ארכיון הבלוג

מצדה הפלסטינית: למה תנועת הבי די אס מזיקה למאבק בכיבוש

כדי לשכנע את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש צריך להבהיר לו שלא מדובר במהלך התאבדותי. כל התקדימים מלמדים שדרושה פשרה של שני הצדדים. דרישות הבי די אס עושות בדיוק את ההיפך וגורמות להקצנה.

 Israel_-_Boycott,_divest,_sanction

בסרט ההוליוודי הקלאסי מצדה, שמתאר את המצור המיתי בשלהי ימי בית שני, ישנה סצינה אחת מעניינת במיוחד. המצביא הרומאי לוקיוס פלאביוס סילווה, מתוסכל מהמבוי הסתום הממושך, נפגש בסתר עם מנהיג המורדים אלעזר בן יאיר בניסיון למצוא דרך החוצה מהמשבר. אלעזר מעלה דרישות, אך הגנרל הרומאי אינו מתייחס אליהן ברצינות. "אני מכיר את הבזארים שלכם," הוא אומר, "תמיד אתם נותנים בהתחלה מחיר גבוה, ולאחר מכן מורידים אותו." "אם אתה באמת מכיר את הבזאר", אומר לו המורד היהודי, "אתה אמור לדעת שיש מחיר מסויים שממנו לא ירד הסוחר, אפילו לא במחיר חייו." זו, כפי שאנסה להראות בהמשך, הבעיה המרכזית בתנועת BDS – היוזמה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל: היא מנסה לכפות על רוב הישראלים פתרון שנראה להם כהתאבדותי.

Masada-DVD-L741952648291

יש גבול למיקוח: פיטל אוטול ופיטר שטראוס כמצביא הרומי ומנהיג המורדים היהודי, בהתאמה

אני מתנגד פוליטי של ה-BDS, ובכל זאת, אתעלם מהטיעונים הנפוצים יותר כנגד התנועה. לא אכתוב כאן על הצביעות שב"סימון" ישראל בעוד מדינות אחרות במזרח התיכון מפרות זכויות אדם בקנה מידה הרבה יותר גדול, על הטעויות העובדתיות הרבות שבמידע שמפיצה תנועת BDS, או על הפלירטים המתמשכים שלה עם גורמים אנטישמיים בעליל. במקום זאת, אפנה לכיוון אחר לחלוטין: היעילות של תנועת החרם ככלי לסיום הכיבוש. הנחת היסוד שלי, היא שמי שמנסה להשיג מטרה פוליטית, תהא אשר תהא, אינו יכול להסתמך אך ורק על רגשות של צדק ומוסר. הוא חייב לבחור לעצמו אסטרטגיה יעילה שתוביל אותו ליעד. אלו שרוצים להחרים את ישראל, למשל, כי "כך מצווה המצפון" או "כי זו הקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית", מוותרים מראש על חשיבה אסטרטגית, ונראה כי ניקוי המצפון האישי חשוב עבורם יותר מהיעד הפוליטי הסופי.

הכלי המרכזי שמאפשר לנו לבדוק עד כמה תנועת ה-BDS עשויה להיות יעילה, היא התקדימים ההיסטוריים להשפעות של לחץ כלכלי, חרמות וסנקציות על מדינות סוררות. צפון קוריאה סובלת אמנם מהסנקציות החונקות המוטלות עליה, אך מסרבת בתוקף לשנות את מדיניותה. סנקציות לא הצליחו להפיל את המשטרים באיראן ועיראק, לגרום לולדימיר פוטין לסגת מחצי האי קרים או לחדול מהתערבות במזרח אוקראינה. מעל הכל – שנים של חרם מוחלט כמעט על שלטון חמאס מצד ישראל ומצרים, מלווה במצור ובסבבי לחימה הרסניים, לא הצליחו להפיל את המשטר הזה. למעשה, כפי שקורה לא מעט, החרם דווקא חיזק את המשטר, מפני שיצר חומה בין האזרחים לבין העולם החיצון והפך אותם לתלויים יותר במנגנוני הממשלה. דרום אפריקה היא כביכול דוגמא למשטר מפלה שנפל בגלל חרם – אבל אבוי – דוגמא מטעה שמבוססת על מיתוס רומנטי. נחזור אליה מאוחר יותר.

כאן חשוב לציין שבחלק מהמקרים, לסנקציות על אותן מדינות היתה השפעה מסויימת; חמקמקה, לא ברורה, כמעט אף פעם לא מכריעה, אבל קיימת. צפון קוריאה ועיראק אמנם לא שינו את מדיניותן באופן משמעותי בגלל הסנקציות, אבל יש הטוענים שהן דחפו את איראן לשולחן המשא ומתן על תוכנית הגרעין. יש אינדיקציות מסויימות שפוטין ריסן את עצמו במזרח אוקראינה, ואולי לא התקדם הלאה, כדי לשמור על ערוצים פתוחים עם המערב. מעל הכל, שנים של חרם ולחימה גרמו לחמאס לרסן את ירי הטילים שלו לישראל. מכל הדוגמאות הללו עולה כי חרם, סנקציות, משיכת השקעות וכל הג'אז האקטיביסטי עשויים לגרום למשטר לשנות את התנהגותו בשוליים רחבים יותר או פחות, אבל לעולם לא לוותר על מה שהוא רואה כאינטרס הבסיסי או הקיומי שלו. כמו שאמרה הדמות של אלעזר בן יאיר בסרט, "מצדה", יש מחיר שסוחר הבזאר לא ירד ממנו, אפילו בלחץ הגבוה ביותר – איום על החיים עצמם.

דרום אפריקה, כביכול, היא דוגמא חריגה. אבל גם כאן, המציאות מתעתעת יותר מהמיתוס שטופח בידי דורות של אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. כפי שמבהיר יוני אשפר, אותם הלבנים שהצביעו שוב ושוב נגד ביטול האפרטהייד בשנות השמונים, הצביעו למען ביטולו שנים ספורות לאחר מכן. יש בריטים שמספרים לעצמם כי זה קרה משום שסרבו לקנות תפוזים דרום אפריקאיים בסופר מרקט השכונתי, אבל המעשייה היפה הזאת מסתירה מארג מורכב בהרבה של אינטרסים, אינטרסים שכנגד וויתורים שנעשו משני הצדדים. האפרטהייד לא בוטל עד שהקונגרס הלאומי האפריקאי הסכים לוותר על האוריינטציה הסוציאליסטית שלו, להיכנס לחסות אמריקאית תחת מארג הסכמי וושינגטון, לוותר על דרישותיו המרכזיות להלאמה של הבנקים, המכרות ואוצרות הטבע, ולמעשה לשמר את הכוח הכלכלי של הציבור הלבן – בניגוד מוחלט לתפיסת הצדק של תומכיו ולדרישות המרכזיות שהעלה במשך שנים. בסופו של דבר, גם החרם על דרום אפריקה לא גרם לציבור הלבן לוותר על מה שראה כאינטרס המהותי ביותר שלו – המשך המשטר הקפיטליסטי. רק הויתורים של הצד השחור, אולי בסיוע מסויים של החרם הבינלאומי, אפשרו להגיע לפריצת דרך.

Mandela-Davos-South-Africa3-590x461

הסכים לויתורים מהותיים: נלסון מנדלה עם פרדריק דה-קלרק, נשיא האפרטהייד האחרון, בפורום הכלכלי הבינלאומי בדאבוס

ומכאן אפשר להגיע לחולשה המרכזית של תנועת ה-BDS. כפי שמוכיחים התקדימים ההיסטוריים, שום חרם אינו יכול לכפות על הישראלים לוותר על מה שנראה להם כאינטרס קיומי – המחיר שסוחר הבזאר לעולם לא יוריד. רק מלחמה טוטלית, שתביא לכיבושה של ישראל, יכולה לעשות את זה – דבר שאפילו ההזויים שבפעילים לא חולמים עליו. עבור הציבור הישראלי, האינטרס הקיומי הוא מדינה בעלת רוב יהודי, חזון הליבה של התנועה הציונית. על אופי המדויק של המדינה הזאת ועל גבולותיה, ישראלים רבים מוכנים להתווכח, אבל לא על אופיה הבסיסי. סירובו של רוב הציבור להגיע לפשרה עם הפלסטינים נובע מאמונה שערביי ארץ ישראל אינם מכבדים באמת את הקו הירוק, ושואפים להחליש ולבסוף להשמיד את מדינת ישראל ברוח תורת השלבים. הגישה הזאת מבוססת על מסקנה מסויימת מהניסיון ההיסטורי של האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות. אפשר כמובן לטעון (בצדק רב) שמדובר בגישה פשטנית ומוטעית, אבל זה לא רלוונטי לעניינו. זו גישת הרוב בישראל, ואי אפשר לכפות עליו פתרון שייתפס בעיניו כהתאבדותי.

והנה, האסטרטגיה של תנועת BDS מחזקת את החששות הללו במקום להחליש אותם. כזכור, לתנועה שלוש תביעות עיקריות: סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עד שהתביעות הללו יתגשמו במלואן, החרם אמור להימשך. התביעה של BDS לזכות השיבה משחקת על הנימים הרגישים ביותר של החששות הקיומיים בישראל, מפני שהיא עתידה לרסק את רעיון המדינה היהודית. גם התביעה האמורפית לשוויון בין ערבים ליהודים, מוצדקת ככל שתהיה, כמו גם הדמוניזציה של תעמולת ה-BDS לישראל בכללותה, מטשטשות את חשיבותו של הקו הירוק, ובכך מצדיקות את אלו שסבורים שמטרות החרם נוגדות את האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם. אפילו כאלו שהיו עשויים לתמוך בצעדי חרם חלקיים מסויימים נמנעים במקרים מסויימים מלעשות זאת, כדי לא ליצור תקדים שיוכל לסייע לתנועה להשיג את מטרתה הסופית.

מה כן אפשר לעשות כדי לקדם את סיום הכיבוש? גם כאן, ראוי להסתכל באחד התקדימים ההיסטוריים המוצלחים היחידים באזורנו: הסכם השלום בין ישראל למצרים. בגין ודיין, שדיברו במשך שנים על חשיבותו העליונה של חצי האי סיני, החזירו אותו בסופו של דבר למצרים עד הגרגר האחרון, וכוננו שלום (קר אמנם) שמחזיק עד לתקופתנו. בראייה אסטרטגית, ההסכם הזה התאפשר לא רק בשל לחץ חיצוני מסיבי, אלא גם משום ששני הצדדים הוכו די הצורך כדי לתמרץ אותם לגשת לשולחן המשא ומתן.

download

דיברו על חשיבות סיני – עד שהחזירו אותו. מנחם בגין ומשה דיין

באותו האופן, מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים, חסרי תקדים אך סבירים מבחינת המחיר שלהם. על ישראל יש ללחוץ להכיר מיד במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לקיים את ההסכמים הנוכחיים (היינו – להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה), לשחרר אסירים מרכזיים כמו מרואן ברגותי, לבטל את כל איסורי הפיתוח באדמות פרטיות פלסטיניות, לקדם חקיקת פיצוי-פינוי בהתנחלויות ממזרח לגדר, ולהעביר כמה שיותר שטחי B ו-C לשליטת הרשות הפלסטינית. במקביל, יש ללחוץ על הפלסטינים להודיע במקביל שפליטים ישובו רק למדינה הפלסטינית, ושאם הכיבוש יסתיים – יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. רק ויתורים מקבילים כאלו יוכלו להפיג את החששות הקיומיים בשני הצדדים, ולדחוף אותם לשולחן המשא ומתן. דבר אחד ברור: גישה צדקנית, טהרנית ומוסרנית, שמנסה ללחוץ אך ורק ישראל, או אך ורק על הפלסטינים, נידונה לכישלון מוחלט, משום שהיא תתמרץ את הצד השני להתבצר בעמדות ניציות. תנועת ה-BDS, באופן שבו היא מתנהלת היום, מקבילה לתמיכה האמריקאית החד-צדדית והמוחלטת בישראל – חלק מהבעיה, לא מהפיתרון.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: