כיצד סוכנים ודיפלומטים בריטים, שהפרו את הוראותיה של לונדון, בחשו בבירות המזרח התיכון בניסיון נואש למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. המניע, ככל הנראה לא היה אנטישמיות אלא שיקול פוליטי קר. מדינות ערב היו עדיין פרו-מערביות באותה התקופה, וישראל הסוציאליסטית נראתה כמועמדת מתאימה מדי לגוש המזרחי. הגיבור המרכזי במחקרו של זמיר הוא בריגדיר אילטיד קלייטון, מפקד הביון הבריטי במזרח התיכון, ששלח קנוקנות תמנוניות לכל בירה ובירה ובחש בפוליטיקה הירדנית, הסעודית, הסורית והעיראקית דרך השפעתו במסדרונות השלטון, הצבא והלגיון הערבי הירדני. במיוחד, ניסו קלייטון ותומכיו בסגל הדיפלומטי להסית מנהיגים ערבים לפלוש צבאית לארץ ישראל.

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית - פרופ' מאיר זמיר

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית – פרופ' מאיר זמיר

טענותיו של זמיר מגובות במסמכים חדשים, בריטיים וסורים, שנחשפו בעיקר מארכיונים צרפתיים. אולם מדובר במקורות בעייתיים למדי, שיש להתייחס אליהם בספקנות מרובה. ראשית כל, רוב המקורות של זמיר עברו במסננת האינטרסנטית של המודיעין הצרפתי, שניהל נגד הבריטים מלחמה תעמולתית מלוכלכת. המסמכים הסוריים בעייתיים במיוחד, משום שהם קשורים, בחלקם הגדול, לתלונות נגד התערבותם של הבריטים באזור, ורבים מהם מבוססים על שמועות ולא על עדות ישירה. אולם גם אם נתעלם מכך, חשוב להקשות בשאלה חשובה, שתמיד מרגיזה היסטוריונים מכל הסוגים. והשאלה היא "אז מה"? אם אכן סוכנים ודיפלומטים בריטים הסיתו את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל, מה היתה מידת השפעתם? הרי גם זמיר מודה שהמנהיגים הונעו מלחץ ההמונים. רק מי שמאמין בכל ליבו בהשפעתם של ארגוני ביון זרים על דעת הקהל הערבית, שהיו לה די והותר סיבות להתנגד לציונות, יסיק שדווקא תככיהם של קלייטון וחבריו היו אלו שהכריעו את הכף. האם הפלאח המצרי, השייח' העיראקי והפועל הסורי יצאו להפגנות כי הבריטים לחשו משהו על אוזנו של מנהיג, או שיחדו מישהו לכתוב מאמר בעיתון? ספק רב. רק כדי לסבר את האוזן, ההיסטוריון הלל כהן, בספרו צבא הצללים, סוקר בהרחבה את ניסיונותיה של התנועה הציונית להשפיע על דעת הקהל הערבית באמצעות שיחוד עיתונאים, ניסיונות שנחלו כישלון חרוץ. אולי ספרו של זמיר, שיצא בקרוב, יציג הוכחות נוספות, אולם בינתיים הראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בתזת הקנוניה שהוא מציג.

 

 

הפרחים לפאולה: איך עיתונאית פרו-פלסטינית תורמת להסברה הישראלית

  העיתונאית הברזילאית פאולה שמיט היא אויבת מרה של ישראל, ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים וזכויותיהם. בעבר היא ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, פינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבינתחומי בהרצליה ואף רמזה כי ראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, שקל להתנקש בחייה. אז איך היא בכל זאת תרמה באופן משמעותי להסברה הישראלית?

 why-give-flower

מאמר זה פורסם באנגלית, בגירסה שונה במעט, במגזין 972+

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם כי "בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני. […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה." נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי מאמר של העיתונאית הברזילאית והפעילה הפרו-פלסטינית פאולה שמיט במגזין 972+ ("מאסר עולם מלידה"). שמיט ידועה כאויבת מרה של ישראל ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים. בעבר ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, קבלה מרות על השליטה של הלובי הישראלי בעיתונות של ארצה ופינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבין-תחומי בהרצליה, שבו השתתפה ("זה יפתור חצי מהבעיות במזרח התיכון"). זה לא הפריע לה, כמובן, לרמוז שראש המוסד לשעבר שבתאי שביט שקל להתנקש בה, כנראה מתוקף תפקידו כאיש עסקים פרטי. בדומה לפעילים, עיתונאים ותועמלנים פרו-פלסטינים אחרים מסוגה, לשמיט יש כוונות מאד ברורות: לתקן את העוול שנעשה לפליטים הפלסטינים בנכבה של 1948 באמצעות פיצוי מלא ומימוש של "זכות השיבה". היא אפילו מנסה להדגיש את כוונות השלום של הפליטים שמוכנים, לדעתה, "לגור ביחד עם היהודים" אם רק יתוקן העוול.

ראיון אוהד. פאולה שמיט וחסן נסראללה, בביירות

ראיון אוהד. פאולה שמיט וחסן נסראללה, בביירות

            אולם, אם נשתמש במטפורה של סקוט בייקר, מעניין לראות את הטירוף שמשתקף במראה כאשר דבריהם האמיתיים של הפליטים צצים מעל הרטוריקה המתקתקה של שמיט. היינו – כאשר האינטרס שלה להראות עד כמה זכות שיבה הגיונית, ישימה ואפשרית, מצטלב עם האינטרס שלהם לומר את אשר על ליבם. כפי ששמיט עצמה מודה ברגע של כנות, "בדרך כלל, התשובות שלהם כללו את חורבנה של מדינת ישראל."  אפילו אלה שהודו, לרוב בשיחות פרטיות, כי הם מוכנים לחיות בשלום עם שכניהם היהודים לאחר יישום זכות השיבה, התנו זאת בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. ומשום שרוב הישראלים, מה לעשות, אינם מוכנים לעשות זאת, המשמעות היא שפיכות דמים ומלחמת אזרחים מתמדת לאסונם של שני הצדדים.

            לשמיט, כמובן, לא היה שום מושג שהפמפלט שלה ישרת דווקא את הנרטיב הציוני – תוצאה בלתי צפויה בעליל. ולמרבה השמחה, זו לא הדוגמא היחידה. קובץ פנטזיות על "זכות השיבה", מטעם הארגון השמאלי-רדיקלי "זוכרות", נכתב במטרה מוצהרת להעלות את שיבת הפליטים כאפשרות פוליטית ריאלית. אולם, גם כאן, בצבץ הטירוף מעל פני השטח, כאשר רטוריקת צמר הגפן של העורכים הישראלים התנגשה עם הפנטזיות משולחות הרסן של הכותבים הפלסטינים. אכן, לא טעיתם: חלק מגיבורי הסיפורים מצהירים בגלוי על כוונה לטהר אתנית את היהודים מפלסטין השלמה. אלו שבכל זאת מציעים נוסחה מסויימת לחיים משותפים מתנים זאת, שוב, בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. כדי להמשיך ולחיות בארץ, על הפולש היהודי לכרוע ברך לפני הפלסטינים בחיל ורעדה ולהתחנן לרחמים. פאתן הפלסטינית, גיבורת אחד הסיפורים, נתקלת ב"אישה לבנה" המחזירה לה את ביתה ונשבעת לשרת אותה עד סוף ימיה (מן הסתם כשפחה). הגיבורה הפלסטינית האצילה כמובן מוותרת על התענוג, אבל לשם כך היה צורך בכניעה מוחלטת, ללא תנאי. מציאות חייהם של מיעוטים במזרח התיכון, דרך אגב, מלמדת אותנו כי ייתכן מאד ש"פאתן" האמיתית, בניגוד לזו המיתולוגית, תנהג עם "האישה הלבנה" המנשקת את נעליה באופן שונה בתכלית. מסיפורים אחרים, המתייחסים למבנה הפוליטי העתידי של הארץ, עולה כי כותביהם מפנטזים על מדינה ערבית טהורה, לא על ישות דו-לאומית מסוג כלשהו. מסיבה זו בלבד, משרד החוץ הישראלי צריך לשלוח פרחים לפאולה שמיט ו"זוכרות".

מה תעשה פאתן? "עוודה" - האנתולוגיה של "זוכרות"

מה תעשה פאתן? "עוודה" – האנתולוגיה של "זוכרות"

            אין בכוונתי לערער על חשיבות עבודתה של שמיט כעיתונאית מדווחת, בכך ש"נתנה קול" לפליטים וסייעה לנו לשמוע ולהבין את דיעותיהם ומחשבותיהם. ובכל זאת, הפרשנות שלה נגועה בהיעדר מוחלט של פרספקטיבה ביקורתית. ראשית כל, התיאור של אירועי 1948 מעוות ומסולף ללא הכרה, כמעין תקליט שבור של מיתוסים לאומיים פלסטיניים שחוקים וידועים. אם חייזר היה יורד משמיים וקורא את מאמרה של שמיט, בוודאי היה מתאר לעצמו כי אימפרית רשע כלשהי (הבה נקרא לה "ישראל" או "הציונים") תקפה בזדון אוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום, גירשה אותה ובזזה את רכושה ללא כל פרובוקציה. אולם למרבה הצער, ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה כל כך.

בניגוד למיתוס "הקורבן הפלסטיני התמים" המופץ בידי שמיט ואחרים, ישראל ב-1948 פעלה בתוך צבת של איום קיומי ממשי. ההנהגה הפלסטינית של התקופה היתה ברורה מאד בכוונותיה באם תנצח במלחמה: לגרש את היהודים מפלסטין במקרה הטוב, או לטבוח בהם במקרה הרע. הצהרות מסוג זה לא היו נדירות, ונשמעו לעיתים קרובות ממנהיגים פלסטיניים ובעלי בריתם. ב-1943, חמש שנים לפני המלחמה, הכריז המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, כי יש לגרש את היהודים לא רק מפלסטין אלא מהעולם הערבי בכללותו. בנוסף לכך, הביע המופתי תמיכה מלאה בהשמדת היהודים בידי הנאצים. מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, חזה בראיון לעיתון אח'בר אל-יום כי המלחמה נגד היהודים תהיה "מלחמת השמדה".  למען ההגינות, יש לציין כי עזאם הביע צער על ההתפתחות הזאת, אולם לדעתו היא היתה בלתי נמנעת במקרה של מלחמת יהודית-ערבית בארץ ישראל. נהוג לומר במקומותנו כי הצד הפלסטיני סירב לתוכנית החלוקה של האו"ם. זה נכון, כמובן, אבל לצד זאת ראוי לציין כי ההנהגה הערבית בארץ ישראל סירבה גם לתוכניות אחרות, מתונות יותר, כמו דעת המיעוט של ועדת אונסקו"פ שהציעה, בפועל, להפוך את היישוב היהודי ליישות אוטונומית בתוך מדינה ערבית. כמובן שהצעות למדינה דו-לאומית נדחו אף הן בבוז בידי הצד הפלסטיני.

הזהיר מפני מלחמת השמדה- עבד א-רחמן עזאם

הזהיר מפני מלחמת השמדה- עבד א-רחמן עזאם

            יש שיטענו, כמובן, כי הערבים צדקו בסירובם להתפשר עם ה"פולשים הציונים". מנקודת הראות הפלסטינית של התקופה, לא מדובר בטענה בלתי הגיונית. ההתיישבות הציונית נראתה בעיני הפלסטינים כגזל, שוד ושערוריה מוסרית שאין כדוגמתה. אולם אף אדם בר-דעת, ולא משנה מה דעתו על אופיה המוסרי של התנועה הציונית, לא היה יכול לצפות מישראל לקבל את נקודת ההשקפה הזאת ולא להתנגד, בכל האמצעים, לאלו שניסו להשמידה. הנכבה הפלסטינית, והטרגדיה האנושית שנבעה ממנה, לא היתה תוצאה של רשעות ציונית אלא תגובה לאיום ממשי של חורבן במלחמה לחיים ולמוות. ואכן, בהשוואה למדינות שעמדו בפני איומים זהים ואף פחותים, ישראל נהגה באופן מאופק להפליא. כפי שמראה בני מוריס, מספר האזרחים שנהרגו ב-1948 היה קטן באופן משמעותי בהשוואה לסכסוכים דומים ברחבי העולם, במיוחד בהתחשב באוכלוסיה הערבית שנשארה בכל זאת בתחומי מדינת ישראל. באמצע המאה העשרים, כמסתבר, טיהור אתני וחילופי אוכלוסיה היו הדרך הנורמית להתמודד עם מלחמות אזרחים, סכסוכים אתניים וחלוקת אזורים גיאוגרפיים למדינות לאום מתחרות. דוגמאות לא חסרות: הטורקים והיוונים ב-1923, הגרמנים, היפנים, הפולנים והאוקראינים אחרי מלחמת העולם השנייה, ההודים והפקיסטנים, היהודים בעולם הערבי ועוד. מבחינה זו, ישראל היתה דווקא חריג חיובי.

מלחמה לחיים או למוות - שיירה בשער הגיא, 1948

מלחמה לחיים או למוות – שיירה בשער הגיא, 1948

            במאמרה, מביאה שמיט סיפורי קורעי לב של פלסטינים מ-1948 שחשבונות הבנק שלהם הוקפאו בידי ישראל. בכך, היא מסתמכת על מחקרה פורץ הדרך של סרימטי מיטר, דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד. אבל שמיט, כדרכה, מספרת חצי אמת תוך סילוף ממצאיה של מיטר. שמיט כותבת כי למרות שישראל שחררה ב-1954 את החשבונות, הכסף למעשה לא הוחזר לפליטים רבים. היא לא טורחת לספר, כמובן, שישראל החזירה את הכסף לשני הבנקים הבריטיים הרלוונטיים (הבנק העותומני ובנק ברקליי), לאחר שקיבלה מהם הלוואה ללא ריבית למשך עשר שנים. היו אלו שני הבנקים הנ"ל, ולא ממשלת ישראל, שכשלו בהחזרת הכסף לחלק מהפליטים, לרוב משום שלא הצליחו לאתר את בעלי החשבונות. לעומת זאת, מדינות שנתקלו בסיטואציות דומות באותה התקופה לא "הקפיאו" חשבונות למספר שנים והחזירו את הכסף מאוחר יותר – אלא החרימו את הנכסים מניה וביה. רכושם של יהודי מצרים ועראק, למשל, נשדד עד הדינר האחרון, ואיש מהם לא קיבל פרוטה בחזרה. גם מבחינה זו, כמסתבר, ישראל בולטת לטובה, לא לרעה.

החשבונות הוחזרו בסופו של דבר - שיירת פליטים פלסטינים, 1948

החשבונות הוחזרו בסופו של דבר – שיירת פליטים פלסטינים, 1948

            ומה עם המילה "פליטים", שנמצאת בלב הטיעון של פאולה שמיט? המונח המיתולוגי הזה, שמתקבל באופן לא ביקורתי על דעתה של העיתונאית הברזילאית, זקוק אף הוא לניעור רציני. בשנות החמישים היו מיליוני "פליטים" בכל רחבי הגלובוס. כמעט כולם, לרבות הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הפולנים והיפנים, יושבו מחדש בארצות אחרות. חלקם מעולם לא ראו את הארצות הללו קודם לכן. באותו הרגע, הם חדלו להיות "פליטים", ובוודאי שאיש לא חלם להעניק את המעמד הזה לילדיהם ונכדיהם. המעטים שניסו לתבוע את זכויותיהם (ע"ע ועדת התביעות הפרוסית) נזרקו מכל המדרגות מבתי הדין האירופיים, כולל בית הדין האירופי לזכויות אדם. מעמד הפליט התורשתי הוא המצאה חסרת תקדים, קונסטרוקציה צינית של דיפלומטים ערבים שנוצקה לתוך ארגון אונרוו"ה, סוכנות או"ם שגידרה את הפליטים הפלסטינים לתוך קטגוריה נפרדת ושונה מזו של כל יתר הפליטים בעולם. גם ידיה של ישראל, למרבה הצער, לא נקיות מהשערוריה הזאת, משום שהיא עצמה מימנה את אונרוו"ה בשנות החמישים המוקדמות. מאז, החריפו רוב מדינות ערב (למעט ירדן) את הבעיה, בכך שכלאו את הפליטים במחנות מצחינים וצפופים תחת חוקי אפרטהייד דרקוניים. בקיני השנאה והניוול הללו, החדירו תועמלנים לילדיהם של הפליטים מיתוסים של קורבנות, נקמה וסבל נצחי. אם הנכבה ממשיכה עד היום, כפי שפלסטינים רבים טוענים – כאן היא נמצאת. האם הפליטים "נידונים למאסר עולם מלידה", כפי שכותבת שמיט? אולי כן, אבל הסוהרים נמצאים בביירות ויתר בירות ערב, לא בירושלים.

החמירה את הבעיה - סוכנות אונרו"ה

החמירה את הבעיה – סוכנות אונרו"ה

            אכן, בדיוק כפי שלא ניתן להגיע להסכם שלום בטרם תוותר ישראל על האיוולת של הכיבוש וההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית, פיוס אמיתי תלוי בויתור פלסטיני (משתמע, לא בהכרח מפורש) על פנטזית השיבה. ובדיוק כפי ש"ידידי ישראל" בארצות הברית חותרים תחת האינטרסים שלה בכך שהם נותנים צ'ק פתוח לכיבוש ולהתנחלויות, כך פוגעת פאולה שמיט באינטרסים של הפליטים. במקום לסייע להם לראות את המציאות המרה והקשה, היא ממשיכה להזין את הפנטזיות הילדותיות וחסרות התוחלת שלהם. ובסופו של דבר, כרגיל, הם יאלצו לשלם את המחיר. ופאולה שמיט? היא תמשיך להטיף מוסר, מברזיל או ממקום נוח אחר ברחבי העולם.

לכוד בטיעון המעגלי: שלושת הכשלים של בני מוריס

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בטון שקול, ראליסטי ומפוכח לכאורה. אבל כאשר מסתכלים בטיעונים שלו מקרוב, דברים מתחילים להסתבך. לאלו מלכודות נופל החוקר הנודע של מלחמות ישראל-ערב, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה.

מאמר זה פורסם קודם באתר קומפרס

לאחרונה, ראיין עיתון הארץ את ההיסטוריון הנודע בני מוריס, מבכירי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי. מוריס, שספריו על בעיית הפליטים ומלחמת 1948 נחשבים בעיני רבים, בצדק, כטובים ביותר בתחום, עבר בשנים האחרונות מפנה פוליטי ממשי: מ"היסטוריון חדש" ו"שוחט פרות קדושות", יקיר השמאל הפרו-פלסטיני, שחשף לראשונה את גירוש הפליטים, לחוקר המקורב לימין הישראלי. מוריס לא חזר בו מממצאיו הקודמים, אלא רק שינה את הפרשנות. ב-1948 נעשו אכן מעשי גירוש וטבח, הוא סבור עתה, אולם אלו היו הכרח בל יגונה בנסיבות השעה, משום שישראל נלחמה על עצם קיומה. למעשה, היא נלחמת על עצם קיומה עד עצם היום הזה. מוריס לא שולל אפוא מעשי גירוש דומים בעתיד, אם יווצרו נסיבות דומות לאלו של 1948. עמדתו לא נובעת מאמונה בארץ ישראל השלמה, אלא מפסימיות עמוקה. הערבים, בכללם הפלסטינים, שואפים, ולעולם ישאפו, להשמיד את ישראל בכל דרך; הם אינם מעוניינים בפתרון של שלום. כיוון שכך, גם הקמת מדינה פלסטינית (פתרון שתי המדינות) וגם הקמת מדינה דו לאומית (פתרון המדינה האחת) לא יהיו אלא המשך הסכסוך, בתנאים נוחים פחות לישראל. מכאן שיש להמשיך במצב הנוכחי. מוריס אינו רואה כל אלטרנטיבה אחרת.

תומכי פתרון שתי המדינות יכולים להעלות השגות רבות על הטיעון של מוריס. ניתן לומר שהמשקל שהוא נותן לסרבנות הפלסטינית מוגזם, שהמידע שהוא מצטט סלקטיבי ואפילו מוטעה. אפשר גם לחלוק על הפרשנות שלו. ברשימה זו, איני מעוניין להיכנס לויכוחים הישנים האלה, אלא להצביע על שלושה כשלים מהותיים יותר בתפיסתו של מוריס, כאלו שרלוונטיים לא רק לויכוחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא לתצפיות פוליטיות-היסטוריות באשר הן.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: