משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

לפני כחודש וחצי הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.