ארכיון הבלוג

נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג

מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה, ועד לשנאה הכללית לאליטות בישראל, מאות מיליונים ברחבי העולם מגלים חוסר אמון וציניות כלפי הממסד לסוגיו, לרבות פוליטיקאים, מומחים ואוכפי חוק. המנגנונים שאמורים כביכול להגן עלינו, נתפסים על ידי רבים, רבים מאד, ככיסוי לצביעות, לשחיתות ואפילו למזימות מרושעות. וכשאי אפשר לבטוח בהליכים המקובלים ובבעלי הסמכות, עולה כוחם של מנהיגים לא רשמיים. חוסר האמון הזה ב"מבוגרים האחראיים", והמנהיגות האלטרנטיבית שצומחת בצילו, מקבלים ביטוי קיצוני בסדרה הישראלית "נעלמים". הינשוף הספרותי על עיירה שלווה שהופכת לסיוט, ועל טעמן המתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

נעלמים

"אתה יודע שהגעת למעלה, כשכבר אין לך את מי לשאול"

דוד בן גוריון

מי שמסתכל על המתרחש בעולם, מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה ועד האסלאם הפונדמנטליסטי במדינות ערב, לא יכול שלא להבחין בחוסר האמון הטוטלי שרוחשים מאות מיליוני בני אדם ל"ממסד" לסוגיו: פוליטיקאים שגרתיים, אנשי דת רשמיים, מומחים, שופטים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים. בישראל, הציניות המרירה הזאת מתבטאת בכל רחבי הקשת הפוליטית. השמאל הרדיקלי וחלקים גדולים מהציבור הערבי מתעבים את ה"ממסד" וה"משטר" שמזוהים בעיניהם עם הכיבוש. חלקים נרחבים מהשמאל הציוני מתהלכים כמלכים שנושלו מכתרם, וזועמים על השליטים הנוכחיים ש"גנבו להם את המדינה". המחאה החברתית ביטאה את חוסר האמון הזה באופן קיצוני, כשאת תפקיד הממסד הרקוב, המושחת, תפסו הפוליטיקאים והטייקונים, בעלי בריתם בעולם העסקי. הימין, מצדו, מרגיש שהאליטות הממסדיות, באקדמיה, בצבא ובבית המשפט העליון, מחזיקות בכל עמדות הכוח האמיתיות ולא מאפשרות לו לשלוט כרצונו – מרירות שהתפרצה בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. כולם כמעט, למעט אולי יאיר לפיד ותומכיו, רואים את עצמם כסוג של אאוטסיידרים וחושדים בממסד ומשתפי הפעולה שלו. זו לא רק תופעה ישראלית: היא מתרחשת בצורות שונות בכל רחבי הגלובוס, ובאה כמובן לביטוי חזק במיוחד בספרות, בתרבות ובקולנוע.

המגמה הזאת, של חוסר אמון כלפי הסדר הקיים, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד בנעלמים – סדרת מתח ישראלית משובחת בהפקתם של ירון ארזי ורני סער, שמיועדת לקהל צעיר. העלילה של נעלמים משלבת בין החשדנות הכללית כלפי "עולם המבוגרים" שמאפיין יצירות ספרות וקולנוע לנוער, ביחד עם הציניות הישראלית הטיפוסית כלפי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ורשויות אכיפת החוק. אמה ואלון קליין (גאיה גור אריה ועונג אפרון), אח ואחות מתל אביב, חוזרים עם משפחתם לאשמורת, עיירה קטנה בצפון שבה נולדו וגדלו הוריהם. האידיליה של העיירה ובית הספר התיכון, "העמק", הופכת אט אט לסיוט.

