כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. קמפיין הסיכול הכהניסטי נגד ערבים שהשתלבו במיינסטרים הישראלי, בין אם מדובר בצוותי רפואה, שופטים, עוזרים פרלמנטריים או חברי כנסת, כבר לוקח אותנו צעד אחד מעבר לקמפוסים הפרוגרסיביים. בישראל, בניגוד לארצות הברית, כבר לא "מבטלים" בני אדם רק על סמך ההתבטאויות שלהם עצמם, אלא גם בגין מי שדיברו, נפגשו או הצטלמו איתו.

כל מי שסקרן לדעת איך עובדת תרבות הביטול של החוגים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ותוהה כיצד היא תיראה כשתגיע אלינו, לא צריך להסתכל רחוק מדי. בקמפוסים האמריקאיים, בהוליווד או בניו יורק טיימס, הדינמיקה בדרך כלל זהה. אדם אומר משהו שאינו "פוליטיקלי קורקט". לפעמים מדובר באמירה שהוצאה מהקשרה, לפעמים פליטת פה טפשית ולעיתים – עמדה שהיתה אפילו מקובלת עד לאותו הזמן (כמו למשל קריאה להשתמש במשטרה בכדי לדכא בוזזים או מפגינים אלימים). מישהו מבחין באותה אמירה, ומתחיל להפיץ את החדשות ברשתות החברתיות, לרוב בטוויטר. החשיפה גדלה כמו כדור שלג, ואספסוף הצייצנים מתרכז מסביבה כמו צבועים מסביב לפגר. מהר מאד, מופיעה הדרישה לפטר, להחרים, לבודד או "לבטל" בדרכים אחרות את החוטא. בשלב האחרון של התהליך, מצטרפים לתביעה גם סלבריטי, אנשי מיינסטרים ודמויות ממסדיות, כולל כאלו שהיו קרובים לקורבן בעבר. המעסיקים שלו, שפוחדים מהלחץ הציבורי, משעים אותו "עד לבירור" או מפטרים אותו בכלל. שותפים לשעבר מנתקים קשר. לא משנה מה יוחלט ב"חקירה", אם תתקיים כזו, הקריירה של אותו אדם נפגעה לרוב ללא תקנה. אז, אספסוף הטוויטר מאבד עניין אט אט, עד לקורבן הבא.

התהליך הזה מתרחש בישראל בזמן האחרון במדויק ממש, כקמפיין ממוקד שנועד לפגוע בערבים שמשתלבים בלב העשייה הישראלית. לאחרונה פתחו מספר אתרי וצייצני ימין קיצוני, ביניהם כלי תקשורת כהניסטי ידוע, בסדרה של נסיונות "להרשיע" ערבים כאלו לא רק על ידי ציד התבטאויות, כמו בעבר, אלא גם באמצעות בדיקה עם מי דיברו, נפגשו או הצטלמו. הקורבנות מתחלפים. לפעמים מדובר באחים בבית חולים שהצטלמו עם אסיר שובת רעב, לפעמים בשופט מכובד שקיבל מגן הוקרה משייח' אסלאמיסטי בטקס זיכרון של אביו המנוח, או בערבים שפועלים בתוך המפלגות הציוניות. הקורבן האחרון היא עו"ד לירין אבו הזאז, פרקליטה מוסלמית שעובדת בצוות של ח"כ רם בן ברק (יש עתיד), יו"ר ועדת חוץ וביטחון. הדינמיקה כמעט זהה לזו בארצות הברית: אתר ה"קול היהודי" פרסם שאבו הזאז השתתפה בקורס מורי דרך בהר הבית שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית. בקורס היו מרצים אורחים שנחקרו פעם במשטרה על הסתה לטרור, ואבו הזאז השתתפה בצילום קבוצתי עמם. מכאן, נפתחו שערי השיימינג. בהתאם לסדר הדברים הידוע, בהתחלה הפיצו את הידיעה צייצנים מהימין הקיצוני ממש, כמו ח"כ איתמר בן גביר, אך במהרה הצטרפו אליהם דמויות יותר מיינסטרימיות כמו העיתונאי עמית סגל. רם בן ברק נבהל מהמהומה, ובדיוק כמו דומיו בארצות הברית, ניסה לשכך את הלחץ הציבורי על ידי "השעייה" של אבו הזאז. כלומר, הספיקו כמה ציוצים של איתמר בן גביר ועמית סגל בכדי שיזרוק את העוזרת שלו מתחת לגלגלי האוטובוס. מבין לבין, אינספור כותבי ימין ברשתות החברתיות, לרבות אינטלקטואל "שמרני" מטעם עצמו עם שפע עוקבים, כבר עולים מדרגה ומפרסמים שאבו הזאז "תומכת במחבלים מתאבדים", האשמה חסרת בסיס שמתירה את דמה מבחינה ציבורית, אם לא פיזית ממש.

מה שקרה כאן, למעשה, חמור הרבה יותר מהמקרה הטיפוסי של תרבות הביטול האמריקאית. שם, עם כל העיוות והמקארתיזם, רודפים אנשים לפחות על דברים שאמרו. במקרה הישראלי כבר עלו שלב, ומתחילים לצוד קורבנות על סמך מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו. כלומר, הטקטיקה של "האשמה באמצעות קרבה" (guilt by association). שימו לב מה קרה לאבו הזאז. היא השתתפה בקורס מורי דרך, כמובן מנקודת ראות מוסלמית, שמאורגן בידי התנועה האסלאמית הדרומית, ארגון חוקי ולגיטימי בישראל ששותף בקואליציה הנוכחית, והיה מושא לחיזור אינטנסיבי בעבר הקרוב גם בידי הליכוד ובנימין נתניהו. בקורס הרצו גם אנשים שנחשדו בעבר בהסתה. אחד מהם היה המופתי של ירושלים, כלומר איש דת מוסלמי בכיר. אבו הזאז לא נפגשה איתו ביוזמתה, אלא שמעה את ההרצאה שלו כחלק מקורס. היא גם לא הצטלמה איתו מיוזמתה, אלא היתה חלק מצילום קבוצתי של החניכים. ואני תוהה, כולם השתגעו? חניכי קורס מוסלמי שקשור להר הבית מן הסתם ייפגשו עם המופתי של ההר, בדיוק כמו שחניכי קורס יהודי דומה יפגשו עם רבנים. דמויות רבניות בכירות רבות, ביניהם הרב עובדיה יוסף המנוח, הרב דב ליאור, הרב יצחק גינזבורג ורבים אחרים, התבטאו באופן קשה ביותר, גזעני ולפעמים גם חסלני כלפי ערבים, או שתמכו בספרים שקראו לרצוח גויים. מישהו ישפוט יהודי דתי שיצטלם איתם, ישמע את הדרשות שלהם או אפילו ישבח אותם על פועלם התורני?

וסליחה, ממתי להצטלם עם מישהו או לשמוע הרצאה שלו מעידים שאתה או את מסכימים עם העמדות של אותו אדם? אחד מעמיתי הקרובים, שמאלני מושבע, הצטלם לפני כשנה בתצלום מחוייך עם ח"כ מירי רגב בכנס לפיתוח הדרום. הוא לא מסכים כמעט עם אף אחד מעמדותיה של מירי רגב. אני דיברתי לאחרונה בכנס "השילוח", בו היה גם דובר (פיני יחזקאלי) שקרא להחיל כנגד ערביי ישראל "חוקים סובייטיים של חתרנות פוליטית", הצעה הזויה ומתועבת בעיני. בכל זאת, הקשבתי בנימוס להרצאתו של יחזקאלי, ואם היה נשאר להרצאה שלי מן הסתם גם הייתי מצטלם איתו.

לא צריך להכביר מילים על המשמעות הקטסטרופלית של תרבות הביטול החדשה הזאת על חופש הביטוי. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות בחברה שבה אתה צריך לשקול כל מילה, כל משפט וכל אמירה פן תבוטל, ועוד פחות מכך, בחברה שבה אתה חושש לקחת קורס, להיפגש עם אדם או להצטלם איתו בלי לערוך לו בדיקת רקע מקיפה, כאילו חיינו במדינה טוטליטרית. במקרה היהודי-ערבי, סילוק מרחב העמימות האידיאולוגי, משטור כל אמירה, פגישה והתבטאות, תפגע באופן מיוחד באותם ערבים פרגמטים שמעוניינים להשתלב במיינסטרים הישראלי והציוני בלי לוותר על זהותם. אם אתה פעיל בארגון קיצוני כמו התנועה האסלאמית הצפונית, בני הכפר או בל"ד, ממילא לא אכפת לך. אתה מוחרם על ידי המיינסטרים הישראלי ולא מצפה ממנו לדבר. אבל דווקא אם אתה שייך לאותם אנשים שעושים צעדים מהוססים לכיוון הרוב, אולי תחשוב פעמיים אם כל צייצני הטוויטר וציידי ההתבטאויות של הימין יסרקו את העבר וההווה שלך במסרקות ברזל.  

אני בטוח שאנשי ימין רבים שיקראו את הפוסט הזה ימחו ויסבירו עד המקרה שלהם שונה וחשוב. עד כמה דחוף לאתר ולסכל "תומכי טרור" שהשתלבו בצמרת הישראלית, כאשר הכוונה לא לאלו שבאמת מבצעים עבירות פליליות אלא לכל מי שמתבטא באופן שהם לא מחבבים או מצטלם עם מי שהם לא אוהבים. זה, חברים, בדיוק הטיעון של תומכי תרבות הביטול בארצות הברית. תמיד הם בעד חופש הביטוי, אבל לא עכשיו, כי אנחנו במצב חירום. לעולם הם יתמכו בחירות של בני אדם להתבטא, אבל לא עכשיו "כאשר המשטרה יורה בשחורים ברחובות". ברור שהתיקון הראשון לחוקה חשוב, אבל מה שאנחנו שונאים, בין אם מדובר בגזענות, טרנספוביה או סקסיזם (שהגדרתם כמובן הולכת ומתרחבת), תמיד מופיע כחריג לחופש הביטוי.

מפעם לפעם צץ גם התירוץ העלוב, כאילו רק הממשלה מחוייבת בדאגה לחופש הביטוי, ואילו אנשים פרטיים פטורים ממנו. "אף אחד לא אוסר עליך לדבר, אבל אתה צריך לשאת בהשלכות של דבריך." בפועל, חרם חברתי, פיטורים או סוגים אחרים של עונש אזרחי עשויים לפגוע באדם לא פחות, או אפילו יותר, מכל סנקציה ממשלתית. אלו שהצטרפו בשמחה ובששון ללינץ' הציבורי על אבו הזאז, עלולים לגלות, כמו בארצות הברית, שהם יהיו הקורבנות הבאים, כאשר יריביהם ישיגו די כוח בכדי "לבטלם", או כשהאופנה הציבורית תשתנה. ואם בכל זאת אתם חושבים שהמטרה כל כך חשובה, שלמענה מותר לרדוף בני אדם בגין מי שנפגשו, דיברו או הצטלמו איתו? במקרה כזה, תעשו לי טובה אחת: אל תעזו לדבר נגד תרבות הביטול האמריקאית או נגד ה"טרלול הפרוגרסיבי". אתם כבר נמצאים עמוק בתוכם.

ומה עם מתנגדי תרבות הביטול החדשה? כל מי שנשאר לו קצת אומץ, ורוצה למנוע את הייבוא של המנהגים הנלוזים של הקמפוסים האמריקאיים לכאן, חייב לא לשתף פעולה עם קמפיינים מהסוג הזה. לא להפיץ, לא לצייץ, לא לענות לאתרים כמו "הקול היהודי" ובוודאי שלא לנקוט צעדים מנהליים נגד קורבנותיהם. הדרך היחידה לעצור תרבות ביטול היא קיר יצוק של ברזל נגד מפיציה. ברגע שאלו רואים שקמפיין אחד הצליח, מיד "עולה להם התיאבון" לפעם הבאה. ח"כ רם בן ברק, למרבה הצער, נהג בדיוק באופן ההפוך. עוד לא מאוחר לעצור ולשנות כיוון.