מיד עם בואם, נחשפים אמה ואלון לטרגדיה הטרייה של אשמורת: שלושה תלמידי תיכון בגילם, דריה, דניאלה ושאולי (ספיר בן רובי, כרמל לוטן ודולב מסיקה), נעלמו לפי כחצי שנה כאילו בלעה אותם האדמה. המועצה המקומית, מפקד המשטרה ומנהלת בית הספר, טוענים שטבעו בים, וכל הילדים מאמינים בגרסה הזאת, להוציא אחד. עידו, החבר של דריה (עדי אלון), צועק בכל מקום שה"נעלמים" עודם חיים, אך הסביבה מתייחסת אליו כמשוגע הלום צער. כבר בפרק הראשון, מגלה אמה במקרה שעידו צודק. בקפטריה של העיירה, "הטוסטר", היא רואה תצלום של דריה, דניאלה ושאולי ליד עיתון עם תאריך מאוחר בשבוע מהיום שבו טבעו כביכול. מכאן, ממשיכה העלילה בשני ראשים – זו של דריה, דניאלה ושאולי, בפלאשבק, והסיפור העדכני של אמה ואלון. שני הסיפורים הם למעשה חקירות: דריה, דניאלה ושאולי מנסים לגלות מי הרעיל את המים של העיירה, ואילו אמה ואלון מנסים לגלות לאן נעלמו דריה, דניאלה ושאולי. העלילות מצטלבות זו בזו באמצע העונה, וממשיכות דרך פיתולים רבים עד לסוף המפתיע.

הפרק הראשון והשני של נעלמים

כהרגלנו בינשוף, לא ניתן ספויילרים למי שמתכנן לראות את הסדרה; ומומלץ לראות את נעלמים: זוהי סדרה מצויינת, קצבית ובנויה היטב, גם למי שלא חובב סדרות מתח או סדרות נוער. מעבר לעלילה הסוחפת, יוצרי הסדרה מצטיינים בבניית דמויות אמינות, מורכבות ולפעמים אפילו שובות לב, שמשתנות ומתפתחות במהלך העלילה. השילוב בין העלילה והדמויות יוצר תוצאה מעניינת יותר מהמקובל בז'אנר של סדרות מסוג זה, למרות הקלישאות שמגיחות מדי פעם באופן בלתי נמנע. בבלוג המצויין שלה, ג'וליה סטולר דנה בחלק מההיבטים הללו (זהירות ספויילרים!) כאן נמשיך את המחשבות שלנו מהפוסט הקודם על בית הצעצועים השבורים, ונדבר על שאלה חמקמקה במיוחד – שאלת המנהיגות.

כפי שכתבנו פעם בינשוף, החוקר האמריקאי רונלד חפץ טען כי ישנו מתח מובנה בין סמכות ובין מנהיגות. בעלי הסמכות נהנים ממעמד, כוח ולפעמים גם כסף, כדי לספק הגנה, ביטחון וסדר לקהל תומכיהם. באופן מובנה, רובם מעוניינים בשימור המצב הקיים שממנו נובע כוחם. וברוב המקרים, זה עובד לא רע, משום שרוב הבעיות שיש להתמודד איתן בחיי היומיום הן בעיות טכניות. כלומר, כאלו שאפשר לפתור באמצעות פרוצדורה ידועה מראש. בעיות טכניות הן לא בהכרח פשוטות – לפעמים הן מסובכות מאד ופתרונן דורש ניסיון, מומחיות ושיקול דעת, אבל כמעט תמיד יש הליך כלשהו שפותר הבעיה יכול להסתמך עליו. פתרון בעיות טכניות הוא עבודה קלאסית לבעל הסמכות – משום שהן מניחות הסתמכות על גוף ידע קודם, לפעמים כזה שבעל הסמכות (שוטר, שופט, מומחה, פוליטיקאי) מחזיק במונופול כלשהו עליו. לעומת זאת, במצבי משבר, וכאלו שדורשים התנהלות בקרקע לא נודעת, לפעמים צריך לפתור בעיות אדפטיביות (הסתגלותיות)- כאלו שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה, שבירת תקדימים ושיתופי פעולה לא רשמיים שאינם מוכתבים בידי פרוטוקול כלשהו. מנהיגות, לפי חפץ, היא בראש ובראשונה אומנות שנועדה לפתור את הבעיות האדפטיביות הללו. לפיכך, בעל הסמכות אינו תמיד מנהיג, והמנהיג הוא לעיתים קרובות אדם ללא סמכות רשמית. להיפך: לעיתים קרובות קיים מתח בין המנהיג לבין בעל הסמכות, משום שהראשון רוצה לפרוץ דרך חדשה כדי לפתור בעיות אדפטיביות, והשני – לשמר את הנהלים והחוקים של המצב הקיים אפילו במחיר של התעלמות מבעיות כאלה.

Image result for Ronald heifetz

מתח בין סמכות למנהיגות – רונלד חפץ

כפי שדריה, דניאלה ושאולי, ואחריהם אמה ואלון, מגלים לאימתם, אשמורת היא לא מקום טוב להישען בו על בעלי סמכות כלשהם. עיירות במדינות מודרניות, לרבות ישראל, הן בדרך כלל מקומות עם היכרות קרובה בין אנשים, שמאכלסות בעלי סמכות שהתיחום ביניהם ברור למדי. מי שיש לו בעיה במים, בביוב או בבנייה, צריך לפנות לראש המועצה המקומית. מי שסובל מפשע או מבעיות ביטחון, יכול לפנות למפקד המשטרה. ילד שסובל בבית הספר יכול לפנות למנהלת. למבוגרים באשמורת, כמו כל מי שהאינטרסים שלו משוקעים בסדר הקיים, יש נטייה לסמוך על אותם מנהיגים רשמיים, ואת המסר הזה הם מעבירים גם לילדים: אל תבדוק, אל תחקור, אל תדחף את האף לעניינים של אחרים, ואם יש לך בעיה – פנה לרשויות וסמוך עליהן. וכמו המורים השחוקים והאטומים מבית הצעצועים השבורים, שכל פנייה אליהם מסתיימת באסון לילדים שתמימים מספיק כדי להישען על הסמכות, גם המבוגרים באשמורת מתגלים כמשענת קנה רצוץ. דריה, דניאלה ושאולי, אמה ואלון, מגלים במהירות שכל המנגנונים שנועדו להסדיר את חייהם ולהבטיח את ביטחונם, לרבות העירייה, המשטרה והנהלת בית הספר, אינם עושים את העבודה. זאת ועוד: ברגע שהם מתחילים לגלות את הסודות של העיירה, כל אלו פונים נגדם – ובכל מקום שבו הם מסתכלים, הם מגלים את הצלליות המעוותות של בעלי הסמכות שמעלו בתפקידם.

אמה ואלון נעלמים

מגלים את הצלליות המעוותות – גאיה גור אריה ועונג אפרון כאמה ואלון קליין

בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, מקום שגרתי כביכול שמתגלה כדיסטופי, אין הרבה ערך לכללים והליכים – ובעיות שנראות אולי כטכניות (מים מזוהמים, פיענוח גניבה) הופכות מיניה וביה לאדפיטיביות, קרי – אי אפשר לפתור אותן בדרכים מקובלות, וכל צעד קדימה חודר לקרקע לא נודעת. ואז, כשהסמכות כושלת, נכנסת לתמונה המנהיגות. זו אחת הבעיות המרכזיות שצפות ועולות בנעלמים. המנהיגות היא חסרת תחליף מצד אחד, אבל מצד שני, היא גובה מחיר כבד; מהמנהיג עצמו, אבל גם מכל אלה שבוטחים בו ונוהים אחריו.

במסגרת הסיפור הזה, המנהיגה הבלתי מעורערת היא בלי ספק דריה – מי שהובילה את שני הנעלמים האחרים, דניאלה ושאולי, לחקירה המסוכנת על המים המורעלים. "דריה היתה הילדה הכי מגניבה שתפגשו בחיים שלכם. כל מה שהייתם רוצים להיות זו היא: יפה, וחכמה, ואמיצה – טובה בהכל," אומרת שירה פור (נועם לוגסי), הבת של שרת בית הספר, לאמה ואלון ביום הראשון שלהם בתיכון. לדריה יש לא רק אומץ ויופי חיצוני, אלא את התכונה החמקמקה שנהוג לכנותה "כריזמה": היכולת להוביל אנשים אחרים למקומות קשים ומסובכים, זו שנקשרת תמיד בדמותם של מנהיגים. מרגע שמתגלה התעלומה, דריה מובילה את שני שותפיה לדרך חתחתים אפלה. היא אוסרת עליהם לדבר עם הוריהם, עם השוטרים, עם המורים – ומבודדת אותם מבעלי הסמכות. יש לה, כאמור, סיבות טובות מאד לעשות את זה, אבל זה לא הופך את המשימה לקלה יותר.

דריה נעלמים

מנהיגות כבדידות ואכזריות – ספיר בן רובי בתפקיד דריה

דווקא משום שדריה אינה רעה באופיה, אלא בדיוק להיפך: נערה בעלת איכויות נדירות שחושבת על טובת הזולת יותר מכל דבר אחר, היא הופכת בניגוד לרצונה לבודדת ולאכזרית. אם יש מסר שנעלמים מעבירה באופן חזק, היא שמנהיגות היא בראש ובראשונה בדידות כואבת. דוד בן גוריון אמר פעם, שאתה יודע שאתה נמצא למעלה, רק כשאין לך כבר את מי לשאול. באחת הסצינות, כשדריה, דניאלה ושאולי נמצאים בסכנת חיים קשה, מערכות היחסים שלהם מתפרקות מול עיניהם ואף אחד מהם לא חושב על מוצא, דניאלה נועצת עיניים מעריצות בדריה – כאילו בטוחה שיש לה פתרון קסם. זה לא דבר שהתחיל עם החקירה: הן גדלו ביחד, ומגיל אפס דניאלה מעריצה אותה והולכת אחריה. "בוודאי שאת יודעת מה לעשות," היא אומרת, "את תמיד יודעת מה לעשות – הרי את דריה". ואת דריה דווקא האמון הזה, דווקא ההערצה הזאת, טוחנים מבחינה נפשית. היא חייבת להיות רגועה, קרת רוח, ולהעמיד פנים שיש לה פתרון גם כשאין לה – משום שגורלם של אחרים תלוי בה.

האחריות הזאת הופכת את דריה לאכזרית כלפי עצמה וגם כלפי אחרים. היא מטילה משמעת ברזל על חבריה לצרכי החקירה והמבצעים המיוחדים הכרוכים בה, גם כשהדבר כרוך בהתעלמות מרגשותיהם ומהאינטרסים הפרטיים שלהם. היא משתמשת באחרים ככלי משחק על לוח השחמט, כשהיא חושבת שהדבר הוא נכון ומוצדק לפי הכללים שקבעה לעצמה. וכך, נוצר פרדוקס: דווקא הנערה שתמיד חושבת על טובת הזולת, טובת הכלל, ואף פעם לא על עצמה; זו שמחניקה את הדמעות שלה עבור כולם, ששולחת את "חייליה" לחזית ומסתירה מהם את המוות שמתחיל לפעפע בעורקיה כדי שלא יסייעו לה במקום למלא את חובתם – מגלה אנוכיות במובן העמוק של המילה. את רגילה תמיד להיות במרכז, אומרת לה אמה, לא כי את רוצה לפגוע באחרים, אלא כי את רגילה שבעלילה את תמיד הדמות הראשית – והכל סובב סביבך. תפקידי המשנה שייכים ליתר. דווקא בגלל שדריה היא באמת נערה טובה, בכל המובנים האפשריים כמעט, הצופה נותר עם טעם לוואי בסוף העלילה: טעמן המסחרר, המפתה והמתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

 

 

סמוך עלי – מבט חדש על מנהיגות

מהי מנהיגות, מהם סודותיה, ומה ההבדל בינה לבין סמכות? הינשוף לוקח אתכם היום למסע בין בתי ספר מהגיהנום ועד לעיירות שנחנקות מזיהום אוויר, כדי לבחון את המושג החמקמק הזה בהסתמך על תורתו של רונלד חפץ, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם. על הקשר למדינת ישראל תוכלו לחשוב בעצמכם. 

דמיינו לעצמכם בית ספר ציבורי אמריקאי שנראה כמו פינה קטנה של הגיהנום. בניין ענקי ומסועף, שמסדרונותיו הארוכים והמוצללים מלאים בערימות זבל מצחין, ואת הקירות קשה לראות מרוב גרפיטי. בקפטריה, כנופיות של סוחרי סמים צעירים נלחמות זו בזו בסכינים, התלמידים משתמשים בקראק בשיעורים ובהפסקות, והמורים שמנסים לעשות משהו לעצור את האלימות, חוטפים מכות רצח בעצמם מהכנופיות ששולטות בבית הספר. בסרט סמוך עלי (Lean on me), שמבוסס על מקרה אמיתי, מגיע מנהל בשם ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) כדי להציל את בית הספר. הבעיה שעומדת בפניו, היא מה שמכונה "בעיה מרושעת" – כלומר, בעיה שאין לה פתרון טכני פשוט, משום שהיא קשורה להרבה מאד בעיות אחרות. בעוד זמן קצר, התלמידים אמורים לעבור מבחן ארצי של מיומנויות קריאה בסיסיות. בעבר, פחות מעשרים אחוזים מהם הצליחו לעבור את המבחן הזה. אם בית הספר יכשל הפעם, הוא יעבור לשליטתה של ועדה קרואה מטעם המדינה, דבר שהעירייה מנסה למנוע בכל מחיר. למעשה, זו הסיבה העיקרית שקלארק, שנודע בשיטות הניהול הלא קונוונציונליות שלו, מונה לתפקיד המנהל. אבל הישגיהם הנמוכים של התלמידים בתיכון איסטייד קשורים להרבה מאד גורמים אחרים – עוני בבית, הריונות מוקדמים, שימוש מסיבי בסמים, ובעיקר – מנהיגות כנופייתית לא רשמית בקרב התלמידים שמשליטה אווירה עוינת שמונעת מהמורים לשלוט בכיתות. משום שהבעיות קשורות זו בזו, אין שום פתרון טכני פשוט שיוכל לשפר את ההישגים של התלמידים.

כאשר קלארק מגיע לבית הספר, הוא משליט בו עריצות חסרת מעצורים – הן על התלמידים והן על המורים. ראשית כל, הוא אוסף את כל הבריונים, סוחרי הסמים ומשתמשי הקראק על במה באודיטוריום המרכזי, ובאמצעות מאבטחים חמושים זורק את כולם מבית הספר בו במקום. כך, הוא נפטר מהמנהיגות הלא רשמית שהיתה עלולה לסכל כל שינוי. במקום ראשי הכנופיות, הוא מטפח "מפקחי כיתות", תלמידים שחייבים לו את מעמדם ומסייעים לו למשטר את בית הספר. קלארק, שעובד מסביב לשעון ומאלץ את המורים לעמוד בקצב שלו, משקיע אינסוף מאמצים בשיפור יכולותיהם של התלמידים, ומפתח גאוות יחידה מחד, ועונשים קשים מאידך. הוא נועל את דלתות בית הספר בשלשלאות, בניגוד לתקנות כיבוי האש, כדי למנוע מסוחרי סמים וגורמים עוינים אחרים להיכנס במהלך ההפסקות (או בשפה צבאית, מבודד את הזירה). הוא מנהל מלחמת חורמה בגרפיטי ובלכלוך – בית ספר נקי למשעי יוצר אווירה של לימודים ומשמעת. בראש בראשונה, הוא מבהיר לתלמידים – רובם שחורים והיספאנים – שהאחריות מוטלת עליהם. אם הם נכשלים, האשמה אינה של המדינה, של הלבנים או של הממשלה – אלא שלהם בלבד. אם יצליחו, לעומת זאת, יוכלו להתגאות בהישג (העובדה שקלארק עצמו שחור מסייעת לו כמובן במשימה). במקביל, הוא עובד גם עם ההורים, ומסייע בעצה ובהקשבה למשפחות חד הוריות, או לתלמידות שנכנסו להריון מוקדם. הסרט (ועוד יותר מכך הסיפור ההיסטורי) אינו בהכרח נוטה חסד לכל שיטותיו של קלארק, שהיו בהן גם חסרונות רבים, אולם בסופו של דבר, הוא אכן הצליח לשנות את האווירה בבית הספר ולשפר את הישגיהם של התלמידים.

עריצות חסרת מעצורים - המנהל ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) בסרט "סמוך עלי"

עריצות חסרת מעצורים – המנהל ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) בסרט "סמוך עלי"

מקרה אחר, והפעם היסטורי לחלוטין. בשנות השמונים, עמדה עיירה בארצות הברית בפני בעיה מאד קשה. היא היתה תלויה מבחינה כלכלית במפעל ליציקת נחושת, שהרעיל את האוויר ואת המים, ועבר על כל תקני איכות הסביבה האפשריים. בשל ירידת מחירי הנחושת העולמיים, המפעל לא היה יכול להרשות לעצמו טכנולוגיות להפחתת הזיהום. לרשות הפדרלית להגנה על הסביבה, שנדרשה לעניין, היו שתי ברירות: להעלים עין ולעבור בשתיקה על הפרת התקנים, או להכריח את המפעל לסגור את שעריו. ראש הסוכנות הבין שהוא אינו ניצב בפני בעיה טכנית, שקשורה לתחום מומחיותו – איכות הסביבה. הבעיה היתה גם כלכלית, ובמידה מסויימת ערכית. מה חשוב יותר, הפחתת התחלואה מזיהום אוויר, או הפרנסה של תושבי האזור? ומה עם אותם תושבים שגרים במקומות מרוחקים יותר, לא נהנים ממקומות העבודה במפעל אבל סובלים מזיהום האוויר והמים? לפיכך, החליט ראש הסוכנות על שיטת עבודה מקורית. במקום לקבוע פיתרון הר כגיגית, הוא הקים ועדות ביחד עם התושבים המקומיים וביקש את עצתם. בהתחלה, הפיתרון הזה נתקל בהתנגדות מסיבית. תושבים וקובעי מדיניות רבים, הן בעיירה והן בממשלה, טענו בתוקף כי חובתו של ראש הסוכנות היא למצוא פתרון בעצמו. למה אנחנו משלמים לו, הם שאלו, אם הוא לא קובע ומחליט בשבילנו? אבל ברגע שהועדות התחילו להתכנס, ה"חוכמה המקומית" העלתה פתרונות שאף אחד לא חשב עליהם מראש. במיוחד, תושבים רבים הציעו מתווים של סגירה הדרגתית של המפעל, ביחד עם צעדים פדרליים ומדינתיים לגיוון הכלכלה המקומית. מההתייעצויות היה ברור שקיימים אפיקיים כלכליים רבים שלא מוצו, ויתרונות יחסיים משמעותיים שלא נוצלו בשל בירוקרטיה, חסמים ועצלנות מחשבתית. לאחר כמה שנים נסגר המפעל, אולם הכלכלה החלופית שהתפתחה בהדרגה בעיירה ריככה במידה מרובה את הנזק לפרנסת התושבים המקומיים.

תמונת אילוסטרציה - למפעל אין קשר לתוכן הפוסט

תמונת אילוסטרציה – למפעל אין קשר לתוכן הפוסט

לכאורה, האסטרטגיות שנקטו בהם מנהל בית הספר, וראש הסוכנות לאיכות הסביבה, נראות שונות לחלוטין – יום ולילה ממש. המנהל היה אוטוריטרי, עריץ זועם שהאמין במשמעת ברזל. ראש הסוכנות, לעומתו, היה דמוקרט מושבע, שתיעב תכתיבים מלמעלה למטה והאמין בפתרון בעיות בשיתוף ובהתייעצות עם תושבי האזור. אולם פרופ' רונלד חפץ מאוניברסיטת הרווארד, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם, טוען בספרו, Leadership without Easy Answers, ובקורס תואם שהוא מעביר מזה שנים בבית הספר ג'ון פ.קנדי לפוליטיקה וממשל, כי הדמיון רב על השוני. זאת משום שהן המנהל והן ראש הסוכנות פעלו לפי מודל מסויים, ומסובך מאד, של מנהיגות בזמן משבר.

51JUsBuiE-L._SX318_BO1,204,203,200_

כדי להבין את טענתו של חפץ, יש לפענח תחילה עיקרון בסיסי. לשיטתו של הפרופסור מהרווארד, קיים הבדל מהותי מאד בין סמכות לבין מנהיגות. אין דבר כזה "מנהיג". מנהיגות היא תכונה, שאנשים מסויימים יודעים להפעיל, ואחרים לא. בלי קשר לתכונת המנהיגות, העולם מלא בבעלי סמכות – ראשי ממשלה, נשיאים, ראשי סוכנויות, מנהלי חברות, מורים, רופאים ועוד. בעלי סמכות הם למעשה נותני שירות, שתפקידם לספק לקהילה כיוון, הגנה וסדר. מעמדו של בעל הסמכות מבוסס לרוב על הסטטוס קוו הקיים, ולפיכך, בעלי סמכות נוטים בממוצע לשמרנות. ובדין – משום שכל שינוי וזעזוע פוגע בכיוון, בהגנה ובסדר שמבססים את סמכותם בעיני הכפופים להם.

בעלי הסמכות (בהנחה שהם יודעים לעשות את עבודתם) מתפקדים בדרך כלל לא רע כשהם נתקלים בבעיות טכניות. בעיה טכנית אינה בהכרח בעיה פשוטה. היא יכולה להיות בעיה מסובכת, שהפתרון שלה דורש מיומנות וניסיון. אבל היא בעיה שניתן לפתור באמצעות ניסיון קודם ופרוצדורה ידועה. דלקת ריאות של חולה, למשל, היא בעיה טכנית. הרופא יודע לפתור אותה באמצעות סט של פעולות, או פרוצדורה שמבוססת על ההשכלה הרפואית שלו. לעומת זאת, ישנן בעיות סבוכות יותר, שחפץ מכנה "בעיות הסתגלותיות" (אדפיטיביות). אם נישאר בתחום הרפואה, אורח חיים קלוקל שעשוי להוביל להתקף לב הוא בעיה אדפטיבית, שאין לה פתרון טכני פשוט. הרופא והחולה אמורים לעבוד ביחד כדי לבדוק כיצד יוכל הפציינט לשנות את אורח חייו, להתאימו למצב החדש ולהימנע מהתקף לב שעשוי להוביל למוות. אין פיתרון אחד ויחיד – משום שיש לאזן בין העצות הרפואיות לאילוצים שמכתיב אורח חייו של החולה. במקרים מסובכים יותר, אפילו הבעיה אינה ברורה, לא כל שכן הפתרון, ולפיכך קשה יותר להסתגל. ובמצבים הכי בעייתיים, כמו המקרה של ג'ו לואיס קלארק, הבעיה היא "מרושעת", היינו – קשורה לבעיות אחרות שעלולות לסכל כל פתרון שהוא.

מבדיל בין מנהיגות לבין סמכות - פרופסור רונלד חפץ

מבדיל בין מנהיגות לבין סמכות – פרופסור רונלד חפץ

מנהיגות, לשיטתו של חפץ, היא תכונה שמסייעת לפתור בעיות אדפטיביות. כל עוד בית הספר מתנהל כשורה, מספיק מנהל שהוא רק בעל סמכות, היינו – יכול לטפל בבעיות באמצעות ארגז כלים מוכר וידוע. כשמפעלים מזהמים במידה, או כשניתן לסגור אותם בלי לפגוע בכלכלה המקומית, מנהלי סוכנויות לאיכות הסביבה יודעים איך לטפל בהם בכלים מקצועיים ומשפטיים. לעומת זאת, כשהבעיה חורגת מהממד הטכני, ודורשת הסתגלות סבוכה, דרושה מנהיגות – שעשויה להגיע מלמעלה, מלמטה או משני הצדדים בו זמנית. המנהיגות עשויה להיתקל בהתנגדות – הן של בעלי סמכות שמשוקעים בסדר הישן, והם של חברי קהילה שלא רוצים לחשוב בעצמם ומצפים שבעלי הסמכות יעשו את העבודה עבורם. במקרה של קלארק, המנהיגות הגיעה מבעל הסמכות, אבל בעל סמכות חדש – שלא היו לו אינטרסים בבית הספר, "משוגע" שלא היה חייב כלום לאף אחד. במקרה של ראש הסוכנות לאיכות הסביבה, המנהיגות הגיעה, בסופו של דבר, מהקהילה – הוא רק אפשר אותה באמצעות ההתייעצויות. למעשה, היא היתה יכולה להגיע רק מהקהילה, משום שהפתרון שנבחר – גיוון הכלכלה המקומית – חורג מהסמכות ומגוף הידע המקצועי של סוכנויות איכות סביבה. החוכמה היתה לחפש את הידע והכלים לפתרון במקום אחר כדי לאפשר לקהילה להסתגל למצב החדש.

איך כל זה קשור לבעיות שמדינת ישראל והחברה הישראלית ניצבות בפניהם, ועד כמה בעלי הסמכות שלנו מגלים מנהיגות, אם בכלל? על השאלה הזאת אתם מוזמנים לענות בעצמכם.

%d בלוגרים אהבו את זה: